ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין עשה · מצוה קטו
לשרוף נותר לבקר. עשה דשריפת נותר. כתיב (בסדר בא) גבי פסח והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. וגבי שלמים (בסדר צו) כתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ושנויה בסדר קדושים דכתיב והנותר עד יום השלישי באש ישרף. ובפרשת המלואים (בסדר תצוה) כתיב ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש וגו'. ומלבד זה מנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו עשה בשריפת קדשים טמאים. מדכתיב (בסדר צו) ובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ויש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה זו. ואמנם גם הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל באזהרותיהם לא מנו עשה זו. והוא תמוה טובא. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' מ') שעמד בתמיהא על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו בשריפת נותר אלא מ"ע אחת. ואמאי לא מנו בה שתי עשין. האחת בפסח. והשניי' בשלמים. וכמו שמנו בנותר במנין הלאוין ארבעה לאוין. בפסח ראשון. ובפסח שני. ובבשר. התודה. ובחגיגה כל אחד בפ"ע. ועוד הוסיף לתמוה אמאי לא מנו ג"כ מ"ע דשריפת חטאת הפנימית דמפורש בקרא עשה בשריפתה. והניח בצ"ע עיי"ש. ובקושייתו האחרונה דבריו תמוהים לכאורה דמאי קושיא. והרי בסוגיא דפרק כיצד צולין (פסחים פ"ב ע"ב) מבואר דלמסקנא חטאת הפנימית הו"ל לענין מצות שריפתה בכלל שאר פסולי דקודש. וקרא לא אתי אלא לומר דמקום שריפתה הוא בקודש עיי"ש. וא"כ אין כאן מצוה מיוחדת בפ"ע בחטאת הפנימית שתבוא במנין. אבל נראה דכוונתו ע"פ מאי דמסקינן התם דכולהו פסולי דקודש דבשריפה גמרא גמירי להו עיי"ש. והיינו ע"כ לכאורה משום דמשריפת נותר ליכא למילפינהו. ועל זה פרכינן התם השתא דאמרת כל פסולי דקודש ל"ש דקדשי קדשים ולא שנא דקדשים קלים גמרא גמירי להו בקודש באש תשרף (דכתיב בחטאת הפנימית) למה לי. ומשני ההוא מיבעי' לי' ששריפתה בקודש עיי"ש. והשתא כיון דבשאר פסולי דקודש דבשריפה חוץ מנותר לית לן בשריפתן קרא ולא נפקא לן מצות שריפתן אלא משום דגמרא גמירי לן. לזה שפיר הקשה הרשב"ץ ז"ל דנהי דהלכה לממ"ס אינה נמנית במנין המצות לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. מ"מ הו"ל למנות מיהת העשה המפורשת בקרא בחטאת הפנימית. דאע"ג דלדינא לא איצטריך הך קרא אלא להורות מקום שריפתה. הרי מ"מ מצות שריפתה מפורשת בקרא. וראוי למנותה במנין העשין. דודאי אם היתה מצות שריפת כל פסולי דקודש נמנית עשה כללית במנין העשין. שוב לא היינו צריכין למנות עשה דשריפת חטאת הפנימית בפ"ע. משום דגם היא בכלל שאר כל פסולי דקודש לענין זה. וקרא דכתיב בה לא לעשה פרטית כתיבא בדידה. אלא להורות מקום שריפתה. אבל מאחר דזולת זה לא אשכחן בקרא עשה בשריפת שאר כל פסולי דקודש. ולא נמנה בזה שום מצוה במנין העשין. ודאי עכ"פ יש למנות מיהת עשה זו דכתיבא בקרא בחטאת הפנימית. כן היה נראה לומר בכוונת הרשב"ץ ז"ל:
ואמנם שוב ראיתי כי הרשב"ץ ז"ל גופי' (בקונטרס אחרון) הרגיש בזה וכתב וז"ל ולא הוספנו במנין שריפת נותר דפסח ושריפת חטאת שלא ראינו להראשונים ז"ל מנאום ודעתם רחבה מדעתנו. ולנו אין ראיה ברורה להכניסם במנין. ואע"פ שהלאוין הנאמרים בהם כולם נכנסו במנין. אין דין העשה כדין הלאו בזה. וכו'. ובפרק כיצד צולין אמרינן כל פסולי דקודש בשריפה גמרא גמירי לה. והפסוקים הבאים בזה הוצרכו לדרשא. וא"כ אין בכאן אלא מצוה אחת לכולן והיא נמנית עכ"ל עיי"ש. הרי דהרשב"ץ ז"ל גופי' הרגיש בזה מסוגיא דפרק כיצד צולין. אלא דמש"כ לתרץ זה. לפי מה שביארנו אין דבריו מובנים לכאורה כלל. דמה זה שכתב דא"כ אין בכאן אלא מצוה אחת והיא נמנית. והיכן נמנית מצוה זו. והרי באמת לא מנו מוני המצות וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' מצוה בשריפת פסולי המוקדשין כלל. אבל נראה דאפשר לומר בכוונתו ע"פ מאי דקשה לכאורה במאי דפרכינן התם השתא דאמרת כל פסולי דקודש בשריפה גמרא גמירי לה בקודש באש תשרף למה לי וכו' ומאי קושיא ודילמא איצטריך קרא למיקם עלה בעשה. כדמשני כהאי גוונא בפ"ב דבכורות (ט"ז ע"א) ובריש פ"ג דתמורה (י"ח ע"א) עיי"ש. וכבר עמדו בזה קצת אחרונים ז"ל אבל נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה אמאי לא פריך נמי קרא דשריפת נותר למה לי. ותיפוק לי' דהו"ל בכלל כל שאר פסולי דקודש. ולכן נראה דמאי דאמרינן דגמרא גמירי לה דכל פסולי דקודש בשריפה. לא בעי למימר דכך נאמרה הלכה לממ"ס. אלא הכוונה בזה כעין שכתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל (בפרק כלל גדול ע"ג ע"א) דמאי דאמרינן מעביר ארבע אמות ברה"ר הילכתא גמירא לה. לאו הילכתא באנפי נפשה קאמרינן. אלא הילכתא גמירא דמעביר ארבע אמות ברה"ר הו"ל בכלל המוציא מרשות לרשות שהוא בכלל אבות מלאכות עיי"ש. והכא נמי איכא למימר דמאי דאמרינן כל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו לומר דגמירי דהו"ל בכלל מ"ע דשריפת נותר האמורה בתורה. ונותר דכתיב בקרא לאו דוקא. אלא כלומר פסול. וכל הפסולים בכלל. וכן מתבאר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין.) שכתב שם וז"ל וכן הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר וכו'. ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין עכ"ל עיי"ש. ובמש"כ שם בקרית ספר להמבי"ט ז"ל. וכ"כ החינוך (מצוה קמ"ג) בהדיא עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (עשין ר"ז) וז"ל מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנאמר והנותר וגו' באש ישרף. ופגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין. אמנם אמרינן בפרק כיצד צולין פסולי קודש בשריפה הילכתא גמירי לה עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו. דמתחילה הביא דברי הרמב"ם ז"ל שם. וכדרכו ז"ל להעתיק בסתם לשון הרמב"ם ז"ל. ושוב כתב להשיג בזה על הרמב"ם מסוגיא דפסחים שם. משום דמשמע לו דמאי דאמרינן התם דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו הילכתא באנפי נפשה. אבל הדבר ברור דדעת הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא. דמאי דאמרינן התם גמרא גמירי לה. היינו רק לומר דגמירי לה דכולהו בכלל נותר בעשה דשריפה. ואפשר דגם הסמ"ג לא בא להשיג על הרמב"ם אלא על מה שכתב סתם דפגול וכל פסולי המוקדשין בכלל נותר. דמשמע דאנן הוא דילפינן לכולהו מנותר בבנין אב וכיו"ב. ומסוגיא דפסחים שם מבואר דעל זה באה הלכה לממ"ס לומר שכולם הם בכלל שריפת נותר. ואי לאו הלכה זו אנן לא הוה גמרינן להו מנותר. אבל ודאי גם להסמ"ג אין זו הלכה באנפי נפשה. אלא כך נאמרה הלכה דכולהו בכלל מ"ע דשריפת נותר:
והשתא א"כ ניחא שפיר דלהכי לא פרכינן קרא דשריפה דגבי נותר למה לי. משום דודאי איצטריך קרא לעשה בנותר וכולהו פסולי דקודש בכלל' ועפ"ז מבוארים היטב דברי תוס' (בריש פ"ק דתמורה ד' ע"ב) בההיא דפליגי התם רבי יהודה ורבי יעקב. דלרבי יהודה לא לקי על לא תותירו משום דהו"ל ניתק לעשה דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. ולרבי יעקב משום שאין בו מעשה. ופרכינן התם ולרבי יעקב האי והנותר ממנו באש תשרפו למה לי עיי"ש. וכתבו על זה בתוס' שם וז"ל וא"ת והא איצטריך להורות לנו דין שריפה וכו' עיי"ש מה שנדחקו בזה. וכבר נתקשו כמה אחרונים ז"ל בדבריהם מסוגיא דפסחים שם דאמרינן דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. וא"כ לא צריך קרא להורות דין שריפה בנותר. דלא גרע משאר כל הפסולים. אבל לפי המבואר אין בזה מקום קושיא כלל. ודברי התוס' פשוטים כמבואר. והשתא ממילא ניחא נמי מאי דפרכינן התם קרא דבאש תשרפו למה לי. ולא משני דאיצטריך למיקם עלה בעשה. משום דכבר שמעינן עשה בכל פסולי דקודש מקרא דנותר דכולהו בכלל. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דאחר שכבר נמנה במנין העשין עשה דשריפת נותר שוב אין למנות עשה דשריפת חטאת הפנימית כיון דגמרא גמירי לן דכולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר. וקרא דחטאת לא אתי אלא להורות מקום שריפתה בלבד. וא"כ אין זה אלא אחד מדיני המצוה שאינו נמנה בפ"ע. ונראה דזו היא ג"כ כוונת הרשב"ץ ז"ל. אלא דהשתא דאתינן להכי ממילא מיתרצא נמי קושיא הראשונה של הרשב"ץ ז"ל. דאיכא למימר דלכך לא מנו עשה דשריפת נותר דפסח ודשריפת שלמים כל אחת בפ"ע כמו שמנו כל הלאוין האמורים בנותר. משום דהכא במ"ע דשריפה כיון דגמרא גמירי דעשה דשריפת נותר כוללת כל פסולי דקודש לא שנא קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים. וא"כ כ"ש דנותר גופי' דכל הקרבנות כולן בכלל עשה דפסח או דשלמים וא"כ אידך קרא אינו אלא כעשה כפולה דלא כתיבא אלא לדרשא ואינה נמנית בפ"ע. ואע"ג דאליבא דשאר מוני המצות אין זה ?מוסכם? כ"כ דלשיטתם כל היכא דאיכא עשה כללית ועשה פרטית באחד מן הפרטים הנכללים כבר בעשה הכללית נמנין שתיהן במנין העשין. וא"כ הכא נמי אפשר לומר כן. ונראה דמהאי טעמא לא ניחא לי' להרשב"ץ ז"ל לתרץ בזה גם קושיא הראשונה. מ"מ ודאי עכ"פ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שפיר י"ל כן דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא העשה הכללית בלבד וכמו שביארנו בכמה דוכתי:
אמנם הא ודאי קשה מה שלא מנה עשה דשריפת קדשים טמאים. שהרי שם (בסוגיא דסו"פ כיצד צולין) מבואר דאינ' בכלל הילכתא דגמירא לה בכל שאר פסולי דקודש. משום דכולהו פסולי דקודש ליתנייהו בחולין. אבל טומאה בחולין נמי איתא. וכיון דבחולין נמי פסלה ואיתעביד בהו עובדין דחול אי לאו דכתיב בה קרא בהדיא הי' ראוי לומר דאין להן דין קדשים פסולין דבשריפה. אלא בקבורה סגי להו. וגם שאר כל פסולי דקודש לא נפקי מקדשים טמאים כדפירש"י שם בד"ה קדשים קלים ובתוס' שם בד"ה אבל נטמא וכו' עיי"ש. וא"כ ודאי ראוי למנות עשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף מצוה בפ"ע. דעשין חלוקין נינהו ואין להם ענין זה לזה. מיהו נראה דכיון דגמרא גמירא לן דכולהו פסולי דקודש בכלל עשה דשריפת נותר. ולא בדוקא נקט קרא נותר כמו שנתבאר. אית לן למימר דודאי גם פסולי טומאה בכלל. אלא משום שהיה מקום לטעות דמשום דטומאה בחולין נמי איתא. לאו בכלל פסולי דקודש נינהו. להכי אתי קרא דהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' לגלויי דגם הני בכלל פסולי דקודש נינהו שהן בשריפה. וכן מבואר בתוס' (פרק בתרא דמכות י"ח ע"ב) בד"ה כל שבקודש וכו' ושם לעיל מיני' (ע"א) בד"ה ולילקי משום בשר וכו' דגם בשר קודש טמא הו"ל בכלל קרא דושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא עיי"ש בדבריהם. וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים מ"א ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש תשיעי) ובזה"ר להרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. ולהכי שפיר עשו רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו גם עשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף וכללוה בכלל עשה דשריפת נותר שכוללת כל פסולי דקודש. וגם קדשים טמאים בכלל. ומה שלא הזכירו מצות שריפה אלא בנותר. היינו רק משום דלישנא דקרא נקטי ולאו דוקא. וכן בספרא (צו פי"ג) דרשו מהך קרא דושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא כל שבקודש טעון שריפה עיי"ש. וע"כ דנותר דהך קרא לאו דוקא. ועי' במש"כ הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) ובפי' הראב"ד ז"ל שם ואין להאריך בזה:
ומיהו כל זה לא יתכן אלא לפי' ר"י בסוגיא דסו"פ כיצד צולין (פ"ב ע"א) בתוס' ד"ה אבל נטמא וכו' וכן נראה מפירש"י שם בכולה סוגיא דהתם. דכל שקלא וטריא דגמרא שם אינה אלא למילף עיקר דין שריפה בשאר פסולי דקודש. ולפ"ז מאי דמסקינן התם דכולהו פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו נמי עיקר מצות שריפה. לומר דלא סגי להו בקבורה. וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וחנוך עיי"ש. ולפ"ז שפיר אפשר לומר כמו שביארנו לדעת הגאונים ז"ל. אבל לשיטת הרשב"א ז"ל שהביאו בתוס' שם דמפרש דכולה סוגיא דהתם לא קיימא אלא על מיד דקתני (במתניתין שם) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. ועלה הוא דשקיל וטרי בשלמא נטמא כתיב וכו'. אלא יוצא מנ"ל דנשרף מיד עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז ממילא מבואר דע"כ מאי דמסיק דכולהו פסולי דקודש גמרא גמירי להו. היינו רק לענין דישרפו מיד ואין טעונין עיבור צורה. וא"כ ע"כ הך הילכתא הלכה בפ"ע היא לגמרי. ולא לפרושי מצות עשה דשריפת נותר הוא דאתיא. ולא כמש"כ בשיטת הגאונים ז"ל וכמבואר. ועכצ"ל דהגאונים ז"ל קיימי בשיטת רש"י והר"י ז"ל. ודלא כשיטת הרשב"א ז"ל בזה. איברא דודאי לשון הגאונים ז"ל דחוק טובא לפ"ז. דכיון דמצוה זו כוללת כל פסולי דקודש כולן. לא הו"ל למינקט בלשונם נותר. ובפרט לשון רבינו הגאון ז"ל שכתב לשרוף נותר לבקר. דלשון זה ודאי לא משמע אלא נותר בלבד. דהא שאר פסולי דקודש שפסולן בגופן נשרפין מיד:
אמנם יש מקום לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"ח ע"א) תניא אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן וכו'. חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. ופירש"י וז"ל אשם תלוי בא על ספק כרת וכו'. ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר"י ורבנן (בשילהי פרק בתרא דתמורה). לר"י בקבורה לרבנן בשריפה וכו'. ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר"י יקבר. ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה ועונש כרת והוא בבל תותירו עכ"ל עיי"ש. וראיתי בצל"ח שם שכתב על פירש"י שהם דברי תימא. דמעולם לא איפליגו ר"י ורבנן באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו עד אחר זריקת דמים שהוא כשאר קרבנות כשרים ונאכל לכהנים. ואם אירע בו פסול שנטמא או שנתותר שדינו בשריפה ככל שאר קרבנות כיו"ב. ולא פליגי ר"י ורבנן בשילהי תמורה אלא באשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא דבזה לר"י בקבורה משום חולין בעזרה. כמו שפירש"י גופי' במתניתין דתמורה שם. אבל מה שהכריחו לרש"י ז"ל בסוגיא דהכא לפרש באשם שנתותר. היינו מתרי טעמי. חדא מדקאמר שהם בבל תותירו ואי באשם תלוי שנידע קודם זריקה שלא חטא לא שייך בו בל תותירו. ועוד דאי לא מיירי בשנתותרו איכא למיפרך מה לאשם תלוי שכן אינו בכרת. ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי שאירע בו פסול נותר. אבל פירושו תמוה כמש"כ. ולכן העלה שם דבר חדש דלא תותירו עד בוקר שייך בין בזבח כשר בין בפסול. שהרי שבירת עצם בפסח אי לאו דגלי קרא עצם לא תשברו בו. דדרשינן מיני' בו בכשר ולא בפסול. הוה אמינא דנוהג גם בפסול ומה ששנינו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. היינו לומר שחייב לשרפי מיד ואינו רשאי להותירו עד בוקר ומוזהר עליו בלאו דלא תותירו. ומה שחזר ר"י ודנו דין אחר מנותר. לא נותר ממש קאמר. אלא מקרבן שנפסל ביום זבחו שהוא בבל תותירו וחייב לשרפו מיד. ולהכי נותר קרי לי'. וליכא כרת באכילתו. וגם אשם תלוי שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא הו"ל בכלל קדשים שנפסלו. כמש"כ בתוס' יו"ט (ריש פ"ו דכריתות). וא"כ קאי עליו בבל תותירו. ואעפ"כ קאמר ר"י שהוא בקבורה. וא"כ שפיר השיבו רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח ודלא כפירש"י. ועפ"ז פירש שם כל הסוגיא דהתם עיי"ש בדבריו:
איברא דלדידי מה שדחה דברי רש"י ז"ל בזה בשתי ידים לא צדק בזה כלל. ואין ספק דדברי רש"י נכונים מאוד. דרבנן ור"י ודאי גם באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו כלל אפי' לאחר זריקת דמים נמי פליגי. כשנפסל משום איזה מן הפסולים שבקודש. אם הוא בשריפה כשאר קדשים פסולים. או בקבורה. משום דבכל ענין שאירע בו דבר הפוסלו ואינו ראוי להקריבו ולאכלו פליגי. דלמר בשריפה ולמר בקבורה. לא שנא נפסל משום שנודע לו בין שחיטה לזריקה שלא חטא. ול"ש נפסל מצד אחר. דבכל מקום שנזכרה פלוגתא זו דרבנן ור"י לא קתני אלא אשם תלוי סתם. כמו במתניתין דשלהי תמורה. ובתוספתא שם. ובספרא (צו פי"ג.) והיכי ניקום ונימא דבכל הני דוכתי לא מיירי אלא דוקא בענין שנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. ולא מישתמיט בשום דוכתא בגמרא לאוקמי פלוגתייהו בהכי. אלא ודאי הדבר ברור ומוכרח כדפירש"י ז"ל דבכל ענין פליגי. וכן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) שכתב וז"ל ר"י אומר יכול חטאת העוף הבא עה"ס ואירע בה פסול ואשם תלוי שאירע בו פסול וחולין שנשחטו בעזרה יכול ישרפו ת"ל הוא וכו'. ולא ידענא טעמא אמאי פליג ר"י בהנך. דבשלמא וכו'. אלא פסולי חטאת העוף הבא עה"ס ואשם תלוי מאי טעמא. ונראה לי דטעמא דר"י משום דכולהו פסולי דקודש מנותר דמלואים קמרבינן להו. דהאי לא יאכל כי קודש הוא במלואים הוא דכתיב. הילכך כי מרבינן פסולי דקודש דומיא דמלואים בעינן דקדשים ודאי נינהו. ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלה עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דעיקר פלוגתא דרבנן ור"י היא באשם תלוי הבא כדינו אלא שאירע בו מצד אחר דבר הפוסלו. כדפירש"י בפסחים שם. וגם ביאר לנכון טעמא דר"י. דאע"ג דכשלא נודע לו ספיקו אשם תלוי נמי קרבן גמור הוא לכל דבר כשאר קרבנות. מ"מ לא איתרבי בכלל שאר פסולי דקודש לענין שריפה. משום שעל הספק הוא שבא מתחלתו. אלא דמש"ר הראב"ד ז"ל דכולהו פסולי דקודש דבשריפה מנותני דמלואים קא מרבינן להו. תמוה לכאורה. דהרי בסוגיא דסו"פ כיצד צולין מסקינן דכולהו פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא להו. וא"כ ע"כ הא דילפינן להו שם בספרא מקרא דכי קדש הוא האמור בנותר דמלואים. אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) עיי"ש. אבל נראה דס"ל להראב"ד ז"ל כמשכ"ל דמאי דקאמרינן התם הילכתא גמירא לה לאו הלכה בפ"ע היא. אלא נאמרה רק לפרש קרא דנותר. לומר דכולהו פסולי דקודש בכלל זה לענין שמצותן בשריפה. ולזה שפיר כתב אפי' למסקנא דסוגיא דגמרא שם דדוקא דומיא דנותר דמלואים הוא דמרבינן שאר פסולי דקודש. לאפוקי הנך שעל הספק באו מתחלתן. וראיתי להסמ"ג (עשין ר"ז ר"ח) דנראה מדבריו דס"ל דההיא ברייתא דספרא שם פליגא אתלמודין דמסקינן דכולהו פסולי דקודש הילכתא גמירא לה. וצ"ל דס"ל דאמוראי דתלמודין לא הוה שמיע להו ההיא ברייתא עיי"ש. אבל אין דרך זה מספיק אליבא דהראב"ד ז"ל. דא"כ אכתי יקשה לדידי' מה יענה לדידן דמסקינן התם דכולהו פסולי דקדש דבשריפה הילכתא גמירא להו ולא נפק"ל מנותר דמילואים. אבל לפי מה שביארנו לעיל דבריו נכונים מיהו מה שפירש הראב"ד ז"ל גם בחטאת העוף הבא על הספק דפליגי בה רבנן ור"י. דמיירי בשאירע בה פסול מצד אחר. הא ודאי תמוה טובא לכאורה למה הוצרך לזה. והרי בחטאת העוף הבעה"ם ודאי אפי' לא אירע בה שום פסול אינה נאכלת וע"כ יוצאת לבית השריפה או טעונה קבורה. והיינו דפליגי בה רבנן ור"י. ואולי אפשר לומר דאיצטריך לפרושי הכי משום דמשמע לי' דמסתמא חטאת העוף דומיא דאשם תלוי קתני לה ואשם תלוי ע"כ לא מיירי אלא בשאירע בו פסול. דאל"כ הרי הוא קרב ע"ג המזבח ונאכל לכהנים כשאר אשמות. ודומיא דהכי חטאת העוף הבעה"ס דקתני בהדי' נמי בכהאי גוונא מיירי. ואפי' הכי ס"ל לרבנן דבשריפה. ואין ה"נ דגם בשלא אירע בה פסול מצד אחר שייכא שפיר פלוגתא דרבנן ור"י:
ועכ"פ מבואר דס"ל להראב"ד ז"ל דאשם תלוי אפי' כשלא נודע לו ספיקו כלל. אלא שאירע בו פסול מצד אחר פליגי בי' רבנן ור"י. דלמר בשריפה ולמר בקבורה. כדפירש"י (בפ"ב דפסחים) ובודאי דהכי משמע מדנקט בברייתא אשם תלוי סתם. וגם משום דמסתמא אשם תלוי דומיא דחטאת העוף הבעה"ס מיירי. והרי בחטאת העוף הבעה"ס אפי' לא נודע לי ספיקו כלל פליגי בה רבנן ור"י. ועוד נראה דגם בההיא דשילהי תמורה ודאי הכי ס"ל לרש"י ז"ל. ואין שום סתירה כלל מדבריו דהתם למה שפירש בפסחים שם. דהרי בלא"ה כבר תמהו בתוס' יו"ט וברה"ז וצ"ק שם על מה שפירש"י שם וז"ל אשם תלוי ישרף אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא והשתא הו"ל חולין בעזרה. אבל אם לא נודע לו יאכל וכו' עכ"ל עיי"ש. ותמהו כולם על דבריו וכתבו דלא דק דהא ברישא דהך מתניתין ס"ל לרבנן דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. ועוד דלרש"י ז"ל גופי' בפרק דם שחיטה (כריתות כ"ג ע"ב) טעמא משום דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בעלמא בקבורה כאן בשריפה משום דהו"ל כזבח פסול עיי"ש. ולענ"ד הפריזו על המדה לומר על רש"י ז"ל דלא דק בההוא מתניתין גופא דקאי בה. וגם שיהיו דברי עצמו סותרין זא"ז. ואדרבה הם לא דקו בזה כראוי. ואשתמיטתייהו תוספתא מפורשת במקומו (שם סוף תמורה). דשם מבואר בהדיא דת"ק דהכא היינו ר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ברישא דההיא מתניתין גופא עיי"ש. ובהדיא כייל להו התם בתוספתא כהדדי. וקתני חולין שנשחטו בעזרה וחטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי רבי שמעון אומר בשריפה. ר"י אומר בקבורה עיי"ש. וכן מתבאר מברייתא דספרא שם. דמדנקט התם במילתא דר"י כולהו הנך תלתא בהדי הדדי מבואר דרבנן ור"י בכולהו הנך תלתא פליגי עיי"ש. וא"כ ע"כ לת"ק דר"י חולין שנשחטו בעזרה בשריפה. וממילא מבואר דאין כאן שום סרך קושיא לפירש"י בזה כלל ודבריו מדוקדקים היטב. דהתם בכריתות כיון דבההיא מתניתין גופא מבואר דאתיא כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה בקבורה. כדקתני בהדיא בסיפא גבי אשם ודאי עיי"ש. וכדמוכחינן מינה בגמרא שם עיי"ש. להכי הוכרח רש"י ע"כ לפרש טעמא דרישא באשם תלוי דבשריפה משום דהו"ל כזבח פסול אבל במתניתין דסוף תמורה כיון דמפורש בתוספתא שם בהדיא דהך ת"ק דר"י היינו ר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה לא איצטריך רש"י לזה. שהרי לדידי' הטעם פשוט ומבואר דכיון שנודע לו בין שחיטה לזריקה שלא חטא כלל הו"ל חולין שנשחטו בעזרה דלר"ש דקיימינן כאן אליבי' בשריפה. ואין שום גמגום בדברי רש"י כלל מצד זה:
אבל יש לתמוה לפירש"י שם מסוגיא דפ"ב דפסחים שם. דכיון דלפי פירש"י שם טעמייהו דרבנן משום דס"ל חולין שנשחטו בעזרה בשריפה. א"כ קשה מאי קאמרי לי' הכא רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה והוא בבל תותירו. והשתא לפירש"י איזה בלתותירו שייך בחולין שנשחטו בעזרה. ועוד יותר תמוה לפ"מ שפירש"י והרע"ב ז"ל (במתניתין דתמורה שם) דטעמא דמ"ד חולין שנשחטו בעזרה בשריפה משום דמיחלפי בקדשים פסולים ואתו למימר דקדשים פסולים בקבורה סגי להו עיי"ש. וא"כ אין זה אלא מדרבנן בעלמא דגזרו בהו אטו קדשים. וא"כ מאי קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו'. והרי הכא בדאורייתא קיימינן. דלר"י מדאורייתא אין ביעור חמץ אלא בשריפה. והשתא הרי לפירש"י והרע"ב ז"ל מדאורייתא לכ"ע אין חולין שנשחטו בעזרה אלא בקבורה. ואמאי קאמרי ואתה אומר בקבורה. הרי טפי הו"ל לאלומי פירכא דידהו טפי ולמימר דליכא למ"ד דאשם תלוי מדאורייתא בשריפה. מיהו כל זה ליתא אלא לפי מה שהבינו האחרונים ז"ל שהבאתי בכוונת רש"י בשלהי תמורה שם דמש"כ שם והשתא הו"ל חולין שנשחטו בעזרה כו' היינו כדי ליתן טעם למאי דצריך שריפה. אבל באמת לא משמע הכי מלשון רש"י שם כלל. דהרי כ"ש אם לא הו"ל כחולין שנשחטו בעזרה ראוי' לומר שיהא טעון שריפה כדין קדשים פסולים שדינם לכ"ע בשריפה. ולמאי איצטריך למיכתב דהשתא הו"ל חולין שנשחטו בעזרה. אדרבה הו"ל לומר דרך רבותא דאע"ג דהו"ל חולין שנשחטו בעזרה ס"ל להאי תנא דבשריפה. אבל הדבר ברור דאין כוונת רש"י ז"ל בזה אלא ליתן טעם למאי דנפסל ואינו נאכל כדין אשם תלוי הבא כדינו. ולזה כתב דנפסל מצד איסור חולין שנשחטו בעזרה. וזהו שסיים רש"י וכתב שם אבל אם לא נודע לו יאכל כשאר אשמות וכו'. אבל מה שנשרף ולא סגי לי' בקבורה לת"ק. ודאי אין הטעם אלא משום דהו"ל כזבח פסול. כדפירש"י בכריתות שם. ולא נחית רש"י ז"ל להכי כאן בתמורה כלל. והכי ממש כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"י). שכתב שם דחטאת העוף הבעה"ס נשרפת שמא אינה חייבת חטאת ונמצאת חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורין בהנאה עכ"ל עיי"ש. והרי הרמב"ם גופי' פסק (בפי"ט מהלכות פסהמ"ק) דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. ושם (בפ"ז ה"י) כתב דחטאת העוף הבעה"ס נשרפת משום דהו"ל ככל פסולי המוקדשין דבשריפה עיי"ש. וזהו ממש כדברי רש"י ז"ל. וגם על דבריו קשה כמו שהקשו האחרונים ז"ל לפירש"י דשלהי תמורה שם. אבל הדבר ברור דבהלכות מחוסרי כפרה לא בא אלא ליתן טעם לאיסורה באכילה. ומקור דבריו בזה הוא מברייתא דפ"ג דנזיר (כ"ט ע"א) עיי"ש. אבל לענין מאי דנשרפת ודאי ליכא טעמא אחרינא אלא משום דהו"ל כשאר פסולי המוקדשין דדינם בשריפה כמו שביאר (בפ"ז מהלכות פסהמ"ק.) כפירש"י והרע"ב שם לענין אשם תלוי כמו שביארנו. ולק"מ כל מה שהקשו האחרונים ז"ל שהבאתי. שוב ראיתי קצת מזה לאחד מהאחרונים ז"ל. ועי' ג"כ מש"כ בשעה"מ (ריש הלכות שחיטה) ואין להאריך:
ועפ"ז ממילא מתבאר דגם מסוגיא דפסחים שם ליכא שום קושיא. וגם ליכא שום סתירה מפירש"י דשלהי תמורה למאי דפירש"י בסוגיא דפסחים שם. דאפשר לומר דגם בתמורה שם ס"ל לרש"י דודאי רבנן ור"י איפליגו בכל ענין. דכל שנפסל אשם תלוי ואינו ראוי לאכילה וליקרב ע"ג המזבח בין שנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה ובין שלא נודע לו כלל אלא שנטמא או שנתותר לרבנן בשריפה ולר"י בקבורה. אלא משום שלא בא בפירש"י שם אלא לפרושי טעמא דאינו נאכל כדינו. ולזה כתב דנפק"מ בפלוגתייהו דרבנן ור"י לענין היכא דנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה דנפסל מהקרבה ואכילה. ומשום דההוא גוונא מפורש בהדיא במתניתין דר"פ בתרא דכריתות דנשרף. נקט רש"י נמי הך גוונא. אע"ג דודאי לאו בהך גוונא לחוד הוא דאיפליגו רבנן ור"י דהכי נמי דשייכא פלוגתייהו גם כשנפסל מצד אחר. כגון שנפגל ויצא ונתותר וכיו"ב. וגם להרמב"ם והרע"ב ז"ל (בפיה"מ דשלהי תמורה שם) שפירשו ג"כ כפירש"י שם דבנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה מיירי. אפשר לומר כן. דאין כוונתם לומר דבהך גוונא לחוד הוא דאיפליגו. וכן הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (סוף הלכות פסהמ"ק) כשמנה אשם תלוי בין הנשרפין נקט גוונא דנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה עיי"ש. איכא למימר דמהאי טעמא הוא דנקט הכי ולאו דוקא. וגם יתכן לומר דלא נקטו הך גוונא אלא משום רבותא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. דאע"ג דיש מקום לומר דהו"ל כחולין בעזרה. דאיכא למ"ד דאינו אלא בקבורה. קאמרי רבנן דבשריפה. אבל לעולם ודאי אין ה"נ דלר"י אפי' בפסול שמצד אחר קאמר דאשם תלוי בקבורה. וכדפירש"י (בפסחים שם) והראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם). וכן בסמ"ג (עשין ר"ז) נקט הך גוונא מה"ט. אלא דמש"כ שם בנודע לו אחר זריקה. הוא תמוה. דהרי בהך גוונא מפורש במתניתין (ר"פ בתרא דכריתות שם) דנאכל עיי"ש. ועכצ"ל דט"ס הוא שם. ועכ"פ מתבאר דליכא שום גמגום בפירש"י בפסחים שם. ולא כדברי הצל"ח שדחה דבריו בשתי ידים:
ומלבד כל זה אשתמיטתי' דברי הירושלמי במקומו (בפ"ב דפסחים שם סוף ה"א) דבברייתא דמייתי התם קתני חזר רבי יהודה ודנו דין אחר חמץ אסור באכילה ובהנאה ונותר אסור וכו'. אמרו לו נבילה תוכיח וכו' אמר להם חמץ אסור באכילה ובהנאה ונותר אסור וכו'. ואל תוכיח נבילה שאינה אסורה בהנאה. אמרו לו והרי שור הנסקל יוכיח וכו'. אמר להם חמץ אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. ונותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. ואל יוכיח חלב שור הנסקל שאין לו זמן. אמרו לו והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שהוא אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן ואינו בשריפה ושתק ר"י עיי"ש. הרי מבואר להדיא כפירש"י דאפי' באשם תלוי שחייבין עליו כרת קאמר ר"י דבקבורה. והרי לא משכחת כרת על אכילת אשם תלוי אלא בשנתפגל או נעשה נותר. ובשלא נודע לו ספיקו כלל דבנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה שוב לא משכחת בו כרת אפי' כשנתפגל ונתותר. שהרי בזה כיון שלא קרב המתיר כמצותו שוב אין חייבין עליו לא משום פגול ולא משום נותר. וע"כ לא משכחת לה אלא באשם תלוי הבא כדינו בהכשר שלא נודע ספיקו. אלא שנפסל מצד אחר ע"י פגול ונותר. ולא יתכן לומר דמחלבו של אשם תלוי הוא דמוכיח. כדקאמר לענין יוכיח דשור הנסקל. דמלישנא דברייתא דהתם לא משמע הכי כלל. ובפרט לפי מה שביאר בצל"ח גופי' שם לקמן ע"פ סוגיא דרפ"ק דמעילה ודברי הרמב"ם ז"ל (רפ"ג מהלכות מעילה) ובכ"מ שם דאש' תלוי שנודע ספיקו בין שחיט' לזריקה אין בו איסו' הנאה מדאורייתא אלא מדבריה' עיי"ש בדבריו. וא"כ אפי' לכשתמצא לומר דמחלבו של אשם תלוי מוכיח אכתי ע"כ מוכרח דמייתי מאשם תלוי הבא כדינו שלא נודע לו ספיקו קודם זריקה. דאל"כ היכי קחשיב בין חומרותיו שהוא אסור בהנאה. כיון דאשם תלוי שנודע ספיקו קודם זריקה שוב אין בו איסור הנאה מדאורייתא. אלא ודאי ע"כ בשלא נפסל אלא משום פגול או נותר הוא דמיירי. וא"כ מבואר מזה כדברי רש"י והראב"ד ז"ל דגם בהך גוונא מיירי בפלוגתא דרבנן ור"י וקאמר ר"י דבקבורה. וגם מבואר מזה דנותר שדן ממנו ר"י. נותר ממש כפשוטו הוא דקאמר וכדפירש"י ולא זבח פסול. שהרי קאמר התם שחייבין עליו כרת ואסור בהנאה מדאורייתא. וזה מבואר ע"כ כפירש"י:
אלא דמ"מ אע"ג דבעיקר הדבר ודאי דברי רש"י ז"ל מוכרחין דגם באשם תלוי שלא נודע לו ספיקו כלל פליגי רבנן ור"י אם הוא בשריפה או בקבורה כשנפסל מצד אחר וכמו שנתבאר. מ"מ עיקר פירושו של הצל"ח בסוגיא דפסחים שם נכון הוא מטעמי אחריני. וכן מבואר כפירושו בדברי גדולי הראשונים ז"ל. שכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל בפירושו לפסחים שם שכתב וז"ל אמרו לו חטאת העוף הבעה"ם ואשם תלוי לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו כדכתיב לא יניח ממנו עד בוקר. ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו'. פירוש אשם תלוי שנודע לו אחר שחיטה וחטאת העוף הבעה"ם שנודע לה אחר מליקתה דתנן בכריתות חטאת העוף הבעה"ס אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר. שתק ר"י עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ ר"ח ז"ל דחטאת העוף הבעה"ס דפליגי בה רבנן ור"י אם בשריפה או בקבורה. היינו בשנודע לה אחר מליקה שלא ילדה. וע"כ צ"ל לפ"ז דמתניתין דכריתות שם דקתני אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר. לא אתיא אלא כרבי יהודה. אבל לרבנן נשרפת. והוא תמוה טובא דהרי ברישא דההיא מתניתין גופא גבי אשם תלוי קתני דאם נודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. הבשר יצא לבית השריפה עיי"ש. והיינו כרבנן דרבי יהודה. והו"ל רישא רבנן וסיפא ר"י. ובודאי דאם איתא לא הוה משתמיט בגמרא מלמימר הכי. כאורחא דתלמודא בכל דוכתי כיו"ב למיפרך מרישא לסיפא ולשנויי הכי כל היכא דלא משכח פירוקא אחרינא. אלא ודאי ע"כ בכה"ג בחטאת העוף אפי' רבנן מודו דבקבורה סגי לה. וכן מבואר בגמרא שם בהדיא דמדינא אפי' קבורה נמי לא בעי. ולא אמרו דתקבר אלא מדבריהם בעלמא דמדאורייתא הו"ל חולין גמורים עיי"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות פסהמ"ק הי"א) שאע"פ שלענין אשם תלוי פסק כרבנן. מ"מ לענין חטאת העוף פסק שם כסיפא דמתניתין שם שאם נודע לה ספיקה לאחר מליקה תקבר עיי"ש. וגם צ"ע מה שנראה מדברי הר"ח ז"ל דבלא נודע לה ספיקה כלל כ"ע מודו דדינה בשריפה. ולהכי איצטריך הר"ח ז"ל לאוקמה דוקא בשנודע לה ספיקה לאחר מליקה. אבל לא משמע הכי כלל מסתימת מתניתין דשלהי תמורה ותוספתא שם וברייתא דספרא שם. אם לא דנימא דס"ל להר"ח ז"ל דבאשם תלוי לא קאמר ר"י דבקבורה אלא בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה דוקא. אבל בשלא נודע לו ספיקו קודם זריקה אלא שנפסל מצד אחר לא גרע מאשמות ודאין ושאר פסולי המוקדשין שדינן לכ"ע בשריפה. ולהכי משמע לו דמסתמא חטאת העוף הבעה"ס נמי דקתני בפלוגתייהו דרבנן ור"י דומיא דאשם תלוי מיירי. דהיינו בשנודע ספיקה לאחר מליקה. ואפי' הכי לרבנן דינה בשריפה. איברא ודאי דהא גופא קשיא. דמדפסיק וקתני אשם תלוי סתם משמע דאשם תלוי גופא נמי בכל ענין שנפסל פליגי בי' רבנן ור"י וכמשכ"ל:
ועכ"פ מבואר דלהר"ח ז"ל הא דקתני בברייתא אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וכן מבואר בערוך (ערך חט השביעי). שאחר שהביא שם ברייתא דפ"ג דנזיר (כ"ט ע"א) דקתני התם דאשם תלוי נאכל. כתב שם וז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן בפסחים אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו שהם בבל תותירו ואנו אומרים שהם בשריפה ואתה אומר בקבורה. לא קשיא הא דאמר אשם תלוי אינו נאכל מיירי בנודע לו לאחר שחיטה שחטא ודאי או שלא חטא כלל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמפרש מאי דאמרו לו רבנן לר"י אשם תלוי יוכיח. היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וזהו כפי' הר"ח ז"ל. ולפירושם תמוה מאי קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו שהן בבל תותירו וכו'. ואיזה בל תותירו שייך באשם תלוי כזה דאינו נאכל. וכן בחטאת העוף הבעה"ס. ומלבד זה יש לתמוה על הר"ח ז"ל שם שהביא גם דברי הירושלמי שהבאתי לעיל. ומשמע דגם בדברי הירושלמי הוא מפרש כן. דמאי דקתני התם אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וזה תימא דהרי בירושלמי קתני וחייבין עליו כרת. ואיזה חיוב כרת שייך בנודע לו ספיקו קודם זריקה. הן אמת דמלשון הר"ח ז"ל שם משמע דגירסתו בירושלמי שם וחייבין עליו סתם ולא כדאיתא בגירסא שלפנינו וחייבין עליו כרת. ולפ"ז לכאורה היה מקום לומר דחייבין עליו דקתני היינו מלקות. משום לאו דלא יאכל כי קדש הוא דדרשינן מיני' (בפ"ב דפסחים ובשאר דוכתי). כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אבל מדברי הירושלמי שם מבואר דע"כ גם לגירסת הר"ח ז"ל סתמו כפירושו דחייבין עליו כרת קאמר עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל להר"ח ז"ל דחייבין כרת על חלבו קאמר. אלא דאין זה במשמע לא בלשון הירושלמי ולא בלשון הר"ח ז"ל. ויותר נראה לומר שלא כתב הר"ח ז"ל לפרש כן אלא על דברי תלמודא דידן. דכל עיקר דבריו עלי' הוא דקאי. אבל לא בא לפרש כן גם בדברי הירושלמי שם. ולא נחית הר"ח ז"ל שם לפרש דברי הירושלמי כלל. ולא הביאו אלא להעיר על החילוק שבין נוסחת הברייתא שבירושלמי לנוסחת ברייתא זו שבתלמודא דידן. ואפשר דאין ה"נ דס"ל דלפי נוסחת הירושלמי לא מייתי יוכיח אלא מאשם תלוי שלא נודע ספיקו קודם זריקה ולא נפסל אלא מצד אחר כגון שנתפגל או שנעשה נותר וכיו"ב וכמו שיתבאר לפנינו:
ומ"מ מתבאר דלהר"ח ז"ל והערוך אשם תלוי יוכיח דקתני בברייתא בתלמודין היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. וא"כ הדבר תמוה היכי שייכא בו אזהרת לאו דלא תותירו. אם לא דנימא דס"ל דאזהרת לא תותירו כוללת אחד זבח כשר ואחד זבח פסול. וממילא מתבאר לפ"ז דגם נותר שחזר ר"י ודן ממנו דין אחר. וקאמר נותר ישנו בבל תותירו וכו'. ע"כ לא נותר ממש קאמר אלא לזבח פסול קרי לי' השתא נותר. משום דקאי עלי' בבל תותירו לענין שלא להותירו מלשרפו עד למחר אלא חייב לשרפו מיד. וככל מה שביאר בצל"ח. דאל"כ קשה מאי דקאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס יוכיחו. והא איכא למיפרך מה להנך שכן אינם בכרת. לכך סגי להו בקבורה לר"י. תאמר לנותר וחמץ בפסח דבכרת דחמירי וכדהשיב להם ר"י לרבנן מעיקרא כשהשיבו לו שור הנסקל יוכיח. וראיתי למהר"ם חלאוה ז"ל בתי' שם שכתב וז"ל חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו. ה"ה דהוה מצי למימר אמר להם ר"י הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו. והכי איתא בתוספתא. אלא דהא קמ"ל דאפי' בחומר אחד סגי. דהיינו בל תותירו. ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח. כדקא עביד נמי בתוספתא עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביא מהתוספתא ליתא הכי בתוספתא שלפנינו. וכנראה דבתוספתא שלפניו נמצאת ברייתא כנוסחת הברייתא שהביא בירושלמי שהבאתי לעיל. וס"ל לפרש דמאי דקתני בהך ברייתא אשם תלוי יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת וכו'. היינו חלבו של אשם תלוי וחייבין עליו כרת משום חלב קאמר וכדכתיבנא לעיל. ומבואר מזה דאזיל ג"כ בשיטת הר"ח ז"ל והערוך דמאי דקתני אשם תלוי יוכיח היינו בשנודע לו ספיקו בין שחיטה לזריקה. אלא דהוא ז"ל הרגיש מאי דקשה לפ"ז דהוה מצי להשיב להם מה להנך דליכא בהו כרת וכמו שהקשינו. ולזה תירץ דהיינו טעמא דשתיק להו ר"י לרבנן. משום דאכתי הוו מצי למיפרך לי' חלבו של אשם תלוי יוכיח שהוא בכרת ובבל תותירו ולשיטתך אינו בשריפה:
אלא דמלבד דגם לפ"ז אכתי יש לתמוה היכי שייכא באשם תלוי כזה אזהרת לאו דלא תותירו. קשה ג"כ מאי דקאמרי לי' אשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס בשיטתך יוכיחו. כיון דליכא מזה שום יוכיח. דאיכא למימר מה להנך דליכא בהו כרת. כמו שהשיב להם כבר כשאמרו לו שור הנסקל יוכיח. והשתא ליכא למימר דאשם תלוי יוכיח דקאמרי לי' היינו חלבו של אשם תלוי. דהרי נקטו נמי חטאת העוף הבעה"ס דלית בה איסור חלב ובודאי דדומיא דהכי אשם תלוי דקאמרי היינו גופו של אשם תלוי ולא חלבו לחוד. ואע"ג דלפירש"י עיקר היוכיח אינו אלא מאשם תלוי לחוד ולא מחטאת העוף הבעה"ס. מ"מ ודאי מדנקטי תרוייהו משמע דאשם תלוי דומיא דחטאת העוף הבעה"ס מיירי. ובלא"ה כבר ביארנו דגם בירושלמי אע"ג דלא נקט התם אלא אשם תלוי בלבד. מ"מ דחוק מאוד לומר דאשם תלוי יוכיח דקאמר סתמא היינו רק חלבו של אשם תלוי. וגם לפירש"י קשה טובא מאי דקאמרי חטאת העוף הבעה"ס תוכיח שהיא בבל תותירו וכו'. והיכי שייכא אזהרת לא תותירו בחטאת העוף הבעה"ס שאין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ואע"ג דלפירש"י עיקר היוכיח לא עבדי אלא מאשם תלוי לחוד. מ"מ היינו רק משום דעל חטאת העוף הבעה"ס איכא למיפרך דאינה בכרת. אבל הרי מ"מ בהדיא קאמרי לי' רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת הבעה"ס יוכיחו שהן בבל תותירו וכו' דעכ"פ מתבאר מזה דגם חטאת העוף הבעה"ס היא בכלל אזהרת לא תותירו. וזה מתמיה טובא אם לא דנימא דאזהרת לא תותירו כוללת אחד זבח כשר ואחד זבח פסול:
ועכ"פ מתבאר דלפי' הר"ח ז"ל והערוך ע"כ מוכרח דנותר דקאמר ר"י כשחזר ודנו דין אחר לא נותר ממש קאמר אלא זבח פסול קרי לי' נותר ומשום דקאי עלי' באזהרת לאו דלא תותירו אם לא ישרפנו מיד. ועפ"ז אתי שפיר כולה סוגיא דהתם. וניחא נמי בזה מאי דמייתו רבנן יוכיח מחטאת העוף הבעה"ם. דלפירש"י לא נקטה אלא אגב גררא. אבל לפר"ח והערוך ולפי מה שביאר בצל"ח אתי שפיר דבדוקא נקטי'. דהא לפום הך פירושא גם נותר שחזר ודן ממנו ר"י אין בו כרת. דלא בנותר ממש מיירי אלא בזבח פסול. וא"כ על זה שפיר השיבו לו רבנן דחטאת העוף הבעה"ס תוכיח שישנה בבל תותירו ואתה אומר בקבורה. וגם מדוקדק בזה שפיר הא דבברייתא שבירושלמי לא נקט יוכיח אלא מאשם תלוי בלבד. ובברייתא שבתלמודא דידן מייתי נמי מחטאת העוף הבעה"ס. והיינו משום דבלא"ה עכצ"ל דההיא ברייתא דירושלמי ברייתא אחריתא הוא. ומי ששנה זו לא שנה זו. דהרי בברייתא דידן קתני חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וכו'. אבל בברייתא דהתם לא קתני הכא הכי. ועוד דבברייתא דידן לא מייתי השתא אלא מחומרא דבל תותירו לחוד ובברייתא דהתם מונה והולך כולהו חומרי אכילה והנאה וכרת ובל תותירו. והיינו משום דלפום ברייתא דהתם לא חזר ר"י השתא לדון דין אחר לגמרי. כדאיתא בברייתא דידן אלא מהדר לקיים דינו הראשון שהביא מנוחר ממש שחייבין עליו כרת. ומאי דקאמרי לי' רבנן לפום ההיא ברייתא אשם תלוי יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת וישנו בבל תותירו היינו ע"כ אשם תלוי שלא נודע לו ספיקו אלא שנפסל מצד אחר. דאל"כ הרי אין בו כרת. וגם אינו אסור מדאורייתא בהנאה. לפמש"כ בצל"ח. ולהכי לא מצי למינקט יוכיח אלא מאשם תלוי לחוד. משום דבחטאת העוף הבעה"ס ליכא חומרא דכרת. וכיון דלפום ההיא ברייתא בא ר"י לדון מנותר ממש שחייבין עליו כרת. א"כ חטאת העוף הבעה"ס אינה ענין לשם כלל. אבל בברייתא דידן שחזר ר"י לדון דין אחר לגמרי. דהיינו מזבח פסול שאין בו חומרא דכרת ולא חומרא אחרת זולת חומרא דבל תותירו. שפיר מייתו יוכיח גם מחטאת העוף הבעה"ס:
ואמנם עיקר הך מילתא דאזהרת לא תותירו אם כוללת גם זבח פסול. נראה דתליא באשלי רברבא הר"י והרשב"א ז"ל בתוס' (פרק כיצד צולין) שהבאתי לעיל דלפי' הרשב"א ז"ל דפי' שם דמאי דמצרכינן התם קראי לפסולי המוקדשין שהן בשריפה היינו רק לענין שישרפו מיד אבל אחר עיבור צורה לא צריך קרא. משום דבלא"ה טעונין שריפה משום דהו"ל נותר עיי"ש. א"כ מבואר דס"ל דגם זבח פסול בכלל אזהרת לא תותירו. דכיון דהו"ל בכלל נותר להטעינן שריפה לאחר עיבור צורה. ממילא ישנן נמי בכלל הלאו דלא תותירו. אלא דאי לאו דשמעינן מקרא או מהילכתא דנשרפין מיד ה"א דבקבורה או בביעור אחר מן העולם נמי סגי להו ביומן. משום דשריפה בנותר לא אשכחן בקרא אלא למחרתו בבוקר אבל לפי' הר"י ז"ל דמפרש דעיקר חיובא דשריפה הוא דאתינן התם למילף מקרא או מהילכתא. ואפי' אחר עיבור צורה לא הוה שמעינן דין שריפה לקדשים פסולים מנותר. משום דנותר אינו אלא הראוי לאכילה ולא נאסר אלא משום שנתותר. כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו עיי"ש בדבריהם. וכן מתבאר מפירש"י שם לקמן (פ"ג ע"א) בד"ה נשדינהו וכו' עייש"ה. מבואר דס"ל דזבח פסול אינו בכלל נותר ולא בכלל אזהרת לא תותירו:
ובעיקר הדבר צ"ע לכאורה מדאמרינן בפ"ג דכריתות (י"ד ע"א) עלה דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וכו'. ופרכינן עלה ונתני חמש חטאות ונוקמה כגון דאכיל כזית פגול. ומשני בחדא בהמה קמיירי. ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא עיי"ש. ופירש"י ז"ל ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. הילכך לא חייל עלה נותר עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דאחר שנאסר ונפסל מחמת פסול אחר. דתו לא חזי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. תו לא חייל עלי' שם נותר. וכן מתבאר מתוספתא (פ"ה דזבחים) דקתני התם אי אפשר לומר פגול ונותר וטמא מזבח אחד שאין חייבין משום פגול ונותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים עיי"ש. מיהו מלשון התוספתא משמע דהיינו דוקא בפגול נותר וטמא. משום דבנותר וטמא בעינן ניתר לטהורי' וכל שעדיין לא היתה לו היתר לטהורים לא מיחייבי עלי' משום טמא ונותר. וגם לפגול בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. כדאמרינן בפ"ק דמעילה ושאר דוכתי. אבל כשכבר נזרק הדם בהכשר ושוב נפסל משמע דחייל עלי' אח"כ שם נותר. ולפ"ז גם מסוגיא דכריתות שם אין לזה הכרע.
שוב ראיתי בתשו' נוב"ת (חיו"ד סי' נ"ג) שנשאל בזה לשיטתו מסוגיא דכריתות. והשיב שם דאע"ג דודאי גם זבח פסול בכלל אזהרת נותר. מ"מ כרת ודאי לית בי'. משום דבכרת דנותר כתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא וגו'. ובזבח פסול לא שייך חילול שהרי כבר הוא מחולל ועומד. עיי"ש בדבריו. ולהשואל וגם להמשיב אישתמיטתייהו דברי התוס' בפסחים שם. שהרי קושיא זו תקשה גם על דברי התוס' שם. ולא מיבעיא להרשב"א ז"ל דקשה. שהרי הכי ס"ל להרשב"א ז"ל דשם נותר חייל נמי אזבח פסול. אלא אפי' להר"י ז"ל שם. עכ"פ לא ברירא לי' מילתא כ"כ. ורק לחד תירוצא כתב דנותר ליתא אלא בזבח שראוי לאכילה. אבל בתירוצו הראשון ס"ל להר"י ג"כ כהרשב"א. וגם בתירוצו השני לא כתב כן אלא מסברא בעלמא. והדבר קשה דהרי גמרא ערוכה היא בכריתות שם דלא כהרשב"א ז"ל. ומ"מ שפיר תי' הר"ב נו"ב דלק"מ מסוגיא דהתם:
ועדיין יש לעיין בזה מסוגיא דזבחים (סו"פ טבול יום ק"ד ע"ב) דהתם מיבעיא לן פרים ושעירים הנשרפין מהו שתועיל בהן לינה. מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה. אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא. או דילמא לא שנא. ולא איפשיטא עיי"ש. ופירש"י ז"ל מהו שתועיל לפוסלן אם לנו וכו'. דלא אשכחן לה אלא או באכילת אדם או באכילת מזבח. כדכתיב לא ילין חלב חגי וגו' לא תותירו וגו'. אבל הני לשריפה קיימי עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא נמי בזבח פסול כיון דהשתא משנפסל לא קאי לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. תליא מילתא בהאיבעיא דהתם. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. ומשום זה דחו דברי הצל"ח. אבל אישתמיטתייהו דברי התוס' (דסו"פ כיצד צולין שם) דגם לדבריהם תקשה הכי מסוגיא דזבחים שם. אבל נראה דההיא דהתם אינה ענין לכאן כלל. דעד כאן לא קמיבעיא לן התם אלא בפרים ושעירים הנשרפין. דמעיקרא לא ניתנו לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. ועיקר מצותן מעיקרא אינו אלא לשריפה. ולהכי בדידהו שפיר יש מקום לומר דלא שייכי בהו לאו דלא ילין ולא לאו דלא תותירו. ואין לינה מועלת בהן. אבל קרבנות שמעיקר מצותן קיימי לאכילת מזבח ולאכילת אדם אלא שאירע בהן איזה מן הפסילים שבקודש ונפסלו בכך מאכילת מזבח ואכילת אדם. שפיר איכא למימר דלא נפקי בכך מכלל אזהרות הללו כל כמה דלא אשכחן בהו קרא למעוטינהו כבשבירת עצם בפסח. ואפי' עונש כרת וחטאת היה ראוי להתחייב על נותר דידהו. אלא דלענין זה אימעיטו מקרא כמו שנתבאר לעיל. אבל לענין אזהרת לא תותירו ושאר דיני נותר דליכא מיעוטא בקרא. אית לן למימר שלא יצאו מן הכלל. ודינם לענין זה כזבח כשר:
ונראה לכאורה ראי' לזה מדתניא בספרי (חוקת פסקא קכ"ד) דאמרינן התם לענין פרה אדומה יכול שתהא נפסלת בלינה ת"ל והיתה לעדת ב"י למשמרת. מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנים על שנים עיי"ש. והכי נמי קתני בתוספתא (פ"ג דפרה) שאינה נפסלת בלינה עיי"ש. ופסקה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות פרה הי"ג) עיי"ש. ומתבאר מזה דאי לאו דאימעיטא מקרא דלמשמרת הו"ל למימר דגם פרה נפסלת בלינה. אע"ג דמעיקר מצותה לא קיימא לא לאכילת מזבח ולא לאכילת אדם. וא"כ כ"ש בקדשי מזבח שנפסלו דמעיקר מצותן לאכילת מזבח ולאכילת אדם קיימי. אלא שבדרך מקרה נדחו מאכילה והקרבה. דאית לן למימר דלא אימעיטו מאזהרת לאו דלא תותירו ומלחול עליהן שם נותר. איברא דודאי קשה טובא לכאורה מההיא דהתם על סוגיא דזבחים שם אמאי לא קפשיט איבעיא דפרים ושעירים הנשרפין מההיא ברייתא דספרי ותוספתא שם דמבואר דפרה אדומה אין לינה מועלת בה. הרי דאין לינה מועלת במאי דמעיקרא עיקר מצותו לשריפה. ונשמע מינה דה"ה לפרים ושעירים הנשרפין. ואין לומר דשאני התם דגלי קרא דלמשמרת כדאיתא בספרי. ומהתם ליכא למילף להנך. דא"כ נפשוט לאידך גיסא. דמדאיצטריך בפרה קרא למעוטי מכלל דבעלמא כיו"ב דליכא מיעוטא לינה מועלת. וקצת אפשר לומר דהא גופא קמיבעיא להו התם מי איכא למיגמר פרים ושעירים הנשרפין מפרה אדומה. או איכא שום פירכא. וכן מוכרח ע"כ מדברי הרמב"ם ז"ל. דאע"ג דפסק (בפי"ט מהלכות פסהמ"ק ה"ג) בפרים ושעירים הנשרפין לחומרא כאיבעיא דלא איפשיטא עיי"ש. מ"מ פסק (בפ"ד מהלכות פרה) כברייתא דספרי והתוספתא לענין פרה אדומה שאין לינה מועלת בה עיי"ש. ועי' ביומא (פרק טרף בקלפי מ"ב ע"א) ובתוס' שם ד"ה שאני פרה וכו'. ובפ"ק דחולין (י"א ע"א) בתוס' ד"ה חטאת עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ומ"מ מתבאר דמסוגיא דזבחים שם ליכא שום הכרע לנדון דידן:
ואמנם נראה ראיה לשיטה זו מדאמרינן בירושלמי (פ"ב דפסחים סוף ה"א) רבי בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה. ופירש בפ"מ וז"ל חלות תודה מן החמץ שבהן שנעשו נותר היאך דינן בי"ד. אם כשאר נותר שהוא בשריפה לכ"ע. או דילמא הואיל וחמץ הן דינן כשאר חמץ בי"ד דפליגי בה ר"י ורבנן במתניתין. ועל זה קאמר דמסתברא דעד שלא הגיע שעת ביעור חמץ א"כ גם נותר לא נעשו עדיין. שהרי ראויין לאכילה עדיין מן התורה ולא נאסרו אלא מדבריהם ודינן כשאר חמץ בי"ד. דגם ר"י מודה דקודם זמן ביעור מבער בכל דבר. ומשהגיע זמן ביעור חמץ מה"ת ונעשו עכשיו גם נותר מן התורה וא"כ אתה מבערן לכ"ע בשריפה משום נותר שנעשו עכ"ל עיי"ש. ודברים אלו כמו שהם תמוהים מאוד ואין להם שום ביאור לכאורה לא האיבעיא גופא ולא מאי דקפשיט במסקנא. דכיון שנעשו נותר פשיטא לכאורה דאית לן למיזל בתר חומר שבשניהם. ומאחר דנותר לכ"ע לא סגי לי' אלא בשריפה. מהיכא תיתי לן לומר שיהא רשאי לבערן בכל דבר. ומאי קמיבעיא לי'. וביותר תמוה מאי דקא פשיט. ואינו מובן כלל היכי תלי זמן נותר בזמן ביעור חמץ. ומהיכא תיתי לומר דעד שלא הגיע זמן ביעור חמץ גם שם נותר לא חייל עלייהו. ומשהגיע זמן ביעור חמץ חייל גם שם נותר הרי ידוע דנותר זמן מיוחד בפ"ע יש לו. דהנאכלין ליום ולילה לכ"ע אין נעשין נותר עד בוקר. וגם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. אע"ג דלהתחייב כרת על אכילתן ס"ל לרבי יוחנן (בפרק איזהו מקומן נ"ו ע"ב) דמיד בליל שני נעשין נותר להתחייב כרת. מ"מ לענין שריפה לכ"ע לא מינתיק לשריפה עד למחרתו בבוקר. וכדמפורש בקרא גבי שלמים. וא"כ מאי ענין זמן ביעור חמץ שהוא בחצות יום י"ד לזמנו של שריפת נותר שאינו אלא בבוקר. ובקה"ע שם משבש ומסרס גירסת הירושלמי שם כרצונו עיי"ש. ואחר כל זה עדיין אין איבעיא דירושלמי מובנת כלל. דאחר שנעשו נותר היכי תיסק אדעתין לומר שיתבערו בכל דבר. אבל לפי מה שנתבאר דברי הירושלמי מבוארים על נכון כפי הגירסא שלפנינו. וכפירשו של הפ"מ ואין שום צורך לשבש דברי הירושלמי. ומיירי בשעבר והביא תודה בע"פ. ומשהגיע זמן איסור חמץ הרי חלות חמץ נפסלין משום איסור חמץ. וקדשים פסולין הן שדינם בשריפה מיד. ושם נותר עליהן מיד משנפסלו. וכמבואר בברייתא שבתלמודא דידן בסוגיין דפ"ב דפסחים לפום פי' הר"ח ז"ל והערוך שהבאתי לעיל כמו שנתבאר. והיינו דקמיבעיא לי' בירושלמי מי נימא דדינן בשריפה כדין קדשים פסולים. או נימא כיון דאין פסולין אלא מצד איסור חמץ אין לנו לשנות שריפתן משאר חמץ בעלמא שביעורו בכל דבר. וקפשיט לי' דעד שלא הגיע זמן ביעור חמץ מדאורייתא אע"ג דכבר הגיע שעות דרבנן ונפסלו מיהת מדרבנן. מ"מ כיון דמדאורייתא אכתי לא נאסרו ולא נפסלו ממילא אכתי לא חייל עלייהו שם נותר. הילכך אם בא לבערן מותר לבערן בכל דבר. אבל משהגיע שעת ביעורן מדאורייתא. ונפסלו מדאורייתא משום איסור חמץ הו"ל בכלל פסולי המוקדשין דדינן לכ"ע בשריפה. ודברי הירושלמי ברורים. וא"כ מדברי הירושלמי אלו סייעתא נכונה לשיטת הר"ח והערוך שהיא כדברי הצל"ח. ועי' זבחים פרק דם חטאת (זבחים צ"ח ע"א) ובמנחות פרק התודה (מנחות פ"ג ע"א) בספרא (צו מכילתא דמלואים פ"א ברייתא ל"ד) ובפי' הראב"ד ז"ל שם עיי"ש היטב דגם משם יש מקום לדון בזה אבל יש לדחות ואין להאריך:
והשתא עפ"ז אתו שפיר ברווחא דברי הגאונים ז"ל דמאחר דגמרא גמירא לן דכולהו פסולי דקודש בכלל נותר לענין שריפה ודאי אין לנו בזה אלא עשה אחת הכוללת כולהו פסולי דקודש. וגם קדשים שנטמאו בכלל וכמו שנתבאר. ומאי דלא נקטו בלשונם בעשה זו אלא נותר. היינו משום דכולהו פסולי דקודש ג"כ בכלל נותר נינהו. ושם נותר עליהן. והו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תותירו. וגם בברייתא שבתלמודא דידן (בפ"ב דפסחים שם) וסתם תלמודא דירושלמי שם נמי קרי להו נותר סתם כמו שנתבאר וזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב לשרוף נותר לבוקר. וכולל בזה כולהו פסולי דקודש. וגם קדשים טמאים בכלל. דכולם מיקרו נותר. משום שהם בכלל אזהרת לאו דלא תותירו לענין שחייבין לשורפן ביומן ולא להניח שריפתן עד למחר. ומהאי טעמא דקדק בלשונו וכתב לשרוף נותר לבקר. ולא כתב בבוקר. משום שיש חילוק בזה בין נותר ממש דקרבנות הנאכלין. לשאר הנותרים. דהיינו כל פסולי דקודש הנקראים ג"כ נותר ונכללים בכלל עשה זו. דנותר של קדשים הנאכלין אי אפשר לשרפו אלא למחרתו בבוקר. דהיינו אחר שעלה עמוד השחר. משום דמקמי הכי אכתי חזו לאכילה מדאורייתא בקדשים הנאכלין ליום ולילה. ואפי' בקדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. מ"מ אין זמן שריפתן עד בוקרו של יום השלישי כמשכ"ל. אבל כולהו פסולי דקודש דמשום פסולן לא קיימי לאכילה אלא לשריפה. והוזהרו עליהן בלאו דלא תותירו שלא להשהות שריפתן עד בוקר. א"כ ע"כ חיובא רמיא עלי' לשורפן קודם שהאיר יום המחרת. דמכאן ואילך עובר עליהם בלאו דלא תותירו אם לא ביערן. וזהו שדקדק רבינו הגאון ז"ל בלשונו וכתב לשרוף נותר לבוקר. שהוא לשון דמשתמע לתרי אפי דמשמעו שישרפנו קודם הבוקר. שכשיגיע הבוקר יהיה כבר נשרף. וגם מתפרש שישרפנו לעת הבוקר דהיינו כשהגיע זמן הבוקר שכבר האור היום. ובזה שפיר נכללו כל הנותרים כולן. וכל חד כדינו. דנותר ממש. דהיינו נותר דקדשים הנאכלין. שריפתו בבוקר דהיינו משהאיר יום המחרת. ונותר דפסולי המוקדשין שריפתו עד סוף הלילה קודם לבוקר. וכולם בכלל עשה זו שעיקר ענינה הוא רק מצות שריפה. כלומר שיבערן מן העולם ע"י שריפה דוקא לא בענין אחר:
ומלבד זה עוד יש מקום אתי לדון בבאור דעת הגאונים ז"ל ע"פ מה שפירש"י ז"ל (במתניתין דסו"פ כיצד צולין) שם דתנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. ופירש"י וז"ל ישרף מיד ואין להשהותו עד הבוקר של ששה עשר שתעובר צורתו וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דהא דתנן ישרף מיד אין פירושו שחייב לשרפו מיד. אלא כלפי מאי דתנן התם בסיפא שאם נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר. דדוקא בששה עשר לאחר עבור צורתו. אבל מקמי הכי אסור משום שאין פסולו בגופו והו"ל כזבח כשר שאסור להפסידו. וטעון עבור צורה כדי שיפסל משום נותר. קתני הכא ברישא כשפסולו בגופו דמותר לשרפו מיד ואינו צריך להמתין עד ששה עשר. אבל חיובא ליכא לשרפו קודם עבור צורתו. וכן פירש"י לעיל (סוף פרק אלו דברים) בכולה סוגיא דהתם עיי"ש. ומה שפירש"י שם על מאי דקתני בברייתא כל שפסולו בגופו ישרף מיד. וז"ל כל שפסולו בגופו כגון פגול ונותר וטמא ויוצא ישרף מיד. ואין צריך להמתין עכ"ל עיי"ש. עכצ"ל דנותר לדוגמא בעלמא אגב גררא דשאר פסולים נקטי'. שהרי בנותר גופי' שכבר עברה צורתו ע"כ לא שייך לומר שאינו צריך להמתין. דעל מה יש לו עוד להמתין. ודוקא בפסולים אחרים דקחשיב הוא דשייכא המתנה עד שתעובר צורתן ותחול עליהן חובת שריפה משום נותר. כדפירש"י שם (לעיל ל"ד ע"א) בד"ה ותעובר צורתו עיי"ש.
ועכ"פ מבואר דלדעת רש"י ז"ל מאי דאמרינן כל שפסולו בגופו ישרף מיד. לא חיובא קאמרינן. אלא שמותר לשרפן מיד ואינו חייב להמתין להם עד שתעובר צורתן. ובאמת דהכי משמע פשטא דסוגיא דפ"ב דפסחים (ל"ד ע"א). מדפרכינן התם למה לי עבור צורה עיי"ש. ואם איתא דמאי דאמרינן בהנך דפסולין בגופן דישרפו מיד. חיובא לשרפן מיד קאמרינן. ואינו רשאי להשהות שריפתן. הו"ל לאקשויי דעדיפא מינה אמאי תעובר צורתן. מיד בעי למשרפינהו. ומדלא קפריך אלא למה לי עבור צורה. משמע ודאי דאפי' היכא דאמרינן ישרף מיד ליכא שום איסורא בשהייתו. ולהכי לא פריך התם אלא למה חייבוהו להמתין מלשרפו. שהרי כיון דפסולו בגופו רשאי לשרפן מיד ולמה לי עבור צורה. וכן נראה מוכרח לפי דברי הרשב"א ז"ל (סו"פ כיצד צולין) שם שהביאו בתוס' שפירש מאי דפרכינן התם בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. אלא יוצא מנ"ל וכו' דאמיד דמתניתין קפריך. דבשלמא טמא כתיב וכו'. וכיון דכתיב בקרא ישרף אית לן למימר דהיינו מיד בלא עבור צורה. דאי בעבור צורה לשתוק קרא מיני' ואנא ידענא דהוא בשריפה. דהא הו"ל נותר. אלא יוצא מנ"ל דישרף מיד עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דהא דתנן בנטמא ויצא ישרף מיד לאו תיובא קאמר שיהא אסור להמתין. אלא רשות הוא דקאמר שהרשות בידו לשרפו מיד ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו. שפיר מוכח מדאיצטריך קרא למיכתב שריפה בטמא ש"מ שמותר לשרפו מיד. דאם איתא דאיכא איסורא בשריפתו קודם שעברה צורתו שחל עליו שם נותר. תיפוק לי' דנשרף מתורת נותר שמצותו בשריפה כמבואר בקרא. אבל אם איתא דמאי דתנן ישרף מיד היינו לומר דחייב לשרפו מיד דוקא. א"כ מאי הוכחה היא זו ודילמא לעולם בטמא נמי ליכא מצוה לשרפו מיד. ומ"מ שפיר איצטריך קרא למיכתב בי' מצות שריפה בדידי' גופי'. משום דאי לא הוה נפק"ל שריפתו אלא מתורת נותר הו"ל למימר דקודם שתעובר צורתו אסור למישרפי' כמו נותר. ולזה כתב רחמנא מצות שריפה בדידי' גופי' לאשמעינן דרשאי לשרפו מיד. אלא ודאי לשיטת. הרשב"א ז"ל קושטא דמילתא הוא דישרף מיד דקתני מתניתין. לאו חיובא קאמרינן אלא להתיר שריפתו מיד קודם שתעובר צורתו.
איברא דלפ"ז יש מקום להקשות לכאורה במאי דפרכינן התם בשלמא נטמא גלי בקדשים קלים וכ"ש בקדשי קדשים. אלא יוצא אשכחן קדשי קדשים. קדשים קלים מנ"ל עיי"ש בסוגיא. והשתא לפ"ז מאי קאמר בטמא דכיון דגלי קרא בקדשים קלים כ"ש בקק"ד כיון דלפי מה שנתבאר קרא דשריפת טמא לא לאחמורי אתי אלא לאקולי. דלא תימא דאסור לשרפו עד אחר שתעובר צורתו ויחול עליו שם נותר. קמ"ל דשרי להקדים ולשרפו מיד. וא"כ אדרבה איכא למימר דעד כאן לא אקיל רחמנא בהכי אלא בקדשים קלים ולא בקדשי קדשים דקדושתן חמירא טפי. ולאידך גיסא ביוצא כיון דאפי' בקדשי קדשים הקילה תורה להקדים שריפתן קודם עבור צורה. כ"ש בקדשים קלים שיצאו חוץ למחיצתן שאין צריך להמתין בשריפתן עד שתעובר צורתן. מיהו נראה דלק"מ דאנן הכי קאמרינן דכיון דבקק"ל גלי קרא דאע"פ שאין קדושתן חמורה כ"כ מ"מ טומאה פוגמתן כ"כ עד שהותר לשרפן מיד ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתן. כ"ש קדשי קדשים דקדושתן חמורה יותר אית לן למימר דטומאה פוגמתן ומתחללים לענין דמותר לשרפן קודם שתעובר צורתן. דכל שקדושתו גדולה יותר. הטומאה פוגמתו יותר. כדאשכחן דבחולין אין שני עושה שלישי. ובתרומה עושה שלישי ואין שלישי עושה רביעי. ובקדשים השלישי עושה רביעי. הרי דכל שקדושתו גדולה יותר הוא עלול ליפגם יותר ע"י הטומאה. וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי גירסת התוס' שם דלא גרסי וכ"ש בקדשי קדשים אלא והוא הדין בקדשי קדשים עיי"ש. וכן לענין פסול יוצא איכא למימר דכיון דלא אשכחן שהותר לשרפו קודם עבור צורה אלא גבי קדשי קדשים. איכא למימר דדוקא קדשי קדשים לגדולת קדושתן מיפגמי כ"כ כשיצאו חוץ למחילתן עד שהותרה שריפתן מקמי עבור צורה. אבל קדשים קלים אין פסול יוצא פוגמן כ"כ. ולא התיר הכתוב לשרפן עד שתעובר צורתן.
אלא דאכתי קשה לכאורה לפ"ז במאי דפרכינן התם לקמן לתנא דבי רב"א דאמר דאפי' פגול טעון עבור צורה מנ"ל דיליף עון עון מנותר ונילף עון עון מחטאת דאהרן וכו'. והשתא הרי כיון דתנא דבי רב"א לא אתי אלא לאחמורי שלא להתיר שריפתו עד לאחר שתעובר צורתו. ולא כתנא דמתניתין שמתיר לשרפו מיד. א"כ מאי קושיא. והא כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. וא"כ ודאי טפי אית לן למילף מנותר לחומרא שלא להתיר שריפתו אלא לאחר שתעובר צורתו מלמילף מחטאת דאהרן לקולא. מיהו נראה דגם הא לא קשה מידי. דהרי בלא"ה הקשו בתוס' שם להרשב"א ז"ל דלא שקיל וטרי בסוגיא דהתם אלא למילף מנ"ל דישרף מיד. א"כ מאי פריך ולתנא דבי רב"א דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה מנ"ל יליף עון עון מנותר. ונילף עון עון מחטאת דאהרן וכו'. ולפי' הרשב"א מאי קושיא הא מסקינן דכל פסולי דקודש בשריפה הילכתא גמירי לה. וא"כ אפשר דהך תנא לא גמיר הך הילכתא. כיון דלפירושו אי לאו ההיא הילכתא לא הוה אמרינן דישרף מיד. ולמה לי גזירה שוה עיי"ש שהניחוה בקושיא. ויש להוסיף על קושייתם. דהרי בלא"ה עכצ"ל דלהך תנא דרב"א לא גמירא לי' הך הילכתא כיון דלפי' הרשב"א ז"ל הא דאמרינן דכל פסולי דקודש דבשריפה הילכתא גמירא לה. היינו רק לענין דישרפו מיד. והשתא א"כ להך תנא כיון דאמר דאפי' פגול טעון עבור צורה. ממילא מבואר דע"כ איהו לא גמר ההוא הילכתא וא"כ ע"כ אית לן למימר דלא ישרפו עד לאחר שתעובר צורתן. וא"כ הדבר תמוה למה לי תו הך גזירה שוה:
והנראה לומר בזה ע"פ מאי דבלא"ה קשה טובא לכאורה היכי שייך למילף בגז"ש דעון עון מנותר לענין דניבעי עבור צורה לשריפתן. והרי הא דנותר גופי' אינו נשרף עד בוקר. ע"כ לא משום דבעי עבור צורה היא. אלא משום דמקמי הכי הוא ראוי לאכילה מדאורייתא. ולאו בר שריפה הוא כלל. וכנראה כבר הרגיש רש"י ז"ל בזה. ולזה שכל את ידיו שם לפרש. וז"ל וגמר פגול מנותר מה נותר כבר עברה צורתו אף פגול צריך עבור צורה עכ"ל עיי"ש. אבל אין זה מובן כלל היכי נילף מהתם שטעון עבור צורה. הרי אדרבה אית לן למימר מה נותר מיד משנפסל הוא בשריפה. דהרי עד בוקר אינו נפסל מדאורייתא. ומבוקר ואילך שנעשה נותר לא בעינן להשהות שריפתו כלל. אלא נשרף מיד אף פגול נמי מיד משנתפגל בר שריפה הוא. ולא בעינן להשהותו עד שתעובר צורתו ואין לומר דכיון דקרא דואוכליו עונו ישא דמיני' גמרינן גז"ש זו. בשלמים הוא דכתיב הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. דנמצא שכבר נפסלו מסוף יום השני לשחיטתן וזריקת דמן. ואפי' הכי אין נשרפין עד למחרתו בבוקר של יום השלישי. א"כ שפיר יליף מינייהו לפגול דטעון עבור צורה. דזה ליתא דהרי ע"כ הא דנותר של שלמים אינו נשרף עד בוקר של יום השלישי אין זה משום דבעי עבור צורה. אלא משום שהקפידה תורה שלא יהא נשרף אלא ביום דוקא ולא בלילה. כדגמרינן מקרא רפ"ק דפסחים ובזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים נ"ו ע"ב) עיי"ש. ומה"ט אפי' נותר שלא בזמנו אין שריפתו אלא ביום. כדמסקינן ביבמות (פרק הערל ע"ב ע"ב) עיי"ש. הרי דאע"ג שכבר עברה צורתו אפי' הכי אינו נשרף אלא ביום. וא"כ כ"ש בזמנו דאיכא קפידא בהכי שלא לשרפו בלילה אלא ביום דוקא. ולהכי הוא דקבע רחמנא זמן לשריפתו שלא לשרפו עד בוקר. אבל ודאי בר שריפה הוא מיד משנפסל משכלה זמן אכילתו. ואילו כלה זמן אכילתו מבעוד יום ודאי היה ראוי לשרפו מיד. אלא דכיון דאין זמן אכילתו כלה עד לערב שוב אי אפשר לשרפו עד בוקר. משום דאין זמן שריפה אלא ביום. וא"כ מינה נשמע לפגול דמשנתפגל ראוי לישרף ביומו מיד כיון דהו"ל יום. ואינו טעון עבור צורה. וקצת היה אפשר לצדד בזה ע"פ שיטת היש מפרשים שהביאו הרשב"א והריטב"א ז"ל (בפרק הערל שם). וזו היא ג"כ דעת מהר"ם מר"ב ז"ל בח"א מתשובותיו (סי' שכ"ד) ובח"ב (סי' כ"ב) והובא ג"כ בתשובות הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תתע"ז) דהא דאמרינן התם ואפי' למ"ד דלא דרשינן וא"ו. וא"ו הא דריש. היינו וא"ו הא דוביום השמיני ימול. וא"כ יש מקום לומר דתנא דברי רב"א דהכא נמי כראב"ש ס"ל. וא"כ כיון דנותר שלא בזמנו לדידי' נשרף אפי' בלילה. שפיר אפשר לומר דהא דבזמנו אינו נשרף אלא בבוקר. היינו רק מטעם שטעון עבור צורה. הא לאו הכי לעולם אימא לך דודאי היה נשרף מיד בלילה משכלה זמן אכילתו. דהיינו אור ליום שלישי לשחיטתן וזריקת דמן של שלמים. ולהכי שפיר יליף נמי לפגול מהתם להצריכו עבור צורה. אלא דבאמת אין זה נכון. דאכתי מנ"ל דטעמא משום דטעון עבור צורה הוא. ולא משום דנותר בזמנו הקפידה תורה עליו שלא יהא נשרף אלא ביום. וכמו שהקפידה תורה במילה שלא למול אלא ביום בזמנה מיהת אפי' לראב"ש. אע"ג דלא שייכא בה עבור צורה כלל. ולעולם אימא לך דלא בעינן עבור צורה אפי' בנותר. ובפרט לפי מה שדחו הרשב"א והריטב"א ז"ל שם פי' מהר"מ מר"ב ז"ל בזה. והכריחו דהעיקר כפירש"י שם דלכ"ע נותר אפי' שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום עיי"ש. וא"כ לפ"ז מבואר אליבא דכ"ע דע"כ לא משום עבור צורה אמרה תורה לשרוף נותר בבוקר. וא"כ ודאי קשה טובא היכי גמר הך תנא מנותר לפגול דליבעי עבור צורה. ועוד קשה מדאמרינן בברייתא דרפ"ק דפסחים ובזבחים שם יכול ישרף מיד. ודין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד מה להלן תיכף לאכילה שריפה אף כאן תיכף לאכילה שריפה תלמוד לומר ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורפו בלילה עיי"ש. והשתא התם נמי אמאי לא נדרוש לאידך גיסא מה זבחים הנאכלין ליום ולילה אין נשרפין אלא לאחר עבור צורה בבוקר. אף זבחים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד אין נשרפין עד שתעובר צורתן. וכדאמרינן הכא אליבא דתנא דבי רב"א דיליף פגול מנותר דליבעי עבור צורה מהך טעמא וכדפירש"י. וע"כ אנו מוכרחין למימר כדכתיבנא לעיל דמנותר ליכא למילף לומר דטעון עבור צורה מטעם שביארנו. וא"כ קשה היכי אמרינן הכא אליבא דההוא תנא דבי רב"א דיליף עון עון מנותר לפגול דבעי עבור צורה:
ולכן נראה דהא דאמרינן דלתנא דבי רב"א דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה יליף לה בגז"ש דעון עון מנותר לרווחא דמילתא הוא דקאמר הכי. ומשום דבלא"ה ההיא גז"ש איצטריכא למאי דדרשי' בפ"ב דזבחים (כ"ח ע"ב) ובשאר דוכתי. נקט לה נמי הכא אע"ג דלא איצטרכא להך מילתא. דודאי כיון דליכא שום הכרח לומר שתהא שריפתו מיד. בלא"ה אית לן למימר מסברא דאינו נשרף עד שתעובר צורתו שישרף משום שם נותר. וכדעת הרשב"א ז"ל. ורק כדי לאלומי קושייתו טפי נקט הכא הך גז"ש. לומר דאפי' לכשתמצא לומר דתנא דבי רב"א מגז"ש דעון עון גמר לה. מ"מ קשה דהא איכא למיגמר איפכא מגז"ש דחטאת דאהרן. ואע"ג דלעיל (סו"פ אלו דברים) נמי נקט טעמא דתנא דבי רב"א מגז"ש דעון עון מנותר עיי"ש. מ"מ כבר כתב בד"ס שם שאין הגירסא כן בכל הספרים המדוייקים. ושגם מדברי הראשונים ז"ל מבואר דלא גרסי הכי עיי"ש בדבריו. וא"כ ליכא קושיא מזה לשיטת הרשב"א ז"ל. וא"כ לא לבד דמה שהקשו התוס' לשיטתו לק"מ. אלא דאדרבה ע"פ שיטתו אתי שפיר טפי דלא תקשה תנא דבי רב"א מהיכן גמר לה. שהרי לקושטא דמילתא מנותר ליכא למשמע לפגול כמו שנתבאר אבל ע"פ שיטת הרשב"א ז"ל ניתא שפיר שהרי לשיטתו לפום קושטא דמילתא אין צריך שום ראי' לזה. דבלא"ה כיון דההיא הילכתא לא גמירא לי' להך תנא ממילא נשמע דאין לשרפו עד שתעובר צורתו וכמש"כ התוס'. וממילא מבואר דגם קושייתנו לשיטה זו לק"מ. דמאחר שנתבאר דבאמת מהך גז"ש דעון עון מנותר ליכא למשמע איסורא כלל שלא לשרוף פגול וכיו"ב קודם שתעובר צורתן. ואין מקום ללמוד מנותר אלא דרך גילוי מילתא בעלמא. לומר דכמו דבנותר כבר עברה צורתו בשעת שריפה. אף בפגול בעינן שתעובר צורתו בשעת שריפה. וכדפירש"י ז"ל שהבאתי לעיל. וגם לזה לא איצטריך אלא לרווחא דמילתא כדי לאלומי קושייתו כמו שנתבאר. א"כ שפיר פרכינן דליגמר מחטאת דאהרן איפכא. דלא שייך הכא למימר לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. דהרי לפי מה שנתבאר באמת ליכא הכא ילפותא גמורה אלא מחטאת דאהרן לקולא. ואע"ג דלפום מאי דקיימינן השתא נקט המקשה גז"ש דעון עון מנותר כילפותא גמורה. מ"מ אפשר דלא סלקא אדעתי' הך כללא דלחומרא ילפינן. כדאשכחן כיו"ב בפ"ק דיבמות (ח' ע"א) ובקידושין (פרק האומר ס"ח ע"א) עיי"ש. וליכא מקום קושיא אלא על המתרץ. ועל זה שפיר י"ל דהיינו טעמא דלא משני לי' הכי משום דלקושטא דמילתא מגז"ש דעון עון מנותר ליכא למשמע מידי לחומרא אלא בדרך מה מצינו וגילוי מילתא בעלמא. ולהכי הוכרח לשנויי לי' דמחטאת דאהרן ליכא למילף לקולא:
ועפ"ז מסתלקת ג"כ על נכון תמיהת התוס' בסוגיא דפסחים שם בד"ה אבל נטמא וכו'. שכתבו וז"ל תימא לרשב"א נילף כולהו מטמא ואמאי צריך הילכתא עיי"ש. אבל למאי דכתיבנא ניחא שפיר. דהרי לפי מה שנתבאר הא דאמרינן דכולהו פסולי דקודש הילכתא גמירא להו דבשריפה. אין זה לענין עיקר דין שריפה אלא לענין שנשרפין מיד ואינן טעונין עבור צורה. אבל לעיקר מצות שריפתן בלא"ה שמעינן דמשתעובר צורתן כיון דהו"ל נותר הרי מפורש בי' בקרא מצות שריפה. ומעתה טמא כיון דשריפה דכתב בי' קרא איצטריך לגופי' דלא נימא הואיל דבחולין נמי מיפסל ואיתעביד בי' עובדין דחול לא בעי שריפה כלל ובקבורה סגי לי' כדאמרינן התם. א"כ אין לנו אלא דבעי שריפה לכשתעובר צורתו. דאי לאו דגלי קרא הו"ל למימר דאף לאחר עבור צורה אין מצותו בשריפה משום דאיתעביד בי' עובדין דחול. אבל לענין שיהא מותר לשרפו מיד קודם עבור צורה לא נפקא לן אלא מהלכה דגמירא לן דכולהו פסולי דקודש שהן בשריפה שריפתן מיד. וא"כ ודאי איצטריך הך הילכתא אפי' לטמא גופי' ואין מקום כלל לתמיהת הרשב"א ז"ל. ובלתי ספק שלא הקשה כן הרשב"א ז"ל אלא לשיטת הר"י ז"ל דכולה שקלא וטריא דסוגיא דהתם היינו לעיקר מצות שריפה. ולפ"ז גם מאי דמסקינן דכולהו פסולי דקודש גמרא גמירי להו. היינו לענין עיקר מצות שריפה ועל זה ודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א ז"ל דנילף מטמא לכולהו פסולי דקודש להצריכן שריפה. וכוונת הרשב"א ז"ל להכריח מזה כשיטתו ולאפוקי משיטת הר"י ז"ל. ולזה תירץ לו הר"י ז"ל דגם לשיטתו ניחא וכמו שהביאו התוס' שם עיי"ש. אבל לשיטת הרשב"א ז"ל בלא"ה אין מקום לתמיהא זו כלל וכמו שנתבאר:
אמנם לפ"ז קשה לכאורה בההיא דאמרינן (פ"ב דשבת כ"ד ע"ב) עלה דתנן התם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מאי טעמא ומסיק רב אשי אמר שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. ומבואר מזה דבשריפת קדשים טמאים איכא עשה גמורה בקום ועשה. וכן פירש"י שם על מאי דקאמר מאי טעמא. דאי לאו דמיעט קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרפו ולידחי ל"ת דמלאכת יו"ט עיי"ש. והרי לפי מה שביארנו ליכא עשה גמורה בשריפת קדשים. לא בקדשים שנטמאו ולא בשאר פסולי המוקדשין עד שתעובר צורתן ויחול עליהן שם נותר. וזה לא שייך אלא בקדשים בלבד. אבל בשמן שריפה דהיינו שמן של תרומה טמאה דאיירי בי' במתניתין דהתם. דלא שייך בי' כלל תורת נותר. ואין שריפתו אלא מצד טומאה עצמה בלבד. והשתא הרי לפי מה שביארנו מצד טומאה מצד עצמה גם בקדשים גופייהו ליכא עשה חיובית בשריפתן. אלא שכשבא לבערן גלי קרא שאין להם ביעור אלא בשריפה. וא"כ פשיטא דאינן נשרפין ביו"ט ולא שייך לומר בזה אתי עשה ודחי ל"ת. וטעמא דכולהו הנך אמוראי דהתם. לא שייכי אלא לפרושי מאי דאין שורפין קדשים ביו"ט גם לאחר עבור צורתן. אע"ג דאז חייל עלייהו שם נותר. ויש עשה גמורה בשריפתן. ושפיר שייך לומר בהו אתי עשה ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. אבל בשמן שריפה דתרומה דלא שייך בי' נותר אין צורך כלל להנך טעמי. וכולה הך שקלא וטריא לא שייכא בהך מתניתין כלל. מיהו נראה דאי מההיא לא תקשה. דהרי בלא"ה מדינא ליכא שום איסור בהדלקת שמן של תרומה טמאה ביו"ט. שהרי מותר ליהנות ממנה בשריפתה. והדלקה מלאכה המותרת ביו"ט לצורך. אלא דאסרו רק משום גזירה תרומה אטו קדשים. כמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. וזה לא שייך אלא אם איתא דשריפת קדשים טמאים אסורה מדאורייתא בכל ענין ביו"ט. אבל כיון דשריפת קדשים טמאים גופייהו ליכא למיסר אלא קודם עבור צורתן. אבל לאחר עבור צורה דחייל עלייהו שם נותר ואיכא מצות עשה בקו"ע בשריפתן. שרי מטעמא דאתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. שוב ממילא לא שייכא נמי גזירה דתרומה אטו קדשים. כיון דבקדשים גופייהו ליכא איסורא אלא דוקא כשנטמאו היום שעדיין לא עברה צורתן. אבל כשנטמאו מאתמול שרי. ועכ"פ אין מקום לאסור כלל הדלקת שמן שריפה דתרומה ביו"ט אלא כשנטמא היום דוקא. ולא כשנטמא מעיקרא. והרי מתניתין סתמא קתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. ומשמע ודאי דבכל ענין דינא הכי. ולזה שפיר קאמר מאי טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ וכו'. כלומר מנ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט כלל אפי' לאחר עבור צורה ולא נימא דמיהת לאחר שתעובר צורתן אתי עשה דשריפתן ודחי ל"ת דיו"ט. ולזה איצטריכו שפיר כולהו הנך אמוראי דהתם לפרושי טעמא כל חד כדאית לי' דלא שייך הכא לומר אתי עשה ודחי ל"ת. ולרב אשי היינו טעמא משום דמלאכת יו"ט הו"ל עשה ול"ת ולא אתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת ועשה. והשתא שפיר גזרו בזה תרומה אטו קדשים:
ובהכי מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל שם בד"ה מנה"מ וכו'. שכתב וז"ל דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרפו וידחה ל"ת כל מלאכה עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהא אנן הכא בקדשים טמאים עסקינן. והרי בסוגיא דסו"פ כיצד צולין מבואר דקדשים טמאים ליכא למילף משאר פסולי המוקדשין למצות שריפה. וכ"ש שאינם בכלל עשה דבאש תשרפו האמורה בנותר. אלא קרא מיוחד בפ"ע כתיב בגופייהו. והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף והך קרא הו"ל לרש"י להביא כאן. אבל קרא דבאש תשרפו אין לו ענין לכאן. אבל לפי מה שביארנו דברי רש"י אלו מדוקדקים היטב. משום דבקדשים טמאים ליכא עשה גמורה בשריפתן אלא אחר עבור צורתן דחייל עלייהו שם נותר ואיכא בהו אז עשה דשריפת נותר. אבל קודם עבור צורה אין שריפתן חובה. וקרא דכתיב בהו לא אתי אלא לומר דכשבא לבערן אין להם ביעור אחר אלא שריפה. וא"כ לא שייך בזה אתי עשה ודחי ל"ת. ולזה הוכרח רש"י למינקט עשה דשריפת נותר מקרא דבאש תשרפו. לומר דאע"ג דקודם שבאו לכלל נותר. דהיינו קודם עבור צורה. לא שייך לומר בשריפתן אתי עשה ודחי ל"ת. מ"מ אחר דחייל עלייהו שם נותר מיהת. דאיכא בהו עשה גמורה דבאש תשרפו דכתיב בנותר. נימא דנשרפין אפי' ביו"ט. משום דהשתא שפיר שייך כאן לומר אתי עשה דבאש תשרפו ודחי ל"ת דלא תעשה מלאכה:
אלא דאי קשיא הא קשיא מדפרכינן התם לקמן ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא. אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה מדרב נחמן דאמר ר"נ כו' עיי"ש. ולפי מה שנתבאר הדבר קשה דהא בקדשים טמאים גופייהו ליכא מצות עשה בשריפתן אלא דגלי קרא דשרי לשרפן גם קודם שתעובר צורתן. וגם דאין להם ביעור אלא שריפה. אבל מצוה ליכא בשריפתן אלא לאחר עבור צורתן דחייל עלייהו שם נותר. וא"כ בתרומה טמאה דלא שייכא בה תורת נותר כלל היכי שייכא בה מצות שריפה. מיהו לפי מאי דפירש"י שם דטעמא דמצוה לשרוף תרומה טמאה היינו משום דלא ליתי בה לידי תקלה עיי"ש. ודאי לק"מ דאיכא למימר דהכי נמי קאמר דאע"ג דטעמא דמצות שריפה בקדשים טמאים לא שייך בתרומה טמאה. מ"מ אית בה מיהת מצוה בשריפתה מדבריהם כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. ובפירש"י שלפנינו כתב בזה עוד טעם אחר משום דדמיא לקודש עיי"ש. אבל מדברי התוס' וכל שאר ראשונים ז"ל שם מבואר שלא היה כתוב כן לפניהם בפירש"י עיי"ש. והנה התוס' ושאר ראשונים שם השיגו בזה על פירש"י דלפי טעמו נראה דלאו דוקא שריפה. אלא ה"ה קבורה ושאר ביעור סגי לתרומה טמאה. והרי במתניתין דשלהי תמורה קתני תרומה טמאה בהדי שאר הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו עיי"ש. ולפי מה שביארנו לק"מ די"ל דאחר שהוצרכו לתקן חובת ביעור לתרומה טמאה כי היכי דלא ליתו בה לידי תקלה. תקנו בה ג"כ שלא לבער אותה אלא בשריפה כקדשים טמאים משום דדמיא לקודש. מיהו משום הך טעמא לחוד לא הוה סגי לתקן בה חובת שריפה. משום דגם בקדשים טמאים גופייהו ליכא מצות שריפה אלא מצד נותר. דהיינו כשעוברה צורתן. וזה לא שייך כלל בתרומה. אלא דאחר דבלא"ה הוצרכו לתקן בה חובת ביעור מן העולם משום תקלה. תקנו לה ביעור כבקדשים טמאים משום דדמיא לקודש:
איברא דמ"מ הראשונים ז"ל שפיר הקשו לפי מה שהביאו שם מה שפירש"י (בפרק אלו עוברין) דלפי האמת תרומה טמאה סגי לה גם ביעור אחר עיי"ש. וא"כ שפיר הקשו על זה ממתניתין דשלהי תמורה. אלא דכבר הרגיש שם רש"י ז"ל גופי' במתניתין דתמורה בזה. וכתב שם דהיינו טעמא דלא יקברו משום דדילמא חפר אינש ומשכח לה ואיכא תקלה עיי"ש. וא"כ ביעור אחר זולת קבורה וכגון לפרר ולזרות לרוח או ליתנה לבהמתו אין ה"נ דשרי. משום דבהכי ליכא תקלה. ועיקר טעם זה לא כתב שם רש"י אלא משום תרומה טמאה. אבל שאר הנשרפין בלא"ה לא יקברו משום דמצותן בשריפה: