אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ד לראש השנה שחל להיות בשבת

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ד לראש השנה שחל להיות בשבת

חלק א - דרוש ג ליום שני של ראש השנה

דרוש לר"ה שחל להיות בשבת פסיקתא - וה' נתן קולו לפני חילו (יואל ב יא), בר"ה. כי רב מאד מחנהו, אלו ישראל. כי עצום עושי דברו, שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדול יום ה', יוה"כ. ונורא מאד ומי יכילנו, שלשה ספרים נפתחים וכו':

נתן השכל במין האנושי מאת מקור החכמה ובעל הרחמים יתברך שמו והשפיעו בכח גדול וביד חזקה כ"כ, עד כי מלאו לבו פעמים רבות להמציא המצאות מלאכותיות, יתדמו אל פעולות הטבע. וגם מה שיחסר בו הכח הטבעי, אם מצד חולשת החומר וחסרון ההכנה וכיוצא, ישתדל לתקנו ולהביא תמורתו ע"י איזה המצאה ותחבולה מוצאת משכלו, עד אשר לא יורגש בו מה שחסר מן הטבע. הלא ראינו חלושי הראות, אשר מצד חסרון מה נופל בחומר העינים לא יוכלו להביט למרחוק, ואפילו מקרוב קצור קצרה ראייתם, והספיק השכל האנושי להמציא כלי הזכוכית, שמים אותם על החוטם כנגד עיניהם ומסתייעים ונעזרים מהם להרחיב כח הראות, כל אחד ואחד לפי מה שהוא חסר בפחות ויתר. וכן בשפופרת של קנה חלול, כההיא דר"ג בפ"ד דעירובין (מד א) שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום וכו'. ואולי על שלילת זה החסרון נמליץ דברי איוב שהיה משתבח בעצמו כשאמר - אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר כלו כליותי בחיקי (איוב יט כז). הוא ממש מן הקצה אל הקצה ממה שנאמר על יעקב ע"ה - ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מח י), שהכוונה בכפל לומר שגברה כ"כ החולשה בכח ראותו מחמת הזקנה עד שלא בלבד כבדו עיניו מצד עצמם, בהחסר מהם הראיה הטבעית, אלא גם לא יוכל לראות בשום אופן אחר. כי אפי' אם ירצה להעזר ולהסתייע בכלים מחוץ, לא לעזר ולא להועיל היו לו. אולם איוב אמר בהפך זה, כי מצד טבעו היה כח ראותו חזק כ"כ שלא היה לו צורך לשום עוזר מחוץ, אלא אשר אחזה לי, אנכי הוא הרואה לעצמי בחוש שנתן לי מהטבע בלבד, ועיני עצמם הם הם הרואים ולא אצטרך לזר, דהיינו איזה עוזר חיצוני לשתפו עם עיני לסייע הראות, וא"כ טבעי מצד עצמי הוא חזק מאוד אין בו שום חולשה. ועתה אני רואה כי כלו כליותי בחיקי, ויש לי כמה וכמה חלאים רעים ונאמנים. ודאי לא מצד מזגיהם, אלא ממה שאמרתי לעיל דעו איפה כי אלוה עותני וגו'. כי זה היתה כל כוונת תכלית דבריו, להורות כי הוא יתברך יסרו מאד ביסורין קשים בהיותו בעצמו בריא אולם:

וראינו מזה כמה יש יכולת במלאכה לתקן החסרון הטבעי בחוש הראות, וההקש בזה ליתר החסרונות כגון הפסחים וחתוכי הרגלים וכיוצא. ולא זו בלבד, אלא אפילו מה שיחסר לו מהחלק השכלי עשה יעשה לו צד תקון, כאשר היה הענין בתגבורת השכחה, יעשה השתדלות לזכור הדברים כנודע מהמצאת הזכרון המקומיי, כמאמר יוסף ע"ה אל שר המשקים - כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה וגו' (בראשית מ יד). יאמר כי למען יעלה בדעתו להזכירו לפני פרעה ולא ישכחהו הוא מבקש ממנו שעתה תכף ומיד יושיב זכרונו ויחקהו אתו עמו בדמיונו וציורו כאשר ייטב לו, ר"ל ימציא הוא להעמיד ולייחס ענין יוסף לאיזה דבר מורגל אצלו, המזדמן על הרוב לנגד עיניו, שעל ידו ובראותו אותו יזכור את יוסף וממנו ימשך להזכירו אל פרעה בבא שעת הכושר. וספר הכתוב כי לא נעשתה מחשבתו בזה, יען לא זכר שר המשקים את יוסף, לא עשה לו שום זכירה מקומיית, וממנו נמשך כי שכחהו מלהזכירו לפני פרעה:

מעתה אם בדברים הטבעיים השייכים אל הגשמיות ישתדל האדם לתקן חסרונם בתמורות וחלוף דבר בדבר, מה יעשה בדברים הרוחניים ובעניני שלמות נפשו התלויים בקיום המצות האלהיות, שיצטרך על כל פנים לעשות סימנים והמצאות לבלתי תשכחנה ממנו, כענין הציצית שנאמר בו וראיתם אותו וזכרתם (במדבר טו לט). וכבר מצינו מגדלת ענותנותו יתברך נתרצה להמשיל הצורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה, כי ברצותו לחקות ולהרשים בלבנו חיובנו בכבודו ובמוראו, שם נגד עינינו מה שהוא מורגש ומוחש לנו מכבוד האב, באמרו בן יכבד אב וגו' ואם אב אני איה כבודי וגו' (מלאכי א ו): ובזה אבין מה שנתרעם מישראל ע"פ משה רבינו ע"ה באמרו - צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך (דברים לב יח), כי הכפל והשנויים העירוני לחשוב בכוונתו כי צור זה הוא ע"ד מאמר הנביא ע"ה - שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חוצבתם וגו' (ירמיה נא א). ירצה הן אמת כי להעמידכם על אמתת גדרו יתב' מה הוא לכם, שתשיגו אופן חיובכם אליו, ודאי א"א כי לא תוכלו להשיגו, אך מ"מ אתן לכם כעין דוגמא ומשל ממנו תבואו להבין קצת ענין זה. וע"כ שמעו אלי ושימו לבכם, אתם הרודפים הצדק והטוב המבקשים את ה', שתבקשו ותדרשו לדעת את ה' יתברך מה הוא לכם. הנה לבא לידי פתח הכרה זו, הביטו וראו הצור אשר חוצבתם ממנו, הוא אביכם הזקן ע"ה, אשר כמה וכמה מהטובות יש לו עליכם, לאשר יצאתם ממנו והוא השרש הנכבד שלכם אשר הביא אתכם לעולם בהיותכם מקודם נעדרי המציאות. ואם ככה אתם חייבים לצור, שהוא סבה שלכם להיותכם מסובבים ועלולים בחלק החומרי, כ"ש לסבה האמיתית יתברך שמו, אשר ברא אתכם בריאה מוחלטת מהאפס הגמור והוא סבת צורתכם התמימה. באופן שעל ידי זכירת חיובי האב הגשמי, יבא לזכור ולידע הפלגת החיוב בלי שום ערך לאב האמתי בוראו יתברך שמו, ובא זה ולמד על זה. אך הבן מחפיר ומביש, אשר לא דמה ולא עלה על לבו גדר ומעלת אביו עליו, מועד הוא אל הנפילה בשכחת האדון העיקר יתב' שמו. והיא תלונת ה' צור ילדך תשי וגו', אין להפלא איך נוקשת בדבר חמור כזה לבלתי העלות על לבך פחד ה' והדר גאונו, כי הלא אם על המפורסמות ומורגשות לנגד עיניך לא שמת לבך, שהצור אשר ילדך ממש הוא אביך המוליד אותך, שאפילו הדת הטבעית מכריחתך לבלתי יזוז מנגד עיניך כל מה שאתה מחוייב ושכחת אותו, מזה נמשך ג"כ ששכחת אל מחוללך, האל שבראך הוא האב האמתי. ואם הוא נעלם ממך, היית זוכר אותו ע"י זכרון אביך המוחש:

ועינינו הרואות כי בכל מצות התורה בפרט פרט מהן, אם המצא תמצא איזו מניעה לאדם שלא יוכל לקיימה, או מחסרון כח או מפאת הזמן או המקום וכיוצא, עשה יעשה איזה דבר תמורתו, ירמוז או יתדמה קצת לאותה המצוה, שלא תתבטל מכל וכל. הלא ידענו כי מגדולי מצותיה היא התפלה אליו יתברך, אשר עיקרה הוא הדבור בפה ולחתוך הדברים בלשונו לפניו יתב', ומכל מקום בהיות איזה עכוב שלא יוכל לבטא בשפתים, ישתדל שלא להמנע מכל וכל מלהתפלל, ותהי תמורתה התפלה הלביית. כאשר עשתה חנה ע"ה, כי בהיותה מרת נפש ולא יכלה להשמיע קולה, כתוב בה - והיה כי הרבתה להתפלל וגו' וחנה היא מדברת על לבה (שמו"א א יג), כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד. ורבותינו הקדושים ע"ה, כי ראו גרמו עונותינו חורבן בית קדשנו ופזורנו לבין האומות אשר לא נוכל לקיים כמה מצות הנוהגות בזמן הבית, ובפרט במועדי ה', המציאו קצת דברים יהיו לזכרון על אותה מצוה שלא תעקר לחלוטין, כאלו תאמר תמורת הקרבן פסח צונו על האפיקומן אשר בקצת דברים הוא דוגמתו. וכעין זה ברמזים אחרים:

ונתן לבנו מה בא מקום התרועות ביום המקודש הזה שבת ור"ה, אשר באה מצות התורה לשמוע קול שופר בכל ראש השנה כפי עצם הסודות הכמוסים בו, והיום הזה נתבטלה התקיעה להיותו שבת קדש. איך ולמה לא צוונו ז"ל איזה ענין פרטי שנוכל לעשותו היום לרמז ותמורת השופר שלא תתבטל המצוה מכל וכל. כי אמנם זכרון הפסוקים המדברים בעניני השופר הנאמרים במוסף היום, אין זה שום תוספת עצמי יספיק להרשים חלוף דוגמת מצות התקיעה עצמה, כי גם ביום שתוקעים אומרים אותם: ולמען תת איזה יישוב בזה נעמוד על סוגיית הגמרא בריש פ"ד דר"ה (כט ב), דקתני יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין ולא במדינה. ובגמרא מנא ה"מ, אמר רבי לוי בר חמא א"ר חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה (ויקרא כג כד) וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א), ל"ק כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי, אלא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו'. ופירש רש"י ז"ל זכרון תרועה ולא תרועה אלא פסוקים של תרועה יאמרו, עד כאן. וקשה לי מאי רומיא איכא בפסוקים אלו דאיצטריכינן לאוקמי קרא דזכרון תרועה בי"ט שחל להיות בשבת. דהא חיובא דמלכיות זכרונות ושופרות מדאורייתא הוא, כדאמרינן בגמרא רחמנא אמר אידכר, ושיילינן בברייתא מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, ר' אליעזר אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות, ורבי עקיבא אומר שבתון לעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו'. דכ"ע מיהת האי זכרון תרועה לחיוב אמירת זכרונות ושופרות הוא דאתא. וא"כ לא קשיא קראי אהדדי, דלעולם הא והא איתא ותרווייהו צריכי, יום תרועה לתקוע ממש וגם זכרון תרועה להזכיר הפסוקים בפה. ומי אמר לו שזכרון תרועה היא גזרה שוללת, שלא תהיה תרועה ממש אלא מקראות של תרועה, אין זה אלא תוספות על התרועה. ואם באמרו זכרון תרועה ישלול התרועה ממש, מי יעכב על ידנו שלא נאמר ג"כ שיום תרועה הוא שולל, לומר יום תרועה ממש ולא זכרון פסוקים בעלמא, וא"כ השתא דמוקי האי קרא בי"ט שחל להיות בחול, לא נזכיר מקראות של תרועה. ואגב אורחין נדייק, כיון שעיקר הסתירה בפסוקים הוא ממ"ש באחד זכרון תרועה ובאחד יום תרועה, למה האריך להביא בשניהם מלות לבלי צורך דהיינו בראשון מלת שבתון הקודמת ובשני הוסיף יהיה לכם, והיה מספיק לומר כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה: ונראה כי רב חמא ע"ה לא יכחיש הדרשה המוסכמת מרבי אליעזר ורבי עקיבא ע"ה כי זכרון תרועה בא להעיר על הזכרונות ושופרות, אבל דקדק כי אם לא נתכוון הכתוב אלא לזה יפלו ג' הרגשים. הא', כי כיון שיש ג' ענינים מלכיות זכרונות ושופרות למה הזכיר בלבד הזכרונות והשופרות ולא נזכרו המלכיות. הב', כיון שזכרון תרועה הם ב' חלוקות למה לא אמרם בוי"ו העטף זכרון ותרועה. הג', הואיל וזכרון היא בבא בפני עצמה לא היה לו לנקד הכ"ף בשב"א הבא על הסמיכות, אלא הי' לו לנקד זכרון הכ"ף קמוצה ודגושה, כי בזה הוא מוכרת. ועוד כי בפסוק הראשון אמר יהיה לכם שבתון זכרון תרועה ולא הוסיף עוד יהיה שנית, כאשר עשה בפסוק השני של יום תרועה כי אמר מקרא קדש יהיה לכם יום תרועה יהיה לכם:

ועוד יש בזה הרגש עצמי כי מלת שבתון דרשה ר"ע ע"ה שהלכה כמותו לשביתה ממלאכה, והכריח הדבר שבו פתח הכתוב בתחלה, וכדפרש"י ז"ל דכך יפה לדרוש הואיל והוא ראשון במקרא והשביתה ראשונה לכולם. ולפ"ז בפסוק יום תרועה שמר יפה סדר זה מכל וכל, בין בעשה בין בל"ת שכתב מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה וגו', הקדים איסור המלאכה לצווי התרועה כפי הסדר הנאות. אבל בפסוק זכרון תרועה לא עשה כן, אלא כתב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש ואח"כ אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומהראוי היה להקדים כל מלאכת עבודה לכל השאר. על כל אלה גזר רבי חמא כי הכונה בכתוב הוא לומר בפירוש שאין לתקוע תרועה ממש ביום זה, אלא ראוי לשבות ולהמנע ממנה. וזה הוא בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, כלומר במה שנוגע ליום הראשון של חדש השביעי ובמצוה השייכא בו שהיא תרועת השופר, מה שראוי שיהיה לכם הוא שבתון, שתשבתו ותמנעו עצמכם מתרועה זו. ולהעיר שלא על השביתה הכוללת מכל מלאכה ידבר אלא על פרטיות השביתה ממצוה זו, סמך מלת שבתון לזכרון תרועה, לומר תשבתו מן התקיעה ולא תעשו אלא זכרון לתרועה, בפסוקים ומקראות לבד, ולא יום תרועה ממש. ואילו במקום אחר אמר יום תרועה יהיה לכם, שיהיה ממש יום של תרועה בהויה עצמית, וקשו קראי אהדדי. אלא שהראשון מדבר בשבת שמזכירין ולא תוקעין, והשני בחול שמריעין ממש: ואם נרצה לדייק, למה האריך בקושיא לומר כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר, יאמר בקצור כתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה דהיא היא וכן דרכם ז"ל על הרוב, אפשר לנו לומר דמעיקרא הבינו הדברים כפשוטם דבר"ה בעי קרא תרתי, תקיעת השופר והיינו קרא דיום תרועה וגם זכרון הפסוקים והיינו זכרון תרועה, ולא רמו קראי אהדדי. אלא כונת קושייתו היא, דכיון דאצטריכי הני תרתי מילי בזמן אחד, למה נאמר יום תרועה בכתוב אחד לבדו וזכרון תרועה בכתוב אחד לבדו, נפרדים מאד זה מזה כאלו הם ענינים חלוקים. וזה הוא כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר היה לו לאמרם יחד ולקשרם בכתוב אחד כיון ששניהם צריכין. ותירץ כי אגב ארחיה נתכוון הפסוק להודיענו בחלוק הכתובים, שיש זמן שאין בו אלא זכרון תרועה בלבד דהיינו כשחל להיות בשבת שאין בו תקיעה. ואלו היו נאמרים שני הענינים גם יחד היינו מבינים שלעולם יצטרכו שניהם:

ויש קצת התעוררות לפירושנו זה בירושלמי שאמרו המאמר הזה בזה הסגנון, כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד, בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. והדיוק מבואר, שאם כוונת הקושיא היא מסתירת הפסוקים, נמצא בהכרח שהבין בקושייתו דזכרון תרועה היינו שמזכירין ולא תוקעין, דבלאו הכי אין כאן שום סתירה, וא"כ למה הוצרך לפרש בתירוצו בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, שהבאור הוא מזכירין ולא תוקעין, הרי גם מעיקרא בקושייתו הבין כן, ולא היה לו לומר אלא דקרא דזכרון תרועה מיירי בשבת ותו לא מידי. אבל במאי דאמרינן יבא על נכון, דמתחלה לאו קראי אהדדי קא רמי אלא למה נאמרו שני ענינים אלו אחד בכתוב אחד ואחד בכתוב אחר. והודיע בתירוצו, דקרא דזכרון תרועה היא גזרה שוללת כדדייקינן ממלת שבתון שיהיה שם זכרון תרועה דהיינו בשבת, אבל יום תרועה אין בו שלילה דמיירי בחול כי אין בכתוב שום גלוי למעט בו הזכרון, ונשארו דרשות החכמים במלכיות זכרונות ושופרות במקומם:

ונחזור א"כ למה שנתעוררו, כיון שזכרון הפסוקים הוא כולל בין בחול בין בשבת איך יצוייר תתבטל מכל וכל התקיעה בשבת ולא יהיה לך איזה דבר חלופה, ישמש לרשום בלבנו תמורת התקיעה. ורואה אני כי בנבואת יחזקאל ע"ה בא ההתר לספק זה, במה שאמר לו ה' יתב' - ארץ כי אביא עליה חרב וגו' וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם וגו' (יחזקאל לג ב ג). ובאר לו הנמשל - ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת (שם ז ט). ויש לדייק, למה בפסוק הראשון אמר הוא רשע בעונו ימות ובשני אמר הוא בעונו ימות ולא אמר רשע. וכפי הנראה יותר היה ראוי להקרא רשע בפסוק השני, אחרי אשר הוזהר לשוב ולא שב, ממה שהיה בראשון שלא הוזהר כלום. ומה הכונה במלת מדרכו שהקפיד להזכירה כמה פעמים:

אמנם הוא מבואר, כי כל מה שיקדם אל גמר ותכלית המעשה יקרא דרך, שהוא אמצעי ומבוא להגיע אל התכלית המבוקש, וכמאמר המשורר ע"ה - צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמה יז). כי להורות גדולות חסדו יתב' וכי רבתה מדת טובו ורחמיו על מדת דינו הצדק, אמר כי מנהג חנינתו להטיב לנו הוא, כי בדרכים שהם האמצעיים וקודם בא אל עצם הפעולה והמעשה ממש הוא מתראה צדיק שחפץ הצדק והדין הגמור, דהיינו שעושה הגזמות ומחריד חרדה גדולה כאלו רוצה להעניש ולקנוס ע"פ קו הצדק ולא זולתה. אמנם זה הוא דוקא בדרכים עד שלא בא אל המעשה, אבל בבא אל המעשים ממש בשעת מעשה הוא חסיד גמור, מתחסד עמנו בתכלית החסד והרחמים ולא יעשה משפט קצוב כפי מה שיחייב הדין:

ויאמר עתה הוא ית' לנביא ע"ה, כי נתנהו במקום צופה למען יעשה המעשה עצמו שעושה השופר, אשר בתקעו יזהיר העם ויציל נפשם ממות כן הנביא כשופר ירים קולו להזהיר את העם למען ינצלו מהחטא, לא בלבד שישובו אל ה' אחר שחטאו, אלא שיזהרו אפילו מן הדרך עצמו קודם שיחטאו בהיותם דורכים מהלך ודרך החטא, יזהרו ממנו וימלטו את נפשם מליפול ברשת העון. ואם אולי אתה לא עשית כן, כי לא דברת להזהיר רשע מתוך דרכו, באופן שכבר עבר הדרך ונכשל בחטא כי לא עשית לו שום הזהרה. הנה בזה גרמת שתי רעות, האחד כי בהכרח ימות ויענש בעונו, כי עונו יגרום לו העונש הראוי, ועוד כי מאחר שלא באה לו ממך שום אזהרה או מזכרת על מה שראוי לו, הנה בבא עליו צרה וצוקה לא ישים אל לבו לשוב אל אלהיו, ולפחות שימות זכאי ואל ימות חייב. אלא הוא רשע בעונו ימות, כשימות בעבור עונו ימות ברשעו, עודנו רשע מבלי עשות תשובה, על בלי היות לו שום התעוררות קודם על ככה. אבל כי הזהרת רשע שישוב מדרכו ממש קודם גמר מעשה, והוא לא שת לבו לזאת כי לא שב מאמצע הדרך אלא הוציא מחשבתו לפועל ועבר העבירה, הנה תרויח שעם היות עכ"פ לא ינצל מהעונש כי בעבור עונו ימות, הא מיהא בלי ספק הדברים אשר דברת להזהירו והזכרת לו יראתו יתב' יכנסו בלבו כארס ויעשו לו איזה רושם, שלפחות בשעת מיתתו וקבלו העונש יזכור מה שאמרת לו, ולא יבצר מלהרהר תשובה בלבו, ולפיכך כשימות בעונו לא ימות רשע כאשר בתחלה, ויהיה לך בזה זכות. נמצא א"כ שהמזהיר את העם ומדריכם בדרך טובה לעבודתו יתב' הוא מעין תוקע בשופר ומחריד את השומעים, למען ילמדו ויראו את ה':

מעתה נאמר, כי ביום שבת קודש אשר לא נוכל לתקוע שופר ממש, יהיה תמורתו האריך קצת יותר מהנהוג בדברי כבושין ותוכחות ולדרוש בתורת אלהינו על תום לבבנו ונקיון כפינו, כי זה באמת תקיעה אמתית, מתייחסת אל תכלית הכוונה שיתחקו בזה חקוי עצמי בנו הדורשים והמוכיחים כאלו שמענו קול שופר ממש. ע"ד מ"ש הנביא ע"ה - כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (ישעיה יח ג), כלומר אתם היושבים בתבל אשר עשיתם שטנה גדולה ודירת קבע בארץ הלזו הנשמה, כאלו שכחתם הדירה האמתית אשר היא ממעל לשמים. הנה לתקן זה כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו, כעין ודוגמת הרושם שעושה בכם הרמת הנס וקול השופר המחריד אתכם בשעת מלחמה ותבקשו בכל הבא מידכם להנצל מאויביכם, כן ממש תהיה ראיתכם פני החכמים המוכיחים אתכם ושמיעתכם קול דרושיהם. כי מהם תראו לעשות כמעשיהם ובקולם תשמעו לשמור ולקיים ככל אשר ילמדו ויזהירו אתכם, למען יתעוררו ג"כ רחמיו יתברך להטות משפטנו היום נגד פני החסד והרחמים, ולא ידין אותנו בשורת הדין המוחלט. והוא הנרצה במאמרנו אשר הוא מעצמו מוקשה מראשו לסופו, וכבר נודע מה שפירשו בו רבים מהמחברים ז"ל. והנראה לי בפירושו, כי נודע ממאמרם ז"ל על פסוק וכל צבא השמים עומדים וגו' (דהי"ב יח יח) כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, ודומה לסנהדרין שאלו מלמדין זכות והללו מלמדים חובה. וע"ז אמר המשורר ע"ה - כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה ח). יראה כשהש"י רוצה להכנס לדין בהיותו מוקף מב"ד הגדול פמליא של מעלה, לא כל הדעות שוות אלא זה ישפיל וזה ירים, יש מי שישפיל ויחייב בלמדו חובה ויש שירים ויגביה לזכות בהיותו מלמד זכות, ואח"כ הקב"ה גוזר ומסכים עם הכת הנראה לגדולת חכמתו. והכוונה במאמר, כי כמו שבסנהדרין בדיני נפשות מתחילין מן הצד, ואין הגדול שבכלם אומר תחלה סברתו כי לא ימצא אחריו מי שירצה להשיב על דבריו ולסותרם, כן בב"ד של מעלה כב"י, כל כת וכת אומרת תחלה לזכות או לחובה ואח"כ הוא יתב' מסכים עם אחד מהם. האמנם הודיענו הכתוב כאן כפי פירושם ז"ל, כי בר"ה אין הקב"ה חפץ להתנהג בענין זה, אלא הוא נותן קולו לפני חילו, משמיע קולו ומודיע סברתו וחפצו לזכות את ישראל קודם שידבר שום דבר חילו, הוא צבא השמים העומדים עליו מימינו ומשמאלו, הם מלאכי מעלה הסובבים בית דינו הצדק, כי לא יניחם לסדר דברי טענותיהם לפניו כמנהגם:

והסבה בזה, כי רב מאד מחנהו, אלו ישראל, כי עתה ביום זה אינו משפט פרטי ליחידים או מקצת מן העם, אלא הוא דין כללי לישראל כלו דנפיש זכותייהו. ושמא אם יניח הדבר לטענות בעלי הדין, אולי ימצאו טענות חזקות על קו היושר להכריעם לכף חובה חלילה. וזה כי אפילו יהיו בהם צדיקים עושי דברו ית' ומשלימים רצונו, מ"מ ימצא בעל הדין מקום לחלוק ולהמעיט זכותם, במה שידענו שהוא יתב' מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו שכל מה שהם עושים מהצדק והיושר לעבודתו יתב' הוא מסייעם ועוזרם ונותן להם כח על כך, והיה מתמעט בזה כח זכותם. ע"כ אינו רוצה להניח הדבר לבוא לידי ויכוח, אלא הוא קופץ ומקדים ליתן קולו וגזרתו לטוב להם, קודם שיפתחו צבאות מעלה לחובה, כי חפץ חסד הוא:

וכדי לעשות איזה פועל המתייחס לשופר, אזכיר למעלתכם מה שהוא מוכרח לתועלת הקבוץ ותקון הקהלה הקדושה יע"א. כי לאשר בעונותינו הצליח מעש' שטן ויצאה בינינו אש הקטטה והמחלוקת ורבתה השנאה הכללית עד שנכנסה ג"כ בקרובים ובין אחים תפריד, ע"כ צריכים אנו עכ"פ לכבות הלהבה הגדולה הזאת ולהכרית השרש המר והרע הזה ולרדוף אחרי השלום הכללי והפרטי בכל תוקף. ונזכיר במה שחתם התנא ע"ה כל סדר משנתו במאמר - אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט יא). וכוונת שם כלי זה בהיותו מחזיק הברכה עם ראיית הכתוב אני אומר כי הוא מבואר מגדר המקום, היותו בהכרח לעולם גדול מהמתקומם, כי לא יצוייר יכנס שום דבר גדול במקום אשר יהיה צר וקטן ממנו. והנה הברכה היא ריבוי ושפע הטובה. ולפי שאז"ל בפרקי דחסידי שאין ישראל יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב רעה, ואמרו בפ' חלק (ק ב) כשם שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל פורענותם כך נותן כח לצדיקים לקבל שכרם, דהיינו משום שרוב הטבה וההשפעה שהיא עצם הברכה קשה להם לסבלה וצריכים כח ממנו יתב' לעמוד בה. ע"כ פי' ר"ש בן חלפתא ע"ה, מה הוא הכח הזה שנותן ה' לישראל שיוכלו לקבל הברכה ושפע הטובה, והוא שלא מצא שום כלי שיחזיק ויהיה בו בית קבול להכניס בו הברכה ורבוי הטובה אלא השלום. כי השלום רבתה כ"כ גדולתו, שהברכה עם היותה עצם הרבוי היא מתקוממת ונכנסת בתוך כלי זה של השלום והוא מכיל אותם, באופן שבאמצעותה יכולים ישראל לקבל רוב הטובה עם כל רבויה. וזהו ה' עוז לעמו יתן, הקב"ה נותן כח עוז ותעצומות לישראל עמו לקבל רוב הטובה, ובאיזה אופן הוא זה, במה שהוא מברך את עמו, מכניס הברכה בכלי גדול ממנה שמניחה בתוך השלום עד שבזה לא יקשה להם רבוייה. והוא הנרצה בברכת כהנים שמתחיל ביברכך ומסיים בשלום, והוא מבואר. על כן אחי ועמי הכינו מקום אל הברכה לשתחול עליכם והחזיקו במעוז השלום. ובזה אנו חותמים מה שרצינו בעת ובעונה הזאת בחלק עת משפט. והתהלה לה' יתברך:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה