אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב ליום שני של ראש השנה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב ליום שני של ראש השנה

חלק א - דרוש א ליום שני של ראש השנה

דרוש ב' ליום ב' דראש השנה ה' יראה אשר יאמר היום תנחומא - ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם (בראשית כב יא), למה ב' פעמים שהיה ממהר והולך לשחטו. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, א"ל מי אתה אמר ליה מלאך א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשו אם הוא מבקש הוא יאמר לי. מיד ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית, שלא רצה לקבל מן הראשון:

אחד מייחד שבעשרה טעמים אשר נאמרו במצות היום הוא מה שנתפרסם בפי הכל, כדי לזכור עקדת יצחק ע"ה ע"י שופר של איל. והמובן הפשוט על זה שבאמצעות השופר נעורר רחמיו יתברך שיעלה זכרון העקדה לפני כסא כבודו, וזכירת הפועל השלם ההוא יגן עלינו להכתב לחיים טובים ביום הדין הזה. וכבר נראה כן ממה שאמרו בגמרא (ר"ה טז א), אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. ואם הענין כן לכאורה הוא דבר זר, יבא צווי מוחלט ממנו יתברך למצוה פרטית שנעשה לפניו דבר שבו יזכרנו לטובה, באופן שיהיה פועל עצמות המצוה השתדלות תועלתנו, מבלי שיבחן בה צד עשית נחת רוח לפניו יתברך להורות אות שרות או השתעבדות, כאשר בא במלכיות שאנו ממליכין אותו עלינו. וכן בזכרונות, אנו מפרסמין פרטיות השגחתו והיותו זוכר את הכל. ועל אלה יצדק שם מצוה, כי יש בכללה ענינים נוגעים כב"י להגדלת קדושתו יתברך. אבל השופר כפי טעם זה בעינו להזכיר זכות עקדת יצחק, הלא בזה לכבוד עצמנו אנו דורשין לעזר ולסיוע מלאות ה' משאלותינו ואין בזה שום דבר שרות או עבודה אליו יתברך, ואיך יבא עליו צווי מהמצוה יתברך. ויקשה יותר אמרם מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם, כי איך תספיק זכירת העקדה להחשב כאלו עקדנו עצמנו:

ומה שאחשוב בזה הוא, כי עיקר הכוונה אינה להזכיר לפניו יתברך זכות העקדה למען בזכות הפעל המעולה ההוא שעשו האבות הקדושים, הבן להזבח ואב לזבוח, נשיג התכלית אשר אנו מבקשים היום. אבל יסוד הזכירה היא לעצמנו, להעלות על ראש הסתכלותנו כמה וכמה יחוייב לנו להחשיב חשיבות עצמי ההצלחה האמתית, שהוא הצלחת הנפש היקרה ע"י שלמותה והתעצמותה בהפקת רצון יוצרה ית', ולבלתי החשיב למאומה כל מחמדי תבל והצלחותיו, ואפי' חיי עצמו לאפס ותוהו יחשבו לו לפי עבודת האל, כאשר אנו אומרים בכל יום תמיד בפ' היחוד - שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ד). ואומר אני בהתקשרות הפסוקים, היותו יתברך נעלם ונסתר ובלתי מושג ממנו כלל ולא נודע רק אמתת היותו נמצא, אבל לא תכנס בציורנו שום ידיעה ממהותו. וכבר נודע כי האהבה תסובב מחמת מה שמשיג האוהב מעצם הנאהב, אם מצד מה שישכיל וידע מענינו דרך הסתכלות, או מצד מה שירגיש ע"י חושיו מהיופי או ערבות הקול או חן הדבור או תנועת הגוף או תוכן האברים, וכמה ענינים כיוצא באלו. אבל לא תפול אהבה על אשר לא ידע או ראה ולא השיג ממנו מאומה, כי במה תחלה אהבה זו:

והנה אמרו בשוחר טוב על פ' לדוד ברכי נפשי את ה' (תהלים קג א), מעשה באדם אחד שאמר לר"ג באיזה מקום הוא נתון, א"ל איני יודע, אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללים לפניו בכל יום ואין אתם יודעים מקומו, אמר לו שאלת ממני דבר שהוא רחוק מהלך ת"ק שנה הריני שואל ממך דבר אחד שהוא נתון אצלך ביום ובלילה ואמור לי באיזה מקום הוא נתון, אמר לו ומי הוא, א"ל זו הנפש שנתונה אצלך אמור לי באיזה מקום היא נתונה, א"ל איני יודע, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא מה זאת שהיא נתונה אצלך אין אתה יודע מקומה ואתה אומר לי דבר שהוא רחוק מהלך ת"ק שנה וגו'. נמצא שקושי השגת מקומו וגדרו יתברך הוא ממין ודוגמת ענין הנשמה, אשר לא נודע מקומה איה ובאיזה חלק מהגוף היא נתונה. ובזה תתקרר דעתנו קצת מהתעלמות ידיעתנו בו יתברך:

ואולי נמליץ על זה מאמר שלמה ע"ה - נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ כז). אמר מה שהוא כעין נר של ה' שמאיר לנו בחשכת המיית לבנו על העדר השגת מקומו יתברך הלא היא נשמת האדם החופש כל חדרי בטן, כי כבר יקרה גם לו עם נפשו ונשמתו, בהיות האדם הזה חופש ומבקש כל חדרי בטן לדעת איזה מקום מנוחתה ומאומה לא ימצא, עם היותו יודע ודאי כי היא עמו ובחיקו תשכב. כן יקרה לנו עמו ית', כי נדע נאמנה אמתות מציאותו עם שנעלם ממנו איה מקום כבודו. וע"ז אמר מרע"ה הסכת ושמע והבן ישראל כי מציאותו יתברך אלהותו ואחדותו הוא אמתי תכלית האמתות לא יסופק כלל, ותתחיב לאהבה אותו אהבה עזה ונאמנה. וכי תאמרו איך נאהבהו והוא נעלם מהשגתנו, ובאיזה אופן יאהב האוהב את הנאהב הבלתי ידוע אצלו ואינו מכירו. אל תספק בזה, כי תאהבו בכל כחות הנפש אשר לך אשר לא ידעת מקומה ולא השגתה. והם, החיונית אשר מושבה בלב, וזה הוא בכל לבבך. והצומחת, היא הנפש כנודע. ובכל מאדך, הוא החלק המאודיי. והיתרון אשר בך מיתר הב"ח היא המשכלת. ומצד ההדמות וההתייחסות הזה כבר תשוער אהבה ממך אצלו יתברך. ונכלל בזה פשוטן של דברים שיגיע מגדר האהבה עד שימסור גופו וממונו וכל אשר לו לעבודתו יתברך, כי כל אשר ישיג הנה מהצלחות העולם הבל המה. וזה נלמד ממעשה העקדה, כי כנפש הבן וכנפש האב בזוי בעיניהם כל עניני זה העולם. והבן החביב אשר בא להם לעת זקנתם בדרך נסיי, ובלי היות להם זולתו ממלא מקומו ולא יקוו עוד אחר אחריו מההכרח הטבע, עכ"ז השליכו הכל אחרי גיום ורק את נפשם שמרו להציל והשאיר לה אחריה ברכה והצלחה האמתית ע"י שמירת מצותיו ית'. את זה נראה ונתון את לבנו ביום זה הגדול והנורא ונביט אל צור חוצבנו אשר למדנו כפעלו ונסכים בדעתנו הסכמה עצמית להדמות לו, ושאם יבא עת וזמן שיזדמן לנו לעשות קרבן מעצמינו ובשרנו נעשה כן גם אנו. ונתעורר על זה באמצעות השופר המזכיר עקדת יצחק. הנה אז בהיות זאת כוונתנו ומחשבתנו בתקיעתו, הוא ית' יזכור לנו עקדה זו המותפסת בציורנו והזדמנותנו לעשות כן אם נצטרך, ויעלה לנו כאלו עקדנו עצמנו ממש, כסגולת כל מחשבה הטובה שהקב"ה מצרפה למעשה:

ולמען תתחזק בדעתנו המחשבה הזאת בכל תקף, כמה חויבנו לבזות כל טוב העה"ז ולהשליכו מעל פני חמדתנו כי מהבל ימעט, ולהתייסד בלבד בהצלחת הנפש ואשרה, נזכיר הטענות היותר עצמיות המורות ע"ז בביאור מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה, א"ר סימון כתיב רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (תהלים מ ו), לשעבר רבות עשית מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. א"ר לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרו לו וכו'. ובהבנת משליו לדעתי היתה בכלל כוונתם ז"ל ללמד ולהורות מכח הכרחיות שאין מקום לתלות האושר האמתי בהצלחות העה"ז, אלא הוא מוכרח היותו בהצלחות הנפש ע"י קיום התורה ומצותיה. ועשה יסודו על דברי דהע"ה באמרו - רבות עשית אתה ה' אלהי וגו', כי בהרגישו מלת אתה היותה מיותרת אחר אמרו עשית לנוכח, פירשו הפסוק מקושר עם הקודם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (שם ה), שאמר בבאור היות האיש מאושר דוקא כאשר שם ה' מבטחו, דהיינו שכל תכלית תקפו והבטחתו אינה אלא הוא יתברך עצמו שמקוה הדבוק האלהי. זה האושר המוחלט המושג ע"י שלימות הנפש המושג בכחו ועוצם ידו, ואין לזה מקום אלא באמצעות התורה אשר חנן לנו ה'. ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, טובות העה"ז והצלחותיו המדומות. ובאר זה באמרו רבות עשית אתה ה' אלהי, ירצה לשעבר קודם היותנו משתעבדים לקבל עול מצותיך כדי להשלים את נפשנו, וכל ישענו וכל חפץ היה רבוי הקנינים והצלחות העה"ז, הן אמת היינו משיגים אותם, אבל לא היה לייחס מקום אלינו. כי רבות עשית, אמנם היה הכל בא מצדך ובגזרתך המוחלטת ואתה היית העושה ולא אנו, כיון שהיית גוזר עשיר או חכם או גבור, שכל הצלחות אלו בידי שמים הם. אבל מכאן ואילך אחרי שנכנסנו בברית עמך לעבדך בלבב שלם ולשמור מצותיך, אין ענין זה תלוי בך ית', דאלו צדיק ורשע לא קאמר. אלא נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, נפלאותיך הגדולות כנסים הנוראים שעשית במעמד הנבחר אשר בו עמקו מחשבותיך העצומים, הם מחשבות התורה ומצותיה, הלא לנו הם ובידינו תלויה השמירה להשיג אושרנו:

ועתה כל א' מהשלמים אלו ע"ה אמר טענה אחת להכריח היות האושר תלוי בענין הנפשיי ולא בקניני העה"ז. והם שש טענות כוללות נכנסו תחתיהן פרטים רבים - הא' כי כל טובות העה"ז הם משועבדות אל הזמן, ולכן אין להם העמדה וקיום, וכמאמר החכם ע"ה - לכל זמן (קהלת ג א) וכדבריהם ז"ל (מד"ר קהלת ג יא), הואיל ועתים עתים הם לכל וכו'. וכל זה הוא להיותם באים מפאת הסדור השמימיי אשר בהיותו סובב הולך פעם יציץ פעם יעלם והוא כלה ואובד. מה שאין כן ההצלחה הנפשיית כי בבואה מפאת התורה הקדושה, הנה השומר אותה יצא מתחת יד הזמן והוא למעלה ממנו ואינו משועבד אל ההוראות השמימיות כלל כי הכל תחת רגליו. והנביא ירמיהו ע"ה אמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמיה י ב). אם הדברים כפשוטם שלא ילמדו דרך הגויים במה שהם נחתים מאותות השמים, באו הדברים מכופלים, מה שהיה יכול לומר בקצור מאותות השמים אל תחתו כדרך הגויים עכו"ם. אבל לדעתי אמר הענין וסבתו, כי מה שהגוים עכו"ם משועבדים אל מבטי השמים והוראתם הוא בעבור דרכיהם, כי לא ישמרו דרך השלמות הנפשיי וע"כ רחקה מהם ההשגחה הפרטית ממנו ית' ונשארו מסורים אל הטבע והמשפט המערכיי. וע"כ אמר הנביא ע"ה לישראל בשמו ית' אתם אל תלמדו אל דרך הגוים, שרע ומר לעשות כמעשיהם הפחותים. ובזה אל תחתו כלל מאותות השמים, כי המתרחק מהדרך הרע ובוטח בטובו ית' אין לו חלק בשמים. כי אמנם העכו"ם מה שבאמת יחתו ויש להם ממה לירא ולהפחד הוא מהם עצמם. ע"ד מאמר החכם ר' עזרא ז"ל רעדה אחזתני ממני אוי לי כי מריתי. כן הגוים עכו"ם האלה, מה שיש להם מקום מן הרתת והפחד הוא מהמה ממש, מהדרכים המקולקלים אשר הולכים בם. כי בזה השמים שמו אותותם אותות בהם, מה שלא יהיה כן לכם אתם הדבקים בה' ובלתי לומדים דרכם הרע. וע"ז א"ר לוי למלך שהיה לו אורלוגין שהוא דמות כדורי השמים וגלגליהם, שמהם התנועה וממנה הזמן. כשבא בנו הם ישראל מסרה לו, שהזמן והשמים מסורים בידם, והם אינם משועבדים להם:

הטענה השנית, כי מלבד היותם משועבדים אל ההפסד מפאת הטבע וההוראה השמימיית הנה אין בהם שום בטחון, לאשר בכל מקום שהם אינן במקום המשתמר מבני אדם גם בני איש, כי פתע פתאום גנבים יבואו לו או שודדי לילה ויגנבו כל אשר לו וישאר ערום ועריה. משא"כ ההצלחה הנפשיית, כי היא בטוחה שמורה ועומדת לא תגע בה יד. ועל זה א"ר יוסי משל למלך שהיה לו שומרה וכיון שעמד בנו מסרה לו, כי מה שיצטרך שומרה לשמור הכרמים מן הגנבים זה נמסר לישראל עצמה כי הם שומרים את עצמם כשנעשו בנו ע"י שמירת התורה:

הטענה הג', כי אפילו בהיות קנינו וממונו של אדם ברשותו אינו שליט עליו ולא אדון לו כי הכל תחת ממשלת השר או המלך, אם חפץ רגע אחד יטול כל אשר לו ומי יאמר לו מה תעשה. משא"כ בהצלחה הנפשיית, כי אין אדם שליט בה אלא בעליה. וכמשל הרב בעל חובת הלבבות ז"ל מהמלך ששאל לעשיר כמה היה ממונו וכו'. וע"ז א"ר אחא למלך שהיה לו טבעת וכיון שעמד בנו מסרה לו. כי הטבעת היא הוראת השלטנות הגמור והמוחלט, כענין ויסר המלך את טבעתו וגו' (אסתר ג י):

הטענה הד', כי כל העושר והנכסים אשר לאדם אינו מתהנה מהם ממש אלא ממה שיקנה בו ממאכל ומשתה ומלבושים וכיוצא, נמצא לעולם כל הקנינים הם אמצעיים וכלים להשיג דבר אחר. ולא יקרא ודאי אושר מה שאינו מכוון לעצמו אלא לאמצעי. אבל ההצלחה הנפשיית היא עומדת לעצמה ואין לה תכלית אחר זולת גופה. וע"ז א"ר חייא לנגר שהיו לו כלי נגרות שאינם אלא כלים, שאין תכליתם לעצמם כי אם לעשות בהם מטה ושלחן וכסא, וכשבא בנו ישראל מסרם לו, שהכל יהיה בידו מבלי בקשת תכלית אחר:

הטענה הה', כי בכל אלה הטובות הזמניות אם יצבור כעפר כסף לעולם אין אדם ממלא תאותו מהם, כדברי החכם ע"ה אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה וגו' מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון (קהלת ה ט יא). ואמרו ומי אוהב בהמון לא תבואה, הם דברים קשי ההתך, ולמה אמר אם מעט ואם הרבה יאכל בלשון עתיד. ויראה לי כי הפליג לדבר בהודעת פחיתיות והבל הנבהל להון ואינו שמח בחלקו, כי באהבת הכסף לא ישבע לעולם מהכסף. והגיע מחמדתו, עד שיהיה מי שיאהב ויכסוף בהמון שלא תהיה תבואה ותהיה שנת בצורת ותחסר התבואה בעולם, כי לרוב חמדנותו הוא מלא אוצרותיו בר ולחם ומזון לייקר השער ולמכור את שלו הרבה וע"כ אוהב ומתאוה שלא תהיה תבואה בעולם. וכמה רחוק הוא מהעובד אדמה, אשר אומר ברוך ה' יום יום ואינו חושב בלחם ליום מחר שירויח הרבה ושירבה ממונו. וזה מתוקה שנת העובד, הוא ישן שינה מתוקה פנוי מהמחשבות ונקי הרעיון, בין שליום הבא יהיה לו מעט לאכול או הרבה אין זה ממה שיטרידהו לשתנדד שנתו בחשבו איך אעשה כי אין לי לאכול מחר אלא מעט, יען לא יעלה על מחשבתו שום דבר מזה. אבל העשיר תדד שנתו מעיניו בחשבו היות שובע בעולם והוא מלא תבואה על כל גדותיו ויצטרך למכרה בזול. וזה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, וזה גרם לו כי כל טובות העה"ז אינן מספיקות למלאת תאותו. משא"כ הצלחת הנפש, כי בכל מה שיגיע לחלקו נפשו שבעה והיא מלאה כל טוב וכל א' וא' שש ושמח במוכן לו, כמאמרו במשלי (ח כא) להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וע"ז א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות וכיון שבא בנו מסרם לו, כי בהיות האוצרות מלאות לא יחסר כל בהן והוא שבע רצון:

הטענה הו', כי פעמים הרבה העושר ורוב הצלחות הם מזיקים לאדם וגורם לו היותו איש מכאובות וידוע חולי, כי ברבות טובתו ירבה בתענוגות בני האדם ממאכל ומשתה ויתן לנשים חילו, עד כי יפסד מזגו ונפל למשכב וימות בלי חמדה, כאמרו עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה יב). משא"כ ההצלחות הנפשייות, כי עץ חיים היא התורה וכלה תערב לנפש. והוא מה שאמר שהמע"ה - ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב), והכוונה מבוארת. וע"ז אמרו רבנן משל לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכשעמד בנו מסרו לו, כי יראת ה' היא ההצלחה הנפשיית שמש צדקה ומרפא בכנפיה מתוק לנפש ומרפא לעצם:

הנה מכל ששת הטענות האל ומהפרטים הנמשכים מהם התבאר כמה חוייבנו להניח חיי שעה בעבור חיי עולם, ולהדמות לאבותינו הקדושים ע"ה שלמדונו ענין זה בעקדה. ולכן אנו תוקעים בשופר של איל למען ישאר רשומו נכר בקרב לבנו, ונלכה עד כה נקרבה הלום להלאה מחיי העה"ז ולא נשאר פה מוטבעים בטיט היון ההצלחות האלה: ובעיקר עוצם שלמות העקדה הזאת והפלגת זכותה נוסיף לקח, בהקדימנו כי יש עוד כמה מהגדולות שבשופר. והוא מה שיעורר אל המוכיחים ותופסי התורה, להרים קול בדברי תוכחות וכבושין להישיר את העם ולהחזירם למוטב לשוב מדרכם הרעה, ועושים בזה ממש כעין קול השופר המפחיד הלבבות בעוצם הברתו. והוא מה שצוה יתברך לנביאו ישעיהו ע"ה באמרו - קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח א). אשר ראוי לדייק בו למה הוצרך לומר לו קרא בגרון כי בלי ספק צריך שהקריאה תהיה בגרון, להיותו הכלי המיוחד להשמיע הקול שא"א זולתו, וא"כ יאמר סתם קרא אל תחשוך. ועוד מהיכי תיתי שיחשוך, עד שהוצרך לומר לו אל תחשוך. גם דמיון זה כשופר הרם קולך למה, דנראים הדברים כפולים: ונאמר בכוונתו, כי הנה כאן היה מצוה לנביא להוכיח את ישראל ולפרסם להם את חטאיהם ופשעיהם אשר בהכרח הם דברי קנטורין, וחש פן יהיה ישעיהו ע"ה נכוה בפושרין ממה שקרה לו על אמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגו' (שם ו ה), שנענש ע"י אחד מן השרפים, ושמא בעבור כך יסרב מלומר לישראל פשעיהם וחטאיהם שיהיה כאלו קורא אותם פושעים וחוטאים, ויחוש פן יצא מפיו איזה דבר בלתי הגון. ע"כ אמר לו אל יפחד מזה, כי אז נענש לפי שדבריו היו באים מלבו, שהוא מעצמו אמרם ונמצא הוא המדבר בעצת שכלו, ולכן הי' ראוי לעונש על כי מלאו לבו לפגוע בכבוד האומה מדעתו, מבלי היותו מצווה ממנו יתברך. אבל עתה בזה אינו כן, כי לא ידבר כלום מדעתו אלא הוא בא בשליחות ה' ואשר ישים אלהים בפיו אותו ידבר, והוא לא ימציא שום דבר מלבו ושכלו. נמצא שהגרון בלבד הוא הקורא ומרים קול אבל לא עצמות הנביא. והרי הוא ממש ככלי הנגון אשר ביד המנגן כי הכלי מאליו אינו משמיע הקול אבל הכל בא מאת המנגן. ותהיה דומה לשופר וכמוהו תשמיע קולך, כי השופר הוא כלי דומם וכפי מה שתוקע בו התוקע כן יוצא קולו עב או דק, באופן שהקול יתייחס בעצם אל המשמיע לא אל השופר עצמו. כן אתה לא יוכלו להאשימך על מה שתאמר להם מדברי כבושין וקנטורין, כי אינך המדבר ואין הקול יוצא ממך אלא ממני יצאו הדברים, וגרונך כשופר ואני התוקע. ואם כן הגד בלי שום חשש לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם:

והתחיל לפרט קצת מהם שיש לו מן התרעומות ואמר - ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וגו' (שם נח ב). ויראה כי בכלל דבריו נתכוון להוכיחם ממחשבה כוזבת אשר היתה בהם, והוא שלא היו מחשיבים לכלום מעתה המצות לעשותם בפועל, אלא כל מגמתם היתה העיון וידיעת הדברים בלבד ובזה נפשם חפצה ולא במעשה, וכי הלמוד אצלם תמורת המעשה. וידמה שבזה השיגו השלימות עד שבזה יוכלו לדרוש מאת ה' ולהתפלל אליו בכל צרכיהם, שהוא ידרש להם בנקל. וזה הוא ואותי יום יום ידרושון, הם דורשים ומתפללים אלי, כמו ותלך לדרוש (בראשית כג כב), ובחפשי על איזה זכות יתלו רואה אני כי דעת דרכי יחפצון, כל ישעם וכל חפץ אינו אלא בידיעת הדרכים שלי בתורתי שהוא הלמוד, ויחשבו כי זה יספיק להם ויועיל כאלו עשה בפועל מעשה הצדק והיושר ושלא עזבו כלל משפטי ה'. אך אומר ה', אין דעתי נוחה בכך ולא באלה חפצתי. אלא ישאלוני משפטי צדק (ישעיה שם ב), ירצה אם ירצו לשאול ולחקור במשפטי צדק שלי ולבקש מלפני להאיר שכלם לדעת ולעיין בהם ולהשתלם בחלק העיון, יעשו ויצלחו. אך בתנאי שג"כ קרבת אלהים יחפצון, יהיה להם חפץ ורצון להתקרב אל האלהים שאין מתקרבים אל האלהים אלא בענין האלהים, כדברי החכם החבר ז"ל, והיינו המעשה. כאשר היה מסקנת ר"ט ור"ע ע"ה (ב"ק יז א) כשנשאלה שאלה בפניהם למוד גדול או מעשה גדול, נענה ר"ט ואמר למוד גדול, נענו כלם ואמרו למוד גדול שהלמוד מביא לידי מעשה:

וכבר נודע הספק בזה, כיון שהלמוד מביא לידי מעשה נמצא המעשה במדרגת התכלית אצל הלמוד, שהוא אמצעי להביא אליו, ואיך יהיה האמצעי מעולה וגדול מן התכלית. ועוד שר"ט אמר מעיקרא שהמעשה גדול, ור"ע כשאמר שהלמוד גדול היה מאמר סתמי ולא נתן בזה שום טעם והכרח, ואיך ולמה חזר בו ר"ט ע"ה מסברתו והסכים מיד עם ר"ע תלמיד חבר שלו:

ואפשר לי לומר כי מתחלה נחלקו איזה מהם גדול כי ע"ז היתה השאלה, ובאמרם נענו כלם ואמרו למוד גדול, היינו ששניהם אמרו טעם זה לקיים כל אחד סברתו. וזה כי שניהם נענו והסכימו יחד שלמוד גדול שהלמוד וכו', יראה שהלמוד מה שהוא גדול ויש לו גדולה הוא להיותו גורם ומביא לידי מעשה, שזולתו א"א לעשות המעשה בשלמות, וכל אחד מהם לוקח טעם זה לזכותו. כי היות דבר אחד גורם דבר אחר יאמר על שני פנים. הא' בדרך סבה שהיא גורמת מסבובה, כמו האב שהוא סבת בנו ומביאו לעולם ועלת העלות ית' שמו שהוא סבת כל הנבראים, ובבחינת זאת אין ספק שהסבה והעלה היא גדולה מהסובב והעלול:

ועל כן אמר ר"ע שהלמוד מביא לידי מעשה, דהיינו שהיא סבת המעשה ממש והוא נולד ועלול מהלמוד, ולפיכך גזר מעיקרא שהלמוד גדול מן המעשה:

והב' בדרך כלי ואמצעי, כמו הפטיש והמעצד וכיוצא אשר נאמר כי הם גרמו לטבעת והכסא ושאר כלים שיהיו כלים, כי זולתם א"א לעשותם. אבל הוא מבואר שאינם בגדר הסבה העצמית אלא הם אמצעיים והטבעת היא התכלית, ונמצאת הטבעת גדולת המעלה מאלו הכלים תכלית העלוי. ומצד זה א"ר טרפון שהלמוד מביא לידי מעשה, דהיינו שהוא גורם לבוא אל המעשה כמו כלי ואמצעי לכך. וזו היא הגדולה שבלמוד עצמו, כעבד מלך. ואם כן נמצא המעשה הוא התכלית וממילא הוא גדול מהלמוד המביאה אליו, כיון שהגדולה אשר ללמוד בעלמא הוא מצד היותו כלי ומביא אל המעשה. והוא יתברך הכריע אל האמת כי המעשה הוא העיקר באומרו קרבת אלהים יחפצון. מה שלא היה כן דעת אותו הדור שהיו עוזבים המעשה וכל מגמתם היתה אל הידיעה והעיון, אשר על כן צוה לנביא יוכיחם והחשיב זה להם לפשעים וחטאים:

ואמנם יש עוד רעה חולה מזו אצל חטאים בנפשותם, אשר יסמכו על מאמר רחמנא לבא בעי (סנהדרין קו ב) ויאמרו כי יספיק לב טוב למאמין בו יתברך ולהדבק בהכרת שרשי מציאותו ואמונותיו, אך המעשה החיצוני לא יועיל ולא יזיק כלום אפי' יהיה נגד חקי האלהים ומשפטיו, כל שאינו עושה כן מחמת מעוט אמנה או להכעיס חלילה אלא לפנים אין בכך כלום. ולשלול כל זה ולהזהיר את ישראל על ככה, הקדים הוא יתברך להודיע את אשר יהיה באחרית הזעם בגלותנו הזה על הדרך האמור, באמרו למשה רבינו ע"ה - הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי וגו' והסתרתי פני מהם וגו' ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים (דברים לא טז יח). אשר נתקשו בזה איך אחר אמרם הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו' שהוא ממש וידוי ותשובה אומר מחדש ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', וחלילה לומר שאלהות זה הוא חול. ומוהר"ש הלוי ר' אלקבץ ז"ל באילת אהבים שלו פי' כי הוא יתברך שולח יסורין בחוטא להעירו אל התשובה ואחר שובו אז מיסרו מחדש לטהרו ולזככו מעונותיו: ולי אפשר כי הוא יתברך מגיד מראשית את כל התלאה אשר תמצא את ישראל בגלות הנמהר הזה, מהדבר העקרי הנוגע אל הנפש. כי יקום העם הזה וזנה וגו', שיעבוד עכו"ם בהאמינו בתועבות ההם ויעזוב תורת ה' והפר את בריתו בכל עבירות קלות וחמורות, עד שיגרום חרון אף ה' בם וכו'. והנה אם מחמת היסורים יבאו להכרת האמת שסבת רעתם היתה בעבור מה שסר מלבם זכרון מצותיו יתברך וגם על הפשעים והעונות אשר עשו בהפרת ברית ועזיבת הדת, אז טוב להם. כי בידיעה זה יקל עליהם לחזור למוטב, לידע את רבם ולכוון לעבדו שכם אחד ולהתרחק ממעשיהם הרעים, ובזה תסור מהם חמת ה'. אך לא כן הוא כי אז יאמרו שסבת כל רעתם לא היתה כי אם מה שאין אלהיהם בקרבם, כי לפי שהיה ה' חוץ מלבם ורחוק מכליותיהם בקרבם שלא היו אז מכירים אלהותו, ע"כ באה להם הצרה ההיא אבל לא בעבור מעשים הרעים שעשו בחלול שבתות והפרת אות ברית קדש ומאכלות אסורות וכיוצא:

אכן עתה הם מאמינים אמונה שלימה בו יתב' וכי הוא אלהי האלהים ומכירים זה בלב שלם ולו לבדו נותנים האלהות. וע"כ כל מה שיעשה במעשים החיצונים אשר לא כתורתו אין בזה כלום כיון שהכל הוא לפנים ולבם נכון עמו. ואע"פ שיראו עצמם כמשתחוים לאלילים לא בא זה מלבם אלא לפנים בלבד, על דרך בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' (שם כח סז). ע"כ אמר הוא יתברך כי אז יעשן מחדש אפו ויסתיר עוד פניו ממנו ביום ההוא. וזה לא בעבור עיקר הע"ז עצמו כיון שאינם מאמינים בה, אלא בעבור כל המעשים הרעים שהם עושים, באשר הם פונים פנייה בעלמא חיצונית אל אלהים אחרים. כי עם שאין כאן אלא פנייה לפנים וכוונתם לשמים, מכל מקום מעשיהם אינם רצויים. ולא תספיק טוב הכוונה כשיחסרו המעשים מצד העושה אותם:

וכי תאמר בלבבך הלא כל התורה מלאה כי אין חפץ לה' אלא במחשבה טובה, ושהוא יתברך מצרפה למעשה עם שלא יצא לפועל. ועקידת יצחק תהיה לנו לעדה, כי הספיק רצון אברהם אבינו ע"ה וחפצו הטוב להחשב כאלו שחטו בפועל. ומאז ועד עתה מזכירים זכות זה לפניו יתברך והוא מהגדולים שביסודות תפלת היום באמרנו ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור וכו', הלא תבין כי יישוב דבר זה מבואר מעצמו ויפורש יותר בהביננו ויכוח אברהם אבינו ע"ה עם המלאכים, כפי מאמרנו אשר לנו בו ד' הרגשים מוכרחים. א' באמרו שאברהם שאל למלאך מי אתה הוא. דבר זר מאד להאמין שאברהם ע"ה אשר הורגל כל כך לנבואה שאחד מגדריה הוא על ידי מלאך, ובזה היה רוב שמוש נבואתו, עתה לא יכיר המלאך עד שיוצרך לשאול לו מי הוא. כי בשלמא ליום שלישי למילתו שלא הכירם ניחא לפי שבאו בדמות אנשים או ערביים, והם עצמם השתדלו להראות לפניו באופן לא יכירם, אבל כאן בא בצורת מלאך ממש כיון שקראו מן השמים, ואיך נעדרה הכרתו מאברהם נאמן ביתו:

הב' אחר אשר אמר לו היותו מלאך איך סרב במאמרו, וכי היה חושדו שיאמר לו שקר, והלא ודאי אין ביד המלאך לדבר שקר ודבר כזב, כי השקר בא מצד הטבע החמרי ויצר לב האדם רע מסיתו ומדיחו ומעוררו לשקר לאיזו סבה חיצונית, אבל המלאך הרוחני לא יוכל לשקר, ורוח שקר הנאמר אצל נבות אינו ענין לכאן, ולמה אם כן לא האמין בדבריו. ואין זה דומה לנביא אשר בבית אל שהשיב את איש האלהים והאכילו ונענש מפני שהאמין לו נגד צווי ה', כי שם היה איש בעל חומר, ואיש האלהים היה לו לחוש שלא לבטל מה שצווה לו מאת ה' מפני מה שאומר איש בשר ודם, כי סוף סוף יוכל לכזב כאשר באמת ראינו כחש לו. אבל המלאך לא אדם הוא לשקר:

הג' איך אפשר לומר שאברהם אבינו סרב במאמר המלאך הראשון עד שבא השני, והרי ראינו כי מיד שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער תכף העלה את האיל תחת בנו, שנראה בביאור כי במקום שחטו את בנו שחט את האיל ולא עשה לבנו מאומה כמאמר המלאך: הרי כי כיון שלא קבל מהמלאך הראשון, בטענה שתחלה אמר לו הקדוש ברוך הוא בעצמו ואם מבקש יאמר לו הוא עצמו, למה אם כן קבל מהמלאך השני, כי מה תוספת מעלה יש לו על הראשון. הרי אפילו יבאו מאה פעם אחר פעם לעולם הטענה במקומה עומדת שהדבור הא' היה מהשי"ת ולא אתי דבור מלאך ודחי צוויו יתברך. באמת אלו הם אצלי ד' הערות עצמיות צריך לשית לב להן. ואגב אורחין נדייק אמרו שהיה ממהר והולך לשחוט וכו', למה תלה הדבר במהירות ולא בשחיטה עצמה והיל"ל שהיה רוצה לשחטו וכו':

ובישוב כל זה אני אומר כי דיוקי הפסוקים רבו - הא' למה הוצרך המלאך לקרא אברהם אברהם עד שהשיב לו הנני, והוזקק לאמירה אחרת ויאמר אל תשלח ידך וגו', היל"ל ויקרא מלאך ה' אל אברהם מן השמים ויאמר לו אל תשלח ידך וגו' כאשר עשה בפעם השנית. הב' כפל אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה, כי נראה הכל דבר אחד. ג' מה שנתחבטו כל המחברים ז"ל באמרו עתה ידעתי, כיון שאין התחדשות ידיעה חלילה אצלו יתברך. ד' שבפעם הראשונה הוסיף מלת ממני, ובשניה לא אמר אלא את בנך את יחידך. ה' למה הוצרכו שתי קריאות נפרדות, כיון שבדבור השני לא דבר אלא מענין זכות אברהם ע"ה שלא חשך את בנו, היה יכול לכלול הכל בדבור הראשון ולומר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ויען אשר עשית את הדבר הזה ברך אברכך וכו', ובזה לא היה צריך לומר פעם אחרת ולא חשכת את בנך את יחידך:

ו' למה הוסיף בפעם הב' לומר נאם ה', והלא כל האמירות נאם ה' הם. ז' מה היתה כוונת א"א ע"ה באמרו ה' יראה וגו', כי נראים דברים סתומים: ע"כ על כל הרגשים האלה אמרו ז"ל, כי המלאך בראותו מהירות וזריזות א"א ע"ה ושלא יאחר בפעל השחיטה, נכמרו רחמיו ואמר לא עת האריך בדברים אלא צריך בתכיפות ומהירות גדול להבעית את אברהם לבל ישים בפועל מחשבתו כ"כ במהירות אלא שיתעכב מעט, כאשר נבאר. וזהו קוראו אברהם אברהם, כי בהיות איש אחד פועל פעל מה וחבירו קוראו בכפלים ובקול גדול פלוני פלוני יספיק זה לעכבו כרגע, והרי הוא כאלו יאמר לו אל תתמיד בפעל ההוא. ולכן אמרו שהיה ממהר וכו', כי לא כוון אלא לעכב המהירות אבל לעכב ממש השחיטה לא היה לו עתה יכולת בידו נגד צוויו יתברך. ואברהם נבהל מזה החדוש ואמר לו מי אתה, ירצה בלי ספק אני מכירך היותך מלאך רוחני, אבל אני שואל ממך באלו הדברים אשר אמרת באיזה גדר אתה והאיך נקרא אותך, אם מלאך סתם שיצאו הדברים מדעתך ומרצונך בלי צווי ה' או אתה שליח ה' ונמצאת אומר כל זה ע"פ דבריו יתברך. והשיב לו מלאך, כלומר איני שליח ה' אלא ממני יצאו הדברים כמו מלאך מלא רחמים כי נכמרו עלי רחמי. כאשר יסד הפייט ויהמו כל מלאכי מרכבה. אז אמר אברהם אלו היית אומר דברים אלה בשם ה' הייתי מטה אזני לשמוע ולעשות, כי ידעתי ודאי לא איש אתה לומר בשם ה' אשר לא צוה, אבל כיון שאתה אומר זה מעצמך, הנני, כלומר עדיין במקומו אני כאשר בתחלה, לא אזוז מדעתי לשחוט את בני כאשר צוני, עד אשר יבא צווי מאת ה' עצמו על ההפך: וכראות המלאך אבירות תשובת אברהם ושעכ"פ היה רוצה לשוחטו, אמר לו אל תשלח וגו', ירצה אל תחשוב שכוונתי בדברי למנוע ממך הכל וכל השחיטה, כי ודאי היה זה נגד מצות ה' איך אבטל צוויו, אלא כוונתי שלא תעשה זה כל כך במהירות אלא שתתעכב מעט, ולכל הפחות קבל ממני דבר זה ותצא כעת מידי כל חשד כי בשב ואל תעשה אינך חוטא כלום. ולכן אל תשלח ידך אל הנער לשחטו, כאשר אתה רוצה. וגם אל תעש לו מאומה, להורידו מעל המזבח, אלא המתן כמעט רגע עד צאת מאמר מאת ה'. כי היה מיחל בא יבא ולא יאחר, לפי שהיה בדעתו להתחנן לפניו יתברך ככה, כאמרו - מתחננים לאל בעד שר צבא אנא תנה פדיום וכו'. וא"ל המלאך על עצמו, עתה מתוך זה אני מכיר ויודע באמת היות יראת אלהים תקועה בלבך. יען לא חשכת את בנך את יחידך ממני, כי אפי' ממני מצדי ומדבורי אליך לא החשבת מאמרי לכלום ולא רצית בדבורי לחשוך את בנך ולמנעו מהקרבה:

אז אמר אברהם, כיון שאיני עושה שום מעשה נגד מאמר ה', כי אני מניח יצחק על המזבח במקומו, אין כאן אלא מעט עיכוב זמן שאין בזה כל כך חששא. ובין כך ראה אותו האיל, ולבלתי היות יושב ובטל העלהו לעולה תחת בנו, ר"ל למטה מהמקום אשר היה שם בנו עקוד. כי יצחק ע"ה היה על המזבח מלמעלה, והקריב את האיל למטה ממנו, למען אם ישחט את בנו ג"כ ישים האש תחת שניהם ויהיו גם יחד עולות כליל לה'. ומיד התפלל לפניו יתברך ואמר ה' יראה אשר יאמר היום, ירצה הנך יתברך שמך רואה ומביט הדברים הנאמרים אלי היום הזה אשר ודאי גורמים לי מבוכה, על כן אחלי יכונו לפני גדולת אלהותך בהר ה' יראה, כלומר בהר הזה יראה השם יתברך עצמו בצוויו ובמאמרו להורות לי המעשה אשר אעשה. כי כיון שהוא בעצמו אמר לי מתחלה, עכשיו אם הוא מבקש יאמר לי. ואז נגלה אליו מלאך ה' שנית וא"ל בי נשבעתי וגו', רצונו אין עתה כפעם הראשונה, שמה שאמרתי לא היה נאם ה' וע"פ דברו אלא מדעתי ורצוני, כי בפעם הזאת נאם ה' היה ובשמו אני אומר לך, כי שני זכיות נמצאו בידך עתה - הא' כי יען אשר עשית את הדבר הזה האחרון, מהסרוב שלא רצית לשמוע בקול המלאך שהדעת היה לבטל השחיטה לגמרי ולהוריד הבן. וגם מעיקרא לא חשכת את הבן, אלא היית נכון ומזומן כאשר צוך ה' להקריבו. על כן על כל כוונתך הטובה יתן ה' שכר בכפלים כאלו הקרבתו בפועל וכו':

מעתה הדברים פשוטים ונגלים, כי כל זכות א"א ע"ה היה על כי מחשבתו הרצויה הוא היה רוצה לשימה בפעל, ולא בדעתו לשתספיק לו הכוונה בלבד. כי נכון ומזומן היה לעשות ולפעול ולא בא העכוב מצדו, אלא שהוא יתב' מנעו באופן שהיה מוכרח שלא לעשות. וממילא ג"כ כל הכוונות והמחשבות הטובות אשר לא יעשה האדם בפועל מבלתי יכולת, או לאיזה סבה מכרחת, ודאי הם רצויות אצלו יתברך כאלו נעשו ממש. אבל מי שיש לו חפץ לעבוד ה' ולבו נכון וחסר המעשה מצדו, אם מעצלה או מחמדה וכילות או מורך לבב וכיוצא, ודאי מחשבה זאת לאו כלום היא ולא לרצון תהיה לפני ה'. הנה כי כן נדעה נרדפה לדעת לעשות מעשים רצויים לפניו יתברך ולהרים מכשול מדרך עמנו וכשופר נרים קולנו להוכיח במישור על קצת דברים אשר אין אנו נזהרים בהם כראוי:

ובתקננו הדרכים המעוקשים גם הוא יתברך יראה היום בעניינו וישמע קול תפלתנו לקבלה ברצון. וזהו המכוון בנושא ה' יראה אשר יאמר היום. ישים עיני השגחתו לטובה לראות מה שאומרים כל ישראל היום הזה בתפלתם. וכאשר אנו בונים הנהרסות בתקון המעוות, גם הוא יבנה חרבות ירושלים. באופן שבהר ה' יראה במקום הנבחר, אשר בעונותינו היום הוא הר שמם כי הסתיר ה' פניו ממנו, כבוד ה' עלינו יראה. ימהר יחישה מעשהו במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה