אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה פו

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה פו

מצוה פד

מעשר בהמה. ומעשר ראשון. ומעשר אביונים מדושים. מצות מעשר בהמה מדכתיב (בפרשת בחוקיתי) וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהי' קדש לה'. וענין הקדושה הוא כפירש"י ז"ל וז"ל יהי' קודש ליקרב למזבח דמו ואימוריו והבשר נאכל לבעלים. שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה. ולא מצינו בשרו נחון לכהנים עכ"ל עיי"ש. וא"כ ענין העשה הוא להפריש אחד מעשרה אשר יעבור תחת השבט ולהקריבו על המזבח ולאכול בשרו. והכל הוא בכלל העשה. ומפני שאין העשה מפורשת בקרא נחלקו בספרא (סוף פרשת בחוקותי) מנין שיש בה מצות עשה בקום ועשה. ותניא התם ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר. ת"ל יהי' קודש מלמד שמעשר בהמה בעשר תעשר. ריה"ג אומר והעברת מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. (ופי' הר"ש משאנץ ז"ל. והעברת כל פטר רחם בבכור כתיב ומצוה ליתן אותו לגבוה. וכן נמי מצות עשה לעשר בהמה. דילפינן העברה העברה מבכור עכ"ל עיי"ש.) ר"ע אומר עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי אומר אלה המצות מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר עיי"ש. ומפני שבשלשה אלו לא מצינו בתורה אזהרת עשה מפורשת. כי גם במעשר ראשון אין בתורה עשה מפורשת שיהא בעמוד ועשר. דהרמב"ם (בסה"מ עשין קכ"ז) כתב העשה מדכתיב (בפרשת בחוקותי) וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא קודש לה' עיי"ש. והוא תמוה דדבר הלמד מענינו הוא דבמעשר שני הכתוב מדבר שהרי כתיב בתרי' ואם גאל יגאל איש וגו'. והיינו מע"ש שיש לו פדיון. וכן פירש"י שם דבמע"ש דבר הכתוב עיי"ש. וכן מפורש בפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) עיי"ש. וכבר השיגו בזה הרמב"ן ז"ל (בשרש י"ב) והרשב"ץ בזה"ר (עשין נ"ו) עיי"ש. וכל מש"כ בזה האחרונים ליישב אין בו ממש דכל מה שדרשו מהך קרא לענין מע"ר אינו אלא אסמכתא בעלמא או מריבוייא. והרמב"ן ז"ל והרשב"ץ שם כתבו העשה מקרא דעשר תעשר שדרשו בשני מעשרות הכ"מ מעשר ראשון ומע"ש עיי"ש. וגם זה אינו מפורש אלא דרשא בעלמא. דעיקר הפרשה במע"ש הוא דמיירי. ואף דמש"כ המג"א (בשורש י"ב) להשיג על הרמב"ן דאין מפסוק זה ראי' שתהא בו מ"ע עיי"ש. אישתמיטתי' ברייתא דספרא (סו"פ בחוקותי) שהבאתי שמפורש בהדיא דלשון זה הוא עמוד ועשר. מ"מ ודאי אינו מפורש במעשר ראשון. ובספרא דרשוהו למעשר בהמה. וכן הוא בסוגיא דפרק בתרא דזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש. ובזה"ר שם כתב העשה ממה שדרשו בספרי והרמותם ממנו את תרומת ה' הרי זה בא ללמד ונמצא למד וכו' עיי"ש. והרמב"ם (ריש פ"א מהלכות מעשרות) כתב העשה מדכתיב (בפרשת קרח) כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' וגו' עיי"ש וכ"כ בסמ"ג (עשין קל"ח). אבל גם בזה לא מצינו לשון מצוה בעמוד ועשר כמבואר. וכן במעשר עני לא מצינו מצוה מפורשת בכתוב בעמוד ועשר דלא למדנו מעשר עני אלא מדכתיב (בפרשת ראה) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא וגו' ואין זה אלא דרשא. אבל פשטי' דקרא בביעור מעשרות הוא דמיירי. כמבואר בספרי (שם. ובפ"ה דמע"ש) עיי"ש. ולכן כתב רבינו הגאון ז"ל שלש עשין אלו רק בשמם. מע"ב ומע"ר ומעשר אביונים. ולא כתבן בלשון מצוה כדרכו בשאר עשין. ודבריו ז"ל מדוקדקין ומכוונים היטב כדרכו ז"ל:

והנה אע"ג דרש"י כתב דמצות מע"ב היא שיאכלום הבעלים בירושלים. לא כך היא דעת רבינו הגאון ז"ל כמבואר באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תגנוב). שכתב שם וז"ל לא כל מעשר הארץ ומקניה תקבעוני. הביאוהו טרף למשרתי וידידי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למצוות מעשר ראשון ומעשר בהמה. ומצוה על הבעלים שיביאום ויתנום לכהן וללוי לפרנסתם חלף עבודתם במקדש. והם משרתיו וידידיו של מקום. ומבואר מזה דס"ל דמע"ב הוא ניתן לכהנים כבכור ושאר מתנות כהונה. ודלא כדעת רש"י. ולדעתי זו היא ג"כ דעת רבינו חננאל ז"ל שכתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל (בחולין קל"ו ע"א) בשמו שהכהנים פטורים ממעשר בהמה עיי"ש. ואם הוה ס"ל דמעשר בהמה הוא נאכל לבעלים ואין לכהנים חלק בו. מהיכא תיתי לפטור את הכהנים. אלא ודאי דעתו כדעת רבינו ז"ל דניתן לכהנים. והילכך ס"ל דהו"ל כשאר מתנות כהונה שאין טובלין. כראשית הגז וזרוע לחיים וקיבה דהכהנים פטורין. וכההיא דתנן (בפ"ח דערכין כ"ח ע"א) הכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהם עיי"ש. וכן ראיתי בתשו' הרמב"ם ז"ל (סי' ס"ו) שכתב וז"ל על מה ששאלתם אם הכהנים חייבים במעשר בהמה או לא. ודאי חייבים ובחלה ובמעשר צריכא לאשמועינן דהא קס"ד מאחר שהכהן לוקח אותם יהי' פטור כמו שהוא פטור ממתנות כהונה ומפדיון הבן קמ"ל דלא. אלא הם חייבין (כוונתו לתרץ בזה מה שהקשה השואל שאם הכהנים חייבין במע"ב הי' להם לרז"ל לומר הכהנים חייבין במע"ב. כדאשמעינן בחלה ובמעשר. ולזה כתב דדוקא בחלה ובמעשר שהכהן והלוי נוטלין אותן. והוה קסד"א שהכהנים פטורין. להכי איצטריך לאשמעינן דחייבים. לאפוקי מהך סברא. אבל במעשר בהמה שאינו ניתן לכהנים פשיטא דהכהנים חייבין. ולא איצטריך לאשמעינן) אם הי' דבר שהבעלים חייבין ליתן לכהן אז הכהנים פטורין. אבל כגון זה שהוא לבעלים וכגון נטע רבעי ומעשר שני חייבים. דהא מעשר בהמה מקריב האמורים והבשר נאכל לבעלים. ולא מצאנו לו מקום פטור. ואף כי לא בא בכתובים וכו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. ומבואר מדבריו ז"ל שאין מקום כלל לומר דהכהנים יהיו פטורין ממעשר בהמה אם לא שיהא ניתן לכהנים. וכיון דדעת ר"ח ז"ל שהכהנים פטורין ממע"ב. עכצ"ל דס"ל דהוא ממתנות כהונה. וראיתי להרשב"א והריטב"א (בחולין שם) שהביאו ראי' דהכהנים חייבין במע"ב ממה שאמרו בשבת (נ"ד ע"ב) דראב"ע הוה מעשר תריסר אלפי עגלי מעדרי' בכל שנה. אע"ג דידוע דראב"ע כהן הוה עיי"ש. והמל"מ (בפ"ו מהלכות בכורות) הוסיף להביא עוד ראי' מדמיבעיא לן (סו"פ הגוזל עצים) נפלו להם עשר בהמות בגזל הגר מי מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר בהמה או לא יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו עיי"ש. הרי להדיא דחייבין הכהנים במעשר בהמה. ואי יורשין הוו היו חייבין ולא מיפטרי אלא אי מתנה הוי כישראל עיי"ש. וכבר הביא הרמב"ם ז"ל שתי ראיות אלו (בתשובתו שם) וסיים וכתב וז"ל מאלו המקומות נראה שהכהנים חייבים במעשר בהמה וזה פשוט עכ"ל עיי"ש. אבל לענ"ד אין מכל זה הכרע. דראי' הראשונה אין לה מקום לפמש"כ התוס' בשבת שם ובביצה (כ"ג ע"א) דיש לפרש דלאו משום מעשר בהמה הוה אלא משום מס המלך לארנונא עישר בהמותיו עיי"ש. ואף דהתוס' ביומא (ס"ו ע"א) בד"ה אין מקדישין ובבכורות (נ"ג ע"א) בד"ה אלא וכו' לא ניחא להו בפי' זה עיי"ש. מ"מ אינו מוכרח. וגם הראי' השניי' לענ"ד אינה מוכרחת לסתור דברי הר"ח ז"ל. די"ל דמסתמא מיירי בשנפלו הנך עשר בהמות מגר אחד. שכבר נתחייבו במעשר ביד הגר ותו לא פקע מהן חיובן אפי' לאחר שנפלו ליד כהן. אם הי' לו דין יורש. אם לא מטעם לקוח אי מקבלי מתנות נינהו. וזה פשוט לענ"ד ותמיהני על הרמב"ם ז"ל ואחריו המל"מ שהביאו ראי' זו. ואדרבה לענ"ד יש מקום להביא ראי' משם לדעת הר"ח ז"ל. דאל"כ קשה למה הוצרך למינקט התם איבעיא זו בנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר. והרי אפי' בשנפלה לו בהמה אחת או שתים שייכא איבעיא זו. דאם מקבלי מתנות נינהו הו"ל בהמה זו לקוח. ולאו בת עישורי היא. ואינה מצטרפת עם בהמותיו של הכהן כגון שהיו לו תשע בהמות שלו שיהא מחייב לעשרן. אבל אי יורשין הוו מצטרפת בהמה זו עם התשע של הכהן ונתחייב לעשרן. וא"כ לא הו"ל למינקט שום מספר באיבעיא זו. אלא סתמא הו"ל למינקט שנפלו לו בהמות או בהמה בגזל הגר יורשין הוו ובני עישור נינהו. או מקבלי מתנות הוו ולאו בני עישורי נינהו. אלא ודאי מוכח מזה דכהנים עצמן לא מיחייבי במעשר בהמה. ולכך אין מקום לאיבעיא זו אלא כשכבר חיילא חיובא דמעשר עלייהו ביד גר. ולכך נקט עשרה דמילתא פסיקתא הוא דודאי כבר נתחייבו ביד גר. אבל פחות מעשרה אפשר דלעולם אכתי לא חייל חיובא עלייהו וכגון שלא הי' לגר עשרה בהמות. דנמצא דגם ביד גר לא באו לכלל חיוב. וא"כ ממנ"פ פטירי דאפי' אם כהנים בגזל הגר יורשין נינהו נמי פטירי דביד כהן לא יתחייבו דכהן פטור ממע"ב. אמנם ראיתי בתוספתא (פ"א דבכורות) דשם מפורש דלא כדעת הר"ח ז"ל עיי"ש. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הביאה. שוב ראיתי להרב מהרי"ט אלגזי ז"ל (בבאורו להלכות בכורות להרמב"ן פ"א) שהביא דברי המל"מ והשיב על ראייתו כמש"כ. אלא שלא הרגיש דאדרבה משם יש מקום להוכיח איפכא כדכתיבנא. וגם לא ראה דראי' זו כבר הביאה הרמב"ם ז"ל. ואין כאן מקום להאריך בזה יותר:

ועכ"פ לכאורה מוכרח דגם דעת הר"ח כדעת רבינו הגאון ז"ל דמע"ב היא ממתנות כהונה. דהא בהא תליא כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בתשובתו שם). אלא שראיתי בערוך (ערך זכר) דגם דעתו כדעת הר"ח ז"ל דכהנים פטורים ממע"ב. ומ"מ מבואר שם דס"ל דמע"ב נאכל לבעלים עיי"ש. וכפי הנראה כל דבריו שם הם מפי' ר"ת ז"ל. וכדרכו ברוב המקומות כידוע. וא"כ מבואר דאין דעת הר"ח ז"ל כן. אבל ראיתי בפסיקתא זוטרתא (סו"פ בחוקותי) על קרא דלא יבקר שכתב וז"ל לא יבקר בין טוב לרע. שאע"פ שמצוה להביא מן המובחר שנאמר כל מבחר נדריכם וגו' יכול יהא מחפש ומוציא היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע. שהרי בבעלים מצוה זו תלויה להביא מן המובחר. אבל לא בכהן שיכנס לעדרו של ישראל לבקר (כצ"ל שם עיי"ש) הטוב שבצאן והמובחר ויטלנו שנאמר לא יבקר עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמעשר בהמה ניתן לכהן. ולכך בא הכתוב להזהיר שימתין הכהן עד שיעשרו הבעלים ולא ילך מעצמו לעדרו של ישראל לבחור לו המעשר מהמובחר. הן אמת דעיקר דברי הפסיקתא זוטרתא אלו תמוהים לכאורה במאי דמבואר מדבריו דס"ל דלא יבקר בין טוב לרע הוא אזהרת לאו כשאר לאוין שבתורה. להזהיר שלא לבקר בין טוב לרע. וזה לכאורה נגד המפורש בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) איפכא. וכן הכריח משם הרשב"ץ ז"ל (בזהר הרקיע לאוין סי' נ"ג) עיי"ש. וכתב שם דמהאי טעמא אין לאו זה בא במנין המצוות. וע"כ צ"ל דזו היא דעת כל הראשונים ז"ל מוני המצוות שלא מנאוהו במנין הילאוין. איברא דמתלמודא דידן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ו ע"ב) ובפרק מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"ב) דאמרינן וכי תימא דמפיק לי' בריש עשרה לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא עיי"ש. מבואר ע"כ דס"ל דאזהרת לאו הוא להזהיר שלא יבקר. וכן מתבאר בפירש"י ובתוס' שם לקמן (נ"ת ריש ע"ב) בד"ה ונוטל אחד וכו' עיי"ש. וא"כ תלמודא דידן פליגא בזה אדירושלמי. ולפנינו יתבאר דגם מהירושלמי אין הכרח לומר דלא ס"ל כתלמודא דידן בהכי. וא"כ בזה נכונים דברי הפסיקתא זוטרתא. אלא דאכתי תמוה דגם לפ"ז עכ"פ מבואר דלאו זה על הבעלים קאי. ולא כמש"כ בפסיקתא זוטרתא דעל הכהן הוא דקאי שלא יחפש ויבחור לעצמו את היפה שבעדרו של הבעלים. ומשמע דס"ל דלבעלים עצמן איכא מצוה להוציא המובחר מדכתיב כל מבחר נדריכם. והוא תמוה מי הביאו לידי כך. ואמאי לא פי' קרא כפשטי' דקאי על הבעלים. ולפנינו יתבאר בכל זה בס"ד. ועכ"פ מבואר דגם לדעת הפסיקתא זוטרתא מע"ב ניתן לכהנים:

והנה בספרי (פרשת נשא פיסקא ו') תניא ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומע"ב ומע"ש ונ"ר שיהיו לבעלים עיי"ש. הרי להדיא דמע"ב לבעלים הוא. אבל ראיתי בפסיקתא זוטרתא שם שכתב וז"ל ואיש את קדשיו לו יהיו אלו תודה ושלמים ופסח ומעשר שני ונ"ר עכ"ל עיי"ש. הרי שדילג מעשר בהמה. ולטעמי' אזיל דס"ל דמע"ב הוא לכהן. ובודאי צ"ל שכן היתה גירסתו בספרי. וכן היא גירסת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (פרשת נשא) עיי"ש. וגם ראיתי להריטב"א ז"ל הובא בש"מ (פ"ק דמציעא ו' ע"ב) עלה דההיא דקפץ אחד מן המנויין לתוכה כולן פטורין. שהוקשו בתוס' שם תימא דליבטל ברובא וליחייבו כולהו. דהא דדבר שבמנין לא בטל היינו מדרבנן עיי"ש. וכתב הריטב"א שם וז"ל ותירצו בתוס' דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת. ואין זה מחוור דכי עקרו רבנן דבר מה"ת בשב וא"ת. היינו לעשות גדר או סייג לתורה. דאילו בכדי לא עקרו. והכא אמרינן פטורין מן המעשר ועבדי גזל השבט עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דמעשר בהמה לכהנים הוא. ואית בי' גזל השבט כבתרומה ושאר מתנות כהונה. וכן נראה דעת הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא סוף שער עשירי. ובפירושו עה"ת פרשת בחוקותי) עייש"ה. ולכאורה מוכח הכי מדתנן (סו"פ איזה מקומן) הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם עיי"ש. משמע דניתן לכהן. דאל"כ מאי קמ"ל דנאכל לכל אדם כיון שאינו ממתנות כהונה. וראיתי להערוך (בערך זכר) שהביא מהתם ראי' איפכא דמעשר בהמה אינו ניתן לכהן עיי"ש. ולא ידענא מהיכן משמע לי' הכי. אדרבה איפכא משמע אף שיש לדחות. ועכ"פ ליכא למשמע מינה מידי. וכן מדקתני התם שינה באכילתן משמע שלא שינה אלא באכילתן. דבכור אינו נאכל אלא לכהנים ומע"ב נאכל לכל אדם. אבל לעולם אימא לך דבזה שוה לבכור שהוא מתנה לכהן. אלא דלא נאסר הזר באכילתו. והו"ל כזרוע לחיים והקיבה שהם ממתנות כהונה ולא נאסרו זרים באכילתן. וראיתי בפירש"י שם דאזיל לטעמי' דס"ל דמע"ב לאו ממתנות כהונה הוא. ולזה הרגיש שם במאי דמשמע ממתניתין איפכא. ולזה כתב שם וז"ל אע"פ שהשוה הכתוב את מתן דמם שינה באכילתן זה מזה. הבכור נאכל לכהנים כדכתיב וכו' והמעשר לכל אדם שלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן עכ"ל עיי"ש. נראה שהרגיש לתרץ מאי דקשה מאי קמ"ל. וכתב דקמ"ל דסד"א דכיון שהשוה הכתוב מעשר לבכור לענין מתן דמן אימא שהשוה אותן גם באכילתן. אבל הוא תמוה דמהיכא תיתי. דכיון שאינו ניתן לכהן היכי תיסק אדעתין שלא יהא נאכל אלא לכהנים. איברא דמלשון רש"י משמע דהא גופא קמ"ל דאינו ניתן לכהנים. אבל קשה דא"כ לא הו"ל לאשמעינן הך דינא לענין אכילה אלא לענין עיקר דינא דהו"ל של כהן לגמרי. דבשלמא בבכור שפיר אשמעינן דנאכל לכהנים משום דסד"א דנהי דשל כהן הוא. מ"מ כיון דהו"ל קדשים קלים מותר נמי לזרים. אבל במעשר בהמה דכל עיקרו אתי לאשמועינן דאינו ניתן לכהנים. א"כ אינו ענין לאכילה ואינו ענין לכאן. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכפי הנראה הרגיש ג"כ בזה. וכתב וז"ל ומעשר בהמה שמקריבין ממנה האימורין ואוכלין הבעלים הנותר ואין לכהנים בו שום דבר אפי' חזה ושוק. והוא מה שאמר לכל אדם עכ"ל עיי"ש. וא"כ עיקר מאי דאתי תנא לאשמעינן היינו מה שנאכל כולו לכל אדם אפי' החזה ושוק. דלא תימא כיון דנאכל לבעלים כשלמים יהא טעון חזה ושוק לכהנים כשלמים קמ"ל. אבל הוא דחוק טובא דמלישנא דמתניתין דקתני שינה באכילתן. משמע ודאי דנחית לאשמעינן דלא תימא שהושווה באכילתו לבכור שכולו לכהן. דאל"כ מאי שינה באכילתן. פשיטא. שהרי אפי' את"ל שטעון חזה ושוק כשלמים אכתי שינה באכילתן. דבכור כולו אינו אלא לכהנים. אבל אם נימא דגם מעשר בהמה ניתן לכהן ניחא מתניתין שפיר כדכתיבנא. ומה שפירש"י דלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן. וכ"כ רש"י (ריש פרק בתרא דבכורות נ"ג ע"א) בד"ה במומן וכו' דלא אשכחן קרא דליתבי' לכהן עיי"ש. אין מזה הכרע. דאפשר דילפינן העברה העברה מבכור. כדילפינן בכמה דוכתי. כמו בפ"ק דבכורות (י"ב ע"א) ובפ"ה (ל"ב ע"א) ובב"ק (פרק מרובה ע"ח ע"א) ובשאר דוכתי. וגם עיקר מצות עשה דמעשר בהמה לא נפק"ל אלא מהך גז"ש לריה"ג כמשכ"ל. וגם הא דמעשר בהמה נאכל לשני ימים ולילה אחד כבכור לא נפק"ל אלא בהך גז"ש לפירש"י שם (בפרק איזהו מקומן) עיי"ש. וא"כ אמאי לא נילוף נמי בהך גז"ש גופי' לענין שניתן לכהנים כבכור. כיון דלא אשכחן בקרא איפכא:

אמנם יש ראי' לכאורה ממשנה ערוכה דתנן (בפרק בתרא דבכורות) קפץ אחד מן המעושרין לתוכן כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים עיי"ש. והכי נמי אמרינן (ריש פרק בתרא דבכורות) עלה דתנן במתניתין דהתם מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל וכו'. לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוץ לארץ ויקריבנו תלמוד לומר וכו'. אפי' תימא ר"ע כאן ליקרב כאן ליקדש וכו'. אי הכי מאחר שאינו קרוב אמאי קדוש. ומשני ליאכל במומו לבעלים עיי"ש. הרי להדיא דמעשר בהמה לבעלים הוא. מיהו יש לדחות דמאי לבעלים דקאמר לכהנים שהם הבעלים של מעשר בהמה. דכיו"ב אשכחן במתניתין (פ"ג דתמורה כ"א ע"א) דתנן תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור ומעשר. ויאכלו במומן לבעלים עיי"ש. וכן (בריש פ"ה דבכורות) תנן כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש וכו' חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים עיי"ש והתם ע"כ לכהנים קאמר דבכור ודאי לכהנים. וא"כ הכא נמי אפשר לפרושי הכי. אלא דקשה לכאורה מדתניא בכמה דוכתי דכ"ד מתנות כהונה הן וחשיב להו כולהו בפרטיהן. בב"ק (פרק הגוזל עצים ק"י ע"ב) ובחולין (פרק הזרוע קל"ג ע"ב) ובתוספתא (פ"ב דחלה) ובספרי (פרשת קרח פיסקא קי"ט) ובירושלמי (פ"ד דחלה ה"ד). ואם איתא אמאי לא חשיב נמי מעשר בהמה. אלא ודאי מוכח מזה דמעשר בהמה לאו ממתנות כהונה הוא. מיהו יש לדחות דלא חשיב אלא הני דמיפרשי בקרא שהם לכהנים. משא"כ מעשר בהמה דלא אשכחן בהדיא בקרא. ולא שייך בי' מאי דקתני התם וכולן ניתנו לאהרן בכלל ופרט וברית מלח עיי"ש. ועוד דבלא"ה קשה בהאי חושבנא לפי גירסת תלמודין וירושלמי ותוספתא כמו שהרגיש רש"י (בחולין שם) בד"ה ומורם מאיל וכו' וכ"כ בב"ק שם עיי"ש. והרמב"ם (הלכות בכורים פ"א הט"ו). ומה שתי' כבר דחה בתוס' רי"ד (בב"ק שם) עיי"ש שהניח בקושיא. וא"כ ליכא למשמע מינה מידי. מיהו לפי גירסת הברייתא שבספרי שם לא תקשה עיי"ש ואין להאריך. ואדרבה לכאורה יש להוכיח דמעשר בהמה לכהן מדתניא בספרי שם לקמן. ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר. לפי שהוא אומר ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הילולים. קודש לבעלים או קודש לכהן. ת"ל לו יהיו בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהא לבעלים עיי"ש. והכוונה מבוארת כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ט מהלכות מעשר שני) וז"ל ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קודש שלא נתפרש בתורה למי הוא חוץ מנטע רבעי עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הספרי. וכן מבואר להדיא בסמ"ג (עשין קל"ז) עיי"ש. והיינו לומר דכיון שכל הקדשים נתפרש דינם בתורה למי הם חוץ מנטע רבעי. הילכך ודאי הך קרא לא קאי אלא להך קודש שלא נתפרש דינו במקום אחר. דהיינו לנטע רבעי. לאשמעינן שהוא לבעלים. והשתא קשה. הרי גם מעשר בהמה לא נתפרש דינו בתורה למי הוא. וכמו שכתב רש"י (בזבחים ובבכורות שם) ובתשו' הרמב"ם שם. וא"כ דילמא קרא למעשר בהמה הוא דאתי. אלא ודאי מעשר בהמה לכהן הוא. דילפינן העברה העברה מבכור. והא דנאכל לכל אדם. אפשר דאיכא איזה מיעוטא מקרא להכי דנפק"ל מיני' דלענין זה לא גמרינן מבכור. ולהכי קרא דאיש את קדשיו לא מיתוקים אלא בנטע רבעי. מיהו יש לדחות דאין ה"נ דהך קרא מידריש לכל אותן שלא נתפרש דינם בתורה למי הם. ובין נטע רבעי ובין מעשר בהמה בכלל. וכ"כ באמת הרמב"ן ז"ל (פרשת נשא) עיי"ש. איברא דמ"מ לשון הרמב"ם והסמ"ג תמוהים. ואולי י"ל דס"ל כמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ת"א) וז"ל ומה הי' עושה מזה המעשר. עולה ואוכלו בירושלים דכתיב (בפ' ראה) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם. וכתיב בתרי' ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם. ותניא בספרי מעשרותיכם ר"ע אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב הרשב"ץ ז"ל ביבין שמועה (בפירושו לאיזהו מקומן) עיי"ש. וכ"כ בז"ר (פרשת נשא) מדכתיב עשר תעשר ודרשינן בשני מעשרות הכ"מ אחד מע"ב ואחד מע"ד וכתיב בתרי' ואכלת עיי"ש. וא"כ לפ"ז דין מעשר בהמה למי הוא מפורש בקרא דלבעלים. ולכן שפיר כתבו הרמב"ם וסמ"ג דלא אשכחן קודש שלא נתפרש דינו בתורה במקום אחר אלא נטע רבעי. אבל תמיהא לי בהך דרשא שחידשו הרא"ם והרשב"ץ וז"ר. דהא בהנך קראי כתיבי נמי בכורות בקרך וצאנך דלכהן. ועכצ"ל דמאי דכתיב בתרי' ואכלתם וגו'. וכן קרא דואכלת. לא על בעלים ישראל בלחוד קאי. אלא בין על הכהנים ובין על ישראל קאי. דכל אחד בשלו יאכלנו במקום אשר יבחר ה'. וכ"כ הראב"ע ז"ל שם ואכלתם שם הכהנים והלוים עיי"ש. וכן על קרא דואכלת פי' שם שיאכלם מי שראוי לאכול עיי"ש. וא"כ אין שום ראי' משם. ובפרט דבקרא דואכלת מפורש בהדי' ואכלת מעשר דגנך וגו'. והיכי יתכן לומר דקאי נמי אמעשר בהמה. וגם י"ל דואכלת דקרא לא קאי אלא על תבואת זרעך דמפורש בקרא בהדיא. ולא על מעשר בהמה דלא נפיק אלא בדרשא. וכעין שכתבו התוס' (בב"ק ג' ע"א) סוף ד"ה לא עשרה וכו'. ובמכות (י"ד ע"א) בד"ה ההוא עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. עכ"פ מבואר דמהך ברייתא דספרי אין הכרח לזה:

אבל יש ראי' לכאורה מדתניא התם בספרי לקמן רבי ישמעאל אומר קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים או אינו אלא קודש לכהנים הרי אתה דן מע"ש קרוי קודש ונטע רבעי קרוי קודש. אם במעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים והרי תרומה תוכיח וכו'. והרי בכורים יוכיחו וכו'. והרי בכור שקרוי קודש וטעון הבאת מקום ואינו אלא של כהנים. והוא יוכיח לנטע רבעי וכו'. אמרת הפרש אדון בשלשה לשונות כאחד מע"ש קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון. ונטע רבעי קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון. ואל תוכיח תרומה וכו' ולא בכורים וכו' ולא בכור שאע"פ שקרוי קודש וטעון הבאת מקום אבל אין לו פדיון. אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים וכו' עיי"ש ובמש"כ בז"ר שם. ומבואר משם שאם הי' נטע רבעי שוה בכל הדרכים לבכור הוה יליף לי' מבכור שניתן לכהן. והשתא א"כ מעשר בהמה שקרוי קודש וטעון הבאת מקום וגם אין לו פדיון כבכור. וא"כ בכל השלשה דרכים הוא שוה לבכור שפיר אית לן למילף מבכור שצריך ליתנו לכהן. מיהו גם זה יש מקום לדחות ואין להאריך:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין ס"א) שכתב וז"ל מ"ע לעשר מעשר בהמה וכו' ואין לכהנים כלום מזה הקרבן ולא מהפסח. אלא הדם למזבח והשאר לבעלים. ואני תמה מה שכר קבע השם לכהנים בשביל עבודה זו. שנראה מלשון הכתובים (בפרשת צו) שהמתנות הם בשכר העבודות. כגון שיירי מנחות וחזה ושוק ולחמי התודה ועור העולה ובשר חטאות ואשמות עכ"ל עיי"ש. ואמנם נראה דמפסח לא קשה די"ל דכיון דעיקר החג מחמת פסח קאתי ולכן חייבה עליו תורה כרת הילכך מה שיש להם לכהנים בקרבנות החג הוא השכר שלהם בשביל הפסח. כמש"כ התוס' (בפרק לולב וערבה מ"ו ע"א) בד"ה נכנס וכו' דכיון דסוכה מחמת החג קאתיא סברא הוא דזמן דידה פוטר זמן דחג אע"פ שבירך בחול. דזמן כי אתי מחמת מועד קאתי עיי"ש. ודעת בה"ג דזמן דכסא פוטר דלולב אע"ג דמיפסקי לילות מימים. והיינו ג"כ משום דלולב מחמת חג קאתי וכחדא חשיבי. ועי' ברא"ש שם (סי' ב' ובסי' ג') ובשאר ראשונים שם. והילכך דומיא דהכי מה שיש להם לכהנים בשעירי הרגלים הוא שכרן גם בשביל עבודת הפסח. וכיוצא בזה אשכחן בפ"ה דמנחות (נ"ז ע"ב) דשתי הלחם ולחם הפנים חשיבי יש מהן לאישים משום הכבשים הבאין עם שתי הלחם ומשום הבזיכין הבאין עם לחם הפנים. וקרינן בהו לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. דכיון שבאין עמהן כגופן דמו עיי"ש. אע"ג דלא דמי ממש לההיא דהכא. אלא דזה שייך בקרבן פסח. אבל במעשר בהמה ודאי קשה קושית הרשב"ץ ז"ל. ולכן נראה דגם מזה יש ראי' דמעשר בהמה הוא ממתנות כהונה. וא"כ אין כאן מקום קושיא כלל. והרשב"ץ ז"ל לטעמי' אזיל דהוא מהסוברים דמעשר בהמה הוא לבעלים ולכן יפה תמה תמיהתו זו. אלא שראיתי להרשב"ץ גופי'. ברמזים לפסקי מס' נדה שלו פרק בא סימן שכתב בפשיטות דמעשר בהמה ניתן לכהנים. ולפי דבריו שם מוכרח כן מסוגיא דגמרא שם עיי"ש. מיהו מסוגיא דגמרא אין הכרח לפמש"כ הריטב"א (שם נ' ע"א) עייש"ה. אבל מ"מ דברי הרשב"ץ סותרים זא"ז. וזה תימא. ואולי מחמת תמיהתו זו שבזה"ר שם חזר בו וס"ל דהו"ל ממתנות כהונה דלפ"ז הדבר נכון:

אלא דלכאורה מוכרח דמעשר בהמה הוא לבעלים מדתנן (בפ"ק דחגיגה ז' ע"ב) ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות וכו'. וכן תניא לקמן (ח' ע"א) מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין וכו' ושאר ימות הפסח אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה. ופרכינן ביו"ט מאי טעמא לא. אמר ר"א דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא עיי"ש. וכן אמרינן תו התם לקמן ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק וכו' עיי"ש. וכן הוא בתוספתא ובירושלמי (פ"א דחגיגה) עיי"ש. ומבואר לכאורה מזה דמעשר בהמה אינו ניתן לכהנים אלא של בעלים הוא. ולכך יוצאין הם בו ידי חובת שמחה בחג. אבל באמת אין מזה הכרח. דאפשר לומר דאע"ג דודאי מעשר בהמה ניתן לכהן מ"מ כיון שמותר באכילה גם לישראל. וכדתנן (סו"פ איזהו מקומן) שנאכל לכל אדם. הילכך שפיר קתני דיוצא בו ידי חובתו. דהיינו אם הכהן נתנו לו. ומאי דאמרינן דילמא אתי לעשורי ביו"ט. לא משום דכשיעשר הישראל יוצא בו י"ח. אלא דכשיעשר ויתננו לכהן המכירו ודאי יסמוך על הכהן שיתן לו ממנו לצאת בו ידי חובתו ברגל. או דחיישינן שמא יעשר הישראל ביו"ט בשביל שיהא הכהן יוצא בו ברגל י"ח. ואדרבה משם יש קצת מקום ראי' איפכא. משום דאל"כ קשה אמאי לא קתני במתניתין ובברייתא נמי דינא דיוצאין י"ח שמחה בין משלו ובין משל אחרים. כדקתני בירושלמי (פ"א דחגיגה ה"ב) ובתוספתא שם עיי"ש. ומאי שייר דהאי שייר. אלא ודאי מעשר בהמה של כהן. ולא משכחת לה שיוצא בו הישראל ידי חובתו אלא ברשות הכהן. וא"כ היינו משל אחרים. ונמצא דהך דינא מבואר נמי במתניתין ובברייתא דידן ולא שיירי'. אלא משום דבאנפא רחיקא משכחת לה נמי שיהא של ישראל. וכגון בירושה מאבי אמו כהן. להכי תנא דתוספתא קתני להך דינא בהדיא אע"ג דכבר תני ברישא מעשר בהמה. אבל תנא דמתניתין ודברייתא דידן לא חש לה. משום דסתמא דמילתא מעשר בהמה אינו נאכל לישראל אלא ברשות כהן. והיינו של אחרים. ולא איצטריך למיתניי':

אבל יש להביא ראי' לכאורה מדאמרינן (בפ"ק דבכורות י"א ע"א) אמר רב נחמן אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו עיי"ש. והשתא נהי דתשעה מהן הן שלו. משום דמספק אין מוציאין מידו ליתנם לכהן. משום דדילמא לאו פטרי חמורים נינהו. מ"מ אחר שעישרן עכ"פ יש ליתן את זה שיצא בעשירי וחייל עלי' שם מעשר לכהן ממה נפשך. אם הוא פדיון פטר חמור הרי של כהן הוא. ואם איננו פדיון פטר חמור הרי הוא שייך לכהן. משום דהו"ל מעשר בהמה שניתן לכהן. ואין לומר דאכתי יש ספק שמא זה שיצא בעשירי איננו לא קדוש בקדושת מעשר וגם איננו פדיון פטר חמור. דאפשר שאחד מן הנשארים הוא פדיון פטר חמור ושל כהן הוא. וא"כ אין כאן עשרה שיין שיתחייב לעשרן. וממילא עשירי זה לאו מעשר הוא. וגם אפשר שאיננו פדיון פטר חמור ונמצא דמספק אין מוציאין אותו מיד הבעלים ליתנו לכהן. והילכך שפיר קאמר דכולן שלו. דלעולם יש ספק ואין כאן ממנ"פ. דזה ליתא. דהרי ע"כ כיון שאנו מחייבין לעשרן אין אצלנו שום ספק דהנך עשרה שיין שלו הן. ואפי' תקפן כהן מוציאין אותן מידו. דאל"כ הרי קיי"ל עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ומספק לא מיחייבינן לי' לעשרן. ואם הי' איזה ספק בדבר שמא אין כאן עשרה שיין המתחייבין להתעשר לא הוה צריך לעשרן. וא"כ ודאי קשה אמאי כולן שלו. עכ"פ העשירי יש לנו לחייבו ליתן לכהן אם איתא דמעשר בהמה דכהן הוא. אלא וודאי עכצ"ל דמעשר בהמה דבעלים הוא. וביותר יש להכריח כן מדאמרינן תו התם לקמן אמר ר"נ אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו עיי"ש. מיהו י"ל דמהא לא איריא. דכי היכי דאמרינן דהו"ל כאילו הורישו כהן השיין לענין שלא יתחייב ליתן אותן לכהן משום פדיון פטר חמור. וכאילו נפלו לו מבית אבי אמו כהן החמורים לעצמן והשיין לעצמן. כפירש"י שם עיי"ש. הכי נמי מהני לפטרו מליתן המעשר לכהן מהאי טעמא גופא. דהו"ל כאילו כבר זכה אבי אמו כהן בהנך עשרה טלאין וזכה במעשר שבהן לעצמו והורישו לישראל. והילכך הוא שלו. ואדרבה בזה אתי שפיר הא דנקט עשרה פטרי חמורים. דדוקא נקט עשרה. דלהכי אמרינן דהו"ל כאילו כבר זכה נמי במעשר. אבל אם היו פחות מעשרה. דאפי' אם הי' הכהן עצמו מפריש עליהן. לאו בני עישורי נינהו דליזכי כהן במעשר שלהן. והילכך כשבא זה היורש להכניסן לדיר שלו לעשרן. ודאי חייב ליתן המעשר שלהן לכהן. משא"כ השתא איכא עשרה דלעצמן בני עישורי נינהו. הו"ל כמורישו טבלין דמעשרן והן שלו. וא"כ אדרבה משם איכא הוכחה איפכא. אבל מאידך מימרא דר"נ בישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים. ודאי קשה לכאורה כדכתיבנא. ומיהו נראה דגם מההיא לא איריא. דכיון דעיקר טעמא דרב נחמן אינו אלא משום דתקפו כהן מוציאין מידו משום דאם הוה אמינא תקפו כהן אין מוציאין מידו. הו"ל ספק אם בני עישורי נינהו. והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק. ולא מיחייב לעשרן כלל כמשכ"ל. וזה מבואר בסוגיא (פ"ק דמציעא ו' ע"ב) עיי"ש. והנה הא דתקפו כהן מוציאין מידו. כתבו קצת אחרונים ז"ל דאע"ג דחזקת מרא קמא אינה חזקה המכרעת אלא מסברא דמאן דכאיב לי' אזיל לאסיא. כדאמרינן בב"ק (מ"ו ע"ב). וא"כ היכא שתקף אמאי מוציאין וחשבינן לי' כודאי של מחזיק הראשון אפי' לענין איסור שיעשר ויקריבנו ע"ג המזבח. מ"מ מתורת יאוש נגעו בה. דכיון דמסתמא אין הספק עומד להתברר לעולם. אמרינן דאייאושי מיאשי כהנים. ואפי' יבא אליהו ויאמר דודאי בכור הוא שוב אין מוציאין השה מידו. ומ"מ לא חשוב לקוח לענין שיפטר מלעשרן. דכיון דמעולם לא יצא מידו כלל. דמעיקרא אסוחי מסחו כהנים דעתייהו מיני'. אין זה חשוב לקוח ליפטר ממעשר. מעתה לפ"ז נראה דכיון שיש כאן עשרה טלאים דבני עישורי נינהו מעיקר דינא. ואם לא הי' שום ספק בהן ודאי הוה מעשרן והוה יהיב המעשר לכהן כדינו. אלא משום שהם ספק פדיון פטרי חמור דאפשר דשל כהן נינהו. אלא דאנן אמרי' דהוו ודאי שלו ואם תקפן כהן מוציאין מידו ומשוה"כ הוא דמחייב לעשרן. דאל"כ הו"ל עשירי ספק ופטור מדינא מלעשרן. והרי הא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אינו אלא משום דאייאושי אייאוש כהנים מיני'. ונמצא דהו"ל כאילו באו לידו מידי הכהנים שכבר זכו בו. א"כ ממילא גם המעשר שלו הוא. דכיון שאם באו ליד הכהן נהי דהוה מיחייב לאפרושי מהן מעשר מ"מ הוא לעצמו. ולא בעי למיתבי' לכהן אחר. הילכך השתא נמי כיון דלא אמרינן דשלו הן מתורת ודאי כדי שיתחייב לעשר אלא משום דגם אם של כהן הן אייאושי נתייאשו מהן. א"כ הו"ל כלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם דאמרינן התם דמעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצו לאישתעי דינא בהדי' עיי"ש. ואע"ג דספיקא הוא ואפשר דלאו פטרי חמורים נינהו ושלו הן וחייב ליתן המעשר לכהן. מ"מ מספיקא אין מוציאין מידו ואפי' תקפו כהן מוציאין מידו:

ועפ"ז ניחא שפיר קושית התוס' (בפ"ק דמציעא שם ז' ע"א) בד"ה מפריש עליהן וכו' שכתבו וז"ל תימא דבפ"ק דבכורות אמרינן דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ומה צריך עשרה שיים. ותו מאי קמ"ל מתניתין היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר. ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן הן שלו. דאילו היו של כהן לא הי' מעשרן דהו"ל כלקוח וכו'. ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו. פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא עכ"ל עיי"ש. אבל לפמש"כ כל זה לק"מ. דבלא"ה קשה דאפי' את"ל דלעשרה פטרי חמורים צריך עשרה שיים. מ"מ למה לו למינקט מילתי' בעשרה פטרי חמורים. בחד נמי מצי לאשמעינן שנכנס לדיר להתעשר והוא שלו. אבל עם מה שביארנו ניחא שפיר. דטובא קמ"ל דכשהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיים אע"פ שאין צריך מעשרן והן שלו. כלומר כולם שלו ואפי' המעשר. שאם לא היו עשרה נמצא דאפי' היו ביד כהן לא זכה בהן לענין מעשר שלהן דלאו בני חיובא נינהו. וממילא גם הוא לא זכה במעשר שלהם כשיעשרן עם צאנו. אבל השתא דהו"ל עשרה הרי זה כזוכה מן הכהן טבלים ממורחין דהמעשר שלו כמו שביארנו. ונסתלקו כל קושיות התוס' וגם מה שהקשינו. וכבר הרגישו התוס' גופייהו קצת מזה בסוף דבריהם אלא שהוקשה להם דפשיטא דהמעשר נמי שלו. משום דמעשר בהמה של בעלים הוא. ולשיטתם שפיר הוקשו. אבל לדידן דקיימינן בשיטת הסוברין דמעשר בהמה של כהן הוא לק"מ וכמו שביארנו. ומעתה א"כ גם מההיא דהתם מוכח דמעשר בהמה של כהן הוא:

אמנם הדבר מבואר לכאורה בפ"ד דזבחים (ל"ז ע"א) דפרכינן בשלמא לרבי ישמעאל דמוקים לי' כולי' בבכור היינו דכתיב ובשרם יהי' לך. אלא לריה"ג דמוקי לי' נמי במעשר ופסח מעשר ופסח בעלים אכלי לי' וכו' עיי"ש. הרי להדיא דמעשר בהמה לבעלים הוא כפסח. איברא דמדקאמר אכלי לי'. משמע דעיקר קושייתו אינו אלא מפסח ולא ממעשר. דא"כ הו"ל למימר אכלי להו. אם איתא דקושייתו הוא מתרוייהו ותרוייהו בעלים אוכלין אותן. אלא מעשר אגב פסח נקטי'. ובמעשר אין עיקר קושייתו אלא משום דנהי דניתן לכהן אבל מ"מ לא מיתסר לזרים ונאכל לכל אדם. ואילו בקרא דבשרם יהי' לך כתיב כחזה התנופה וכשוק הימין. וא"כ בהנך דאסורין לזרים כתיב קרא. וכיו"ב ריש פ"ק דב"ק (ה' ע"א) דפריך אונס ומפתה ומוציא ש"ר דממונא הוא ליתני. וכתבו התוס' מוציא ש"ר לית בי' ממונא כלל אלא אגב אחריני נקטי'. עיי"ש. וא"כ אין מזה הכרח. אבל לכאורה יש להוכיח כן מפ"ק דזבחים (ט' ע"א) דפרכינן אימא שחטי' לפסח שלא בזמנו לשם מעשר ליהוי מעשר. למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עלי' בלא יגאל. אמר קרא העשירי יהי' קודש זה מעשר ואין אחר מעשר. ואימא שחטי' לשם בכור ליהוי בכור למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים. אי נמי דליתבי' לכהנים ומשני בכור נמי ממעשר גמר עיי"ש. הרי דבמעשר לא קאמר למאי הילכתא למיתבי' לכהנים כדקאמר גבי בכור. ואם איתא דמעשר נמי לכהנים גם במעשר הו"ל למימר הכי. מיהו גם מזה אין הכרח כ"כ. ועי' בתוס' שם ד"ה דלא ליבעי וכו'. ובד"ה אי נמי עייש"ה ואין להאריך. אלא דלכאורה מפורש כן להדיא בתוספתא (פ"ה דזבחים) דקתני התם יפה כת הכהנים מכח ישראל וכח ישראל מכח כהנים. יפה כח הכהנים בקדשי קדשים ובבכור שאין לישראל בהן כלום. יפה כח ישראל במעשר בהמה ובפסח שאין לכהנים בהן כלום עיי"ש. הרי לכאורה בהדיא דאין לכהנים במעשר בהמה כלום. וזו ראי' מוחלטת לכאורה. אבל כי דייקינן בה היטב נראה דלא זו שיש לה פירכא אלא אף זו דאדרבה גם מהתם יש מקום להוכיח כדעת הסוברין דמעשר בהמה של כהן הוא. משום דלכאורה אינו מובן היכי שייך לומר בזה יפה כח ישראל מכח כהנים. הרי כיון דמעשר בהמה ופסח אינם כלל ממתנות כהונה הרי הם ככל ממון ישראל ונכסיהם דפשיטא דשלהם הן לגמרי. ואין לשום אדם והכהנים בכלל. שום זכות בהם כלל. ולא שייך לומר בזה יפה כח הבעלים בשלהם יותר מכח אחרים. כיון שאין שום כח לאחרים בהם כל עיקר ולא שום שייכות כלל. ובשלמא מה שאמרו יפה כח כהנים מכח ישראל בקק"ד ובבכור ניחא. דאע"ג דעיקרן משל בעלים באו והם ג"כ מתכפרים בהם. וכן הבכור משל בעלים הוא שבא לידם וקיימו בו מצות נתינה לכהן. מ"מ יפה כח הכהנים בו יותר מהבעלים וזכו בו לגמרי. ואין לבעלים בו אפי' היתר אכילה. אבל מעשר בהמה ופסח דמעולם היו של בעלים כמו עכשיו. היכי שייך לומר בהו לשון יפה כח ישראל מכח כהנים. מאחר דמעולם לא הי' ולא יהי' להם בהן שום זכות כלל ולא שייך בהן כח כהנים כל עיקר. ומיהו בפסח אפשר לומר דכיון דפסח בשאר ימות השנה שלמים. וכן כשהפריש את פסחו ומת אין בנו מביאו אלא לשם שלמים. וכן כל מותר פסח. כגון הפריש מעות לפסחו והותיר או הפריש שתי בהמות לאחריות פסחו מביא המותר לשלמים. ויש בהן לכהנים חזה ושוק כשאר שלמים. וא"כ הרי יש איזה צד זכות לכהנים בפסח. ולזה שייך לומר יפה כח ישראל בו מכח הכהנים שבו. שהרי עכ"פ יש להם בו כח קצת. אבל מעשר בהמה. אם איתא דלאו ממתנות כהונה הוא. הרי אין שום זכות וכח לכהנים בו בשום צד כלל. אלא שחייב כשהוא תמים לזרוק דמו ולהקטיר אימוריו ע"ג המזבח. היכי שייך בו לומר יפה כח ישראל מכח כהנים. ולכן נראה דמזה ראי' דמעשר בהמה ממתנות כהונה הוא כמו בכור. והא דקתני שאין לכהנים בו זכות כלום. היינו רק לומר שאין לכהן קנין בגופו כלל וזכותו בו אינו אלא קנין ממון בעלמא כל זמן שהוא ברשותו. אבל משיצא מרשותן של כהנים הרי הוא חוזר לרשות ישראל לגמרי. ושוב לא נשאר לכהנים בו צד זכות כלל. משא"כ בכור וקדשי קדשים דאפי' יצאו מרשות כהנים באיזה ענין שיהי'. אכתי אי אפשר שיפקע קנין הגוף שיש להם בהן. שהרי אסורין באכילה לזרים. ואי אפשר שלא יחזרו לכהנים שלא הותרה אכילתן אלא להם. אבל במעשר בהמה אין לכהנים צד קנין הגוף כלל. ונתרוקנה רשותן לישראל לגמרי ואפי' בשום חלק מהם. דגם חזה ושוק אין להם בו וכולו מותר באכילה לישראל כחולין. והיינו דקתני בתוספתא יפה כח ישראל במעשר בהמה יותר מכח כהנים. דאפי' כשכבר זכו בו הכהנים אין זכייתם בו אלא זכות ממון אבל בגופ ן אין להם כלום וכל שפקע זכות ממון שהי' להם בו וחזר ובא ליד ישראל זוכה בו הישראל לגמרי כדמעיקרא קודם שהפרישו למעשר. ובטל זכותן של כהנים בו לגמרי. ואפי' בחזה ושוק שהוא חלק הכהנים בשאר קדשים קלים. שלא הותרו לאכילה אלא לכהנים. כאן במעשר בהמה גם החזה והשוק נאכל לישראל כשאר הבשר. ונמצא שיפה בו כח ישראל מכח הכהנים משחזר ובא ליד ישראל אבל בקדשי קדשים ובכור תם אי אפשר לעולם שיתבטל בהן זכותן של הכהנים. דאסורים לישראל. ואי אפשר כלל לישראל לחזור ולזכות בהן כלל שיהא לו בהן היתר אכילה. שיפה בהן כח כהנים מכח ישראל. ומיהו לכאורה יש להביא ראי' מדאמרינן (בפרק ראשית הגז קל"ו ע"ב) דר"ש דפטר את הטריפה מראשית הגז יליף צאן צאן ממעשר בהמה. מה מעשר טריפה לא. אף ראשית הגז טריפה לא. ופריך ונילף צאן צאן מבכור מה בכור אפי' טריפה וכו'. ומשני מסתברא ממעשר הו"ל למילף וכו'. ופריך אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני כהן בקדושה ומכירה וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל בכור וראשית הגז נוהגין ביתום אבל מעשר לא. בכור וראשית הגז נוהגין בלקוח ובשותפות אבל מעשר פטור בלקוח. וכן שנתנו לו במתנה וכו'. בפני. בכור וגז נוהגין אף שלא בפני הבית וכו'. כהן. בכור וגז ממתנות כהונה הן ולא מעשר דנאכל לבעלים כשלמים עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דמעשר אינו ניתן לכהן אלא נאכל לבעלים. וכן פירש הערוך (בערך זכר) עיי"ש. מיהו נראה דגם מההיא לא איריא. ואדרבה קצת יש להוכיח איפכא. דהנה הא דאמרינן בקדושה ומכירה פירש"י וז"ל בקדושה בכור אין צריך להקדיש דקדושתו מרחם. וגז נמי אינו צריך להקדיש דאין קדושה חלה עליו. אבל מעשר מקדישו בשבט. לישנא אחרינא בקדושה בכור וגז נכסי כהן לקדש בו את האשה וכו' אבל מעשר אינו נכסי בעלים לקדש בו את האשה וכו' עכ"ל. והנה אע"ג דרש"י שם דחה הך לישנא בתרא. וכתב דלאו מילתא היא אלא במעשר מקדשין בו את האשה עיי"ש. מ"מ כבר תמהו כל האחרונים ז"ל על דברי רש"י אלו שהם נגד משנה ערוכה (ריש פ"ק דמעשר שני) דבהדיא תנן התם דמע"ב אין מקדשין בו את האשה עיי"ש ואכמ"ל בזה. וא"כ שני פירושים אלו אמת הם. ולפ"ז קשה לשני לשונות אלו דללשון ראשון קשה אמאי לא חשיב נמי קידושי אשה. וללשון שני קשה אמאי לא חשיב נמי הקדש. ולכן נראה דמזה מוכח דמעשר בהמה ניתן לכהן כבכור וראשית הגז. והא דקחשיב כהן בין דברים ששוו בהן בכור וגז ולא מעשר. היינו לא כפירש"י והערוך. אלא פירושו דבכור וגז נכסי כהן הן לקדש בהן את האשה. משא"כ מע"ב שאין מקדשין בה את האשה כמש"כ. ומאי דחשיב בקדושה. היינו כפי' ראשון של רש"י. דבכור וגז אין צריך להקדיש ומעשר צריך להקדיש. וא"כ איפכא מוכח משם דמע"ב ניתן לכהן:

ואמנם יש לכאורה להביא ראי' מסוגיא דריש פרק בתרא דבכורות דעלה דתנן מעשר בהמה נוהג במוקדשין. פרכינן התם בגמרא פשיטא לאו דידי' נינהו. ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג וכו' סד"א ליעשרו קמ"ל. ואימא הכי נמי. יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ופרכינן טעמא דכתב רחמנא יהי' קדוש. הא לא"ה ה"א חיילא קדושת מעשר עלי'. השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא קדושה קלה אקדושה חמורה מיבעיא. מאי היא דתנן אחד קדשי מזבח וכו' אין משנין אותן מקדושה לקדושה אבל מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. ומשני מהו דתימא התם וכו'. למאי נפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל עיי"ש. והשתא אם איתא דמעשר בהמה ניתן לכהן קשה תרתי. חדא מאי פריך מהתם. והרי נהי דאין משנין מקדושה לקדושה. מ"מ כיון דבהך מתני' גופא קתני דמחרימין אותן דהיינו חרמי כהנים. א"כ מעשר בהמה לא יהא אלא כחרמי כהנים. דכיון דבמאי דמעשרן חייל עלייהו חיובא ליתן לכהן. דמעיקרא כשהיו שלמים נאכלין לבעלים ועכשיו משום קדושת מעשר מתחייב ליתנן לכהנים. א"כ כי היכי דגלי קרא דחרמי כהנים חיילי אקדשים הכי נמי קדושת מעשר יש לומר דחיילא אקדושת שלמים. כיון דבכך יתחייב ליתן לכהן. ותו מאי פריך מאי נפק"מ הרי איכא נפק"מ גדולה. דמעשר ניתן לכהן משא"כ שלמים. וא"כ אי לאו דגלי קרא דיהי' קודש למעט דאין מע"ב נוהג במוקדשין. הוה סד"א דנוהג. וא"כ חייב ליתנם לכהן. קמ"ל קרא דאינו נוהג וממילא הרי הן כמו שהיו ולא רמיא חיובא ליתנן לכהן. ומיהו קושיא הראשונה לק"מ דנהי דמחרימין אותן לכהנים. וגם נראה ברור דלריה"ג דקיימינן התם אליבי' דאית לי' קדשים קלים ממון בעלים הן ואיתנהו במכירה ונתינה לגבי בעלים כשאר ממונם. הכי נמי כשמחרים לכהנים קדשים קלים החרם חל על גופן ובשרן נאכל לכהנים ואין להם פדיון ועובר עליהם בלא ימכר ובלא יגאל כדין חרמי כהנים. שהרי שלמים שהזיקו גובה הניזק מבשרן והוא אוכל הבשר. אע"פ שהבעלים מתכפרים בהם כמבואר בפ"ק דב"ק (י"ג ע"א) עיי"ש. וא"כ לא גרעי חרמי כהנים מניזק הדיוט. וכן מבואר בפירש"י (סוף פ"ח דערכין כ"ח) עלה דתנן התם מחרים אדם את קדשיו בין קק"ל בין קק"ד אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן את טובתן. ופירש"י וז"ל מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך הם מוחרמין והלא אינם שלו. אלא אם נדר הן וכו' הוא נותן כל דמי' לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו. דהא ודאי אית לה פדיון דלאו גופה החרים. דלאו דידי' היא. ואם נדבה היא דאינו חייב באחריותה וכו'. הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידי' היא. אלא בכדי טובתה טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן בהא דתנן התם בסיפא הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודים אותו וכו'. פירש"י וז"ל וכיצד פודין אותו דהבכור גופי' אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הא דתנן התם מחרים אדם את קדשיו בין קק"ד בין קק"ל אם נדר נותן דמיהן וכו' דמשמע ודאי דגם בכולהו קק"ל דינא הכי. עכצ"ל דהיינו דוקא בחרמי בדק הבית לכ"ע. או בחרמי כהנים ואליבא דמ"ד קק"ל ממון גבוה נינהו. וזה ברור ומוכרח. ודברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין וחרמין הי"א) שסתם דבריו כלישנא דמתניתין צ"ע בזה. שהרי הוא גופי' פסק (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) כריה"ג עיי"ש. ומה שפסק (בפ"ד מהלכות מעילה ה"ח) דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום. כבר עמד בזה במל"מ שם. וכבר ביארתי במק"א דאין בזה סתירה. ויש פנים אחרים לדברי הרמב"ם שם בזה ואכמ"ל בזה. ובלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם בכמה מקומות כידוע. ועכ"פ ודאי הדבר מוכרח כדכתיבנא. אלא דמ"מ היינו דוקא בחרמים דגלי קרא. דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא לה'. דגמרינן מיני' במתניתין (דפ"ח דערכין) שם שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים עיי"ש. אבל במעשר בהמה אע"פ שהוא לכהנים. מ"מ לאו בכלל חרמים הוא אלא בכלל קדשים דגלי בהו קרא שאין משנין אותן מקדושה לקדושה. ולפי מאי דס"ד דמקשה דפסיקא לי' דגם קדושת מע"ב בכלל. פריך שפיר טעמא דכתב רחמנא יהי' קודש הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עלי' השתא קדושה חמורה וכו'. דאין זה ענין לחרמי כהנים. דהתם גלי קרא. ולזה הוצרך לשנויי דשאני קדושת מעשר בהמה דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה. וא"כ מזה לק"מ וזה פשוט. אבל הא ודאי קשה מאי פריך למאי נפק"מ והוצרך לשנויי דנפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. תיפוק לי' דנפק"מ לענין שאם יחול עלה קדושת מעשר מיחייב ליתנה לכהנים. אבל שלמים נאכלין לבעלים ועורותיהן לבעלים. אלא וודאי מוכח מזה דגם מעשר היא לבעלים:

אבל גם מזה אין הכרח. דהרי בלא"ה צריך להבין מאי קפריך למאי נפק"מ. והרי ודאי נפק"מ טובא דשלמים תמורתן קריבה משא"כ מעשר שאין תמורתו קריבה. כדתנן (בפ"ג דתמורה כ"א ע"א) עיי"ש. וכן נפק"מ לענין מתן דמים. דשלמים טעונין ארבע מתנות ומעשר טעון מתנה אחת. וא"כ כשחל שם מעשר על השלמים הו"ל כנתערב מתן אחת במתן ארבע דקיי"ל כר"י שנתנין במתנה אחת. כדתנן (בפרק כל הזבחים פ' ע"א) עיי"ש. אבל נראה דהכי פריך למאי נפק"מ בקדושת מעשר לגבי קדושת שלמים שכבר חלה על בהמה. וכיון דליכא שום תוספת קדושה בקדושת מעשר על קדושת שלמים. הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור ולא חיילא קדושת מעשר כלל על בהמה זו. והיכי אפשר שיהא מעשר נוהג במוקדשין. ועל זה משני דנפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. כלומר דבקדושת מעשר נתוסף איסור על בהמה זו למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. דמשום קדושת שלמים לא קיימא בלא ימכר ולא יגאל ומשקרא עלי' שם מעשר נתוסף בה הך איסורא ומגו דאיתוסף בה איסור זה חיילא נמי עלה קדושת מעשר לכל תורת מעשר. וכההיא דאמרינן (בפ"ג דכריתות י"ד ע"א) אקדשה מגו דאיתוסף איסור הנאה איתוסף איסור אכילה עיי"ש. והשתא א"כ ממילא מבואר דלא ק"מ. דליכא למימר דנפק"מ לענין דליבעי למיתבי' לכהן. דמה בכך מ"מ בקדושת הבהמה לא נתוסף כלום. והיכי תיסק אדעתין שתחול קדושה על קדושה. דליבעי קרא למעט. וכל כמה דלא אשכח קדושה רווחא למיחל לא משכחת לה שיחולו עלה כל הדינים הנוהגין בקדושה בתרייתא. לא לענין שיתחייב ליתנה לכהן ולא לענין שישתנה דינה לענין תמורה ולענין מתן דמים. אבל השתא דאיכא תוספת בקדושה בתרייתא על קדושה קמייתא שפיר הוה סד"א דתיחול. וממילא יהיו נוהגין בה כל דיני מעשר להחמיר עלי' יותר מבקדושת שלמים. קמ"ל קרא יהי' קודש דמשמע דהשתא הוא דחיילא עלה שם קודש ומעיקרא חולין היתה. ולא שכבר הי' עלי' שם קודש.

וקצת נראה ראי' דמעשר בהמה הוא לכהנים מתוספתא (סוף סוכה). דתניא התם התמידין והנדרים והנדבות והבכורות והמעשרות ומוספי שבת וחטאת ציבור ועולותיהם ועולת חובה של יחיד עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע עיי"ש. והנה ודאי משמע דאכילתן דקתני אכולהו קאי. ובשלמא בנדרים ונדבות איכא למימר דעל אכילת חזה ושוק דשלמים קאי. וכ"ש בחטאות הציבור דכל הבשר נאכל לכהנים. ובעולות הצבור והיחיד אע"ג דליכא אכילת בשר. מ"מ י"ל דהעור שהוא של הכהנים קרי אכילה. משום דגם העור נאכל אגב בשר. כדאמרינן בזבחים (פרק טבול יום ק"ג ע"ב) בכל מקום העור מהלך אחר הבשר. חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן. קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן. לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן עיי"ש. והכי נמי תנן במתניתין. (שם לעיל צ"ח ע"ב) כל שאין לו בבשר אין לו בעורות עיי"ש. ובכורות נמי הרי כולן לכהנים. אבל במעשרות אם איתא דלבעלים נינהו הרי לית בהו לכהנים כלום. דעורות קדשים קלים לבעלים האוכלין את בשרן. דהעור מהלך אחר הבשר. וגם אין טעון חזה ושוק. וא"כ לענין מאי קתני להו התם דאכילתן במשמר הקבוע. אלא ודאי מוכח מזה דמעשר בהמה הוא לכהנים. הן אמת דבעיקר הך ברייתא דתוספתא יש להקשות לכאורה. דבבכורות כיון שהם מתנה לכהן כתרומה שניתנין לכל כהן שירצו הבעלים. כל כהן שזכה בהן מן הבעלים בא ומקריבן בכל עת שירצה וכולו שלו. כמבואר בספרי (פרשת נשא פ"ו) ומייתי לה בפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) עיי"ש. והכי נמי תניא בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ק"ט ע"ב) עיי"ש. איברא דלגירסת רש"י בלשון אחר דגרס בברייתא שאם הי' בעל מום עבודתה ועורה לאנשי משמר עיי"ש. אתי שפיר. דמיתוקמא ההיא ברייתא לענין זה שאם הי' אותו כהן שזכה בבכור. בע"מ דאז בכל השנה כולו לאנשי משמר הקבוע. ואשמעינן בברייתא דאפי' ברגל אע"ג דבחובות הרגל כל המשמרות שוין. מ"מ הבכור הוא לאנשי המשמר הקבוע. אבל לגירסת לשון ראשון של רש"י דגרס אם הי' בע"מ נותנה לבני המשמר ועבודתה ועורה שלו עיי"ש. א"כ קשה נהי דלענין הקרבתו ע"ג המזבח שפיר קתני בכור. דאנשי משמר הקבוע מקריבין אותו. מ"מ כיון דאכילתו לפי גירסא זו היא לבעליו הכהן. היכי קתני לי' בין הני דאכילתן למשמר הקבוע. והרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי המקדש ה"ז) מבואר שהיתה גירסתו כגירסת לשון אחר שבפירש"י. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש היטב. וכן נראה שהיא גירסת הראב"ד ז"ל שם. מדלא השיג עליו בזה כמו שהשיג בשאר דברי הרמב"ם שם עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר. וגם מעשרות דקתני מיתוקמא שפיר בהכי. ובתוספתא (פרק בתרא דמנחות) מבואר כגירסת לשון ראשון שבפירש"י עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה אם לא שנאמר דמאי דקתני ואכילתן במשמר הקבוע לא קאי על בכורות ומעשרות דקתני לעיל. ולפי זה שוב אין משם ראי' כלל לנדון דידן. אלא דודאי קשה לפרש התוספתא כן. דמשמע ודאי דאכולהו הנך דלעיל מיני' קאי. וראיתי להרמב"ם שם (לעיל בהלכה ה') שהביא תוספתא זו. ולא הזכיר אלא נדרים ונדבות. ובכור ומעשר לא הזכיר כלל. וגם בנדרים ונדבות לא הזכיר אלא הקרבתן ולא אכילתן עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן. ומ"מ מבואר דאין לנו בזה ראי' מכרעת לשום צד וצ"ע בזה. אלא דאין זה נוגע כ"כ לדברי רבינו דהכא. דהרי כאן לא גילה רבינו הגאון ז"ל דעתו אם מעשר בהמה לבעלים או לכהן:

אלא שיש בזה מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דבמצוות אלו מלבד העשה יש בהן גם כן ל"ת דבמעשר בהמה איכא לאו דלא יגאל והוא אזהרה שלא לפדותו ושלא למכרו. ובמצות מעשר דגן אית בה נמי לאו דלא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. שהוא אזהרה שלא לאכול טבל. ורבינו הגאון ז"ל השמיט לאוין אלו במנין המצוות שלו ולא מנאם במנין הלאוין וכן במצות בכור בהמה טהורה שמנה לעיל (עשה ע"ט) אית בה נמי לאו לא תפדה לאזהרה שלא לפדותו. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה גם לאו זה. והוא תמוה מה ראה על ככה להשמיטם. ואמנם שני לאוין אלו שבמעשר בהמה ובבכור בהמה טהורה גם הבה"ג וסייעתו ז"ל באזהרותיהם השמיטום. והוא דבר מתמיה מאוד לכאורה מה ראו הגאונים ז"ל על ככה ומה הגיע אליהם להשמיט לאוין אלו המפורשים בתורה. והרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו לאוין אלו במנין הלאוין שלהם. רק כל מוני המצוות שקדמו להרמב"ם לא מנאום. ובלתי ספק טעמם ונמוקם עמם. ונחזי אנן. והנה מגופי' דקרא ודאי אין הכרח כל כך לומר שיהיו הנך אזהרות לאוין. ואדרבה לפום פשטן דקראי משמע דלא בא הכתוב אלא לומר דמעשר ובכור אין להם פדיון אפי' בענין דבשאר קדשים יש להם פדיון. ובפרט בבכור דכיון דבכור אדם. וכן בכור פטר חמור. צוה הכתוב לפדותם. ועובר בעשה אם לא פדה אותם. הוצרך הכתוב לומר בבכור בהמה טהורה שאין בו מצות פדיון. וגם אין לו פדיון. כי קודש הוא ליקרב ע"ג המזבח. אבל שתהי' אזהרה שלא לפדותו לא שמענו. וכבר כתב החנוך (בפרשת קרח מצוה שצ"ג) וז"ל שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם ואפי' עבר ופדהו אינו פדוי. ועל זה נאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הרגיש בזה דלפום פשטי' דקרא לא בא הכתוב אלא לשלילה שלא יהא לבכור בהמה טהורה דין בכור בהמה טמאה שמצוה לפדותו בשה. ובודאי דהכי משמע פשטי' דקרא דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וגו' אך בכור שור וגו' לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו'. הרי להדיא שבא הכתוב לחלק בזה בין בכור בהמה טמאה ובכור אדם לבכור בהמה טהורה. וא"כ אין לנו בזה אלא כאחד משאר לאוי השלילה. אבל מניעה דהיינו אזהרת איסור לא שמענו. וכמבואר כיו"ב בסוגיא דריש פ"ק דסוטה (ג' ע"א) עיי"ש. ודברי החינוך שהבאתי בזה בלא"ה תמוהים לכאורה במה שפירש ענין האזהרה שלא לפדות הבכור בבהמה אחרת. וכתב אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה וכו'. וזה תמוה שהרי על זה כבר באה אזהרה אחרת. דכתיב בכל הקרבנות לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה וגו'. ואיך יעלה על דעתנו לפדותו בבהמה אחרת. ואף דבככור בהמה טמאה גלי קרא שפודין אות בשה אינו ענין לכאן. דבהמה טמאה אינה בכלל אזהרת תמורה. דבאיסור תמורה כתיב בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' וגו'. וזה לא שייך בבהמה טמאה. וגם בהדיא הוציא הכתוב בהמה טמאה מן הכלל. דכתיב בתרי' ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' וא"כ פשיטא שאין ללמוד לענין זה בהמה טהורה מהטמאה. והיכי תיסק אדעתין לפדות בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת ולעבור על לאו דתמורה. דאפי' בע"מ מעיקרא בבכור הוא בכלל אזהרת תמורה. אלא שיש לומר בכוונת החנוך ע"פ סוגיא דתמורה (בפרק כיצד מערימין כ"ז ע"א) עיי"ש וברמב"ם (פ"ב מהלכות תמורה ה"ב) ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דמגופי' דקרא אין הכרח לומר דלא תפדה דגבי בכור בהמה טהורה ולא יגאל דמעשר בהמה אזהרות לאוין נינהו:

אלא דלכאורה הדבר מפורש בפ"ק דתמורה (ה' ע"ב) דפרכינן לאביי דאמר התם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני והרי בכור דרחמנא אמר לא תפדה ותנן יש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר תיובתא דאביי. ומשני שאני התם דא"ק הם בהווייתיהן יהו. ופרכינן תו ולרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני האי הם למה לי. ומשני הם קריבין ואין תמורתן קריבה וכו'. ותו פרכינן התם לאביי והרי מעשר דרחמנא אמר לא יגאל ותנן יש להם פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני ותיובתא דאביי. ומשני שאני התם דילפינן העברה העברה מבכור עיי"ש. הרי לכאורה מבואר בהדיא דלא תפדה ולא יגאל אזהרות נינהו ורחמנא אמר לא תעביד הכי. ולרבא הא דלא מהני להו פדיון. בדיעבד מיהת היינו משום כללא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני. וגם לאביי אי לאו דגלי קרא בהדיא הו"ל לומר דבדיעבד יש להם פדיון משום דס"ל דמילתא דא"ר לא תעביד אי עבד מהני. הרי דלא תפדה ולא יגאל אינם אלא אזהרות לאוין שלא לעשות כן. דאם איתא דלא בא הכתוב אלא לומר שאינם צריכין פדיון או שלא יועיל להם פדיון. אינם ענין כלל לפלוגתא דאביי ורבא. ויותר מבואר כן (בפ"ק דזבחים ט' ע"א) דפרכינן התם אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר. למאי הילכתא. למלקא עלי' בלא יגאל עיי"ש. הרי בהדיא דלא יגאל לאו גמור הוא במעשר ולוקין עליו. מיהו אי מהא לא איריא. דבשיטה מקובצת שם כתב דגירסת ספרים אחרים למיקם עלי' בלא יגאל עיי"ש. וגירסא זו ודאי היתה ג"כ לפני הרמב"ם ז"ל. שהרי כתב (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה ה') דאינו לוקה על לאו דלא יגאל עיי"ש. וכבר העיר על דבריו במל"מ שם מההיא סוגיא דזבחים שם והניח בצ"ע עיי"ש. אבל אין ספק דגירסת הרמב"ם היא כגירסת הש"מ. וא"כ לא נזכר שם מלקות כלל. ולפ"ז אין ראי' משם גם לענין עיקר הדבר אם יש בו לאו כלל. די"ל דאפי' אזהרת לאו לית בי'. ומאי דקאמרינן למאי הילכתא למיקם עלי' בלא יגאל. היינו רק לענין שלא יועיל לו פדיון ומכירה. וכן פירש"י ורבינו גרשום מאוה"ג (ריש פרק בתרא דבכורות נ"ג ע"ב) דאמרינן התם נמי למאי נפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. ופירש"י וז"ל דשלמים הוו בני פדיון עכ"ל. וביותר ביאור כתב רגמ"ה ז"ל שם וז"ל למיקם עלי' בלא יגאל ולא ימכר. קק"ל אית להו פדיון ומעשר בהמה לית לי' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא פירשוה אלא לענין עיקר הדין דבמעשר בהמה לא מהני פדיון ולקדשים קלים אית להו פדיון. ולא פירשוה לענין לעבור בלאו על הפדיון. וא"כ גם בסוגיא דזבחים שם נפרש כן ולא שמעינן מהתם שיהא בו אזהרת לאו על הפדיון. ולכאורה מוכרח כן מפירש"י ורגמ"ה ז"ל שם. דאל"כ קשה אמאי נקטו הנפק"מ רק לענין דלא מהני פדיון. דבזה לא אשכחן חילוק אלא בבעלי מומין. אבל בתמימין הרי גם בקדשים קלים לית להו פדיון. יותר הו"ל למינקט נפק"מ לענין לעבור עלה בלאו על הפדיון. דבזה איכא נפק"מ גם בתמימין. דבשאר קדשים קלים אע"ג דלא מהני פדיון מיהא עבירת לאו ליכא בהו בפדיונן. משא"כ במעשר בהמה דאית בי' לאו דלא יגאל. אלא ודאי נראה דס"ל דגם במעשר בהמה לית בי' אזהרת לאו. וקרא דלא יגאל לא אתי אלא לאשמעינן דלא מהני לי' פדיון. ולזה ודאי ע"כ ליכא נפק"מ אלא לענין בע"מ בלבד. אבל בתמימין לא עדיף מע"ב משאר קדשים קלים. דאזהרת לאו ליכא בין במעשר ובין בקדשים קלים. והפדיון לא מהני גם בשאר קדשים קלים כמו במע"ב:

אבל מסוגיא דפ"ק דתמורה שם ודאי מוכרח לכאורה דיש אזהרת לאו בין במע"ב ובין בבכור בהמה טהורה. מיהו נראה דגם מההיא אין הכרע ואדרבה יש לדון מהתם ראי' איפכא. דבלא"ה כבר הקשו התוס' (שם לקמן ו' ע"א) בהא דאמרינן התם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכו'. וכתבו התוס' שם וז"ל וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בפדה בכור או מעשר או תרמים דלא מהני לכ"ע. כדמפרש בסוגיין דלאביי לא לקי כיון דלא מהני. דהכי אמר אביי לעיל דהיכא דלא מהני לא לקי. ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וצ"ע עכ"ל עיי"ש. והנה בקושית רבינו ברוך ז"ל מחרמים יש לפקפק. דכיון דליכא איסורא בפדיון חרמים אלא ביד הבעלים. דאילו ביד כהן תולין נינהו. וכדתניא (בפ"ח דערכין כ"ט ע"א) חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין עיי"ש. וכיון דחרמי כהנים ניתנין לכהנים כתרומה א"כ הו"ל לאו שניתן לתשלומין דקיי"ל דאין לוקין עליו. כמש"כ הרמב"ם (בפ"ד ה"ג מהלכות מלוה) ובשאר דוכתי עיי"ש. ומה"ט נמי באידך לאו דחרמים לא ימכר אם עבר ומכרן. כיון שניתן להישבון. שהרי הוא חייב ליתנן לכהנים. וב"ד מוציאין מידו בע"כ. אין בו מלקות אפי' לרבא. וכבר ראיתי בתשו' נו"ב (תנינא אה"ע סי' קכ"ט) שהעיר בזה לענין לאו דלא ימכר עיי"ש בדבריו. מיהו נראה דלאו דלא ימכר ודאי איסורא מצד עצמו הוא. שאפי' מכרן לטובת הכהנים ביוקר יותר מכדי דמיהן. ונותן הדמים לכהנים. הרי הוא עובר בלאו זה. דהרי לא ימכר סתמא כתיב. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין ק"י) דאפי' גזבר הממונה על הקדש ישנו בכלל אזהרה זו עיי"ש. ודבריו לקותים מברייתא דסיפרא (פרשת בחוקותי) עיי"ש. והרי גזבר לטובת ההקדש הוא מוכר. ואפי' הכי קאי באזהרה זו. וא"כ אין זה בכלל לאו שניתן לקשלומין. דכאן המעשה מצד עצמה אסורה ולא משום שנוטל לעצמו מה שאין לו רשות ליטלו. ואמנם גם לענין לאו דלא יגאל דחרמים לפמש"כ הר"ב פרי חדש (במים חיים פי"ח מהלכות סנהדרין) דע"כ לא אמרינן לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו אלא היכא דגלי קרא בהדיא שישלם. אבל בעלמא מילקא לקי עיי"ש בדבריו. ודבריו מוכרחין. דמ"ש מאוכל תרומה במזיד דקיי"ל דלוקה ואינו משלם. כמש"כ הרמב"ם (בהלכות תרומה פ"ו ה"ו) וכן בן לוי שנטל חלק בביזה שלוקה. כמש"כ הרמב"ם (בפי"ג מהלכות שמיטה ה"י) עיי"ש. הן אמת דהחנוך כתב באמת שאינו לוקה על הביזה משום שניתן להישבון והביאו במל"מ עיי"ש. ולטעמי' אזיל שכתב ג"כ (בפרשת משפטים) בלאו דלקיחת שוחד שאין לוקין עליו משום שניתן להישבון עיי"ש. אף דגם שם לא גלי קרא שישלם. ובאמת דדבריו צ"ע אצלי. דהרי לכאורה ודאי קיי"ל כר"י דאמר (בפרק אלו נערות) כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות נערה בתולה ובפ"ג מהלכות גנבה) וא"כ אין לנו לפטרו ממלקות אלא היכא דבפירוש רבתה תורה לתשלומין כמו בלאו דחובל בחבירו. וכמבואר בסוגיא דפרק אלו נערות עיי"ש. או בגזילה וגניבה וכיו"ב. דהו"ל ניתק לעשה דתשלומין. ומאי דאמרינן (בפ"ג דמכות ט"ז ע"א) כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. היינו ג"כ בכה"ג. וכמו שביארו שם בהדיא התוס' שם בד"ה התם וכו'. עיי"ש היטב. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ועי' מש"כ הר"ש אלגזי ז"ל (ביבין שמועה כלל ר"ב) על דברי הכ"מ (פרק י"ח מהלכות סנהדרין ה"ב) ודבריו ברורים. ועי' ג"כ בתשו' חות יאיר (סי' קצ"ג ובהשמטות שם) עייש"ה ואכמ"ל בזה. ודברי החנוך תמוהים. אם לא שנאמר דס"ל כשיטת תוס' רי"ד (בב"מ פרק הפועלים צ"א ע"א) עיי"ש היטב. דלפי שיטתו סוגיא דהתם אזלא אליבא דעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי עייש"ה. דלפ"ז אפשר דקיי"ל בזה כעולא לגבי ר"י. כיון דסתמא דגמרא ואמוראי דהתם קיימי כוותי'. אע"ג דבעלמא ודאי קיי"ל כר"י לגבי עולא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ובזה מתיישבים דברי החנוך ואין להאריך בזה יותר:

ומעתה לפ"ז נכונים דברי רבינו ברוך ז"ל דס"ל דבחרמים איכא מלקות מיהו בפדיון ודאי פשיטא דלכ"ע לא שייך לומר משלם ואינו לוקה. דכיון דלא מהני הפדיון הרי החרמים בעין והם של כהנים כדמעיקרא. ולא שייכי כאן תשלומין כלל. ואפי' הפסידן ואינם עכשיו בעין. מילתא אחריתא היא והשתא הוא דמפסידן. ואין זה ענין להפדיון דמעיקרא. ובשעתי' עבר בלאו דלא יגאל ולוקה לכ"ע. אלא דגם בלאו דלא ימכר אפי' את"ל דחשיב לאו שניתן להישבון. וכגון שמכרן לעכו"ם ואי אפשר להוציאן מידו. מ"מ ודאי רבינו ברוך ז"ל ס"ל דקיי"ל כר"י דלוקה ואינו משלם. וא"כ יש כאן מלקות. ואפי' כשתמצא לומר כדעת החנוך. וכמו שביארנו דבריו דקאי בשיטת התוס' רי"ד דקיי"ל כעולא דממונא משלם מילקא לא לקי. ונימא דסוגיא דתמורה שם נמי אזלא אליבא דעולא. ובפרט דאליבא דאביי ורבא קיימינן ולפי שיטת תוס' רי"ד שם אביי ורבא כעולא ס"ל עיי"ש. מ"מ נכונים דברי רבינו ברוך ז"ל. דהרי לפי שיטה זו אפי' לעולא לא אמרינן דמשלם ואינו לוקה אלא היכא דמדעתו משלם. ובזה ס"ל דתשלומין דוחין המלקות. אבל היכא דלית לי' לשלומי או דלא בעי לשלומי. לוקה כמבואר בתוס' רי"ד שם עיי"ש. וא"כ אכתי אפי' אליבא דעולא שפיר מצי למיעבד נפק"מ בין אביי לרבא במוכר חרמים ולית לי'. או לא בעי לשלומי. דלוקה לרבא. מיהו אכתי אפשר לומר דלהכי לא בעינן למימר התם דאביי ורבא בהכי פליגי. משום דלאביי בלא"ה ליכא בזה מלקות. אפי' אי הוה ס"ל בהא כרבא דאי עביד לא מהני. משום דלאביי לעולם אינו לוקה לפי סברת עולא אפי' לית לי' לשלומי כמבואר בסוגיא דב"מ שם ובתוס' רי"ד שם עיי"ש. וע"כ גם עולא גופי' הכי ס"ל. כמתבאר מסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות ל"ב ע"א). דאל"כ לא הוה צריך עולא לאוקמי כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת עייש"ה. ואכמ"ל בזה. אלא דלרבא הוא דאית לי' סברא זו לשיטת תוס' רי"ד. מיהו גם לפ"ז אכתי דברי רבינו ברוך נכונים דאיכא למימר דלא ס"ל כדעת תוס' רי"ד בזה. אלא ככל שאר ראשונים ז"ל בסוגיא דב"מ שם. וגם בלא"ה כבר ביארנו דאין זה ענין כלל ללאו שניתן להישבון ע"פ הספרא ודברי הרמב"ם בסה"מ שהבאתי. הן אמת שראיתי להחנוך (מצוה שנ"ח) שהבין דברי הספרא והרמב"ם שם בדרך אחר. דמאי דאמרינן לא ימכר לגזבר היינו אזהרה לבעלים שלא ימכרו אפי' לגזבר עיי"ש. ולפ"ז אין ראי' משם. ועי' מה שביארנו בזה לקמן במנין הלאוין (ר"ל). ואכמ"ל בזה. מ"מ בעיקר הדבר ודאי נראה כמש"כ דלא ימכר איסור מצ"ע הוא ואפי' מכרן לטובת הכהנים עובר באזהרה זו וקרינן בי' לא ימכר. וא"כ אין לו ענין ללאו שניתן להישבון וכדכתיבנא:

איברא שראיתי להאחרונים ז"ל שהשיבו בעיקר קושית רבינו ברוך ז"ל בין בבכור ובין במעשר ובין בחרמים דכיון דבכולהו הני גלי קרא דלא מהני א"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה. שהרי אין כאן אלא דבור בעלמא שאומר יהא זה פדוי על זה. והרי במימר אי לאו דבדבורו עביד מעשה לא הוה לקי כדאמרי' התם לעיל עיי"ש. וא"כ בהני כיון דבין לאביי ובין לרבא אין בדבריו כלום הו"ל לאו שאין בו מעשה דלכ"ע לית בהו מלקות. ומשום זה דחו דברי רבינו ברוך ז"ל. כמש"כ בחק נתן ונו"ב שם ושאר אחרונים עיי"ש. ואמנם לדידי נראה דגם בזה דברי רבינו ברוך נכונים. משום דלכאורה קשה בההיא דמצרכינן לעיל התם בתמורה לטעמא דבדבורא עביד מעשה. ותיפוק לי' דאית בה מעשה ממש. לפי מאי דאמרינן התם (לקמן כ"ז ע"א) א"ר אשי אפי' בבע"מ נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לה לישנא דאתפוסי ידו אקודש חול הוי ידו אחול קודש הוי. ופירש"י וז"ל הניח ידו אקודש ואמר זו תחת זו אידך דחולין ודאי לחולין קמתכוין וחול הוא. ידו אחול ואמר זו תחת זו אתפוסי הוא. דקודש בע"מ עושה תמורה. ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידו על ההיא דקודש עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהלכות תמורה ה"ב) וז"ל היו לפניו שתי בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום הניח ידו על בהמת חולין ואמר הרי זו תחת זו. הרי זו תמורה ולוקה. הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו הרי זה חיללה על בהמת החולין ואין זו תמורה. אלא כפודה בע"מ בזו הבהמה עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז דאיכא בתמורה מעשה ממש בהנחת ידו על הבהמה. דודאי פשיטא דאין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא לענין מלקות. מיהו נראה דלק"מ דאכתי הוצרך לטעמא דבדבורי' עביד מעשה לענין היכא דליכא הנחת יד. וכגון שלא היתה לפניו אלא בהמה אחת של חולין. ואמר הרי זו תמורה תחת בהמה של קודש שבביתי. ובזה אי לאו דבדבורי' עביד מעשה לא הוה לקי. והתם קאי עלה דתניא כל ל"ת שבתורה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר וכו' אע"פ שלא עשה מעשה חייב. וע"ז קא"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורו עשה מעשה עיי"ש. כלומר דבמימר לא משכחת לה שלא יעשה מעשה. ולעולם הוא לאו שיש בו מעשה ולא שייך למימר בי' אע"פ שלא עשה מעשה. דבדבורי' לחוד נמי עביד מעשה. אבל ודאי משכחת בי' נמי מעשה ממש כדכתיבנא. וגם אפשר לומר דבתמורה כיון דהנחת ידו היא על בהמה דחולין אין זו חשיבא מעשה לגבי בהמה דהקדש כדי שילקה. שהרי בבהמת הקדש מיהא לא עבד שום מעשה. ואי לאו דבדבורי' עביד מעשה דחיילא קדושה על בהמת חולין ע"י המרתו לא הוה חשיבא מעשה. אלא דהתינח בתמורה אבל בפדיון שפיר משכחת בה מעשה בהנחת ידו. דהא בפדיון מניח ידו על בהמת הקדש. ונמצא דבבהמת הקדש גופא קעביד מעשה. ושפיר הו"ל לאו שיש בו מעשה. ואתו שפיר דברי רבינו ברוך. ולחנם הרעיש בנו"ב שם בהשגתו זו על דברי רבינו ברוך ז"ל. ומעתה לפ"ז קושית רבינו ברוך ודאי קשיא טובא ולזה הניחה בצ"ע:

מיהו מה שהקשה מחרמים יש לדחות. דלא בעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בחרמים משום דלא פסיקא לי'. דהא חרמים דקרקעות אין נוהגין בזה"ז כלל מדאורייתא. ואם החרים קרקעותיו בזה"ז לא עשה ולא כלום כמבואר סופ"ח דערכין (כ"ט ע"א) עיי"ש. וגם במטלטלין ובמקרקעי דחו"ל דאמרינן התם דנוהגין בזה"ז. נראה דהיינו רק למ"ד דלא מקשינן מטלטלי דחרמים למקרקעי. אבל למאן דמקיש מטלטלי למקרקעי בחרמים. כי היכי דבמקרקעי אין חרמים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג הכי נמי במטלטלין וכ"ש במקרקעי דחו"ל. והתם (לעיל כ"ח ע"א) איפליגי בה רבי יהודה ור"ש דלר"י מקשינן מטלטלי למקרקעי דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ואיתקשו להדדי. ולהכי ס"ל דכמו שאין הלוים מחרימין קרקעות מדכתיב כי אחוזת עולם היא להם. הכי נמי אין מחרימין מטלטלין. וכן נמי מה"ט ס"ל דכמו דחרמי קרקעות ניתנין לכהנים שבאותו משמר הכי נמי חרמי מטלטלין. אבל לר"ש לא מקשינן מטלטלין למקרקעי. והילכך ס"ל דאע"ג דאין הלוים מחרימין מקרקעי מחרימין מטלטלי. וגם ס"ל דחרמי מטלטלי ניתנין לכל כהן שירצו הבעלים עיי"ש. והרמב"ם (בפ"ו מהלכות ערכין וחרמין הלכה ה' ובה"ז) ובסמ"ג (עשין קל"ב) ובחנוך (מצוה שנ"ז) פסקו בזה הלכה כר"י דמקשינן מטלטלי למקרקעי עיי"ש. ועי' בתשובות חיים שאל (ח"ב סי' ל"א ס"ק ד' ה') שהאריך לבאר טעמם בזה עיי"ש היטב. וא"כ גם כאן לענין אם נוהגין בזה"ז למאי דקיי"ל כמאן דמקיש מטלטלין למקרקעי בחרמי כהנים. כי היכי דחרמי קרקע נוהגין רק בזמן שהיובל נוהג כדגמרינן מקרא. הכי נמי חרמי מטלטלי אין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג. ור"ש בן יוחאי דלא קאמר התם אלא דאין שדה חרמים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג עיי"ש. דמבואר דבמטלטלין לא ס"ל הכי היינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל לעיל דלא מקשינן מטלטלין למקרקעי. וכן עולא דס"ל התם הכי לחלק בין מטלטלין למקרקעי. ע"כ כר"ש ס"ל בהא. ומה"ט נמי ס"ל התם שניתנין לכל כהן. שירצו הבעלים. וקאמר אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים עיי"ש. אע"ג דהאידנא ליכא משמרות כהונה. ועי' בש"מ שם מש"כ בשם הרא"ש ז"ל בזה עייש"ה. והיינו משום דלמאן דלא מקיש מטלטלין למקרקעי הכי דינא בחרמי מטלטלי כמבואר התם (לעיל כ"ח ע"ב) כמשכ"ל. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דמקיש מטלטלין למקרקעי כמו דבמקרקעי אין חרמי כהנים נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג הכי נמי במטלטלין ואין שום חרמים נוהגין מדאורייתא בזה"ז כלל. ואם החרים אינן מוחרמים. ולהכי אתי שפיר דלא בעי למינקט פלוגתא דאביי ורבא בחרמי כהנים שאין נוהגין כלל בזה"ז מדאורייתא. הן אמת דחזינא להרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות ערכין וחרמין הלכה י"א) שפסקה להלכה דמטלטלין מחרימין אפי' בזה"ז. וגם כתב שם שניתנין לכל כהן. והיינו כעולא (סופ"ח דערכין שם). הרי דאע"ג דפסק כר"י דס"ל דמקיש מטלטלין לקרקעות. מ"מ בזה ס"ל דאין דין מטלטלי כמקרקעי. וכן דעת הסמ"ג והחנוך שם. והוא תמוה והדברים נראין כסותרין זא"ז וכמו שביארנו. וגם מש"כ דהמחרים מטלטלין בזה"ז יתנום לכהנים שבאותו מקום. הוא תמוה דהרי הרמב"ם גופי' פסק לעיל (בפ"ו) דגם מטלטלין ניתנין לכהנים שבאותו משמר. והיינו כמ"ד דמקשינן מטלטלין למקרקעי כמשכ"ל. וא"כ בזה"ז אפי' אם תמצא לומר שנוהגין. מ"מ אין להם היתר בנתינה לאיזה כהן שירצה. אלא אסורין לעולם בהנאה. כיון דליכא האידנא משמרות כהונה ואין הכהנים בקיאים במשמרותיהם. ועי' בפ"ב דתענית (י"ז ע"א) ובסופ"ב דסנהדרין וברמב"ם (פ"א מהלכות ביאת מקדש) עייש"ה ובמש"כ הרא"ש ז"ל הובא בש"מ שהבאתי לעיל וכבר הרגיש בזה בלח"מ שם. אלא דמש"כ שם וז"ל אע"ג דהיכא דב"ה קיים החרים מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר. השתא דליכא משמר יתנו לכהנים הנמצאים באותו מקום. וכדאמר עולא בגמרא שם עכ"ל עיי"ש. לא ידענא מהיכא תיתי לן לחלק בזה בין זמן הבית לזה"ז. וכיון דמקרא ילפינן דגם מטלטלין אין נתנין אלא לכהנים שבאותו משמר מהיכא תיתי לומר שנשתנה הדין בזה"ז. ועולא אפשר דס"ל דאפי' בזמן הבית מטלטלים ניתנין לכהן שירצה משום דלא מקשינן מטלטלי למקרקעי וכמשכ"ל. דהא בלא"ה הכי ס"ל לרחב"א לעיל כר"ש דלא מקיש עיי"ש. וא"כ אמאי לא יתכן לומר דגם עולא הכי ס"ל. וגם אפשר לומר כמש"כ בש"מ בשם הרא"ש שם דעולא דאמר הוה יהיבנא כולהו לכהנים. היינו לומר שהי' אומר להם שכך הדין שינתנו לכהנים. אבל ודאי אין להם תקנה בזה"ז דלא ידעינן כהנים של אותו משמר. וגם יתכן לומר דכוונתו שהי' מזכה אותן ע"י אחר לכהן שבאותו משמר בכל מקום שהוא. כדי להתירן בהנאה. דהו"ל כאילו באו ליד כהן. ועכ"פ אין שום מקום לחלק בזה בין זמן הבית לזה"ז. ודברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה תמוהים טובא לענ"ד:

וראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' שנ"ח) שכתב וז"ל צוה הקב"ה כל המקדיש נכסיו בלשון חרם וכו' צריך ליתן לכהן וכו'. וי"א לבה"ב וכו' דתנן (בפרק המקדיש) רי"א סתם חרמים לבדק הבית וכו'. וחכ"א סתם חרמים לכהנים. ואמר עולא סתם חרמים לכהנים. ורב יהודה אמר סתם חרמים לבדק הבית ועשה מעשה (בערכין סו"פ המקדיש) והצריך פדיון לההוא דאחרימנהו לנכסי'. הלכך חוששין לדברי רבי יהודה. והמחרים נכסיו צריך פדיון וכו'. וכיון שרב ועולא ס"ל לכהנים אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידן עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה במש"כ שחוששין להחמיר לדברי ר"י והילכך המחרים נכסיו צריך פדיון. שהרי זו היא חומרא דאתי לידי קולא. שהרי אם הם חרמי כהנים הרי הוא עובר בפדיי' זו על לאו דאוריי' דכתיב בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל. ועוד דמאי מהני לי' פדיון זה הרי חרמי כהנים אין להם פדיון ואסורין בהנאה לעולם עד שיבואו לידי כהן. ולכאורה הי' נראה לומר בכוונתו דס"ל כמשכ"ל דלדידן דקיי"ל דמקשינן מטלטלין למקרקעי אין חילוק גם לענין זה בין מטלטלין למקרקעי. וכל חרמי כהנים אין נוהגין בזה"ז כלל. וגם ס"ל דדוקא חרמי כהנים אמרינן דאין נוהגין בזה"ז. אבל חרמי גבוה נוהגין בזה"ז. וכדעת הרמב"ם (בפ"ח דערכין וחרמין) וסייעתו. ולא כפירש"י בסוגיא דערכין שם עיי"ש ובמש"כ בלח"מ (שם פ"ח מהלכות עו"ח הי"א) עיי"ש. והשתא א"כ שפיר כתב הרא"ם ז"ל דחוששין לדברי ר"י להצריך פדיון. משום דלמ"ד סתם חרמים לכהנים לית כאן שום חששא. שהרי אין חרמי כהנים נוהגין בזה"ז כלל אפי' במטלטלי ובמקרקעות שבחו"ל והרי הם מותרין לגמרי כמו שהיו מעיקרא. אלא דלחומרא חוששין לדעת מ"ד דסתם חרמים לבדה"ב להצריכן פדיון. כן הי' נראה לכאורה בכוונת היראים. אלא דלפ"ז יש לתמוה במש"כ בסוף דבריו דכיון דרב ועולא ס"ל דסתם חרמים לכהנים אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידו. והשתא כיון דאין שום חרמי כהנים נוהגים בזה"ז אמאי אם החזיק בהן כהן אין מוציאין מידו. וגם דברים אלו מצד עצמן תמוהים. דמבואר מדבריו שאם לא החזיק בהן כהן הרי הם תחת יד הבעלים כדמעיקרא ומותרים להנות מהן. דאל"כ פשיטא שיכול כהן ליטלם. והיכי שייך לדון בהן אם מוציאין אותן מיד הכהן כיון דאסורים בהנאה לבעלים. ואין להם תקנה אחרת אלא ליתנם לכהן. אלא ודאי ס"ל דמותרים בהנאה לבעלים כדמעיקרא. והוא תמוה דהרי חרמי כהנים בבית הבעלים אסורים בהנאה כהקדש. ואולי לזה אפשר לומר קצת דבשלא החזיק בהן כהן יש להם לבעלים תקנה ליהנות בהן ע"י שיתנם לכהן ע"מ להחזיר. דקיי"ל דשמה מתנה. ומכיון שבאו ליד כהן הותרו בהנאה אע"פ שיחזור הכהן ויחזירם לבעלים. ואע"ג דבפ"ק דקידושין (ו' ע"ב) אמרינן דבתרומה כה"ג אע"ג דיצא ידי נתינה מ"מ אסור לעשות כן משום שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות עיי"ש. מ"מ כאן כיון דאיכא ספיקא דדינא אם סתם חרמים הוא לבדה"ב או לכהן אפשר דשרי אפי' לכתחילה לעשות כן. אלא דמ"מ אם החזיק בהן הכהן ולא החזירם אין מוציאין מידם אלא דזה דחוק טובא בכוונת הרא"ם ז"ל. דכיוצא בזה הו"ל לפרש ולא לסתום כ"כ. ומ"מ גם לפ"ז עכ"פ מתבאר דס"ל דחרמי כהנים מיהת במטלטלים ובמקרקעי דחו"ל נוהגין גם בזה"ז. וכדעת הרמב"ם וסייעתו. וא"כ דבריו תמוהים כדמעיקרא ולא יתכן לפרש דבריו על דרך שביארנו. ומיהו עם מש"כ לפרש סוף דבריו יתכן ג"כ לבאר תחילת דבריו דכוונתו שחוששין לדברי ר"י להצריך נמי פדיון מחשש הקדש בדה"ב. ולא סגי במאי שיתנם לכהן ע"מ להחזיר. דאין זה מוציא אלא מחשש חרמי כהנים בלבד. אלא צריך שיפדם תחילה ויפרש בהדיא דאין פדיונו אלא בתנאי אם הם קדשי בדה"ב. דבזה שום ליכא חשש עבירת לאו דלא יגאל. ובתר הכי יתנם לכהן כדי להפקיע מהן איסור חרמי כהנים במתנה עמ"ל. אבל כבר כתבתי דאין זה במשמע דברי היראים. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה