בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש א לראש השנה
עת משפט דרוש ליום המקודש ראש השנה התחלת עת וזמן ימות השנה. ובו פלס ומאזני משפט לה' מסכת ראש השנה פ"א (יז ב) - ר"א רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב יג), בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד:
כרוזא קרי בחיל וקל קרנא משרוקיתא, יריע אף יצריח בתקיעת השופר, מפרסם ואומר הנה יום בא היום הקדוש הזה, אשר בו הוא יתברך עומד לדין עמים, ויחדיו למשפט נקרבה כלנו יחד לפני כסא כבודו ליתן דין וחשבון על כל המעשים אשר נעשו בכל ימות השנה, למען יצא הפסק ותודע הגזרה מבית דינו הצדק לטוב לנו כל הימים. והוא אמרנו במזמור היום - תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (שם פא ד ה). ולפי שעורי הקצר יכוין בזה, כי מהדברים הזרים ורחוקים מההקש השכלי הוא לצייר אצלו יתברך ויתעלה ישיבה בדין וליחד לזה יום פרטי. כי לחכמתו וידיעתו הבלתי בעלת תכלית מה צורך לכל זה, הלא ברגע אחד צופה ומביט ויודע הזכאי והחייב, האם יצטרך חלילה להצעת טענות או לקבל עדות וכיוצא מהפרטים הנדרשים במשפט לדעת היכן הדין נוטה. הס כי לא להזכיר שום חסרון מאלה לפני גדולתו. ואם לא נוכל להשיג הטעם והסבה שרצה בכך בעצם, והוא נסתר מנגד עינינו בהשכלתנו, ולכן אמר תקעו בחדש שופר, להכריז ולפרסם כעין הזמנה לדין. ותהיה אם כן התקיעה בענין שהוא נעלם ומכוסה משכלנו הנעשה בי"ט החג הנורא הזה. וההעלם והכיסוי שאמרתי הלא הוא כי באמת חק לישראל הוא משפט, וגם הוא אצל ישראל דבר חק נעלם הטעם ובלתי מושג כיתר החקים, היות משפט לאלהי יעקב, שאלהי עולם ה' יתברך יכנס במשפט לדין ולשפוט אישי המין האנושי כעין השופטים האנושייים חלילה, אשר הם לחולשת השגתם יצטרכו להכנות ותכסיסי המשפט. אלא שכך הסכימה וגזרה חכמתו יתברך לסבה ידועה אצלו. וההוראה השטחית שיוכל השכל לקבל קצת הנה שהיה כן בערכנו לתועלת האנשים, ישתדלו להכין עצמם באופן יצאו זכאים בדינם. כאשר יתבאר לפנינו בדרושים הבאים בס"ד. ונכלל עוד בכוונת המשורר ע"ה מה שאז"ל ברבה פ' ואתחנן (ב ט) א"ר יוחנן כשמתכנסין מה"ש לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יו"כ, הקב"ה אומר להם מה אתם שואלים אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה, מנין דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד ז), אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו, הוא וכל פמליא שלו. ולא נכנס עתה בבאורו רק נראה מפשוטו כי אפילו ממלאכי מעלה נעלמה ידיעת יום הדין והמשפט מתי הוא, אם לא כשירצו ישראל לפרסמו, כי להם לבדם נתנה רשות לקבעו כחפצם. ולכן אמר תקעו בחדש שופר, הודיעו והכריזו ע"י תקיעה זו בדבר שהוא מכוסה ונסתר ובלתי ידוע ליום חגנו איזה יום הוא. וזה כי חק לישראל הוא וגו', הדבר נמסר לישראל ונתן בידם לתקן ולקבוע המשפט והדין של אלהי יעקב, יהיה ביום אשר מאתם יצא חק ודת ודין ונמוס שיהיה ולא ביום זולתו:
ואולם משפט זה, ואם ענינו נעלם ונסתר מעיני הבחנתנו כאשר אמרנו, מ"מ לנו יש לדעת כי אם היות כי אנו נדונים בין לענין הנפש בין לענין הגוף והממון וכל שאר הדברים, כאשר אנו אומרים ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב איזו לשבע וכו', עכ"ז בדרך כלל הכל יקרא דיני נפשות בעצם וממילא נמשך גם כן באגב דיני הממונות, כמו שאמר נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים וכו' שהוא כולל את הכל, וע"כ יהיה בדין זה הבדל עצמי ועיקר מוחלק ומשונה מדיני הממונות. כי בבואנו לדין על ריב ממון לחייב את החייב ולזכות את הזכאי, לא יפסק הדין לפטור או לחייב אלא כפי מה שיראה הדיין מעצמות הענין בעינו, אם הוא אמת שחייב אותו הממון או לא. ולא ישתנה הדין ולא יקבל שום תוספות ומגרעת מפאת מהות או איכות או גדר איזה א' מהנדונים. כי בענין ממון, מאוד החמירה תורה שיעמוד כל אחד בשלו ולא יהיה לאחד משל חבירו אפילו שוה פרוטה, יהיה מי שיהיה. ודבר גדול דבר החכם ע"ה במשלי (יז טו) באמרו - מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. כי כמו זר יחשב ישמיענו בחכמתו היותו יתברך תועב מי שיטה המשפט מעול וחומץ בהצדיקו הרשע והרשיעו הצדיק, ומה נשאר עוד לאיש הבליעל. ומלת שניהם למה. ולדעתי רצה בזה, כי בפרק א' דיני ממונות (ו ב) דרשו על הפסוק הקודם שאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש (משלי שם יד), ר"ש בן מנסיא אומר שנים שבאו לפניך לדין עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואינך יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם צאו בצעו, משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם צאו בצעו, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. וא"כ כשכבר השיג הדיין והוחזק אצלו מי מהם חייב ומי מהם זכאי אין לו עוד מקום להשתדל אחר הפשרה. אע"פ שהיה נראה לכאורה שבכל זמן היא טובה ורצויה שמתווך ביניהם ומשלימם, מ"מ לא הורשה בכך, הואיל ועכשיו הוא יודע בודאי שנוטל מזה ונותן לזה. והוא אמרו מצדיק רשע וגו', הלא אמרתי שבתחילת הריב קודם ידעך מאומה תוכל להשבית המריבה ע"י הבצוע, אך כשכבר ידעת והבנת שזה רשע בדינו וזה צדיק בדינו ותרצה לפשר ביניהם, שהרשע לא יצא רשע ומחוייב מכל וכל, אלא שיהא ג"כ צדיק וזכאי באיזה דבר, וגם למי שהוא צדיק וזכאי לא תרצה להצדיקו במחלט אלא תרשיעהו ג"כ בחלק מה. שזה הוא ממש עצם הפשרה, באופן שלכל אחד מהם יקובצו בו שני הענינים גם יחד, כי בפעם אחד הוא צדיק ורשע זכאי וחייב. דע לך כי לא חפץ ה' באלה ותועבת ה' הוא גם שניהם, גם בהיות שני הדברים יחד להצדיק ולהרשיע בנושא א', כי כל שיש כאן דררא דממונא לא יסכים ה' אלא במה שמחייב יושר הדין כפי הענין עצמו. וכ"ש שלא יתחלף כלל ולא יקבל שום שנוי מצד הנדון עצמו לאיזה סבה שתהיה:
אכן יש ענינים אשר לא יבחנו בהם שורשי הדבר כפי עצמותו בלבד, אלא יתבונן וישגיח השופט החכם בדבר אחר שהוא באמת עצמי ועיקרי להצדיק את המשפט. למדנוהו מדברי אדוננו דוד ע"ה, בבא אליו נתן הנביא והציג לפניו אותה ההמצאה, מהאיש העשיר שלקח כבשת האיש הרש ועשאה לאורח הבא לו. אמר הכתוב - ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל (שמו"ב יב ה ו). וכבר הרגישו המפרשים ז"ל איך הפריז על המדה להכפיל ענשו בגוף ובממון, דקים ליה בדרבא מיני'. והיינו יכולים ליישב, כי הוא לא אמר חי ה' כי ימות וגו' בלשון עתיד כמו שאמר הכבשה ישלם וגו', אלא אמר בן מות האיש, וכוונתו אם היינו רוצים לעשות הראוי כפי הענין, אם שאין הדין כך, הנה הוא בן מות שחייב למות בעבור מעשה מכוער כזה, אבל איני גוזר שימות אלא אהיה רחום בדין ואוותר שלא יהיה כאן אלא תשלומין שישלם הכבשה ארבעתים וגו':
אבל אני מדייק עוד מלת מאד, שאמר ויחר אף דוד באיש מאד. ולמה הוצרך לומר בן מות האיש וגו', יאמר בן מות העושה זאת. ותחלה אמר העושה זאת בסתם ואח"כ עקב אשר עשה את הדבר הזה, ולא אמר עקב אשר עשה זה:
אמנם במעשה הזה יש מקום לדונו באחד משני פנים. אם כפי גוף המעשה עצמו, שהוא לקיחת הכבשה של העני בלי חמלה, ובבחינה זו לא יתחייב כאן אלא עונש של ממון. אבל כשיחקור מהות ואיכות מי הוא אשר עשה זה הפחיתות, שלא אלצהו ההכרח והצורך, כי הוא איש עשיר כבד מאד במקנה צאן ובקר הרבה. הנה לאיש הזה אין להסתכל באיכות הפעולה, אלא באיש הפרטי העושה אותה, כי כפי הפלגת עשרו נחשב אצלו שפלות זה לעון פלילי חמור ומחייבו עונש כבד וקשה. וזה הוא ויחר אף דוד באיש מאוד, שעם שחרה לו על הפעולה יותר חרה לו על האיש הפועל. ע"כ אמר המלך המצודק בשבועה חי ה' כי בן מות הוא האיש מצד עצמו העושה זאת, דרך כלל, מבלי נחפש לפרט הדבר הנעשה בכל חלקיו. כי אמנם מצד המעשה עצמו, מבלי הביט אל עושהו, היה די לו שישלם את הכבשה ארבעתים, עקב אשר עשה את הדבר הזה, בבחינת הדבר הזה המושגח כפי עצמו וכפועל הבלי חמלה זה יספיק לעונשו, אבל אני נשבע שלסבת ערך האיש העושה זאת הוא בן מות, כאמור וחיה לא יחיה. מיד אמר לו נתן ע"ה אתה האיש (שם ז), ולא באר לו מיד הענין, אלא אתה הוא באמת האיש אשר אמרת. כי מפאת האיש ראוי לעונש גדול כפי רוב עשרו, כן אתה, כי הלא הוא יתברך העשירך בכל אשר חמדת, כי משחך למלך ונתן לך בית אדוניך ונשי אדוניך, ולאיש אשר אלה לו נחשב עון פלילי הקטן שבקטנים בענין זה. ואז התחיל לפרש לו החטא, מדוע בזית וגו' (שם ט):
הנה כי כן מתבאר כי על הדרך הזה דיניו יתברך לפעולות אדם, כאשר יעלו במשקל ופלס לדון ולגזור עליהם מה שיאות מהתגמול. לא יהיה הדבר נשפט כפי ערך המעשים עצמם בלבד, במספרם כמשפטם וכפי איכותם, אבל עוד עיני הבחנתו יתברך תחזינה מישרים ערך ואיכות האיש העושה הפעולות ההם מי הוא. כי יש בו דרכים ישתנה בהם שנוי עצמי משפט הדין וגזירתו לאיש פרטי א' מזולתו. ועם שתהיה פעולה א' עצמה, יהיה השכר או העונש בלתי שוה בפחות ויתר, כפי השתנות וערך הפרטי הפועל אותה: והוא המכוון לאליהוא כשאמר לאיוב - כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו (איוב לד יא), אמר כי הן אמת הוא יתברך ישלם בכללות לאדם, הוא המין האנושי, הפועל שיעשה, אין גם א' יבצר ממנו תשלום מה שיעשה ויפעל, אך לא לעולם יהיה תשלום הפעל הא' עצמו שוה לכל פרטי מין האדם, אלא כארח איש ימציאנו, כפי ערך וארח ודרך איש מאישי המין בבחינת עצמו, כן הוא יתברך ימציאנו אליו השכר ההוא או העונש מאותו הפועל שעשה. וע"כ גם אם תראה שנים שעשו פעולה אחת עצמה בלי שום התחלפות ותראה גמולם מתחלף מאד, לא תייחס חלילה שום עול בדיניו יתברך. וזה הוא מה שהמשיך מיד ואמר - אף אמנם אל לא ירשיע ושדי לא יעות משפט (שם יב). כי הוא יתברך ראה בחכמתו שבבחינת זה הפועל הפעולה הזאת יאות לו זה התשלום ובבחינת הפועל האחר יתכן לו תשלום זולתו. וכן על זה ההקש, שהפעולה היא משוערת כפי הפועל אותה:
וכן אני מבין מה שכתב הנביא ישעיהו עליו השלום סימן ס"ה (ז) - עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה', אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם. הנה לכאורה היה מקום תלונה ותרעומות לישראל אשר בימים ההם, כי אם נגזרה עליהם גזרת הגלות ואבדתם מעל הארץ הטובה ושאר יסורין, אשר הכל בא עליהם בעונותיהם העצומים, ובפרט על העון החמור מהע"ז כנודע, הלא גם אבותיהם אשר היו לפניהם חטאו בעון ההוא ממש של ע"ז. ולמה א"כ נשתנו אלו מאלו, שעל הבנים באה הגזרה ולא על האבות, ע"ד שקונן ירמיהו ע"ה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה ז). ע"כ בא הוא יתברך להשקיט המבוכה ע"ז ואמר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו וגו'. אמר הוא יתברך, כי א"א להכחיש שהאמת הוא כי עונותיכם ועונות אבותיכם הלא הם יחדיו נצמדים ומקושרים ושוים והיו לאחדים, כי כמוכם גם הם קטרו על ההרים וגו' ועבדו ע"ז. אכן תדעו, שאיני מעניש כפי עצמות וחומר הפעולה עצמה בלבד, לפי מה שהיא, אלא ומדותי פעולתם ראשונה וגו', קודם שאגזור ואפסוק הדין אני משער ומודד הפעולה אל חיקם, אל חיק העושים אותה, שאבחין כפי בחינתם בחיק הפועל עצמו, שראוי להסתכל בו ולייחס מדת ושיעור הפעולה אל מדרגת ואיכות האיש העושה אותה, אשר תחשב חמורה וקשה בחיק איש אחד וקלה וממועטת בחיק איש אחר. ובהכרח מזאת המדה, המורכב מפעולה ואיש פועל, ימשך היות התגמול משתנה מזה לזה, אשר הדבר תלוי בשקול אל דעות יתברך שמו. וא"כ ראתה חכמתו יתברך כי לבנים נכונה הגזרה זו ולא לאבות, ואין להפליא מזה. והתבונן במה שיסד מסדר תפלתנו ביום הקדוש הזה - כי זכר כל היצור לפניך בא ואתה דורש מעשה כלם, כאלו אמר כשאתה בא לשפוט את האנשים על מעשיהם, תחלה בא הזכר לפניך מכל היצור, כל נוצר ונוצר מה הוא בעצמו, ומשם אתה חוקר ודורש המעשה עצמו של כלם, וע"פ ההרכבה זו אתה פוסק את הדין:
ועינינו הרואות מה שבא באותה ברייתא דפרק לפני אידיהן (ע"ז יז ב), כשנתפסו ר' אליעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, א"ל ר' חנינא אשריך שנתפסת על ה' דברים ואתה נצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני נצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. והקשו ובגמילות חסדים לא עסק והתניא וכו', ומסיק מיעבד עבד כדבעי ליה לא עבד. ששניהם עסקו בגמילות חסדים והיו שוים בפעל המצוה הזו, והועילה לר' אליעזר להצילו מסכנת מות ולא הועילה לר' חנינא ונגזרה עליו. והיה הטעם בזה, לא מפני שום יתרון או חסרון בג"ח עצמו, שזה גמל הרבה וזה מעט, כי לא תירץ כן בגמרא. ואולי היה יותר בכמות של ר' חנינא משל רבי אליעזר. אבל הסבה היתה שנערך הדבר כפי מה שהיה העושה, ורבי חנינא אע"פ שגמל הרבה עדיין לא עשה כדבעי ליה, והוא ממש ומדותי פעולתם אל חיקם אשר אמרנו:
ואמנם עם היות שאחרי שהדבר כן היתה שורת הדין מחייבת שיהיה זה כולל ושוה, בין כשבחינת מדרגת האיש הפועל תגדיל או תמעיט חובתו כמו אשר תרבה או תקטין זכותו, מ"מ מצאנוהו יתברך שמו בוחר לעמו ישראל לעולם הצד אשר יועילם יותר וירחיק מהם מאד מה שיוכל לגרום להם תוספת חיוב או גרעון זכות, כאשר ראינו במאמר אשר פתחנו בו, כי כבר ראית מה שנדחקו בעלי התוס' ז"ל לקושי הבנתו: ולדעתי יכוין, למה שכתבנו במקומו, בטעם מה שבא בדברי מרע"ה בריבוי הקללות ואצל הברכות הוא מקפץ ועולה, ואמרנו כי בעונשים אינו נותן שום עונש מוקדם אלא אחר שכבר קדמו לאדם פעולות העבירות, אז אח"כ נותן לו הש"י העונש הראוי להם על כל מה שעשה. ולפיכך נתבארו העונשים כלם הבאים אחר המעשה, כאשר דקדקנו מאמרו (עקב אשר) [כי] לא שמעת וגו' (דברים כח סב), אבל אצל המעשים הטובים מקדים ונותן לו שכר קודם פעולת המצוה, כאמרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע וגו' (שם כח ב). ואעפ"כ גם אחר המעשה נותן לו עוד שכר מושלם ומופלג, אלא שהשכר הקודם אינו כל כך בהפלגה כיון שעדיין לא עשה מאומה. וזה הוא שא"ר אליעזר בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אתה יתברך שמך בתחלה קודם המעשה תשלם לאיש כמו על המעשה עצמו, כאלו כבר עשה אע"פ שלא עשה. וא"כ לפי זה ולבסוף לך ה' חסד, מה שאתה נותן לו מהשכר בסוף אחרי עשות המעשה הטוב, לחסד גמור יחשב, כי לפי האמת פרוע ועומד הוא ממה ששלמת לו בתחלה. כי בלי ספק באיזה דבר כל שהוא שנתת לו יש בו די והותר לתשלום כל מה שיוכל להיות ראוי לו מהשכר, אלא שגדלה מדת טובו להפליא חסדו עמו גם לבסוף. וזה לנו סימן מובהק ואות מוכיח על מה שאמרנו. כי לעולם ירצה הוא יתברך תועלת הנדון שיזכה בהשפטו בכל הצדדין שאפשר, ודטבא לי' עביד לי', אם לא עם יחידי סגולה כר' חנינא בן תרדיון ע"ה שמדקדק עמהם כחוט השערה. ועתה יש לנו לבקש אם אלו הדברים אשר בהם יבחן האיש העושה איזו פעולה, להגדיל שכרה או להמעיט עונשה כפי יושר המשפט האלהי המיוסד על צד החסד והחנינה, ונא' כי עם היות בחינות רבות נמצאו אצל הפועל, בהגדיל מעלות הפועל להרים או להשפיל ערכה, הנה אנחנו נכללם לג', יהיו כמו סוגים, יכנסו תחתם הפרטים:
הבחינה הא' היא מקרית, להעריך הפעל אל האדם איש כפי שניו, כי במעשה המצות כמה וכמה יגדל נא כח העובד את ה' ית' בהיותו רך בשנים בזמן בחרותו מאשר בהיותו זקן גם שיבה זרקה בו. והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל בפ' לפני אידיהן (ע"ז יט א), אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א), אשרי איש ולא אשה א"ר עמרם אמר רב אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. ויש בזה מקום דקדוק כי קודם מאמר זה הביאו פסוק אשרי האיש אשר לא הלך, שהוא הראשון שבספר תהלים, ודרשו בו מה שדרשו, וא"כ למה לא בנו עליו ג"כ שאלתם זו אשרי האיש ולא אשה:
ויש לי לישב זה, במה שאמרו ברבה פרשה פנחס (כא יא) ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כז א), גדולה להן גדולה לאביהן גדולה למכיר וגדולה ליוסף שכן יצאו מהם נשים חכמניות וצדקניות (הן) [מה] וכו'. ומסיק חכמניות הן שלפי שעה דברו, שהיה מרע"ה יושב ודורש בפ' נחלות, אמרו לו אם כבן אנו חשובים תנה לנו אחוזה כבן אם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה' (שם ה), צדקניות הן שלא נשאו אלא להגון להם וכו'. וצריך לדעת מה גדולה היא זו לאביהן ולהורם, היכן נמצא בפ' ויכוח זה שלהם אם כבן אנו וכו':
אמנם יראה לי כי כבר נודע מה שנחלקו בסוטה (כ א) בן עזאי ור' אליעזר, שבן עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה וכו' ור"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. וכבר הכריע ר' יהושע כר"א, באמרו רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. ונמצא א"כ שכשהאב מלמד תורה לבתו ומושך לה מזה שנכנס בה ערמימות ונטפלה בתפלות הקולר תלוי בצוארו, ואליו תתייחס האשמה שלמדה תורה, שלא היה נזהר בדברי ר' אליעזר ור' יהושע, כי על הרוב הוא כמעט דבר טבעי בנשים להמשך זה מזה, ורחוק רחוק הוא תמצא באשה חכמת התורה ושתהיה ג"כ פרושה ואוחזת במדת הצניעות והצדקות. ואם המצא תמצא אשה שלמדה אביה תורה ועכ"ז לא תזיק לה כלום לענין התפלות, אלא אדרבה נתוסף בה יושר וכשרון המעשה לגדור עצמה מן התפלות, זה ודאי שבח גדול לה וגם לאביה שידע ללמדה תורה באופן שלא יזיק לה עד שיאמר עליו שלמדה תפלות. וע"כ אמר כי בנות צלפחד אלו גרמו גדולה להם וגם לאביהן ואגב אמר למעלה עד יוסף ע"ה. כי התורה שלמדן אביהן לא עשתה בהן שום רושם לרעה, אלא אדרבה עם היותן נשים היו בהן שני הדברים, שלא יקובצו יחד כפי המורגל, דהיינו היותן חכמות ודורשות בתורה בעומק שרשי דינים. וגם צדקניות ששמרו גדר הצניעות, שהמתינו כ"כ זמן לבלתי הנשא אלא להגון להם. עם שמדרך למוד התורה, להרחיק מהם צדקות זה ולהרגילן אל התפלות. ובאר מחכמתן והעמיקן ביסוד הדין שאמרו אם כבן וגו', כי הן אמרו אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו (שם ג), וא"כ מה להן לכפול עוד ולומר כי אין לו בן. ולמה תחלה אמרו בלשון עבר לא היו לו, ואח"כ כי אין לו בן שהוא לשון הווה. ולמה התחילו בבנים רבים, וסיימו בבן יחיד. ומה זה שאמר ויקרב משה את משפטן, הל"ל את שאלתן או את דבריהן וכיוצא:
אבל רז"ל ירדו לסוף דעת חכמתן, כי כאשר היו חכמות ויודעות שורשי דיני התורה וראו שהוא יתברך צוה על היבום לחשוכי בנים, למען הקים שם המת ע"י הבן הנולד מהיבום, לזה אמרו גלוי וידוע הוא שאבינו מת ואז בשעת מיתתו לא היו לו בנים זכרים כלל, ואנו תמהות למה יסכלו בתי דיני ישראל שיגרע ויחסר הקמת שם המת ממשפחתו ע"י היבום, שהבן אשר יולד יקים את שמו בישראל. וכי תאמרו זה הוא כשאין לו זרע כלל לא בן ולא בת אבל עכשיו שהשאיר אחריו אתכן שאתן בנותיו אין עוד מקום ליבום, שאתן עתה במקום בן. על זה נאמר כי אין לו בן, אנחנו בנותיו שנשארנו ממנו, אין אנו עתה נחשבות לבן לפטור אמנו מיבום. שאם הדבר כן שאנו נחשבות כבן לענין יבום כמו שהוא האמת, א"כ צריך שיועיל זה לנו לענין הירושה והנחלה, ולפיכך תנה לנו אחוזה. באופן שהן לא דברו כעין בעלי דינין, תובעי תביעה בסדור טענות, אלא בסכינא חריפא חתכו הדין ופסקו ההלכה במשפט קצוב, כדת מה לעשות. ולפיכך מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה', לא הקריב טענה או תביעה, אלא הקריב משפט ודין שהן שפטו וצדקו בשפטן להלכה פסוקה. והסכים הקב"ה על ידן ואמר כן בנות צלפחד דוברות וגו' (שם ז). והיה זה באמת כדבר מתמיה יוצא מהמרוץ הטבעי, שעל הרוב ההתחכמות לנשים בעסק ולמוד התורה היא להן להפסד ונזק. ולא בלבד שאינן מצוות בלימוד התורה, כדילפינן בפ"ק דקידושין (ל א) מולמדתם אותם את בניכם (דברים יא יט) ולא בנותיכם, אבל אדרבה לא נכון לעשות כן מפני שקרוב להפסד ורחוק מן השכר:
מעתה אדוננו דוד ע"ה אמר פתח מזמוריו - אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א א ב). הפליג בגדולת אושר השלם, אשר התרחק מן העברות, ורק כל ישעו וכל חפץ שם בלמוד ועסק התורה בהתמדה ושקידה רבה יומם ולילה. ואלו לא היה מדבר אלא בענין ההתרחק מן העונות, היה כלול בזה כל מין האדם בין איש בין אשה, שהשוה הכתוב אשה לאיש בכל מצות לא תעשה. אבל כיון שעיקר גזרתו על הודעת האושר הוא במה שחתם על ההתעסקות התמידי בלמוד התורה, שזה אמנם לא יתכן לאשה כאשר הוכחנו, ע"כ באו דבריו על צד הדקדוק הגמור אשרי האיש וגו', דוקא לאיש ולא לאשה. כי לא יצדק ולא יתכן עלי' לומר אשרי אשה שלא הלכה וגו' כי אם בתורת ה' חפצה ובתורתו תהגה יומם ולילה. כי לא יאות לנו להלהיבן ע"ז, דחמירא סכנתא מחורבא דנפיק מינה: אך במה שאמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, שאינו מדבר בלמוד התורה כי אם ביראת ה' כל היום ובשמירת מצותיו, תפול התמיה בענין, וכי ביראת ה' ושמירת מצותיו הרק אך באנשים דבר ה' בהיותם זכרים, הלא גם בנשים דבר. כי עם היות יש מקצת מצות שהן פטורות כאותן שהזמן גרמן, מ"מ במה שנוגע אל היראה, וגם ברוב מצות עשה וכל מצות לא תעשה, אנשים ונשים שוים, ולמה אמר אשרי איש ירא וגו'. והשיב שאין הכוונה בשלילה הנמשכת ממלת איש לשלול את הנשים, אלא להזהיר את האדם על הזמן המובחר אשר יגדיל אושרו ומעלתו בהתעסקו בה בדרכי השלמות. והוא בזמן הבחרות, כשהוא איש בתוקף כחו, אשר יטהו לבלתי סבול עול ההשתעבדות אל העבודה וההכנעה:
זה הוא מאושר בעצם, ושכרו כפול ומכופל, כי טעם זקנים יש בו ואין זמן הבחרות עושה שום רושם אצלו:
ולפיכך אמר המלך החכם ע"ה - שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת יא ט). וההרגש מבואר, שהיל"ל שמח בחור בבחרותך או ילד בילדותך. ולמה לא אמר גם כן בלשון צווי והטיב לבך בימי בחרותיך, כמו שאמר שמח בחור וכן והלך בדרכי לבך וגו':
אמנם הלהיב בני אדם להשתדל בהשגת השלמות, יותר ממה שיהיה כפי ערך שניו. ואמר בדרך הפלגה, אתה הילד הרך שמח מאד כאשר היה מטוב תכונתך להגיע לגדר היותך בחור בהיותך עדיין במצב ילדותך, שאינך עושה מעשה ילד ינוקא פתיא, אלא כבחור שהוא יותר גדול בשנים מאד, ויועיל לך זה שעשית בימי ילדותך כי נעשה קנין בך. ויטיבך לבך בימי בחורותיך, כשתגיע לימי הבחרות ממש, אז אין לחוש שלבך ירע לך להטותך לדרך רעה, כטבע זמן הבחרות בעת רתיחת הדם. אלא יטיבך לבך בימי בחורותיך, ידריכך אל הטוב, כי כבר נעשה בו כמעט טבע מחמת ההרגל והקנין שקנה מימי הילדות. וא"כ אוכל לומר לך בטח והלך אז בדרך לבך וגו', כי ודאי לא יהיה אלא לדרך טובה ולא לרעה ע"ד מה שפירשו באמרם ז"ל (מו"ק יז א) ילבש שחורים וכו' ויעשה מה שלבו חפץ. ודע כי על כל אלה, לא בלבד על הפעולות אלא גם על כל אלה, כפי ערך השנים מהילדות והבחרות. יביאך האלהים במשפט, להגדיל שכרך כפי ערכן. וזו הבחינה הא' נמשכת מהזמן והשנים, קראנוה מקרית להיות הזמן מקרי: הבחינה השנית היא טבעית מצד מזג האדם. כי נודע שכפי ההמזגה אשר בלחותיו ואיכיותיו כן תהיה הנטיה בטבעו אל הטוב או אל הפכו, ואשר יתגבר לדרוך מהלך השלמות ולהתרחק מן הפחיתות, בהתקומם נגד נטיית טבע מזגו, זה יוסיף להגדיל מעלתו ושכרו כפול ומכופל. ועד ממהר, בשהלך שמואל הנביא עליו השלום למשוח את דוד עליו השלום אמר הכתוב - וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא (שמו"א טז יב). ואז"ל בילקוט, קום משחהו כי זה הוא, רבי שמואל בר נחמני אמר זה הוא בעולם הזה וזהו לעולם הבא, לפיכך הוא מקלס להקב"ה בעשרה מאמרות ה' סלעי ומצודתי וגו' (תהלים יח ב). וצריך לדעת מה הכוונה באמרו זה הוא בעולם הזה, כי בשלמא לעולם הבא ניחא שהוא משבחו היותו בן העה"ב בעבור צדקו וחסידותו, אבל שהוא בעה"ז מאי רבותיה דדוד כי זה כל האדם הוא בעה"ז. ונראה כי הם ז"ל הרגישו כיון שהוא יתברך כששלח לשמואל ע"ה אל בית ישי אמר לו ומשחת לי את אשר אומר אליך (שמו"א שם ג), למה הוצרך עתה לומר באורך קום משחהו כי זה הוא, יספיק לומר קום משחהו וממילא ידע שזה הוא אותו שאמר לו. ואגב דייקו טעם קימה זו, ובמקום אחר דרשו משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו וגו', וכאן דרשוהו בענין אחר כי מפני שאמר תחלה והוא אדמוני אמרו בב"ר (סג יא) ששמואל נתיירא אמר זה שופך דמים כעשו וכו'. ירצה שמלת והוא כאלו יאמר, כאשר היה מאז עשו אדמוני שופך דמים מנטיית טבעו, והוא ג"כ אדמוני כמוהו שופך דמים, ונצטער שמואל על זה. ולא נתפייס ר' שמואל בר נחמני ע"ה במה שאמרו שם שהשיבו הש"י עם יפה עינים שהורג מדעת סנהדרין וכו' שהכתוב מוכיח שדבר ה' הוא קום משחהו, אבל אמרו עם יפה עינים וטוב רואי הכל מדברי הנביא הוא בהמשך מבלי שום הפסק, לפיכך הבין רשב"נ כי הפסוק מניח סבה למה שאמר יתברך לשמואל קום משחהו וגו'. והוא כי מה שתניח הוראת תכונת דוד ע"ה וטבע מזגו, הוא היותו נוטה אל החמריות בשני הכחות המבטלים השגות השלמות, שהם הכעסני והתאוני. כי להורות על הכעסני הוא אדמוני, בעל האדומה נוקם ונוטר ובעל חמה. ועל התאוני הוא יפה עינים וטוב רואי, כלים רקים ופוחזים ואמצעיים מוכנים ומכינים לפחיתות התאוה. ובלי ספק זה יפחיד את שמואל ויעציבהו וישאר נבוך נופל על פניו וכפוף הקומה. ויקרה לו כמו שקרה ליהושע ע"ה במלחמות העי בראשונה, כשנפלו ישראל, אשר מרוב צערו נפל על פניו עד שאמר לו יתברך קום לך וגו' (יהושע ז י), כן כאן מסתמא הוא מקום להיות נכפף ושפל הקומה מצער מה שהיה רואה, מתכונת נטיית המעותד למלוכה. אז אמר לו ה' קום משחהו, אל יפלו פניך ואל תשפיל קומתך, משחהו בלי שום פחד וחששא, כי מה שאתה חושב עליו לפחיתות ולגרעון מרוע טבעו, זה הוא עלויו ועיקר שבחו. כי זה הוא בעוה"ז, האיש הוא מצד עצמו והרכבתו שקוע בעה"ז ונוטה בטבע אל המדות העולמיות שבכאן, וזו היא גדולתו ויקר תפארת כחו, שהרי הוא לעה"ב, שהוא מתרומם ומתגבר על טבעו ואינו משתמש ממנו למה שנוגע לדברי העה"ז. אלא הוא לעה"ב מכריעו, לכשתהיינה הנטיות הללו מודרכות במה שיגיעוהו אל העה"ב בדברי עבודתו יתברך. ופי' כי זה הוא, רצונו, זה שבכאן שנראה לך היותו פה לפניך למראה עיניך נאחז בעה"ז ונראה מוחש לפניך, יצדק עליו לשון הוא, כאלו אינו כאן, אלא נעלם במקום שאין העין שולטת בו, הוא העה"ב, ואיננו פה עמך, כי הוא מטה את עצמו וטבעו ממה שהוא מרעה לטובה:
ובזה מובן לי מה שאמר שלמה המלך ע"ה - צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם (משלי כב ה). כי הוא רחוק לחשוב יצוה בחכמתו על השמירה מהקור והחום, וישים זה בגדר שומר נפשו. אלא יראה לי, כי הוא מבואר שכל בנין השלמות מיוסד על שני עמודים, שהם ההתעסק בפועל דרכי המעלה ומעשה המצות והמנע והתבטל ממה שהוא מגונה ומוזהר ממנו יתברך, וזה הוא כללות מצות עשה ומצות לא תעשה. והוא מבואר, כי להתעסק ולפעול בחלק המעשה, צריך התעוררות שיחממהו וילהיבהו על כך. ולהשמר מעשות כל רע, צריך להפך צד קרירות שיצננהו ויבטל ממנו ההתעוררות על הרע. ואולם אם נטיותיו הטבעיות תהיינה בשתיהן על ההפך, כי חם לבו בקרבו כאש בוער מעוררו אל מעשה הרעה מהרה לעבור על כל מצות ה' אשר לא תעשינה, וכנגד זה מת לבו בקרבו והיה לאבן דומם קר וצונן בלי שום חמום והתעוררות אל מעשה המצות המעשיות, הלא זה כחו לאלהיו באשר יגביר את שכלו להפוך את שתיהם לטוב, שלא תשארנה כפי טבען, אלא כל א' מהן תתהפך כחמר. הקרירות שמבטלו מן המעשה הטוב, שיהיה לקרר הכח הכעסני והתאוני שאמרנו. והחום, לחממו ולהעירו להיות עמלו בתורה ובמצות. אז ודאי אין קצה למעלתו. ועל זה אמר צינים פחים, כשהצינים והפחים, שהם הקור והחום, הם בדרך עקש ופתלתול, שנמצאו מוטבעים באדם להטותו מהדרך הישר, שהצנה תקררהו לבלתי עשות שום מצוה והחום יעוררהו אל מעשה העבירות. הנה האיש חיל, ששומר את נפשו ומבקש להצילה מני שחת, ירחק מרחק רב מהם. כי ילך מנגד בשתיהן אל הקצה האחר, ויבחר את הצינים להגינו מן העבירות ואת הפחים לעוררו על המעשים הטובים. וכמה יבא על נכון כפי פי' זה לפרש ע"ד החדוד (ואם אינו כפי ענין הסוגיא) מה שאז"ל פרק מי שמת (קמד ב) ובכתובות (ל א) ובדוכתי אחריתי, א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים שנאמר וכו'. כי על הדרך שבארנוהו הוא ממש המכוון במאמר האחר (ברכות לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכן הוא כאן שהצינים פחים, המוטבעים בדרך עקש לרעה, אינם בידי שמים להדריכם אל ההפך לטובה אלא הם ביד האדם (ובחירתו) [ובבחירתו] הוא יתגבר עליהם והיה לו לשם עולם ולתוספת שכר. הבחינה הג' היא חיצונית, בהיות האדם מוסת מאחרים, אשר באיזה אופן שיהיה יפתוהו וידריכוהו בדרך לא טוב וירחיקוהו מהשגת השלמות, והוא לא יתפעל מאומה מפני פתוים והסתתם, ורק את נפשו ישמור בכל המוטל עליו לעבודת קונו, הנה שכרו אתו בלי ספק, עצום מאד יותר מאד הרבה מאשר לא יהיה שום התנגדות מזולתו. כי אמת הוא, יש מסיתים הרבה אשר אין כחם יפה בהסתם, כי לא יחכמו לעשותה בערמה, ובקלות ינצל האדם מהם. ועליהם אמר החכם ע"ה - איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב עוצה עיניו לחשוב תהפוכות קורץ שפתיו כלה רעה (משלי טז כט ל). אמר, כי איש החמס מעול וחומץ יפתה רעהו ומבקש להסיתו לעשות רע, אך הוא נעדר השכל שאינו יודע והוא בלתי פקח בטיב הדרך הצריך לעשות ההסתה כתקנה, שלא ירגיש המוסת שדעתו לפתותו. אלא והוליכו בדרך לא טוב, הוא מוליך ומדריך עסק זה מהפתוי בדרך שאינו טוב ומועיל להשיג מבוקשו ולבא עד תכלית כוונתו, וזה כי הוא עושה תנועות ומעשים שבנקל ירגיש וידע האחר שדעתו לרמותו בפתויו. כי הוא עוצם עיניו, כדי לחשוב לדבר דברים שהם מנגדים האמת או מה שירצה. וקורץ שפתיו בתנועות משונות, מורה שאינו מסיח לפי תומו ביושר לבב אלא בהערמה תוך ומרמה. וזה ודאי כלה רעה, הוא מכלה ומשחית וגורם ההעדר למציאות הרעה והרשע אשר חשב להוציא לפועל בפתויו. כי בראות זה כל השנויים האלו בתנועותיו ידע נאמנה שכלו מרמה, ובנקל יוכל להשמר ממנו לבלתי הנקש ממאמרו, ולא יגדל נא כח קלוסו ושבחו להפלגה גדולה. אך יש מיני מסיתים ומדיחים ערומים כנחש, יודעים לפתות ולרצות בהוראות תמימות וכשרות לבב ולהנאתו ולתועלתו של המוסת, ואם זה יעצים כח תבונתו וחפצו הטוב לעמוד נגדם ולהכיר רמאותם, ומתחזק בשלמות לבלתי יחטא, זה יעצור בעצמו, ואיישר חיליה: ועל זה הזהיר החכם עצמו ע"ה סי' י"ד (ו ז) באמרו - לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. דבר פשוט הוא, שהאולת והכסילות הנאמרים פה, וברוב ספרי שלמה ע"ה, לא על העדר השכל או מציאות השטות והשגעון ממש נאמרו, אלא על ההמעדה מדרכי השלמות שאין לך חסרון דעת גדול הימנו. וכבר הורו זה ז"ל בפ"ק דתענית (ט א) שאמרו אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דר"ל דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי יט ג), יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא. א"ל אטו הא מי לא רמיזא והא כתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו (בראשית מב כח). דל עיניה וחזא ביה, אתיא אימיה אפיקיתיה א"ל תא מקמיה דלא ליעביד לך כדעבד לאבוך:
ויש לדקדק, אפשר לא קרא רבי יוחנן עד עתה פסוק זה, ואיך לא נתעורר עד עתה ששמעו מפי התינוק לתמוה עליו. עוד בפסוק שהביא היכא רמיזא החלוקה הראשונה שאולת האדם היא תסלף דרכו, כי כאן לא אמר אלא שיצא לבם ויחרדו באמרם שה' עשה זאת, והוא סיפא דקרא ועל ה' יזעף לבו, אבל מה שאמר אולת אדם תסלף דרכו שהוא העיקר, לא מצאנוהו בפסוק זה של תורה. וגם צריך לדעת מה פשעו של התינוק, שר' יוחנן דל עיניה לראות בו, כי כבר ידוע שבנותנו עיניו בו יגיע עד שערי מות והיה מסתכן, אם לא שהצילתו אמו. ולמה יומת, מה עשה בשהניח דעתו של רבי יוחנן למצוא לו סמך מן התורה:
ונראה לי דלישנא דגמרא הוא דיתיב ואמר אולת אדם וגו' ולא אמר הוה יתיב וקרי וגו'. כי התינוק הזה לא היה קורא זה הפסוק אדעתא דקריאה, כמי שקורא בספר משלי, אלא היה אומר בדרך אמירה בעלמא, לענין הלמוד והגזרה הנלמדים ממנו מחסרון האדם, שהנזק שהוא גורם לעצמו מייחסו אליו יתברך. ולאשר כבר ידע ר' יוחנן ע"ה מתינוק זה שהוא חריף ובקי, כמו שקדם לו מהויכוח בפרשת עשר תעשר, על כן תמה ממנו. דבשלמא אם היה קורא פסוק זה בתורת קריאה, אין שום תביעה עליו למה לא היה קורא פסוק של תורה, כי נאמר עכשיו הוה פרקיה דמשלי ובפרק זה. אבל מכיון שאמר אותו בדרך אמירה, לענין ההודעה והלימוד, יש לתמוה מחריפותו, דודאי ליכא מידי בכתובים, אין שום לימוד והודעה בכתובים שלא קדם זכרו בתורה. ואם כן אמאי שביק ללמד זה הלמוד וההודעה מן המקום שבו נרמז בתורה, והלך לו אצל הכתובים. אז א"ל התינוק, החשבת שסכלתי המקום אשר בתורה נרמזה גזירה זו ושבעבור כן לא הזכרתיה, הלא היא כתובה בפסוק ויצא לבם וגו' כדמותה כצלמה למעמיקים בו. כי יקשה אומרו ויצא לבם ואחר כך ויחרדו, שהדבר הוא להפך, תחלה באה החרדה ומחמת החרדה והפחד הלב יוצא, ולא היה ל"ל אלא ויחרדו איש אל אחיו ויצא לבם:
אבל הכוונה, כי הכתוב מעיד שהאמת הוא כי הם גרמו לעצמם כל אלה, לפי שיצא לבם מהם והלך לו הלב השופט בשכל וביושר לעשות ולהתנהג במה שראוי, ונכנסה בהם רוח שטות לב עקש ופתלתול שהטה אותם אל ההפך בכל מה שעשו, ומזה באה להם אותה המבוכה. אמנם הם לא הכירו זה אלא חרדו איש אל אחיו ואמרו מה זאת עשה אלהים וגו', ואם כן ידעתי אני ידעתי רמז זה, והיה לך להתבונן שאם לא אמרתי הדבר מפסוק של תורה והלכתי אל הכתובים, לא לחנם עשיתי זאת. והיינו, מפני כבודן של השבטים ע"ה שלא להזכיר מה שהם בפרטות נפלו בחסרון זה, ואמרתי פסוק משלי, שהוא סתמי כולל אינו נוגע בכבוד שום פרטי מסוים ורשום. ואולי גם אביו דהע"ה קדמו בזה, כשאמר תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו (תהלים לד כב), מפני הדר יקרו ית' רצה לכנות עליו שלא להזכיר בו שם אשם חלילה, אף על פי שיהיו דברי הרשע. ולמד מנתן הנביא ע"ה שאמר לו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה וגו' (שמו"ב יב יד), שהכוונה כלפי מעלה וכנה ותלה הדבר על אויביו. כן אמר כאן תמותת רשע רעה, מה שממית הרשע ומכלהו היא הרעה והרשע שהוא עושה ובעונו ימות, אך בעונות הדור היה מרשע האנשים להטיל האשמה ולהאשים לשונאי ה' לומר שהוא עשה את הרעה הזאת, והכוונה אליו ית' שהוא צדיקו של עולם. וזה ממש אולת אדם תסלף דרכו וגו'. ואלו היה התנוק אומר בניחותא, הא נמי רמיזא, לא היה מקפיד רבי יוחנן, אבל מאופן לשונו שאמר כמתמיה אטו הא מי לא רמיזא, כאלו הוא מקנטרו, על האופן שאמרנו, לזה חרה אפו בו וזכתה אמו והצילתו. א"נ כוונת ר' יוחנן ע"ה מעיקרא היתה כדאמרן מי איכא מידי וכו', לתמוה על הילד שהניח הכתוב שבתורה, אבל לא שנעלם ממנו היכן נרמז. ומתשובתו אטו הא מי לא רמיזא, נראה שהבין שרבי יוחנן בדרך שאלה אמר מי איכא וכו' שלא היה יודע היכא רמיזא בתורה, והנער בא להודיעו כאלו מחדש לו דבר זה. ולא נזהר כמו שהוזהרו תלמידי ר"א ע"ה, כששאל מה חדוש בבה"מ והשיבו תלמידך אנו וכו' (חגיגה ג א), אבל אירע לו כר' יוסי בן דורמסקית שא"ל פשוט ידך וקבל את עיניך (שם ג ב). אף כאן לפי שחשדו לר' יוחנן שלא ידע רמז זה וכאלו בא ללמדו כדבר מחודש אצלו, בקש להביט בו, אלא שאמו היתה זריזה ונשכרה. ויצא מזה שהאולת והכסילות הנאמרים בענינים אלו המכוון בהן הוא על חסרון המעשה:
ועל זה אמר בפ' אשר אנו בו, לך מנגד לאיש כסיל. מה שתהיה תפארתך להחזיק בשלימות אינו בלבד בהיותך לבדך, מבלי היות שם איש חסר השלמות המדריכך בדרך לא טובה. אלא לך מנגד לאיש כסיל, ואתה בכח שכלך הטוב תתקומם לבלתי התפתות אחריו. ואם אינך מכיר ויודע שפתי דעת, שלא תדע שפתי הדעת באמת איפה הם, כי גם זה מערים ומרמה ותחשבהו לפי דבריו לחכם שבחכמים ושלם שבשלמים, אומר לך חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, מה שהוא עיקר החכמה באיש ערום ודק השכל אינו לידע ביחיד ולהכיר מה שהוא בעצמו, כי מי לא ידע בכל אלה, אלא החכמה החשובה לערום הוא להבין דרכו של עצמו. וגם האולת של הכסילים כשהיא במרמה שהם מרמים להעלים אולת רשעתם, לשיחשיבוה אדרבא לחסידות וחכמה, ואתה תבין ותכיר זה לבלתי האמין בו ושלא להתפעל מדבריו, זו היא החכמה האמיתית של הערום ובכחך זה ודאי תגדיל שכרך הרבה מאד:
והכלל העולה מכל אשר אמרנו, כי שלשת חלקי הבחינות האלה הכוללות מרבים תשלום וגמול לשלמים. אם כפי ערך מעוט השנים, ואם כפי טבע נטיית מזגו המנגדו, ואם כפי המייעצו ומעוררו מן החוץ אל החפץ. שלשה אלה מצאנום נזכרים ונקבצו להם ז"ל ברות רבתי (ו ז) על פסוק ליני פה הלילה, במאמר זו נוסחו - א"ר יוסי ג' הם שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה, ואלו הן יוסף ודוד ובועז, ומביא הראיות לכלן. ובמקום אחר כתבנו בבאור כל חלקי המאמר בס"ד. וכאן לעניננו הוא מובן בכללותו, ששלשה הם, אשר אם אולי היו נוטים מהדרך הישר היה לכל אחד צד התנצלות מא' מהבחינות האמורות, וזה הוא שבא יצרן לתקפן, דהיינו שבא לתת תוקף ואומץ ההתעצמות להקל מעליהם עון ההמעדה לכל אחד מא' הטענות האלה השייכה לו, ועם כל זה בטוב טעמם נזדרזו עליו בשבועה ולא עמדה לפניו הסבה המביאתו לידי חטא. כי יוסף ע"ה היה לו ההתנצלות מצד השנים, בהיותו בתוקף בחרותו נכון למועדי התאוה, ובלי ספק היה כסוי חטאה בלתי נחשב לחמור. הלא ראינו מה שאז"ל ברבה (פז ח) על פ' ולא שמע אליה, מטרונא שאלה את רבי יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן (י"ח) [י"ז] שנה היה עומד בכל (אומצו) [חומאו] והיה עושה הדבר הזה. הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה מעשה יהודה ותמר ראובן ובלהה, אמר מה אלו שהם גדולים וברשות אביהם לא כסה עליהם הכתוב זה שהוא קטן וברשות עצמו עאכ"ו. הרי שהיה הדבר קל הנפילה מאד לפי מיעוט השנים וראוי לחפות עליו, ועכ"ז הוא התאמץ בגבורה ועשה מעשה זקנים על ידי השבועה, כי ע"כ זכה לכל מה שזכה: ודוד ע"ה הוא פשוט מאד שמזג טבעו היה מכריחו כמעט אל הנקמה מאשר הוא אויב לו ומבקש רעתו, בהיותו אדמוני, כאשר הובא למעלה. והוא בתקפו שלט על עצמו ונשבע שלא להנקם. ובעז ע"ה בא לו התעוררות מזולתו, מנועם אמרי רות ע"ה אשר הוצק חן בשפתותיה באמרה ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה (רות ג ט). ומה גם בהיות כאן כמה הוראות של מצוה, היה קל מאד לשמוע עצה ולקבל דבריה בעת ובעונה ההיא. ומ"מ כדי לעשות המצוה יותר בשלמות, מבלי שום צד גנאי ודופי, זרז את עצמו בשבועה והמתין עד שעת הכושר:
ומכל זה נתבאר מכוונו כי הוא יתברך אין עיקר משפטיו ודינו על גוף הפעולות והמעשים עצמם, אלא בהבחנת וערך העושה והפועל, כפי מה שהיתה נטיית רצונו אל ההפך, מצד הג' סבות שאמרנו. ונחתום בדברי החכם קהלת ע"ה באמרו - ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג טז יז). הניח ההבדל אשר בין בית דינו ית' הצדיק לבתי דיני בו"ד. ואם שלא תגיע ידיעתנו לשניהם בשוה, כי מי עמד בסוד ה' להשיג עין בעין סדר ואופן משפטו ודינו ית', אלא שאנו באים לידי הכרה זו על צד התוכחות מכח טענות שכליות, אבל מה שנעשה בב"ד התחתון אנו יודעין מהנסיון בראייה חושית. ולכן אמר ראיתי תחת השמש וגו', ר"ל מה שהוא תחת השמש כאן אצל התחתונים אני ראיתי ממש בחוש העין. והוא שבמקום המשפט אשר שמה ישבו כסאות למשפט לדין ולגזור מה שבא שמה לפניהם שיוכלו לשפוט, הוא גוף המעשה כפי מה שהוא ומה שיוכלו להשיג מענינו, אבל נמנע מהם לירד לסוף דעת העושה הרשע, להבחין ערכו שיהיה משוער עם הפעולה, כי אין זה בחיק האדם להשיגו על אמתתו. ואפילו במקום הצדק, שירצו לעשות דיניהם מצודקים וישרים בתכלית, לא יעברו מזה, כי לא יגיע שמה ולא יושם לפניהם אלא הצעת הרשע עצמו. אמנם לפניו יתברך אע"פ שעין לא ראתה ולא השיגה בחוש שום דבר ממנו, מ"מ אמרתי אני בלבי, משקול הלב ומהכרע הטענות הצודקות כפי עוצם חכמתו הבב"ה, כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים. הוא ית' שופט ומשגיח לא אל פעולת הצדק והרשעות מופשטים מצד עצמם, אלא את הצדיק ואת הרשע שהם פועלי הצדק והרשע, אותם ממש הוא שופט כפי מה שהם, וכפי בחינתם במה שהם פועלים. וזה כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ירצה שם לפני בית דינו הצדק יובאו שני ענינים יחד. כי יושגח על עצם הפועל, כפי חפצו בערך מה שהיה בו מהחפץ והרצון בעשיית המעשה, שזה אמנם יתחלף בפחות ויתר כפי מה שיש בו מההתנגדות מצד הסבות שאמרנו. וגם יושגח על גוף הפעולה עצמה, באופן שיקובצו הפועלים, שהם הצדיק והרשע בבחינת חפצם ונטייתם, עם המעשה עצמו, וישוערו יחדו לשפוט צדק הגמול הישר. וזה כל פרי דרושנו: