אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב לשירת הים

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב לשירת הים

חלק א - דרוש א ליום ז' של פסח

דרוש שני לשירת הים נורא תהלות מדרש תהלים - עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), משל למה העולם דומה וכבודו של הקב"ה, למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טובה ואמר על מה אלו מונחין לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי. כך היה העולם תהו ובהו, עמד וברא את העולם וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו: ועלינו מה לעשות לקלס ולברך וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה (שם קנ ו) ואומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן (שם פט נג). היה ללעג ולקלס אצל המתפלספים מאמר האומר היות האדם סבה תכליתית אל הבריאה כלה, ובאו ע"ז בשני דרכים. הא' כי בקשת התכלית בעצמו למה ברא הקב"ה העולם היא בטלה, כי לעולם לא נבא אל קצה. שאם נאמר בראו לתכלית המין האנושי, עדיין נשאל ומה בצע בבריאת האדם, וכי נשיב לשיעבוד את קונו, נשאל עוד ומה נועיל אליו ית' כי נעבדנו. וכן מדבר אל דבר עד שלבסוף נגיע בהכרח לומר כך היה רצונו ית', כי לא יתן ולא יוסיף אצלו שום שלמות מציאותנו או עבדותנו. והן אמת כי צדקו בזה לומר שאין לשלמותו ית' שום צורך מבריותיו, כי לא יוסיפו במעלתו מאומה, להיות עצם גדולתו בלתי תלוי בזולתו:

והוא אצלי מאמר המשורר ע"ה - כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך (שם פו י). אם אין כוונתו אלא לומר שהוא יתב' לבדו ולא אחר יקרא גדול ועושה נפלאות, נראה לבלי צורך כי הוא פשוט, וגם מלת אתה האחרונה, היא מיותרת. אמנם ירצה, כי שני חסרונות יקרו לאדם מצד פחיתותו. האחד כי כל מה שנתארהו בתאר מה לא יצדק בו בעצמו רק בצרוף, כי לא יקרא המלך מלך אלא בערך העם שהוא מולך עליהם אבל בזולת העם לא יקרא מלך. וכן לא יצדק שם גדול אלא בערך הקטנים ממנו כי הוא מצטרף, משא"כ אצלו ית', כי מלכותו אינה תלויה בזולתו אלא היא עצמותו. כאשר אנו אומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך וגו', כי אין כוונת ה' מלך על הזמן ההוה ומלך על העבר, אבל הרצון בו שהוא ית' הוא עצמו מלך מצד מהותו ואלהותו ואין זה תלוי בזמן או בעם:

והב' כי הפועל איזו פעולה, הנה תחלה היתה בכח אצלו ואח"כ הוציאה לפעל, ואין ספק שנתוסף השלמות במציאות הפועל מכשהיה בכח. אמנם אצלו ית' אין הפועל מחדש שום דבר, כי לא יתכן לחלק ולהפריד בין הכח והפועל כי הפועל והכח הכל דבר אחד אצלו. ועד"ז מתבאר לי פסוק שירתנו - ימינך ה' נאדרי בכח, אין האדירות שלך תלוי ביציאתו לפעל אלא גם בהיותו בכח בלבד הוא כן. וזהו שאמר כי גדול אתה וגו', ירצה הנה לך ה' נאה לקרוא גדול בהחלט, וגם לומר היותך עושה ופועל הנפלאות. לא עתה אחרי שיש נבראים שהם קטנים בערכך שבהצטרף אל קטנותם תקרא אתה גדול, או לפי שאתה מוציא בפעל הנפלאות בסבתם תהיה עושה נפלאות. אלא אפי' נצייר היותך אתה ה' לבדך מבלי שום נברא אחר, אתה גדול, להיות הגדולה תלויה בעצמותך. וגם אתה עושה נפלאות, עם שלא יצאו לפעל לחסרון מציאות המקבלים, כי הכח אצלך הוא הפעל עצמו ואין ביניהם שום הפרש. באופן שהנבראים לא הוסיפו שום שלמות בגדולתו, ומצד זה לא היה מקום לומר היות האדם תכלית הבריאה. אבל עכ"ז מצד טבע מדת השלם שהוא להשפיע מטובו ולהשלים הזולת ברא ה' העולם, עם בלתי היות לו צורך לכך, למען ישתלם המין האנושי בהכרת יוצרו וגדולתו וזה כל פרי מעשיו:

ואמנם כת אחרת באה בדרך שניה לומר כי אחרי הוראת היות לעולם תכלית, רחוק הוא שנא' היות האדם הוא התכלית הזה, כי אפי' נודה היותו כן אצל העולם השפל להיות המין האנושי היותר שלם שבנמצאות השפלות, לא יתכן כן בערך הגרמים השמימיים. כי להם ג' מעלות עצמיות על האדם. הא' מצד חמרם שהוא גשם חמישי בלתי מורכב וממילא הוא בלתי נפסד כפי הטבע, והאדם בעל חומר מורכב ונמשך היותו כלה ונפסד וקצר ימים, כאמרו אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים יד ד). הפליג בספור השתעבדות האדם אל הזמן, כי הוא תמיד בורח ממנו, וכאלו האדם רודף אחריו להשיגו ולא יוכל להחזיק בו. וזה הוא ימיו כצל עובר, אין הימים כמו הצל שאחרי האדם שהאדם עובר את הצל שאז יראה כאלו הצל הולך אחריו, באופן שהאדם נרדף מהצל, אלא הוא כצל שהוא עובר את האדם, שהוא לפניו, נראה כבורח מן האדם והוא רודפו להשיגו, וזה ודאי מורה הפלגת והעדר זמנו. הב' הוא היות השמים וכל צבאם גופים מאירים ומזהירים באי זה אופן שיהיה כמו שנאמר זהר הרקיע (דניאל יב ג), והשפלים הם גופים חשוכים מצד עצמם נעדרי ההארה. הג' מצד המקום, כי הגרמים השמימיים הושמו בצד המעלה והמין האנושי למטה, וזה מורה גריעותו:

ואולם יאמר כי כל אלו החסרונות יש להם מקום מצד החמר, אבל מצד הצורה אשר באדם האמתי, הוא העם הנבחר בהיות נפשותם חצובות ממהות גדולתו יתברך, לא יכנסו בערכם השמים וחיליהם. ולזה נתכוונו ז"ל כשאמרו בויקרא רבה פרשת אחרי מות (כ ב), רבי לוי בשם ר' סימון בן מנסיא אמר תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו עאכ"ו. הנה הרב בעל העקדה ז"ל פירש עקב זה על השכר. ולי אפשר, כי גדר התכלית הוא היותו בא בסוף כל הדברים וכל הקודם אליו הם כאמצעיים, אבל הוא תחלת המחשבה, כי הוא הדבר הראשון אשר יעלה בלב הפועל שבעבורו יפעל. והנה האדם ראינוהו אחרון במעשה לכל הנבראים, זה מורה היותו התכלית וממילא היה הראשון במחשבה. והוא אמרו - אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה) אחור בפעולה וקדם במחשבה, והוא מבואר כי היותו אחרון הוא בבריאת גופו וחמרו. ולזה אמרו שאם תפוח עקבו, שהוא משל אל החמר, ולפי שבא בסוף ובאחרונה קראו עקב שהוא הקצה האחרון שבאדם, הנה האחרוניות זה הוא מכהה ומשפיל מעלת גלגל חמה ראש כוכבי מעלה, כי להיותו נברא בסוף מורה היותו במדרגת התכלית אצלו, והשמש ושאר כוכבים כאמצעיים, כ"ש קלסתר פניו שהיא הצורה האלהית, היא נשמתו האצולה מכסא כבודו ית', כי ודאי תעלהו למעלה למעלה מכל העליונים: ועתה ראה כי תורתנו שתתעלה בארה בטול שתי הדעות הנפסדות שאמרנו בענין התכלית מיד בתחלת הספר, ופתח דבריה אמרה - בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו'. וכבר ידעת כמה נבוכו במלת בראשית להיותה סמוכה. וגם בפסוק והארץ היתה תהו, הוצרכו להדחק שפירשוהו על היסודות והוצרכו לפרש חשך על יסוד האש, ויהי א"כ הכתוב בלתי שומר סדר מצבם. ולמה באש אמר שהוא על פני תהום והרוח על פני המים, ולא אמר ג"כ במים שהם על פני הארץ. ולמה ברוח קראו רוח אלהים. ע"כ נראה היות הכוונה לרמוז הכזבת וסתירת הדעות האמורות, ולקיים ולאמת היות העולם כולו נברא לתכלית, ושתכלית זה הוא בארץ במבחר נמצאים שהוא המין האנושי. בפסוק הראשון באר בראשונה באמרו בראשית וגו', כי כאשר אמרנו התכלית בכל הדברים תמיד הוא הראשון במחשבת הפועל, ולכן יכונה התכלית בשם ראשית, כאמור ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קא י) ופי' בו ז"ל בברכות (יז א) תכלית חכמה תשובה ומ"ט וכו', הרי שהתכלית כנהו הכתוב בשם ראשית. ועל פסוק החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד) אמרו (קה"ר ב טז) והסכל עיניו ברגליו אלא עד שהחכם בראשו של ענין יודע מה יהיה בסופו, ר"מ הוה צווח לסיפא דמלתא רישא וכו'. באופן שהתכלית הוא הקודם לכל הדברים:

ע"כ אמר בראשית, ירצה אל תחשוב שברא ה' העולם מפני שכן עלה ברצונו מבלי פנות אל שום תכלית, כי אין הדבר כן, אלא בראשית, במה שהוא תמיד ראשית והתחלת כל הדברים הנפלאים שהוא התכלית, וזה הוא טעם תי"ו הסמיכות. כי התכלית לעולם הוא התחלה של כל הדברים אשר אפשר לצייר שאינו התחל' לדבר זולת דבר. בזה הראשיות שהוא התכלית ברא ה' כל הנבראים, שכלם נבראו לתכלית בין העליונים ובין התחתונים. ובפ' השני באר התכלית מה הוא, והגיד שעם כל החסרונות השלש אשר אמרנו היותם בשפלים, עכ"ז התכלית נמצא בם, הוא מין האדם העולה על גביהם. ועל הראשון אמר והארץ היתה תהו ובהו, יאמר הן אמת כי הארץ היתה מטבעה נפסדת ואובדת מצד הרכבתה, משא"כ בעליונים שהם פשוטים וקיימים. ועוד שנית שהיא חשך נעדרת האורה, והעליונים בעלי אורה מאירים ומזהירים. ועוד בה שלישיה שהיא על פני תהום, מקום שפל לצד מטה אל המרכז, והשמים הם בגובה רום לצד מעלה. אבל מ"מ יש כאן בארץ ענין אחד העולה במעלה יתרה על פני כל הנבראים כלם המכונים בשם מים, כנודע מענין מים עליונים ומים תחתונים, והוא רוח אלהים, הוא נשמת אלהים חיים אשר נפח באדם. ומזה הצד עולה על מדרגת העליונים, כי כל ג' חסרונות הגוף יתוקנו ע"י שלמות הנשמה הטהורה:

ומעתה לפי זה לא בלבד עלתה מעלה האיש הישראלי על צבא השמים אלא אפילו על המלאכים נתעלה והוא גדול מהם מצד נשמתו. וזה כיונו ז"ל להמציא בפרק רבי עקיבא (פח ב, כ"ה בע"י) באמרם, אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה מששת ימי בראשית תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים (תהלים ח ה). א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה. אמר לפניו מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך, אמר להם למצרים ירדתם וכו'. מיד הודו להקב"ה שנא' ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ (שם י) ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב. מיד כל א' וא' נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנא' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (שם סח יט) בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות, ואף מלאך המות מסר לו דבר שנא' ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים (במדבר יז יב יג), אי לאו דא"ל מנא ידע:

ועם שיש בו דיוקים הרבה לא נדקדק אלא שנים או שלשה, לבא אל הכוונה דרך כלל. ראשונה מה איכפת להו למלאכי השרת שיעלה מרע"ה למרום ושיקבל התורה, האם עינם צרה בטובתו של משה. שנית מה הוא לשון זה שאמרו מה לילוד אשה בינינו, כי היה להם לתמוה על המקום ולומר מה לילוד אשה כאן או יאמרו מה לילוד אשה עמנו, אבל אמרם בינינו מה כוונתם. שלישית בלשון שאמר הקב"ה החזר להם תשובה, יאמר בקצור השב להם, ואם על כל פנים ירצה לומר מלת תשובה יאמר השב להם תשובה ולא החזר להם:

והנראה בכוונתם כי הוא ידוע היותו יתברך במלכותו כב"י כמלכותא דארעא, לשכך את האוזן בהבדיל כמה הבדלות. והוא מוקף מכל צבא מלאכיו הסובבים כסא כבודו קרובים אליו לפי מעלתם, ואין מי שיתמצע בינו ית' ובין מלאכיו המשרתים לפניו כי מי יגיע למדרגה זו. אמנם מרע"ה העיד עליו הכתוב ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), לומר כי כשעלה מיד נגש ממש אל האלהים לפנים ממחנות מלאכי השרת, כי הוא היה קרוב אצל הי"ת, ונשארו המלאכים לצד חוץ כרחוקים, וזה למשל כי נתעלה מעלתו על מעלתם. וע"כ אמר כי כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, איך אפשר למי שהוא ילוד אשה, שכוללים בזה כל החסרונות שאפשר שיהיה, הוא ממצע ומפסיק במדרגתו בינינו, דהיינו בין גדולתך ית' לנו שהיא כאמצע ואנו בקצה האחר. השיבם ית' כי היה זה לו כן מצד בואו לקבל התורה, כי בזה נשתלם תכלית הבריאה שהיה בעבור ישראל שיקבלו התורה, וכיון שהכל נבראו ואפילו המלאכים לתכלית זה, מפני כך גדלה מעלתו על מעלתם. אז אמרו מעיקרא דדינא פירכא כי למה ירצה ליתן התורה למי שהוא בו"ד מעופש חמרי כלה ונפסד ומשועבד לנטות אל החמריות, הלא יותר טוב תתן הודך על העליונים בלתי בעלי חמר והרכבה. אמר ה' למשה חזור להם תשובה, ירצה יחשבו המלאכים כי בהשפיל ערך האדם מצד חמרו ונטייתו אליו תהיה תשובה נצחת לבלתי תת להם התורה, ואני אומר לך לא תבקש שום טענה ושום תשובה אחרת לנצחם, אלא חזור לומר להם פעם אחרת אותה תשובה עצמה שהם אמרו, כי היא היא הנותנת שלהיותך בו"ד ראוי להנתן התורה, כמ"ש אח"כ מה כתוב בתורה וכו'. אלא שעכ"ז נתיירא משה ע"ה, שמא ינוצח מהם מתוך הבל פיהם, דהיינו שהם רוחניים והוא הבל טהור שאין בו חטא, וסוף סוף הוא בעל חומר מוכן לחטא. ע"כ אמר לו ה' אחוז בכסא כבודי, כאשר פירשו המפרשים ז"ל שיביט וישכיל במהות נשמתו היותה אצולה מכסא כבודו ית' ובזה ודאי יתעלה על מדרגת המלאכים. אז נתאזר כח והשיב תורה שאתה נותן וכו', באופן שאדרבא מצד החומר אשר באדם הוא זוכה לקבל שכר יותר מהמלאכים אשר אין להם נטיה אל הרע ושלמותם הוא מוטבע בהם שכן יצרם יוצרם ית':

ובזה מובן אצלי מה שאמר אליפז - האנוש מאלוה יצדק וגו' הן בעבדיו וגו' (איוב ד יז), כי לפי שאיוב במענה הראשון הורה שהיה חפץ ומתאוה המות אפילו מתחלת לידתו והיה רוצה לישאר שם ולא לבא מעיקרא לזה העולם, ונתן פני ההראות באמרו שם רשעים חדלו רוגז (שם ג יז) שהרשעים בעולם העליון הם נמנעים מלהכעיס את ה' כפירושם ז"ל, ושם נחים ממה שיגעים כאן להתגרות להלחם תמיד עם יצרם הרע. לזה אמר אליפז כי זה טעות הוא בידו, כי אדרבה היות האדם משועבד למלחמת יצרו, הוא סבת שלמותו ומעלתו על כל צבא מעלה. וזה הוא האנוש מאלוה יצדק, האם אולי צדקת האנוש וכשרון מעשיו בא לו כן מאת ה', שהוא ית' הטביע בו לטבע קיים שיהיה עכ"פ צדיק, כאשר הטביע לנבדלים ולגרמים השמימיים, או אם יטהר להיות זך בלי פשע, אם בא זה מעושהו שעשאו כן מצד עצמו, כאשר הם העליונים. זה אינו, כי ודאי צדקתו וטהרתו אינם טבעיים בו בהכרח, וע"כ מצד זה הן בעבדיו לא יאמין, זה האנוש והגבר אינו מאמין כלום ואינו עושה חשיבות מהשמים וכל צבאם, שהם במדרגת עבדים מקיימים דבר ה' בהכרח טבעם. ואפילו במלאכים הנבדלים משים האדם הזה תהלה וחסרון בערכו מצד טענה זו בעצמה. וזה כי אף שוכני בתי חומר, עם היות בני האדם שכנים בבתי חומר, אסורים בגוף החמרי הזה, שהוא כמו בתים מורכבים מיסודותיו מחלק עפרי באופן שהם נכונים למועדי החטא, הנה עכ"ז הם בטוב שכלם מדכאים ומשעבדים אלו הבתים החמריים ונוצחים יצרם, ובזה זוכים יותר ועולים על גדר כל העליונים אשר אין להם אפשרות לחטוא. ונראה א"כ צדק בשפטו האומר היות האדם תכלית כל הבריאה עליונים ותחתונים. ובא האות והמופת החותך בזה, במה שהודיע ה' כי כאשר לא נשתלם תכליתו, שהאדם התעיב עלילה ולא שמר הכוונה אשר בעבורה נברא שהיא לעבוד את בוראו, מיד בקש להחריב את העולם, שהוא כלו במדרגת הכלי והאמצעי אצל האדם:

והסתכל אמרו ית' לנח קץ כל בשר בא לפני, שהכוונה אצלי מה שהוא הקץ והתכלית לכל בשר הברואים בא לפני זכרונו ית', כי ראה לא יצא לפעל תכלית זה והיה הפך כוונתו, ומן הראוי היה להשחית את הכל אלא שלהיות נח שלם מצד עצמו נצול ונתן שארית לעולם. והוא מה שאז"ל במדרש רבה (ב"ר ל ב), כתיב - קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ לא יפנה דרך כרמים (איוב כד יח), קל הוא על פני מים, גזרה שנגזרה עליהם שיאבדו במים, תקולל חלקתם בארץ, מי שפרע מדור המבול כו', כ"כ למה לא יפנה דרך כרמים, שלא היתה כוונתם אלא מטעת כרמים, אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נח. והוא מאמר קשה ההתוך. והרב בעל יפה תואר ז"ל נדחק בו מאוד והוצרך למחוק הספרים ולגרוס שלא היתה כוונתן למטעת כרמים כו' ולהטעות מלת אלא, ולפי זה הוציא הדברים מפשוטן ופי' מטעת כרמים על ההולדה:

ולי בעניותי דברים ככתבן, שהרגישו בפ' זרותו שנכנס בלשון יחיד קל הוא ואח"כ יצא בלשון רבים תקולל חלקתם וחזר לסיים בלשון יחיד לא יפנה. לזה אמרו כי הפסוק יובן כאשר נייחסהו לענין נח. כי נח מצד שלמותו לא צלל כעופרת במים אדירים כאשר נגזרה גזרה על דורו שיאבדו במים, אלא הוא היה קל למעלה שט על פני המים בהכנסו לתיבה אשר היתה הולכת על פני המים באופן שהיה כדברים הקלים, אבל בני דורו נשארו למשל ולקללה עד שאמרו עליהם מי שפרע מדור המבול. וכל כך למה, מה היה שזכה נח להנצל יותר מכל בני דורו. אמר לא יפנה וגו', מה שזכה לכך הוא לפי שנפרש ונבדל ממעשה הדור הרע ההוא כי הם לא שמרו כוונת תכליתם שהוא לקיום המין לעבודת ה', אלא נטו אל החמר לתענוגי העולם למטעת כרמים ממש שהוא סוג אל כל המעדנים שכר ירדופו ויין ידליקם. אבל נח לא יפנה דרך כרמים כהם, לא היתה כוונתו מעיקרא אל העדונים האלה אלא להרבות תולדות. והיה א"כ איש צדיק תמים בענין דורותיו היוצאים ממנו, שנתכוון ממש להעמיד דורות ותולדות. ובזה זכה שיאמר עליו ממש את האלהים התהלך נח, שהיה מתהלך אצל האלהים וקרוב אליו ולא היו המלאכים ממצעים בין מדרגתם, מה שאין כן בני דורו שהיו רחוקים ממנו יתברך: ואחרי הקדמנו זה נבא לעניננו בבאור המאמר אשר בו התחלנו. והוא מבואר הקושי בשאלת למה העולם דומה וכבודו וכו', מה מקום יש לה ומי הכריחנו לדמיון, ואם נזקק לזה, סדר לשונו זר ומבולבל, וכפי הנראה היה ראוי שיאמר למה הקב"ה דומה בעולמו. ואיך ישוה המשל שהיו למלך אוצרות מלאות כל טוב, שהוא הפלגת רבוי מציאות וישות של טובה, עם הנמשל שהיה העולם תהו ובהו שהוא תכלית ההעדר והריקות. גם מה שסיים ועלינו מה לעשות לקלס ולברך, נראה משולל ההבנה, וכפל הענין לקלס ולברך:

אמנם החזקה שבטענות השוללים תכלית אל הבריאה, הוא אמרם כי כל פועל לתכלית הוא בהכרח נעדר מאותו התכלית אשר בעבורו פעל, ובהשיגו התכלית יקנה מה שהיה חסר ממנו תחלה. ואם נניח בזה תכלית אצלו ית' בבריאתו העולם, א"כ השיג בבריאה מה שלא היה לו זולתה חלילה וזה חסרון בחקו ית' המסולק מכל החסרונות, ונמצא כב"י כנוגע בכבודו וביקר תפארת גדולתו:

על כן באו ז"ל לתקן זה באמרם משל למה העולם דומה וכבודו וכו', ירצה איזה משל ודמיון נשים לבריאת העולם, שישאר כבודו יתברך במקומו מבלי יוכלו המדברים להלעיג ולומר שנתוסף לו ית' חלילה אחרי הבריאה. והשיב שהוא משל למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב כך העולם וכו', יאמר אל תחשוב כי בהיות העולם תהו ובהו יקרא זה העדר ושלילת מציאות שהיה השי"ת ממה שהיה אח"כ חס ושלום, כי אדרבה כשהיה תהו ובהו הוא כמלך שיש לו אוצרות כל טוב, כי הכל היה בהויה מעולה ומציאות יקר בציורו ית', בלי שום העדר יותר ממה שהיה אחרי צאתו לפועל, ומה שבראו בריאה ממש לא לצורך תוספת שלמותו היה, כי מצד עצמו יש לו אוצרות מלאות כל טוב. אבל היה כן לתועלת העבדים והברואים עצמם שיתהנו הנבראים אלו מאלו, ויגרום זה שיקלסו להקב"ה. ואין זה אלא כעין נחת רוח לפניו ית' שיקלסוהו בריותיו, עם שאינו מתהנה מזה, כעין המלך שמחלק האוצרות לעבדים שהם הם המתהנים ולא הוא ולא יגיע לו מזה שום תועלת אלא הקלוס:

ועתה אמר ועלינו מה לעשות לקלס ולברך הם דברי ישראל, כי להיותנו אנחנו מבחר כל הנבראים כלם וראינו שהכל נבראו לקלוסו ית' ממה שמתהנים ומקבלים מהתועלת אלו מאלו, אם כן במה יודע איפה יתרוננו על כל שאר הנבראים אפי' מיתר המין האנושי, אם כמונו כמוהם נקלס נהיה כולנו שוים. לזה אנו אומרים כי יש לנו לעשות תוספת מעולה מאד אליהם, והוא כי מלבד הקלוס שבו אנו משותפים עמהם נוסיף גם כן לברך. והוא כי נודע היות הברכה אליו יתברך על דרך מה שאמרו חז"ל (ברכות ז א) ישמעאל בני ברכני, שהוא כאלו כב"י ישראל מוסיפים כח בו ית' להשפיע טובה באמצעות מעשיהם הטובים, וזו סגולה מיוחדת בישראל שקבלו התורה ושומרים מצותיה, מה שאי אפשר להמצא כן בשום אומה ולשון שלכל המרבה נמצא בהם הקלוס. או קלוס ממש בפה שנותנים שבח ומהלל אליו ית' במה שמקבלים מהטובה, או קלוס ע"י פעולותיהם שמתוכם נכרת גדולתו יתברך כנודע מהשמים מספרים כבוד אל (תהלים יט ב), אבל לא יגיעו לכלל ברכה. וזה הוא כל הנשמה תהלל יה, כלומר כל הנשמה בכלל תהלל יה, כי לענין ההלול והשבח כל נשמה משותפת בשוה, אבל בענין הברכה בזה נבדלו ישראל בלבד מפאת אמונתם:

וכך אני מפרש כוונת פסוק - יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוך (שם קמה י). שכל המעשים בכלל אשר נכנסו בזה כל הנבראים כלם הם מודים ומהללים שמך הגדול כל אחד ואחד כפי מה שהוא, אך נתייחדו חסידיך בלבד לתת לך ברכה ולגרום המשך ההשפעה מצינורי אצילותך, בהיותם מאמינים אמונה שלמה יסודות תורתך ושומרים מצותיה, כי אז בהיותם מהללים אותך מצרפים בזה הברכה שהיא משך השפע. וכל מה שנמצא לשון ברכה אצל שאר הנבראים ברכו ה' צבאיו [וגו'] מלאכיו וגו' (שם קג כ) אינו עצם הברכה, אלא נאמרה בהם בהשאלה, כי הברכה האמתית (אשר) לא נאמרה אלא בישראל, ולזה ערב קלוסם תמיד לפניו ית' יותר מכל שאר הקלוסים:

והוא מה שנתעלה יום זה מאד כמעט יותר משאר ימים טובים אשר במועד חג הפסח לאשר בו שוררו ישראל השירה המקולסת, שעליה יצדק אומרו ית' השמעיני את קולך כי הולך ערב (שה"ש ב יד). ומחשובי המאמרים והקלוסים הנאמרים בה הוא אמרם אליו ית' - נורא תהלות, כאשר בנושא שלנו. והענין כי יראה רוממותו ית' לא תתייחס בלבד אצל השמירה מליפול ברשת החטאים, כמו שנתפרסם לומר יראת חטא, אבל תוכלל אפי' בעניני המעלה ודרכי קנין השלמות, כי גם בהם צריך להיות מפחד וירא שיהיה על צד השלם שבפנים, ויחשוד את עצמו שמא איננו עושה ככל הראוי בכל תנאיה. ומורא זו היא מעולה מאד, בהיותה מורה על החשק הנמרץ אשר לו להשתלם בהחלט בתכלית מה שנתחייב בו. ובזה יקל היתר הקושי אשר בפסוק, מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים י יב), כי איך כל הדברים העצומים האלה ימעיטם ויקטינם במלת מה. אבל בשיכוון למה שאמרנו יצדק המאמר, כי לא אמר וללכת בוי"ו התוספת, אלא ללכת. וירצה כי אין ספק שההליכה בדרכי ה' ואהבת גדולתו ועבודת מצותיו, הם ענינים גדולי הערך מאד וצריך טורח רב לבא עד תכונתם. אמנם אמר כי לאשר יזמין עצמו לכל הדברים האלה, הוא שואל ממנו דבר נקל מאד לא יפול בו שום קושי כלל, והוא שכשיבא ויכין עצמו ללכת בדרכי ה' ולאהבה אותו ולעבדו וגו' יהיה זה בשירא את ה' ויחרד לבו לעשותם בלב רגז שלא יחסר בהם איזה חלק מהמשלימים אותם, כי בלי ספק יראה זו מלתא זוטרתי היא, לא יצטרך עליה שום השתדלות כי מאליה היא באה:

וכבר בא על זה צווי המשורר ע"ה - עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב יא), אומר אפילו בזמן שתעבדו את ה' תעבדוהו ביראה שמא אתם מקצרים באיזה דבר מן העבודה ההיא. ומין זה מהיראה אינה כשאר מיני המורא, אשר ראוי לאדם שיצטער בהיותו מרגיש בעצמו שהוא מפחד וירא ע"ד חטאתו, וכעין ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב ז) שהצר לו על מה שנתיירא, אבל זו הוא יראה מעולה ונכבדת ראוי שתגילו ותשמחו ברעדה זו, כי היא העיקר המבוקש בעבודה:

ומבואר בזה מאמר החכם בנו ע"ה - הולך בישרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו (משלי יד ב). יאמר כי השלם גם בהיותו הולך בדרך הישר, בו הוא ירא ומפחד מה' אולי אינו משלים די חיובו. והאיש הנלוז בדרכיו מלעיג עליו ומבזה אותו, באמרו כי היראה שייכת בפעל החטא והעון אבל זה המתעסק בדרך ישרה ממה יפחד ויירא. ולא ידע העני כי זה הוא הנרצה ומבוקש יותר, כדברי משה ע"ה מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו':

והנה תפול יראה זו המעולה בג' ענינים. הא' בעיון ועסק התורה, כי בהכנס בלמוד הדרושים התורניים יפחד וירגז לבבו פן ח"ו ישיגהו איזה טעות או שגיאה ולא יכוין אל האמת, וכתפלת ר' נחוניא בן הקנה ע"ה בכניסתו לבית המדרש. וכעין זה מתפרש אצלי מאמר התנא ע"ה (אבות ג יא) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שקודם הכנסו אל החכמה נכנסה בלבו יראה יקרה שמא יחטא בעניני העיון בחכמה ההיא אז ודאי תתקיים בו חכמתו להיות קולע אל נקודת האמת. הב' במעשה המצות, לצמצם בקיום כל דקדוקי פרטיהם שיהיו כתקנן ולא יחסר מהם מאומה אפילו כחוט השערה. ועליו אמר שלמה ע"ה - בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם (משלי יג יג), כי המבזה הדבר לומר למה זה כ"כ דקדוקי עניות בעשיית המצוה יספיק לעשות העיקר בה ומה לנו בענפים, זה יחבל לו, כי בעניני המצוה מה שנראה לנו טפל הכל הוא מעיקריה. ולכן הירא מצוה שחרד וירא שלא יחסר איזה דקדוק קטן, זה ישולם ממנו יתברך מפרטות על החרדה והיראה הזאת. והג' בהלול ושבח לפניו יתברך, שהוא ענין מסוכן מאד הן בתוארים הן בנושא השבח או ההלול עצמו, עד שאפי' במלאכי השרת נאמר עונים באימה ואומרים ביראה וגו'. וזה הוא התאר המעולה שאמרו ישראל - נורא תהלות, והוא מובן מאליו לכוונתנו. השיר יהיה לנו כליל התקדש חג ב"ב, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה