אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ג לראש השנה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ג לראש השנה

חלק א - דרוש ב לראש השנה

דרוש ג' ליום א' של ראש השנה מסכת יומא (פו ב) - אמר ר"ש בן לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (הושע יד ב), האי עון מזיד וקרי ליה מכשול, איני והא אמר (ר"ש) [ר"ל] גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו וגו' (יחזקאל לג יח), ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה:

החכם שבחכמים עטרת תפארת למלכי יהודה שלמה עליו השלום, אחר אשר הפליא לעשות בבנין המקודש בכמה וכמה פרטים ממינים שונים, כוללים רמזים עליונים ותחתונים נפלא בם המבין צפוני סודות, נאמר בו - ויצר את שני העמודים נחשת שמונה עשרה אמה קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני (מלכים א ז טו). ומסיים הענין באומרו - ויקם את העמודים לאולם ההיכל ויקם את עמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את עמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז (שם כא). ומלבד בקשת ודרישת הכוונה בעמודים עצמם וטעם שמותם יכין ובעז, יש לי בפסוק הראשון ג' הרגשים, לא יבצר מלשית לב עליהם. האחד אמרו ויצר את שני העמודים וגו', כאלו הם שני עמודים ידועים ומפורסמים מכבר שנזכרו קודם לזה, ואנחנו לא שמענו ולא ראינו בא זכר למו כלל ועיקר עד הנה. וזה החלם להזכר ולהפקד, וא"כ אין מקום לומר את שני העמודים. ומה שיאות מעצמות הענין שיאמר ויצר שני עמודים נחשת, כי עתה הוא התחלת עמודים אלו. והב' לשון ויצר, כ"א הוא על פעל המעשה היל"ל ויעש את שני העמודים וגו', כאשר אמר אחר כך ויעש את העמודים ושני טורים וגו' (שם יח). ואם הוא שעשה בהם ציורים להדור ולתפארת הפעולה, א"כ תחלה היה ראוי שיאמר עיקר המעשה שעשה שני עמודים ואח"כ שצייר אותם. והג' באלו המדות, כי באחד אמר מדת הקומה שהיה י"ח אמה ובאחד מדת הסבוב שהוא י"ב. ולמה ייחס מדה זו של י"ב לחוט ובלשון יסוב שהוא פועל, ולא אמר סתם וי"ב אמה סבוב העמוד השני, כמו שאמר בראשון י"ח אמה קומת העמוד וגו':

ונאמר כי עם היות אינו מדרכי לחזור אחר רמזים וצורות בפשט המקראות, הן עתה יראה כי לא נוכל מלט מלנטות בזה קצת מדרכי הפשט. והוא כי ידענו היות הנהגת העולם והדרכתו ממנו יתברך על אחת משני דרכים. אם כפי מה ששם בהן המרוץ הטבעי המסודר מהוראת השמים וכל צבאם, ואם בהשגחה פרטית אלהית כפי רצונו ית' בכחו המוחלט היכול על כל דרכי ההנהגה הטבעית, וכמאמר המשורר ע"ה - ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה (תהלים קג יח). כי הוא יתברך מנהיג עולמו ורועה אותנו, שהוא הכנת הכסא, וזה אם באמצעית השמים וחייליהם כפי מה שהשפיע בהם טבע מסודר לחייב באלו התחתונים מה שיורו בתנועותיהם ובמצבם. וזה הוא בשמים, היינו ע"י השמים ובאמצעותם הוא מכין כסא הנהגתו. ואם בהשגחה מוחלטת מכחו הגדול אף נגד הטבע והריסתו, כי יתגבר עליו ברצונו הגמור לבטלו כאשר יראה בעיני גדולתו. וזה הוא ומלכותו בכל משלה, כי בהוד מלכות ושבט ממשלה הוא אדון ומושל בכל אף בשמים וטבעם לכל אשר יחפוץ. והוא מבואר, כי זאת השגחה ההשגחיית שהוא מפורסם היותה פרטית על ישראל היא נמשכת אחר הפעולות האנושיות, כי מהם יסובב התגברותו יתברך להדיח הטבע אם להכריעו לטובה בכשרון המעשים ואם להפך בהפך חלילה: וכבר רמז לזה באמרו - תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים (שם סח לה). כי לפי שאמרו ז"ל כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה. וכן אני מבין מאמר הכתוב - דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך (שם סג ט), ירצה בהיות נפשי מטוהרה שהיא דבקה ללכת אחריך לשמור חקיך ולרדוף אחר מצותיך, אז בי תמכה ימינך, נפשי זאת בהיותה נתונה בקרבי היא תומכת ונותנת סעד כביכול אל ימינך הנאדרי בכח, שתוכל לפעול פעולות ההטבה החמודות אצלך, כי זכות מעשי מסייעתם ואין צד עכוב מפאת קטרוג הדין. ע"כ אמר כאן - תנו עוז לאלהים, כי תחלה אמר - לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו קול עוז (שם סח לד), שהוא יתברך רוכב על שמי השמים ומנהיגם אל אשר ירצה, כרוכב הסוס אשר במתג ורסן ירכיבהו בעל כרחו כאשר יחפוץ אם לרוץ ואם להתעכב נגד רצון הסוס, כן הוא יתברך רוכב השמים ומבטל סדר תנועותיהם הטבעיות כי יגער בהם ויתן בקולו קול עוז להבעיתם בעוז קולו. ועתה מדבר עם בני האומה תנו עוז לאלהים, אם תרצו שהוא יתברך יעשה זאת ברכיבת השמים להתגבר עליהם, אתם תנו עוז וכח לאלהים, כביכול תוסיפו לתת כחכם לו שיוכל להתאמץ בזה ע"י מעשיכם הטובים. ואל תחשבו חלילה היות זה חסרון בחקו יתברך לשאול מכם עוז וסיוע, כאלו תש כחו מבלעדיו ושבזה ימעט ערכו וחשיבות גדולתו בעיני הבריות תחתונים ועליונים, כי אין הדברים כן, אלא עם ששואל זה על ישראל גאותו ועוזו בשחקים, הדר גאונו במקומו עומד אצל ישראל ועוז ידו היא מפורסמת אצל השחקים, ולא יגרום זה ח"ו שום זלזול וקלות, כי אדרבא נורא אלהים ממקדשיך, מוראו ופחד גאונו מצד קדושותיו לא זזו ממקומם. ומה שהוא שואל מישראל עוז לא מפני שהוא צריך שיתנו לו ישראל עוז וכח, כי הלא הכל יודעים שאדרבה הוא הוא הנותן עוז ותעצומות אל העם, ובידו כח וגבורה לגדל ולחזק לכל ואיך יצטרך לעוז זולתו, אלא שהיה זה ממדת טובו כי עם היות העוז בא ממנו אל העם רצה לשאול אותו מאת העם לפארם ולרוממם, למען יזכו אל הטוב בזכותם:

וזה הוא ברוך אלהים, ישתבח שמו שכך היה ממדת חסדו, וכל זה ע"ד - רוכב שמים בעזרך (דברים לג כו):

נמצא העולם מתקיים בשתי הנהגות אלו והן הן עמודיו שעליהם הוא עומד. כי ההשגחה האלהית הפרטית נאמר בה - וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' (שמות יג כא), ועל ההנהגה השמימיית נאמר - עמודי שמים ירופפו (איוב כו יא). ועל כלם אמר - נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים עה ד), שהיה העולם ומלואו כלו נמוג אלמלא העמודים האלה שהן ההנהגות האמורות המעמידים ומקיימים אותו, באופן ששני עמודים האלו ענינם מפורסם ונודע לכל. מעתה החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה רצה לחקוק זכרונם ולהשאיר רישומם אצל הכל. ועל כוונה זו בדרך צורה ודמיון המציא להם דוגמא ומשל בעמודים של מתכת נחשת, למען הרואה אותם בדמותם וצלמם שעורם ושמותם יעלה על זכרונו ההנהגות הרמוזות בהם וידע כי יש מנהיג לעולם:

וזה אומרו - ויצר שני העמודים נחשת, פירוש שני העמודים הידועים בהנהגת העולם שהם הטבעי המסודר מצבא השמים וההשגחי מהרצון והיכולת האלהי, הנה צר אותם על צד הצורה והדמיון בעמודים של נחשת. ולהעיר על הכוונה הצוריית הזאת, בא השעור במדות קומת האורך ומדת הסבוב. כי הקומה היא הוראה על התייצבות והתקומם בגבורה, שהיא הנהגת ההשגחה בעוז ותעצומות. ובא שעורה י"ח אמות, לרמוז אל חי העולמים יחודו של עולם ב"ה, כי הוא לבדו חי אמיתי, ובו נשבע האיש לבוש הבדים במראית דניאל ע"ה באומרו - וישבע בחי העולם (דניאל יב ז). וגם כי השגחה זו היא כלה חס"ד שעולה במספר קטן י"ח. והסבוב הוא חוט שנים עשרה אמה, אשר החוט הזה הוא מכוון לגלגל המזלות שנים עשר, שהוא כעגולה סובבת באזור כל כדורי כוכבי לכת. והדבר ידוע כי מאלו המזלות באה מסודרת כל ההנהגה השמימיית הטבעית כפי המערכה בשבעה ככבי לכת. ונקראו בשם, הימני יכין. שהעמוד המיומן ימין ה' רוממה, זה כחו שלא כדרך הטבע אשר לא ישפיע כלל אם לא תקדם לגמרי הכנת המקבל. אמנם הוא יתברך ייטיב וישפיע אפי' לבלתי מוכן, כי הוא בטובו יחנן האדם לתת לו ג"כ ההכנה לקבל השפע, כנודע ממה שפירשו קדמונינו ז"ל בפסוק - חן וכבוד יתן ה' (תהלים פד יב). והשמאלי שהוא עמוד ההנהגה הטבעית, המכונה בשמאל לחוסר שלמותו לגבי הימין השלם, קראו בועז. לאשר הטבע לא יפעל מאומה בחפץ ורצון, אלא הוא מוכרח לעשות עכ"פ מה שהוטבע בו וסודר עליו מתחלת הבריאה לא יוכל לשנותו. וזהו בועז, שיש בו העוז והכח וגבורת הממשלה השולטת עליו, שהוא החק ההכרחי הנתן לו לא יעברנהו ולא יפנה אנה ואנה. על דרך מה שאמרנו על הן יתן בקולו קול עוז: ואחרי ההקדמה המאומתת הזאת, נוציא ממנה טוב טעם ודעת אל סבת הסכמתו ית' ורצונו ליחד היום המקודש הזה ליום משפט לאלהי יעקב, בו ידין עמים. עם כי אין ספק בכל עת ובכל שעה ובכל רגע בבית דינו הצדק שמה ישבו כסאות למשפט, מ"מ בחר לייחס הדין הכללי ביום פרטי זה מזולתו. והיה זה כן אצלי לפי דרכי הפשט, בעבור כל גויי הארץ המתפקרים להתפתות מטענות חקירתם הכוזבת באמרם כי אחרי אשר הוא יתברך מסר הנהגת העולם אל הסדר הטבעי המוגבל מפאת המערכות, משם ואילך עולם כמנהגו נוהג, כפי מה שהוטבע בו בשעת הבריאה, כי ע"ד כן בראו שלא ישתנה, ואין כאן שום הנהגה אחרת אלהית מסודרת מצד המשפט והדין הישר ומרצונו יתברך. ואולם רצה להורות ולהודיע כי עם היות המרוץ הטבעי הוא המקיים העולם, השאיר הוא יתברך לעוצם גדולתו הכח והממשלה לכלכל דבריו במשפט ישר ולעשות כרצונו אף בסתירת והריסת הטבע. והוא מה שאמר אדוננו דוד ע"ה - אמרו בגוים ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט ידין עמים במישרים ישמחו השמים ותגל הארץ וגו' (שם צו י). יאמר, פרסמו ואמרו בתוך העכו"ם, המכחישים ממשלתו וגבורתו יתב' והשגחתו שלא יאמינו כי לו חלק בדרכי הטבע אחר בריאתו, ותודיעו להם שאין הדבר כן, אלא הוא יתברך מלך ומלכותו בכל משלה. כי אף תכון תבל בל תמוט, אף שהוא דבר אמת אין להכחיש שהוכן העולם על מתכונת משמרת סדור טבעי שלא ימוט ולא ישתנה מצד עצמו, מ"מ ה' יתברך ידין העמים ושופט אותם בצדק ומישור כפי מעשיהם, וגוזר עליהם מה שירצה אפילו בביטול הטבע המסודר בשמים ובארץ:

ואל תחשוב יהיה צד עצבון או התפעלות בדרך משל אל השמים והארץ בהבטל סדרם מפאת הדין האלהי, כי אדרבא ישמחו השמים ותגל הארץ בהתקיים רצונו יתב' בדינו הצדק, כי זה כל חמדת לבבם. כמו שאנו אומרים בברכת הלבנה - אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועל אמת ופעולתו אמת וגו'. ירצה, אמת הוא כי האל יתב' המציא בריאת השמים וצבאם ונתן להם חוק וזמן לשמור סדר טבעם מבלי שום שינוי, ועכ"ז הם ששים ושמחים כשיעשו רצון קונם וחפץ בוראם ית', אפילו יהיה הפך טבעם, באשר הוא פועל פעולת האמת והצדק במשפט ישר ואמתי. הנה כי כן צוה וסידר בחכמתו הנפלאה והעמוקה, שביום הנורא הזה, אשר עלתה הסכמת רוב גדולי חכמי ישראל עם סברת ר"א הגדול ע"ה שבתשרי נברא העולם, בו ביום עצמו יוקבע יום דין ומשפט לפניו יתברך, לומר ולפרסם כי הבריאה עצמה והטבע המסודר ממנה הכל משועבד ונכנע אל המשפט האלהי בעת ובעונה הזאת עצמה. והוא מה שסדרו לנו קדמונינו הקדושים ע"ה בברכות מוסף היום, לומר שלשה פעמים - היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, כאילו נכריז היותנו מחזיקים בכל תוקף באמונת פנה זו העקרית, דבתלתא הויא חזקה, שהאמת הוא כי היום הזה הוא יום בריאת העולם וסדור טבעו ואעפ"כ היום הזה עצמו ה' ית' יעמיד במשפט כל יצורי עולם לדונם ולגזור עליהם כפי מעשיהם, ואם שלא יסכים עם מה שסודר מטבע הבריאה:

ובזה אני מבין דברי המשורר ע"ה, אשר היו קשים לכאורה, באמרו - למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (שם קיט צא), כי לאיזה יום רמוז חוזר מלת היום. ולפי דרכנו ירצה, כי תחלה הניח בריאת שמים וארץ והעמדת מצב טבעם, באמרו - לעולם ה' דברך נצב בשמים (שם פט), שדברו ית' אשר צוה בשמים לשמור טבעם הוא נצב ומתקיים בהם לא ישנו אותו. וכן בארץ, לדור ודור היתה אמונתך (שם צ), שנתת התכוננות לארץ, שזה היה בשעת הבריאה, כוננת אותה בסדר טבעה ועמדה כן תמיד, באופן שכלם שמים וארץ שומרים משמרת עבודתם בתנועתם ופעולותיהם כפי מה שהכין אותם ית' כשבראם. אכן למשפטיך עמדו היום, לסבת משפטיך ודינך שאתה שופט היום, קמו ולא עשו פעולתם כלל היום הזה עצמו שאתה כוננת אותם, הוא יום הבריאה, שבו עצמו ישבת לכסא שופט צדק וכלם התעכבו ועמדו בלי שום תנועה ופועל, ע"ד - שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב), לשמור ולעשות כפי גזרתך במשפטך היום הזה. לפי שהכל עבדיך, כלם הם עבדים שלך ומשועבדים לגזר דינך אפי' היה הפך טבעם:

הן עתה אשר הונח לנו למונח קיים אמתת זה המשפט האלהי בעצם היום הזה וטעמו בצדו, ראוי שנאמר כי אין שום ספק לעת כזאת כבר יצא לאור משפטנו ובטחנו בחסדו ית' על ידי תפלותינו נגזרו עלינו גזרות טובות ונכתבנו לחיים בספרן של צדיקים. ואמנם מה שיאות לנו להזכיר ולהזהיר הוא, כי מכאן ואילך מוטל עלינו להתבונן ולחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו ח"ו הגזר דין הטוב כאשר חשבנו נגזר, אלא נבקש לקיימו ולאשרו. וגם מקביל לזה, אם חלילה וחס היתה הגזרה לחובה לפי הכרעת העונות, נשתדל לבטלה ולהפכה לטובה. ונשים בלבנו דבר הנביא ירמיהו ע"ה בשמו ית' סי' י"ח שאמר - רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוץ ולנתוש ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. ויש לדייק בג' שנויים שבאו בין חלוקת הרעה לחלוקת הטובה. האחד, שברעה אמר ושב הגוי ההוא מרעתו ובטובה אמר ועשה הרע בעיני, ולא אמר ושב הגוי ההוא מטובתו כמו שאמר הנביא יחזקאל ע"ה בשוב צדיק מצדקתו וגו' (יחזקאל לג יח). השנית, ברעה אמר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי ובטובה אמר על הטובה אשר אמרתי. השלישית, ברעה אמר לעשות לו ובטובה אמר להיטיב אותו, החליף מלת לעשות במלת להיטיב, וכן מלת לו במלת אותו המורה על העצמית. ונדייק אמרו מרעתו אשר דברתי עליו, ומהראוי לומר מרעתו אשר עשה:

ויראה לי בכונתם, כי האחד מהטענות שהמציאו המתפקרים להכחיש מעלת סגולת התשובה בבטול הגז"ד הוא כעין מה שטוענים אצל כח התפלה ותועלתה, כי אם קודם שיתפלל האדם לא היה מסכים הוא ית' להספיק צרכו ודי מחסורו ואחר שהתפלל נעתר לקולו וחפץ לתת את שאלתו, א"כ נשתנה חלילה מלא רוצה אל רוצה, מה שלא יאות בחק שלמותו ית'. ומזה נקיש אל הגז"ד או היעודים לטובה או להפכו, לא יצוייר שינוי הגזרה או היעוד בשום אופן מתחלף. וכבר הכה על קדקוד סברא זו הרב בעל העיקרים ז"ל במאמר ד' פי"ח באמרו כי כמו שההשפעות השמימיות יושפעו על המקבל בשיכין עצמו לקבלם ואם לא יכין הוא מנע הטוב ממנו, שאם נגזר עליו שיצליחו תבואותיו והוא לא זרע, סכלותו מנע הטוב ממנו. כן גזרת ה' בטוב או ברע הוא כשלא ישנה האדם את עצמו, שאם ישנה במעשיו גם כן ישתנה ההשפעה מאליה והגזרה מתבטלת. ולעולם רצונו יתברך עומד וקיים במצב אחד בלי השתנות, וכמאמר החכם ע"ה רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי יט כא), כלומר אם יתכן לייחס רבוי והתחלפות מחשבות הוא בלב האיש דוקא, שאינו עומד תמיד על מחשבה אחת, פעם יחשוב זה ופעם הפכו, אבל מחשבתו יתברך ועצתו לעולם אינה אלא א' יחידה, והיא עצמה לעולם תתקיים בלי שום השתנות. עם שנראה הענין מתחלף, אינו אלא עצה אחת, והיא בלי חלוף ותמורה, רק הכנת המקבל נשתנית:

וגדולה מזו אמר איוב - הן יעצור במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ (איוב יב טו). ותוכן הכוונה בדבריהם ז"ל פ' ד' ראשי שנים, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובים, לסוף סרחו לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה וכו'. באופן שבשני דרכים הקב"ה מייסר לחטאים בענין הגשמים. אם מעיקרא, שגוזר עליהם למונעם או להמעיטם. ואם כאשר צריך לשלחם מפני שנגזר כן, מונע תועלותם בהוריד אותם על ארץ מתחלפת מאותה הראויה שצריכה להם. והוא אמרו - הן יעצור במים וייבשו, עוצר את השמים ולא יהיה מטר שכך גזר בעונות הדור. ואם אולי ישלחם לפי שנגזר כן תחלה ואח"כ סרחו, הנה יהפכו ויחליפו הארץ, שילכו לארץ שאינה צריכה עד שלא יועילו. וא"כ לעולם דעתו יתברך ורצונו עומד על מצב אחד, והשתנות בא מתכונת המקבלים. והוא בחכמתו ממציא שיתקיים דברו ואין שם שום שינוי או חלוף. והם הם דבריו ע"י ירמיהו ע"ה, כי יש חלוקות במאמר הנזכר. בזמן שהם חוזרים בהם ממה שהיו הן לטובה הן להפכו, גורמים שהגזירה עצמה נשארת כמות שהיא ומ"מ הכונה והמחשבה ותכלית הגזירה תשתנה ותתהפך מרעה לטובה ומטובה לרעה. ויש עוד חלוקה אחרת, שהצדיק אינו שב ומתנחם מהטובה שעשה אלא שאחר עשותו טובות פתהו יצרו וחטא, זה בלי ספק לא יאבד הזכיות הראשונות שהרי לא התנחם עליהם. ואם אמרו על גזרת הגשמים המרובים שהקב"ה מורידם שלא בזמנן ועל הארץ שאינה צריכה באופן שלא נתקיים תכלית כוונה הגזרה הטובה, הוא מפני שתחלה היו צדיקים ולבסוף סרחו, דהיינו ממש שחזרו בהם, וכההיא דתוהה על הראשונות שאבד את הראשונות. אבל כשלא חזרו בהן לא אבדו הזכיות, וממילא גם כוונת הגזרה הטובה שנגזרה עליהם במקומה עומדת. ואם אח"כ עשו עבירות אינם אובדים המצות כנודע והוא יתברך ידע מה יעשה. ובזה יפורשו הכתובים, כי אמר יתברך רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש וגו', כי היתה כך הגזרה לרעה לפי שהיו רשעים גמורים. ואח"כ שב הגוי ההוא, שנחם על העונות הראשונות ועשה עליהם תשובה, אז לבטל הגזרה עצמה שנגזרה א"א, אבל מה שיעשה יתברך הוא שינחם על הרעה אשר חשב לעשות להם, המחשבה שהיתה לו עליהם שיענשו ויהיה להם הפסד או נזק וכיוצא, זה יתבטל, עם שתשאר הגזרה עצמה במקומה ממעוט הגשמים או כדומה:

ואמנם כשהיו צדיקים ואדבר ואגזור על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע, והם לא שבו ממעשיהם הטובים ואינם תוהים על הראשונות אלא שעושים הרע בעיני ויעברו עבירות, הנה בזה לא אחזור בי ולא אתנחם ממחשבת הטובה שהיתה לי בגזרה, כי עכ"פ אני אעשה שתגיע להם ההטבה, כיון שהם לא חזרו בהם ממה שעשו. אפס כי לאשר עשה הרע בעיני, אני אשוב ואתנחם מגוף הגזרה הנאמרת, שאם נפסקו עליהם רוב גשמים אני אעצרם ולא ירדו. ונמצא שאין כאן התנחמות אלא ממה שדברתי בדבור חיצוני ולא ממה שחשבתי. וזה כדי להיטיב אותם למען אסבב שיהיו הם עצמם טובים, כי מתוך הוראה זו החיצונית מעצירת גשמים וכיוצא יתנו לב ממה שיראה לפנים, ולכאורה מה שנראה בעונש, ויאמרו על מה זאת עשה האלהים לנו הלא על כי חטאנו לו והרענו מעשינו, ואז ייטיבו דרכם ויהיו צדיקים וטובים. ומצד אחר אני אעשה שתתקיים המחשבה הטובה של הגזירה, בשביל הזכיות שלא נאבדו. וכאן לא שייך לומר לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה וכו' דלא נאמר כן אלא כשיפחות לרעה, דאלו לטובה פריך בגמרא לטובה מיהא לקרע גזר דינייהו ולוסיף עלייהו ומשני שאני התם דאפשר בהכי, דאלמא לטובה שפיר דמי לקרוע הגז"ד אי לאו בדאפשר שלא לקרע. וא"כ הכא שמכוין לטובה לעשות אותם טובים ע"י מעוט הגשמים, הוא מוכרח לקרוע הגזרה דרוב גשמים דלא אפשר בלאו הכי, שאם ירדו רוב גשמים כמדובר בגזירה לא ייטיב אותם, שלא ישימו לב על העונות שעשו ולא יחזרו למוטב. ואם יקיים דברי הגזירה ויבטל מה שחשב שירדו על ארץ שאינה צריכה, א"כ אבדו זכותם הראשון שלא תהו עליו, ולא הועילה להן כלל זאת הגזרה. הא לא משכחת לה לקיים את שניהם אלא בקיום המחשבה ובטול הדבור:

ואולם מחלוקת האנשים הרשעים שהיו תחלה צדיקים ותהו על הראשונות לא דבר, כי לא יזכרו ולא יפקדו. ונמצא א"כ שלעולם הוא יתברך ברחמיו דטבא לנא עביד לנא, ובגזרת הרעה אם לא תתהפך מסגנון דבורו, לפחות תתבטל כוונת הנזק. ומה שאמר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ולא אמר מרעתו אשר עשה כמ"ש יחזקאל ע"ה - ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה, תוכן הכוונה כדבריהם ז"ל במאמר. ומבלי האריך בדיוקים נאמר כי תוכן הדברים שהושע ע"ה מיירי בתשובה מיראה ויחזקאל ע"ה מאהבה, הוא מוכרח מעניני הכתובים. כי הושע אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, והוסיף עוד קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ב ג), אשר זה הפסוק יקשה אצלי מב' פנים: הא' שאם כבר אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך למה חזר לומר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואם רצה ללמדם אופן התשובה איך יאמר, א"כ לא היל"ל אלא שובה ישראל וגו' ואמרו אליו וגו', וכל מה שקדם קחו עמכם וגו' הוא ללא צורך. ומה גם אמרו קחו דברים וגו', כי ודאי אם יאמרו כל תשא עון וגו' א"א בלי שיקחו דברים: הב' אמרו ונשלמה פרים שפתינו, כי לא ימלט אם שעונותיהם היו מאותם שחייבים עליהם קרבן, כגון שהיו שוגגים, או שאין להם קרבן כגון מזידים. אם הא', למה ישלמו במקום פרים השפתים ישלימו חיובם ויביאו קרבנם, כי בימי הושע ע"ה בהמ"ק היה קיים. ולא על העתיד אחר החורבן היה מדבר אלא עם ישראל שבאותו הדור, כאמרו אשור לא ישיענו (שם ד). ואם הב', איך יאמר שבמקום פרים ישלמו השפתים, והלא אין מקום לתשלומי פרים כלל ולא שייך בזה קרבן לשלם תמורתו שיח שפתים. ונראה זה הרגש עצמי חשבתי לא נתעורר זולתי עליו:

והכל יתיישב על נכון בדברי ר"ל ע"ה שבתשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות. כי הנביא ע"ה אמר שובה וגו' אחר הפסוק שקודם זה האומר - תאשם שומרון כי מרתה באלהיה בחרב יפולו עולליהם ירוטשו והרותיהם יבוקעו, שהפליג להגזים בעונש יסורים קשים על כובד אשמם, ומיד אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, שלהנצל מאלו הרעות המיועדות יעשו תשובה. א"כ היא תשובה מיראה, שאינם מתעוררים מעצמם לשוב אלא מחמת האיום והגזום. וע"כ אמר כי כשלת בעונך, עם שאינה התשובה השלמה תועיל לך שיתחשב לך מכשול כשוגג שלא מדעת, מה שהוא באמת עונך במזיד. ועתה כיון שנשארו כאן עדין השגגות צריך להעבירם גם הם לגמרי מלפניו יתברך, באופן שתהיה כפרה החלטית. ואולי תחשוב כיון שהם בגדר שגגות יהיו בדינם כחטאים שחייבים עליהם קרבן, ולא יספיקו אמרים לכפרם אלא יצטרך להביא עליהם הקרבנות השייכים, לפיכך אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', מלבד התשובה הראשונה שבשבילה סלקתם המזידים מן העונות עוד תשובו מחדש על השגגות, וזה בדברים בלבד בעלמא בלי קרבן, עם היותם בגדר שגגות. ואם תאמרו אליו יתברך בתוספת תשובתנו זאת תשא העון מכל וכל, אפילו מהשוגג שנשאר קיים מהפעם הראשונה. ועם שלפי גדר השם שיש להם שנקראו שגגות היה צריך להביא פרים ולהקריב קרבנות, מ"מ נשלם שיח שפתותינו במקום פרים מפני שסוף סוף לפי האמת אינם ממש השגגות האמורות בתורה הנעשות בהעלם ידיעה, אלא קראם שגגות להקל ענינם:

אכן הנביא יחזקאל ע"ה סימן י"ח אמר - ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חיה יחיה לא ימות. וגם פה הדיוקים מבוארים, כי אחרי אמרו ובשוב רשע מרשעתו מה צורך לומר אשר עשה, כי פשוט הוא מאד שמהרשעה שעשה הוא שב ולא מהרשעה שלא עשה. ומה הוא דקאמר והוא, יספיק את נפשו יחיה. ולמה חזר אח"כ ואמר מכל פשעיו ותחלה לא אמר מכל רשעתו. וגם כפל זה, חיה יחיה לא ימות, למה. אבל כשידבר על התשובה מאהבה, כדקאמר ר"ל ע"ה ופירשו כמין חומר, כי אמר הנביא כשיעשה הרשע תשובה, ולא מפני פחד הרעה והעונש ששמע או ידע, אלא נתעורר מסבת עשותו הרשע עצמו כי רע ומר בעיניו שעשה הרשעה ההיא, והיה חפץ שמעולם לא היתה יוצאת רשעתו זאת מתחת ידו, שזה ודאי הוא השב מאהבה ולא מיראה. הנה עליו יאמר באמת שהוא עצמו המחיה את נפשו כי הוא מטוב השכלתו נתעורר לשוב. משא"כ השב מיראת העונש שאינו הוא המתעורר מעצמו, אלא בא ההתעוררות מזולתו, ביעוד והודעת העונשים המעותדים לבא. וא"כ זכה זה שעשה מאהבה, בראותו בעין שכלו מה שיאות לו ולפיכך עשה תשובה מכל הפשעים בהחלט מכל וכל לגמרי, שלא נשאר בשום א' מהם קצתו בהעביר הזדונות ושישארו שגגות, אלא שב מכל הפשעים לחלוטין בכל חלקיהן, ולפיכך נמשך לו שחיה יחיה ולא ימות: והענין הוא, כי אפי' נגזר דינו למיתה דהיינו שנתחייב בדינו כדפירשו התוספת ז"ל בההיא דנכתבים לאלתר למיתה, לא יהיה כאותם שאמרנו כשנגזרו גשמים מועטים וחזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר מפני שנגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בארץ הצריכה וכו', באופן שמה שנגזר למיתה דהיינו מעוט הגשמים במקומו עומד, שהגשמים הם מועטים, אלא שמכל מקום הם לו לחיים מצד זמן ומקום ירידתם, ונמצא שהוא חי שבא לו התועלת, עם שהמיתה לא זזה ממקומה שהיא הגזרה עצמה. ואמר הנביא ע"ה כי הנלבב הזה, השב מאהבה, שגרם הסתלק כל העון והפשע לגמרי מבלי השאיר שום רושם ממנו אפי' של שוגג, לפיכך יזכה שגם כל הגזרה תתבטל ותתעקר מכל וכל, שיחיה ויתהוה בהיותו חי, ולא שימות, דהיינו שתתקיים הגזרה ויבואו לו החיים מצד ההמצאה האמורה, אלא שיקרע הגז"ד לגמרי ויוסיפו לו גשמים בהרוחה גשמי רצון ברכה ונדבה. ומה שנא' להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה, אינו אלא לשב מיראה, שיש לו בזה התיחסות עצמי מכוון ממש מדה כנגד מדה. כי בשובו מיראה נעש' שגגות מזדונות, שאין זה אלא שהסיר רוע הכוונה והמחשבה אשר בעון, שע"כ נקרא מזיד, ונשאר שוגג בלי אותה הכוונה שהוא פועל בלתי מזיק ומפסיד. ולעומת זה ג"כ הוא יתברך כשגזר עליו מיעוט גשמים, שהכונה שם ג"כ מחשבת נזק והפסד לענשו, עתה מסלק הוא יתברך הכוונה בלבד והמחשבה של הנזק ונשארה הגזרה בענינה בלתי מפסדת, כדרך הגשמים המעטים על הארץ הצריכה להם בלבד. והיינו דברי ירמיה ע"ה - ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, כשהגוי ההוא יעשה תשובה לא מפני התעצבו מצד המעשים הרעים שעשה כי נחם על עשיית עצמם, אלא שב מיראה מצד רעתו וצרתו אשר אני יעדתי לעשות לו, כי בידעו כך פחד ורעדה קרהו ושב מיראה, הנה בזה הסיר המחשבה הפוסלת מהעונות שהיו זדונות ועשאן שגגות, אף אני אעשה זאת לו שאתנחם מהמחשבה בלבד שחשבתי להזיקו בגזרת דיני ותשאר הגזרה במקומה במיעוט גשמים, כי לא זכה שתתבטל לגמרי. מה שאין כן השב מאהבה שאפי' שמץ שוגג לא נשאר לו. ואולי נמליץ ע"ז על צד החדוד פסוק שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט קסה), דמדקאמר שלום רב מכלל דאיכא שלום שאינו רב אלא קטן, והי ניהו. ומאי אין למו מכשול, כי לא ידענו במה יכשלו שהוצרך להבטיחם לא יהיה להם מכשול. אמנם כבר התבאר כי שלום שלום לרחוק (ישעיה נז יט) נאמר על השב בתשובה, שהיה רחוק ממחיצתו ית'. ואם הוא שב מיראה יהי השלום חסר מעט, כי עדיין יש אצלו השוגג, כי מהעון המזיד עשה מכשול. אבל לאוהבי התורה, אמר המשורר ע"ה, שיש להם שלום רב גדול וגמור לפי שאין למו מכשול, לא נשאר אצלם המכשול והשוגג מהעון כי אדרבה נעשה זכות:

ואחרי הדברים והאמת האלה חל עלינו חובת באור כובד עונותינו בתשובה שלמה לפניו ית'. יתעשת האלהים לנו ויגזור עלינו לטובה. ואם ח"ו נגזרה גזרה להפך, נשתדל שתקרע מכל וכל ותתהפך לטוב לגמרי. וזה בשנחפשה דרכינו תחלה ונסתכל כי גדלה מאד אשמתנו ונעשו כל חטאתינו קשים כגידים מצד ג' בחינות. וביאור זה כי אז"ל במדרש רבה (דב"ר א יג) ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' (דברים א י), למה ברך אותם ככוכבים, מה הכוכבים הללו מעלות ע"ג מעלות כך הם ישראל מעלות ע"ג מעלות. מה הכוכבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל אין להם חקר ולא מנין. מה הכוכבים שליטין מסוף העולם ועד סופו כך ישראל. בכוונת אלו השלש דמויים והתיחסתם בכתוב, ולמה בב' חלוקות ראשונות אמר מה הכוכבים הללו ובג' אמר מה הכוכבים שליטים וכו', ולא אמר מלת הללו. נאמר כי כבר התפרסם, יתחלף הדבר אשר הוא עצמי מאשר הוא מקרי ועל צד ההזדמן בג' עניינים. האחד במהותו, בהיותו שומר סדר נאות ויחס נכון בחלקיו, שלא נפל בו הבלבול והמבוכה, זה מורה שנעשה בדעת רצוני והיותו בעצם ולא במקרה. הב' ברבוי, כי המקרה וההזדמן לא יפול על הרוב אלא בקצת דברים ועל המעט, מה שאין כן הנעשה בעצם וראשונה כי יתרבה עד מאד. הג' בהתמדה ואורך הזמן, שזה יורה ודאי על העצמית, שהמקרה לא יתמיד. ועתה ראה כי אהבתו ית' לעמו ישראל היא בלי ספק עצמית בתכלית ולא מקרית במה שחוברו לה שלשת התנאים האלה בדמיון הכוכבים. ועל טוב הסדר אמר, מה הכוכבים הללו מעלות על גבי מעלות כך ישראל לא היה ענינם מבולבל אבל חפץ ית' יהיו מודרגים מעלות מעלות, אם בכהנים לויים ישראלים, וכמה מעלות טובות אחרות ומדרגות יש בהם, מנייהו מלכי ואפרכי וכו'. ועל הרבוי אמר, מה הכוכבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל כו', כי קיים הבטחתו לאבותינו הקדושים ע"ה להרבות זרעם כעפרות תבל. ועל ההתמדה אמר, מה הכוכבים שליטים מסוף העולם ועד סופו כך ישראל וכו', כי הן אמת שמים כעשן נמלחו ואלה הכוכבים הנראים עתה עתידים ליבטל, אבל מ"מ כבר הבטיח יתברך ואמר - כי כאשר השמים החדשים גו' כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיה סו כב), כי יהיו שמים חדשים שיתמידו וממילא יהיו בהם כוכבים שיעמדו לעולם, ושכן יעמוד שם ישראל וזרעם לעולם, ע"כ אמר מה הכוכבים בסתם ולא אמר הללו. אבל בלי ספק הכוכבים שייכא בהם השליטה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו מתחלת הבריאה עד סוף זמן העולם, שמעולם לא יחסרו הכוכבים מלשמש ברקיע, אלו או אחרים במקומם, כן ישראל תהיה בהם ההתמדה והקיום. וכאן לא אמר כן ישראל שליטים מסוף העולם ועד סופו, כמ"ש בחלוקות האחרות כך ישראל מעלות מעלות כך ישראל אין להם חקר ולא מנין, יען בחלוקה זו אין הדבר במוחלט ככוכבים אשר שלטנותם התחילה מתחלת בריאת העולם ומתמדת עד סופו וקצו, אבל שלטנות ישראל אמת הוא שתהיה עד סוף העולם ותכליתו, עם שלא יהיה תמיד במצב אחד בתקפו מ"מ לא יפסק לגמרי עד לא יסור שבט מיהודה וגו' כדבריהם ז"ל, אך לא התחילו מתחלת הבריאה. לפיכך סתם הענין ואמר כך ישראל שדומים להם במה ששייך לזה, והכתוב מספר אחד לאחד. כי לענין המעלות והמדרגות אמר - ה' אלהיכם הרבה אתכם, דהיינו שעשה אתכם רבים במעלה, כמו רבי המלך (ירמיה מא א). ולענין הרבוי במנין אמר - והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, באר שבחלק זה מדמה אותם לכוכבים לענין הרבוי במנין בהפלגת המספר. ועל ההתמדה אמר - ה' אלהי אבותיכם יוסף עליהם ככם אלף פעמים, כי יוסיף להתמיד לעתיד עוצם ברכה פעם אחר פעם לעולמי עד זמן ארוך. ולהרחבת ולהגזמ' האריכות אמר - אלף פעמים. וכ"ת היאך אתה מבטיח להתמדת הברכה כמה פעמים והרי לשתחול הברכה צריך הכנה במתברך שיהיה ראוי לקבלה, כמה שבקש יצחק ע"ה כשרצה לברך בנו, ומי יודע אם בכל פעם תמיד תהיה בנו ההכנה הנאותה לקבלה, לזה אמר - ויברך אתכם כאשר דבר לכם, דע שלעולם חסרון ההכנה לא יעכב מלברך אתכם כרצונו ית', כי הלא תהיה הברכה שיברך אתכם כדמות ודוגמת מה שדבר לכם במעמד הנבחר במ"ת, כי אז עם בלתי היותכם מוכנים לקבל שפע דבורו ית', כנודע מכמה חסרונות היו בכם כדבריהם ז"ל שהיו סומין וחרשין וכו' ועכ"ז בא לכם הדבור האלהי וכלכם שמעתם קולו, כן יברך אתכם בכל פעם, אף בלתי היותכם מוכנים, כי הוא ית' נותן גם ההכנה כמדובר לעיל - חן וכבוד יתן ה' (תהלים פד יב):

באופן שג' דברים אלו, מהות ועצמות הענין מצד עצמו, וריבוי המנין במספר, והמשכת הזמן בהתמדה, מורים על ההתחזקות בעצם ושאינו במקרה. ומכל אלו הצדדים, כמשא כבד יכבדו ממנו עונותינו המרים, ואשמים אנחנו עליהם בשיקובצו בהם שלשתם. ועליהם תפש אליפז את איוב סימן כ"ב ואמר - המיראתך יוכיחך יבא עמך במשפט הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך כי תחבול אחיך חנם ובגדי ערומים תפשיט. כי אמרו מיראתך יוכיחך הוא קשה ההבנה, כי איך יוכיחנו מהיראה שלו. גם גזרת בגדי ערומים תפשיט משולל הבנה, שהערומים הם בלי לבוש ואין להם בגדים ומה שמץ בגד יפשיט מהערומים, שאם יש להם בגדים להפשיטם מהם הרי אינם ערומים. אמנם יראה, כי בסוף המענה הראשון של איוב אמר - כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי (איוב ג כה), נתרעם על שבאו לו יסורים וצרות מאותו הדבר עצמו שהוא היה גר ומתפחד ממנו. ואליפז השיבו מיד על אותו מענה, אבל לא יכול להשיב פעם א' על כל פרטיו אלא מעט מעט. ועתה השיבו על פרט זה ואמר, אם הוא ית' מוכיח אותך ומייסרך ממה שאתה ירא שמביא לך הדבר עצמו אשר יגרת ממנו, אינו עושה לך בזה שום עול, אלא במשפט ישר ובדין אמתי יבא עמך. כי הלא כמשא כבד יכבדו עונותיך מכל ג' הצדדים שאמרנו, אם מפני רבויים, כי הלא רעתך רבה, ויש בו רבוי במספר במאד מאד. ואם בזמן התמדתם לזמן ארוך, אין קץ לעונותיך, אין לעונותיך זמן מוגבל בקץ ותכלה כי אתה מתמיד והולך זמן אמר זמן. ואם לחומר עצמותן, הגיע ג"כ לאותן אשר כב"י הוא ית' סלק מאצלו הכח למחול עליהם ולכפרם. כי אינם בלבד ממה שבינך למקום אלא גם בינך לבריות, כי אתה חובל אפילו באחיך בשרך ולוקח ממנו עבוט חנם, עם בלתי היותך נושה בו משאת מאומה. ולא זו בלבד אלא שאתה עובר על גוף מצוה זו של העבוט, כי כסות לילה שהוא זמן שבני אדם הם ערומים ממלבושיהם ומתכסים בבגדים השייכים למטה, כאמרו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב וגו' (שמות כב כו), והוא חיוב גמור להחזירה בלילה, אתה אינך עושה כן, אלא אדרבה באכזריות גדול תפשיט אותן הבגדים מהם בזמן היותם ערומים, שהוא בלילה, וא"כ צדק ית' בשפטו אותך בתוכחות על עונות כאלה. וכל זה יצדק אצלנו להסתכל בכל פרט ופרט מאלו, הסתכלות עצמי, למען נוכל לבקש ממנו ית' יגזור עלינו גזרות טובות לעבדו שכם אחד, אמן:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה