אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש א ליום א של סוכות

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש א ליום א של סוכות

חלק א - דרוש ו לשבת תשובה

עת האסף דרושים לסכות חג האסיף זמן האסף הביתה תבואת השדה שכתוב בו באמסך מגרנך ומיקבך דרוש א' ליום א' של סכות. זבח ונסכים דבר יום ביומו מדרש שוחר טוב (תהלים קיח יכ) - טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים שכן דוד הוא אומר אל תבטחו בנדיבים (שם קמו ג):

למדנו להועיל הרב החסיד ז"ל בחובת הלבבות שלו, כי הבטחון בו יתברך הוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלהים בעבור התועלת הנמשכות ממנו בענין התורה והעולם, כי הבוטח בזולת ה' מסיר השגחתו ית' מעליו ומניח אותו ביד מי שבוטח עליו, ועליו צווח הנביא ע"ה - ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו וגו' (ירמיה יז ה):

וכבר הפליג המשורר ע"ה להרחיקנו מבטחון שהוא חוץ מבטחונו ית', באמרו - אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו וגו' (תהלים קמו ג ד). יצוה בזריזות גדול שלא נבטח בנדיבים, עם כל מה שנתפרסם מעצם נדבותם. ונתן סבה כוללת לזה, כי אלו האדם אשר בו נבטח היה נוגע בדבר אשר עליו שמנו מבטחנו, היה מקום לומר שנקוה ממנו יעשה שאלתנו בעבור מה שימשך גם לו מהתשועה. אבל אין הדבר כן, אלא בבן אדם שאין לו תשועה, התשועה שמבקש ממנו איננה נוגעת לו כלל, וא"כ לא יתעורר לעשות מאומה כי יאמר מה לי ולצרה זו:

ודעו איפוא כי יקרו לו שלשה חסרונות עצמיים, מהעדר שלשה דברים צריכים בהכרח לעשות בקשתכם. תחלה החפץ, כי עם היותו עתה רוצה וחפץ למלא כל משאלותיכם, לא יתמיד כן, כי היום ירצה זה ועוד מעט ישתנה רצונו ותצא רוחו ממנו ולא ירצה עוד. והב' היכולת, כי היום יהיה בתקפו בחיים חייתו ולמחר סר כחו ממנו בבוא המות פתאום וישוב לאדמתו. והג' הידיעה, כי יחשוב מחשבות היאך יעשה מה שלבו חפץ להועילך, אמנם יקרה שתשאר עצתו נבערה, כי יאבדו המחשבות שלו ולא ידע בין ימינו לשמאלו:

וכל זה הוא בהפך ממש אצלו יתברך. ולכן אשרי חלקו של האיש אשר אל יעקב לבדו הוא בעזרו. והטעם, כי כב"י שברו על ה' אלהיו, השבר שלו והתקוה אשר הוא מקוה לעצמו היא ג"כ על ה' אלהיו, שהוא מקוה כמוהו ותשועתו תלויה בישועתו, ולא כבן אדם שאין לו תשועה. ובחלוף הג' חסרונות יספיק לומר היותו עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וגו', כי בריאה נפלאה כמוה א"א להתבראות אלא ע"י היודע חפץ ויכול בתכלית ההחלט. ואם כן הוא מבואר שעליו לבדו תאות ההבטחה ולא לזולתו, כי הוא יספיק כל צרכיו:

ודבר פשוט הוא כאשר כתב הרב הנזכר ז"ל, שלא יצדק בטחון זה אלא בענינים הנוגעים אל האדם שאינם מעצם העבודה האלהית, כי אמנם בענין העבודה ושמירת המצות אין שייך בזה בטחון, כי זה תלוי ברצון ובחירת האדם ומידו הוא העיקר. הן אמת שיצטרך לסיוע אלהיו לעזרו באמצעיים, אבל לא יהיה זה אלא בחלק קטן נמשך ממנו ית', אחרי היות היסוד השרשי בא מן האדם. ועל זה אמר המלך דוד עליו השלום - חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך (שם קיט נז), יאמר, בעניני העולם תולדותיו וטובותיו אין ספק כי אתה יתברך שמך הכל המוחלט ואין לי בהם אלא התעוררות קטן מעט מזער, כעין - גול (אל) [על] ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה (שם לז ה) כי באמת ממנו הכל. אמנם מקביל לזה אומר כב"י, אתה החלק ממני ואני הרוב והכל, ואלי ייוחס עיקר הדבר ולא אליך, אלא הסיוע בלבד שהוא חלק פרטי. וזה לשמור דבריך, לענין שמירת מצותך אני הוא העיקר ואתה החלק, אך בכל השאר עליו יתברך נשליך כל יהבנו ובצל כנפיו נחסה:

וזו אחת מהכוונות העצמיות במצות הסוכה אשר בה נצטוינו לצאת מדירת קבע אל דירת ארעי, להזהירנו בלי נשים בטחוננו בעה"ז בשום נברא ממנו כי אם בצל שדי נתלונן, כי הוא באברתו יסך לנו ומאותות השמים לא נחת:

וכמה הורה לנו זה המשורר ע"ה, במזמור המיוסד על זה החג (מזמור מב), שנאמרו בו שלשה פעמים - מה תשתוחחי נפשי וגו' הוחילי לאלהים כי עוד אודנו. ונאמר בכוונתם, כי כבר ידענו מה שכתב הרב בעל העקרים ז"ל, כי תקותנו אליו יתברך היא מיוסדת על ג' דברים, או הם ג' מיני תקוה, תקות הכבוד תקות החסד תקות ההבטחה. ולדעתי בטענות אלו נשתמש מרע"ה, כשבקש ממנו יתברך למחול לישראל על עון המרגלים, באמרו - ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה וגו' ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו' סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו' (במדבר יד טו יט). כי על טענת הכבוד אמר - ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו'. ועל טענת ההבטחה אמר - ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו', כלומר כמו שאתה ה' דברת בפיך ואמרת היותך ארך אפים, צריך שתקיים מאמרך ויאמנו דבריך והבטחתך שיגדל כחך לכבוש את כעסך, כי טוב ארך אפים מגבור. ועל טענת החסד אמר - סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו', והוא מבואר. ולפי שאמר כגודל חסדך באות הכ"ף, הוא מורה על הדמיון, אפשר שיכוון משה רבינו ע"ה למה שהוא מדרכו, כי כן ראוי לעשות והוא להגדיל החטא ולא להמעיטו ולהקטינו, כאשר ראינו במעשה העגל אמר - אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא). וכבר התחיל להורות זה קין באמרו - גדול עוני מנשא (בראשית ד יג), וכאלה רבים. וכן כאן, ברצות הנביא ע"ה להגזים הכרתו בעוצם הפלגת גדולת העון, אמר - סלח נא לעון העם הזה, ולא מהיותו נחשב בעיני לקטן אני שואל עליו מחילה בקלות זה, כי באמת אני מכיר היותו עון גדול כ"כ עד שאין השכל מכירו, כי הוא נערך בגדלו כמו גודל חסדך, אשר בלי ספק אין לגודל החסד שלך קץ ותכלית, כן הוא העון הזה כמוהו. וזה דוגמת מאמר הפייטן עליו השלום - כפי עצמת גדולתך כן תכלית דלותי ושפלותי וכפי תוקף יכלתך כן חולשת יכלתי וכפי שלמותך כן חסרוני וכו'. באופן שלא אשאל הסליחה מצד קוטן העון אלא מהטענות האמורות, וגם מהיות כן דרכך ממצרים ועד הנה:

ושלשה טענות אלו כלל המשורר ע"ה בפסוק אחד, כשאמר - לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך (תהלים קטו א). באר בפי' כי עת לעשות לה', ולא בזכותנו כי אין בנו מעשים, אבל בעבור שלשת הטעמים הנזכרים. אם הראשון, לשמך תן כבוד, בהיות שמך הגדול והקדוש מחולל בגוים ע"י גלותנו תן לו כבוד להחזירו ליושנו. ואם השני, על חסדך, בעבור החסד שלך שהיא מדתך המורגלת לעשות תמיד. ואם השלישי, על אמתך, בעבור מה שהוא אמת ראוי מן הדין ומן היושר. וענין האמת הוא שמירת הבטחתו וקיום דבריו, כי קודם ההבטחה הוא חסד ממנו ית' ואחר שהבטיח חזר הדבר להיות אמת, כי דברו לא ישוב ריקם שיחזור בו חלילה, על דרך מה שפירשתי על ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מז כט), יעויין במקומו: ולפי זה נאמר, כי על יסודות שלשה מיני תקוה אלו נבנו חלוקות המזמור שנאמרו בו שלשה פעמים מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים וגו'. כי תחלה דבר על כבודו ית' באמרו - היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך, כי צר לנו מאד על חלול שמו הקדוש שאומרים העכו"ם איה איפה אלהיכם שהיה עושה לכם נפלאות כבר השיגו הליאות חלילה ותש כחו, כעין טענת משה ע"ה ואמרו הגויים מבלי יכולת וגו', וכשאנו זוכרים זה נשפכת עלינו נפשנו וגו'. ועל זה משיב יתברך מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, כאלו יאמר אני רואה בך שני הפכים, כי שחות הנפש היא הענוה ושפלות הרוח, ומתנאי העניו והוא עצמי ודבק לו, שיהיה סבלן מאד ולא ישמע ממנו שום צעקה או המיה על איזו צרה שלא תבא עליו. כדרך שפירשו על מאמר הלל ע"ה (ברכות ס א) שהיה מובטח שלא היתה הצוחה בתוך ביתו. ואם כן את נפשי מה תשתוחחי, שבזה את מראה תכלית הענוה, ומצד אחר ותהמי עלי, שאת עושה המיה ומרימה קול כהמות ימים, שאין זה מדרך השחות והשפלות. אבל מה שיאות לך הוא, לשים בטחונך ותוחלתך על האלהים יתברך שמו שיעשה בעבור ישועות פניו כב"י, מפני כבודו, שיאירו פניו ויתגדל שמו בכל העולם, שהיא תקות הכבוד. אח"כ נעתק אל תקות החסד, שעליה אמר - יומם יצוה ה' חסדו, הנה עתה אומר לו - למה שכחתני, ולא התמדת בחסד זה. וע"ז גם כן באה התשובה - מה תשתוחחי וגו' הוחילי לאלהים ושימי תוחלתך בו כי מצד זה אודנו וגו'. ובמזמור האחר (מזמור מג) חתם בטענת ההבטחה (וקיים) [וקיום] דברו הטוב, ועליו אמר - שלח אורך ואמתך המה ינחוני, שכבר אמרנו היות אמתו יתברך מאמרו ודבורו. והשיב ג"כ - מה תשתוחחי הוחילי לאלהים ואשלים הבטחון והתוחלת מכל שלשת הצדדין. הוא מפורסם כי זה מעיקר טעמי הסבה להורות החסיה בו יתברך ולא בשום זולתו כאשר אמרנו: ונתבאר בזה כוונת מאמרנו, אשר ההעלם בכוונת דבריו הכריחני להדחק בפירושו, כי אולי דייקו זכרונם לברכה שאם הפסוק הוא כפי פשוטו, שיותר טוב הוא לחסות בה' ממה שהוא בנדיבים, יקשה דמשמע שנכנסים בסוג אחד, אלא שהבטחון בה' הוא יותר טוב מהבטחון האחר, ונמצא שהבטחון בנדיבים אינו רע כי אם טוב ויש לו מקום, וישתנה מבטחון ה' בפחות ויתר. וזה ודאי תכלית הבטול. ועוד מלת מבטוח נראית מיותרת, שהיה מספיק לומר טוב לחסות בה' מבנדיבים. ע"כ אמרו כי פי' זה לא יעלה על לב לפרש בדברי דוד ולא חשש שנבין כן מכוונתו, שהרי דוד המלך ע"ה הוא עצמו אמר מאמר מוחלט אל תבטחו בנדיבים, ששלל מכל וכל וסגר הפתח שלא נבטח כלל על הנדיבים, ואיך אפשר שיסתור הוא את עצמו, אלא ודאי מכח דברים אלו סמך על המבין שלא יפרש כוונתו כאשר אמרנו:

אלא הוא כפי דבריהם ז"ל בבראשית רבה (צ ב), ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, מן אני של בו"ד את למד אני של הקב"ה, מה אני של בו"ד ע"י שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה (בראשית מא מד) היה לו כל הכבוד הזה, לכשיבוא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא (ישעיה מו ד) עאכ"ו. נמצא שאנו למדים עצמות קיום הבטחתו יתב' ממה שאנו רואים בבו"ד, כי אם פרעה הרשע, עם היותו היום כאן ומחר בקבר, שבשביל שאמר אני פרעה הגדיל כ"כ הכבוד ליוסף ע"ה, כ"ש הבטחתו יתברך: והם הם דברי דוד ע"ה טוב לחסות בה', דבר טוב והגון הוא לחסות בכל תוקף בו יתב' ולקוות ממנו תועלת עצום ורב, ונאמר זה ממה שנמשך מהבטחון בנדיבים, כי כשיבטח האדם בהם אנו רואים כמה מהכבוד נמשך לו מבטחונו בם, א"כ משם נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר מה ימשך מהבטחון בה':

ומכל מה שאמרנו יצא מקום הגדלת התמיהה במה שנבוכו מפרשינו ז"ל, על מה שראינו אצל יעקב אבינו ע"ה אחרי אשר הובטח מהקב"ה במראה הסלם הבטחה שלמה, יהיה עמו וישמרהו בכל אשר ילך וישיבהו אל אדמתו לשלום, איך נכנס מורך בלבבו וישים שום ספק בדברו יתב', כאשר נראה מדבריו וענין נדרו. והנה רבותינו עליהם השלום הוסיפו כח בגבורת הקושיא הזה באמרם במדרש רבה (ב"ר עו א), רבי פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו, הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים. הבחיר שבאבות, זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה ג), ואמר הקב"ה והנה אנכי עמך (בראשית כח טו), ולבסוף נתיירא שנאמר וירא יעקב (שם לב ז). הבחיר שבנביאים, זה משה שנאמר לולא משה בחירו (תהלים קו כג), וא"ל הקב"ה כי אהיה עמך (שמות ג יב), ובסוף נתיירא שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (במדבר כא לד) אינו אומר אל תירא אלא שנתיירא. ויש לנו לדייק בו, למה סתם תחלה ב' בני אדם ולפרש אח"כ, יאמר מעיקרא הבחיר שבאבות זה יעקב והבחיר שבנביאים זה משה הבטיחן הקב"ה וכו'. ואם אולי לאיזה סבה תני והדר מפרש, עדיין צריכין אנו לדעת למה (הספיק) [הפסיק] בענין בין הסתמיות והפי' שאמר תחלה ב' בני אדם סתם ונמשך לבאר הענין שהבטיחן הקב"ה ונתייראו וחזר אח"כ לפרשם הבחיר וכו', ומהראוי היה יאמר שני בני אדם הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו. ועוד קשה כי בשלמא יעקב ע"ה ניחא, שנתיירא במה שהובטח, כי הקב"ה הבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך ולהשיבו לשלום אל בית אביו ומזה הדבר עצמו נתיירא בשובו אל אדמתו כי היה פחד עשו לנגד עיניו, והיה לו לבטוח כי הוא יתברך ישמרהו ממנו כאשר הבטיחו. אבל משרע"ה לפי שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל (שמות ג יא) הבטיחו ה' כי אהיה עמך (שם יב), שתשתתף השגחתו באותה השליחות, ושוב לא ראינו שנתיירא בענין זה כלל. אמנם במלחמת סיחון ועוג נתיירא כי לא באה לו הבטחה מאת הש"י על כך, וא"כ איך השוה משה ליעקב. ואגב ארחין ידוייק אמרו בשניהם ובסוף נתיירא, כי היה מספיק לומר ונתיירא. ומהרי"ע ז"ל הרגיש עוד, למה לא שלשם בבחיר שבמלכים, כי ידענוהו ירא מכלם:

ונראה בכוונתם ז"ל, כי רצו להגדיל הקושיא בענין יראת אלו השלמים ע"ה, וזה כי אם כל אחד מהם היה מוצא השתנות בעצמו לגריעות בשעת היראה ממה שהיו בשעת ההבטחה, כי כשהובטח היה שלם ומעולה ואח"כ נתמעט ערכו ומצא עצמו חסר, עם שמ"מ אחרי היות דברו ית' בהבטחתו אין לו לירא, סוף סוף יש פני ההראות ליראתו מצד השתנות ערכו לפחיתות ממה שהיה, וכ"ש אם לא נשתנה כלל אלא ככחו אז כחו עתה שודאי אין לו לירא. אך יהיה הקושיא תמוה מאד אם השנוי הוא בהפך למעליותא, שהובטח בזמן היותו קטן הערך ובאה לו היראה בהיותו בעצם ותוקף השלמות והמעלה: וזה הוא מה שיפלא ביעקב ומשה ע"ה. כי שני בני אדם הבטיחן הקב"ה, כשבאה להם ההבטחה לא היו עדיין בגדר שלמותם כנודע שהשיגו לפי רוב שנותם, אלא כמעט היו שני בני האדם בעלמא בערך מה שהיו אח"כ בעצם השלמות, כי היו אז בראשית התחלתם לעלות בסלם השלמות כי שניהם לא ניסו עדיין במדרגת הנביא. ואם בהיותם במדרגה גרועה כזו הובטחו, ודאי היה להם להסתכל שבלי ספק תתקיים להם הבטחה זו אח"כ כשיהיו בתכלית השלמות. ואנו רואים כי אדרבא נתייראו, בהיות האחד בחיר שבאבות והאחד בחיר שבנביאים, שכבר עלו למעלה שזכו להקרא בחירי ה'. כי יעקב ע"ה הובטח והנה אנכי עמך, תיכף בצאתו מבית אביו, שלא היה עדיין מוחזק בנבואה וקודם למדו בבית שם ועבר. ולבסוף נתיירא, כלומר והיראה היתה בסוף, בזמן שהיה כבר מופלג ברום השלמות. וגם משה ע"ה הובטח בהיותו בן אדם בעלמא, בראשית נבואתו, והיתה הבטחתו כללית מהכרח הבנת הכתוב, כי הוא ע"ה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' והשיב לו יתברך כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו', אשר נתחבטו בזה איך נותן אות לדבר ההווה ממה שיהיה אח"כ לעתיד, וגדר האות הוא להפך, שהדבר המוקדם הוא אות וסי' למאוחר שיהיה אחריו. מזה הכריחו ז"ל שאין פירוש הכתוב כפי הנראה מפשוטו שאומר לו ה' אהיה עמו בשליחות זה וזה לך האות ממה שיהיה אח"כ. אבל הכוונה, כי משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה והשיב ה' כי לא מיבעיא עכשיו בשליחות זה, אלא אפי' להבא מכאן ואילך לעולם אהיה עמך. וזה לך האות, ענין זה של עכשיו יהיה לאות על העתיד, כי ממה שתראה שתצליח בשליחותך זה, שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, מכאן יתאמת לך שמאז והלאה עוד אהיה עמך לעולם. והנה הבטחה זו היתה לו בהיותו בן אדם בעלמא, בתחלת היותו לאיש האלהים, ולבסוף נתיירא, באה לו היראה בסוף, בזמן שכבר היה בחיר שבנביאים, שהיה לו להתחזק יותר. וא"כ נכפל הקושיא בשניהם. ותשובת שאין הבטחה לצדיקים כי מתייראים שמא יגרום החטא, באמת צריכה למוד בזה, כי כבר קיימו לנו ז"ל (ברכות ז א) שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, כאשר ע"ז הוכיח ירמיהו ע"ה לחנניה בן עזור כשהתנבא לשקר. ואין כאן מקום להאריך:

ואפשר אבחרה לי בין דעות המפרשים ז"ל בענין יעקב ע"ה, הוא מ"ש מהרי"ע ז"ל, שנסתפק יעקב באותה המראה אם היתה נבואיית או חלום דמיוני. ואני ארחיב הדבור בפי' הכתובים, אשר הם מורים בעצמ' הסבות אשר מחמתם בא הספק ליעקב שמא אינה נבואה אלא חלום בעלמא. כי כבר הושרשנו מתנאי הנבואה שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ועוד הוסיפו אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. וספר הכתוב כי כל אלו ההכנות חסרו מיעקב. ותחלה אמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח י). אשר נראה יתורו, כיון שכבר אמר למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (שם ז). אך הכוונה להציע הסבות שהביאו ליעקב לספק בנבואתו הראשונה. כי הנה הוא יצא מבאר שבע וילך חרנה, ראה עצמו חסר זכות והולך בדרך לא טובה, כי הסתכל מהיכן יצא ולאן הוא הולך, יצא מקדושת באר שבע, חוץ מהארץ הקדושה, והלך למקום עצם הטומאה והרמאות ארץ חרן. עוד ראה עצמו חסר הנבואה, אשר אינה תלויה בלבד בפעל כחות האברים וההכנעות, אלא באבירות הלב וההסתכלות שלא יכנס בו מורך ופחד. ובהיפך זה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש (שם יא), כי מה לנו לדעת אם לן שם לפי שבא השמש או מפני שחטפתו שינה או סיבה אחרת, אבל ירצה, כי תיכף שבא השמש נכנס פחד הלילה בלבו, ולא עצר ללכת עוד מעט עד צאת הככבים וכיוצא אלא מיד כשפגע במקום לן שם, ולא מצד ליאות או יגיעה, אלא לפי שבא השמש ולא ערב אל לבו להתעכב עוד בדרך מפני הפחד והמורא ועוד נצטרך לזה. ראה עצמו עני וחסר כל טוב מהממון, עד כי בבאו לשכב לקח מאבני המקום וישם מראשותיו, לא נמצא אתו כר או כסת או איזה דבר אחר לשים תחת ראשו, עד שהוצרך לשים מראשותיו מאבני המקום. ואחר כל זה חלם החלום, ולבסוף וייקץ יעקב משנתו (שם טז). ובאמת מלת משנתו אין לה טעם, כי אין מי שיקוץ אלא מהשינה ולא מן היקיצה. אבל הכוונה אצלי עוד טעם אחר לספקו, כי מכלל האותות בחלומות הצודקים הוא שתכף אחרי כלותו לחלום יקיץ החולם ולא יישן כלום אחרי חלומו. וזה הוא שנאמר בפרעה וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית (שם מא ד ה) ולבסוף וייקץ פרעה והנה חלום (שם ז), לומר שתיכף אחרי חלומו הקיץ, ומה שישן עוד היה אחר היקיצה ולא אחר החלום, ואז חלם שנית וייקץ פרעה והנה חלום, שהקיץ מתוך החלום כאלו עדיין בעת היקיצה היה חולם, עד רחושי מרחשן שפוותיה. וזה גרם ששפט היות חלומותיו מהצודקים ולא מהדמיון, וע"כ ותפעם רוחו (שם ח) והשתדל על הפתרון:

אבל ביעקב ע"ה לא היה כן כי לא הקיץ מתוך החלום, אלא אחרי שחלם וישן עוד בלי חלום, באופן שהקיץ משנתו ולא מחלומו, ולזה ג"כ נסתפק בו אולי הוא חלום בעלמא. ואז אמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, כי הוא דבר זר יתפלא מהיות שם ה' והוא לא ידעו, וכי היה מוכרח שידע דבר זה וכמה דברים אחרים לא ידעם. אלא נראה כי כאן חתם הסבה העיקרית לבלתי חשבו היות זאת מראה נבואיית הושפעה לו מאת ה'. כי כיון שהמדרגה היותר צריכה להשיג הנבואה היא החכמה והידיעה, הוא היה מחשיב את עצמו לבלתי יודע וחסר החכמה. וע"כ אמר כמתמיה אפשר שבמקום הזה יש ה', ר"ל השפעה נבואיית ממנו יתברך הושפעה אצלי. ואנכי לא ידעתי, אני בעצמי איני יודע כלום כי אני חסר כל ידיעה וכל חכמה, ואיך אתנבא בהיותי בלתי יודע. ואמר זה כן, לרוב ענותנותו. ובהיותו נבוך בספק זה, נדר לאביר יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו', לומר שאם כל מה שנראה בחלומו יתקיים כן בפועל שיהיה אלהים עמו וישמרהו וגו', שאז יתאמת אצלו היות ה' לו לאלהים שהשרה הוא ית' שכינתו אצלו בהשפעת נבואתו, הוא נודר האבן הזאת לשומה מצבה וגו'. אך אם יחסר איזה דבר מאשר ראה שלא יצא כן בפועל, יתגלה אליו למפרע שהכל היה חלום סתמי מפעולת הדמיון ולא ה' דבר בו. והוא ע"ה חשב כי קיום השמירה בדרך להשיבו בית אביו תלויה במה שיסיר ה' כל מעיק ומזיק מלפניו, באופן שילך בטח לדרכו מבלי שום פחד ומורא אין שטן ואין פגע רע, וישים בלב עשו ושאר אויביו מוראו וחתתו של יעקב באופן יברח עשו מלפניו כבורח מן הארי:

אמנם כאשר ראה כי בצאתו מבית לבן תכף בא לו עכוב מלבן שרדף אחריו, ולולא הסיוע האלהי לא היה יכול להנצל מידו. ועוד מעט, בשלחו מלאכיו לעשו לדעת אם הוא שקט בביתו ובלי חושב לרדוף את יעקב הגידו לו כי אדרבא הוא הולך לקראתו בצבא מלחמה ומבקש להנקם ממנו. אז ויירא יעקב מאד ויצר לו, נכנסה בלבו יראה גדולה מפחד עשו, ויצר לו מאד מיראה זו. כי היא הוראה שאותה המראה לא היתה מראה נבואיית מאחר שהוא עתה ירא, כי אם היתה הבטחה אלהית ממש לשמרו בכל אשר ילך תספיק סגולת ההבטחה להחזיק את לבו ולהרחיק ממנו כל מין יראה, אבל מאחר שהוא ירא ודאי הוא חלום דמיוני, וזה הוא מה שצר לו יותר מהצער עצמו שהיה בו. ולהורות על כוונה זו שם הכתוב מלת מאד בין הדברים, ולא ערבינהו וקאמר ויירא יעקב ויצר לו מאד, כי הם שני ענינים נמשכים מסבות מחולקות. ואמנם עמקו מחשבותיו יתברך, כי אדרבא רצה לגלגל כל אלה הגלגולים שיבא עשו לקראת יעקב ויירא ממנו ואח"כ בהגיעו אליו יעברו כל הדברים שעברו עד שישוב עשו שעירה ויעקב לסכות אשר בנה שם בית וגו', שכלם היו סימן לבניו ורמז למה שעתיד לבא עליהם בגלותם תחת אדום, באופן שאין תפיסה על יעקב מצד מראת הסולם: אך עדיין נשאר מהקושי. כי זולת חלום הסולם עוד הובטח ממנו יתברך, אחר כמה שנים בשעת צאתו מבית לבן, כי שם נאמר לו בפירוש שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (שם לא ג). וזה נתאמת אצלו שהיה בלי ספק דבור אלהי כאשר רמז הוא ע"ה באמרו - ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך (שם לב ט), ואחר היות לו הבטחה זו מאת ה' מאין בא לו מורא ופחד. ולא ראיתי למפרשים ז"ל בזה דבר ישקיט הלב. ואפשר לי לומר במה שדייק אמרו אלהי אבי אברהם וגו', כי מה להקדמה זאת ולקרא לשניהם אבי. ותחלה אמר ה' האומר אלי, בכנוי אלי, ואח"כ אמר ואתה אמרת היטב איטיב עמך, ולא אמר אלי. ועוד למה שנה מאמר ה', כי הוא יתברך אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ (כח יד), ולא אמר לו כחול הים, והוא אמר ואתה אמרת [וגו'] ושמתי את זרעך כחול הים:

אמנם יראה כי חששת יעקב ע"ה ומבוכתו היתה ע"ד שדרשו ז"ל בפ' אין עומדין (לא ב) גבי אל הנער הזה התפללתי (שמו"א א כז), שעלי ע"ה היה רוצה להעניש את שמואל ע"ה ולבקש רחמים ינתן לה זרע אחר, והיא אמרה אל הנער הזה וגו', שלא היתה רוצה לאחר. וכן כשאמר יתברך למשה ע"ה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (במדבר יד יב), אמרו ז"ל כי על שהקשה משה לפניו ית' מהבטחת האבות על זרעם השיבו ה' ואינך מהם וגו'. כן קרה ליעקב ע"ה, כי אחרי רואו אלו המעיקים והעכובים ובפרט רוע כוונת עשו לשפוך חמה ולנקום נקם, נתיירא שמא כוונתו יתברך לעשות מזרעו כאשר עשה מזרע אברהם ע"ה ומזרע יצחק ע"ה, כי בכל אחד מהם לא נבחר כל זרעו להקרא על שם אביו אלא קצת ממנו היותר שלם, והאחר לחסרון שלמותו לא יתייחס אחרי אביו. כי לאברהם ע"ה נאמר ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יג), ולא כל יצחק, לומר שדוקא יעקב הבא מיצחק יקרא זרעו ולא עשו הבא ממנו. וזה הוא אלהי אבי אברהם, רואה אני כי אברהם יקרא בלבד אבי שלי ולא אביו של עשו. וגם יצחק הוא אבי בלבד ולא אביו של אחי. ואם כן שמא גם בי יהיה הענין כן, שלא כל זרעי יקרא על שמי אלא קצתו. ואולי הבנים האלו כיון שנולדו בארץ טמאה חוץ ממקום הקדושה, הם הסיגים לבלתי הועיל, ולפיכך לא יקפיד ה' אם יהרגם עשו, כי עקר הזרע לא יהיה אלא אחרי בואי אל הארץ הקדושה שאז יתקיים בי זרע. וסימנין מצא לחששא זו מדברי ה' עצמו, שאמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, כי עתה אגלאי מלתא שכוונתו היתה לומר שישוב אל ארצו ולמולדתו ואז אחרי שובו שם יהיה עמו וישגיח עליו להשכיל להטיב לו, אבל קודם לכך לא תתגלה עליו השגחתו לחסרון קדושת המקום. וזה הוא ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, ירצה רואה אני כי מה שאמר אלי ה' הוא שתחלה אלך אל ארצי ואח"כ יטיב עמי, וא"כ עתה בדרך הזה אולי יניחני למקרה ופגע, לענין שיבא עשו במחנותיו והוא לבדו ישאר להחיות זרע קדוש בבואו לארץ:

ע"כ התפלל אליו יתברך ואמר קטנתי וגו' ועתה הייתי לשני מחנות הצילני וגו', יאמר הן אמת דברך אחור לא ישוב ריקם, ובלי ספק לא יבצר מהיות לי זרע נכון לפניך, אך שאלתי ובקשתי היא, כי כיון שכבר הגדלת חסדך עמדי, עם קוטן ערכי ומעוט זכותי, שחננתני שכבר עתה הייתי לשני מחנות ואלו הבנים בני כבר באו לעולם, אל תאבה שיאבדו אלו לתקות אחרים שיהיו לי אחרי בואי אל ארצי. אלא הצילני נא עתה, בהווה תצילני ותפלטני מהצרה הזאת, ויחיו אלו הבנים. כי ירא אנכי מעשו שיכם וימותו ויתקיים בי הזרע על האופן שנתקיים בנושא אחר, הוא זקני אברהם ע"ה. כי הנה אמרת היטב איטיב וארבה את זרעך כחול הים וגו', ודברים אלו נאמרו לאברהם ע"ה אחר העקדה, כי ברך אברכך (כב יז) דהיינו היטב איטיב עמך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (שם) לא חש יעקב להאריך בכל הדברים אלא רמז אליהם, וזה הוא ושמתי את זרעך כחול הים, הרי שהבטיחו על רבוי הזרע ולא נתקיימה בו הבטחה זו אלא בקצת זרעו ולא בכלו, ואולי יהיה כן גם בי בזרע אשר יתן ה' לי להבא, לכן אחלה פני אל הצילני נא עתה ולא תמתין לעתיד:

באופן כי ראינו היה צד מקום ופני ההראות למוראו של יעקב ע"ה, אע"פ שקדמו לו דברי ה' בצאתו מבית אביו ובצאתו מבית חמיו. אכן לא היתה זאת כוונתו יתברך, ואחרי שעבר על יעקב מה שעבר, נראה אליו ואמר לו קום עלה בית אל (לה א) ואז הודה יעקב ע"ה כי האל ענה אותו בעת צרתו והיה עמו בדרך אשר הלך, ולא המתין להיות עמו אחרי שובו לבית אביו כאשר חשב:

ויצא לנו מכל זה כמה וכמה חיוב אצלנו להיות בה' מבטחנו לחסות תחת צל כנפי חסדיו ולבלתי בטוח בשום נמצא זולתו. ולהדמות בזה להלל הזקן ע"ה, אשר עליו נאמר (ביצה טז א) אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך ה' יום יום, מדי יום ביומו היה בוטח ברחמיו יתברך יזמין ספוקו והעבט יעביטנו די מחסורו. והוא הנרמז בנושא - זבח ונסכים דבר יום ביומו, והכוונה מבוארת: ונחתום בדברי הנביא ירמיהו ע"ה - כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והיה כערער וגו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו (ירמיה יז ה ז). והכפלים מבוארים בשתי החלוקות, ובשתיהן חסרה אות הבי"ת בכפל השני, כי היה ראוי לומר ושם בבשר זרועו או בשר לזרועו. וכן והיה בה' מבטחו מיבעי ליה. אך נאמר כי שני דברים עצמיים צריך ישמור האדם במה שיקוה ויחפוץ. הא' בבחינת מי שאליו יקוה, והב' במהות הדבר המקווה עצמו. אם הראשון, שלא ישים בטחונו אלא במי שיש בו היכולת המוחלט יתברך שמו ולא באדם הכלה ואבד, כאשר אמרנו בתחלת דברינו. ואם השני, שלא יקוה וישתוקק דבר גשמי וגופני ואליו ישים פני מגמתו, כי זה אין ראוי לעשות חשיבות ממנו לייחס עליו בטחון, אלא תהיה תשוקתו דבר רוחני ואלהי, נוגע אליו יתברך לשלמות עבודתו. וזה אמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם, על הדבר הראשון. ושם בשר זרועו, על השני, ירצה שכל זרועו חזקו ותקפו, הוא הבשר והחומר וכל חמדותיו ואליו הוא נושא את נפשו בבטחונו. אבל בהפך יהיה ברוך הבוטח בה', בהכירו כי לו לבדו הגדולה והגבורה. והיה ה' מבטחו, צריך ג"כ שמהות ועצמות הבטחון יהיה ה' עצמו, דבר אלהי נוגע לעבודתו יתברך. וכל זה נכלל בהסתופף תחת צל הסוכה בתוך הזמן רמזיה וסודותיה. בצל שדי נחסה למסתור ולמחסה במהרה בימינו אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה