בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש ב לראש השנה
דרוש ב' ליום א' דראש השנה פרק יו"ט של ראש השנה (לב ב) - אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביוה"כ, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרין שירה. קבוץ ההפכים בנושא אחד הוא מהדברים היותר קשים שיוכל השכל לצייר, כי יחשיבהו כמעט לנמנע, וכבר דברנו על זה במקום אחר. והוא מבואר כי מהסותרים העצמים המנגדים זה את זה הם השמחה והדאגה או עצבון, כי לא יוכלו להמצא יחד בפעם א' על ענין אחד עצמו. הלא נראה כי גדלה צעקת המשורר עליו השלום בשם האומה באמרו - על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון (תהלים קלז א ג), אמר כי אנחנו היינו יושבים על הנהרות ההם בוכים ונאנחים בעבור זכירת ציון עיר קדשנו כמה ירדה פלאים. והנה הערבים הם אילני סרק שאינם עושים פירות, אשר דרכם להיות גדלים בין עצי היער או בנחלים ולא בתוך העיר עצמה, כי לא תהיה תפארתה כי אם בכל עץ עושה פרי, ואמנם משחרבה ציון והיתה לבמות יער אינה מן הישוב גדלו בתוכה הערבים במקום האילנות הטובים. ולפיכך על ערבים בתוכה, על כי היו בתוך עיר ציון הנזכרת ערבים, כאלו היא מגרש שדה או יער, ולא עיר מושב, שאין אילנות גדלים בה. בעבור זה תלינו כנורותינו לבלתי עוד נגן בהם. ואולם היה מרשעת האויבים השובים אותנו לשאול לנו שאלה נמנעת, והיא שנאמר להם דברי שיר ולא מענינים משמחים, אלא שמה שהוא תוללינו היללה והעצבון שלנו היא ממש תהיה השמחה, שנשמח ממה שהוא עצם הדאגה ונקבץ ההפכים מה שא"א:
ואין ספק כי אין דבר יטריד יותר המחשבה לאדם ויפסידה ממה שיהיה, בהיותו מעותד ליגמר דינו, ומה גם אם הוא בדין נפשות, כי לבו בקרבו המס ימס לאמר מה יהיה ממנו ואיך יצא משפטו. וכ"ש אם המשפט לאלהים הוא, לדונו על מעשיו לזכות או לחובה חלילה. ומנהיגן של ישראל רבן יוחנן בן זכאי ע"ה לעד, אשר בראותו תלמידיו געה בבכיה ואמר אלו היו מוליכין אותי לפני מלך בו"ד וכו' (ברכות כח ב). ומי לנו גדול משמואל הנביא ע"ה ואמר לשאול - למה הרגזתני להעלות אותי (שמו"א כח טו), ופירשו בו בויקרא רבה פ' (פ"ו) [כ"ו] שהיה שמואל סבור שהוא יום הדין ונתיירא והעלה למשה ע"ה עמו, שאין אלהים אלא משה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), והרי דברים ק"ו מה שמואל שכתוב בו וידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' (שמו"א ג כ) ע"י שהיה סבור שהיה יום הדין נתיירא אנו עאכ"ו:
וכמה יבא על נכון עם דבריהם ז"ל אלו מאמר הכתוב - ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא וגו' (שם כח יד), כי כיון שכבר אמרה אלהים ראיתי עולים (שם יג) מה לה לאמר מלת עולה, כי על שאלת שאול מה תארו יספיק להשיב איש זקן. וגם מלת והוא מיותרת, ולא היל"ל אלא איש זקן עוטה מעיל. אכן יראה כי היא אמרה אלהים ראיתי עולים דהיינו משה ושמואל כדפי' רש"י ז"ל, ושאול ע"ה לא צייר יהיו שנים עולים כפשט דבריה אלא אחד בלבד, ולכן שאל מה תארו של האיש ההוא העולה. אז השיבה לו דע כי מלבד האיש אשר אתה שואל עליו יש איש זקן עולה הוא מרע"ה, שהוא באמת זקן ממש בן מאה ועשרים, כי שמואל ע"ה היה בן נ"ב ולא יתואר בזקן ממש, אלא כאשר זקן שמואל (שם ח א) כאלו היה זקן, באופן שיש כאן איש זקן שהוא עולה, ולא כמו שחשבת שאין עולה אלא שמואל. והוא, כלומר ואמנם אותו אשר אתה שואל עליו מה תארו, הנה הוא עוטה מעיל שהוא שמואל. וספרה הנבואה שעם כל דברי האשה האלה ידע שאול כי שמואל הוא לא נכנסה בו ידיעה כי אם משמואל אבל ממרע"ה לא הרגיש מאומה. ומ"מ ראינו שמואל ע"ה פחד ורגז מיום הדין ולמדונו לעשות ק"ו על עצמנו:
ומה לנו להתרחק מעניננו, הנה לפנינו היום האדיר הזה שעליו אמרו במאמרנו מפיו ית' אפשר מלך יושב על כסא דין וישראל יאמרו שירה. כי יום פחד ורעדה היום הזה מאימת הדין איך יפול דבר ולא יום שירה בשמחה רבה. וקול השופר יוכיח, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ומכל זה נלמוד כי ימים אלו של ר"ה ויוה"כ בהיות האדם נדון בהם צריך שימלאו מתניו חלחלה מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ ולא עת שירה היא. ומה גם כי ששון ושמחה לא יצדק בם באשר לא ידע האדם מה ידובר בו, ולא יוכלו להתחבר בו שני ההפכים האלו מגור מסביב ושמחת לבב. וע"כ יש מקום התעוררות לאשר מצינו סותר לזה, מה שהוא מוסכם מכל המחברים ז"ל שאוכלים ושותים ביום זה בשמחה ובטוב לבב. ונתייסד ע"פ מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה (ה"ג) על פ' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד ז) איזה אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים שערם ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקב"ה עושה להם נסים. יראה מזה שראוי להרחיק מהלב מורך או מורא מהדין ושלא יכנס בו שום ספק או חוסר ידיעה איך יצא דינו, אבל יהי נכון לבו בטוח שיעשה לו הקב"ה נסים להצדיקו בדינו. וגם שיעשה הוראות ופרסום על זה בהרבות השמחה ע"י אכילה ושתיה ומלבוש וגלוח, שכל אלו הם פעולות המוכיחות ומכריזות טוב לב. ובאיזה אופן יכילו בכפי קטן שני ההפכים המתנגדים האלה, התפעלות הפחד ושמחת ההשקט. וראיתי לרב בעל יפה מראה ז"ל נתעורר על זה, יעויין בספרו. והנה על סתירת מאמרנו גרידא עם ההוא דירושלמי היינו יכולים לתרץ בשנבין תחלה במאמר מי הכניסם למלאכי השרת לחקור על ישראל אם אומרים שירה או לא, כי מה להם בכך. וגם למה הוצרך ית' לומר וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, כי היה מספיק לומר אפשר מלך יושב על כסא דין וישראל אומרים שירה. כי מפני היותם עומדים לדין לפניו יתברך ראוי שלא יאמרו שירה אלא יהיו נרתעים ונשברי לב מפחד הדין, אבל היות ספרי חיים וספרי מתים לפניו איזה הקפדה יש בזה. אמנם לדעתי זה תלוי במה שארז"ל בשמו"ר (כג ח) על פסוק אז ישיר משה אמר רבי יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה, א"ל לגיונותי נתונים בצרה ואתם אומרים לפני שירה. וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה אמר להם הקב"ה יקדמו בני תחילה, ולמה כך, אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבו"ד יאמרו תחילה עד שלא ימות אחד מהם אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים. משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטין מבקשין לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו, אמרו לו אדוננו מי יקלס תחלה, א"ל בני מכאן ואילך מי שרוצה לקלס יקלס, כך כשיצאו וכו'. וההרגש בזה מבואר כי מעיקרא אמר שטעם קדימת ישראל אינה להשפיל המלאכים, אלא אדרבא לגרעון ישראל מפני שהם בו"ד ואפשר שימותו עתה קודם שיאמרו השירה. ואח"כ מביא משל המלך שהוא מקדים הבן לבני פלטין, שהדבר נראה לעינים כי בעבור שהוא משפילם לפני בנו החשוב וחביב אצלו יותר מהם הוא רוצה שיקלס תחלה. ואין כאן טעם חי או מת כי בענין זה כלם שוים. וא"כ אין משלו דומה לנמשל כלל. כ"ש שלא היה צריך למשל, שכבר באר כוונתו בדברים פשוטים. אבל יראה דאדרבא המאמר עצמו נתכוין להודיע שאין הדברים כן, כי הוא שאל למה כך דהיינו מה טעם יש לקדימת ישראל והשיב אמר הקב"ה למלאכים וכו', כלומר דע בעיקר טעם הדבר הנה הוא ית' כשדבר עם המלאכים א"ל טעם אחר להפיס דעתן שלא היה זה מחמת שפלות ערכן אלא בעבור היות ישראל בו"ד, זהו מ"ש להם, אך האמת הוא לדידן כמשל המלך שמקדים הבן לבני הפלטין ליתרונו עליהם כי לא יכנס מי שאינו בן בגדר מי שהוא בן. וכן אנחנו בגדר בנים אצלו ית' לגבי המלאכים, ולכוונה זו הוא אומר שיקדמו לומר שירה. ובפי' אמרו בפ' (הזרוע) [גיד הנשה] (צא ב) אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנא' ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז). ועוד למדנו מהמאמר שאין הקב"ה רוצה שישירו לפניו בשעת קלקול או צרה, כאמרו לגיונותי נתונים בצרה וכו'. ולא תאמר שזה דוקא בעבור ישראל הנאהבים שהיו בצער ואילו היו הצרות מגיעות לרשעים היה מקבל השיר בשמחה, כי אין הדבר כן, אלא ממדת טובו יתברך כביכול מצטער אפי' מאבדן רשעים כי לא יחפוץ במות המת, ובהדיא אמר פ"ק דמגלה (י ב) אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וארשב"נ א"ר יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד כ), באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה א'ל מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, נראה בפירוש שאפי' בזמן מפלת הרשעים ועכו"ם אינו רוצה שיאמרו שירה לפניו כי לא יחפוץ בהשחתתם: ובזה נבאר מאמרנו, כי לאשר ידעו מלאכי השרת שאין להם רשות לומר שירה לפניו יתברך אלא אחר שישוררו ישראל תחלה, ועתה בימים הנוראים האלה היו רוצים לומר לפניו שירה מתייחסת לענינא דיומא ולא היו יכולין מפני שעדיין ישראל לא אמרו שום שירה והלל מכוון לעצם היום כשאר הימים טובים, לפיכך שאלו מלפניו ית' למה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ, כי הם נוגעים בדבר זה, שמהעדר וחסרון שירת ישראל מגיע הפסד גם להם שלא יוכלו לשורר על ככה כדרכם. והשיב הוא יתב' כי אין זה לשום סבה נוגעת לישראל עצמם, אלא שהיה כן מרצונו ית' וחפצו שלא ישוררו לעת כזאת לפניו, כי לא נופל יום זה מעת שהיו לגיונותיו בצרה. כי הלא המלך יושב על כסא דין, והרי יש כאן ספרים פתוחים לפניו של חיים וגם של מתים, שהם הרשעים הנכתבים ונחתמים למיתה, ואיך יסבול היותו רואה אל הרשעים בצרה גדולה שנדונו למיתה שלא כרצונו ית' ויאמרו לפניו שירה, לפיכך מנע מהם ההלל כי הוא צוה כך מצד חסידותו ית'. אבל לא בעבור שיהיו ישראל עצמם יראים וחרדים מפחד ופסק גזירת הדין, כי אדרבה הם לעצמם ששים ושמחים בהיות לבם בטוח יעשה להם אות לטובה כי יפליא חסדו עמהם בנס הכפרה. והוא המכוון במאמר הירושלמי: והרב בעל יפה מראה ז"ל לא רצה בגירסת ספרינו שהמאמר הוא על הפסוק ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים (דברים ד ח), אלא כתב הגי' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (שם ז), דמהאי קרא דייק בדברים רבה פ"ב הא דאמר התם כשמתכנסים מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה וכו'. ואי משום הא יש ליישב, דאה"נ דהתם בדב"ר דריש קרא דאלהים קרובים אליו לפי דרשתו, אבל הכא קאמרי בענין זה בסוף המאמר מ"ט כביכול אינו משפט לאלהי יעקב משום דאינו חוק לישראל, דאלמא ענין של קביעות יום הדין הוא ע"פ דברי ישראל נסמך על פ' חק לישראל הוא. והיינו כעין קרא דאשר לו חוקים ומשפטים שירצה לפי זה שהחוקים והמשפטים לשישב ה' למשפט הוא מסור לישראל ובידם. ואם אפשר לקיים גירסת הספרים ושלא למחקם נכון הדבר, כאזהרת ר"ת ז"ל. ויש לי מהדיוק בשאמר דהא אצל הנוהג שבעולם אמר שתי חלוקות שהם שחרות המלבוש והעטיפה וגדול השער, ובישראל מוסיף עוד חלוקה שלישית והיא השמחה באכילה ושתיה, וא"כ גבי הנוהג שבעולם היל"ל ג"כ והם עצבים לא אוכלים ולא שותים. ואפשר לומר כי בענין היות האדם נדון על איזה דבר יש ג' בחינות ראויות לשית לב עליהן:
הבחינה הא' היא חוץ ממנו, מפאת האחרים אשר ידעו או ישמעו גזר דינו, שאם יזכה לכבוד יחשב לו כי יחזיקוהו לאיש ישר ונקי, ואם יתחייב נגע וקלון ימצא כי תגלה חרפתו בקהל להחזיקו לאיש און ורע מעללים:
והב' למה שנוגע בעצמו, שאם יצא זכאי ינצל מהנזק שהיה יכול לבא עליו בגופו או בהפסד ממונו, כפי חלוף הענין אשר עליו דנין אותו, ואם יצא חייב אוי לו כי כלתה אליו הרעה להיות נזוק או בגופו או בממונו:
והג' היא יותר פנימית ועצמית למה שיש בינו למקום, כי אם הוא זכאי או זך הוא בלי פשע ונקה האיש מעון, אך אם הוא חייב אשום אשם לה' יתראה הנפש ההיא עונה בה:
ועתה אמר כי בנוהג שבעולם מדרך האדם ההמוני, אשר לא יחיה אלא דרך האנושית ואת העולם נתן בלבו בלבד, כי בהיות לו דין לא יביט אלא אל שתי הבחינות הראשונות ומהן יעשה עיקר. כי מפני פחדו ממה שישיגהו מהבושה אם יצא חייב, ע"כ הוא לובש שחורים, שהיא הוראה חיצונה חוץ ממנו, שהבגדים החשובים אות על הכבוד והפחותים על ההפך. ועוד יתפעל מהבחינה השנית הנוגעת לעצמו מהיזק גופו אם יתייסר או יפסיד ממונו, ועי"ז יגדיל שערו שהוא כעין אבלות הוראה על מרירות לבו. אך לא יעלה על זכרונו כלל מה שהוא העיקר, על סרחונו לפני המקום ב"ה, כי לא יחשוב זה לכלום ולא יעשה שום הוראה על ככה. אמנם העם הנבחר ישראל קדושים ישימו לראש פינה הבחינה הזאת השלישית, ויורו בטחון גדול על חסדו יתברך שיעשה עמהם גם הנצחון והכפרה. ולא בלבד ילבשו לבנים על הנוגע לכבוד וגם יגלחו שערם על אשר לא יוזקו כלל בגוף וממון, אבל גם יאכלו וישתו וישישו בשמחה שישמחו השמחה האמתית על היותם מנוקים מעון לפניו ית', כי הם בטוחים יצא דינם לזכותם ויוצדקו בהשפטם. והוא מאמר מרע"ה כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים, מי הוא הגוי אשר הוא בטוח ונכון לבו היות החוקים והמשפטים אשר יעשה הוא יתברך בקומו למשפט מכוונים לו להנאתו ולטובתו, לזכות ולא לחובה, כי כן הם יודעים נאמנה היות חפצו יתברך:
והמשורר ע"ה קיים כל זה באמרו - ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (תהלים ג ב ד). כי הצרים והאויבים שלו היו אומרים לא תהיה לו תשועת מצדו ית', יען בהשפטו יצא רשע ויהיה חייב בדינו. והוא ע"ה משיב כי אדרבה הוא בוטח בחסדו ית' ויודע נאמנה יזכהו בדינו ויהיה לו נצחון עד שלא יהיה לו שום צער ודאגה. אבל ישמח על כל שלשת הדברים האמורים, כי על כל הנוגע לעצמו אמר, אתה ה' מגן בעדי ולא יגע בי רעה. ועל הנוגע אל קלון הבריות, כבודי. ועל הדבר העיקר והראשיי מצד היותו נקי לפניו יתברך שזה דבר נוגע אל הנפש, ומרים ראשי, אתה נותן רוממות אל מה שהוא אצלי ראש וראשון לכל הדברים האחרים, כמו שאמרנו היות זה נשכח מלב הכת ההמוני. וא"כ רצה הוא יתב' יפרסמו ישראל הבטחון הזה מנצחונם, ע"י הוראת שמחה יתירה, כמי שאין לו שום ספק על הדבר. כי כבר ידוע היות הלב באדם כעין נביא נאמן ואמתי להודיע ולהגיד לו מה שיקרהו מן הטוב או הפכו, כי אם חרד וירא או מתעצב הוא הוראה איזה רע לו צרה מעותדת לבא עליו, ואם הוא שמח ועלז הרי כמבשרת בשורות טובות. ע"ד מה שאני מפ' מאמר הלל ע"ה, כששמע קול צוחה בעיר שאמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר - משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' (תהלים קיב ז), כאשר הובא בברכות (ס א). וכבר צווחו עליה קמאי ז"ל איך היה משתבח על זה, כאלו היה נשען על רובי זכיותיו שלא יתנו המשחית לבא אל ביתו, ואין זה מענותנותו של הלל הזקן ע"ה. והם ז"ל פירשו, שהוא מצד מדת הסבלנות שהנהיג את בני ביתו כמוהו לבלתי הרים קול על היסורין אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ועם שהענין עצמו אמתי ונכון, לא ידעתי איך יצדק עליו על נכון פסוק משמועה רעה לא יירא וגו'. אבל אני אומר כי נתכוון למה שאמרנו, שכששמע קול הצוחה לא הרגיש בעצמו שום התפעלות מעצבון או מורך לבב רק היה נח ושקט ושאנן, מזה נתאמת לו שזה ודאי אינו בתוך ביתו, שאלו היה כן לא יבצר לבו מהורות זה ע"י איזה התפעלות של מורא ודאגה. והוא ממש מה שאמר הכתוב משמועה רעה לא יירא, כשתגיע לאזניו איזו שמועה של רעה לא יירא ולא יפחד שמא יהיה על דבר נוגע אליו, וזה כי נכון לבו בטוח בה', לפי שהלב שלו אינו מצטער ולא דואג על כלום, אלא הוא נכון ובטוח בה' בהשקט ובבטח זה הוראה עצומה על כי תמוש רעה מביתו ולא תקרב באהלו. ובהפך זה, אם לבו בקרבו המס ימס ויאחזהו רעד, הלא דבר הוא, דאע"ג דאיהו לא חזי מזלו חזי:
וע"כ ביום הדין הזה הרחיק ה' מישראל כל מין עצבון ודאגה, למען יהיו בטוחים על הנצחון ולא יהיו חוששים שמא יצאו חייבים חלילה, שלא יאמרו כאיוב - יגרתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט כח), אמר שהוא ירא מאד ומתפחד מכל העצבות והדאגות אשר הוא רואה בעצמו, כי צר לו מאד על היותו עצב, יען מצד עצבות זה אני ידעתי שלא תנקני בדיני ואצא חייב, כי על כן אני עצב, שאל"כ לא הייתי עצב אלא שמח וטוב לב. כמו ישראל בר"ה, להיותם בטוחים בלי שום מין ספק: ואמנם מאיזה צד יש להם בטחון זה, ומאין ידעו נאמנה כי הוא יתברך חפץ לעשות בו נסים להצדיקם עכ"פ ולזכותם בדין ולא לחייבם, והיכן הודיעם היות זאת כוונתו בביאור. יתבאר זה במה שנאמר, כי עם היות דרך ישרה לפני איש לבלתי נטות ימין ושמאל מקום שלמותו, והוא בשיתו שומו תמיד לנגד עיניו יום הדין הגדול ולא ישכח המשפט האלהי, אשר בכל שעה ובכל רגע הוא מעותד להיות מבוקש ונדרש על כך לתת חשבון מכל מפעליו, ובזה ישתדל להמצא מוכן ומזומן להשיב שואלו דבר, באופן שבהשפטו יצא צדיק. מ"מ לא רבים יחכמו לירד להסתכלות זה, כי התעלמות יום המות אשר לא ידע האדם עתו גורם התרשלות, בחשבו עוד היום גדול ולכל זמן לתקן המעות לבנות ולנטוע וכיוצא. ובני עליה מועטים הם אשר קיימו ספיר גזירתם ז"ל - שוב יום א' לפני מיתתך, שוב היום שמא תמות למחר (שבת קנג א). אשר על כיוצא באלו אמר לדעתי המשורר ע"ה - אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת (תהלים קו ג). אמר כי מאושרים הם באושר האמתי, אותם אשר הם תמיד שומרים מצפים ומחכים המשפט האלהי בכל שעה ובכל רגע, שיחשבו שמא עתה יזמינם השופט כל הארץ ב"ה לבא למשפט לפניו. וע"כ הוא עושה צדקה, דברים המצודקים של יושר וכשרות המעשה בכל עת, ובצדקתו יחזיק ולא ירפה בהתמדה, למען יהיה תמיד מזומן אל המשפט אשר שומר ומצפה ולא ימתין ליום מחר. אכן רוב ההמון אינם מעמיקים בזאת ההשערה, וזכרונם לא בא לפניהם, ויום המות נשכח מהם, כאלו לא יהיה ולא יבא אלא לזמן מסויים כפי חפצם ורצונם:
ואז"ל בפרק במה מדליקין (לא ב) דרש רבה בר רב שילא מאי דכתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים עג ד), אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרידין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם, והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו (שם מט יד), יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה היא מהם ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה (שם). ופירש"י ז"ל חרדים ועצבים נוטריקון דחרצובות. כאולם, שפתחו פתוח ורחב. זה דרכם כסל למו, כלומר יודעים הם שזה דרכם, דהיינו קבורה, אבל כסל למו כליותיהם מחופים בחלבים מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם, ושמא תאמר מחמת החלב שכחוה והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם, את העתיד לבא לנפש אחרי אבדם, בפיהם ירצו סלה ויספרו תמיד ואעפ"כ אינם חוזרים ע"כ. ומה שפי' ז"ל על כסל למו, נראה דחוק בלשון המאמר ויש להם חלב:
ולי אפשר לדייק מאי לא דיין וכו', כאלו היות לבו בריא כאולם הוא דבר נוסף ורבותא לגבי שאינם חרדים ועצבים, וכפי הנראה היינו הא, כי מי שאינו חרד ועצב הרי לבו בריא כאולם ולמה תלה הדבר אל היום היל"ל שאינם חרידים ועצבים מהמיתה עצמה. אמנם נודע כי פחד וחרדה ומורא ומגור וכיוצא בהם, כלם שמות נרדפים, כמו מי ירא וחרד שכמעט ענין אחד להם, והעצב והצער וכיוצא בהם ענין אחד. והוא מבואר שלא יפול שם מורא או פחד על מה שהוא מוכרח עכ"פ שיהיה ואינו תחת האפשרי בלתי היותו. כאלו תאמר המהלך בדרך יחידי עם דמדומי חמה סמוך לשקיעתה ורב ממנו הדרך, לא יתכן לומר שהוא מתיירא וחרד שיבא הלילה, שהרי הלילה עכ"פ יבא. אבל יצדק לומר שהוא מצטער ונעצב על ביאת הלילה כי היה חפץ שלא יבא כ"כ מהרה. אולם המגור והמורא והחרדה נאמרו על הדבר האפשר להיות ושלא להיות, כי הגנב ירא מענשו לפי שהוא באפשרות שיבא לידי עונש וגם אפשר שינצל ממנו, וכן גבי שאול נאמר ויירא ויחרד לבו מאד (שמו"א כח ה). והנה במות יש שתי בחינות, הא' הוא המיתה עצמה, והב' זמנה. ופשוט הוא כי במות עצמו אין מקום לומר שהאדם ירא וחרד שמא ימות, כי בריא לו שלא יוכל להמלט ממנו, אבל מה שיאמר בו הוא הצער, שהוא מתפעל בהסתכלו שעל כרחו צריך שימות. ואצל זמן המיתה הוא להיפך, שאין כאן יום ידוע בודאי מתי ימות, ולכך שייך לומר בו שהוא מתירא וחרד ומתפחד שמא ימות היום או למחר, שכבר אפשר שלא יהי כן אלא ביום אחר. והגיע מצדקות השלם, כי עם היות יום המיתה מסופק ואפשרי, הוא מחשיבו למוכרח וודאי כאלו בלי ספק ימות למחר, וע"כ לא בלבד הוא חרד אלא ג"כ נעצב. שהעצבון יפול על הדברים הודאים, כאמרו ויתעצב אל לבו (בראשית ו ו), ועתה אל תעצבו (שם מה ה), וכאלה רבים. וחרדה ועצבון זה גורמים להם היות כל ימיהם בצדקות ובתשובה ובמע"ט כאילו מיתת מחר היא ודאית. ועתה אמר לא דיין לרשעים שאינם מכת הצדיקים שיהיו חרדים ועצבים מיום המיתה, להחשיב כאלו יש יום ידוע בודאי שימותו בו, למען יחרדו ממנו ויתעצבו על כך להשתדל לשוב אל ה' קודם בואו, אלא שהם מרשיעים עוד, כי אפי' לאפשרי לא יחשבו המיתה עצמה, לפחות להיות לבם ירא ומפחד שמא יום מחר ומחרתו יגיע זמנם וקרב קצם. אבל אדרבה לבם בריא וחזק להם בהרחבה כפתחו של אולם, כי מורים כאלו הוא ודאי וידוע להם שלא יגיע היום ההוא לעולם ולא יפחדו ולא ייראו ממנו. ואמרו שבזה תובן היטב כוונת מימרת רבה יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם, כי הוא דבר טבעי שהמצטער מאיזה הפעלות, או צער או דאגה או מורא ופחד וכיוצא, ומה גם בהיות הרע בתמידות, הוא מתיך שמנונית האדם ומכחישו עד דבקה עצמו לבשרו וכל גופו יבש היה כעץ. והנה אלה רשעים שהם יודעים שדרכם למיתה, כי בכל יום תמיד הורה להם הנסיון שא"א להמלט ממנו, ועכ"ז יש להם חלב על כסלם, הם דשנים ורעננים מלאים שומן במקום שהיה ראוי המס ימס ומשמן בשרם ירזה מפחד יאחזם ורעדה, והם לא שתו לבם לזאת כלל, אין זה אלא מן המתמיהים:
ואולי ע"ד זה נאמר בפירוש כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. כי אמר על צד מליצת המשל, אילו היו למות שלהם חרצובות וקשר הרבה, שהיה כמו אסור וקשור בכבלי ברזל ולא יוכל להתנועע לצאת ולבא אצלם, אז היה מקום להיות לבם בטוח בלי שום פחד ומורא. אבל מהתימה הוא כי אין חרצובות למותם, אין למות שלהם שום חרצובות וקשרים שיעכבוהו, ואעפ"כ לא יפחדו ולא ירהו, ולבם בריא כאילו לא יוכל לצאת ממחיצתו לעולם. וכל זה גורם מהיות בלתי ידוע ומפורסם הזמן המוגבל למיתה, שאילו ידעוהו מקודם באמתתו לא היה נמצא מי שיתרשל בבקשו תקונו. הלא תראה מה שאמרו עבדי פרעה אליו, הטרם תדע כי אבדה מצרים (שמות י ז), והמתרגם ז"ל פי' העד כען לא ידעת וכן רש"י ז"ל העוד לא ידעת, ולפ"ז מלת תדע היא דחוקה. ולדרכנו יאמר, בכל המכות שעברו היתה מהן מכה שלא ידעת אותה קודם בואה, ומהן שקדמה לך ידיעה עליהן ע"י התראה וכבר היה בידך להמלט ממנה בהכנעך לשמור מצותו יתברך. ועל אותן שלא ידעת מהן תחלה לא הוה איכפת לן, לפי שלא היו אלא מכות פרטיות שאינן של כליה ואבדן גמור. אמנם יש בידו יתברך להביא אבדה מוחלטת על מצרים מבלי השאיר לו שריד, ובשלמא אם היית בטוח שקודם בא הסכמתו להאבידם תדעהו תחלה, אז היינו אומרים נכון הדבר להתעכב מלשלחם, כי כשירצה להאביד נדעהו טרם היותו, ונוכל לתקן בהודות צוויו. אבל זו מנין לך, הטרם תדע, האם יש לך הבטחה שתדע טרם וקודם הפועל עצמו שאבדה מצרים, באופן יהיה מקום לתקנו, הא ודאי אינו כן, כי אולי תבא האבדה פתע פתאום ואין מרפא, ע"כ שלח את האנשים: ונמצא כי העדר ידיעת הזמן המוגבל בכל אלו הדברים, גורם מניעת או התרשלות בקשת התיקון והתרופה. וע"כ היה מהמצאות המלכים ושופטי ארץ לבקש תחבולות על האנשים הנדונים במשפטיהם, לבל יתחכמו למצוא טענות או דברים אשר יהיו מועילים לזכות בדינם. כעין מאמר החכם ע"ה - מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי ב כו כז). אמר כי המלך החכם וערום בדעת כשתפסו בבית הסהר סיעה של רשעים על רוע מעלליהם, אינו מניחם שיהיו כלם יחד במקום אחד זה אצל זה, אלא הפזר ומזרה אותם אחד הנה ואחד הנה, למען לא יתייעצו יחד לכוין דבריהם זה עם זה וישעו בדברי שקר, וגם למען לא יוכלו לדבר עם שום בריה, משיב עליהם אופן. וכל זה הוא להיות המלך בו"ד ולא יוכל לדעת אמתת הענין מה שבלב כל אחד ואחד אם טוען שקר לעקל או לעקלקלות, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולפיכך יערים לבקש איזה הדרך הישרה לבלתי יהיה להם מקום לשקר. אבל הוא יתברך שמו לא יצטרך כלל לכל זה, כי הנשמה עצמה של האדם היא הנר של ה' יתברך והיא מאירה לו לראות ולדעת כל מה שבתוך פנימיותו, וחופש כל חדרי בטן, לא יוכל להעלים ממנו שום דבר. והגיע עוד מתחבולות האנושיים, לבלתי הודיע אל הנשפט אימתי יתעסקו בדינו לחקרו ולדרשו ולשפוט משפטו, אלא יניחו הדבר כאילו לא יזכר ולא יפקד, והנשפט מתייאש ולא ישים לבו על דינו. עד אשר פתע פתאום ברגע יקראוהו ויתעסקו בדינו, למען מתוך הבהלה והתכיפות מבלי שום קדימת ידיעה לא ימצאו ידיהם ורגליהם לבקש אופנים שונים לזכות בדיניהם, כאשר היה אלו היו יודעים תחלה היום המיועד למשפט:
הן לה' אלהינו בעל הרחמים יתברך דרך אחרת רחוקה מאד מזה, כי לאשר חפץ חסד הוא ורוצה להצדיק בריותיו ולזכות את ישראל בדינם, ע"כ קבע יום פרטי וידוע בכל שנה ושנה, אשר בו כונן למשפט כסאו, יהי' גלוי ומפורסם לכל איש ואיש, למען יהיה להם זמן לעשות כל ההשתדלות וההכנות הבאות מצדו להשיגם הנצחון והכפרה ולא יוכרע לכף חובה חלילה. והרמז על זה בא בדברי המשורר ע"ה באמרו - משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה (תהלים עו ט י). והכוונה מבוארת לומר, אתה האל ית' השמעת והכרזת מן השמים זמן הדין והמשפט מתי תרצה, וגרם זה כי עם היות הארץ יראה, כטבע מי ששומע הגיע זמנו לגמור דינו, מ"מ באותו הרגע עצמו שקטה נחה, והיה לה קורת רוח מסבת ההשמעה הזאת עצמה, כי היא הוראה מוכחת שבקומו יתב' למשפט אין כונתו ודעתו אלא להושיע כל ענוי ארץ ולזכותם לעולם ושלא יתחייבו, כי ע"ד כן מודיעם ואמר להם שרוצה לדונם שאל"כ היה שותק ודן דינם פתע פתאום כפי חפצו:
והוא מה שאמרו ז"ל בפ' ערבי פסחים (קיט א) א"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי מאי דכתיב למנצח מזמור לדוד, זמרו למי שמנצחים אותו ושמח, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, מדת בו"ד נוצחין אותו ועצב אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנאמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וגו' (שם קו כג), וא"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר יוסי מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א ח), ידו כתיב, זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. ור"ש ע"ה מפני שהרגיש היאך מוכיח מפסוק ויאמר להשמידם שהוא שמח, כי הפסוק הוא ספור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה, לכן כתב לולא משה בחירו אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום דשכך חמתו, אלמא שמח הוא בכך, ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה. ועדיין נראה שלא יצא הדוחק, כי סוף סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה' אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו:
ולע"ד נראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב, שבכל מקום שנא' לולא כך וכך היינו שאותו הדבר מנע וגרם שלא יהיה כלל הענין שהיה מעותד להיות, כאמרו לולי ה' שהיה לנו וגו' אזי חיים בלעונו (תהלים קכד ב), שהיות ה' לנו מנע ובטל ממנו בליעת הזדים. וכן לולא אלהי אבי אלהי אברהם היה לי בעזרי כי עתה ריקם שלחתני (בראשית לא מב), דהיינו שכיון שהיה בעזרו נמשך שלא שלחתני ריקם. וכאן איך אמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו, כי בשלמא אם הי' אומר על פועל ההשמדה עצמה שלולא משה היה משמידם חלילה, ניחא כי מפני משה לא השמידם. אבל כאן לא הזכיר אלא האמירה שאמר להשמיד, ואיך יובן שאמר להשמיד לולא משה שעכב, כאילו משה סבב שלא יאמר להשמידם, והלא אין הדבר כן, שמשה ע"ה לא מנע האמירה כי כבר אמר ה' להשמידם ולא בטל אלא פועל ההשמדה. ועוד יש דיוק בפסוק, כי כפי טבע הלשון היל"ל לולא משה בחירו אשר עמד או שעמד, כמו לולי ה' שהי' לנו. ע"כ א"ר כהנא בשם רשב"י ע"ה שני מאמרים סמוכים. כי הוא יתברך בענין אחד עצמו עושה שני דברים, אשר הא' מהם הוא מתרחק בדינו מאד מאדם ממדת בו"ד, ובאחד כב"י עושה עצמו כאחד האדם, מבלי הביטו אל גדולת אלהותו שתתעלה, והכל לתועלת עמו בחירו. הא' כי אינו כבו"ד שנוצחים אותו והוא עצב, אלא אדרבה הוא ית' מורה שמחה עצומה להיות נצוח, ונותן סימנים מובהקים ומפורסמים ע"ז בדבריו הנעימים שרומז בם היות דעתו ורצונו שינצחוהו:
במעשה העגל, הניחה לי ויחר אפי בהם (שמות לב י), וכדבריהם ז"ל (ספרי ואתחנן) תופס היה בו אלא שפתח לו פתח וכו'. שדבריו אלה מורים באצבע, שיכלה אותם אם יניחהו אבל אם לא יניחהו לא יכלם ולא ישמידם. ורומז בזה, שהוא תאב ורוצה שיעכב על ידו ושישמח אם ינצחהו. וע"פ דבריו אלה שהבין משה ע"ה מצא מקום להכנס בתפלה. וזה אמרו ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שהקב"ה אמר כל אלה הדברים, היותו מוכן להשמידם ולכלותם לולא משה בחירו שחושש ממנו שמא ימנענו מזה, שאם יעכבנו אז לא ישמידם. ולפי ששמע משה ע"ה דברים אלו והבינם, עמד בפרץ לפניו, וישם הענין בפעל להשיב חמתו מהשחית ולנצחו למען ישמח ה' בנצחון משה, כי כן מדתו יתברך שלא כמדת האדם. ויש בחינה אחרת בענין שהוא מתנהג כאדם ולא במעלת האלהות, והיא המחילה עצמה וקבלת הבעל תשובה. שכפי מדת הדין בהשכלת גדולת האל יתברך יוצר כל, אשר אין לו שום התייחסות אפילו ציורי אצל האנוש האנוש, איך יכופר באשר ערב אל לבו לחטא נגדו ולמרות עיני כבודו. כי לא איש הוא כמוהו לשיתפייס בדברי רצוי ותשובה. אבל מגודל חסדו מתנהג בזה כאלו היה כב"י אדם כמוהו, ומתפייס בתחנוני השב וכובש מדת דינו לקבלו בתשובתו. וזהו וידי אדם, זו ידו של הקב"ה וכו', כי ידו יתברך הגדולה והנוראה לבלתי תכלית נעשים כב"י יד אדם לקבל בעלי תשובה ופורש אותם מתחת כנפי החיות, מפני שמה"ד מקטרגת ע"ז ומעכבת מלקבלם. אלא שברצותו יתב' לזכות את ישראל נכנס עמהם לפנים משורת הדין. ולמען יצדקו ויתהללו בהכנת עצמם לכל המצטרך, פרסם וקבע זמן המשפט יתחיל ביום ר"ה ויתמיד עד יום הגמר דין, שהוא היום הקדוש הנתן לכפרה. כי כל אחד ואחד צריך לראות את עצמו כאלו הוא מהבינונים שחציו זכאי וחציו חייב, אשר הם תלויים ועומדים עד יה"כ. מעתה אם הוא יתברך עושה את שלו להעיר לנו אזן, נעשה גם אנו את שלנו להזדמן עצמנו להשתדל ולבקש כל הדרכים הנאותים והשייכים להשיג הגמר דין לזכותנו:
וכאשר נחקור על ההכנות הצריכות לזה, נמצא כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וזה כי כאשר ידע האדם את עתו כי קרוב יום משפטו ודינו, יכין עצמו לג' דברים עצמיים. הא', יעיין עיון נמרץ בכל שטרי מכתבי טענותיו, בדקדוק פרטי להיות בקי ויודע כל הטענות המצדיקות אותו שיוכל לסדרם ולהטעימם אל השופט מבלי ישכח או יכשל באחד מהם. והב' הוא, שיבקש מליץ יושר ידבר טוב אל השופט בעבורו ולהגיד לפניו יושרו. הג', ישתדל אם יוכל לרצות ברצוי כסף השופט עצמו בתת לו מתנה או דורון כפי חפצו. ואם לא יוכל לתת אל השופט עצמו, יחקור איזה אהוב אשר השופט חפץ ביקרו והנאתו, ואליו יתן המתנה ההיא, אשר בהוודע זה אל השופט יחשבה כאלו קבלה הוא עצמו. הן אלה ג' דרכים מורגלים במשפט האדמה, וגם אנחנו עדת ישראל המיועדים אל המשפט האלהי עשה נעשה ההזמנות המוטלות עלינו להשיג ממנו יתברך גמר דין של חיים כחפצו ורצונו:
והם ג' כנגד הג' האמורות. הא', עיון ודקדוק בסדר תפלתנו ובקשתנו שתהיינה שגורות בפינו כהגון וכתקון, בעבור יהיו לרצון אמרי פינו ומכוונים בהגיון לבנו הפנימי, וע"ד שאמרו בירושלמי פרק סדר תעניות אלו על פסוק - היערוך שועך לא בצר (איוב לו יט), רשב"ל אומר אם סדרת תפלה לא תהא מצר בפיך אלא הרחב פיך ואמלאהו. (ופשוטו) [ופשוטם] של דברים כמו שפירשם הרב בעל יפה מראה ז"ל שכשתסדר תפלה לפניו יתברך לא תהא מצר פיך למעט בשאלתך ובטח בה' כי ימלא משאלותיך. ואפשר ג"כ שיכוין לומר, אם קודם שהתפללת לפני ה' אתה סדרת התפלה שעיינת בה ונתכוונת לשתהיה סדורה לפניך, אז בשעת התפללך אתה מובטח שלא תהא מצר פיך, לא תכשל בה ולא יהי פיך מדבר בגמגום וצרות כמי שאינו בקי, כי אתה מרוב הסדור שסדרת אותה הרחב פיך ואמלאהו, תאמר בהרחבה ובקלות גדול, כי הדברים הם שגורים ומורגלים בפיך, ובזה אמלא שאלתך:
והב' בקשת המליצים אשר יליצו לפניו יתב' בעדו. וכבר ביארו ז"ל המשל והנמשל בפ' במה מדליקין (לב א), עלה למטה ונפל יהי דומה עליו כאלו העלהו לגרדום לידון שאם יש לו פרקליטים גדולים נצול ואם לאו אינו נצול. ואלו הם פרקליטים של אדם, תשובה ומעשים טובים. ואפילו תתקצ"ט מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות נצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' (שם לג כג). ור"א בנו אומר אפי' תתקצ"ט באותו מלאך לחובה ואחד לזכות נצול שנאמר אחד מני אלף. וראוי להבין אומר פרקליטין גדולים מכלל דאיכא קטנים, ומאן נינהו קטנים. ולמה האריך לומר ואלו הם פרקליטין של אדם, יאמר בקיצור ואלו הן תשובה ומע"ט. וגם צריך לקרב אל הדעת ענין מלאך אחד שיהיו בו תתקצ"ט לחובה וא' לזכות. ויראה לי בהבנתו, כי דבר מוסכם הוא היות במלאכי מעלה מליצי יושר ומטיבים לדבר לפניו יתב' לבקש רצון על עם ישראל אם בכללות ואם בפרטות, ואלו עושים כן על צד החסד מטוב מדתם. אמנם יש עוד מליצים אחרים טובים מאלה, בערך היותם מועילים יותר אל האדם, והם מ"ש התנא ע"ה באבות (ד יא) (רבי יעקב) [רבי אליעזר בן יעקב] אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכו'. כי הישראלי בעשותו מצות ומע"ט נבראים מהם מלאכים אשר הם שלו וקניינו ממש, והם הפרקליטין האמתיים שיוכלו להליץ בבטח ובחזקה בעדו, כי כל עצמם אינם נבראים אלא לתכלית זה, והם מעשה ידיו. ובזה נבין מה שאמר הכתוב אצל יעקב ע"ה - ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' (בראשית לב א ג). וכבר נודע דרשתם ז"ל שהיו שתי מחנות של מלאכים של חו"ל ושל א"י. ואני אומר כשנדייק אומרו מחנה אלהים, למה לא אמר סתם מלאכים. אבל הכוונה לדעתי, כי יעקב ע"ה מעולם לא היה חסר להיות מלאכים תמיד סביבו שומרים אותו בכ"מ שהוא, בין בארץ בין בחו"ל, והם המלאכים שנבראו ממדותיו וממעשיו הטובים שהיו אצלו כילידי ביתו ומקנת כספו. והם נקראים מלאכי יעקב, שלו ממש כי הוא עשאם. ואמנם כאשר הלך לדרכו רצה יתברך לכבדו, ושלח אצלו כת של מלאכים מהמשרתים לפניו יתברך, אשר אלו הם מלאכים של האלהים מהעומדים למשמר עבודתו ב"ה, ואינם של יעקב. והוא ע"ה כשראה הכירם היטב שאינם כמותם שהיו עמו, ואמר זה הוא מחנה של אלהים הבא מחדש, ולא כמו האחרים שהיו עמו עד עתה, שאינו מחנה אלהים אלא מחנה שלו. ולכן מקום זה ראוי להקרא מחנים, של שני מחנות, מחנה מלאכי אלהים ומחנה מלאכי יעקב. ואולם כשרצה לשלוח מהם אל עשו אחיו, לאו אורח ארעא לשלוח לעבודתו מאותם שהם של השם יתברך ששלחם אצלו לכבדו, אלא שלח יעקב מאותם מלאכים שהיו לפניו, שהם כמו עבדיו ומשרתיו להיותם שלו. והוא המכוון במאמר אשר אנחנו בו, כי להנצל האדם ולהיות צדיק בדינו צריך שיהיו לו פרקליטין, ולא מהקטנים אשר יקראו קטנים אצלו הפרקליטין מבחוץ ממלאכי מעלה שהוא לא בראם, אלא פרקליטין גדולים. ואלו הם אשר יקראו גדולים, הם אותם שיהיו פרקליטין של אדם, שהם מהאדם, שהוא עצמו הכינם ונקראו שלו, דהיינו תשובה ומע"ט, שמהם נבראו מלאכים מליצים בעדו, ואפילו יהיו נגדו כמה קטגורים, אם יהיה עליו מלאך מליץ אחד מאלה, הוא נצול בעבורו. והוסיף ר' יוסי הגלילי, כי אפילו בעשות אדם מצוה שאינה כלה בתכלית השלמות, כי ימצאו בה חלקים הרבה אשר לא לרצון יהיו, ויש בה חלק אחד מכוון אל השלימות, יספיק החלק ההוא להכריע את כל המצות לכף זכות. וההקש ע"ז להפך. ונמצא א"כ התשובה והמעשים טובים הם הסנגורים פרקליטים ומליצים שצריך האדם להזמין שיליצו בעדו: הג' הוא הדורון אל השופט יתברך. ואם לא נוכל לתת לו מאומה, כי מה מידך יקח, נבקש היותר קרובים אליו אשר הוא חפץ בהנאתם ותועלתם, הלא המה העניים המרודים, כי הוא ית' קרוב אליהם מאד, וערבה לו הרבה כי יטילו מלאי לכיסם ויענקום בצדקה רחבה, ויחשבה לו צדקה כאלו היא נתונה אליו. כאמרו - מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט יז). ולא נאריך עתה בזה כי במקומו בחלק עת לחננה נדבר בו בס"ד. אם שלש אלה נעשה יהיו לבנו בטוח כי חסדו יתברך יגבר עלינו להצדיקנו במשפטנו, כי בשלשתם הוא חפץ לטובתנו, ורחוק הוא מבקשת חובתנו: ובזה אני מפרש מה שאמרו ז"ל בנשא רבה פ"י חכו ממתקים (שה"ש ה טז) זה הקב"ה, ראה מה הוא אומר כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה ד) ויש לך חיך מתוק מזה, חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו' (יחזקאל לג יא) ויש לך חיך מתוק מזה, ובשוב רשע וגו' (שם ח יט) אין לך חיך מתוק מזה. ויש לדקדק בכונת הפסוקים האלה שמביא, ולמה בשנים הראשונים אמר דרך שאלה יש לך חיך מתוק מזה, ובג' אמר בהנחה מונחת אין לך חיך מתוק מזה. אמנם יראה כוונו אל הג' ההכנות האמורות, אשר עם קלותם מתרצה ומתפייס הוא יתב' בחסדו ומצדיק הרשע באמצעותם. על התפלה אמר - כה אמר ה' דרשוני וחיו, בואו לדרוש את ה' בתפלה ותחנון, כאמרו ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב) דרשו ה' בהמצאו קראוהו וגו' (ישעיה נה ו) הלא עם אל אלהיו ידרוש וגו' (שם ח יט). וע"י דרישה זו שהיא התפלה תחיו ממיתה משונה. והוציא התפלה בלשון דרישה, להעיר אזן על העיקר האמור, שצריך לדרוש ולחקור בה ולעיין בדקדוקיה. ועל הפרקליטין שהיא התשובה אמר - חי אני אם אחפוץ וגו' כי אם בשובו מדרכיו, מה שאני חפץ מהרשע הוא שיביא פרקליטין גדולים שהם ישובו מדרכיו הרעים וע"י תשובה זו חיה יחיה. ועל הצדקה - ובשוב רשע וגו' ועשה משפט וצדקה וגו', והוא מבואר. והפליג לומר בחלוקות הראשונות יש לך חיך מתוק מזה, כי רחוק הוא אצל שופטי ארץ שיאמר לבעל דין שיעיין היטב במכתביו לשיהיה בקי בהם, או שיבקש להביא פרקליטין וסנגורים טובים וכיוצא, כי בדברים אלו יש מקום חששא שמראה השופט היות לבו נוטה לזכות לזה וכן לא יעשה. אבל מ"מ אינו מהנמנע, שכבר אפשר ימצא מי שאומר כן בחשבו שלא יחשדוהו אלא ידינוהו לזכות, כי הוא מזהיר לבעל דין מה שיאות אליו להורות ולהודיע צדקות דינו, וסוף סוף אם טענותיו לא יספיקו יחייבהו. אלא שיש פני' לכאן ולכאן, ולפיכך בדוחק יהיה שום שופט אומר כן בנקל, והוא יתברך אמר בפרסום דברים אלו. וא"כ נאמר על דרך התמיהה, היש לך חיך מתוק מזה. אמנם החלוקה השלישית, שיאמר השופט לבעל דין תן ממון לפלוני קרובי כי בזה יש לי נחת רוח ואחשוב כאלו קבלתי אני, זה ודאי לא ימצא מי שיאמר בפומבי. כי דבר פשוט הוא שזו שאלת שוחד גמור ופשיטא שיחשדנו שומע, שירצה לעוות משפט בעבור השחד. והוא יתברך לא יחוש על זה כלל, אלא אומר בפירוש תנו צדקה לנשברי לב הקרובים אלי. בזה שייך לומר להנחה קיימת שלילה מוחלטת, אין לך חיך מתוק מזה. שלא ימצא כזה לעולם אם לא בהחבא מי שרוצה לעוות באמת אדם בריבו. וא"כ בו יתברך חכו ממתקים: וסיים שלמה ע"ה באמרו - וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים (שה"ש ה טז), איני מבין כוונתו, כי תחלת דברי הכנסיה היו דודי צח ואדום דגול מרבבה (שם י) שכללה בזה שתי מדותיו יתב' כנודע, צח ולבן מצד הרחמים והחסד, ואדום מצד הגבורה והדין. ונמשכה לספר מתואריו עתה שאמרה חכו ממתקים, להפליג עוצם חסדו וטובו מהצדדים הנאמרים. וסיימה עתה, אל תחשוב כי דוקא בהיותו בגדר צח מתנהג בחסידות ורחמנות אז יאמר עליו שחכו ממתקים, אבל כשיתנהג ע"פ מדת הדין בהיותו אדום אז הוא מתאכזר חלילה ואינו ממתקים. ויהיה אם כן מתוק ונחמד ונעים קצתו וקצתו לא, חס ושלום. כי דעו לכם כלו מחמדים, כל מדותיו השלמות בין צח ובין אדום כלו מחמדים, וראוי לחמוד ולהתאוות את הכל מידו הקדושה. כי הלא ידענו נאמנה הוא רחום בדין ודטבא לן עביד לן, ותכלית הרוגז אינו אלא חסד גמור ורחמים פשוטים לטוב לנו כל הימים. וכשם שהוא מורה אהבה עזה במדת הטוב, כך הוא מפרסם חבה יתרה במדת היסורין. כי זה דודי וזה רעי, בא' מהן מתנהג עמי כדוד חושק, זה דודי, ובאחרת כריע אהוב נאמן דבק מאח, כלם שוים להנאתי ולטובתי: ואם ככה הוא עושה לנו נדעה בינינו מה טוב חלקנו כאשר נזמין עצמנו לכל ההכנות האלה. למען בבא היום הגמר דין יקראו לפניו זכיותינו בלי שום מנגד ומפקפק, ונוכל לומר לפניו בטח מה שאמר המשורר ע"ה - מלפניך משפטי יצא (תהלים יז ב), שנשאל ישפוט משפטנו בבטחון גמור בלי שום חשש וספק. כי ע"כ קדמנו לברוח מכל מה שיוכל לגרום קטרוג חלילה כאשר קיימנו דבריו יתברך, כפי מה שיובנו מדבריהם זכרם לברכה במדרש שחר טוב, דבר אחר, מלפניך משפטי יצא, א"ר לוי א"ל הקב"ה על חנם בראתי סנהדרין לך ודון לפניהם. א"ל דוד רבש"ע, כתוב בתורה ושוחד לא תקח והם מתיראים ליקח שוחד ולדון אותי, אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים תשובה ומע"ט ותפלה, מלפניך משפטי יצא. ונדייק בו, היכן נרמז בפסוק ענין זה של שחד, ומנין להם שהשחד הוא תשובה ומעשים טובים ותפלה. אבל יראה לי, כי נתעוררו בכתוב אמרו - עיניך תחזינה מישרים (תהלים שם), ומה הוצרך כאן לתלות הראיה בעינים אחרי אשר הוא פשוט ונודע, יאמר בדרך קצרה חזה או ראה מישרים. ולהטעים יישוב דקדוק זה המציאו להמליץ הענין כאלו עבר ויכוח בינו ית' ודוד, שדוד השתדל להיות נשפט מבית דינו הצדק לאשר יוכל לשחדו בלי שום חשש, וזה כי השחד מנעתו תורתנו הקדושה מהדיינים בלאו גמור, ובא טעמו בצדו, לא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים (דברים טז יט), שהשוחד איכותו הוא להסיר הראות מעיני החכמים והשופטים, שלא יוכלו לראות כלל בדרך ישרה מה שהוא האמת הגמוד בדין ההוא, אלא יהיו עיניהן סמויות מצדקות החלק שכנגדו ומחובת הנותן השחד, דלא חזו ליה חובה: ודוד ע"ה אמר כי הוא רוצה לתת שחד נקי ומותר אליו ית' מג' דברים, והם תשובה ומע"ט ותפלה. כי כן הקדימה בפסוק הקודם באמרו - תפלה לדוד שמעה ה' צדק (תהלים שם), תשמע מפי הכל שהם מכריזים ומודיעים הצדקות וחסידות שבי ממעשים טובים שאני עושה. וגם הקשיבה רנתי (שם), הצעקה גדולה ומרה אשר אני צועק על חטאתי שהוא עיקר מעיקרי התשובה. וגם האזינה תפלתי (שם), אשר אני מתפלל לפניך. כל השחד הזה קח ממני, ועכ"ז אומר לך, מלפניך משפטי יצא, אחר אשר נתתי לך שחד גדול כזה. ואין כאן חשש שלא לשפוט אותי אחרי קבלת השחד מטעם הכתוב כי השחד יעור עיני חכמים, כי לא יתכן ציור ענין זה בגדולת אלהותך. אלא עיניך תחזינה מישרים (שם), עיני צדקות דינך האמתי לעולם יראו מישרים, היושר והאמונה, ולא יתפעלו כלל מקבלת השוחד חלילה. וגם אנחנו כדברים האלה נאמר לפניו יתברך, שפטה משפטנו וקבל ברחמים וברצון את כל הזמנותינו אשר הכינונו בלב שלם וכתבנו בספר זכיות לחיים טובים ולשלום אמן: