אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב ליום א של סוכות

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב ליום א של סוכות

חלק א - דרוש א ליום א של סוכות

דרוש ב' ליום א' של סוכות פרי עץ הדר כפות תמרים בראשית רבה (סג י) - ויצא הראשון אדמוני, אמר רבי חגי בשם ר' יצחק בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג מ) אני נגלה לכם ראשון שנאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו), ופורע לכם מן הראשון זה עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה מרום מראשון (ירמיה יז יב), ואביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מא כז):

מסתרי רמזי מצות הלולב ועמקם הוא, לשית לב על שלשה דברים מכלל פרטיה ודקדוקיה. הא' למה הובררו אלו הד' מינים מזולתם. הב' בחלוף מנינם, כי היה הלולב אחד והאתרוג א' ושתי ערבות וג' הדסים. הג' מה זה היה לאגוד ג' המינים גם יחד והאתרוג לבדו דר בפני עצמו. ועל כל אלה נפת תטופנה שפתי המחברים ז"ל בכוונות נכונות, אם כפי הפשט ואם כפי הסוד, יעויינו בחבוריהם. ואנחנו נאמר בדרך קצרה, כי מאז בחר לו יה ישראל להיות לו לעם סגולה גמר להשלימו ולתת לו ממשלה מוחלטה על כל הנמצאים עליונים ותחתונים. ואמנם ממדת טובו יתברך להשפיע הטוב, ושיהיה על הצד היותר שלם שאפשר, שיתהנה ויתענג בו המקבלו בשמחה ובששון מופלג במובחר שבפנים:

והוא מה שיובן אצלי בדברי הכתוב - ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג כב). כי יראה כאלו ח"ו יהיה כילות למעלה, או צד קנאה חלילה, שיחיה לעולם, ולמה ימנעהו מלקיחת עץ החיים, יקח ויחיה לעולם. אכן הוא הדבר אשר דברתי, מטוב חנינתו יתברך, כאשר נרדפה לדעת, כי אם אחר אכילת העץ הנאסר נתחדשה באדם ידיעת טוב ורע אם כן קודם אכילה היה האדם חסר מאלו הידיעות, ואיך יתכן לצייר יהיה האדם נעדר מידיעת טוב ורע, כיון שמנעו מלאכול אותו העץ, ובמה יהיה אם כן יתרונו, ואיך יוכל להשתלם ולהשיג שום מעלה אם לא ביודעו הטוב והרע. אלא כל הדברים חוזרים אל שרש אחד, והוא כי כל מה שיקבל האחד מזולתו על צד החסד והחנינה במתנת חנם, עם שודאי לא יבצר מהיות לו נחת רוח בקבלו הטובה ההיא, אך לא תהיה השמחה שלמה כל כך, כי סוף סוף הוא לו חסרון בצד מה, היותו מוצרך לקבל מאחר. מה שלא יהיה כן כאשר הוא מצד עצמו יקנה איזה דבר, בהשתדלותו או בענין אחר שיוכל להקרא שלו, אז יתהנה ויתענג יותר במועט המושג לו, באופן זה, מהרבה שיותן לו מאחר:

וע"ז אמר המשורר - ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי (תהלים יג ו). האמת הוא, בלי שום ספק, כי אלו חי האדם אלף שנים פעמים ורגע מזמניו כלם לא יעבור אלא בעבודת קונו יתברך, בהתמדה מופלגת, מ"מ לא יצוייר אצלו שום חיוב לפרעון גמור, כי אדרבה כאלה וכאלה לאין תכלית חייב אדם לשלם לבוראו יתברך על תגמולוהי עליו, וכמאמר הכתוב - כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב לד יא). והוא כדבריהם ז"ל (ויק"ר כז ב) מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), מי קבע מזוזה אם לא נתן לו הקב"ה הבית מי הטיל ציצית אם לא נתן לו הטלית וכו'. וא"כ הפועל עצמו שעושה האדם הוא משלם לו כל מה שהוא עושה, כי היותו עושה כן הוא מפני שהטיב עמו יוצרו יתברך לתת לו במה שיפעל. ועם כל זה, היה מעוצם חסדו וחנינתו לייחס לאדם שם תשלום וגמול, כאלו היה זוכה לקבלת שכר ונתרצה בכך, כאלו מה שהוא פועל ועושה הוא עם איש כמוהו שמתחייב לשלם לו וזה גמולו. וזה הוא וכארח איש ימציאנו, כדרך ומנהג איש ואיש מאישי האדמה באדמה הוא ממציא לו התשלום, כמי שהיה באמת זוכה לכך. והיה זה כן מטובו, להשפיע לו חסדיו ושיקבלהו בשמחה נוספת, בציירו היות לו חלק בו. וזה הוא שאמר ואני בחסדך בטחתי, כשאכיר בעצמי היותי חסר מכל וכל ושאני מוכרח לבטוח לקבל הטוב על צד החסד המוחלט, אמת הוא כי כבא אלי הישועה לא אמנע מהתעלם בה, אך לא בשמחה שלמה, כי יגל לבי בישועתך, תהיה גילה לביית בתוך קרבי, לא יתאמץ כחה להראות החוצה. אמנם מה שיגרום לפרסם הגילה ולהראותו בכלים החיצונים שאשיר לה' בשיר וקול תודה אף גילת ורנן מרוב שמחה, הוא כי גמל עלי, כאשר אני אזכה לכך מצד מעשי הטובים, עד שיאמר שגמל עלי בדרך גמול, כפי מה שרצה יתברך לייחס עלינו כאמור. אבל בענין אחר נאמר בו ע"פ גזרתם ז"ל (ערלה פ"א ה"ג), מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. ואולי זה היה אחד מכוונת הכתוב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), כי לא נתפרש למה היו ראוים לשליחת יד. ודרשתם ז"ל במקומה תעמוד. ולפי מכווננו הענין הוא, כי הגיע מרוב לבב האצילים האלה לחשוב בעצמם שכל מה שהיו אוכלים ושותים משלהם הוא, ולא כמו שאוכל בשולחן גבוה בחסדו יתברך, שאילו היה כן, היו מתביישים מלהסתכל כלפי מעלה בשעת אכילתם, כמו שאוכל משל אחרים. ואלו היו חוזים ומסתכלים לצד מעלה, כמביטים כב"י אליו יתברך בעזות מצח, והם אוכלים ושותים, שמורים בזה דמדידהו קא אכלי. וזה ודאי ראוי לעונש עצום, אלא שהוא יתברך לא שלח ידו להם שלא לערבב השמחה כדבריהם ז"ל (ויק"ר כ ז):

ועי"ז יבא על נכון מאמרם ז"ל בחזית על פ' ראשון, ר' סימון בשם ר' שמעון בן חלפתא לבוליוסטוס שהוא גדל בביתו של מלך, א"ל המלך שאל מה אתן לך, אמר הבוליוסטוס אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי אבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל. כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה, ויאמר אלהים שאל מה אתן לך. אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל. אשר ההרגש בו מבואר, כי בשאלו הכסף והזהב אין עצם דאגתו מה שיתן לו הכסף והזהב שישאל אלא מהדברים האחרים שלא ינתנו לו, וא"כ לא היל"ל הוא נותן לי אלא לא יתן לי עוד או כיוצא. אבל במה שאמרנו הדברים מבוארים, כי להיות זה הבוליוסטוס מחשובי המלכות שגדל בביתו של מלך, וראה שהמלך אמר לו היותו חפץ ליתן לו בתורת חסד ודרך מתנה איזה דבר שישאל ממנו, וזה הוא שאל מה אתן לך, כלומר שאל מה שהוא דבר שאני אתנהו לך, שתהיה מתנה מאתי. על כן חשב, כי לפי מעלתו לא לכבוד יהיה לו שיתן לו המלך שום דבר ע"צ החסד והחנינה, אלא יהיה דבר ינתן לו כמעט כפי הדין. לזה אמר אם אשאל כסף וזהב, והנה זה לא אקבלהו אני מצד הדין והיושר, אלא הוא נותן לי, תהיה מתנה מתייחסת לו מטוב חנינתו. וכן באבנים טובות. ואין זה מה שיאות לערכי. אלא מה שראוי לי הוא, להמציא ענין שיותן לי הכל כמעט דרך חיוב. וזה כשאשאל מן המלך בתו לאשה, אשר אם אין ספק הוא מתחסד עמי לתת לי בתו, הנה גם הוא בצד מה מקבל תועלת ממני בקחתי אותה. עם היות המרחק רב ממדרגתי למדרגתו, מ"מ לעולם האיש, אפי' מאן דהו, חשוב מן האשה, ונקרא האב מקבל תועלת ממי שלוקח בתו, כאשר כתבו הפוסקים ז"ל. ואז ממילא יהיה הכל בכלל, לא בתורת חן וחסד אלא אזכה בו כזוכה בשלו בנדוניית בתו, ולא אתבייש ולא אכלם כלום בקבלתו:

הוא הדבר אשר דברו ה', הן האדם היה כאחד ממנו וגו'. כי היה דעתו ית' בלי שום ספק, יהיה האדם שלם בתכלית השלמות בכל המעלות, ובפרט באלו השתים, שהן הידיעה הכוללת בכל הדברים בין לטוב בין לרע וגם הנצחיות לחיי עולם. ולמען בהם יתפאר האדם בתוספת שמחה וכבוד, לא היה חפץ להטביען בו שיהו אצלו טבעיות, כמו שהוא ראיית העין ושמיעת האזן וכיוצא מיתר הדברים הבאים בדרך טבע, כי כל זה הוא חסד אשר הוחן בו כל נברא ונברא מרוב טובו ית'. אלא היה רוצה שהאדם יקנה מעלות אלו בזכותו, מצד שמרו מצות אלהיו, שע"י שמירה זו ישיג הידיעה והחיים הנצחיים. ולפיכך שם עץ החיים בתוך הגן באמצעיתו וסמוך לו עץ הדעת טוב ורע, וצוה לאדם לא יאכל מעץ הדעת, שאלו יאכל ממנו תהיה הידיעה בו טבעיית מטבע הגן ולא תתקיים כוונתו ית'. וכ"ש שלא יאכל מעץ החיים שהוא יותר פנימי, כי לא הותרה לו אלא אכילת כל עץ הגן שהם מפוזרים בגן, ולא בתוך פנימיותו, אשר אין בטבעם אלא כח ההזנה. ואלו היה האדם שומר מצוה זו לאלהיו, אז היה זוכה שתושפע בו הידיעה דרך שכר חלף עבודתו, והיה לו לכבוד ולתפארת. אכן בהתפתיותו אחר עצת אשתו בהסתת הנחש אכל מעץ הדעת, באופן שבאה בו הידיעה מצד האכילה, והיא טבעית אצלו מבלי ישיגנה בזכותו, ולא נתקיימה בזה הכוונה הרצויה. וזה אמרו הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, היה מדבר עם המלאכים כקובל על האדם, שעל רוע בחירתו היה כא' ממנו, כעין המלאכים, כפירושם ז"ל, לענין הידיעה של טוב ורע, כי באכילתו מן העץ גרם שתהיה ידיעתו כידיעת המלאכים שהיא מוטבעת בהם בחסדו ית' ואינם קונים אותם מצד כשרון המעשה. ועתה אני חושש פן יקרהו מקרה כזה גם במעלה השנית מהשגת חיי עולם, שישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואז יחיה לעולם מפאת האכילה, שיהיה נצחיית טבעיי כנצחיות המלאכים ולא מושג מכח מעשיו, ואין זה ממה שארצה בו. ולכן גרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן. ובאר התכלית לזה, והוא לשמור דרך עץ החיים, כדי שישמור וינצור מה שהוא דרך והרגל וטבע עץ החיים, שהחיים שיבאו מדרך טבע העץ ישיגם הוא מפני שמירתו:

ונבא בזה לעניננו, כי רצה הוא ית' לתת לישראל שלטנות גמור וממשלה כוללת על כל הנבראים וצבאות מעלה ומטה, שיהיו כלם משועבדים תחתם. לא כממשלה שנתן לאדם הראשון, שאמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' (בראשית א כח), שנמצא שולט בלבד על אשר הם פחותים ממנו במדרגה, לפי שהיא ממשלה טבעית להיות הנקלה נכנע לנכבד, וא"כ העליונים שהם יקרים מן האדם כפי איכות נושא' הם שולטים עליו וגדולים ממנו. לא כן חפץ הוא ית' שתהיה שליטת ישראל, אלא כוללת ומוחלטת על הכל, אפילו על העליונים, באופן שלא יהיו הם שולטים על קצת הנמצאים וקצתם שולטים עליהם אלא כלם יכנעו תחתם. וזה ע"י כניעה א' לבדה והשתעבדות פרטי שיהיה להם למי שהוא גבוה מעל גבוה יתברך שמו. כי בהכנעם תחת ממשלתו, ישארו הם מושלים גמורים על כל הנבראים. וישיגו מעלה זו בדרך גמול וכשרון המעשה, והיה להם לשם עולם: והוא מה שבאר מרע"ה בברכותיו - ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע (בקול) [אל מצות] ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות (דברים כח יג). ואין להתעלם מהכפלים, וצורך החיוב והשלילה בשניהם, ומלת רק, שנתוספת בשניה ולא בראשונה. אכן יאמר להורות על הממשלה ההחלטית והכוללת שאמרנו, ישיגו ישראל ע"י ההשתעבדות למצותיו יתברך. כי הוא מבטיחם באמרו יתנך ה' לראש ולא לזנב, תהיה ראש קצין שוטר ומושל. ולא תחשוב שתהיה כמו ממשלת אדם הראשון בתחילת בריאתו, שהיה ראש בלבד לפחותים ממנו. כי אתה תהיה ראש בשלוח, שהסתמיות מורה ראש לכל הנבראים אפילו העליונים. ולא לזנב, לא תהיה ראש לזנב למי שהוא פחות ושפל ממך, כי אם היה כן נמצאת בב' מדרגות אחת למעלה ואחת למטה, כי בערך השפלים היית אתה למעלה מהם, ובערך הגבוהים ממך היית אתה למטה מהם. אמנם עתה שתהיה ראש בסתם, שיכלול גם לגבוהים, ולא ראוי לזנב ולשפל בלבד, א"כ לא יקובצו בך שני המצבים גם יחד המעלה והמטה, כי לא תהיה רק למעלה בלבד על הכל, ולא למטה מהעליונים. וכל זה תשיג, כשאתה תשמע ותשתעבד בשמירת ושמיעת קול ה' אלהיך וגו'. וכל זה הורה הוא ית' הוראה עצמיית בחג המקודש הזה הנקרא זמן שמחתנו, להודיע ולפרסם כי בחסדו יתברך זכנו ה' להשיג השלטנות המוחלט על כל הנבראים. ושתיהיה לנו מעלה זו בשמחה וטוב לבב לכבוד ולתפארת ולא בבושת פנים, כי נשיג אותה ברוב טובו ע"י זכות השתעבדותנו אליו בהסתופף בצל עבודתו:

ועל זה באו בו שתי מצות, הסוכה והלולב, בהוראות מוחלפות והפכיות. הסוכה רומזת השתעבדות והכנעה, והלולב שלטנות וממשלה. כי מכוונות הסוכה הכוללת היא לצאת מדירת קבע, הנאות העולם ותענוגיו, ולהכנס להסתופף תחת צל ענני כבוד. כעבד היוצא מביתו והולך להכנס בבית סגור מקום המשתמר מאדוניו, כאומר הנני מוסר עצמי ברשותך תחת שלטנותך עשה בי כרצונך. והכנעה זו גורמת ומביאה הממשלה והנצחון הרמוזים בלולב ובמיניו, שמורים הוראה עצמית בנענועיו. כמי שרומז בשבט מושלים ושרביט הזהב אשר בידו לכל רוחות העולם ולמעלה ולמטה, שכלם יסורו אל משמעתו:

ובא הרמז בארבעה המינים לכל הנמצאים כלם, באופן נפלא. כי הנמצאים התחתונים שיש להם כחות הנפש, הם הצומח והמרגיש והמדבר. על הצומח, בא הלולב, אשר בקומתו מראה בברור על הגידול והצמיחה. ועל המרגיש, בא ההדס, הדומה לעינים להורות על המרגיש אשר המעולה שבחושיו הוא העין. ועל המדבר, באה הערבה, שהיא דומה לשפתים שהם כלי הדבור הנראים והנגלים לצד חוץ. ובאו שלשתן קשורים יחד, שהיא אגודת העולם השפל. אמנם האתרוג בא לבדו, כי הוא רומז על העליונים אשר אין להם הצטרפות עם התחתונים. וצורת האתרוג בכדריותו, מורה על תמונת הגלגלים העגולים, ויש בו כמה דברים זה לפנים מזה כעין הגלגלים. ומלחותו יוצא מיץ כשסוחטין אותו, והוא ההשפעה שמשפיעין ומריקין צבאות מעלה על התחתונים כמיץ. ויש בין אותו הליחות קליפות דקות לבנות, יוצאים מהחלק התיכון האמצעי, כעין קווין שהם מתרחבים עד העגולה הסובבות הליחות ההוא, עושים ממש כתמונת אופני העגלה, שהוא רמז מוחש לתנועת הגלגלים. והרי אנו אוחזים אותו בידינו, לומר כי השמים ושמי השמים הם נתונים בידינו לשתהיה תנועתם משועבדת לנו כפי רצוננו. וכיון שהם מתנועעים ע"י נבדליהם ואנו מעכבים התנועה, נמצא שגם מניעיהם, שהם השכלים הנבדלים, הם נכנעים תחת יד ישראל:

ויען כי עדיין לא נתבאר בדברינו טעם חלוף מנינם, אני אומר עוד בישוב הכל, במה שנודע מהתחלות ההנדס', כי כל גשם הוא בעל ג' מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח, כי אין בו אלא אורך ורוחב וחסר ממנו העומק. ולמטה הוא הקו, שהוא נעדר הרוחב והעומק ואין בו אלא האורך בלבד. ויש עוד חוץ מאלו, הנקודה, שאין בה שום א' מאלו המרחקים. והג' הראשונים נכנסים במאמר הכמה אבל הנקודה אינה בעלת כמות. והוא מבואר, כי כל הנמצאים כלם נכנסים תחת ד' אלו. והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו, כי אם תצוייר בו איזה תמונה, היא הכדוריית, והיא עצמה לא תקרא בשם ואין בה שום א' ממרחקיית, א"כ תרמוז אל השכלים הנבדלים משוללי הגשמות, ולא יצדק בהם הכמה. וע"כ היה האתרוג לבדו ביד אחת נפרד מהאחרים. וביד האחרת בא הלולב, כנגד הקו אשר בה גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו, ולכן היה הוא יחידי. וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה, כי נודע מענינה אין בה לא טעם ולא ריח כענין השטח שאין בו בצד מה ממשות. והיו שני בדים, להורות על שני הגבולים. אמנם ההדס הוא ג' בדים ובעל ג' עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל ג' מרחקים. ולכן נקרא עבות, שהוא גס ועב, כמו שהוא הגשם שיש בו ממש. לפי שאלו השלשה נכנסים בכמה המתדבק, ע"כ היו באגוד א'. ובזה נכנסו ג"כ הגרמיים השמיימים אשר הניחום בעלי גשם, נתנו להם ז"ל העובי כאמרם (פסחים צד ב) ועובי הרקיע מהלך ת"ק שנה וכו'. וא"כ כל הממשלה הזאת נתנה לישראל בהיותם משועבדים לעבודתו יתברך, ובזה היתה השמחה אצלם שלמה:

והביטו נפלאות מדבריהם ז"ל בויקרא רבה פ"ל, אמרו ד"א שובע שמחות (תהלים טז יא), אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה, א"ר אבין משל לשנים שנקראו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח אלא מאן דנסיב בזיין בידיה אנן ידעין דאיהו נצחייא, כך ישראל ועכו"ם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידיהם אנו יודעים דישראל אינון נוצחין, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג מ). ולא נאריך בדקדוקים כי אם במה שא"א להעלים עין, כי הוא שאל אם שמחה למה חגיגה וכו' ולא ידעתי איך מתרץ זה עם המשל שהביא:

אך אמנם יראה כי הם ז"ל הרגישו בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון. כי הנה ידענו שהשמחה והחגיגה הם דומים, יחד הם ענין קרבנות שלמי שמחה ושלמי חגיגה. והנה קודם פסוק זה אמר תחוגו את חג ה' שבעת ימים (שם לט) שהוא על החגיגה, וא"כ מהראוי היה שיאמר מיד ג"כ ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' על השמחה, ולא להפסיק באמצע במצות ולקחתם לכם ביום הראשון שהוא מענין אחר. ועם שאח"כ אמר ג"כ וחגותם אותו חג לה', מ"מ כיון שהזכירו מתחלה היה לו מיד לחבר ולסמוך לו ענין ושמחתם. ולתרץ זה בלבד דיוק מלת לכם, הקדים באמרו השבע מצות אשר לנו בחג הזה, כי להם רמז דוד ע"ה באמרו שבע שמחות, שנכללו בהם הוראות שלטנות ישראל וממשלותם והסבה המביאה לזה. ולפי שיקשה למה צריך חגיגה ושמחה שהם כמו שתי שמחות, לזה הביאו המשל כי בו יתיישב ג"כ הפסוק. והכוונה כי שתי שמחות יש, הא' שמחת הנצחון עצמו הב' פרסום זה הנצחון כנגד האויבים ע"י הלולב, כי אין שמחה גדולה מזו. החגיגה באה על עצמות הנצחון, אמנם השמחה באה מצד מה שמפרסמים נצחונם בלקיחת הלולב. ולפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון, כלומר כדי שידעו הכל ויתפרסם היותכם אתם הנוצחים, ובזה ושמחתם לפני ה' אלהיכם תהיה לכם שמחה זאת מלקיחת הלולב שמודיע הנצוח. וא"כ בא על נכון אמרו ושמחתם אחר ולקחתם:

והנביא ע"ה אמר - והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד (ישעיה יא י). כל המפרשים ז"ל הסכימו שאמרו לנס עמים מדבר לעתיד, להיות עמים מרימים נס להקבץ אליו. והוא מבואר כי מלת עומד מובנה להווה. והפי' אצלי כי דרך המלכים ובעלי המלחמה כשכובשים או מנצחים עיר א', או אדם הנוצח את חברו, משימים במגן שלהם צורה ותמונת אותה העיר או האדם שנצחו, להיות להם לזכרון על נצחונם. ואמר ה' כי שרש ישי, אשר עכשיו בעונותינו הוא עומד בזה הגלות לנס עמים, שהעמים מרימים נס ממנו ומציירים בו מלכות בית דוד שכבשוהו, הנה לעתיד בקבוץ גליות אז אליו גוים ידרושו ויהיו סרים אל משמעתו, ולא יצטרך לרכוב באניות ולדלג על ההרים ללכת אנה ואנה לכבוש ממלכות רחוקות כדי להשיג הכבוד המהלל והשבח, כדרך מלכי האדמה. אלא היתה מנוחתו כבוד, בהיותו שקט במקומו במנוחות שאננות, בלי שום עמל ויגיעה, יהיה לו הכבוד המוחלט. מה שלעת כזאת עונותינו הטו ומנעו הטוב ממנו בגלותנו המר, כי אבדנו כל ממשלתנו ואדרבא עבדים משלו בנו, הרי אנו ובני בנינו היינו משועבדים תחת עכו"ם. וזה מתחלף מאד מכוונת נטילת הלולב אשר אמרנו. ע"כ בא רבי חגי ע"ה במאמרו לדבר על לבנו דברים נחומים, כי עם שלעת כזאת בטלה הוראתה בפעל נגלה, הנה זכרה לא יסוף מלפניו יתברך:

כי בראותו היותנו מקיימים בכל לב מצות הלולב, יעלה זכרוננו לטובה לפני מזבחו הטהור, לקיים רמזו ולהחזיר עטרת תפארת ממשלתנו ליושנה כבראשונה, בהעביר מעלינו כל צרות השעבוד אשר נכללו בד' סוגים, כאשר הרחבנו בזה בדרוש מדרושי שבת הגדול בס"ד:

הא' והוא העיקרי, ממה שנוגע לנפש, היותנו חסרים השפע האלהי מחמת חסרון כשרון מעשנו, כי לא יתננו לקיים כל המצות על בוריין מכמה סבות המעכבות מחמת השעבוד, וכאמרם ז"ל (ברכות יז א) רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד. וע"ז אמר שבזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, כי תעשו הטוב והישר בעיני מבלי שום מעיק ומונע, ותזכו להגלות שכינתי שתשרה ביניכם: הב' הנוגע לגוף, מכמה יסורים קשים עושים בנו אויבינו הכה ופצוע וכמה מיני מיתות משונות באכזריות חמה. וע"ז אמר ופורע לכם מן הראשון, שהם העכו"ם וידיהם דמים מלאו, אראה לכם נקמתכם ממנו:

הג' מה שנוגע לבזיון, אשר היינו ללעג וקלס ומחרפים ומגדפין אותנו בדברי קנטורין לבושת וגם לחרפה, אשר הוא באמת צער עצמי היותנו שחוק לכל אויל ומשתגע תחת היותנו לכבוד ולתפארת לכל גויי הארץ. ועל זה אמר ובונה לכם ראשון, הוא בית המקדש אשר יתגדל ויתרומם כבודכם בו, דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו:

ואני מבין זה על האופן עצמו שהתנבא חגי ע"ה באמרו גדול יהי כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב ח). וכבר נודע הוכוח שבא ע"ז הכתוב על איזה בית ידבר, כי מלת הזה מורה על הבית השני אשר היו אז בבנינו, ואיך יאמר עליו האחרון. אכן ידוייק בכתוב, שלא אמר הבית האחרון הזה, כאשר הוא דרך המקרא לומר על הרוב, תחלה התארים ואח"כ מלת הזה, כגון ההר הטוב הזה (דברים ג כו) וכיוצא. וירצה כי לאשר מקצת מהזקנים ההם כשהיו בונים אותו הבית השני היו בוכים, מפני שראו כבודו של הראשון ובאותו השני חסרו כמה דברים כנודע. לכן נחמם חגי ע"ה בשמו יתברך ואמר, דעו כי כבוד הבית הזה אשר אנחנו בונים יהיה גדול לשם ולתפארת, עם שלא יהיה ממש כגדולתו של הראשון. אמנם אבשרכם בשורה טובה, כי האחרון שהוא הבית השלישי שיבנה ב"ב הנה יגדל כבודו מאוד, לא בלבד יותר מזה, אלא אפילו מן הראשון ותהי נחמתכם שלמה. וזה ממש אמר ירמיהו ע"ה כסא כבוד מרום מראשון, יהיה לכם כסא של כבוד וגדול חלף בזיונכם וקלונכם, כי יהיה מרום ונשא וגבה מאד יותר מהראשון, מקום מקדשנו שיבנה לנו אלהינו ית', כי יעלה למעלה מהראשון. ועל ידו ישוב כבודנו כבראשונה:

הד' מה שנוגע לממון, כי חסרנו כל טוב ההצלחות והרי אנו נודדים ללחם איה. וע"ז אמר ואביא לכם ראשון, זה מלך משיחנו אשר בבואו יתקיימו כל יעודי ההצלחות. וכל הכבוד היקר הזה אנחנו מפרסמים בנטילת הלולב. וע"כ יצדק בו הנושא שלנו - פרי עץ הדר כפות תמרים, שהכפות תמרים והלולב יהיה כל פריו קדש הלולים שבח ויקר וגדולה וכבוד הוד והדר לכל עדתנו, לשם עולם לא יכרת. אמן:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה