אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש א ליום שני של ראש השנה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש א ליום שני של ראש השנה

חלק א - דרוש ג לראש השנה

דרוש א' ליום ב' של ר"ה על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב"ב. שנת הנוגע בכם נוגע בבבת עינו לפ"ק. המקום ההוא ה' יראה פרק יום הכפורים (פו ב, כ"ה בע"י) - א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה (יחזקאל יח כא):

מכמה וכמה פנים ואופנים שונים מצאנו ראינו, היה חפצו ורצונו ית' שכל איזה ראשית והתחלת דבר מה יהיה לחלקו ואליו לבדו יתייחד. למען הכל ישועבד לעבודתו בעיקר ומיטב ענינו, שהוא ההתחלה, כי משם ואילך אין הדברים כל כך בגדר החשיבות, כאשר אני רגיל לפרש בכוונה זו אמרו - ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו' (בראשית ד ה), כי מה טעם יקובל הבל ולא קין מאחר ששניהם הושוו בהבאת המנחה וכל אחד הקריב ממה שהיה לו. ומה הוא מקץ ימים, כי לא ידענו לאיזה גבול חוזר קץ זה ולמה לנו לידע אימתי היה: אמנם הכתוב הודיענו סבת דחיית קין ומנחתו וקבלת הבל ומנחתו, כי הם גרמו לעצמם. וזה כי קין הורה פחיתות חפצו ומעוט השתעבדותו באמת ובאמונה אליו ית', במה שלא נזדרז בהתעוררות עצמו למהר ולהקדים בהבאת המנחה הזאת תכף ומיד, בראשית פרי אדמתו קודם שיתהנה הוא מהם, אלא ויהי מקץ ימים, אחר זמן רב שכבר נתרבו הפירות על פני חוצות והוא מלא כרסו מהם לכל אות נפשו, עד שכמעט קץ בהם, וזה הוא מקץ ימים. אז נזכר להביא לה' מנחה מפרי האדמה, ממה שנזדמן לידו, שאפילו עתה לא השתדל להביא מהמשובח והמובחר שבפירות אלא סתם מפרי האדמה, איך שיהיה. אבל הבל הביא מהבכורות, הפרי הראשון שנולד מצאנו יחדו לו ית'. וגם בחר מחלביהן, היותר טובים שבהם. ולפיכך שעה אל הבל ולא אל קין. כי הראוי והמחויב הוא שהראשית מהכל יהי שלו ית', אחרי היותו יתעלה שמו ראשית כל הראשיות, וממנו מקור ההתחלה אשר לא ישוער אצלה שום גבול לראשית התחלתה:

ואמנם בדרך כלל הדברים העיקריים אשר בקש ממנו ראשיתם הם ג', כפי חלקי ההצלחות והטובות אשר ישיג האדם בזה העולם, שהם הג' המפורסמים בני חיי ומזוני כדבריהם ז"ל. וזה לפי שאלו ההצלחות מזיקים מאד ומטרידים האדם בבקשת השלמות, כשישתקע בהם להנאתו ומשימם לעיקרי אושרו. וכדברי המשורר ע"ה - פלטה נפשי מרשע חרבך ממתים ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם (תהלים יז יד). חלה פניו ית', יפלטהו מהאנשים אשר הם ידו ושבט אפו יתברך וכלי זעמו. כי אלו הם מתים מחלד, שאינם שמים על לבם אלא החלד, זה העולם ליהנות ממנו, ולא יזכרו כלל מהעולם העתיד. כי שמו כל מגמתם ואין להם חלק ונחלה אלא באלו הג' ההצלחות הזמניות. אם לחיי, חלקם בחיים. החלק שלהם הוא בחיים שיחיו חיים ארוכים וירבו ימים על האדמה. ואם למזוני, וצפונך תמלא בטנם, הם רוצים שהטוב הצפון אצלך שגנזתו לצדיקים לעתיד לבא, תתנהו להם בעה"ז בשפע טובה שתמלא בטנם לצבותו בהפלגת מזונות. ואם לבנים, ישבעו בנים, שיהיו שבעים מבנים, שיולדו להם כ"כ בנים עד שיהיו שבעים מהם לרבויים. באלו הדברים השפלים ידבקו, שהם פחותי הערך וישוו בהם לכל שאר הב"ח להיותם כלם גשמיים וחמריים. אבל העיקר השרשי, אשר הוא היתרון ותוספת שלמות לאדם שהוא האושר הנפשיי, זה יניחהו לעולליהם רכי השנים. כי יאמרו שלהם לפי רכות ימיהם שהם בתוקף כחם, יאות לסבול צער וטורח הסגופין וההרחקה מתענוגי העולם. אבל הם, שבאו בימים ותש כחם, נפטרו מידי חיוב זה כי לא יוכלו שאתו, וצריך שישתדלו לשמור הבריאות וכיוצא מהטענות המזוייפות, ובזה מפסידים שלמותם:

ע"כ רצה ית' לתת תקון על זה. ובזה על שלשתם יתנו ראשיתם והתחלתם לה'. כי על חלק הבנים שואל ממנו כל בכור זכר עד אשר יפדה, ובמדבר נפדו הבכורות על ידי הלוים, כאמרו בפרשת במדבר (ב יג) כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. כי אמרו לבסוף אני ה', יראה היותו נותן הטעם שאמרנו, כי לו יאתה היות שלו הבכור הנולד קודם האחרים, לאשר הוא ית' עצמו הראשון והקודם לכל נמצא. וזה הוא לי יהיו אני ה', ראוי שיהיו לי הבכורות הקודמים. יען כי אני ה', הרי אני כב"י כיוצא בו קדמון לכל דבר אשר נברא. ואולם בחלק המזונות שהם מצד העושר ושופע הממון, הוא מבואר כמה הקפיד על ראשיתם. בבכורים, מראשית כל פרי האדמה (דברים כו ב). בחלה, ראשית עריסותיכם (במדבר טו כ). בגזיזה, ראשית גז צאנך (דברים יח ה). ראשית דגנך ותירושך וגו' (שם), ורבים כאלה:

ודרך כלל אמר החכם ע"ה - כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג ט י). ומהראוי היה יאמר כבד את ה' בהונך, אלא לפי שאז"ל בג' דגטין (ז ב) על פסוק ועניתיך לא אענך עוד (נחום א יב), אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. לא אענך עוד, תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות. לכן נאמר כבד את ה', בתת צדקה בעבורו ולשמו יותר ממה שהוא ההון והממון שלך. כי אם היותך עני, אם תתן כפי ערך הונך לא תתן כלום כי אין לך שום הון, אבל אתה עם כל עניותך תתן, שהוא ודאי יותר מממונך ומראשית כל תבואתך. ותזכה שימלאו אסמיך שבע, שאין מראין לך עוד סימני עניות, כי מה שעד עכשיו היה אסמיך דבר הסמוי מן העין כי עין לא ראתה בהם טובה אלא רוב עניות, עתה ימלאו שבע מרוב כל טוב:

ומגדולת ערך המצוה הזאת, מה שיש להתעורר בדבריהם ז"ל פרק לפני אידיהן (ה ב), א"ר יוחנן משום רבי בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים (ישעיה לב כ), אשריכם ישראל שבזמן שהם עוסקים בתורה ובג"ח יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנ' אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה שנ' זרעו לכם לצדקה (הושע י יב) ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). כי הנה בכמה ממאמרי ז"ל אנו רואין הוקשו ונזכרו יחד שתי מעלות אלו יחד תורה וג"ח. וכן אמרו במקום אחר (ב"ק יז א) ע"ז הפסוק כל העוסק בתורה ובג"ח זוכה לנחלת שני שבטים. וגבי בני עלי (ר"ה יח א) בזבח ובמנחה (שמו"א ג יד) אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח, ורבים כאלה, הלא דבר הוא. ואגב אורחין יש מקום הרגש באומרו אשריכם ישראל, כי זה אינו מן הצורך, כיון שכל עיקר דרשתם אינה אלא לפרש כי זורעי על כל מים שמדבר על התורה ועל ג"ח, יאמר בסתם העוסק בתורה ובג"ח יצרו מסור וכו', שהרי רבי יוחנן עצמו ע"ה אמר בפ"ד אבות נזיקין (יז א) ע"ז הפסוק בשם רשב"י כל העוסק בתורה ובג"ח זוכה לנחלת שני שבטים. גם מלת שבזמן היא מיותרת, שיספיק לומר כשהם עוסקין וכו'. והיותר זר הוא כפל, יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם, כי פשיטא אם הוא מסור בידם לא יצוייר יהיו הם מסורים בידו:

והנראה בבאורו כי רבי בנאה ע"ה דקדק בכתוב כנוי אשריכם זורעי וגו', למה לא אמר סתם אשרי האיש זורע על כל מים, כמו אשרי כל ירא ה', אשרי האיש, אשרי דרכי ישמרו, ורבים כאלה. ויישב זה כי נתכוין הכתוב למה שדרשו ז"ל בהשותפין (י ב) על פסוק צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד) כל צדקה וחסד שהאומות עכו"ם עושים חטאת הוא להם, שאינם עושים אלא להתגדל בם בכדי שתמשך מלכותם ולהתייהר וכו'. ונמצא שצדקתם וחסדם היא מצוה הבאה בעבירה, מצד כוונתם הנפסדת בה, משא"כ בישראל שעושים המצות כתקנה לשמה, בלי שום תערובת כוונה פוסלת. וזה הוא אשריכם ישראל, אושר גדול ועצום יש לכם עם ישראל בפרטית אשר איננו נמצא ביתר האומות עכו"ם, והוא שבזמן שאתם עוסקים בתורה ובג"ח כלומר ברגע זה עצמו שאתם מתעסקים באלה המצות להתייגע בעסק התורה ולהוציא ממונכם לג"ח, על כרחו של יצה"ר המנגד תמיד בהוצאת הממון לזולתו ובטורח הרבה אשר בזה הוא מסור בידכם ונכנע לעשות הפך רצונו, הנה בעת ובעונה הזאת עצמה ובזה הזמן אינכם ג"כ מסורים בידו לאמר כיון דסוף סוף אתם מוציאים ממונכם ומטריחים עצמכם יהיה זה לכם לפחות לכבוד ולתפארת וליתר הפניות המדומות, ויהיה בזה ג"כ צד הפקת רצון היצר, ותהיו אתם מסורים בידו כשם שהוא מסור בידכם, לכן אמר שאין הדבר כן בישראל, כי המצוה אצלם היא שלימה בכל צדדיה מכוונת אליו ית' שלא כדרך העכו"ם: ונמצא בזה מפרש כוונת הנביא ע"ה אשריכם וגו', בכנוי אשריכם אתם ישראל דוקא ולא העכו"ם זולתכם, כי כשאתם זורעים צדקה וג"ח על מי התורה, שתתעסקו בשתיהן בכבישת יצריכם, אתם משלחים ומטרידים מכם וממחשבתכם רגל השור והחמור, הוא היצה"ר. שלא תעזבוהו שיכניס אפילו רגל א' בזה בדבר קטן ובשום מחשבה, שאינכם מסורים בידו כלל, ואינו מתערב בכאן לכשיהיה לשם יוהרא החסד הזה או ע"מ שיקרא רבי או תכלית אחר חיצוני. אכן רשב"י ע"ה בב"ק לא נחית לדקדוק זה ולבאר הסגולה הזאת הנמצאת דוקא בישראל, אלא כוונתו לפרש בלבד ענין הזריעה והמים והשור והחמור שהם שכר אלה המצות, ולכך אמר בסתם כל מי שעוסק וכו': ואולם ההתיחסות אשר לשתיהם אלו, תורה וג"ח בהצמדם יחד, אחשוב היה כן מפני סגולה עצמית נמצאת בשתיהן, תדמה האחת לחברתה דמיון גמור. והוא כי בכל א' מהנה יקרה ממש מה שיקרה לאם המניקה את בנה, כי כל אשר ירבה התינוק לינק ולהיות מוצץ החלב מן הדדין כן ירבה ויפרוץ החלב בדדיה, ואם תפסיק מלהניק גם החלב מתמעט. ואם כי לפי שעה ימלאו דדיה ויהיו כנפוחים, עוד מעט ייבשו וישארו שדים צומקות, ואדרבא החלב המלא מבלי צאתו החוצה יתעפש ויפסד וייגרום היזק רב. כן ממש יקרה בעסק התורה ובג"ח. כי בענין הלמוד הוא מפורסם, שבהיות החכם משפיע לזולתו ומלמד אחרים בהאי שעתא הוא עצמו המושפע כי יוסיף בחכמתו, כאמרם ז"ל (תענית ז א) ומתלמידי יותר מכלם. והוא מאמ' שהמע"ה - לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה (משלי א ד). ומלת לקח תובן כפשוטה עם האמור, כי יחשוב האדם שהיותו מלמד לקטנים תקרא זו נתינה לאחרים, שהם כלם מקבלים ולוקחים ממנו והוא אינו רק נותן ומשפיע, לזה אמר כי אין הדבר כן, אלא שבהיותו נותן מחכמתו אל הנער ואל הפתאים ומלמדם ערמה ודעת ומזימה, הנה הוא השומע ומוסיף, הוא לוקח יותר ממה שהוא נותן. והנבון הוא קונה התחבולות יותר ממה שהוא מקנה לאחרים, כי בהיותו מלמד מתרבה אצלו השפע ויוסיף חכמה על חכמתו:

ובזה תובן אצלי המשנה שבפרק ד' דאבות, רבי אליעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים. והדייוקים מבוארים באלו החלוקות. אלא לפי שבפרק א' דתענית (ז א) א"ר חנינא הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכלם, ע"כ א"ר אליעזר בן שמוע יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, כיון שמצד התלמיד אתה למד יותר ונמצא כאלו אתה מושפע ממנו, א"כ ראוי שכבודו יהא חשוב וחביב אצלך כעין הכבוד שלך. כי כמו שהכבוד שלך הוא מוטל עליו חובה להיותך רבו ומלמדו, כן בערך זה כבודו מוטל עליך להיותו רבך. וכבוד חבירך, עם היותו שוה לך בחכמה, כיון שאתה לומד ממנו יותר ממה שלמדת מרבך, לכן צריך שתנהוג בכבודו כמורא רבך. ואצל רבך ממש, אל תאמר כיון שבהיותי תלמידו הוא למד ממני יותר ממה שאני לומד ממנו הרי הוא חייב במוראי יותר כמו שאני חייב במוראו, אל תעש זה ההקש וההמשכות, אלא תירא ממנו על דרך מוראו ית', ותחשוב כי כמו שהוא יתעלה שמו הוא משפיע גמור ואינו מושפע כלל, כך על זה האופן תדין השפעת רבך אצלך, היותה השפעה גמורה מבלי שיקבל ממך מאומה. כי על האמת מה שנא' עליו היותו למד ממך, הוא במקרה דרך העברה לא שבאמת אתה משפיע לו כלום. אלא הוא על דרך היונק שאמרנו, שגורם התרבות החלב בשדי אמו עם שהיא באמת נותן ולא מקבל:

ודומה לזה ממש הוא הענין השני מהג"ח, כי כל עוד שירבה לתת ממנו לעניים יוסיף תת כחו לו ויתרבה עשרו. וכמה הפליג ע"ז החכם ע"ה באמרו - יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור (משלי יא כד). כבר נודע כי עיקר השלימות בכל מעלה מהמדותיות תלוי באמצע, לבלתי נטות לשום א' מהקצוות, לא אל קצה היתרון ולא אל קצה החסרון. האמנם למדנו הרמב"ם ז"ל כי יש מהם שיצדק ללכת בה אל קצה היתרון, כעין הענוה וכיוצא. וגם בכלן, אם באולי נתרחק מהאמצע תהיה הנטיה יותר אל הקצה המוסיף במעלה. ועתה למדנו שהע"ה כי בהוצאת הממון, עם היות הפזרנות קצה רע מ"מ יש ממנו שהוא טוב מאד, כשהוא לשמים להטיב את העניים יפליג לעשות המצות בפזרנות ולא יספיק לו בלבד להיות נדיב שהוא המעלה האמצעי. כי דע לך שיש מפזר ונוטה אל קצה היתרון בנתינת הצדקה, ונוסף עוד ממונו ומתרבה עשרו בסבת פזרנות זה. ואם תראה שבהיותו מפזר הוא בזה חושך ונמנע מהיושר, שאינו הולך אל האמצעי שהוא היושר האמתי בכל המדות המעולות, הנה אינו נמנע וחושך מהיושר הזה אלא למה שהוא לצד המחסור, שהוא מתרחק מקצה החסרון להיותו בלי ספק רע מאד, ומתקרב אל הפזרנות שהוא קצה היתרון, כי נמשך ממנו תועלת התוספת והרבוי כאמור: ולא בלבד בהיותו אמוד בנכסים בהון ועושר רב, אלא אפי' בהיותו מצומצם ודחוק יפתחו לו בזה שערי הרוחה. והצרפית תוכיח:

וכ"ת הרי הנסיון המוחש לא יסכים ע"ז, כי כמה וכמה ראינו גומלי חסדים ובעלי צדק בתכלית ממונם חסר ונכסיהם הולכים ומתמוטטים, ואיה איפה שפעת החלב בעבור היניקה. כבר הניחו דעתנו בזה רבותינו הקדושים ע"ה בפ' מציאת האשה (סו ב) בההיא דבתו של נקדימון בן גוריון שראה אותה ריב"ז מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביין, ואמר לה בתי ממון של בית אביך להיכן הלך, והשיבה לו לא כדין מתלין מתליא מלח ממון חסר. וקא מתמה בגמרא, ונקדימון לא עבד צדקה והתניא וכו', ומשני אב"א לכבודו הוא דעבד אב"א כדבעי ליה למעבד לא עבד. ומסיק א"ר אלעזר בר צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים וקראתי עליה מקרא זה - אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך (שה"ש א ח), אל תקרא גדיותיך אלא גויותיך. כי לאשר שלמות המצוה יכלול שני ענינים, אם גוף הדבר בעצמו לא יחסר שום חלק מחלקיו, ואם בטוב הכוונה. הנה בנפול איזה חסרון מא' מהנה, אין המצוה כתקנה ולא ימשך השכר המקווה ממנה. ולפיכך אם הנותני צדקה לא יצליחו כלום, אז הוא מפני חסרון הכוונה הרצויה שתהיה לה איזו פניה חיצונית, או שעם היותם עושים הרבה, אולי אינם מגיעים לשעור הראוי להם עם שיראה בעיניהם שעושים המוטל עליהם די והותר. אכן בהצטרף שני הענינים יחד, ודאי תעשה הצדקה מה שהוא מטבעה כעין היניקה. אולם זה רמז רבי אליעזר בר צדוק כשקרא עליה פסוק זה אם לא תדעי לך וגו', כלומר אם אינך יודעת איך יחסר לחמך. צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, התדמי ועשי כמעשה הצאן אשר תניק הגדיים שלה ותתן להם מחלבה ובזה דדיה מתמלאים חלב. גם את(ה) תרעי את גדיותיך הם העניים המוצרכים ויושפעו מזונותיך. הן כל אלה הדברים אנכי דובר באזניכם היום, על דבר המצוה העצומה אשר הזמין ה' ית' בחסדו לפני כבודכם היום הזה, להחיש מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב"ב, אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא, הוכרחו גם הם, לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות. והיה מזכות הקהל הקדוש הזה להזמין לכם זאת המצוה ביום האדיר והקדוש הזה, אשר בו אנו שואלים בתפלתנו אליו יתברך יכתבנו לחיים אשר נכללו בזה כל מיני גזרות טובות כנודע. ובאנו לזה בשני אמצעיים, הא' בהזכיר זכות עקדת יצחק ע"ה והב' במצות השופר. ואני אומר כי יש עוד אמצעי שלישי מופלג וגדול מאד להשגת החיים האלו, והיא מצות הצדקה המעולה. כי רואה אני היות יחס עצמי לג' אלו יחד זה עם זה ולשלשתם עם הצדקה, כי המספר קטן בכולם שוה. החיים עולה י"ט, ונזכה גזר דין החיים במצות שופר שגם הוא עולה י"ט. ובזכות יצחק אבינו ע"ה אשר מספרו ג"כ י"ט, שעליו אנו אומרים כי אתה אבינו וגו' (ישעיה סג טז). ומצדנו נוספת עליהם מצות צדקה חשובה ומעולה מאד, שגם מספרה י"ט. ונתרבה חשיבותה להיותה אל המקום ההוא המקודש בארץ וירושלים שגם היא בחשבונה עולה י"ט, אשר עיני ה' אלהינו בה תמיד, כאשר רמזתי בנושא המקום ההוא ה' יראה, כי הוא יתברך רואה בכל עת ובכל רגע המקום ההוא ומשגיח עליו בפרטות. ועתה בהיותם בעמק הצרות, ה' יראה בעוני המקום ההוא להעלות לו ארוכה ומרפא ע"י חסדי מעכ"ת בהרחבה יתרה, כפי המקום לקדושתו, וכפי הזמן היום המקודש הזה, וכפי הנושא תוקף הצרות המתרגשות עליהם הידועות אצל מעלתכם:

ואחר היות היום תחלת וראשית השנה ועל הארץ ההיא נאמר - עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה (דברים יא יב), אם כן נכבד את ה' מהוננו ומראשית כל תבואתנו ונסתכל במה שאמר ית' ע"י נביאו ישעיה ע"ה - שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון אף אני אחרון (ישעיה מח יב). ואשער בכוונתו ע"ד מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), שדרשו זכרונם לברכה (ילקו"ש שם) מי הפריש פאה עד שלא נתתי לו שדה מי הפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן וכו'. ועל זה אמר הסכת ושמע ישראל ושים לבך על דבר גדול, כי לפי האמת בכל מה שאתה עושה ונותן בעבורי מעולם אינך המתחיל, כי לא תתן כלום משלך, שלעולם אני מקדים לתת לך תחלה עיקר הדבר שאתה נותן לי לשמי ממני, באופן שאני תמיד הראשון והמתחיל ואיני חייב לך כלום. ועכ"ז אף אני אחרון, אני מצרף בזה ג"כ היותי אחרון, כאלו אתה התחלת והקדמת אותי לתת בעבורי ואני אבא אחריך לשלם לך מה שעשית תחלה. וכל זה יובן ודאי בהיות הנתינה מהראשית, על הדרך שאמרנו היות כוונתו יתברך מהצלחת המזונות:

ואמנם בחלק החיים גם כן הוא מבואר, כי מכל חיי האדם בחלוקי זמני שנותיו, מהעליה והעמידה והירידה, הוא יתברך דורש מעמנו באזהרה יתרה על שנות הבחרות לשעבדם לעבודתו ולעשות רצונו, כי הם העיקר בהפלגת השלמות. וזה מפני מה שנודע, כי יגדל ערך כל מין פועל להיות יקר יותר מזולתו בהמצא שם התנגדות ודבר מעיק, וע"צ ההתקוממות מעצים כחו לנצח את המעכב והצליח ועשה מה שירצה. וזה דבר נתעלה בו אלהינו מרחם ית' שמו בהיות רחמיו כובשים את כעסו, שעם היות שם קנטור וקטרוג מצודק מפאת הדין וקו המשפט, הוא מתגבר ועושה צדקה וחסד ואינו נותן מקום אל המשפט החרוץ. כאשר פירשתי ע"ד זה פסוק - (בדרך) [בארח] צדקה אהלך וגו' (משלי ח כ) עם פסוק - האף תספה צדיק עם רשע וגו' חלילה לך וגו' (בראשית יח כד), יעויין בהספד על מוהר"ר ר"י הלוי זלה"ה. ועל דרך יתעלה הבחור ורך השנים בהתחזקו בשלמות בזמן הזה בראשית ימיו, לאשר יקשה אצלו הדבר מאד להתנגדות טבעו אשר יסכים להסתת יצרו ופתויו אם לא ביד חזקה יתגבר עליו בכח שכלו וינצחהו. והוא הנרצה לכלב ע"ה כשאמר ליהושע ע"ה - עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבא (יהושע יד יא). כי לאשר הקדים, שבשלחו אותו היה בן ארבעים שנה ולעת כזאת הוא בימי הזקנה בן פ"ה. עתה אמר כי בכל זמן מאלו נמצא בו מהשלמות שעור מה שיספיק לשינתן לו ההר ההוא. כי הן עתה, עם היותו בזמן הזקנה אשר מדרכה לבלתי התעורר הכח התאוני והכעסני ואינו מן התימה כשלא יטה אל החומריות, אין הדבר כן, כי יש לי עתה כח והתעוררות הנלחם בי להחטיאני כמו שהיה לי אז בימי הבחרות ואני נוצחו וכובשו ע"י מלחמה, שיתקומם שכלי עליו. וגם אז בימי הבחרות, עם היותו זמן רתיחת הדם, היה לי כח ותגבורת השכל כמו שהוא עתה בימי הזקנה ונצחתי הנטיה הטבעית, באופן ששוו לטובה ככחי אז וככחי עתה לענין המלחמה משני היצרים. וכן הוא ג"כ במלחמה החיצונית לצאת ולבא נגד האויבים, ואם כן תנה לי את ההר וגו' (שם). וכבר נשתבחה אמנו שרה בכיוצא בזה כי על פסוק ויהיו חיי שרה הביאו פסוק יודע ה' ימי תמימים (תהלים לז יח), ודרשו (ב"ר נח א) כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים בת עשרים כבת שבע לנוי בת מאה כבת עשרים לחטא, אשר נתחבטו כל כך גדולי המפרשים ע"ה בהבנת דברים אלו, כאשר הובא באורך ביפה תואר. אבל במה שאמרנו יובן על נכון אין כאן מקום להאריך:

ומכאן למדנו גודל מעלות ההתגברות להשלים חוקו בזמן הבחרות, שהוא ראשית חיי האדם. ועל זה אני מפרש מה שאמר קהלת ע"ה - בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנך ידך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא ו). הנה אז"ל (יבמות סב א) דרשוהו על הלמוד אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך וכו'. ולי בזה ב' דיוקים, הא' למה תחלה אמר בבקר באות הבי"ת ואח"כ אמר ולערב בלמ"ד יאמר ג"כ ובערב, והב' למה התחיל בלשון חיוב זרע וסיים בשלילה אל תנח, היה לו להשוות בשניהם לשון חיוב. גם במה שחתם ואם שניהם כאחד טובים, יראה הלשון כבד ומלת כאחד מיותרת, שיספיק לומר ואם שניהם טובים: אמנם יראה כי הוא ע"ה אמר במשלי (ט יא) - כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, והוא מבואר הדיוק כי מאמר ימיך יורה שכבר הם לו ואם עתה ירבו עדיין אינם ימיו, והיל"ל ירבו לך ימים כמו בסיפא יוסיפו לך שנות וגו'. וכן אמרו שנות חיים, וכי יש שנים שאינם של חיים. אבל ירצה, כי ע"י התורה ימשך כי הימים אשר הם כבר לך, עם בלתי היותם רבים כי אתה עדיין נער ובחור יהיו רבים, כי תהיה זקן עם היותך רך בשנים. ע"ד שאמר ראב"ע (ברכות יב ב) הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וגו', שאמר ע"ה על עצמו שעם היותו כ"כ חכם עד שיהיה נחשב בחכמתו כאלו הוא בן ע' שנה, וכפי רוב חכמתו ראוי היה שידע טעם מספיק לנצח החכמים בענין הזכרת יציאת מצרים בלילות, ועכ"ז עדיין לא בא לכלל ידיעה זו שיוכל לנצח לחכמים בענין יציאת מצרים בלילות והוצרך לדרשת בן זומא ע"ה. באופן שמצד רוב החכמה אשר בו היה זקן בא בימים אפי' בהיותו בחור ובשנים מועטות, ונמצא שהיה בזמן אחד נער וזקן גם יחד. וכן אמר כאן בי ירבו ימיך, בכל איזה סך של ימים שיהיה לך לעולם יהיו רבים. אלא שרבוי ימים אלו אינו ממש בפועל ימים של חיים, כי אם רוחניים מצויירין אצל השכל. ועתה אומר לך עוד, שגם דרך שכר יוסיפו לך שנות של חיים ממש, שתחיה עוד שנים רבות. ובעבור זה הזהיר בקהלת ואמר בבקר זרע את זרעך וגו' ע"ד (אבות ב ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה, הנני מצוה לך ומזהירך שהעסק אשר יש לך לעשות בזריעת התורה והשלמות תשתדל לעשותו במהירות, בבקר אור בתחלת ימיך ובבחרותך, ואל תתרשל להמנע ממנו עתה ולהניחו לזמן הערב ימי הזקנה, לומר כשאכנס ואבוא בימים שהשכל יותר מיושב לפי רוב השנים אז אעסוק בתורה, השמר לך אל תניחהו לאותו הזמן. כי אינך יודע איזה יכשר וגו', לא תוכל לדעת איזה מהזמנים הוא יותר נאות והגון לדעת אל הלמוד ושמא לא תפנה. ע"כ הוי זריז ונשכר להקדים בימי הבחרות, ואז אם תזכה להשיג החכמה והמושכלות אשר בזה תשיג מדרגת היותך נקרא זקן בהיותך בחור, באופן שתהיה בחור גם שב גם ישיש בזמן אחד, בחור בשנים וזקן לפי רוב חכמתך ושלמותך כמה וכמה טובה. וזה הוא ואם שניהם כא', אם הבקר והערב האמורים שהם הבחרות והזקנות יתחברו שניהם יחד בהצמדם בזמן אחד, שזה אמנם יצדק בהיותך יניק וחכים, ודאי הם טובים עד מאד, וזה לא תשיגהו אלא בהתעסקך בזמן הבקר כאמור: הלא על זה היה מתאונן הנביא ירמיה עליו השלום בשם ישראל באמרו - כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי (ירמיה לא יח). ולפי שעורי יכוין בזה למה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק החליל (נג א) תנו רבנן יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. נראה בבאור שהילדות שהיא בחטא מביישת את הזקנה, ועם היות שאח"כ בזקנה הוא שב ומכפר על מעשה הילדות מ"מ עברה עליו אותה הבושה ולא יבצר ממנה, כיון שהוצרכה הזקנה לכפר על הנערות. ועתה מתאוננת הכנסיה על שני דברים אירעו לה, הא' כי לא קיימה מאמר הנביא הושע ע"ה - שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (הושע יד ב), שאחד מכונותיו היא שובה תכף ומיד כאשר נכשלת בעון כשלון בלבד, קודם הנפילה בו, ולא תמתין עד גמר העון וכ"ש שלא יתעכב עד שנותו בו פעם אחרת, כי אז נעשה לו כהיתר כדבריהם ז"ל. לכן אמרה - השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי (ירמיה לא יז), החזיריני בתשובה לפניך, כי אמנם אני מצד עצמי אין דרכי בכך להנחם מיד בהתחלת העון ולא אפי' תכף אחרי הפעם הראשונה, אלא אחרי שובי וחזרתי על העון ושניתי את טעמי לחטא עוד בו אז נחמתי. ונמשך עוד מזה רע עצמי מתמיד בו, שאם תחלה היה הדבר נעלם ונסתר בלתי נודע אצל בני אדם, עתה נמצא שאני ספקתי על ירך ועשיתי תשובה אחרי הודעי, אחרי היותי נודע אצל אחרים בסרבנותי ונתפרסם כובד עווני, ואיכא חלול השם בדבר חלילה:

והדבר הב', כי מלבד היות זה לי לבושה גדולה שבאה אלי החרטה וההתנחמות אחרי שובי לעשות העון, הנה אפי' היתה התשובה תכף ומיד בפעם הראשונה מ"מ כבר יש שם בושה ממציאות העון שהוצרך אח"כ לעשות תשובה כדי לכפר עליו, ונמצאת הבושה כפולה ומכופלת משני הצדדין. וזה הוא בושתי וגם נכלמתי, הוכפלה לי חרפה וכלימה, כי הוצרכתי בימי הזקנה שאז נשאתי וכפרתי על חרפת חטאת הנעורים, שהייתי מן הכת גרועי השלמות שאומרים אשרי זקנתנו שכפרה על ילדותנו, ולא זכיתי להיות מן הראשונים השלמים אשר כח להם לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו. ולנו לעינים לאות ולמופת על שלם שבשלמים שבכת הזאת, הוא מעלת החכם השלם כמהר"ר איסטרוקין שו"גי זל"הה אשר בעונותינו באה אלינו שמועת פטירתו בעיר אלהינו הר קדשו תוב"ב. וזכותו יעמוד עלינו להדמות אליו בעוצם כשרותו מתחלתו ועד סופו, אשר בלי ספק קיים מה שאנו בו לתת אליו יתברך ראשית בכורי חייו ושנותיו והוסיף אומץ בשלמותו עד סופו. ועתה בנים בחורי חמד, אומר לכל אחד מכם בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לטוב לך, למען חייך תן לו יתברך ראשית ימיך ואחריתך ישגה מאוד, ותכתב לחיים עם כל ישראל, כי זה כחנו לאלהינו היותנו דבקים בו מימי הנעורים, כאמרו זכרתי לך חסד נעוריך וגו' (ירמיה ב ב), הוא יזכרנו לטובה אמן:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה