אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ג ליום שני של ראש השנה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ג ליום שני של ראש השנה

חלק א - דרוש ב ליום שני של ראש השנה

דרוש ג' ליום ב' של ראש השנה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעברים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו איום קדוש:

כמו שקיום הגוף והעמדתו אינו אלא על ידי המאכל והמזון, כן המין האנושי והעולם כלו אי אפשר להתקיים מבלי התשובה בכל פרטיה. והוא מבואר ופשוט, כי כאשר תחסר אל הגוף פרוסת לחם ודי ספוק מזונו הרי הוא מת מוטל ברעב, כדברי המשורר ע"ה - רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף (תהלים קז ה). ונתכוין במלת גם, כי שני עמודים הם חיות האדם, החום הטבעי והלחות השרשי, וידוע הוא כי המאכל הוא המקיים עיקר החום הטבעי והשתיה היא המקיימת הלחות השרשי. ועל הרוב מהתגברות האחד יחלש האחר, כי כאשר יתקומם החום הטבעי ייבש בחומו הלחות השרשי, וזה מביא לידי צמא, וכשהלחות השרשי מעדיף על החום הטבעי, הוא נחלש ומתקרר וירעב אל האכילה להמיר מה שנתך ולהחזיק חומו. ולכן הוא מהרחוק ימצאו שני הענינים גם יחד פעם אחד, רעב גם צמא. ואם יקרה כן, היא הוראה ששני ענינים אלו כל אחד פועל בחברו זה בזה וזה בזה ויש שם סכנה עצומה. וזה הוא רעבים גם צמאים, בהיות מתפעלים משני הפכים אלו, שהם רעבים שזה בא מצד חסרון החום הטבעי וגם מתחבר לזה היותם צמאים מחמת חולשת הלחות השרשי, הנה זה הוא לפי שהנפש בהם תתעטף, הנפש שלהם היא מתעטפת בהם עצמם. שכל כח וכח ממנה מתעטף ומתערב באחר ונשארו שניהם מתפעלים ונחלשים ומגיעים אל שערי מות, וצועקים אליו יתברך עד כי הוא ברחמיו ממלא חסרונם. כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב (שם ט), שהשוקקה מחמת הצמא, שלשון זה נאמר על היובש ותאות הלחות, כאמרו פקדת הארץ ותשוקקה (שם סה י). ונפש רעבה מלא טוב, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב על ידי המזון ההכרחי, כי יוסיף תת כחו להם להיותו משען ומשענה אל עצמות החיים:

ואבינו הזקן ע"ה אמר למלאכים - ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת (בראשית יח ה). וכבר נדחקו המפרשים ז"ל במאמר כי על כן עברתם. ואחשוב בהבנתו, כי אברהם רצה לומר למלאכים על הדרך שאמר המלאך לאליהו זכור לטוב - קום אכול כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא וכו' (מלכים א יט ח), שהאכילה נותנת כח באדם ומעמידתו על רגליו להתחזק במהלך הדרך. ורז"ל אמרו (בהכונס) [בהחובל] (צב ב) ובהמקבל (קז ב), שתין רהוטי רהיט ולא מטי לגברא דמצפרא כריך. והוא אמרו ואקחה פת לחם, שתאכלו באופן שיסעד ויתחזק לבכם. ואחר האכילה הזאת תעבורו, כי תוכלו לעבור ולילך לדרככם בכח האכילה הזאת, מה שלא הייתם יכולים לעבור הלאה בלא אכילה מחולשת הדרך, שעליו נאמר ענה בדרך כחי (תהלים קב כד). כי הלא ידעתי גם כן שעל כן עברתם על עבדכם, כי בשביל ובעבור דבר זה שהיא האכילה היה בכם כח שעברתם על עבדכם ובאתם עד הנה. כי מתחלה השכמתם לאכול ולפיכך עברתם בלי חלישות כח, כי בזולת זה לא הייתם יכולים לעבור אל המקום הזה, ואם כן גם עתה עשו כן. וסעדו לבכם פת לחם, כדי שתוכלו אח"כ לעבור מכאן ואילך. והם השיבו לו ע"פ דרכו, כן תעשה כאשר דברת, היה נאה דורש ונאה מקיים, כמו שאתה מדבר אלינו ומייעצנו שנאכל כדי לסעוד הלב ולהתחזק, עשה כן גם אתה ואכול למען תחזקנה ידיך ויהיה לך כח אל הטורח והעמל אשר אתה עושה. ומה גם באותה שעה שהיה מראה סימני חולשה מחמת היום השלישי למילה. וכיוצא בדברים אלו אמר האיש חותנו של הלוי בעל הפילגש בגבעה - סעד לבך פת לחם ואמר תלכו (שופטים יט ה). והמשורר ע"ה אמר - המה יניעון לאכול אם לא ישבעו וילינו (תהלים נט טז). ירמוז למה שאמרו יש שני דברים שהאחד סבה לאחר, התנועה והאכילה. כי כשהאדם אינו מתעורר לתאוב האכילה והוא קץ בה מחמת מלוי, יתנועע בהליכה אנה ואנה כי זה יגרום הבשול ויביאהו לידי תאוה ורעב. וכשהוא שבע מהאכילה יהיה לו כח להתנועע ולהלוך, וכן חוזר חלילה. וזה אמרו על הרשעים - ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר (שם טו), שמתמידים לטרוח בהליכה ולסבב העיר. ואין זה מטוב לב ששונאים הבטלה והמנוחה, אלא המה יניעון מתנועעים כדי לאכול יותר לתאבון מחמת התנועה, אבל אם לא ישבעו שלא יאכלו כדי שבעם אז הם לנים ושוכבים שלא יוכלו ללכת מחמת חולשה, ונמצא שהם עושים מהמסובב סבה שמתנועעים כדי לאכול. אבל אברהם ע"ה אמר להפך שיאכלו כדי להתנועע ולילך ולעבור. על הדרך הזה תהיה חשובה מזון כל האדם לתמכו ולסעדו ולהחזיק בקיומו ואף בקיום כל העולם כלו, כי זולתם לא תצוייר התמדתו. וע"פ זה המונח אני מבין דברי קדמונינו ע"ה מסדרי התפלות בתקנם לומר בעצם היום הזה היום הרת עולם וכו', אשר הצגנו בפתיחת הדרוש. ולא אאריך בכל הדקדוקים כי אם במה שאמר היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, שאם הבנתו היא כפשוטו על היות יום זה יום דין ומשפט לשפוט בו כל מעשי בני האדם, יש בזה ג' הרגשים:

הא' כיון שכל עצמו של יום זה הוא מזומן לכך מתחלתו לסופו למה אמר יעמיד במשפט בלשון עתיד, כאלו עדיין לא הגיעה השעה להכנס למשפט, והלא כבר התחיל במשפט הזה מראשית היום ולא היה לו לומר אלא בלשון הווה היום מעמיד במשפט: הב' שהוסיף לשון ארוך ובלתי צודק עם האריכות, שהיה מספיק לומר היום ישפוט כל יצורי עולם. וגם אינו צודק, כי אלו לקח לשון הבאה היתה מתיישבת מלת במשפט עם הבי"ת, כמו ואותי תביא במשפט (איוב יד ג), ואל תבא במשפט וגו' (תהלים קמג ב), אבל בלשון העמדה תבוא יותר על נכון אות הלמ"ד, לומר יעמיד למשפט, כמו למשפטיך עמדו היום (שם קיט צא):

והג' אומרו כל יצורי עולם, שנכללו כאן כל הנבראים כלם. כי היות מעמיד למשפט אינו אלא למין האנושי אשר יקובל חשבון מעשיהם אם צדקו ואם הרשיעו, אבל לבלתי פועלים ברצון ובחירה לא שייך דין ומשפט. עם שממשפט בני האדם תמשך אל יתר היצורים גזרה אם לטוב אם להפכו, מכל מקום כאן לא ידבר אלא על היותו מעמיד בדין, שזה אמנם לא יאמר אלא להבחנת המעשים:

על כן אומר שהכוונה בזה על דרך מה שאמר יתברך על ידי נביאו ישעיהו ע"ה - ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה (ישעיה נא טז). והענין הוא כי הן אמת תכלית כל הבריאה היתה התורה ושמירת מצותיה, והן הן עמודי העולם כמאמרו - נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים עה ד). אכן העמודים האלה היו מעותדים אל ההתמוטטות, להיות האדם נכון למועדי רגל ומזומן לחטא נגד התורה ומצותיה. ונמצאו העמודים רופפים ונוטים אל הנפילה וכמאמר המשורר ע"ה - לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ (שם פב ה). כי בהחסר התכלית בתורה ובמצות שהם העיון והמעשה, שמבטלים העיון במה שלא ידעו ולא יבינו וגם יחסרו כל טוב המעשה, כי בחשכה יתהלכו כאמור - והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט טו), מיד מוסדי ארץ ועמודיה יתמוטטו ולא יעמדו על עמדם והעולם הולך ואבד. וזה נכלל במה שאמר - אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד (תהלים קל ג), אם אתה יתברך תרצה לשמור ולהחשיב העונות לעשות מה שראוי להמשך מהם, מי מכל הנבראים שיוכל לעמוד ולהתקיים, כי לא בלבד יפילו את העושה אותם כי גם כל הנמצאים יבוטלו בעבורם. לפיכך המציא הוא יתברך תמורת התכה זו, מזון ומסעד בו יתוקן מעוות החטאים והעונות המאבדים את העולם, היא התשובה המחזרת את האדם לאיתנו הראשון, אף תכון תבל בל תמוט. ונמצאת התשובה מעמדת את העולם ומקיימתו. ומדבריהם ז"ל למדנו כן שאמרו בפרקי ר"א, עד שלא נברא העולם היה הקב"ה בלבד ועלה במחשבתו לברוא העולם והיה מחריט לפניו את כל העולם ולא היה עומד. למה"ד למלך שרצה לבנות פלטרין שלו אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו אינו בונה, כך הקדוש ברוך הוא היה מחריט לפניו את כל העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה:

ומבלי האריך בהערות אומר כי כוונתם ז"ל מבוארת עם מה שאמרנו. כי הוא יתברך כבר היה מחריט לפניו כל העולם, שתחלה צייר בחכמתו הנפלאה דפוס העולם בכל חלקיו, היא התורה כאמרם ז"ל, בי נסתכל הקב"ה וברא העולם. ולפי שאמרו ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהם שנבראו ויש מהם שעלה במחשבה וכו', על כן הקדים ר' אליעזר ע"ה לאמר עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד, ירצה שאין דעתו כדעת המדרש שיש דברים נבראו ממש קודם בריאת העולם, כי אין הדבר כן, שקודם עד שלא היה העולם היה הקב"ה ושמו לבד ולא נברא שום דבר פרטי קודם הכולל. אלא כשעלה על מחשבתו לברוא את העולם ולהוציאו לפועל, היה מחריט ומצייר לפניו כל העולם בכללו שהיא התורה, כי בה היה מביט ומסתכל כדי לבראו, שע"י התורה ומצותיה יצא לאור תכלית הבריאה. אך ראה כי אפי' ע"י החריטה והתורה הזו לא היה עומד ומתקיים, מפני שהחמריות יגרום לבטל התורה והמצות ויפיל הכל. עד שברא והמציא התשובה, לכלא הפשע ולהתם חטאת, כי בה יעמיד העולם על עמדו וכי ירוץ מרוצתו לא יכשל. נמצא כי התורה תחלה ואח"כ התשובה שמביאה הסליחה והכפרה, הם המעמידים צבאות מעלה ומטה ובזולתם לא היה לעולם קיום. והוא רצון הפסוק שביארנו - ואשים דברי בפיך, אומר ה' לישראל שמתי דברי בפיך הם הד"ת שנתתים בפיך, למען לא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם. וגם אחר כך כשתעבור עליהם, בצל ידי כסיתיך, הוא ידו של הקב"ה הפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד כמאמרם ז"ל אשר בארנוהו במקומו בס"ד. וזה הוא בצל ידי כסיתיך, כי אין היד מגולה ונראית אלא נכסית מפני מדת הדין, רק הצל והבבואה הוא העושה רושם. והיה זה כן לתועלת כללי לכל העולם ופרטי לישראל. לעולם, כדי לנטוע שמים וליסוד ארץ, לעשות יסודות ועמודים שלא יתמוטטו ויתפוררו מחמת העונות. ולישראל, שאוכל לומר להם אחר התשובה עמי אתה. שאם לא היתה התשובה היה העולם חוזר לתהו ובהו ולישראל יאמר להם לא עמי אתם חלילה, לפיכך אמר מיד התעוררי התעוררי וגו', תקח התעוררות לשוב בתשובה לקיום לעולם:

ועתה יגדל נא כח התשובה מכח הבריאה מצד מה, כי הבריאה המציאה כל היצורים והתשובה שמביאה הסליחה גורמת קיומם והעמדתם. זאת היתה עמו יתברך לקבוע יום זה לדין ומשפט, למען יתקע שופר בעיר וכו' ועם יחרדו ויתעוררו אל התשובה, ואז יקבלם הוא יתברך בחסדיו כי ירבה לסלוח, ומתוך כך יתן העמדה לעולם (ויתבסמו) [ויתבססו] יסודותיו. והוא הנראה במה שאמרנו היום הרת עולם וכו', יאמר הנה היום הזה הוא יום יצירת העולם ובריאתו. אך לא יספיק זה, כי אין היצורים בו יכולים לעמוד ולהתקיים מפני חמת חסרון שמירת התכלית בתורה ובמצות, והרי הוא מסוכן אל הנפילה. אמנם זאת תקותנו כי היום הזה עצמו הוא יתברך יעמיד, יתן העמדה וקיום לכל יצורי עולם שיעמדו על עמדם ולא ימוטו. ויהיה זה במשפט ובדין, שלא יוכל שום קטרוג נגד זה. ולא שבאמת הוא כן, כי ודאי על כל פנים אין כאן אלא חסד ורחמים פשוטים, יען אנו באים עתה לפניך יתברך בתשובה לבקש גזר דין של זכות אם כבנים אם כעבדים. אם אין זכות תשובתנו מספיק בשלמות, יקדמונו רחמיך כרחם אב על בנים. ואף אם נהיה כעבדים המשמשים את הרב ועובדים עבדותנו, מכל מקום אין אנו מייחסים לעצמנו שום זכות להשיג כלום בדין ומשפט. כי עדיין עינינו לך תלויות עד שתחננו, על צד החנינה והחמלה. אלא שאתה יתברך ממדת טובך תוציא לאור משפטנו, כאלו אנו זוכים על צד המשפט. ועל ידי זה אמרנו שבמשפט ובדין תעמיד היום ותקיים כל היצורים שבעולם, על ידי תשובתנו. וכל שכן שהיא מעמדת על עמדו ומקיימת את השב עצמו, כדרך המזון המסעיד את הגוף ומקיימו. ואמנם ליותר התייחסות המשל עם הנמשל, נרחיב ההדמות ביניהם להורות היות התשובה פועלת בקיום האדם מעין ודוגמת מה שיפעל המזון בקיום הגוף. וזה כי המאכל הוא פועל בהעמדת וקיום הגוף באחד משלשה דרכים. אם במהותו ועצמותו, כמו הלחם והבשר ודומיהם אשר הם זנים ומפרנסים הב"ח בעצם וראשונה, שהוא לוקח החלק היסודיי אשר בו ומתחלק לכל חלקי הגוף, כל אחד ואחד לפי מה שהוא הבשר והדם העצמות והגידים וכל יתר פרטיו, שזה הוא מזון טבעיי:

הב' מה שפועל באיכותו, כעין הסמים התרופיים אשר יחממו בחומם לאשר הוזקו מחמת הפכו ויקררו בקרירותם לאשר נחלו מתגבורת החום, אשר אלו לא יעשו פעולתם בעצם הדבר מהנזון ממש, אלא כפי האיכות שיש בו. כי על כן הורגלו בקאשיי"א ובמן לסדר לחולה שיסעוד ויאכל שעה אחד בקרוב אחר שלקח אותם, למען לא יקחם הטבע למזון עצמי, אלא שיפעלו באיכיותיהם להריק הליחה הגוברת:

הג' מה שיפעול בסגולה נעלמת הטעם והסבה, שאין אנו משיגים עצמותם ואיכותם אבל הנסיון הורה לנו פעולותיהם לתועלת הגוף ולהנאתו:

ואולי נבין בזה מה שאמר הכתוב אצל חוה - ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' (בראשית ג ו). והדיוק מבואר בו, למה בשני החלוקות הראשונות אמר מלת כי ובשלישית לא אמר אלא ונחמד העץ. ואם מלת כי הראשונה נמשכת עד הסוף, אם כן לא יצטרך לומר וכי תאוה הוא לעינים ויספיק ותאוה הוא. אבל עם מה שהקדמנו יאמר כי דברי פתוי הנחש עשו בה רושם. לפי שאז בחכמת הטבע לא היתה נופלת חוה מאדם, והרגישה והשיגה מצד מראה עיניה אשר ראתה בעץ ההוא כי נכללו בו שני הענינים הראשונים. שהוא בעצמותו טוב ומספיק להיות מאכל סתם, דהיינו לזון ולפרנס ולסעוד ככל מאכל בעלמא אשר מיסודו הוא מסעדיי, וראתה גם כן כי הוא באיכותו מלבד ההזנה יועיל אל העינים לזכות הראות וכיוצא, וראוי להיות נתאב בעבור העינים. ושני דברים אלו ראתה אותם והשיגתם כי הם טבעיים ובהסתכלות והתבוננות בכל פרטי העץ השיגה עצמו וטבעו, כאשר השיגו גם כן טבעי כל הבעלי חיים. כי על כן קרא אדם לכל אחד שמו, שכל זה תלוי בחכמה ובחקירה. אך העיד הכתוב שיש עוד בעץ ענין שלישי, והוא היות נחמד לתת השכלה לאדם ולפתוח לו פתחי חכמה. אולם לא נודע באיזה אופן פועל כן, כי לא בא מסבת טבעיית שנוכל להשיגן בראיית האילן אחר החקירה בפרטיותיו, אבל היא סגולה נעלמת בו, ועדיין לא בא הנסיון לפרסם על זה. ולכן אין לומר בזה וכי נחמד העץ להשכיל, שאם כן היה חוזרת למלת ותרא הנאמרת בתחלה, ואין זה כן, כי היא לא ראתה דבר זה לא על ידי חכמת הטבע ולא בנסיון:

אלא אמר ונחמד העץ להשכיל, שהם דברי הכתוב מפיו יתברך שמעיד ואומר היות גם כן בעץ סגולה זאת להביא ההשכלה:

וכמה יומתקו בזה דבריהם ז"ל החתומים במדרש (ב"ר יט ז), אמר ר' יוסי בן זמרא ג' דברים נאמרו בו, טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה, ושלשתן בפסוק אחד ותרא האשה וגו'. כי לא נודע מה הודיענו ואיזה חדוש הוסיף בכתוב. אלא שירצה שג' דברים אלו הנאמרים בכתוב, לא שראתה האשה את שלשתם. כי אמת הוא ששלשתם נאמרו בו בכללות, באו מאמרים מורים על ג' דברים אלו, אבל לא היה האומר אחד בשלשתם, רק שנאמרו שלשתם בפסוק אחד יחד. אלא שהעדות והאמירה עליהן היתה מוחלקת שהאשה עצמה ראתה וידעה השנים הראשונים והשלישי הוא עדות התורה שתתעלה ואח"כ הנסיון הוכיח כן:

והן אמת כי כמו כן התשובה היא פועלת בשב להחיותו מעין המזון המחיה ומתמיד החיים, כאמרם זכרונם לברכה פרק יום הכפורים (פו ב, כ"ה בע"י), אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה (יחזקאל יח כב). ובאריכות לשון זה מארכת ימיו ושנותיו של אדם, אפשר כי רבי יונתן סבר לה כר' עקיבא ע"ה בפרק (הבא על יבמתו) [החולץ ליבמתו] (נ א) שאמר את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו) אלו שני דורות זכה משלימים לו לא זכה פוחתין לו, וכשנאמר בחזקיהו והוספתי על ימיך (מ"ב כ ו) משלו הוסיפו לו. וכבר הורה זה חזקיהו ע"ה עצמו שאמר בתפלתו - אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי (ישעיה לח יא), ירצה מריש הוה אמינא שאלך לשערי שאול וימות בהכרתת ימיו שיגרעו מהם, ואחר כך ראיתי שפוקדתי ועלה זכרוני לפניך על יתר שנותי, על השנים שעדיין נשארו מהם לחיות נתפייסת שאחיה אותם ולא יחסרו ממני. ויראה כי דוד המלך ע"ה גלה דעתו לפסוק כרבי עקיבא ע"ה בזה באמרו במזמור ס"א - ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, אני מחלה פניך שתוסיף ימים על ימי המלך. ואין הכוונה הוספה ממש מיותרת ונוספת על השנים שנקצבו לו, אלא שנותיו השנים שלו כמו שהם, של דור ודור, הוא ממש לשון שני דורות דנקט רבי עקיבא, אלו יושלמו לו ולא יחסר מהם:

ולדעתי יסוד פסוק זה הוא על דברי משה רבינו ע"ה בסוף פרשת המצות - למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ (דברים יא כא), רוצה לומר כפי מספר הימים שנגזרו מן השמים בחיי הדרים על הארץ שישלימו אותם. היא דעתיה דרבי יונתן ע"ה באמרו גדול כח התשובה ונפיש זכותה שהיא מארכת ימיו, דהיינו שהיא גורמת שלא תקצורנה שנות הרשעים, אלא מארכת הימים והשנים שהם שלו, של האדם שכבר נפסקו עליו, משלימים אותם לו שלא יכרת בחצי ימיו. וסמך ראייתו על פסוק יחזקאל ע"ה שאמר - והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות (יחזקאל יח כא). והוא מבואר הכפל בחיה יחיה והיתרון בלא ימות. אבל נראה כשהרשע ישוב בתשובה מחטאתיו יזכה בזה שחיה יחיה מה שיש לו, מהחיות שנגזר לו ונפסק עליו יחיה אותם בשלימות, והיינו במה שלא ימות בלא עתו, כמו שהיה מעותד בעבור עונותיו, אבל יתקיים בחיים הקצובים לו כעין המזון המקיים את הגוף:

האמנם כי אין מקום לצייר יהיה פועל התשובה בחיי האדם על כל הדרכים עצמם אשר יפעל המאכל בקיום חיי הגוף. כי אם אמרנו תהיה כמזון הטבע, אשר יתן החיות בעצמותו ומהותו, איככה נוכל לומר שהאיש אשר יחטא ואשם ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ונתחייב על ככה משפט מות, שתספיק התשובה בוידוי וחרטה וכיוצא, למחות כעב פשעו ולהעביר חטאתו כאלו אינו ויעצים כחו להחיות המת. כי מה התייחסות יש לזה עם זה ומה דמות דרך הטבע נערוך לו, כאשר האריכו המפרשים ז"ל בזרות ענין זה. ואפילו כל עונש ויסורין שבעולם יחייב השכל שלא יספיקו, כאשר השיבה החכמה בששאלוה חוטא מה ענשו ואמרה חטאים תרדף רעה (משלי יג כא), ולכל הפחות הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח ד) כתשובת הנבואה:

וכמה הכיר והשכיל זה היטב אדוננו דוד ע"ה כשבא אליו נתן הנביא ע"ה במלאכות ה' ואמר לו - אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם (שמו"ב ז יד), מיד אמר לפני ה' - מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך וגו' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' אלהים (שם יח יט). כי הוא יתברך הבטיחו לכונן כסא ממלכת זרעו עד עולם שיגדיל הצלחתו, וזה ודאי הוא כשיזכה. ועוד הוסיף כי לא בלבד כשזרעו ילך בדרך תמים ולא יחטא יהיה עמו, אלא אפילו בהתיצבו על דרך לא טוב הוא יתברך יתנהג עמו כאב עם הבן, במה שכשיעות ויחטא לפניו לא ייסרהו כפי הראוי בעונש אלהי נערך אל גדולתו יתברך אשר אליו חטא. אלא והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, אתן לו יסורין ותוכחת אנושיות של בני אדם שלא יכנסו בגדר הקושי אלא כפי האנושית:

ועל זה הפליג דוד המלך ע"ה לתת תודות אליו יתברך על שני החלקים. ועל הראשון אמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום, איזה זכות ורבו יתירא השתכחת בי ובביתי שהביאותני עד הלום, אל ההצלחות אשר יעדתני הנתנות לזכאי. ולא זו בלבד כי היה דבר קטן בעיניך מה שדברת על ביתי וזרעי בהיותו זכאי ובלתי חוטא, שאז הוא קרוב אליך, כי גם הוספת לדבר לטוב על בית עבדך אפילו למרחוק, לזמן היותר מרוחק ממך, שהוא בהעותו, כי רחוק ה' מרשעים, שהבטחתו לבלתי יסר אותו כפי הראוי לו בעונש אלהי אלא בשבט אנוש. והנה זאת תורת ומשפט האדם החמרי השפל שימתין לחוטא נגדו עונש זמניי כל שהוא ולא בתכלית הקושי. אבל החוטא נגדך יתברך שמך היה ראוי לעונש עצום תמידי ונצחי, וכל שכן שלא היה ראוי שהתשובה תועיל לכפר לחלוטין החטאים והעונות והפשעים ולא ישאר שום רושם מהם. ועם כל זה הוא יתברך מקבלם ומעביר על פשע, כאלו היה כביכול אדם כמוהו. כאשר בארתי על מאמרם ז"ל (פסחים קיט א) בפסוק וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א ח), זו ידו שהיא פתוחה לקבל שבים וכו':

ועל זה אמר הנביא ישעיה ע"ה - פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם (ישעיה סה ב). הפליג הוא יתברך בהודעת מדת טובו שהוא פורש ופושט ידו לקבל בתשובה, אפילו לפושעים במזיד בהיותם עם סורר שאי אפשר להקל בענשם ולבלתי האשימם כל כך. וזה כי הפועל איזה פעולה פתע פתאום, מבלי יקדם לו זמן מה להתבונן ולחשוב עליה במתון, לא יתעצם כל כך ענינה הן לטוב הן להפכו, כי תתייחס כמעט אל הקרי וההזדמן. כי על כן רצה יתברך להקדים הצווי לאברהם אבינו עליו השלום על שחיטת בנו ולהרחיק לו המקום אחר שלשת ימים למען לא תתייחס אליו לפעולה פתאומית מבלי הסתכלות ויישוב, אלא שעשאה בעצם אחר העצה הנכונה וההתיישבות הצריך והסכים לקיים מאמרו יתברך. על כן אמר כאן כי אלו ודאי הם עם סורר, שהרי לא הלכו בדרך הרע באופן שיוכל להתלות במקרה מפני הפתאומיות בלתי שום טוב הסתכלות, כי אדרבה היה כן שהלכו בדרך לא טוב אחר מחשבותיהם אחר שקדמו להם על ככה מחשבות רבות, שזה הוא הרע היותר גדול שבעון. והוא המכוון להם ז"ל (יומא כט א) בהרהורי עבירה קשים מעבירה. ואעפ"כ פרשתי ידי לקבל תשובתם. זה ודאי הוא שלא באופן טבעי:

ואם אולי נוכל למצוא איזה התייחסות שתפעול התשובה בשב להדיח מעליו רעת עונותיו, הוא מצד האיכות. על הדרך אשר הסמים התרופיים הם באיכותם מעבירים ומסלקים האיכות הרע אשר בליחה, המחטיאם המביאה וגורמת החולי, כן התשובה יש לה איכות מספיק להעביר ולסלק האיכות הרע אשר בנפש החוטא, שהוא סבת וגרמת החטאים ועונות. והוא כי לא על חנם נקראו המון העונות בשם זדונות כשהם נעשים מרצון ומתכונה רעה, אלא לפי שעיקר שרש הוייתם הוא מפאת זדון וגובה לב. כי יחם לבבו בהכנס בו חום נכרי, ויתגאה לבלתי החשב לכלום חומר העון והוא מבזה ודש ברגליו העונש אין פחד אלהים לנגד עיניו, ובזה הוא חוטא ברצונו. וזה בארו אותו הנביא מלאכי עליו השלום באמרו - כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שרש וענף (מלאכי ג יט). הוא הדבר אשר דברנו, כי לאשר להבת חמימות הזדון והגאוה מוליד ההתגברות בעונות, יעד לענוש מדה כנגד מדה, שיבא יום בוער כתנור אשר בו כל זדים הבוערים כאש וכל עושי רשעה, שנמשך פועל הרשע מן הזדון הזה, יהיו כקש לפני אש וילהט אותם היום הבא, באופן תהיה אש אוכלת אש, וימצא בזה שלא יעזוב להם שרש וענף, יכלה ויפסד השרש שהוא הזדון המפריח ומצמיח הענף, הוא מעשה הרשע ופועל הרע, ויחדו יסופו הסבה והמסובב:

מעתה לבטל ולהריק האיכות הרע הזה, מהגאוה וגודל לבב, תועיל באופן נפלא התשובה אשר עיקר איכותה להוליד הכנעה ושברון לבב אל השב, ישפילנו עד הארץ וסר ממנו זדונו ורום לבבו, אז טוב לו ויקובל ברצון לפניו ית'. ומתורת רבותינו הקדושים ע"ה אנו למדין כן שאמרו בפרק ארבעה ראשי שנים (יז א), אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז יח), למי נושא עון למי שעובר על פשע. א"ר אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו (שם) ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים:

וההרגש מבואר איך היה מפרש אמרו עובר על פשע של והאיש המעביר על מדותיו, ופשט הכתוב הוא שחוזר אל השי"ת שהוא נושא עון וגם עובר על פשע:

ויראה לי כי הם ז"ל הרגישו בכתוב, שאלו אמר מי אל נושא עון ועובר על פשע כמוך, אז היה מובן שאמרו נושא עון וגו' חוזר אל ה', כלומר איזה אלוה יש שעושה פועל זה בהיות נושא עון וגו' כמוך. אבל כיון שהקדים לומר מלת כמוך ואח"כ נושא עון, מובנו הוא שירצה, מי הוא אל שיהיה כמוך וישוה לך במה שאתה נושא עון וגו', וא"כ נושא עון ועובר על פשע הם תוארים אליו יתברך, ולפי זה הוקשה כיון שבמדבר עמו לנוכח מי אל כמוך, איך המשיך הדבר בלשון נסתר לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו וגו', היל"ל לא החזקת לעד אפך וגו'. על כן הבינו כי הכתוב הוא כעין שאלה ותשובה. שמדבר עמו יתברך ואמר מי אל כמוך, אתה האל יתברך שמך, עם שאין ערוך אליך מי ידמה לך ומי ישוה לך, מ"מ על צד העברה מי יוכל לומר שהוא כמוך כב"י בהיותו עושה כמעשיך וכגבורותיך והולך בדרכיך. ובאה התשובה נושא עון וגו', נוכל לקיים שהוא כמוך ודומה לך האיש המעולה אשר נשבר לבו בקרבו מרוב ההכנעה והוא שפל בעיניו, עד שאפילו לאשר יקניטהו במרד ובמעל יסבול וישא ולא ישיב כלום. אלא מעביר על מדותיו, שנושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו ולא החזיק לעד אפו וגו'. הפליג בשבח המעולה הזה, כי מארבע מדות שאמרו בדיעות (אבות ה יא), קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. הנה הוא לא בלבד אינו משתי הדיעות הרעות שהם נוח לכעוס וקשה לרצות או קשה לכעוס וקשה לרצות, אלא אפילו מכת נוח לכעוס ונוח לרצות שיצא הפסדו בשכרו שמתוך שכר קלות הפיוס אין קלות הכעס נחשב לכלום, עכ"ז אינו אלא מחלק החסיד לעשות לפנים משורת הדין, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וזה הוא נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, ליתר אחיו אשר יקניטוהו אינו כועס עליהם אלא שותק וסובל נושא עונם ופשעיהם. ויש לו גם כן החלק האחר, שלא החזיק לעד אפו, אם אולי הכריחהו האונס לצאת ממחיצתו להכנס בכעס, אינו מחזיק אפו וכעסו זה לעד להיות קשה לרצות, אלא הוא נוח לרצות ומיד הוא מתפייס ומעביר כעסו. וכל זה כי חפץ חסד הוא, רוצה הוא להיות מאותו החלק הנקרא חסיד, נוטה אל החסידות לפנים משורת הדין, ולא יספיק לו שיצא הפסדו בשכרו. איש כזה ודאי יוכל להקרא שהוא כמוך, לפי שהוא נושא עון ועובר על פשע כאשר גם אתה ישתבח שמך אל נושא היית תמיד. ולאיש כזה שהוא נכנע בזה האופן תקבלהו בתשובה ותעביר על כל פשעיו, כשיחטא וישוב בתשובה תקבלהו ברצון טוב, כי הוא הסיר השרש והיסוד של החטא שהוא הזדון: וזה הוא ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך וגו', ירצה כשזה האיש ישוב בתשובה לפניך ה', לא מבעי יזכה לעצמו אלא גם כלנו יחד נזכה בעבורו לכפרה כללית, כדברי המשורר ע"ה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (תהלים צ ג). והוא כמ"ש ז"ל (יומא פו ב) גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו (הושע יד ה), מהם לא נאמר אלא ממנו. וכן אני מבין מ"ש ישעיהו ע"ה - יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נה ז), בקש מהרשע היחיד שיעשה תשובה למען ייטיב לו ולזולתו, כי ישוב אל ה' וירחמהו שיסלח לו, וגם אל אלהינו של כולנו כי בעבורו ירבה הסליחה, יתן סליחה מרובה לכלנו:

הם דברי דוד המלך ע"ה אליו ית', אפי' כשכל בני אדם הם בחוץ ממחיצתך בעבור פשעיהם, הנה אתה תשב אנוש, עם היותו יחיד, עד דכדוכה של נפש, שעושה תשובה ואפי' בשעת מיתה, ואתה בחסדך אומר בעבורו שובו בני אדם, כל המין האנושי המגורשים מגבולי, שובו אתיו אל מקומכם הראשון להיות עמי במחיצתי. והן דברי מיכה ע"ה ישוב ירחמנו, זה האיש המעולה ישוב בתשובה וירחם את כלנו ויכבוש כל עונותינו, כי אתה יתב' בזכותו תשליך במצולות ים כל חטאתם. וכ"ז משרש סבלנותו וענותו להעביר על פשעיו ולא ישיב דבר ולא יבקש להנקם חלילה. ועתה באר רבי אחא העיקר והיסוד תל שכל המעלה המדותיית הזאת תלויה בו לשתהיה אמתית על מתכונתה, באמרו אליה וקוץ בה לא לכל אלא למשים עצמו כשירים:

ויובן זה במה שספרה הנבואה בענין רחבעם כשבאו ישראל לשאול ממנו יקל עולם והשתעבדותם - ויועץ המלך רחבעם את הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי לאמר איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר. וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים. ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו ויועץ את הילדים אשר גדלו אתו אשר העומדים לפניו ויאמר אליהם מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה וגו' (מלכים א יב ו ח). ועם כי רבו הדיוקים בכתובים לא נעורר אלא ג' או ד'. הא', השנויים שבאו בין דברי רחבעם לזקנים לדבריו אל הילדים. כי לזקנים אמר איך אתם נועצים ולילדים אמר מה אתם נועצים, לזקנים אמר להשיב ולילדים אמר ונשיב, לזקנים אמר את העם הזה דבר ולילדים אמר בהפך דבר את העם הזה. הב', אמרו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי, כי ודאי לא עמדו לפניו בהיותו מת. הג', אריכות ועניתם ודברת אליהם, ובאחד יספיק. הד', בכפל אמרו עצת הזקנים אשר יעצוהו, כי כיון שאמר עצת הזקנים פשוט הוא אשר יעצוהו:

ונאמר בבאורם, כי כבר ימצאו סבות לפעמים יניעו לאדם לבלתי תת מענה ולבלתי השיב לאחד המדבר עמו כלום. ואחת מהעצמיות שבהן הוא מעוט ערך האחר בעיניו והחשיבו אותו בלתי ראוי לקבל תשובה ממנו, כי הוא פחות ונבזה אצלו ולא יכנסו בערך אחד לבא לידי ויכוח יחד. אמר החכם במשליו - אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה (משלי כו ד), רצה בכפל גם אתה, כי אין ספק שהכסיל כשהוא מדבר עמך ומצפה ממך מענה לשון שתשיבהו על דבריו, הוא מפני היותו מחשיב את עצמו שוה לך ושהוא כדאי שתשיבהו כאשר ידבר איש אל רעהו. ואם אתה עושה כן שתשיב לו על דברי אולתו, תורה כי כמו שהוא משוה ערכו לערכך ושהוא חכם כמוך כן גם אתה תשוה ערכך לערכו להפך שאתה כסיל כמוהו:

ולכן העצה הנכונה היא שלא תענהו כלל כמו שהוא אולתו שמייחל ממך מענה לשון, ובזה תורה שאינך מחשיבו לכלום. והפסוק הסותר לזה נתבאר במקומו. ועתה המלך רחבעם בראותו את עצמו ברום המדרגה וההצלחה ושאותם האנשים ערב את לבם לבא לפניו באותה שאלה, חשב כי כפי גודל מעלתו ומיעוט ערכם אצלו ולהורות שאינו מחשבה לכלום, ל"מ שלא היה רוצה למלאות רצונם, אלא שהם בלתי ראויים לשום תשובה ועניה אלא להוציאם מלפניו בלי שום מענה לשון לא לטוב ולא לרע. כי לכן אמר להם לכו עוד ג' ימים ושובו אלי וגו', ולא אמר ואשיב לכם, כי לא היה בדעתו להשיב להם כלום. ומ"מ לא רצה לעשות זו מבלי עצה ושאל את פי הזקנים ואמר איך אתם נועצים וגו', לא שאל על מהות התשובה מה תהיה ואיזה דברים יאמר, כי זה היה אצלו למונח קיים ופשוט שאם יש מקום לתשובה תהיה בדברים קשים כגידים. אבל אמר איך אתם נועצים להשיב, האיך נראה בעיניכם שאתנהג לענין השב תשובה לעם הזה. אם יתכן להשיבם דבר איזה דבר שנסכים לומר, או הם ראויים לבזותם ולבלתי החשיבם לכלום במה שאין להשיב להם שום דבר ותשובה כלל:

אז השיבו לו הזקנים כפי עומק דעתם באמרם, אנו נשיב על שאלתך וגם נייעץ לך כהוגן אף מה שלא שאלת, והוא כי לא מיבעי יאות לך לתועלתך לתת להם מענה לשון ושלא להוציאם בפחי נפש בלי שום תשובה, אלא נוסיף עוד לך שהתשובה צריך שתהיה מענה רך בדברים ערבים. וזה הוא אם היום תהיה עבד לעם הזה, שתכבוש את יצרך להיות כעבד ועבדתם ועניתם, שתתן להם מענה שלא לשלחם בלא כלום, וגם הדברים עצמם תדבר אליהם דברים טובים בחמלה וחנינה בשובה ונחת, בזה יהיו לך עבדים כל הימים. נמצא א"כ שהיו כאן שתי עצות. א' על מציאות התשובה אם ישיב אם לא, ובענין זה הוא נתייעץ עמהם. והב' במהות התשובה, אשר היתה עצה מאתם שהם יעצוהו על כך מעצמם שנדרשו ללא שאלו. וספרה הנבואה, כי מאלו השתי עצות לקח רחבעם וקבל העצה שהוא בקש מהם בענין מציאות התשובה, והסכים לעשות כדבריהם לבלתי הוציאם ריקם בלי שום תשובה. אבל האחרת שהם נתנו מעצמם לא ישרה בעיניו, וזה הוא ויעזוב את עצת הזקנים, עזב אותה העצה שהם יעצוהו מבלי שהוא נתייעץ עמהם על כך. וע"ז שאל את הילדים ואמר מה אתם נועצים ונשיב וגו', אשאל מכם מה יהיה מהות ועצמות התשובה איזה דברים נשיב להם, כי אמנם לענין עיקר מציאות התשובה אם נשיב אם לא נשיב איני מכניס זה בספק ובשאלה. ונשיב דבר לעם הזה, כבר הנחתי בעצמי למוסכם שנשיב להם תשובה עכ"פ, ואיני מבקש אלא מה אתם נועצים שתהיה התשובה. והיה מה שהיה בדבר עזות כעצת הילדים:

ולמדנו כי יש צד שלא ישיב האדם ולא יענה כלום למתפקר נגדו ולא מצד ענוה והכנעה, אלא אדרבא מגודל לבב, כי יראה בעיניו לא יאות לו לכבודו להשיבו כלום, בהיות המרחק רב בין מדרגת ומעלת עצמו לשפלות ובזיון האחר. ע"כ אמר ר' חנינא לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשירים, מה שאמרו שהמעביר על מדותיו וסובל העלבון ואינו משיב כלום מעבירין על פשעיו, אין זה אמור בכל אדם שנוכל לחשוד אולי עושה כן ברמות לבו, אלא דוקא למי שמשים עצמו כשירים, כי הוא בעצמו נבזה בעיניו ומחשיב עצמו לשירים ומותר, שאינו כדאי להשיב כלום לקוטן ומעוט ערכו אצל המקניט ואצל כל אדם, זה ודאי נקרא בעצם מעביר על מדותיו, ויש לו קנין ההכנעה שקנה איכות המעלה הזאת בתכלית. והוא בעל תשובה אמתי, באופן שמצד האיכות הנקנה בתשובה אפשר לומר שתחיה בעליה ותקיימהו. אכן גם בזה לא יתקרר השכל, כי עם שזה יקנה בקנין מעלת הכניעה ושברון הלב, מה יתקן שברון רוח זה מה שכבר פגם בעונות שנאף וחלל שבתות ונשבע לשקר וכיוצא. כי הן אמת תועיל לו לעתיד שלא יחטא, אבל שיכופר מה שכבר קלקל לשעבר, אין לזה מבוא אצל הדעת האנושי:

אשר ע"כ צריכים אנו לומר ולהסכים כי מה שהתשובה פועלת בשב להעמידו על עמדו ולהשיג כפרתו הוא על הדרך הג', שתפעול בסגולה פרטית שנתן יתב' בתשובה הכח העצום הזה. ואנחנו לא נדע ולא נשיג סבתה וטעמה האמיתי, אלא בחסדו ית' וברחמיו הפשוטים כמאמר הנביא ירמיהו ע"ה - שובה משובה ישראל נאם ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיה ג יב). כי לפי שאמר הכתוב ישא ה' פניו אליך (במדבר ו כו) יהפך פניו כלפי אצלך, אינו דומה שואל שלום חברו בתוך פניו כשואל מן הצדדין, אלא ישא ה' פניו אליך, יהפוך פניו אצלך כמה דאת אמר ופניתי אליכם (ויקרא כו ט). ע"כ אמר כאן אע"פ שאתם נזופין מחמת עונותיכם, כשתשובו בתשובה לא אפיל פני בכם, לא יקבל אתכם בהפלת פנים כרוצה להביט למטה לבלתי הסתכל בפניכם, כשואל שלום מן הצדדין, אלא ישא את פניו ולא יפילם. וכה יעשה מצדו מפני שהוא חסיד, על צד החסד והחנינה לא שכח התשובה יחייב כן: ואל זה כיון הנביא הושע ע"ה באמרו - ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו (הושע יד ה), יאמר אע"פ שאמרתי שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים וגו', ואתם הרביתם לעשות תשובה בכל פרטים האמורים, מכל מקום אין בכל זה דבר מספיק בסבות עצמיות מחייבות בטענה שכלית לקבל אתכם בסבר פנים יפות ולהשיג כפרה, אלא הוא יתב' אומר ארפא משובתם, אמת הוא שאני ארפא אותם ממשובתם ואמחול להם, אבל אין זה מתחייב בטעם מספיק מתשובתם, כי אם שאני ארצה לאהוב אותם בתורת נדבה מרצוני הגמור בלי שום סבה. אלא ששב אפי ממנו, ומאליו מעצמו מבלי נשיג איך ולמה, כי נעלם הטעם בזה כאשר הוא בכל דבר מסוגל:

והמשורר ע"ה אמר בקיום ענין זה - רחוק מרשעים ישועה כי חקיך לא דרשו רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני. ירצה כי הרשעים החטאים בנפשותם אשר לא יאמינו בשום דבר שלא נגלה טעמו ונודעה סבתו אצל השכל, ימאנו לשוב בתשובה על עוונותם כי לא יוכלו להשיג בשכלם שום טעם וסבה שע"י תשובתם תבא להם תשועה ממה שפשעו ועוו לפניו יתברך. וזה הוא רחוק מרשעים ישועה, דבר רחוק הוא מהרשעים וחוץ מדעתם וסברתם היות להם ישועה שיוכלו להושע מרשעם לפי שנעלם מהם טעם הדבר. וגרם להם זה לפי שהם חקיך לא דרשו, אינם דורשים החקים ולא ירצו בם על אשר לא נגלה טעמם, ומזה נמשך שכל מה שאין לו טעם מבואר ימאנו בו. ולפיכך יכחישו תועלת התשובה להושיע הרשעים השבים, כי הוא ממש חק לא משפט ומכלל החקים הוא. אכן לא ידעו האמללים האלה כי אין זה בטבע אלא בסגולה, שרחמיך ה' הם רבים ומדת החסד היא גוברת:

עם כל זה אחלה פניך ה' שעם היות דבר זה חק אתה כמשפטיך חייני, תחייני כאלו היה מהמשפטים, שבדין ומשפט תחייני וכאלו אני זכאי לכך בטעם נכון כי ע"כ הרשינו עצמנו לומר היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים על הדרך אשר פרשנוהו. והוא הנרצה אצלנו בדרושנו זה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה