אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה לד

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה לד

מצוה לג

שמור השבת אתה. ובניך. ועבדיך. ובהמתך ישבתו בו. כבר הבאתי לעיל דהבה"ג וסייעתו מנו במנין העשין עשה דשמור שבת. וביארנו מאי דקשה על זה לכאורה מסוגיא דפ"ג דברכות (כ' ע"ב) ופ"ג דשבועות (כ' ע"ב) דמשמע התם דשמור את יום השבת וגו' אינו עשה אלא לאו עיי"ש. וכן הבין הרמב"ן ז"ל (בפרשת יתרו) דלפי סוגיא דהתם הוא לאו. משום דקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכן כתב בחזקוני שם ובמנחת יהודה ובפי' הר"י מווינא ז"ל שם. אבל מפירש"י (בברכות ובשבועות שם) מבואר להדיא דס"ל דהך קרא דשמור את יום השבת וגו' מצד עצמו איננו לאו ומאי דאמרינן התם כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היינו רק משום דמשמע דקרא אתי להזהיר שישמור לאוי דשבת עיי"ש. ומבואר דס"ל דשמור וגו' הוא עשה לשבות ממלאכה בשבת. וכבר הבאתי דברי הרא"ם ז"ל מש"כ בטעם הדבר. אלא שנטה מן הכוונה הפשוטה בפירש"י (בברכות שם). ולא ראה דברי רש"י (בשבועות שם) עייש"ה ואין להאריך בזה. וכן הבינו הר"א ממיץ ז"ל ביראים והרשב"ץ ז"ל בכוונת הבה"ג שכוונתו בעשה דשמור שבת למצות שביתה ממלאכה וכמשכ"ל וכן נראה באזהרות אתה הנחלת שמנה חק שמירת שבת. ושוב לא מנה עשה בשביתת שבת אלא בעבדו ואמתו ובהמתו עיי"ש. והיינו משום שכבר מנה עשה דשמירת שבת. והוא עשה דשביתה בשבת לישראל גופי'. וכן נראה כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. וא"כ שיעור דבריו הוא שמור השבת אתה. והוא עשה אחת שישבות הוא בעצמו וכן הוא לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור). אלא דשם כתב בהדיא לשבות אתה עיי"ש. ולא הזכיר לשון שמירה. והנה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא אחד מהן במנין. א"כ לא הי' לו למנות אף כאן אלא האחד משניהן. ואילו רבינו הגאון ז"ל מנה לקמן במספר הלאוין גם לאו דמלאכת שבת. ובאמת דהסמ"ק. שגם הוא דרכו כן. לא מנה אלא הלאו דלא תעשה כל מלאכה (בסי' רפ"א) עיי"ש. ולא מנה שוב שום עשה בשביתת שבת. אבל לרבינו הגאון ז"ל כאן קשה לכאורה שנראה כנוטה משיטתו. וראיתי באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות דשם לא מנה (בדבור זכור) אלא העשה דשביתה ממלאכה בלבד בין בשבת ובין במועדים כולם. ולאוי דשביתה לא מנה שם. לא בשבת ולא ביו"ט עיי"ש. וכאן בין בשבת ובין במועדים כולם מנה העשין וגם הלאוין. והדבר צ"ע לכאורה. דזהו איפוך שיטתו:

אמנם נראה דלזה אפשר לומר בדעת רבינו הגאון דס"ל כמש"כ הרמב"ם (ריש פכ"א מהלכות שבת) וז"ל נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן וכו' עכ"ל. וכתב הה"מ שם וז"ל כוונת רבינו הוא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן. ועדיין הי' אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום. לכך אמרה תורה תשבות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו עכ"ל עיי"ש. ודברי הרמב"ן אלו הם (בפרשת אמור) על קרא דיהי' לכם שבתון. וז"ל שם שיהי' יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו שבתון עשה וכו'. ובמכילתא ראיתי (בפרשת החודש) ושמרתם את היום הזה למה נאמר. והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. דברים שהן משום שבות מנין. ת"ל ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות וכו'. והנה דרשו שבתון לשבות בו לגמרי אפי' מדברים שאינם מאבות מלאכות ותולדותיהן וכו'. ונראה לי שהמדרש הזה הוא לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינם מלאכה. לא שנטרח כל היום למדוד תבואות ולשקול הפירות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וכו'. והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום מנוחה ושביתה לא יום טורח ממלאכה וכו'. והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזו. וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דהעשה והלאו באו להזהיר על שני ענינים נפרדים. דהעשה היא מזהרת על הטורח והעמל בשבת ובמועדים. אפי' במה שאינו מלאכה מן המלאכות שנאסרו בשבת ויו"ט. והלאו בא להזהיר על המלאכות אע"פ שאין בהן שום טורח ועמל כלל. ואפי' יש לו עונג ונחת רוח בעשייתן. ושפיר מנה רבינו הגאון ז"ל העשין דשביתה דשבת ודמועדים. ומנה ג"כ הלאוין דמלאכה שבהן ושם באזהרותיו הי' דעתו דהעשה והלאו באו להזהיר על ענין אחד. ולכן מנה העשין בלבד. וכאן חזר בו וס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ולזה הוצרך למנות שניהם. ודברי רבינו הגאון ז"ל מכוונים בזה לדברי המכילתא שהביא הרמב"ן. דגם שם דריש לה מקרא דשמירה דכתיב ושמרתם את היום הזה. ולכן נקט ג"כ בלשונו שמור השבת אלא דצ"ע לפ"ז דנקט קרא דשמור את יום השבת לעשה דשביתה. א"כ הדק"ל מסוגיא דפ"ג דברכות ופ"ג דשבועות שם דמרבה נשים לקידוש היום מהיקישא דזכור ושמור. דדריש כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכו'. והשתא קשה שמירה גופא מנ"ל דנשים חייבות. ובשלמא אם נימא דהעשה והלאו תרוייהו להזהיר על ענין אחד באו. שפיר י"ל דכיון דנשים איתנהו בלאו איתנהו ג"כ בעשה. וכמש"כ החינוך (פרשת אמור מצוה רצ"ז ושכ"א) ועי' הגהת מל"מ שם עיי"ש. אבל כיון דלפי שיטה זו העשה באה להזהיר על ענין אחר שאינו בכלל הלאו. א"כ מנ"ל דנשים חייבות בה ולא נימא דהו"ל כשאר מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. ומיהו אפשר דנפק"ל מהיקישא מדכתיב ושמרתם את השבת וגו' מחללי' מות יומת (שמות ל״א:י״ד) וכתיב נמי וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (שם ל"ה) דכל שישנו במחללי' מות יומת ישנו בעשה דשמירת שבת ובעשה דשבתון. והני נשי כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואיתנהו במחללי' מות יומת ישנן ג"כ בעשה דשמירה ושבתון. והילכך שפיר אמרינן דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה מטעמא דכתיבנא איתנהו נמי בזכירה. אלא דאכתי יקשה בעשה דשבתון דיו"ט דאית לן לומר דליתא בנשים דהו"ל עשה שהז"ג דנשים פטורות. כיון דהעשה אינה מענין הלאו ומילתא אחריתא היא. וא"כ קשה במאי דאמרינן (בפ"ב דשבת) עלה דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מאי טעמא וכו'. ר"א אמר שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. והשתא הרי הדלקת הנר סתמא ע"י נשים ואין כאן עשה. מיהו גם זה יש ליישב ואין להאריך. ועי' בתשו' בשמים ראש (סי' ר"ו) ובמש"כ הר"ב שעה"מ (פי"ב מהלכות ע"ז) ובחי' מהרי"ט (קידושין ל"ד ע"א) עייש"ה:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר שלישי) שכתב שם וז"ל אמרו כי יהושע נלחם בשבת. ואין הדבר כן. כי לא זכר בכל יום מלחמה אבל היו נושאים הארון ותוקעים בשופרות ואלו המעשים מותרים בשבת. אבל היום הזה שבו היתה המלחמה לא הי' שבת עכ"ל עיי"ש בדבריו. ומבואר מדבריו אלו דכל מאי דאינו בכלל ל"ט מלאכות אין בו שום איסור דאורייתא כלל. דאל"כ אכתי יש מקום קושיא דנהי דבנשיאת הארון והתקיעות בשופרות אין בהן משום לאו דמלאכות שבת. מ"מ עדיין יש בהן משום עשה דשביתה ושמירת שבת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ועכצ"ל דדעת רבינו הגאון אינה כן. מיהו אין בזה גמגום. דהרי בלא"ה כבר ביארנו דבאזהרות רבינו הגאון אשר על סדר עשרת הדברות הוה ס"ל דעשה דשביתה לא קאי אלא על המלאכות שהן בכלל אזהרת הלאו דלא תעשה כל מלאכה. אלא דבמנין המצות שלו שלפנינו חזר מזה וס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן בזה. וא"כ גם מההיא דהתם לק"מ מהאי טעמא. די"ל דההיא דהתם כתב קודם חזרה:

אמנם עדיין יש להתפלא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן מצד אחר. דמש"כ כאן במנין העשין בניך עבדיך ובהמתך. פליאה נשגבה היא בעיני. דהא בבנים ליכא בתורה שום עשה כלל. אלא בלאו הוא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך וגו'. ובשלמא עבדיך ובהמתך יש לומר דכוונתו למאי דכתיב בדברות אחרונות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ובפרשת משפטים כתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. וכלל הגאון עבד ואמה בכלל עבדיך. ושור וחמור בכלל בהמתך. אבל בבנים לא אשכחן שום עשה בתורה כלל. וביותר יש להתפלא בזה דלקמן בלאוין לא כתב הגאון אלא הלאו דלא תעשה כל מלאכה בשבת. ולא הזכיר שם בלאו זה שום אחד מכל הפרטים האלו כלל. לא בנים ולא עבדים ולא בהמה. וזה תימא. דהרי עיקר הנך פרטים כולם בלאו הוא שנזכרו. ובנים לא נזכרו אלא גבי לאו בלבד. ואילו הגאון מנה כל הנך פרטים רק במנין העשין בלבד. והלאו כתב סתמא בלא הזכרת שום אחד מפרטים אלו כלל. גם יש לתמוה מה שלא הזכיר כלל גר לא בעשין ולא בלאוין. והרי בתורה בין בלאו דבדברות הראשונות ובין באחרונות כתיב בי' וגרך אשר בשעריך. וגם בעשה כתיב (בפרשת משפטים) וינפש בן אמתך והגר. וכמו שהזכיר כל שאר הפרטים משום דס"ל דכל חד נמנה במצוה בפ"ע. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. הכי נמי הו"ל למנות גר במצוה בפ"ע:

אמנם לזה הי' אפשר לומר בטעמו של רבינו הגאון ז"ל משום דכבר מנה לקמן (בעשה פ"ב) עשה דגירי צדק כאזרח עיי"ש. ונראה דכוונתו לקרא דפרשת בא דכתיב תורה אחת יהי' לאזרח ולגר הגר בתוככם ודרשו במכילתא שם (פט"ו) תורה אחת וגו' למה נאמר. והלא כבר נאמר והי' כאזרח הארץ מה ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח. לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח. שאר כל המצוות שבתורה מנין. ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח. בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה עיי"ש. וס"ל לרבינו דזו היא מ"ע נמנית. והיא אזהרה לב"ד ולצבור וליחיד להשוות את הגר לאזרח בכל דיני התורה ומצוותיה. וכל מי שלא התנהג עם הגר כמו שצותה תורה להתנהג עם כל שאר איש ישראל מפני שהוא גר. הרי זה עובר בעשה זו. ולפנינו במקומו יתבאר בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז לא הוצרך רבינו הגאון ז"ל למנות כאן מ"ע דגר לענין מלאכה בשבת אחר שכבר מנה בזה מ"ע כללית לכל המצוות שבתורה. דהא לפי המבואר בגמרא ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) הך קרא דוגרך אשר בשערך דכתיב בל"ת דמלאכ' שבת בדברות ראשונות ואחרונות קאי על גר צדק. וכן הוא במכילתא (פרשת יתרו ז') עיי"ש. ובזה יש לנו מ"ע כללית ואין צורך למנות הפרטית. וכדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ומה שלא מנה עשה דוינפש בן אמתך והגר דקאי אגר תושב. וכמבואר בברייתא בגמרא ובמכילתא שם (ובפרשת משפטים פ"כ) עיי"ש. אפשר דס"ל לגאון ז"ל כדעת רש"י ביבמות שם דעשה זו היא אזהרה לגר תושב גופי'. שמזהירו הכתוב על השבת משום דמחלל שבת כע"ז עיי"ש. ואף דהתוס' שם בד"ה זה ג"ת ושאר ראשונים שם הרבו להקשות עליו ודחו פירושו. וכתבו לפרש דהוא אזהרה לישראל שלא יעשה מלאכה בשבת על ידו עיי"ש. מ"מ אינו מוכרח כ"כ. דמה שהוקשו דא"כ נפישי להו משבע מצוות. נראה דס"ל לרש"י דבשבע מצוות לא חשיב אלא אותן מצוות שהן חובה לכל העמים כולם. אבל שבת לא הוזהר בה אלא גר תושב דוקא. דהיינו שקבל עליו שבע מצות בב"ד של ישראל לקיימן מפני שנצטוה בהן מפי הקב"ה בתורה. אבל אם עושה אותן ומקיימן ע"פ הכרע דעתו לבד אין זה גר תושב. וכמש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מלכים הי"א) עיי"ש. וברמב"ן וריטב"א (מכות ט' ע"א) נתבאר החילוק שבין גוי וב"נ וגר תושב עיי"ש. וכיון דמבואר בברייתא זו דלא רבי קרא אלא לגר תושב. וגם בקרא גופי' גר הוא דכתיב. וא"כ פשיטא שאין לנו אלא גר תושב בלבד. ולא גוי ולא בן נח. ואע"ג דפירש"י טעמא משום דמחלל שבת כעובד ע"ז. מ"מ הרי חזינן דאי לאו דרביי' קרא לא הוה מחייבינן לי'. וכן סיים רש"י וכתב והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעע"ז עיי"ש. הרי דלא כתב כן רש"י אלא לטעמא דקרא מאי שנא שחייבו בשבת יותר משאר מצוות. אבל ודאי בלא קרא לא הוה מחייבינן לי' מה"ט לחוד. משום דאין מחלל שבת כעע"ז אלא לאותן שמוזהרין עליו. וממילא מבוא' דלק"מ נמי מה שהוקשו שם עוד דבמס' ע"ז משמע דבשבע מצוות שקבלו ב"נ איקרי גר תושב עיי"ש דאין ה"נ דבהכי מיקרי גר תושב וממילא כיון שנקרא גר תושב מוזהר על השבת כדרביי' קרא. דאי לאו שנקרא גר תושב הו"ל כשאר בני נח שאינם מוזהרין על השבת. וגם אין מקום לקושייתם שהוקשו שם עוד ממה שאמרו (בפרק ארבע מיתות) דעכו"ם ששבת חייב מיתה עיי"ש. שהרי לא אמרו כן אלא בעכו"ם ולא בגר תושב. ומה שהוקשו עוד מדתניא בכריתות (פרק ארבעה מחוסרי כפרה ט' ע"א) דגר תושב אינו מוזהר על השבת לר"ע עיי"ש. אדרבה מדר"ע לק"מ. וראי' היא לפירש"י. דר"ע קאמר התם דגר תושב אינו עושה מלאכה לעצמו אלא כישראל ביו"ט. דהיינו צרכי אוכל נפש בלבד עיי"ש. וא"כ נראה דהיינו טעמי' דר"ע משום דכיון דאי לאו דרביי' קרא לא הוה לן למיחייבי' בשבת יותר משאר מצות שבתורה. הילכך השתא נמי דרביי' קרא די לנו לחייבו כישראל ביו"ט ולא להחמיר עליו בכל חומרי שבת כישראל. ומה"ט נמי ס"ל לת"ק התם דלא מיחייב אלא כישראל בחה"מ עיי"ש. דהיינו דבדבר האבוד לא מיתסר. ולא הוזהר אלא על דבר שאינו אבוד. ואין מקום להקשות אלא לר"י ור"ש דאמרי התם דעושה בשבת מלאכה לעצמו כישראל בחול עיי"ש. וגם זה לק"מ דבאמת במכילתא (פרשת משפטים) שם מסיים בה הא מה ת"ל והגר זה גר תושב. הרי הן בשבת כישראל ביו"ט. ובפסיקתא זוטרתא שם הגירסא שהוא בשבת כישראל ביו"ט עיי"ש. וא"כ מבואר דהך ברייתא כר"ע אתיא ומיהו לר"י ור"ש דאמרי דעושה מלאכה לעצמו כישראל בחול לכאורה ודאי צ"ל דמשמע להו דקרא לא אתי אלא להזהיר לישראל שלא יעשה מלאכה על ידו. כמו שפירשו התוס'. אבל רש"י נקט אליבא דת"ק ור"ע. אי משום דס"ל דהכי הילכתא. אי משום שראה במכילתא דהך ברייתא ר"ע היא. שוב מצאתי לאחד מהאחרונים ז"ל שדרך קצת בדרך זו ליישב שיטת רש"י ז"ל כדכתיבנא:

והנה לענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"כ מהלכות שבת הלכה י"ד) כר"י ור"ש דמותר לעשות מלאכה לעצמו כישראל בחול עיי"ש. אבל יש לתמוה על זה. דבגמרא שם בסוגיא דכריתות אמרינן לעיל מינה ת"ר גר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקנו. אר"ש כבר נמנה עליו ריב"ז ובעלה מפני התקלה. אמר רב אידי בר גרשום א"ר אדא ב"א הלכה כר"ש. ואיכא דמתני לה על הדא דת"ר גר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחול המועד. ר"ע אומר וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דללישנא קמא לא איתמר בפלוגתא דברייתא בתרייתא הלכתא כמאן. וממילא ודאי דאית לן למימר דהילכתא כת"ק כבכל מקום. אלא דללישנא בתרא איפסיקא הילכתא כר"ש. והנה (בפי"ג מהלכות איסורי ביאה) פסק הרמב"ם בההיא דברייתא קמייתא הלכה כר"ש עיי"ש. והיינו כלישנא קמא דגמרא דרב אידי דפסק הלכה כר"ש אפלוגתא דההיא ברייתא קאי וא"כ בפלוגתא דאידך ברייתא הול"ל דקיי"ל כת"ק. ואיך פסק (בהלכות שבת) גם בהך דינא הלכה כר"ש כלישנא בתרא. ונמצאו דבריו ז"ל סתרי אהדדי דפסק כתרווייהו לישני דגמרא שם. והרי מיפלג פליגי אהדדי. ואי הילכתא כהך לישנא לית הילכתא כאידך. וצ"ע בזה כעת. ומדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים) שם משמע דס"ל דהלכה כר"ע עיי"ש. ואולי טעמו משום דס"ל להלכה כלישנא קמא. ובפלוגתא דאידך ברייתא דידן פסק כר"ע משום דס"ל דהלכה כר"ע אפי' מחבריו. וכן דעת הרי"ץ ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל הובא בש"מ (פ"ק דנדרים ז' ע"א) עיי"ש. וכן נראה מדברי התוס' (ריש פ"ק דיומא ד' ע"ב) בד"ה מסייע לי' עיי"ש היטב. ועי' בשו"ת שמן רוקת (ח"א סי' ד') שהעלה בראיות שכן דעת הרמב"ם עיי"ש בדבריו. גם ראיתי להרמב"ן ז"ל בתורת האדם (בשאר ההוצאה) שכתב וז"ל דאיתמר (בפרק ארבעה מחוסרי כפרה) גר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחולו של מועד. עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר ראב"א הלכה כר"ש עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו שכך היתה הגירסא לפניו בדברי ר"ש בברייתא שם. ולפ"ז גם ללישנא בתרא דקיי"ל כר"ש. מ"מ אפי' לר"ש אין גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו אלא כישראל בחוה"מ. וא"כ גם למאן דפסק כר"ש עשה זו דוינפש בן אמתך והגר קאי לגר גופי' שלא יעשה מלאכה לעצמו יותר מישראל בחוה"מ. הן אמת שראיתי למרן הב"י שכשהעתיק דברי הרמב"ן ז"ל אלו (באו"ח סי' תקכ"ו) משמע לכאורה מדבריו שהיתה לפניו נוסחא אחרת בדברי הרמב"ן אלו עיי"ש בדבריו. אבל נראה שלא העתיק הב"י שם דברי הרמב"ן אלו כלשונו בתורת האדם שם. אלא קיצרו והעתיקו רק כפי הצריך לענינו בקצרה עיי"ש. אלא דמדברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' נ"ט) נראה דגירסת הרמב"ן היתה כגירסא שלפנינו עיי"ש היטב. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל גופי' בחידושיו ליבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב). ובתורת האדם שם חסר תיבת וכו' באמצע. וכצ"ל גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו'. עבד ואמה התושבים עושים וכו'. וזהו ממש כלשונו שבחידושיו שם. ולא נקט הרמב"ן אלא תחילת הברייתא וסופה בקיצור. אבל ודאי גירסתו כגירסא שלפנינו ואין להאריך בזה. ועכ"פ אין לנו הכרע להלכה. והפסיקתא זוטרתא שהוא מגדולי הראשונים סתם להלכה כר"ע.. וא"כ אפשר לומר דגם רבינו הגאון ז"ל פסק בזה כר"ע. או כת"ק דהך ברייתא דאין גר תושב עושה בשבת מלאכה לעצמו אלא כישראל בחוה"מ. ועל זה הוא דקאי האזהרה דוינפש הגר. ולהכי לא מנהו במנין העשין משום דכל תרי"ג מצוות הנמנין אינן אלא מצוות שנצטוו ישראל. דבקרא דאסמכינהו עלי' רבי שמלאי כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אבל זו אינה אלא מצוה לגר תושב שהיא נכרי גמור לכל דבריו. אלא שקבל עליו שבע מצוות בני נח כמשכ"ל. ואין לה ענין במנין המצוות של ישראל:

אמנם מלבד דהדבר מוקשה עלי לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דפסק דלא כר"ש בההיא ברייתא דכריתות שם בלא ראי' מוכרחת. מאחר דכל הפוסקים כולם פסקו הלכה כר"ש. וכלישנא בתרא דהתם דאיפסיקא הכי הילכתא בגמרא. בלא"ה אכתי תקשה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שביתת עבד ערל דנפק"ל מקרא דוינפש בן אמתך. וכמבואר במכילתא (יתרו פ"ז ומשפטים פ"כ) ובגמרא (פרק החולץ מ"ח ע"ב) עיי"ש. והרי בעבד ואמה התושבים כ"ע מודו בברייתא דכריתות שם דעושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול עיי"ש. וא"כ ע"כ מוכרח דאזהרה דוינפש בן עמתך אינה אלא על האדון שלא יעשה בהן מלאכה לצרכו כדרך שמוזהר על שביתת בהמתו. וא"כ הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למנותה מצוה בפ"ע. כדרך שמנה שביתת בנים ועבדים שמלו וטבלו ובהמה. כל חד מצוה בפ"ע. איברא דז"א אלא לפי הגירסא שלפנינו בברייתא זו בסוגיא דכריתות שם. וכן הביאה הבה"ג (בהלכות כריתות סי' ע') עיי"ש. אבל במכילתא (פרשת משפטים) שם אשכחן פלוגתא גם בעבדים. דלרבי יאשי' גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. ועבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל בחולו של מועד. ור"ע מחליף דעבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל ביו"ט. וגר תושב בשבת כישראל בחוה"מ עיי"ש. ולפ"ז לכ"ע מיהת עבדים ערלים אסורין בשבת במלאכת עצמן. אלא דלמר כישראל ביו"ט. ולמר כישראל בחוה"מ. ודלא כר"י ור"ש בברייתא שלפנינו בכריתות שם דעבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל בחול. וא"כ לפום הך ברייתא דמכילתא גם בעבדים ערלים אין לנו אזהרה לרבן אלא לעבדים עצמן. ולפ"ז גם עשה דעבדים ערלים אינה באה במנין העשין שבתרי"ג מה"ט דכתיבנא בגר תושב. ואם יתכן לומר דרבינו הגאון ז"ל נמשך אחר ברייתא שבמכילתא הוה אתי שפיר. אבל הדבר קשה לומר דנקט ברייתא דמכילתא לעיקר נגד ברייתא דמייתינן בגמרא דכריתות שם. אף דגם בפסיקתא זוטרתא (בפרשת משפטים) שם סתם כברייתא דמכילתא ואליבא דרבי יאשי' עיי"ש:

ולכן נראה לומר דאפי' לדעת שאר ראשונים ז"ל דקיי"ל כר"ש דאחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. מ"מ אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ דעת הרמב"ן ז"ל (בתורת האדם שם ובחי' ליבמות מ"ת ע"ב) דדוקא עבדים התושבים. דהיינו שקבלו עליהם שבע מצוות ב"נ. הוזהר רבן עליהם מקרא דוינפש בן אמתך. אבל עבדים שלא קבלו עליהם שבע מצוות אינם בכלל אזהרה זו עיי"ש. והרשב"א בתשו' (ח"א סי' נ"ט) השיג עליו. ועיקר השגתו היא דאם איתא דבעבד תושב בלבד הכתוב מדבר למה לי דכתבי' רחמנא תיפוק לי' מגר תושב דאטו מיגרע גרע מגר תושב. אלא ע"כ בעבד שהוא כבוש תחת ידינו ריבה בו הכתוב אפי' כשאינו תושב. והה"מ (בפ"כ מהלכות שבת הי"ד) הביא דבריו והשיב עליו וקיים דברי הרמב"ן. וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל עבד ערל אפי' עובד עכו"ם במשמע הברייתא. דאל"כ יאמר הכתוב גר תושב שאינו קנוי לישראל וכ"ש עבד תושב הקנוי לו שאסור. ואני אומר אין מזהירין מן הדין ק"ו. ועוד שאין זה ק"ו שהייתי אומר חסה תורה על ממונן של ישראל שלא יהא עבדו הקנוי לו בטל ממלאכה עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמלבד שכבר גמגם בדבריו הר"ב לח"מ שם במש"כ דאין מזהירין מדין ק"ו. דהא עשה שפיר ילפינן מדין ק"ו עיי"ש. בלא"ה תמיהני דהרי לא הזכיר הרשב"א שום ק"ו בדבריו. אלא כתב דתיפוק לי' מגר תושב דאטו מיגרע גרע וכמשכ"ל. וכוונתו פשוטה לומר דהעבד התושב הרי הוא גופי' גר תושב ממש הוא. אלא שיש לו ג"כ מעלה במה שהוא כבוש תחת יד רבו. וא"כ פשיטא דבכלל גר תושב הוא. דבמה שנתוסף עליו מעלה זו שהוא כבוש תח"י לא גרע מגר תושב בעלמא. ואין ענין אין מזהירין מדין ק"ו לכאן כלל. דלא משום קולא וחומרא אתינן עלה אלא משום דהוא גופי' גר תושב. וכבר כתיב בקרא אזהרה דגר תושב וגם הוא בכלל. שהרי הוא גר תושב. וגם מש"כ הה"מ כאן לדון משום סברא דהתורה חסה על ממונן של ישראל. תמיהני איך יתכן לדון במלאכת שבת ע"פ סברא זו. כיון דבמלאכת עצמו ובניו ובהמתו לא חסה תורה כלל אפי' יפסיד בכך כל ממונו. וגם בגר תושב גופי' נהי דאינו קנוי לו ואין הפסד מצד עבודתו שהולך בטל. מ"מ מי לית לי' פסידא משום המלאכה מצד עצמה שאינה נעשית מחמת איסור שבת. וזמנין דהו"ל הפסד מרובה ודבר האבד אם לא תעשה ביום ההוא. ומ"מ לא חילקה תורה ולא חסה על הממון ואסרה בכל ענין. וא"כ היכי יתכן לטעות ולומר דבעבד משום שקנוי לו ומפסיד ע"י בטולו חסה תורה על הפסידו והתירה בו מה שאסרה בשאר גר תושב:

איברא דלעיקר קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל נראה לענ"ד דאינה מוכרתת כלל. ומתוך דעת הרמב"ן ז"ל גופא נמצא תשובה להשגה זו. שהרי כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל עבד ערל שלא קבל עליו שבע מצוות אין רבו מוזהר עליו. ולא עדיף משאר עכו"ם דאמירה לגבי' אינה אלא שבות מדבריהם. א"כ שפיר יש מקום לומר דאפי' עבד שקבל עליו שבע מצוות ב"נ דהו"ל בכלל גר תושב. מ"מ אין רבו מוזהר עליו. ואינו בכלל אזהרת הכתוב בגר תושב. משום דשאני גר תושב שמדעתו קבל על עצמו בב"ד לקיים שבע מצוות ב"נ. משא"כ עבד דאימת רבו עליו ואינו מקבל עליו בלב שלם. והילכך אי לאו דגלי קרא גבי' בהדיא הי' מקום לומר דאינו בכלל אזהרה דגר תושב. ועדיפא מינה אמרינן בע"ז (פרק רבי ישמעאל נ"ז ע"א) דהלוקח עבדים מהעכו"ם אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע שם עכו"ם מפיהם. וכמה אריב"ל עד י"ב חודש עיי"ש. אע"ג דבגר בעלמא משמל וטבל הרי הוא ככל ישראל. והיינו משום דזה עושה מדעתו ורצונו החפשי. וזה מסתמא אימת רבו עליו. ולא מלב שלם מקבל עליו אע"פ שבפיו מתרצה בכך. וכמש"כ התוס' שם בד"ה עד שתשקע וכו'. ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. ולקמן (שם ס"ד ע"ב) בד"ה אין מפק דין וכו' ושאר ראשונים. עיי"ש. וכיון דלדעת הרמב"ן קיימינן דעבד ערל שלא קבל עליו שבע מצוות אין רבו מוזהר עליו. א"כ גם כשקבל עליו הי' ראוי לומר דאין דינו כגר תושב. משום דבעבד כך לי תושב כאינו תושב. ואזהרה דגר תושב לא קאי עלי'. לכך שפיר איצטריך קרא בעבדים התושבים להזהיר רבן עליהם כמו שהזהיר על גר תושב. ואין מקום להשגת הרשב"א ז"ל. ואדרבה לכאורה יש מקום להקשות לאידך גיסא. דאחר שהזהיר הכתוב על עבד ואמה התושבים למה לי אזהרה לגר תושב. דהא גר תושב עכ"פ לא גרע מעבד תושב. אלא דגם הא לא תקשה. דאפשר לומר אין ה"נ. אלא דמ"מ בגר תושב הוסיף הכתוב עשה יתירה לתוספת אזהרה עליו משום שקבל על עצמו מצוות ב"נ מדעתו. וכה"ג אשכחן בכמה מצוות בתורה. ועי' בסה"מ (עשין ר"ז) וברמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ד) ובסה"מ (לאוין רנ"ב רנ"ג רנ"ה) עיי"ש. והרבה כיו"ב:

ומעתה א"כ לפ"ז אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. וגם ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"כ מהלכות שבת שם) הובאה במגדל עוז וז"ל אין הדברים הללו כתקנם שאם מלו וטבלו לשם עבדות הרי הם כנשים גמורות ובני עונשין הם לעצמם. דלא הזהירה תורה את רבן עליהם אלא על עבד ואמה התושבים שלא יעשו מלאכתו. שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לעכו"ם. אלא לאו נמי איכא ואפי' יעשה בעצמו. אבל לצורך עצמן עושין כל צרכן עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דלא הוזהר האדון על שביתת עבדיו אלא בעבדים התושבים בלבד. אבל עבדים שכבר מלו וטבלו לשם עבדות ונתחייבו במצוות כנשים. וכן עבדים ערלים שלא קבלו עליהם שבע מצוות ב"נ. אין רבן מוזהר עליהם כלל. והשתא א"כ עשה זו שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן בשביתת עבדים. היינו בעבדים תושבים בלבד. וא"כ בכלל אזהרה זו גם גר תושב. ואזהרה דכתיבא בגר תושב בפ"ע לא צריכא אלא לתוספת אזהרה יתירה וכמו שביארנו. ומעתה א"כ רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו שפיר עשה שלא מנה לא עשה דגר תושב. שהרי היא בכלל עשה דשביתת עבדים שמנה כאן. ועשה יתירה דליכא נפקותא בה אלא לעבור בשתי עשין אין דרכו למנות בשום דוכתא כמו שביארנו בהרבה מצוות כיו"ב. וגם עשה דשביתת עבד ערל לא מנה. משום דעבד ערל שעדיין לא קבל עליו שבע מצוות ב"נ אין הרב מוזהר על שביתתו. ועבד תושב שקבל עליו שבע מצות ב"נ הרי מנה כאן עשה דשביתתו. ועבד שמל וטבל לשם עבדות ג"כ ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שאינו מוזהר על שביתתו:

אלא דעיקר דברי הראב"ד ז"ל מתמיהים טובא לכאורה מברייתא דפרק החולץ (יבמות מ"ח ע"ב) דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. הרי עבד מהול אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך. בעבד ערל עיי"ש. הרי דאפי' עבד מהול. דהיינו שמל וטבל לשם עבדות. איתרבי מקרא דלמען ינוח שיהא רבו מוזהר על שביתתו. דהרי לדידי' גופי' לא צריך קרא. דתיפוק לי' דבר עונשין הוא לעצמו כנשים. וכבר הרגיש בזה הרב המגיד ז"ל שם ודחה דברי הראב"ד ז"ל מה"ט עיי"ש בדבריו. וכן תמוה מהמכילתא (פרשת יתרו פ"ז) דדריש על קרא דלא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך. אלו בני ברית אתה אומר אלו בני ברית או אינו אלא עבד ערל. כשהוא אומר וינפש בן אמתך הרי עבד ערל חמור. הא מה ת"ל עבדך ואמתך אלו בני ברית עיי"ש. וכ"ה ג"כ שם לקמן (בפרשת משפטים פרשה י"ט) על קרא דוינפש בן אמתך עיי"ש. וזה מבואר להדיא דלא כהראב"ד ז"ל שכתב דקרא דלא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך. קאי על עבד ואמה התושבים. ולהזהיר את רבן עליהם שלא יעשו מלאכתן. דהרי להדיא מפורש במכילתא דקאי על עבדים בני ברית. דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות. וזה תימא גדולה על הראב"ד ז"ל:

ולחומר הנושא נראה ע"פ מאי שראיתי בתשובות הגאונים זכרון לראשונים (סי' תל"א) דאחר שהביא ההיא דפרק החולץ שם דאין מקיימין עבדים שאינם מולין וחילוקי דינים שבזה בסוגיא שם. כתב שם וז"ל וכולי האי משום מילה הוא בלבד דרחמנא אמר המול ימול וגו'. אבל לגייר את העבד ואת השפחה אין עלינו. והשבת עושין אנו להן נפישה ושביתתן בידן. הילכך מותר לקיים את השפחות ?הן אע"פ שאינן מתגיירות עכ"ל עיי"ש. והיא תשובת רבינו האי גאון ז"ל. ומבואר מדבריו ז"ל דבר חדש דהא דקיי"ל כר"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מלין. היינו דוקא משום מילה בלבד. משום שחייב מן התורה למול את עבדיו דרחמנא אמר המול ימול וגו'. וכל יום ויום שמשההו אצלו עובר בעשה. כמש"כ בתשובות הגאונים שערי צדק (שער ששי סי' כ'). והובאה ג"כ בספר העתים להנשיא ר"י אלברגלוני ז"ל (סי' קס"ה) עיי"ש. וכן פירשו התוס' (ביבמות שם) בד"ה אין מקיימין. דטעמי' דר"ע לפי שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו. לכך אסור לקיים שאין מולין עכ"ל עיי"ש. וס"ל לגאון ז"ל דאין חיוב על האדון אלא מילה בלבד. אבל להטבילו ולגיירו שיהא נכנס בברית ולהתחייב במצוות כנשים אין לנו לחייבו מדאורייתא. דלא אשכחן בקרא אלא מילה בלבד. וכל שמהלו מותר להשהותו מן התורה לכ"ע. אע"פ שלא טבל ולא נתגייר לקבל עליו עול מצוות. והילכך לא שייכא פלוגתא דר"ע ור"י אלא בעבדים דוקא. אבל שפחה לכ"ע מותר לקיימה. כיון דלא שייכי בה אלא טבילה וקבלת מצוות. ובזה אין לנו חובה על האדון מדאורייתא. וכן ראיתי בספר הפרדס הגדול לרש"י שכתב (בסי' צ"ח) וז"ל ושפחות מותר לקיימן אע"פ שלא נתגיירו. אבל חייבין להשביתן מלעשות מלאכה בשבת כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר שמחלק בין עבדים לשפחות. דאע"ג דבעבדים קיי"ל דאסור לקיימן כשאינן מלין. שפחות שרי לקיים אע"פ שלא נתגיירו. אלא דהדבר תמוה לכאורה מאי דסיים שם מיד בחר הכי וכתב וז"ל. ועבדים כנענים שלא רצו להתגייר אסור לקיימו וימכרנו עכ"ל. הרי דמשום שלא רצה להתגייר ג"כ אסור להשהותו. ומשמע אפי' נמול. כל שלא טבל ולא קבל עליו מצוות. דהיינו גירות. האיסור להשהותו במקומו עומד. ונמצא לפ"ז דאין חילוק בין עבדים לשפחות. ודבריו סותרין זא"ז תכד"ד. ורבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שם כתב בהדיא דלגייר את העבד ואת השפחה אין עלינו וכמשכ"ל. ובאמת דשאר ראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. וכבר ראינו תשובה אחת לגאון בשערי צדק (שם סי' ט"ו) דמבואר דס"ל דפלוגתא דתנאי אם מקיימין או אין מקיימין איתא נמי בשפחה עיי"ש. וביותר ביאור מבואר כן שם בתשו' רב עמרם גאון ז"ל (בסי' י"ח). שכתב וז"ל וששאלתם ישראל שקנה עבד או שפחה ושהה עמו זמן הרבה ואינו רוצה להתייהד. מותר להשהותו אצלו כשהוא בגיותו או לא. כך ראינו כל ישראל שקנה עבד או שפחה ואינו רוצה להתייהד אסור להשהותו אפי' חודש אחד ואפי' יום אחד. אבל אם מתייהד לאלתר ואומר לו למול. ואמר להם המתינו לי עד שאבריא כו' מותר. אמרו חכמים הלוקח עבד מן העכו"ם מגלגל עמו י"ב חודש. אם מל מוטב. ואם לאו חוזר ומוכרו לעכו"ם. וכשמותר לשהותו י"ב חודש על עסקי מילה. אבל על עסקי יהדות אסור להשהותו כל עיקר עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא דס"ל דאין חילוק בין עבד לשפחה ושהאיסור להשהותו הוא לא משום מילה בלבד אלא אף משום גירות. ואדרבה רבינו עמרם גאון ז"ל ס"ל לאידך גיסא. דמשום גירות אסור להשהותו כלל אפי' יום אחד. אבל משום מילה לבד מגלגל עמו מיהת י"ב חודש כדלא פסקא למילתי' לומר שלא ימול. אלא מדחה מיום ליום מחמת חולי וכיו"ב. וכן מבואר ברמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"י) ובטור (יו"ד סי' רס"ז) דלמאי דקיי"ל אין מקיימין. לא במילה לחוד תליא מילתא. אלא בגירות עיי"ש. וא"כ אין שום חילוק בין עבדים לשפחות. וכן מבואר מדברי הבה"ג (הלכות עבדים). אף שאין דבריו מבוררים כ"כ עיי"ש היטב. וכן מבואר ברא"ש ובנמוק"י ובשאר ראשונים ז"ל בפרק החולץ שם עיי"ש. ועי' שבת (קל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה כגון שלקחה ע"מ וכו'. דמבואר דס"ל ג"כ הכי עיי"ש היטב ובפירש"י ובחי' הר"ן שם. ועכ"פ דברי הפרדס נפלאים בעיני. דבלתי ספק מי ששנה זו לא שנה זו. ואולי יש שם השמטת המעתיק וצ"ל ויש אומרים דעבד כנעני וכו'. ולפ"ז כוונתו להביא בזה שתי הסברות שחולקין בדין זה. וכן בספר העתים שם הביא בתחילה תשובה אחת לגאון וז"ל וששאלתם מקומות שאין היהודים מוצאין שפחות לקנות וכו' מותר לקיימן אותן שפחות אע"פ שלא נתגיירו וכו' או לא. כך ראינו שפחות אלו מותר לקיימן אע"פ שלא חזרו בהן. הואיל ואתם להן צורך גדול. אבל חייבים אתם להשביתן מעשות מלאכה בשבת כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וכו' עכ"ל עיי"ש. ותשובה זו הובאה ג"כ בשערי צדק (שם סי' ו') בשם רבינו האי גאון ז"ל עיי"ש. והדבר ברור דס"ל לגאון ז"ל דהא דאין מקיימין עבדים שאין מלין. היינו רק משום מילה כדי שלא לעבור בעשה דמילת עבדים. אבל משום גירות ליכא איסור מה"ת להשהותן. אלא דמ"מ ס"ל דאם אין צורך גדול בדבר אין ראוי לקיימן. כדי שלא יכשילוהו בדבר איסור ולא ינסכו יינו. אבל משום צורך גדול אין להחמיר כיון דמדאורייתא שרי. אבל אם הי' בדבר איסור דאורייתא. פשיטא דאין רשות להקל משום צורך. והנה תשובה זו היא נתקצרה מהתשובה הארוכה שבזכרון לראשונים שהבאתי. כמבואר להמעיין שם. וגם שם כתובה על שם רה"ג ז"ל. ושם לא נזכר בתשובה כלל הטעם הואיל וצריכין להן צורך גדול. אלא השיב בפשיטות שמותר לקיים אותן השפחות אע"פ שלא נתגיירו. וכמו שהבאתי לעיל. וכנראה אין זו אלא הוספת המקצר. ועכ"פ מבואר דלתשובה זו הא דאין מקיימין אינו אלא משום מילה בלבד ולא משום גירות. דס"ל דמ"ע דמילת עבדים אינה אלא למילה בלבד ולא לגירות. ומיד בתר הכי כתב בספר העתים שם וז"ל. ובתשובה אחריתא וששאלתם ישראל שקנה עבד או שפחה וכו'. ומעתיק כל תשובת רב עמרם ז"ל שבשערי צדק שהבאתי לעיל. וכבר ביארנו לעיל דלרב עמרם גאון ז"ל הא דאין מקיימין גם משום גירות היא. דס"ל דמ"ע דמילת עבדים לא למילה בלבד נאמרה אלא לגיירו במילה וטבילה ולחייבו במצוות כנשים. וזו היא כוונת הנשיא רבינו יהודה ז"ל בספר העתים שכתב ובתשובה אחריתא וכו'. דרצה לומר דלתשובה זו אין הדין כן. אלא גם שפחות שלא נתגיירו אסור לקיימן ואין להתיר אפי' לצורך גדול וכמו שביארנו. וכנראה דברי הפרדס שם נתקצרו מדברי ספר העתים שם. דגם שאר הדינים שכתב שם בפרדס מיד אח"ז עיי"ש כתובים בס' העתים שם בשם תשובות הגאונים עיי"ש. ואין להאריך בזה. וא"כ בדברי הפרדס שם עכצ"ל כמש"כ:

והנה בתוספתא (פרק ח' דפסחים) גרסינן אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח ראב"י אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר עיי"ש. הרי מבואר דלכ"ע אין לחלק בין עבד לשפחה. דאע"ג דלענין לעכב בעשיית הפסח לא כתיב בקרא אלא וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. וכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. וא"כ אין לנו בתורה אלא מילה בעבדים שמעכבת. וא"כ טבילה בשפחה מנ"ל. וע"כ צ"ל דאע"ג דלא כתיבא אלא מילה. גם גירות במשמע. דהיינו טבילה וקבלת מצוות. דמילה בלא גירות לאו כלום היא. וא"כ מינה נמי למ"ע דמילת עבדים דאין המצוה במילה לבד אלא גם גירות בכלל. ובמילה בלבד בלא גירות לא קיים מצוה זו. וא"כ גם השפחות בכלל עשה זו. וממילא נמי דלמ"ד אין מקיימין עבדים שאינן מלין. גם שפחות שלא טבלו אין מקיימין. וזה לכאורה ראי' מבוארת דלא כרבינו האי גאון ז"ל בתשובה שם:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ה') שכתב וז"ל וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו מלעשות הפסח. ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הסמ"ג (בעשין רכ"ד) עיי"ש. מבואר מדבריהם ז"ל שהי' ראוי לומר דכיון דלא אשכחן בקרא שיהא מעוכב מלעשות הפסח אלא במילת עבדיו. אין לנו אלא במילה לבד שתעכב ולא גירות. וא"כ טבילת שפחה לשם עבדות אינה מעכבתו מעשיית הפסח. אלא דדבר זה מפי הקבלה הוא שכשם שמילת עבדיו מעכבתו. הכי נמי טבילת שפחותיו מעכבתו. ולפ"ז ממילא מבואר דאין מזה תשובה על דברי רבינו האי גאון ז"ל וסייעתו. משום דאע"ג דכיון דלא אשכחן בקרא אלא מילה בעבדים. אין לנו ממשמעות הכתוב אלא מילה ממש בלבד ולא גירות ולזה במ"ע דמילת עבדים במילה לבד בלא טבילה יצא ידי חובתו. ורשאי מדאורייתא לקיימן אע"פ שלא נתגיירו. מ"מ לענין עכובא מלעשות ק"פ אע"ג דלא כתיבא בקרא אלא מילה. נפקא להו מפי הקבלה או מאיזה דרשא דקרא. דהתם אפי' טבילת שפחותיו מעכבתו מלעשות הפסח. אבל בלא"ה ודאי איה"נ דגם התם הי' ראוי לומר דרק מילה מעכבתו ולא גירות. אבל דברי הרמב"ם והסמ"ג תמוהים בעיני הרבה. דהרי לענין מ"ע דמילת עבדים כבר כתבתי לעיל דדעת הרמב"ם וכן דעת הסמ"ג (בעשין רכ"ד). דאף דלא כתיב בקרא אלא מילה. גם גירות בכלל. וא"כ גם טבילת שפחותיו בכלל העשה. ומה"ט ס"ל דאפי' עבדים שמלו ולא טבלו. וכן שפחות שלא טבלו אין מקיימין מה"ת. וא"כ למה הוצרכו לומר כאן דמפי הקבלה נפק"ל דבר זה דטבילה לשפחות כמילה לעבדים. והרי לדידהו מילה כוללת נמי גירות. והיינו ע"כ משום דס"ל דמילת עבדים בלא גירות לאו כלום היא. ונמצאו דבריהם ז"ל סותרים זא"ז. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי טובא כעת:

וגם לדברי רבינו האי גאון ז"ל אם כי לפי דברי הרמב"ם וסמ"ג הוה אתי שפיר וכמש"כ. אבל באמת אין זה מספיק. דהרי באמת לא אשכחן בשום דוכתא התם דגלי קרא בהדיא. או שתהא בזה הלכה לממ"ס שתהי' טבילה בשפחה מעכבת כמילה בעבדים. ולדברי הרמב"ם והסמ"ג לא מצינו מקור. אלא כנראה מסברא נפק"ל הכי. דכיון דבקרא לא כתיב עכוב אלא במילה. הילכך הא דקתני בתוספתא דגם טבילה מעכבת. ע"כ אין זה אלא הלכה מפי הקבלה. וכדרכו של הרמב"ם ז"ל בכל כיו"ב. אבל הדבר קשה מנ"ל לומר כן. ודילמא היינו טעמא התם משום דאע"ג דבקרא מילה הוא דכתיבא מ"מ סתמו כפירושו דהיינו גירות. דמילה בכנעני בלא טבילה וקבלת מצוות לאו כלום היא. דבמילה כתיב והיתה לאות ברית ביני וביניכם. וא"כ אין לנו מילה אלא לנוהגים בדת ישראל. ועבדים עם המילה צריכין לקבל עליהם מיהת מקצת מצוות כנשי ישראל. והיינו ע"י הטבילה לשם עבדות דהו"ל מקצת גירות. וממילא גם הטבילה בשפחה מעכבת. ולפ"ז גם במ"ע דמילת עבדים הגירות בכלל. ומאי דאמרינן דאין מקיימין עבדים שאינם מולין. היינו שאין מתגיירין לשם עבדות. ואולי אפשר לומר דס"ל לרה"ג כדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פ"י ה"ח) דבני קטורה חייבין במילה כישראל. ומקורו מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות נ"ט ע"ב) את בריתי הפר לרבות בני קטורה. וס"ל דפירושו כפשטי' דרבינהו קרא למצות מילה כישראל לדורות עולם. ודלא כפירש"י שם עיי"ש. והרי בני קטורה עכו"ם גמורין הם לכל דבריהם. ואפי' הכי נוהגת בהן מצות מילה כבישראל. וגם לבני ישמעאל הוה מחייבינן במצות מילה. אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא. כמבואר בסנהדרין שם עיי"ש. וא"כ מבואר דמצות מילה לא תליא בגירות כלל. וא"כ במ"ע דמילת עבדים. כיון דבקרא לא כתיב אלא מילה. אין לנו לחייב את האדון אלא במילה בלבד בלא טבילה. וממילא בשפחה ליכא עלי' שום חיובא כלל. וממילא נמי דרשאי מה"ת לקיים עבדים שמלו אפי' לא טבלו. וכן שפחה שלא נתגיירה. והתם לענין עכוב מלעשות הפסח עכצ"ל דדחיק ומוקים אנפשי' דנפק"ל מאיזה דרשא דקרא או מהלכה ע"פ הקבלה. וכמש"כ הרמב"ם והסמ"ג אע"ג דלא אשכחן לה בהדיא בשום דוכתא. אבל יש לתמוה על דברי רבינו האי גאון ז"ל מברייתא דמכילתא (פרשת בא פרשה ט"ו) עה"פ וכל עבד איש מקנת כסף וגו'. וכפי הגירסא שבפסיקתא זוטרתא ובמדרש שכל טוב שם. דמבואר דהנך תנאי דפליגי אי מקיימין עבדים ערלים פליגי נמי אי מילת עבדיו מעכבתו בעשיית ק"פ. דלמ"ד מילת עבדיו מעכבתו יליף מינה נמי דאין מקיימין. ומ"ד דאין מילת עבדיו מעכבתו משום דמפרש אז יאכל בו העבד ס"ל דמקיימין עיי"ש בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב. דהגירסא שלפנינו מגומגמת. והשתא א"כ מבואר להדיא מזה דגם טבילת שפחותיו אוסרת שלא לקיימן. כיון דמבואר בתוספתא שם דטבילת שפחותיו מעכבת בעשיית הפסח. וא"כ להמכילתא אין מקיימין שפחות שלא טבלו. וזה מבואר דלא כרבינו האי גאון ז"ל. והיא תמיהא עצומה לכאורה. ומיהו ממכילתא זו יש לתמוה ג"כ על התוס' (בפרק החולץ שם) בד"ה אין מקיימין וכו'. שנחלקו שם הריב"ן ור"י בטעמא דמ"ד אין מקיימין. דלריב"ן ז"ל טעמא כדי שלא ינסך יינו. ולר"י ז"ל משום שמצות עשה למול עבדים. לכך אסור לקיים ערלים עיי"ש. והשתא הרי הטעם מפורש במכילתא שם דמ"ד אין מקיימין יליף לה מדמעכב בעשיית ואכילת הפסח. ונראה דהיינו משום דס"ל דמשום קנסא הוא שקנסתו תורה שלא יוכל לעשות הפסח משום ששהה מלמולו. דאל"כ משום ערלותן של עבדיו אמאי נפסל מלעשות הפסח. וגם מ"ד מקיימין מודה בעיקר הך סברא. אלא דנפק"ל מקרא דוינפש בן אמתך דמותר להשהותו. דדחיק' לי' לאוקמי' בלקחו ע"ש ביה"ש ולא הספיק למולו. וכדי שלא יקשה מדמעכבו בעשיית ואכילת הפסח. ס"ל דבאמת אין מעכבו ואז יאכל בו קאי אעבד. ועכצ"ל דממה שנצטוינו למול את העבדים אין הכרע לומר שיהא אסור להשהותן על דעת למולן אח"כ. וא"כ בין להריב"ן ובין להר"י קשה. אבל נראה דס"ל דאף דלהמכילתא הכי הוא. מ"מ ע"כ תלמודא דידן דלא מפרש אלא טעמא דמ"ד מקיימין מקרא דוינפש וגו'. ולא מפרש מידי בטעמא דמ"ד אין מקיימין. עכצ"ל דס"ל דמ"ד אין מקיימין מסברא הוא דנפק"ל ולא צריך ראי'. וכיון דס"ל דמקרא דוינפש אין הכרע לומר דמקיימין. דאיכא למידחי בשלקחו ע"ש ביה"ש. שוב ממילא אית לן למימר דאין מקיימין. וגם מ"ד מקיימין היינו רק משום דהכי משמע לי' מקרא דוינפש. אבל בלאו קרא הול"ל דאין מקיימין. ועכצ"ל דס"ל לתלמודין דמעכובא דעשיית הפסח. אין ראי' לומר דאין מקיימין. דלית לן למידרש טעמא דקרא דמשום הכי הוא וזהו שטרחו הר"י וריב"ן ז"ל לפרושי טעמא דמ"ד אין מקיימין לפום תלמודין. ומעתה א"כ גם לרבינו האי גאון ז"ל נאמר דס"ל דודאי להמכילתא צ"ל דס"ל דגם שפחות שלא טבלו או עבדים שמלו ולא טבלו אין מקיימין. אלא דהיינו דוקא להמכילתא דס"ל דמ"ד אין מקיימין מעכובא דעשיית ואכילת הפסח הוא דיליף לה. אבל לתלמודין דלא ס"ל הכי. אלא דהו"ל דבר הלמד ממקומו. ממ"ע דמילת עבדים גופא. כמו שפי' התוס'. אין לנו אלא משום ערלות. אבל משום טבילה וגירות לית לן למימר דאין מקיימין. כמו שביארנו לעיל. כן נראה לפום חומר הנושא להליץ בעד רבינו האי גאון ז"ל:

איברא דאכתי יש להקשות לדעת רה"ג ז"ל מסוגיא דיבמות גופא שם דאמרינן התם ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר"י. רע"א אין מקיימין. א"ל ר"י הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. א"ל וכו'. דכ"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב. מאי משמע. דתניא וינפש וגו' בעבד ערל הכ"מ. או אינו אלא בעבד מהול. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. הרי עבד מהול אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל עיי"ש. והשתא לדעת רה"ג ז"ל קשה אכתי מנ"ל דקרא דוינפש בעבד ערל כתיב. ודילמא לעולם עבד ערל אסור לקיימו. וקרא דוינפש וגו' מיירי במל ולא טבל. דמותר להשהותו לכ"ע לדעת רה"ג ז"ל. וקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. מיירי במל וטבל ולהזהיר את רבו עליו. ואיזו ראי' מייתי ר"י מהך קרא דוינפש וגו' דמותר לקיים עבדים ערלים. וגם בהך ברייתא גופא קשיא. מנ"ל דהך קרא דוינפש וגו' בעבדים ערלים מיירי. ודילמא במולים שלא טבלו מיירי. ואידך קרא דלמען ינוח עבדך וגו' בנתגיירו. דהיינו שמלו וטבלו. וע"כ מוכרח לכאורה מזה דלמ"ד אין מקיימין אפי' מלו ולא טבלו אין מקיימין. דכל כמה שלא נתגייר מיהת לשם עבדות. אפי' מהול כערל חשיב. דמילתו בלא קבלת מצות וטבילה לאו כלום. דהו"ל כערבי וגבעוני מהול שדינו כערל. ודלא כרה"ג ז"ל. ומיהו נראה דאפשר לומר דס"ל לרה"ג כדעת הראב"ד ז"ל שהבאתי. דכשמל וטבל לשם עבדות הרי הם כנשים שבישראל ובני עונשין הם לעצמן. ולא הזהירה תורה את רבן עליהם כלל. ולפ"ז ניחא שפיר דע"כ קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך לא מיתוקים אלא בעבד ואמה התושבים. דבמל וטבל ליכא לאוקמי' דתיפוק לי' דכבר מוזהר הוא על עצמו. ובר עונשין הוא מצד עצמו. ואף דכבר כתיב קרא דוינפש וגו'. עכצ"ל דקרא דוינפש מיירי בערל גמור. וקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. מיירי שכבר נמול אלא שלא טבל. ותרווייהו צריכי. דאי לא הוה כתיב אלא קרא דוינפש. לא הוה מוקמינן לי' אלא במל ולא טבל. אבל נא מל הוה סד"א דהו"ל כעכו"ם בעלמא דאין באמירתו אלא שבות דרבנן. והשתא דכתיב קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך שמעינן מיני' למל ולא טבל. וע"כ קרא דוינפש לא מיתוקים אלא בשלא נמול ואפי' הכי רבו מוזהר עליו. ובהכי מדוקדק נמי לישנא דקרא. דבקרא דוינפש לא כתיב אלא בן אמתך. דהיינו עבד ולא נזכרה בו אמה. והיינו משום דאמה כיון שאינה מחוסרת אלא טבילה. כבר נפקא לן מקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. משא"כ עבד ערל דליכא למשמע מאידך קרא דלמען ינוח עבדך וגו'. דשם בנמול הוא דמיירי אלא שלא טבל. איצטריך לאשמעינן באנפי נפשי' הכא בקרא דוינפש. ובהכא ניחא לי שפיר מש"כ בפרדס שם. ושפחות שלא נתגיירו מותר לקיימן. אבל חייב להשביתן מלעשות בשבת מלאכה. דכתיב למען ינוח עבדך ואמחך כמוך עיי"ש. וכ"כ בתשו' רבינו האי גאון שבשערי צדק (שם סי' ו') וז"ל כך ראינו ששפחות הללו מותר לקיימן אע"פ שלא חזרו בהן וכו'. וחייבין אתם להשביתן בשבת מעשות מלאכה כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך עכ"ל עיי"ש. וכן הובאה ג"כ בספר העתים (סי' קס"ה דף רל"ו) עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דהרי זהו נגד סוגיא וברייתא דפרק החולץ שם דמבואר דקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך במהול מיירי. דהיינו בנתגייר שמל וטבל לשם עבדות. כמו שהבינו רוב הראשונים ז"ל. וא"כ בהנך שפחות שלא נתגיירו לא שייך אלא קרא דוינפש בן אמתך דמיירי בעבד ערל. ואיך הביאו לכאן קרא דלמען ינוח עבדך וגו'. אבל לפי מה שביארנו הדברים מדוקדקים ונכונים מאוד. דהרי זו שיטת גאון ז"ל דקרא דלמען ינוח עבדך וגו' דמוקמינן במהול היינו בשמל ולא טבל דוקא וכמו שביארנו. וא"כ בתשובת רבינו האי גאון ז"ל דקאי אשפחה שלא נתגיירה שאינה מחוסרת אלא טבילה דהו"ל כעבד שמל ולא טבל. בדקדוק הביא הגאון ז"ל קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך דמיירי בהכי. ולא קרא דוינפש דמיירי בערל גמור. וכן בספר הפרדס שם. דקאי בשיטת רבינו האי גאון ז"ל בזה וכמשכ"ל. בדקדוק הביא הך קרא דלמען ינוח עבדך וגו':

אלא שיש לי לתמוה בזה על ספר התרומה (הלכות שבת סי' רנ"ב) שכתב וז"ל והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכה לעצמו. ואין כאן איסור למען ינוח עבדך. כדאמר (פרק ארבעה מחוסרי כפרה) עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול דברי ר"ש. ופסיק התם כוותי'. וגם מהתם משמע דוקא לעצמן אבל לישראל אסור וכו'. ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל עכ"ל עיי"ש. וכן כתב שם לעיל (סי' רכ"ב) וז"ל מותר הישראל להניח לעבדו ושפחתו לעשות מלאכה שלהם ולא של ישראל. ולא עבר משום למען ינוח עבדך וכו'. כדאמרינן פרק ארבעה מחוסרי כפרה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דהרי בההיא דארבעה מחוסרי כפרה בעבדים ערלים מיירי. ולא נפק"ל אלא מקרא דוינפש בן אמתך. ולא מקרא דלמען ינוח עבדך כמו ששנה ושילש בספר התרומה. וזהו נגד הסוגיא וברייתא דפרק החולץ שם. ומיהו נראה ברור דט"ס בכל הנך מקומות. וצ"ל רק למען ינוח. ותיבת עבדך נתוסף שם בטעות. וכוונת בעל התרומה היא לקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך. ונקט רישא דההוא קרא דפרשת משפטים. ועיקר כוונתו לסיפא דקרא. וראי' ברורה לזה דבקצורי דינים שבספר התרומה שם (בסי' רכ"ב) איתא בהדיא קרא דלמען ינוח שורך. ובסי' רנ"ב שם איתא למען ינוח. ותיבת עבדך ליתא שם עיי"ש. וכן במחזור ויטרי הלכות שבת. בדינים שהובאו שם מספר התרומה (בסי' מ"ה) איתא נמי רק למען ינוח וכן הוא שם (בסי' י') אלא שנפל שם ט"ס שכתב לא ינוחו וצ"ל למען ינוח עיי"ש. וכן הוא בלשון ספר התרומה הנ"ל שהביא בארחות חיים הלכות שבת (סי' שי"ז) ובכלבו (סי' ל"א) עיי"ש. אלא דבלא"ה דברי ספר התרומה (בסי' רנ"ב) צ"ע אצלי במה שהוצרך להסתייע ממאי דפסקו בכריתות שם הלכה כר"ש. והוא תמוה. דהרי לא פליגי תנאי התם אלא בגר תושב. אבל בעבד ואמה התושבים לכ"ע עושה מלאכה לעצמו כישראל בחול. ולא פסקו שם הלכה כר"ש אלא בגר תושב בלבד. אבל בעבד ואמה התושבים ליכא התם מאן דפליג. וכן יש לתמוה על הארחות חיים וכלבו שם שהביאו כל דברי ס' התרומה אלו כמו שהם. וכן יש לתמוה על הר"ב שבולי הלקט השלם (סי' קי"ג) שהביאו ולא הרהר אחריו כלום עיי"ש. ואף דכבר הבאתי מהמכילתא דאיכא למ"ד דעבד ואמה התושבים עדיפי מגר תושב. ואין עושין מלאכה לעצמן בשבת אלא כישראל ביו"ט. אף דבגר תושב ס"ל דעושה כישראל בחוה"מ. מ"מ בברייתא דכריתות שם לא נזכרה הך סברא כלל. ולכולהו תנאי דהתם בעבד ואמה מודו דדינם כישראל בחול. ועכ"פ פשיטא דמאי דפסיק התם הלכה כר"ש. היינו רק במאי דפליג אהנך תנאי בהך ברייתא. דהיינו בגר תושב. אבל בעבד ואמה לא פסיק התם מידי וכמשכ"ל. ועי' בירושלמי (יבמות פרק הערל הלכה א') דגם שם מייתי הך ברייתא דכריתות שם. וגם שם פסיק הלכה כר"ש עיי"ש. ושם לא נזכר בברייתא כלל עבד ואמה אלא גר תושב בלבד. ובודאי השמיטוה משום דבהכי לא פליגי הנך תנאי. ובלא"ה לא העתיקו שם הברייתא כלשונה אלא שהוסיפו בה דברים לתוספת ביאור עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן:

ועכ"פ נתבררו אצלנו דברי רבינו האי גאון בתשובה שם וסייעתו על נכון. ודבריו מדוקדקים. ומעתה לפ"ז לא מיבעיא דלא תקשה לדעת הראב"ד ז"ל מסוגיא דפרק החולץ שם. אלא אדרבה משם יש ראי' לדבריו אלו. והם מוכרחים ע"פ שיטת רבי' האי גאון ז"ל וספר הפרדס שהבאתי וכמו שנתבאר. ומעתה א"כ אתו שפיר ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן דיפה עשה במה שלא מנה עשה דגר תושב ועשה דעבד תושב. וכמו שביארנו לעיל דס"ל כדעת הראב"ד ודעת הרמב"ן ז"ל. וא"כ ליכא עשה אלא בעבד ואמה התושבים בלבד. ואע"ג דגם לשיטת הראב"ד איכא תרי גווני עבד שבאה בכל אחד עשה בפ"ע. דהיינו עבד ערל לגמרי שקבל עליו שבע מצות ב"נ. שהוזהרנו עליו מקרא דוינפש וגו'. ועבד שמל ולא טבל. דקאי עלי' עשה דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וכמו שביארנו לרה"ג והראב"ד ז"ל. מ"מ אין למנותן בתרי עשין בפ"ע. דהרי כיון דקיי"ל מל ולא טבל לאו כלום הוא. הרי הוא גר תושב כמו שהי' מעיקרא קודם שמל. ואין זה אלא עבד תושב. ונמצא דקרא דלמען ינוח אינה עשה מיוחדת בפ"ע. אלא תוספות ביאור לעשה דוינפש בן אמתך. ואתד מדקדוקיה. שהרי על דבר אחד באו להזהיר. ועי' בע"ז (ס"ד ע"ב) בתוס' ד"ה אין מפקידין עייש"ה. והילכך אין לנו אלא עשה אחת בזה. דהיינו עשה דשביתת עבד תושב. ולזה הוא שמנאה רבינו הגאון ז"ל. ובכללה ג"כ עשה דשביתת גר תושב וכמו שביארנו לעיל:

ולפ"ז אתי שפיר נמי מה שהקשינו מברייתא דמכילתא. שלא קראו במכילתא שם בני ברית אלא לפי שמלו ואינם חסרים אלא טבילה. ועפ"ז ניחא נמי שפיר במאי דקתני בברייתא דפרק החולץ ובמכילתא שם. והגר זה גר תושב. אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק. כשהוא אומר וגרך אשר בשערך הרי גר צדק אמור וכו' עיי"ש. וכבר נתקשה הרמב"ן ז"ל (פרשת יתרו) בזה דהרי בכל מקום שמזכיר בכתיב גר שער. הוא גר תושב שבא לגור בשערי ערינו עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה מאי ענין גר צדק לכאן. הרי ישראל גמור הוא. והוא מוזהר על עצמו. ובכלל אתה דקרא הוא. ולזה נראה על פי דרכנו דלא מיירי הכא בגר צדק ממש. אלא לגבי גר תושב קרי לי' גר צדק לפי שמל לשם גירות אע"פ שעדיין לא טבל. דומיא דעבד ואמה דכתיבי בההוא קרא. דמיירי נמי בכה"ג לפי מה שביארנו. וא"כ אכתי דין גר תושב יש לו. והיינו דקרי לי' קרא גרך אשר בשעריך. ומעתה לפ"ז אין אנו צריכין לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה בגר צדק מטעם שביארנו לעיל. אלא בלא"ה אתי שפיר מה"ט גופי' שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה בגר תושב. דהיינו הך וכמבואר:

אבל הא ודאי תימא גדולה מה שמנה כאן עשה בשביתת בנים. ובתורה לא מצינו בבנים אלא אזהרת לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'. אבל שום עשה לא מצינו בתורה בשביתת בנים כלל. וראיתי באזהרותיו של רבינו הגאון ז"ל אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור) דלא מנה שם בעשה דשביתה אלא שביתת עצמו ושביתת עבדים ושביתת בהמתו. אבל בבנים לא הזכיר עשה זו כלל עיי"ש. אבל לפ"ז הדבר מפליא עוד ביותר מה ראה רבינו ז"ל כאן לחזור בו מדעתו שם. ולהוסיף עשה שאינה כתובה בכל התורה בשביתת בנים. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר בזה ע"פ מה שראיתי בספר העתים להנשיא רבינו יהודה אלברגלוני ז"ל (בהלכות עירובי תחומין סי' מ"ו) שכתב בשם תשובה לגאון וז"ל. והא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מהו. כל אדם שיש לו בהמה ומדדו לו תחום שבת מפתח ביתו. א"א לבהמה לצאת חוץ לתחומו. שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך. ושנינו לא תהלך זו יותר מרגלי בעלי'. שהוא מצווה על שביתתה כשביתת עצמו. שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עכ"ל עיי"ש. ובהשקפה ראשונה דברי גאון ז"ל תמוהים מאוד בזה. שהרי לא מצינו בתורה בשום דוכתי לשון זה בקרא. דבפרשת משפטים דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך לא כתיב כמוך. ובשום מקום אחר לא כתיב כלל מקרא כזה. והנני מוסיף תימא על תימא מה שראיתי בפי' הארוך לבעל הטורים עה"ת (פרשת יתרו) על הפסוק דששת ימים תעבוד וגו' שהביא קרא דכתיב למען ינוח שורך ועבדך ואמתך כמוך עיי"ש. וזה פלא שהרי בקרא לא כתיב אלא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. אבל שורך לא נזכר בהך קרא כלל. וכן ראיתי בתוס' רי"ד לע"ז מהדורא קמא פ"ק (ט"ו ע"ב) שכתב בתוך דבריו וז"ל. שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י עכו"ם אסור מה"ת. דהכי קמזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח וכו' עיי"ש. וכזה יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (ריש פ"כ מהלכות שבת) שכתב וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מתמיה הרבה לכאורה דהא לא כתיב הכי בקרא כלל. אלא כתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. ותו לא. ולא כתיב וכל בהמתך אלא אצל הלאו דלא תעשה כל מלאכה שבדברות אחרונות. אבל בקרא דלמען ינוח שהביא הרמב"ם לא כתיב הכי כלל. אמנם נראה דדבריהם ז"ל נכונים. ומקורם מירושלמי שבת (בפרק במה בהמה סוף ה"ג) דאמרינן התם מצוואר בהמה אסור הוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש. והכי איתא נמי בירושלמי (ר"פ בתרא דביצה ה"ב) שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש. הרי מפורש בהדיא כדברי גאון ז"ל בתשובה שבספר העתים. ובלתי ספק שמקורו משם. אלא דדברי הירושלמי גופי' צריכין ביאור. דהא לא כתיב בקרא הכי. אבל נראה דכוונת הירושלמי בזה לקרא דדברות אחרונות דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וס"ל דעבדך ואמתך דכתיב בעשה דלמען ינוח הו"ל כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. שהרי כתיבי ברישא דקרא בכלל הלאו בהדי שאר פרטים ובהעשה דלמען ינוח חזר וכתבן. וכל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והו"ל כאילו חזר וכתב קרא כולהו הנך פרטי דכתיבי אצל הלאו גם בעשה דלמען ינוח. וכאילו כתיב למען ינוח אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך ואין זה ענין לכלל ופרט דאמרינן (ריש פ"ק דמו"ק) שאין דנין אותו בכלל ופרט כשהכלל בל"ת ופרט בעשה. דדוקא לענין כלל ופרט הוא דאמרינן הכי. אבל לענין מדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא מחלקינן בהכי. כמבואר בפירש"י (סוף פרק בתרא דסנהדרין קי"ג ע"א) בד"ה כלל בעשה עיי"ש. וכן כתבו התוס' בשבת (פרק כלל גדול ע' ע"א) בד"ה ועל כולן וכו' עיי"ש. ואף דבירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב) לא משמע הכי. וכבר עמד בזה בקה"ע שם עיי"ש. ובפ"ז דסנהדרין הלכה ה' במרה"פ עיי"ש. אבל נראה להמעיין היטב בירושלמי שם שאין זה מוסכם אליבא דכולהו אמוראי. דרבי בא קרטיגנאה לא ס"ל הכי עייש"ה. וא"כ יתכן דאמוראי דהכא (פרק במה בהמה) כוותי' ס"ל. ועי' ג"כ מש"כ ביבין שמועה לר"ש אלגזי ז"ל (כלל קכ"ז) עיי"ש. ויותר נראה דהכא אין צריך לזה. דכיון דבחד קרא הוא. לא הו"ל אלא כגילוי מילתא בעלמא. דלא על עבדך ואמתך דכתיבי בה בהדיא לחוד קאי. אלא אכולהו פרטי דרישא דקרא נמי קאי. וכה"ג לכ"ע דנין. וא"כ הו"ל כאילו כתיב למען ינות עבדך ואמתך שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך. והן הן דברי הגאון בתשובה שבספר העתים ודברי הרמב"ם ז"ל ותוס' רי"ד ואתי שפיר:

ומעתה עפ"ז נראה ג"כ בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. ע"פ דברי הירושלמי שהבאתי. דהרי כיון דכל הנך פרטי דכתיבי ברישא דקרא בלאו דלא תעשה כל מלאכה. הו"ל כאילו חזרו ונכתבו ג"כ אצל העשה דלמען ינוח. נמצא דיש לנו עשה דשביתה בבנים כמו בעבדים ובהמה. וכאילו כתיב למען ינוח בנך ובתך עבדך ואמתך וגו'. וא"כ שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דשביתה בבנים. אלא דאכתי קשה מאי שנא דבעשה מנה כל פרט ופרט בפני עצמה. ומאי שנא דבלאו לא מנה לקמן במספר הלאוין אלא לאו אחד. לא תעשה כל מלאכה בשבת. ועיקר הנך פרטים דבנך ובתך עבדך ואמתך וגו' בלאו הוא דכתיבי. וא"כ מה ראה רבינו הגאון ז"ל שבמנין העשין מנה כל חד בפרט בפ"ע. ואילו בלאוין כללן כולן בלאו אחד. ואם משום שאחר שכבר מנאן במנין העשין לא הוצרך עוד למנותן במספר הלאוין. לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. א"כ לא הי' לו למנות לאו זה כלל אפי' בלאו אחד. שהרי כבר מנה הכל בעשין דשביתת שבת אתה ובניך ועבדיך ובהמתך. ועכצ"ל כמשכ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דעשה דשביתה קאי גם על הטורח והעמל שאין בהן משום מלאכה. ואינם בכלל אזהרה דלא תעשה כל מלאכה. ואזהרה דמלאכה שייכא אפי' בגוונא שאין בה טורח ועמל כלל דלא שייכא בה עשה דשביתה. וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. דכמו דבעשה מנה כולם כן הי' ראוי עוד יותר לעשות בלאו. שהרי שם הם מפורשין כולן בהדיא בקרא:

וקצת אפשר לכאורה לומר דכיון דלא אשכחן במכילתא דעשה דשביתה מזהרת גם על הטורח והעמל שאין בהן משום מלאכה. אלא בשביתה שלו בלבד הילכך אין לנו בו אלא חידושו. דוקא בשביתה דידי'. כיון דעל מלאכה שהוא בעצמו עושה חייבתו תורה כרת וסקילה. הילכך גם בטורח ועמל ויגיעה בעלמא. נהי דלית בהן כרת וסקילה. מ"מ הזהירה עליהן תורה מיהת בעשה. משא"כ בניו ועבדיו ובהמתו. אע"פ שהזהירה תורה אותנו על שביתתן. מ"מ כיון דאפי' על מלאכה גמורה דידהו לא קעבר אלא בלאו בעלמא. ואפי' מלקות ליכא. דאפי' במחמר אחר בהמתו מבואר בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ד ע"ב) דלא לקי עיי"ש. אע"ג שמסייע קצת. כ"ש על מלאכת בנו ועבדו. הילכך גם בעשה דידהו אין לנו אלא במלאכה גמורה. אבל בטורח ועמל שאין בהן משום מלאכה אפי' עשה אין לנו. ולא קאי עשה דידהו אלא על המלאכות שבאה עליהן אזהרת לאו. והשתא א"כ ניחא שפיר דאחר שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל במנין העשין עשה דשביתת בנים ועבדים ובהמה. לא הוצרך תו למנות הלאוין שבהן במספר הלאוין. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. שהרי העשין והלאוין שבהן מזהירים רק על המלאכה ואפי' להסוברין דבמחמר עובר אפי' בגוונא שאין בו משום מלאכה. וכמו שיתבאר לפנינו משום דמחמר מצד עצמו מיקרי מלאכה מ"מ הרי שם גם בלאו עובר בכה"ג. וא"כ שוב אין חילוק בין אזהרת העשה לאזהרת הלאו. דשניהם על ענין אחד באו להזהיר. וכיון שמנה העשה לא הוצרך למנות הלאו. משא"כ בעשה דידי' גופי'. כיון דקאי אף על הטרחים והיגיעות בעלמא. והעשה והלאו דידי' באו להזהיר על שני ענינים נפרדים. להכי שפיר הוצרך למנות שניהם. ועפ"ז נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל ומדוקדקים היטב. דהעשין מנה בכל חד וחד בפ"ע. אבל בלאוין לא מנה אלא אזהרה דמלאכת עצמו בלבד מטעם שנתבאר:

אלא שיש לפקפק בזה. דמדברי רבינו הגאון ז"ל כאן דכייל כולהו בהדדי. שביתת עצמו ושביתת בנים ושביתת עבדים ושביתת בהמתו. משמע ודאי שכולהו הנך עשין דשביתה על ענין אחד באו להזהיר. והשתא אם איתא דעשה דשביתת עצמו באה להזהיר על הטרחים והעמלים אע"פ שאין בהן תורת מלאכה כלל. גם בכולהו אינך עשין דשביתה דחשיב ואזיל. ודאי על דרך זה צריך לפרשן. וא"כ הדק"ל:

ולכן נראה יותר לומר דלא כמשכ"ל דרבינו הגאון ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דעשה דשביתה היינו אפי' מדברים שאינם מלאכה. אלא אדרבה רבינו הגאון לטעמי' אזיל דס"ל (בספר האמונות והדעות) דעשה דשביתה אינה אלא בדברים שישנן בכלל מלאכה שנכללו בכלל אזהרת לאו דלא תעשה כל מלאכה. והילכך כיון שמנה כולהו עשין דשביתה שוב לא הוצרך לפי דרכו ז"ל למנות עוד לאו דמלאכה בכל חד. ומה שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה בדידי' גופי'. היינו משום דס"ל כדעת רבינו יונה ז"ל הביאו ברשב"א (יבמות ו' ע"א) ובריטב"א שם. דעשה דתשבות לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא. אבל במחמר אחר בהמתו דלית בי' אלא לאו. לית בי' עשה. עיי"ש שהכריח כן ע"פ הסוגיא שם. וכיון דמחמר לא הוי בכלל העשה דשביתה ולית בי' אלא ל"ת דלא תעשה כל מלאכה בלבד. ע"כ הוצרך למנותו במנין הלאוין בפ"ע. ומה"ט נמי ניחא מה שמנה רבינו הגאון במנין הלאוין לאו דתחומין משום דגם תחומין כיון דאין בהן אלא לאו גרידא. ולא הוי אב מלאכה. דלא דמי לחריש וקציר דמאבות מלאכות נינהו. הילכך לא קאי עשה עלי'. וכיון שאינו בכלל העשה דשביתה ע"כ הוצרך למנות הלאו במספר הלאוין. וראיתי להמאירי ביבמות שם שנראה מדבריו שבא להשיג כלאחר יד על דברי רבינו יונה ז"ל אלו. שכתב שם וז"ל ואפי' במחמר איכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך עכ"ל עיי"ש שנדחק לתרץ קושית רבינו יונה ז"ל באופן אחר. והנה כוונתו בזה דלא הועיל רבינו יונה ז"ל כלום במה שחידש דעשה דתשבות לא קאי אלא על אבות מלאכות דומיא דחריש וקציר. דאכתי הא בלא"ה אית במחמר עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. וא"כ אכתי קושית רבינו יונה ז"ל במקומה עומדת. שהקשה למאי דמוקי התם מאי דגלי קרא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת. בלאו דמחמר. ופריך עלה התם הא דקיי"ל בעלמא עשה דחי ל"ת ליגמר מההיא דלא דחי עיי"ש. ומאי קושיא שאני שבת דהו"ל ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. אשר לזה חידש לומר דעשה דתשבות לא קאי אלא על אבות מלאכות. ולא על לאו דמחמר. והשתא כיון דאכתי איכא במחמר עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. לא הועיל רבינו יונה ז"ל בתירוצו כלום. זו היא כוונת המאירי בזה. אבל דבריו תמוהים אצלי דהרי הרב המאירי ז"ל גופי' כתב (בפרק בתרא דשבת) דלאו דמחמר איתי' אפי' בבהמת אחרים. ואפי' בהמת עכו"ם. אבל עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. דהיינו עשה דשביתת בהמתו. ליתא אלא דוקא בבהמה שלו עיי"ש בדבריו. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל בחי' לשבת שם (ר"פ בתרא דשבת). והביאו ג"כ הרשב"א ז"ל. וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף שם עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ המאירי שבת (ריש פרק במה בהמה) עיי"ש. ומעתה א"כ אע"ג דכשמחמר אחר בהמתו ודאי אית בה ל"ת ועשה. דהרי מלבד דעבר בזה על לאו דמחמר עבר נמי על שביתת בהמתו. דהיינו בעשה דלמען ינוח שורך וחמורך. שהרי עושה בשבת מלאכה ע"י בהמתו. מ"מ כשמחמר אחר בהמת חבירו. או של עכו"ם. אין כאן אלא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' בלבד. דאילו עשה דשביתת בהמה דנפק"ל מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. ליתא אלא בבהמה שלו. וכמש"כ המאירי גופי' ושאר ראשונים ז"ל. והשתא א"כ דברי רבינו יונה ז"ל נכונים. דהרי לפי מאי דמוקי לה בלאו דמחמר ע"כ מיירי בדלית בה אלא לאו דמחמר גרידא. דהיינו במחמר אחר בהמה שאינה שלו דלית בה עשה דשביתת בהמתו מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. דאל"כ לא איצטריך קרא למעט דאין עשה דבנין בהמ"ק דוחה שבת דתיפוק לי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ בבהמת חבירו מיירי דליכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. ולזה פריך בגמרא שפיר דליגמר מהכא דאין עשה דוחה אפי' ל"ת גרידא. ועל זה הוקשה לו לרבינו יונה ז"ל דאכתי אית בה נמי עשה דביום השביעי תשבות. דהיינו עשה דשביתת גופו. ולזה שפיר תי' דעשה זו לא קאי אלא על אבות מלאכות. ובאמת דבלא"ה קשה דלא צריך קרא למעוטי דלא דחי. דתיפוק לי' דהו"ל ל"ת ועשה דשביתת גופי' דשייכא גם בבהמת אחרים. ולתי' רבינו יונה גם זה אתי שפיר. וכן מבואר בדברי הרשב"א. דרבינו יונה גם קושיא זו בא לתרץ בתירוצו עייש"ה. ועכ"פ לפ"ז שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תעשה כל מלאכה משום איסור מחמר שאינו בכלל עשה דשביתה. וגם בכלל עשה דלמען ינוח שורך וחמורך ליתא כשמחמר אחר בהמה שאינה שלו:

אלא דלפ"ז צ"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דמוזהרין מלעשות מלאכה ע"י בנו ובתו וע"י עבדו ושפחתו הכנענים מלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. היינו דוקא באבות מלאכות שיש בהם חיוב בסקילה וכרת. אבל במחמר אחר בהמתו. דאיהו גופי' ליתא עלה אלא בלאו לחוד. אינו מוזהר אלא על מחמר בעצמו בלבד. אבל לא על מחמר ע"י בנו ועבדו. ופירושא דקרא הוא לפ"ז לא תעשה כל מלאכה אתה (בעצמך. וגם לא ע"י) בנך ובתך עבדך ואמתך (וגם לא ע"י) בהמתך. דהיינו מחמר. וא"כ במחמר אחר בהמתו אין לנו אזהרה אלא בדידי' גופי'. אבל לא במחמר ע"י בנו ובתו או ע"י עבדו ואמתו. ואין בזה אלא עשה דשביתת בהמתו דנפק"ל מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. אם היא בהמה שלו. ואם אינה שלו לא עבר מדאורייתא בלא כלום. דאל"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי לא מנה גם במספר הלאוין לאו דמחמר. מיהת בבנים ובעבדים. ויהיו במחמר שלשה לאוין. כמו שמנה בעשין כל חד באנפי נפשי'. ואף דכבר מנה העשין. מ"מ הרי כבר ביארנו לדעת רבינו הגאון דעשה דשביתה לא קאי אלא אאבות מלאכות. ולא אהנך איסורי שבת דליתנהו אלא בלאו גרידא. דהא מה"ט הוא שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה מיהת בדידי' גופי'. אף דכבר מנה עשה דשביתת גופי'. וכמו שביארנו דהיינו משום דנפק"מ למחמר דלית בי' עשה. וא"כ אם הוה ס"ל דכי היכי דמוזהר על בניו הקטנים ועבדיו על אבות מלאכות. הכי נמי מוזהר עליהם במחמר. אכתי הו"ל למנות גם הלאו דלא תעשה כל מלאכה בכל חד באנפי נפשי'. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. דליכא אזהרת מחמר אלא בדידי' גופי' בלבד. אבל על בניו הקטנים ועבדיו לא הוזהר אלא באבות מלאכות. ולא במחמר דליתי' אלא בלאו אפי' בדידי' גופי'. והילכך אחר שכבר מנה עשה דשביתה בכל חד בפ"ע. דקאי על אבות מלאכות. לא הוצרך עוד למנות הלאוין שבהם. הן אמת דראיתי להבה"ג (הלכות אבל) שכתב במאי דאמרינן (בפ"ק דביצה) מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וכו'. וז"ל שם ומאי עממין גוים. אבל עבדים לענין מלאכה דשבת ויו"ט איתקוש למרייהו. דכתיב לא תעשה מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. כל מלאכה דאסור לי' למרי' למיעבד אסירא לי' לדידי' למיעבד עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דהא דמוזהר הרב על שביתת עבדיו נוהג גם בשביתת יו"ט. אע"ג דיו"ט גם בדידי' גופי' אינו אלא בלאו. וא"כ ממילא מבואר דכ"ש בשבת גופא דאית לן למימר דהוזהר הרב על שביתת עבדיו אפי' בהנך מלאכות דבדידי' גופי' ליתנהו אלא בלאו. וא"כ נשמע מינה דה"ה לשביתת בנים דנוהגת גם ביו"ט. וכ"ש בשבת גופי' בהנך מלאכות שאין בהן אלא לאו. כגון מחמר ותחומין. אבל כבר הביא הרמב"ן ז"ל (בתורת האדם. שער הוצאה) דברי הבה"ג אלו וכתב עליו וז"ל. ומ"מ לא נתברר אצלי מנין לבעל הלכות שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון דגזירת הכתוב היא בשבת אין ללמוד ממנו יו"ט. שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו עכ"ל עיי"ש. מיהו לכאורה משמע דגם הרמב"ן ז"ל לא פליג על הבה"ג אלא ביו"ט. אבל לענין שבת גופא גם הרמב"ן ס"ל דאפי' באיסורין שאין בהן אלא לאו גרידא. אזהרה דשביתת עבדים וה"ה נמי אזהרת שביתת בנים נוהגת בהן. אלא דמ"מ לפי טעמו של הרמב"ן ז"ל נראה דגם במלאכות שבת גופי'. בהנך שאין בהן אלא לאו גרידא. אין אזהרת שביתת בנים ועבדים נוהגת בהן. לפי מש"כ התוס' (בפרק מי שהחשיך קנ"ד ע"א) בד"ה בלאו נמי כו' דפשטי' דקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' לא משמע אלא מלאכה גמורה מאבות מלאכות שחייבין עליהן מיתה עיי"ש. וא"כ כי כתיבא אזהרת לאו דשביתת בנים ועבדים בהנך מלאכות דחייבי סקילה כתיבא. ואין ללמוד מהן לענין הנך מלאכות דשבת שאין בהן אלא לאו גרידא. דאין דנין קל מחמור להסמיר עליו:

ויש להביא קצת ראי' לזה מדתנן (פרק כל כתבי קכ"א ע"א) עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם עיי"ש. ולכאורה קשה אמאי נקט תנא הך דינא במלאכת כבייה ולא נקט לה בהדלקה דשכיחא טפי. והיא מוקדמת לכבייה. ואמנם כבר כתב התוס' יו"ט (בפרק כלל גדול מ"ב) במנין אבות מלאכות דקתני המכבה והמבעיר. דלהכי הקדים מכבה למבעיר. משום דלרבי יוסי הבערה ללאו יצאה. ולדידי' אין המבעיר מאבות מלאכות ולכן נקט מכבה תחילה דהוי לכ"ע עיי"ש. וכאן לכאורה לא שייך זה. דהא גם לרבי יוסי מיהת יש בהבערה לאו גמור דאורייתא ושייך הך דינא גם לדידי'. ולכאורה אפשר לומר בזה עפמש"כ התוס' שם (לקמן קכ"ב ע"א) בד"ה ואם בשביל ישראל כו'. דהקשו בהא דתנן התם עכו"ם שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל אסור עיי"ש. מדתנן הכא עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ותירצו וז"ל דכי אמרינן דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד. הני מילי בכיבוי וכיו"ב שאין הישראל נהנה במעשה העכו"ם. אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של עכו"ם לא אמרינן עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד כו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לא הוה מצי למינקט הכא הך דינא בדליקה. דהרי בהדלקה לא הוה מצי למיתני אין אומרים לו הדלק ואל תדליק. דודאי חייב לומר לו אל תדליק כדי שלא ליהנות ממעשה שבת דעכו"ם. אבל באמת אין זה מספיק. דודאי התוס' שפיר הקשו. דכיון דקתני אין צריך לומר לו אל תכבה. משמע ודאי שרוצים שיכבה ונהנין מכיבויו. וא"כ אמאי אין צריך לומר לו אל תכבה כדי שלא יהנה ישראל מכיבויו. וכדתנן בהדלקה שאם הדליק בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו. ולזה תירצו שפיר דדוקא בהדלקה בשביל ישראל כדי שיהנה לאורו אסור להשתמש לאורו. משום שנהנה מגוף מעשה העכו"ם כשמשתמש לאורו. משא"כ בכיבוי שאינו אלא גרם הנאה מצד אחר. אבל לא נהנה מגוף מעשה העכו"ם. אבל לא מיתרצא בזה קושייתנו. דטפי הו"ל למינקט דינא דמתניתין בהדלקה דקדמה לכיבוי. דמצד עצם עיקר איסור מלאכת הבערה ודאי אין צריך לומר לו אל תדליק. ואין כאן חשש איסור אלא בהנאתו. ואטו מוכרח הוא ליהנות מהדלקתו. מי לא משכחת לה גווני טובי שאין צריך להשתמש לאורה של אותו הנר שמדליק העכו"ם. ורק מצד איסור מלאכת שבת הוה סד"א דצריך שיאמר לו שלא ידליק. וקמ"ל דאינו צריך. משום שאין שביתתו עליו. משא"כ בכיבוי דמבואר בגמרא שם דמשמע לי' דמיירי בכיבוי דליקה מדקמדייק מינה דרשאי לומר כל המכבה אינו מפסיד עיי"ש. וא"כ אי אפשר שלא יהנה בכיבויו. ולזה שפיר הקשו התוס' שם ממתניתין דלקמן והוצרכו לחלק בזה. ולכן נראה דמזה ראי' למה שביארנו בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה דאזהרת לאו דבנך ובתך עבדך ואמתך ליתא אלא באבות מלאכות ותולדותיהן דמחייבין עלייהו כרת וסקילה. ולא באיסורי לאוין אפי' דשבת גופי'. וא"כ לפ"ז ניחא שפיר דנקט תנא דמתניתין הך דינא בכיבוי. משום דבזה שפיר קתני בסיפא אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. וכדמוקמינן לה בגמרא התם בקטן העושה על דעת אביו. והיינו משום דמוזהר עליו בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'. וכמו שביאר רש"י (פרשת יתרו) וכ"כ הרא"ם ביראים (סי' ק"א) וכ"כ הרמב"ן (בפרשת יתרו) וכ"כ הרשב"א (בשבת קנ"ג ע"ב) עיי"ש. אבל אי הוה נקט דינא בהדלקה לא הוה אתי שפיר סיפא אליבא דר"י דאמר הבערה ללאו יצאה. ובלאוי גרידא דשבת ליכא אזהרת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. דאין אזהרת שביתת בנים ועבדים אלא במלאכות שיש בהן חיוב מיתת ב"ד. וא"כ גם בקטן העושה ע"ד אביו אין מצווה להפרישו. ולזה נקט דמתניתין בכיבוי. דבכיבוי אפי' לר"י יש בו מיתת ב"ד כשאר אבות מלאכות. ולא פליג אלא בהבערה וכמבואר (סוף פ"ד דכריתות כ' ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בתוס' ישנים בשבת (פרק במה מדליקין כ"ט ע"ב) עיי"ש. ועי' בתשו' חוות יאיר (סוף סי' קל"ב) שדבריו תמוהים ואכמ"ל. וא"כ שביתתו עלינו ושפיר אשמעינן דאין שומעין לו. ולא מיבעיא לדעת התוס' שם בד"ה ש"מ כו' דמתניתין בכיבוי דאורייתא דהו"ל אב מלאכה מיירי. וכן דעת הרשב"א ז"ל (בפרק מי שהחשיך קנ"ג ע"ב) וביבמות (פרק חרש קי"ד ע"ב) עיי"ש ושאר ראשונים. אלא אפי' לפמש"כ הר"ן כאן. וכ"כ הרשב"א כאן. דמתניתין בסתם כיבוי. דלמאי דקיי"ל כר"ש לא הו"ל אלא מדרבנן דאינה צריכא לגופא עיי"ש. מ"מ כיון דעיקרו מדאורייתא דעיקר כיבוי הו"ל אב מלאכה. הילכך גם רבנן כעין דאורייתא תקון. ולזה בעושה ע"ד אביו מחייב להפרישו. אבל בהדלקה אפי' בדאורייתא כיון דלר"י לא הוי אלא איסור לאו אין מוזהרין עליו. וא"א לתנא למינקט הך דינא אלא בכיבוי ולא בהדלקה. ואין להאריך בזה:

ולפי מה שביארנו עכצ"ל דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאזהרת מחמר נוהגת גם ביו"ט. דהו"ל בכלל אזהרת לאו דמלאכת יו"ט כמו בשבת. ומה"ט מנה במנין הלאוין כל הלאוין דמלאכת יו"ט בכל יו"ט בפ"ע. אף דכבר מנה עשין דשביתה בכל יו"ט בפ"ע. והיינו משום דהעשין דשביתה לא קיימי אלא על אבות מלאכות דומיא דשבת כמשכ"ל. דאל"כ נמצא דמחמר וכיו"ב חמירי ביו"ט מבשבת. דבשבת לית בהו אלא לאו גרידא. ואילו ביו"ט יהי' בהם ל"ת ועשה. אלא ודאי כיון דבשבת לית בהו אלא לאו גרידא כ"ש ביו"ט. ולא קאי עשה דשביתה אלא על אבות מלאכות ותולדותיהן כמו בשבת. ולהכי אע"ג שמנה בכל יו"ט בפ"ע עשה דשביתה. מ"מ מנה בכל חד וחד לאו דמלאכה בפ"ע. משום אזהרת מחמר שאינו בכלל העשה וישנו בכלל הלאו. וכבר כתבו בארחות חיים (הלכות יו"ט סי' ה'). ובכלבו (סי' נ"ח) דשביתת בהמה ומחמר. אחר שנקראת מלאכה הרי זה ביו"ט בכלל לא תעשה מלאכה. וי"א ביו"ט מותר שאין לאסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב עכ"ל עיי"ש. ומש"כ דשביתת בהמה נקראת מלאכה והילכך הו"ל בכלל אזהרת לא תעשה מלאכה דיו"ט. היינו משום דס"ל כמבואר מפירש"י (בפ"ק דע"ז ט"ו ע"א) בד"ה גזירה כו' ובר"ן שם. ובתשו' הריב"ש (סי' כ"ד) עיי"ש. דגם שביתת בהמתו היא בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך. אבל מדברי התוס' (בריש פרק במה בהמה) ובשאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וגם בדברי הר"ן ז"ל גופי' (בריש פרק מי שהחשיך) מבואר דס"ל דשביתת בהמה ליתא אלא בעשה דלמען ינוח שורך וחמורך. אבל אין בה ל"ת ואינה בכלל מלאכה. וממילא ודאי אינה נוהגת אלא בשבת שפרט בה הכתוב ולא ביו"ט. וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בתשובה כמו שהוכיח מדבריו ז"ל מרן בב"י (סי' ש"ה). ואף דקצת אחרונים ז"ל גמגמו בדבריו בזה. וכבר קדמם בשיורי כנה"ג (סי' ש"ה בהגהת ב"י סק"ו) עיי"ש בדבריו. מ"מ כבר ביאר דבריו לנכון במחזיק ברכה (או"ח סי' רמ"ו ס"ק ג') עיי"ש. אלא דהיינו דוקא בשביתת בהמתו. אבל במחמר שפיר י"ל דגם לרבינו האי גאון ז"ל נוהג ביו"ט. אלא דמדברי הרמב"ן ז"ל (בהשגתו על סה"מ שורש י"ד) מתבאר דס"ל דגם איסור מחמר אינו נוהג ביו"ט עיי"ש. וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל. ובראשם הר"ב פר"ח (או"ח סי' תצ"ה) עיי"ש בדבריו. וכ"כ הרב המאירי (ביצה ל"ו ע"ב) דמחמר נוהג גם ביו"ט כבשבת. אלא דכתב שם דגם שביתת בהמתו נוהגת ביו"ט כבשבת. וכתב שם דאיכא מ"ד דשביתת בהמתו אינה נוהגת ביו"ט ובטלה דעתו עיי"ש. ומתבאר מדבריו ז"ל דבמחמר ליכא מאן דפליג לומר שאינו נוהג ביו"ט. וטעמא דמילתא כבר ביאר הפר"ח שם דמחמר כיון דנפק"ל מקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב). א"כ קריי' רחמנא מלאכה. והו"ל ג"כ בכלל אזהרת כל מלאכה לא תעשו דכתיב ביו"ט. אבל שביתת בהמתו דלא נפק"ל אלא מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. ואין בה אלא עשה זו. א"כ לא אשכחן דאיקרי מלאכה. ואין לנו אלא בשבת דגלי קרא ולא ביו"ט. ובאמת דהכי מבואר ג"כ בארחות חיים ובכלבו שם. אלא דס"ל דגם שביתת בהמתו בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. וא"כ גם שביתת בהמתו מיקריא מלאכה. ולהכי ס"ל שנוהגת גם ביו"ט. אבל הדברים תמוהים טובא לכאורה. דאפי' במחמר נהי דהו"ל בכלל קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. מ"מ הרי לא קאמר קרא אלא שלא יעשה מלאכה בשבת בשותפות עם הבהמה. דהיינו שנושאת משא והוא מחמר אחרי' ואזלא מחמתי'. אבל מחמר מצד עצמו לא אשכחן דאיקרי מלאכה כלל בשום דוכתא. דמלאכה דקרא לא קאי אלא על מה שנעשה ע"י הבהמה אבל מעשה המחמר. דהיינו הולכת הבהמה ע"י בעל הבהמה. לא קרי קרא מלאכה. וכמדומה שראיתי לאחד מהאחרונים שנתעורר בזה:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה