בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש א ליום ז' של פסח
דרוש ליום ז' של פסח על שירת קריעת ים סוף אשירה לה' כי גאה גאה שמות רבה (כג ד) - ד"א אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא כו). מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעברו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו ב):
הן אמת כי כל המון הנסים ונפלאות אשר היו ויהיו יחשבו ויהיו לגדולי הערך וקשים מצד עצמם, להיותם יוצאים מהמרוץ הטבעי. אך אמנם אין זה כן כי אם בערכנו, כי לא הורגלנו אלא במה שעולם כמנהגו נוהג, וכל שהוא מופלג מזה יתבהל בו שכלנו ויתמה על מציאותו, אבל בערכו יתברך, לאפס ותהו נחשבו לו ואין אצלו שום מין הפרש בין הפעולות הנסיות להתמדת הטבע שאינו אלא קיום ההויה. והוא אמרו - אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת (שם קיח כב), ירצה הנה ראינו דבר עצום ונורא מאד שהאבן אשר מאסו בה הבונים לפחיתותה וגריעותה ולא החשיבוה לכלום, עתה היתה לראש פנה ועליה נתייסד בנין כל הבית. שהוא משל על ישראל ע"ד - מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה (ישעיה נג א), שזה ודאי נראה נס גדול יוצא מההקש הטבעי. אמנם דע לך כי לגבי יכלתו יתברך מאת ה' היתה זאת, אין זה אלא הויה טבעית כאלו אין כאן שום דבר זולת טבע ההוה ומורגל תמיד, כדרך כי הוא אמר ויהי (תהלים לג ט), ברוך שאמר והיה העולם. כי שם היה נאמר על מה שהוא מורגל והווה מצד הטבע, כן זאת הפעולה הנוראה, מאת ה' ומצדו לא תקרא, אלא שהיתה בהויה טבעית. ואם היא נפלאת מעין הפלאים והנסים, אינו אלא בעינינו לגבי דידן שלא הורגלנו בכך:
ממילא הוא מבואר כי לגבי דידיה יתברך שמו לא יתכן לתת שם מדרגה לנס זולת נס ולומר זה גדול מזה, כי הכל שוים לפניו כקטן כגדול. אבל מ"מ כפי ערכנו נמצא להם ז"ל מגדילים נס אחד מזולתו, ובפרט בנסים העצומים אשר עשה ה' במצרים ראינו היותם מפליגים עד מאד נס קריעת ים סוף כאלו הוא גדול מכלם: כי כאשר ירצו להגזים בקושי אי זה ענין יאמרו קשה כקריעת ים סוף, כאמרם (סוטה ב א) וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, וכן (פסחים קיח א) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף:
ויש בזה להם ז"ל במדרש (שמות רבה כב ד) מאמר זה סגנונו, וייראו העם את ה', שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג), ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, אלא שיציאת מצרים קשה שנאמר או הנסה אלהים וגו' (שם ד לד) ואתכם לקח וגו' (שם ד כ), תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתוב אנכי ה' אלהיך אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את ה'. ולמה צריך להזכיר באמת ויציב קי"ס, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה שכן כתוב אחריו אז ישיר משה:
ויש בזה מקום דקדוק, שבאו להבדיל בין יציאת מצרים לקי"ס ואמרו שיציאת מצרים קשה כאלו דוקא ביציאת מצרים היה קושי ולא בקי"ס, וזה הפך המוסכם שאמרו בכמה מקומות קשה כקי"ס וכו'. ועם שאח"כ אמרו תדע שזו קשה מזו וכו', מ"מ ירצה הפך מה שהוסכם בפרסומו להחליט הקושי העצום בקי"ס. ועוד יש לי בו מהקושי, כי כפי הנראה אמרו ומה בין יציאת מצרים לקי"ס בא לתת טעם למה אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו ואם לא הזכיר קי"ס אין מחזירין אותו, ואמר שהסבה היא להיות יציאת מצרים יותר קשה מקריעת ים סוף, והכריח היותה יותר קשה מפני שבי"מ נאמר אני ה' אבל בקי"ס אינו מזכיר את ה'. ופשוטן של דברים משמע שבי"מ הזכיר ה' שהוא יתב' בעצמו ובכבודו הוציאם בלי שום אמצעי, אבל בקי"ס עם שהכל בא מכחו העצום מ"מ לא נזכר בו ה' שבעצמו ובכבודו קרעו בלי שום אמצעי, כי הלא היה על יד מטהו של משה כמ"ש ויט משה וכו' ורוח קדים וגו'. ואם הוא כן יקשה מאד, דהתינח קי"ס שאין מזכירין אותה מזה הטעם אבל מכת בכורות הרי גם היא קשה מזה הצד, כי בה נאמר בפירוש יותר ועברתי בארץ מצרים [וגו'] והכיתי כל בכור (שמות יב יב) וכדרשתם ז"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא אחר, וא"כ היא קשה כי"מ והיה ראוי ג"כ שאם לא אמר מכת בכורות יחזירו אותו. ואגב ארחין נדקדק מהיכן הוציאו ז"ל שבזכות האמונה זכו לומר שירה, והיכא רמיזא ששרתה בהם שכינה: והנראה בזה כי בכל הנסים והנפלאות שבאו בענין מצרים מתחלה ועד סוף יש להבחין שתי בחינות בכלל. האחד כל המכות והיסורין שבאו על פרעה ומצרים, והב' ההטבה לישראל להוציאם לחירות ולגאלם מן השעבוד הגדול ההוא. והנה כפי ערך רשעת פרעה ועמו כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד נגדו יתברך, לבלתי שמוע בקולו ובסרובו על קיום מצותו, ודאי כל המכות ההם באו על קו הדין והיושר ונודע ה' משפט עשה בהם מבלי יהיה שם מקום קנטור ונגוד על זה, כי בדבר אשר זדו עליהם. וכל אשר הוא נעשה בצדק ובמשפט אנו מייחסים קלותו מאד לפניו יתברך, מבלי היות שם צד הגוזר על הפכו. אמנם מה שנמשך להטיב את ישראל על גאולתם ועל פדיון נפשם, בזה יש בו מהקושי מצד הקנטור של מה"ד להיותם בלתי כדאים לזה, ואדרבה המשפט הישר היה מחייב שיתמידו בשעבוד, אחרי אשר נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם מה אלו וכו'. ועכ"ז ה' כגבור יצא וכבש במדת רחמיו את מדת דינו הצדק והוציאם ממצרים עם כל חסרונותם:
ועתה אמרו במאמרנו כי הקורא ק"ש, אשר בה אנו מזכירים עצם הגאולה והיציאה ממצרים, בפ' ויאמר לא יספיק זה, אבל צריך גם כן לעשות זכרון פרטי מהמשפטים שעשה במצריים אשר יוכללו, אם בהיותם שם, וע"ז צ"ל מכת בכורות כי היא העצומה וחותם התכלית שבכלם, ואם אחרי שיצאו משם, והיא קריעת ים סוף שעיקר הכוונה היתה למען ירדפו מצרים אחריהם ויטבעו בים סוף. אלא שיש הבדל בזה, כי בענין יסורי המצריים מכת בכורות וקריעת ים סוף, אם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל בענין גאולת ישראל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו. ונתן טעם החלוק בזה באמרו כי יציאת מצרים היא קשה שנא' או הנסה אלהים וגו' (דברים ד לד), כי כיון שאפילו בקריעת ים סוף שהיא הגדולה שבכל הנפלאות מצד עצמה כפי כמות שדוד הטבע בעצם וראשונה כאשר יתבאר בס"ד, והיא המרגזת כל העמים כדברי רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגו' (יהושע ב י) ועל זה אמרו קשה כקריעת ים סוף כאמרו מצד עצמות הנס, מ"מ אצל המשפט האלה והדין הישר לא היה בה שום קושי ונגוד על ההפך, כי גמולם השיב בראשם ולפיכך אין זה ממה שיחייב שאם לא הזכירה יחזירו אותו. אבל י"מ שהיתה שלא מן הדין היה בה מן הקושי וההתנגדות מה שלא יעלם, ולפיכך עכ"פ צריך שזכרה לא יסוף מבני ישראל למען ידעו ויכירו כמה התחסד ה' יתברך עמהם, לחייבם יותר אל ההשתעבדות לשמור מצותיו ותורותיו. ותדע ענין זה שזו קשה מזו כאשר אמרנו, כי ביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלהיך, ירצה כי כשבא יתברך לתת תורה לישראל ולפרסם מצותיו לעבוד עבודתו מה ששם לפניהם והטענה אשר טען להם להניע רצונם על כך היתה יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף, עם שקריעת ים סוף הוא נס יותר גדול כפי עצמו. נמצא שבאמצעות יציאת מצרים ובכח ההטבה הזו נאמר אנכי ה' אלהיך וגו' שבאר מיד אשר הוצאתיך וגו', אבל בקי"ס לא הזכיר את ה' לומר שמתוך נס הקריעה ראוי שיכירו אלהותו ויעבדוהו, זו הוראה מפורסמת כי יותר יחקוק חיוב ההשתעבדות לאלהותו חסד הטבת היציאה בלי שום זכות מנס קריעת הים לייסר המצריים. וכ"ת א"כ למה נצטרך להזכיר קי"ס לכתחלה, לזה השיב כיון שאנו באמת ויציב שהוא ענין האמונה יש לזה שייכות עם קי"ס כי בה האמינו ישראל ומן האמונה זכו לשירה ולרוח הקדש:
ושתים אלו נרמזו בפסוק אז ישיר משה, כי היל"ל אז שר, וכן יקשה כיון שהיו משה ובני ישראל המשוררים היל"ל ישירו בלשון רבים. אבל הכוונה לפי דבריהם ז"ל, כיון שהאמינו בה' מאז הוכנו וקנו זכות לשיוכלו לומר שירה עם משה ע"ה, ולא בהבדל מדרגות שיאמר משה בהשראת שכינה והם כהדיוטות בלי שפע אלהי, אלא ישיר בהשואה גמורה ודמיון שלם כאלו הם ומשה הכל אחד בענין השראת השכינה. וכאשר הוכנו והוזמנו מאז שישירו, כן היה בפעל ויאמרו לאמר. ונתיישב בזה גם הכפל: וכל אלו ההבדלים שאמרנו בארם המלך דוד ע"ה באמרו - למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו, ויוצא ישראל מתוכם כי לעולם חסדו, ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו, לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו (תהלים קלו י יג). הנה הזכיר שלשתם אבל לא אמר ביד חזקה ובזרוע נטויה אלא אחר ויוצא ישראל מתוכם, כי בה היה החוזק ונקראה יד חזקה. אבל מה שעשה במצרים נקראת יד גדולה בלבד מצד עצמה, כי בלי ספק היתה הגדולה שבנפלאות:
ואולם מה שהרבו להפליג בהגדלת נס זה של קריעת ים סוף היא הוראה עצומה על היותו יקר הערך מאד ושיש בו מהפנימיות שעור רב, וראוי לנו לדעת מה נשתנה נס זה שיצא מכלל שאר הפלאים הנעשים במצרים. ונאמר בזה עם מה שנבין במאמרם ז"ל בויקרא רבה פרשה ל"ה (ה), תנו בשם רשב"י הככר והמקל נתנו מכורכין מן השמים אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו, היכן הוא משמעו של דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיה א יח). ודבריהם ז"ל קשים מצד עצמם בהבנתם. ולדעתי נתכוונו לומר כי מימי קדם קדמתה פשתה צרעת אמונה כוזבת בין המתפלספים, כי כיון שמסבה אחת פשוטה לא יסובבו מסובבים הפכיים ע"כ גזרו שהטוב והרע להיותם הפכיים א"א שיבואו מסבה א' עצמה, אלא שיש סבה א' פועלת הטובות וסבה אחרת פועלת הרעות. לכן אמר רשב"י ע"ה כי אין הדבר כן, אלא ככר ומקל נתנו מכורכין מן השמים, יאמר בין הטובות וההצלחות הנכללים בככר שהוא עצם הפרנסה ובין המקל שהוא כולל צרות רבות ורעות ויסורים קשים לא באו מהתחלות שונות נפרדות זו מזו, אלא שניהם נתנו כרוכים ומעורבין יחד כלם ממקור א' ומסבה א' יתברך שמו. והיה כן ממנו בדרך גמול ועונש, כי הוא יתברך אמר אם שמרתם את התורה וכו' שהכל גזור מלפני בית דינו הצדק. והוא מה שכיוון הכתוב באמרו - אם תאבו וגו' ואם תמאנו וגו' כי פי ה' דבר. אשר בלי ספק אמרו כי פי ה' דבר הוא מותר, כיון שכל מה שאמר עד עכשיו ג"כ היה בדבר ה'. אבל הכוונה להוציא מלבנו אמונה רעה זו, ואמר ל"מ כשתאבו ושמעתם יהיה לכם שפע טובה מצדו יתברך, אלא אפילו כשיהיו לכם צרות מצד מעשיכם, יהיה כן לפי שה' דבר והוא גזר על כך, ולא יבאו הרעות מסבה אחרת זולתו חלילה: והנה כבר נודע מה שאמרו מי שקדמונו, שפרעה הרשע וכל חכמי מצרים היו שקועים מאד בדעה זו הכוזבת שפועל הטובות אינו פועל הרעות. ובפרט חשב כי הוא יתברך אשר הפליא מכותיו עליו היה מטבעו ח"ו לעשות רע וזה תכלית פעולותיו, אבל להטיב אין עמו בעצם חלילה. וברצותו יתברך לפרסם ולהודיע ההפך מזה, שיכירו הכל כי הכל בא בחפצו ורצונו הן בטוב הן בהפכו, לכן מתחלת שליחות של משה ע"ה בענין הוצאת ישראל ממצרים הקדים שיעשה ג' אותות מהפכת המטה וצרעת היד והפכת מי היאור לדם. ומפרשינו ז"ל דברו בזה בעומק, ואני בעניי אומר בדרך שטחיי. עם מה שנדייק בשלישי שאמר - ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת (שמות ד ט). אשר באמת כל ימי נצטערתי על כפל 'זה, והיו המים והיו לדם, כי כיון שכבר אמר ולקחת ממימי היאור מה הוצרך לחזור ולפרש והיו המים אשר תקח מן היאור, יאמר בסתם ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת, וממילא היה נודע שעל מימי היאור ידבר. ואפילו ירצה להזכיר פעם אחרת המים, שתי הויות האלו למה לי, יאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת או והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם ביבשת:
אמנם אומר אני כי בכלל כוונותיו ית' בזה היו להשריש האמונה הישרה אשר ראוי להאמין, שהוא ית' סבה כוללת כרצונו הפשוט לכל הדברים הן לטוב הן להפכו, ושכל השנויים הבאין מרע לטוב ומטוב לרע הם כפי היותם מסודרים ומוגבלים מחפצו ית'. ולפי שהשנוי אפשר יהיה מאחד מג' צדדים, אם מצד חלוף הנושא עצמו, כי נושא א' יהיה רע ובהתחלפות הנושא יהיה טוב. ואם מצד שנוי המקום, כי מה שיהיה כאן טוב יהיה במקום אחר רע. ואם מצד שנוי הזמן, כי היום יהיה דבר אחד טוב ומחר יהיה הפכו. על כן הורה הוא ית', כי אין מעצור לפני גדולתו לשנות הדברים ולהפכן, מבלי שום צד מצדדים אלו. אם מצד הנושא, הרי אות המטה שמפני צויו יתברך באמרו השליכהו ארצה נהפך לנחש, שהוא בעל חי מזיק ורע עד שברח משה מפניו, וזה הנושא עצמו חזר על פיו ית' להיות מטה דומם, ואדרבא ישמש למשענת ולהבריח הרוצה להזיק ולכמה דברים לתועלת האדם. ושמא יאמר יהיה זה השנוי מצד חלוף המקומות, כי בארץ היה נחש וביד היה מטה. לזה בא האות השני מהיד, שיביאנה בחיקו ומשם יוציאנה מצורעת וישוב עוד להביאה אל חיקו, ומאותו המקום עצמו יוציאנה כבשרו כי נרפא הצרעת, ויוודע מזה כי אפילו בנושא א' עצמו שהיא היד וגם בהיותה במקום א' שהוא החיק, פעם יהיה להרע שהיא מצורעת ופעם יהיה להטיב שתשוב כבשרה, ודאי אין זה כי אם בחפץ ה':
והבן בזה נעימות אמרו - והיה אם לא יאמינו [וגו'] לקול האות הראשון וגו' (והיו) [והיה] אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד ח). כי כיון שכבר אמר אם לא יאמינו לקול האות הראשון, למה חזר לכללו עוד עם השני באמרו אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, לא היה לו לומר אלא והיה אם לא יאמינו גם לקול האות האחרון:
אך הוא מבואר עם מה שאמרנו כי באות השני מהיד נכלל ענין המקום וגם הנושא ושניהם באות א' אחרון. ולזה אמר שאם יהיו כל כך קשי עורף שלא ירצו להאמין גם לשני האותות האלה האחרונים ששניהם באים כא' באות היד, כי אולי יאמרו שנוי הזמן יגרום ההתחלפות הזה, אז תקח ממימי היאור ושפכת וגו', כי בזה יקובצו כל הג' צדדים יחד. כי כשתשפוך אלו המים של היאור היבשה, הנה ימצאו אז בהם בזמן אחד וברגע אחד שתי הויות מתחלפות אחד לטובה ואחד לרעה. הא' שאלו המים אשר תשפוך יהיו המים עצמם אשר תקח מן היאור, כי גם אחר השפיכה ישארו בהוויית המים טובים לשתיה ומים ממש כאשר בעת הלקיחה, וגם תהיה להם הויה אחרת רעה, שיהיו לדם נמנעי השתיה. והוא מה שקבלו ע"ה (שמו"ר ט ט), שבספל א' היו שותים היהודי והמצרי והיהודי היה שותה מים והמצרי דם:
הרי שהיה טוב ורע בנושא אחד שהם המים, ובזמן ורגע אחד שזה שותה וזה שותה, ובמקום אחד עצמו כי לזה חזר לומר ביבשת:
אמנם לא הספיק כל זה להוציא מלבו הרע של פרעה אמונתו הנפסדת. כי אחרי בא עליו המכות לעולם היה חושב כי לא היתה כוונתו יתברך רק להרע עמו ולהנקם ממנו, ומה שהיה מבקש ומתרה שישלח את ישראל מארצו לא היתה הכוונה התכליתית טובת ישראל להושיעם ולגאלם, אלא עילה היא ותואנה שבקש ע"י כך להביא הפורענות על פרעה, ואם אולי ימשך מזה תועלת לישראל יהיה זה במקרה ולא בעצם כוונתו: הלא תראה כי כאשר הסכים לשלחם באמרו לכו עבדו את ה' מי ומי וגו', שא"ל משה ע"ה בנערינו ובזקנינו וגו', השיב יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם (שם י ח י), אשר פשוטו כעין קללה, ומלת כן אינה כ"כ מתיישבת בזה. ואפשר לי כי אמר פרעה, אוי לכם כי אינכם יודעים כמה רעה אתם מבקשים לעצמיכם בהיותכם רוצים ללכת כלכם מבלי השאיר כאן שום אחד מכם, כי הלא אם תלכו קצתכם וישאר הטף עדיין יהיה לו יתברך צד תואנה להתעולל בנו באמור שלח את הנשארים, ובזה לא יעשה עמכם שום רע כי יהיה עסוק להרע עמנו בעילה זו כאשר עד עתה, אבל אם לא ישאר כלום, דעו כי כמו שהיה עמי עד עתה מצר ומצער אותי, כן יהיה עמכם מכאן ואילך כאשר אשלח אתכם ואת טפכם יחד כדבריכם, כי בהבטל הסבה שהיה מצר לי יתהפך עליכם לעשות עמכם רעה כדרכו. באופן שעדיין היה במרדו ובעפוש סברתו, להאמין שלא היתה מעולם כוונת ה' להטיב לישראל אלא להרע למצרים:
ואפילו אחרי צאתם עודנו מחזיק בדעה זו הכוזבת. כי בראותו סבוב ישראל דרך המדבר ושובם לפני פי החירות, שהוגד למלך מצרים כי ברח העם, דהיינו שהוגד לו כי העם אינו הולך דרך ישרה כמי שיוצא ביד רמה וע"י מנהיג שינהלם וינחם במעגלי צדק, אלא כמי שבורח בלי שום הנהגה פונים אנה ואנה מבלי ידעו לאיזה מקום ילכו. אז חזרה להתקיים בידו סברתו הרעועה וגזר בלי ספק שהאמת אתו, כי אחרי אשר שפך ה' חמתו במצרים בתואנות ישראל, שלא היתה כוונתו העצמית ההטבה עצמה, עתה שכבר יצאו הניחם למקרה ופגע, כי אין מידו להטיב להם ולהנחותם דרך ישרה. לזו נשאו לבו לרדוף אחריהם, והתמיד כן עד עת בא ישראל בתוך הים שנקרע לפניהם. כי ראו אז ברגע א' גבורותיו ית' להטיב ולהרע בזמן א' עצמו, כי בקע ים ויעבירם והציל את ישראל מצרת סכנתם, וזו היתה הכוונה הראשונה והעצמית בקריעה, ובאותו רגע עצמו טובעו בים סוף כל חיל פרעה. והיתה הוראה מפורסמת היות בו יתברך פעולת ההפכים, עד שהודו בפיהם ואמרו - אנוסה מפני (בני) ישראל כי ה' נלחם במצרים (שמות יד כה). כי עד עתה הייתי צריך לנוס מפני פחד ה' ומתוקף רוגזו בהיות תכליתו להרע לנו, ולא מחמת ישראל, כי לא איכפת ליה להטיב להם שאין זה מתכונתו, אבל עתה נתבאר לנו כי צריך לנוס מפני בני ישראל עצמם, כי מה שנלחם ה' במצרים לא היה לסבת עשות עמנו רעה כאשר חשבנו, אלא היה להם בעבור ישראל להצילם ולגאלם:
מעתה אחרי שע"י נס זה של קריעת ים סוף נתבססה ונתקיימה אמונה זו מיכלתו יתברך בכל ההפכים, מה שלא היתה מוחזקת כל כך ביציאה עצמה ובשאר הנסים, היא שגרמה הגדלת ופרסום נס זה לשומו לראש פנת כל נסי מצרים. והוא הנרצה להם ז"ל בשמות רבה (כג ד), דבר אחר, אז ישיר משה, הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא כו), מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו ב): ויקשה בזה אמרם שמיום בריאת העולם לא אמר אדם שירה עד ביאת ישראל לים, כי הלא על פסוק שיר השירים קבלו ז"ל (מכילתא בשלח) לדבר מוסכם שעשר שירות נאמרו בעולם ואחת מהנה אדם הראשון כשנכנס יום השבת והגין עליו אמר מזמור שיר ליום השבת. ואולי המדרש אומר לא מצינו אדם שאמר שירה וכו' ואינו אומר לא אמר אדם שירה, לרמוז לזה לומר שעם היות היה במציאות מי שאמר שירה, אדה"ר, אנו לא מצאנו אותו מפורש בתורה אלא מפי הקבלה:
ועל פי דרכנו יובן באופן אחר כשנדייק אמרו שאמרו שירה להקב"ה אלא ישראל, כי ודאי שלהקב"ה היא השירה, תדע שבאדם ואברהם יצחק ויעקב ע"ה לא אמר אלא ולא אמרו שירה, ושוב גבי ישראל חזר לומר מיד אמרו שירה לפני הקב"ה וכו', הלא דבר הוא. ונראה כי הם ז"ל הרגישו בפסוק אמרו אז שהוא מיותר. וישיר בל' עתיד, שהול"ל וישר משה. ומאי השירה הזאת, כי ודאי היא היא ולא אחרת. ולמה לו לומר לה' שהוא פשוט כיון שאמר אשירה לה'. ומהו ויאמרו לאמר, וכפל גאה גאה: על כל זה השיבו ז"ל באמרם, כי תכלית כוונת ישראל בשירה זו מתחלפת ממה שנראה לכאורה מענינה. כי המובן ממנה הוא שנתנו שירות ותשבחות לאל יתברך להודות לשמו הגדול על החסד שעשה עמהם להצילם ולהוציאם מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. ואין הדבר כן, שאלו היתה זאת כוונתם, היה להם לשורר שירה תיכף ליציאת מצרים. אבל האמת הוא, עיקר שירתם הוא למה שנוגע אליו יתברך בהתפרסם גדולתו ע"י נס זה של קריעת ים סוף, מה שלא היה בשאר הנסים, כי עתה נצטרפו יחד שני דברים. הא' ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, כי הושיע ה' את ישראל והטיב להם בגאולתן. השני שראו את מצרים מת על שפת הים, בזה נתפרסם ונתאמת היותו ית' חפץ ויכול על שני ההפכים:
וזה היה מה שהניעם עתה לשורר, על מה ששמחו ועלץ לבם מכבוד ותפארת גדולתו ית' העולה על ראש שמחתם:
וזה ערב מאד לפניו ית', לפי שמיום בריאת העולם עד עכשיו, אם אולי היה מי שאמר שירה כגון אדם הראשון, לא היתה שירתו להקב"ה, לענין נוגע לכבוד גדולתו, אלא עיקר השירה היתה למה שנוגע על עצמו. שהיה מלוכלך בחטא ונגרש מנגד עיניו ית', ובבא יום השבת שהגין עליו אמר שירה על ההגנה ועל מה שקבל מזה מן החסד. ולא זו בלבד אלא שנמצאו גם כן סבות ליחידי סגולה זולת ישראל שקבלו חסדים ממנו ית', ואפילו שירה סתם לא אמרו, דהיינו לשלם תודות על טובות עצמם. כי אדם כשבראו, שנתן לו ההויה, לא אמר על זה שירה, ואברהם יצחק ויעקב שנצולו מהמיתה אחרי היותם, גם הם לא אמרו שירה על זה. אמנם ישראל כשעמדו על הים אע"פ שנקרע להם, ר"ל שהקריעה היתה לטובתם להצילם מיד אויב, מ"מ לא על זה אמרו שירה, אלא לפני הקב"ה שעיקר שירתם היתה לפני ה' לכבודו וגדולתו:
וזה הוא פיה פתחה בחכמה, שכביכול היא היתה הראשונה שפתחה והתחילה להיות פיה בענין חכמה, לפרסם דעה ואמונה נכונה התלויה בחכמה. ואמנם תורת חסד, שהיא הודאתה על קבלת החסד והטובה שהוא דבר הנוגע לה, זה לא אמרה בפירוש בפיה אלא היה על לשונה כטפל נכלל בדברים, מה שלא היה כן לאחד מן הקודמים, ולפיכך אמר ה' לאלו הייתי מצפה. כי פירשו ז"ל לדעתי בזה אמרו אז ישיר משה, ירצה שמאז ומקדם בראותו ית' אין מי שיתעורר לשורר לפניו ית' על הנוגע לכבודו, מאז אמר כי הוא מצפה שלעתיד ישיר משה ובני ישראל, הם בלבד ישוררו השירה הזאת דוקא ולא האחרת שקדמה, כי זו תהיה לה' על דבר כבוד שמו. וכן היה בפעל ויאמרו לאמר, אמרו ממש כמו שאמר ה', כי נוסח שירתם הוא אשירה לה' כי גאה גאה, מה שאשיר ואזמר לה' אינו על עצמי וישועתי, אלא על כי הוא יתברך גאה גאה בכפלים, בפועל הטוב מצד אחד והרע מצד אחר, כי הנה הרע למצרים שסוס ורוכבו רמה בים, וגם הטיב לי כי עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה שהושיעני מכל צרה, וא"כ לזה אשורר עתה בנס זה:
ומהם למדה דבורה עליה השלום באמרה - בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה וכו' (שופטים ה ב). ירצה כשימשכו שני דברים הפכים מה', אחד רעת השונאים שיפרע ה' מהם בעבור ישראל והשני לטובה התנשאות ישראל ומעלתם שיהיו נדיבים ושועים וגדולי הערך, הנה אז ודאי ראוי לשורר ולברך לאלהינו. ודעו איפה אתם מלכי ארץ וכל לאומים כי לא אהיה כמותכם שבקבלתכם הטובה תשמחו על תועלת עצמכם, ולכל המרבה ע"ז תתנו תודות למטיב אתכם. לא כן אנכי עמדי, כי אנכי לא אחשיב הנאתי לומר עליה שירה. אבל למה שנוגע לה', על דבר כבוד שמו שיתפרסם היותו סבה כוללת אל ההצלחות ואל היסורין, בעבור זה אני משוררת ומזמרת לאלהי ישראל, כי זה כל חמדת לבבי. גם לעתיד בשוב ה' את שיבת ציון ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בעבור מה שיאמרו בגוים שנגדל ה' ונתעלה במה שעשה עם ישראל. תגלה ותראה מלכותו עלינו מהרה, אכי"ר: