ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין עשה · מצוה לא
המול ימול יליד ביתך. ומקנת כספך לברית זכרון. רבינו הגאון ז"ל ברר לו דרך לעצמו במצוה זו. ולא נמצא לו חבר בזה כלל. כי הוא מונה כאן שתי מצות מיוחדות בפ"ע יליד בית. ומקנת כסף. וטעמו נראה משום דבקרא כתיב המול לכם כל זכר. וזה קאי על ישראל. דהא בההוא קרא כתיב זאת בריתי וגו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם וגו'. ושוב כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך וגו'. וזה קאי על עבדים כנענים. ושוב כתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם וגו'. והך קרא נראה שכולל הכל ישראל ועבד כנעני. דגם הבן הנולד לישראל בכלל יליד ביתו הוא. וכבר ביארנו דרכו של רבינו ז"ל דבכל שתי עשין. כללית ופרטית. מונה הכללית ומניח הפרטית. שכבר נכללה בזו הכללית. והילכך מנה כאן העשה דהמול ימול יליד ביתך. שכוללת בין הבנים ובין עבד הנולד משפחתו בביתו. וגם מנה מקנת כסף למצוה בפ"ע. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב שכשנפרטו שני פרטים בעשה אחת. מונה כל פרט ופרט למצוה בפ"ע. ועיקר כוונתו רק למנות בנים ועבדים בשתי מצוות בפ"ע. דבנים ועבדים הם שני ענינים נפרדים לעצמן. אבל משום עבד יליד בית ועבד מקנת כסף לא הי' מונה אותם בשתים. אע"ג דכל חד נכתב בקרא בפרט בפ"ע. משום שכבר ביארנו דכל ששני הפרטים הם מענין אחד. בזה גם לרבינו הגאון ריבוי הפרטים שבעשה אחת אינן נמנין אלא באחת. רק משום דביליד בית נכללו גם בנים. הילכך מנאה עשה בפ"ע. וכבר כתב מרן בכ"מ (ריש פ"א מהלכות מילה) דצריך טעם למה לא מנה הרמב"ם מצות הרב למול את עבדו מצוה בפ"ע עיי"ש. ובאמת דלא הרמב"ם ז"ל בלבד. אלא שום אחד מכל שאר מוני המצוות לא מנאוה מצוה בפ"ע. ורבינו הגאון ז"ל הוא יחיד ומיוחד בדבר זה כאן. וכן הוא ג"כ באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור כבד). שכתב שם וז"ל כבד אומניך יראימו. חמש מצוות קיימו בך ושמחו מילה ופריעה וכו' בהמולכם ימולו אתכם יליד בית ומקנת כסף וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא דכפי הנראה מלשונו ז"ל שם חלק עשה דמילת בנים בפ"ע. ומילת עבדים יליד בית ומקנת כסף בפני עצמו ולא נהירא לפרש כוונתו ז"ל שם למנות יליד בית ומקנת כסף בשתי עשין. וא"כ יהיו שלשה עשין במילה. אבל נראה כוונתו כמש"כ. שהרי מילה ופריעה שכתב ע"כ אין כוונתו למנותם אלא בעשה אחת. אע"פ שהזכירן בפרט כל חד בפ"ע. דהא מל ולא פרע כאילו לא מל. ופשיטא דאין כאן אלא מצוה אחת. ועוד שכן מוכח מתוכו. דהא כתב הגאון ז"ל חמש מצות קיימו בך. וחשיב מילה ופריעה ופדיון ולמד דת ולמלאכה וחופה עיי"ש. וא"כ ע"כ מילה ופריעה באחת חשב להו. דאל"כ הו"ל ששה. וא"כ גם יליד בית ומקנת כסף אפשר דבאחת חשיב להו התם. הן אמת דלכאורה בעיקר מנין חמש מצות אלו שכתב גאון ז"ל קשה לכאורה. דהרי ששה הן. וכמש"כ הרמב"ם והרע"ב ז"ל (בפ"ק דקידושין מ"ז). משום שחשבו גם להשיטו בנהר עיי"ש. וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב א' ח"ד) עיי"ש. ועי' במחזור ויטרי (הלכות מילה סי' תק"ז) דגם שם לא מנה אלא הנך חמשה וכן בתניא רבתי (סי' ק') עיי"ש ובסמ"ג (עשין כ"ח) ובשכל טוב (פרשת בא) וצ"ל דס"ל ז"ל דיש אומרים הוא דקאמרי הכי בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א). אבל ת"ק דלא חשיב לה משמע דפליג וכוותי' קיי"ל. וכן מתבאר ג"כ להדיא בתשו' רבינו הגאון בזכרון לראשונים סי' תקנ"ג עיי"ש. ועכ"פ מבואר דמילה ופריעה בחדא מני להו. והכי נמי יליד בית ומקנת כסף י"ל דבחדא מני להו התם. איברא דמהא לא איריא. דהרי ודאי קשה לכאורה מה דפרט גאון מילה ופריעה. דהא בברייתא בגמרא שם. וכן בתוספתא (פ"ק דקידושין) ובמכילתא (סוף פרשת בא). לא קתני אלא למולו סתם. וכן הוא בירושלמי (שם הלכה ז'). ועכצ"ל דהיינו משום דכיון דליתן טעם למצוות כבוד ומורא בא הגאון ז"ל שם. לזה אזיל וחשיב כל מעשה ומעשה שעמלו וטרחו בו בפרטות בפ"ע. וא"כ התינח התם. אבל כאן דודאי במנין המצות קא עסיק. כיון שפרט שניהם יליד בית ומקנת כסף. ודאי למנותן שניהם כל חד מצוה בפ"ע קאתי. דאל"כ לא הו"ל לחלקן ולכתוב כל אחד בפרט בפ"ע. אלא הו"ל לכללן יחד ולכתוב ימולו אתכם עבדיכם. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. ולכן נראה עיקר דגם שם כוונתו ז"ל למנות יליד בית ומקנת כסף בשתי מצוות בפ"ע על דרך שביארנו דבריו כאן. משום דיליד בית כולל נמי בנים. ומש"כ לעיל מיני' מילה ופריעה לא למניינא כתבו. אלא לטעמא בעלמא למצוות כבוד ומורא. כמו מה דחשיב שם פריעה ומלאכה. דודאי לא למנותן במנין המצוות בא. שאין בהן מצוה בתורה כלל. אלא לטעמא בעלמא כתבן. כן נראה ברור. ובזה דברי רבינו שם וכאן מכוונים ומתאימים יחדיו. ועוד יתבאר בזה לפנינו בע"ה:
ועכ"פ כל שאר מוני המצוות. הבה"ג וכל סייעתו ז"ל והרמב"ם וכל הנמשכים אחריו כולם לא מנו כאן אלא מצות עשה אחת בלבד. דהיינו מצות מילה. וכללו בה אחת מילת בנים ואחת מילת עבדים יליד בית ומקנת כסף. והנה מה שלא מנו יליד בית ומקנת כסף בשתים. להרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו. וזו היא ג"כ דרכו של הבה"ג וסייעתו בכל שני פרטים שנכללו בעשה אחת או בלאו אחד שלא למנותם אלא מצוה אחת. הדבר פשוט דגם כאן כיון דיליד בית ומקנת כסף נכללו תמיד יחד בעשה אחת אין למנותן אלא מצוה אחת. ואפי' להסמ"ג והרמב"ן ז"ל שדרכם בכל כיו"ב למנות כל פרט ופרט בפ"ע. מ"מ כאן דהו"ל משם אחד. דזה וזה עבדו הוא ובכלל מילת עבדים נינהו. הו"ל כלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולאו דלחם קלי וכרמל. דמבואר בהשגות הרמב"ן ז"ל (סוף שורש תשיעי) שאין נמנין אלא במצוה אחת. משום דכולם משם אחד הם. שנמנענו מלאכול מעשר שני חוץ לירושלים מאיזה מין שיהי'. ונמנענו מלאכול החדש קודם לעומר בין לחם בין קלי ובין כרמל. עיי"ש בדבריו. ואע"ג דהסמ"ג גם שם מנאן כל פרט ופרט בלאו בפ"ע. היינו משום דאזיל בזה בשיטת הרמב"ם (בשורש תשיעי) דריבוי המלקות מחלקן ג"כ לענין מנין המצוות. וכיון דהתם רבינהו קרא למילקי אכל חדא וחדא בפ"ע. כמבואר ריש פ"ק דכריתות. הילכך מנאן כל חדא בפ"ע. משא"כ בעשה כההיא דהכא כיון דהפרטים משם אחד הם גם להסמ"ג אין נמנין אלא מצוה אחת. וכיו"ב כתב הרשב"ץ ז"ל בקונטרס אחרון) עיי"ש בדבריו. אבל מה שלא מנו מילת עבדים כלל בפ"ע. הא ודאי צ"ע טובא לכאורה. דודאי מילת בנים ומילת עבדים שני ענינים נפרדים ושמות חלוקין נינהו וגם באה בכתוב בכל חד עשה בפ"ע. וכמו שהקשה מרן בכ"מ שם:
הן אמת דראיתי לאחד מחכמי הספרדים ז"ל שהבין בכוונת הכ"מ להקשות רק דהו"ל להרמב"ם בסה"מ לכלול בכלל המצוה גם מה שעל הרב למול את עבדיו. וכמש"כ שם בחבורו הגדול. דאילו למנותה מצוה בפ"ע לק"מ. כיון דעשה אחת כוללת שניהם. דכתיב ובן שמונת ימים וגו' יליד בית ומקנת כסף. ודמיא למצות ק"ש שחרית וערבית דשניהם מצוה אחת משום דעשה אחת כוללת שניהן ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך. ואע"ג דכתיב קרא אחרינא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. גם שם עשה כוללת היא. דגבי ק"ש נמי כתיב קרא אחרינא לדבר בם וגו' ובשכבך ובקומך עכת"ד. ואמנם לא לבד כי אין דבריו מספיקים להרמב"ן ז"ל שמנה באמת גם קריאת שמע שחרית וערבית בשתי מצוות. ומכל מקום במילת בנים ועבדים לא חלק על הרמב"ם. וא"כ לדידי' קושית הכ"מ בתקפה. אלא דגם לדעת הרמב"ם ז"ל לא כוון יפה. ומלבד דמלשון מרן בכ"מ ודאי לא משמע כדבריו. אלא פשוטו כמשמעו דהוקשה לו ז"ל מה שלא מנה מילת העבדים מצוה בפ"ע. בלא"ה בעיקר דבריו שכתב דאין למנותה מצוה בפ"ע כיון דעשה אחת כוללת שניהם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. הנה לפום פשטי' דקרא משמע ודאי דכולי' הך קרא במילת עבדים לחוד מיירי. וסופי' דקרא לפרושי רישא קאתי. ומידה הוא בתורה. כלל ואח"כ פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אלא אפי' לפי דבריו. וכן מתבאר באמת מדברי הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. מ"מ כיון דבמילת ישראל כתיב עשה מיוחדת בפ"ע. מדכתיב בריש הפרשה המול לכם כל זכר. ובישראל לחוד מיירי כמשכ"ל. וכתיב נמי ונמלתם את בשר ערלתכם וגו' דקאי על מילת ישראל. הרי חלקן הכתוב. ויש למנותן כל חד בפ"ע. וכדרכו של הרמב"ם ז"ל בכל כיו"ב. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (שורש תשיעי) לענין עשה דהשבת אבדה. וז"ל יש לך לדעת שאף במצוה אחת נפרטו בה הרבה דברים לא נמנה כל פרט ופרט מצוה. שהרי בהשבה נפרטו בה גזל ועושק ופקדון ואבדה ולא נמנה כולם אלא מצוה אחת. ואלמלא שמצינו שהכתוב כפל הציווי באבדה במקום אחר. לא היינו מונין השבת האבדה מצוה מיוחדת. אבל כיון שהכתוב הוציאה מכלל אלו במצוה מיוחדת. נמנה מצות השבת אבדה אחת. ומצות השבת גזילה ופקדון ועושק אחת. שמנין המצוות היא כמנין הפסוקים עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם כאן כיון דמילת ישראל הוציאה הכתוב מן הכלל בעשה מיוחדת בפ"ע. יש למנות מילת בנים אחת ומילת עבדים אחת. ויפה הקשה מרן הכ"מ לדעת הרמב"ם. ואין להוציא דבריו מפשוטן. ומה מאוד נכונים בזה דברי רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה מילת בנים ומילת עבדים שתי מצוות חלוקות בפ"ע. וכ"ש לפי דרכו ז"ל דגם בעלמא בכל עשה שנכתבו בה כמה פרטים מונה כל פרט ופרט בפ"ע. וא"כ כאן אפי' לא הי' לנו עשה מיוחדת במילת בנים. ונפרש קרא דובן שמונת ימים וגו' כהראב"ע ז"ל שהבאתי לעיל. מ"מ יש למנות פרט דכל זכר דהיינו בנים בפ"ע ויליד בית ומקנת כסף בפ"ע. ככל שני פרטים שבעשה אחת לדרכו של רבינו ז"ל:
אלא שיש לי בזה מקום עיון עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מילה ה"י) וז"ל כשם שמילת הבנים דוחה שבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת וכו' עכ"ל. ומרן בכ"מ טרח ונדחק למצוא מקורו. וכתב וז"ל נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמונה מילה בזמנה היא ודוחה שבת. אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין מזה הכרע כלל לענ"ד. דמאי דאמרינן בעלמא מילה בזמנה דוחה שבת סתמו כפירושו במילת ישראל. אבל מילת עבדים נראה דאם איתא דדחי נמי שבת הו"ל לאשמועינן הכי בהדיא. דמסתמא לא מיירי בעבדים שאין מילתן אלא לשם עבדות. אם לא שמזכיר כן בהדיא. אבל מקור דברי הרמב"ם ז"ל אלו מבואר בהלכות גדולות (סוף הלכות מילה). שכתב וז"ל ובן שפחה נימול לשמונה ודוחה שבת. דאמר רבה אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה. ותניא (כצ"ל עיי"ש) דבר אל בני ישראל אין לי אלא ישראל. גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לברייתא דספרא (ריש פרשת תזריע) ומייתינן לה בפרק הערל (ביבמות ע"ד ע"ב) ובפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בשאילתות (פרשת לך שאילתא ט') וז"ל ואפי' בן שפחה כיון דנמול לתמניא יומי שבת נמי דחי. דאמר רבא אר"א כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה וכו'. הא בהא תליא עכ"ל עיי"ש. וכן כתב ביותר ביאור באור זרוע (ח"ב סי' ק"א) וז"ל ותניא בספרא (בפרשת אשה כי תזריע) בני ישראל בענין זה ואין בני העכו"ם בענין הזה. אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל. ומנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת. ת"ל אשה כי תזריע. והשתא שהם טמאות לידה. בניהם נימולים לשמונה ומחללים עליהם את השבת עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל בשערי צדק (שער חמישי סי' ח') עיי"ש. וכן הוא במדרש שכל טוב (פרשת לך דף ט"ז) עיי"ש. מבואר מזה דעיקר מקור דבר זה דמילת עבדים דחי שבת. אינו אלא מההיא דאמר ר"א כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ויליף לה בגמרא (קל"ה ע"א) מדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכיון שנימול לשמונה דחי שבת. וכדמסיק התם בגמרא דהא בהא תליא. ופירש"י שם משום דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיני' ואפי' בשבת. בנימול לשמונה כתיב עיי"ש. וכיון דשפחה טמאה לידה והו"ל בכלל קרא דאשה כי תזריע וגו'. כדתניא בספרא. ממילא קרינן בה נמי מאי דכתיב בההיא פרשה וביום השמיני ימול אפי' בשבת. ומעתה א"כ מבואר לפ"ז דקרא דוביום השמיני ימול כולל אחד ישראל ואחד עבד. וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב שיש עשה הכוללת כל הפרטים שבאו בהם עשה מיוחדת לכל פרט בפ"ע. מונה רק העשה הכוללת ולא העשין שבפרטים. כמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות כיו"ב. לא הי' לו למנות כאן אלא עשה אחת מקרא דוביום השמיני ימול. שכוללת הכל במצוה אחת:
איברא דנראה דאע"ג דכן כתבו גדולי הראשונים ז"ל. משום דהכי משמע להו מההיא דרבה אר"א. דכללא כייל כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. ואמרינן עלה התם דהא בהא תליא. וא"כ שפחה דטמאה לידה אית לן למימר דנימול לשמונה אפי' בשבת. ולא מסתבר להו ז"ל לחלק בין הנימולים לשמונה לענין דחיית שבת. מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. דשפיר יש מקום לומר דעד כאן לא אמרינן הא בהא תליא אלא לענין מילת ישראל בלבד. דבישראל מילה בשמיני עם דחיית שבת בדבור אחד נאמרו. בקרא דוביום השמיני ימול וגו'. אבל גבי מילת עבדים בקרא דבן שמונת ימים ימול וגו' יליד בית ומקנת כסף וגו'. לא כתיב דחיית שבת. ויש לומר דלאו הא בהא תליא. ואע"ג דבפרשת אשה כי תזריע איתרבאי נמי שפחה לטומאת לידה. מ"מ אפשר לומר דקרא דוביום השמיני ימול. דמרבינן מיני' אפי' בשבת. לא קאי אלא על מילת ישראל דוקא. דמיירי בי' פשטי' דקרא דכתיב בריש הפרשה דבר אל בני ישראל. ולא על בן השפחה דלא נפק"ל אלא מריבויא דקרא דאשה. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי. כדאמרינן (בפרק השואל בב"מ צ"ה ע"א) כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואש"ש. אהנך חיובי דכתיבי בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. ובריש פ"ק דב"ק בתוס' (סוף ד"ה לא עשרה כו') כתבו וז"ל ומ"מ לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא. ולא אייתורא עכ"ל עיי"ש. ובפ"ג דמכות (י"ד ע"א) בתוס' ד"ה לאפוקי כו' כתבו וז"ל וי"ל דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא וכו'. אבל בת אביו ובת אמו לא ידעינן אלא מייתורא דקרא אחותך היא עכ"ל עיי"ש. ועוד בכמה דוכתי. וא"כ אף אנן נימא הכא הכי. דקרא דוביום השמיני ימול דילפינן מיני' אפי' בשבת לא קאי אלא אבני ישראל דכתיב בקרא בהדיא ולא אבן שפחה דלא נפיק אלא מריבויא דאשה. ואין לנו הוכחה מכאן למידחי שבת על מילת עבד. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל הובא באשכול (ח"ב סי' ל"ט) וז"ל וכתב ר"ח מסתבר שלא בא רבה למעט אלא בן נכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנאו ישראל אין נימול לשמונה וכו' ובן שפחה משוחררת ואינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בת"כ וכו' ת"ל אשה למדת אפי' שפחה טמאה לידה ובנה נימול לשמונה ודוחה שבת עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתבה אלא בלשון מסתבר. דמשמע דהכרח מבואר אין כאן. ובאמת שראיתי לרבינו ירוחם ז"ל (בנתיב כ"ג ח"ד) שכתב וז"ל יליד בית ומקנת כסף וכו' ואפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה אין מחללין שבת למילתו. דלא אמרו כל שנימול בשמיני נימול בשבת אלא בישראל עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב בפשיטות דלא ככל הפוסקים שהבאתי. וגם ברי"ף וברא"ש לא נתבאר דין זה אם מילת עבדים דוחה שבת. ומשמע דסתמו כפירושו דלא דחי. דאל"כ הו"ל לבאר כן בהדיא. כמו שעשו הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים העומדים בשיטתו. וגם הבה"ג אע"פ דבבה"ג שלפנינו מבואר דמילת עבדים דחי שבת. מ"מ בה"ג כת"י רומי ליתא הכי. ולא כתב אלא שנמול לשמונה אבל דחיית שבת לא הזכיר כלל עיי"ש. ובאמת דהכי משמע שאין זה אלא אחת מן ההוספות המאוחרות שבה"ג. שהרי כתב כבר לעיל כל דיני מילת העבדים. ולא הזכיר שם דחיית שבת כלל בעבדים. אלא דאח"כ (בסוף הלכות מילה) חזר וכתב דין בן שפחה למול לשמונה. והוסיף שדוחה שבת עיי"ש בה"ג שלפנינו. וגם כמה משאר ראשונים ז"ל לא כתבו דין דחיית שבת לענין מילת העבדים. כמו הר"ב העיטור ז"ל והרוקח (סי' ק"ח) וכן בפסיקתא זוטרתי (פרשת לך) שאע"פ שכתבו כל פרטי דיני מילת העבדים. לא כתבו שמילתו דוחה שבת ויו"ט וקציצת בהרת ומשמע דס"ל כדעת רבינו ירוחם ז"ל דלא דחי. וכן ראיתי להסמ"ק (סי' קנ"ח) שכתב וז"ל למול יליד בית דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וכו' ומילתו של יליד ביתו אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דדעתו כדעת רבינו ירוחם ז"ל. שהרי פסק וכתב דאין מילתו של יליד בית דוחה שבת ולא יו"ט. וזה מבואר. ודברי בעל הגהות חדשות שם לא יתכנו כלל עיי"ש:
ונראה לכאורה ראי' להסוברים דגם מילת עבדים דחיא שבת מדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ט ע"א) אמר ריב"ח כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. ופרכינן עלה כל מצוה שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני לזול"ז נאמרה. והרי מילה שנאמרה לב"נ. דכתיב ואתה את בריתי תשמור. ונישנית בסיני וביום השמיני ימול. ולישראל נאמרה ולא לב"נ. ומשני ההוא למישרי שבת הוא דאתי. ביום ואפי' בשבת. ופרכינן תו התם אהא דקאמר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. הני נמי לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דגם מילת עבדים בכלל קרא דוביום השמיני ימול ודחיא שבת. אבל אם איתא דמילת עבדים לא דחיא שבת. משום דלא הויא בכלל קרא דוביום השמיני ימול. אכתי תקשה ממ"ע דמילת עבדים. שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני כלל. דהא קרא דוביום השמיני ימול לא מיירי אלא בישראל ולא בעבדים ולא דתי שבת. והיכי קאמר דאין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. והא איכא נמי מילת עבדים ואליבא דכ"ע:
ואמנם לזה אפשר לומר ע"פ מה שאמרתי במאי דאמרינן ריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"א) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה וכו'. ומסיק לאו דגזל לא צריך דאתי מרבית ואונאה אלא איצטריך לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. והקשה הררי"ב ז"ל (בשאילת שלום פ' נ"ח) הא ודאי בלא"ה איצטריך לאו דגזל לפי מאי דמבואר (בסנהדרין נ"ו ע"א) דב"נ נצטוו על הגזל. ואמרינן שם לקמן דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. והשתא לענין שהיא איסור גזל נוהג בב"נ איצטריך לאו דלא תגזול כדי שיהי' נשנה בסיני. דאי לאו דנשנה הו"ל לומר דלישראל נאמר ולא לב"נ. דמאי דילפינן מרבית ואונאה לא מיקרי נשנית דלמילתי' הוא דנשנית לרבית ואונאה. דומיא דמאי דאמרינן התם בסנהדרין לענין מילה ופו"ר דנוהגין בישראל ולא בב"נ כדין מצוה שנאמרה ולא נשנית. אע"ג שנשנו בסיני משום דלמילתייהו נשנו עיי"ש. והניחה בתימא עיי"ש. ובאמת דעדיפא מינה טפי הו"ל לתמוה למסקנא דסוגיא דב"מ שם דמסיק לקושטא דמילתא דלא תגזול אתי לכובש ש"ש. ואזהרת גזל לא אתיא לן אלא בילפותא מרבית ואונאה. וא"כ הו"ל איסור גזל נאמרה ולא נשנית. א"כ מנ"ל דאיסור גזל נוהג עכשיו בב"נ. דהרי לפ"ז הו"ל נאמרה ולא נשנית דאמרינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ. וראיתי שכבר הרגיש בזה הררע"א ז"ל (בתשו' החדשות סי' ק"ד) והניחה בתימא. ועוד הוסיף שם להקשות בדברי התוס' (חולין כ"ג ע"א) בד"ה תמות וזכרות כו' שהקשו למה לי קרא בפ"ק דקידושין (כ"ד ע"ב) מן העוף ולא כל עוף לאסור מחוסר אבר למזבח ותיפוק לי' דאפי' לב"נ אסור להקריב מחוסר אבר. וליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. ולזה תירצו דכיון דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ לכך הוצרך לשנותה בסיני לישראל כדי לאסור לזה ולזה. ושוב חזרו והקשו עוד למה לי קרא דדרשינן בת"כ דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. תיפוק לי' מדאיצטריך מן העוף לאסור מחוסר אבר ע"כ מוכח דאין מום פוסל בעוף. דאל"כ תיפוק לי' דלא עדיף מבעל מום עיי"ש. והדבר קשה הא אילו לא נאמר קרא דמן העוף לאסור מחוסר אבר. ולא הוה שמעינן לה אלא מכללא דאיסור בע"מ. נמצא דלא הוי איסור מחוסר אבר נאמר ונשנה. דאיסור בע"מ למילתי' הוא דנשנה לאסור לישראל כל בע"מ. וא"כ ה"א דאין איסור מחוסר אבר נוהג בב"נ מסיני ואילך. ומשה"כ איצטריך קרא מיוחד לאסור מחוסר אבר לישראל דהו"ל נאמרה ונשנית דלזה ולזה נאמרה עיי"ש מש"כ בזה. והוא באמת תמוה טובא לכאורה. דדבריהם ז"ל נראין כסותרין זא"ז תכ"ד. דהרי עם תירוצם לקושייתם הראשונה ממילא אין מקום גם לקושייתם השניי':
ואמנם לדידי לק"מ דהדבר ברור אצלי דמאי דאמרינן בסוגיא דסנהדרין שם דהיכא דלמילתי' איתני לא חשיבא נאמרה ונשנית. היינו דוקא היכא דלא נשנית בלשון מצוה ואזהרה כלל. וכגון במילה דקרא דוביום השמיני ימול י"ל דלא אתי למצוה כלל אלא בא להתיר למול אפי' בשבת ואין בזה משום חלול שבת. אבל לצוות ולהזהיר על המילה אין לנו אלא מקרא שנאמר לאברהם. וכן בפו"ר לא בא הכתוב אלא להתיר להם מה שנאסרו בו לשעתו. ואין שום משמעות מצוה מקרא דשובו לכם לאהליכם. ולהכי לא חשיב להו נאמרה ונשנית. וכן בע"ז דאמרינן התם דאי לאו שנשנית אזהרתה בסיני לא הוה חשיבא נשנית בסיני משום דלמילתי' אתני היינו ג"כ משום דאי לאו שנשנית אזהרתה אין לנו בסיני אלא חלוקי העבודות. לידע מה עבודה זרה ואיזו מיתה מתחייב עלה. אבל אזהרה אין לנו אלא זו שנאמרה לב"נ בלבד. ובסיני לא נאמר אלא ביאור ועונש של האזהרה שנאמרה לב"נ כבר קודם סיני. ולהכי אי לאו שנשנית האזהרה לישראל בסיני לא הוה חשיבא נשנית בסיני. אבל היכא דעיקר האזהרה נשנית בסיני אע"ג שבאה בשביל דבר שנתחדש בה. מ"מ כיון דעכ"פ מיהת נשנית בסיני עיקר אזהרת המצוה. שפיר חשיבא נשנית בסיני לומר דלזה ולזה נאמרה. דהו"ל דומיא דע"ז דאע"ג שנשנית בשביל דבר שנתחדש בה. חלוקי העבודות ואיזו מיתה חייבין עלי' מ"מ כיון דעיקר האזהרה שלה נשנית חשיבא לזול"ז נאמרה. מדאשכחן דענש עכו"ם עלה אחר סיני. ומעתה בגזל כיון דמיהת נאמרה בסיני אזהרת רבית ואונאה שנכללה בהן גם אזהרת גזל. נמצא שנשנית אזהרת גזל בסיני להכי חשיבא שפיר נאמרה ונשנית גם בלא קרא דלא תגזול. דלא שייך בזה לומר למילתי' אתני דמה בכך. הא מ"מ נשנית האזהרה בפ"ע לישראל. ואין צריך לאזהרה שנאמרה מכבר לב"נ. ולהכי אמרינן דהאזהרה שנאמרה מכבר לב"נ נשארה גם השתא לב"נ כמו עד סיני. דומיא דע"ז:
ונראה דממקומו הוא מוכרע. דהא גם אזהרת ע"ז עצמה שנשנית בסיני לצורך נשנית להזהיר על מה שלא הי' אסור לב"נ עד סיני ואינו נוהג אצלם. לפמש"כ הרמ"א בש"ע (או"ח סי' קנ"ו) ובד"מ (יו"ד סי' קנ"א) ובש"ך (שם סק"ז) דב"נ אין מוזהרים על ע"ז בשיתוף עיי"ש. ובמה שהאריכו בזה האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. וא"כ איצטריך האזהרה לישראל בסיני להזהיר על השיתוף שאינו בכלל אזהרתן של ב"נ מקודם סיני. דהא ישראל מחייב מיתה גם על השיתוף. כדגמרינן בסנהדרין (ס"ג ע"א) מקרא דבלתי לה' לבדו עיי"ש. ואפי' למש"כ בסמ"ג (לאוין א') דמקרא דלא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ נפק"ל אזהרה לע"ז בשיתוף. מ"מ לא מיבעיא למ"ד דקרא דלא יהי' לך וגו' לא אתי לאזהרה דע"ז גופא אלא להזהיר על קיום הצלמים הוא דאתי. וכמתבאר בהשגות הרמב"ן ז"ל לסה"מ (לאוין ה') עיי"ש. וא"כ אין לנו בזה אזהרה אלא לקיום הצלמים שנעשו לעבדם בשיתוף ולא לע"ז גופא בשיתוף. ואין מזהירין מה"ד. אלא אפי' למ"ד דלאזהרת ע"ז גופא אתי קרא. אכתי אין לנו בזה אלא לענין המקבלו עליו באלוה וא"ל אלי אתה. אבל עבודות בשתוף ע"כ אין לנו אלא מקרא דלא תשתחוה להם ולא תעבדם שכולל אפי' בשתוף. וא"כ מבואר דאזהרת ע"ז שנשנית בסיני ג"כ למילתי' אתני. והיכי יליף מינה לכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה. וע"כ מוכרח לומר כדכתיבנא. דכל שנשנית עיקר האזהרה בסיני הרי זה חשיב לזה ולזה נאמרה. אע"פ דלמילתי' אתני:
הן אמת דלישנא דגמרא שם בסוגיא דסנהדרין. דפריך אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא אתני. ומשני ה"ק אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי עיי"ש. קשה לכאורה לפ"ז. דהרי ודאי גם האזהרה גופא איצטריכא למיהדר ומיתנא ולא סגי באזהרה שנאמרה מכבר לב"נ משום שיתוף. דלא נאסר אלא מסיני ואילך בלבד. ואינו בכלל אזהרה דב"נ. מיהו נראה דודאי לפי הגירסא שלפנינו שם קשה. והי' מקום להכריח מזה כדעת הסוברין דגם ב"נ הוזהרו על השתוף. אלא דבאמת גירסא זו אינה אלא ע"פ הגהת הרש"ל ז"ל. אבל גירסת ספרים ישנים אינה כך. וגם בגירסת ש"ס כת"י איתא הכי קאמר אזהר ומיהדר בה ומתני בה למה לי. וגירסא זו היתה גם לפני הרא"ם ז"ל (ריש פרשת בראשית) עיי"ש. ועי' בדקדוקי סופרים שם. ומפני שאין גירסא זו מובנת לכאורה ונראית כמגומגמת מחקה המהרש"ל ז"ל. ותיקנה כגירסא שלפנינו. אבל ע"פ דברינו מתבאר דהעיקר כגירסא הישנה. והכוונה דודאי אזהרת ע"ז אי אפשר שלא תהא נשנית בסיני. משום אזהרת שתוף וכדכתיבנא. אלא דמ"מ כיון דאזהרת ע"ז נכפלה בתורה כמה פעמים. קאמר שפיר דנהי דאיצטריך להזהיר לבני נח ולמיהדר ולמיתנא בסיני משום שתוף שלא נאסר לב"נ. אבל אכתי למה לו לשנותה תו ולחזור ולהזהיר עלה. אלא ודאי אתי לאשמעינן דלזה ולזה נאמרה. והיינו דקאמר הכי קאמר אזהר ומיהדר בה. (כלומר תינח דאיצטריך מה שהזהיר לב"נ וחזר ומיהדר בה לישראל בסיני). ומתני בה למה לי. (כלומר תו לחזור ולשנותה עוד למה לי). ולפי גירסא זו אדרבה מוכרח מזה כדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהרין על השתוף. וכמו שפסקו הרמ"א ורוב האחרונים ז"ל. איברא דלפי דברי הרמ"ה ז"ל בחי' שם שפירש דקושית הגמרא שם היא דלא לכתוב אזהרה על ע"ז בסיני כלל. אלא העונש בלבד. ודאי מוכרח ע"כ דב"נ מוזהרין על השתוף כישראל. אמנם לפירש"י ודאי יש מקום לפרש כדכתיבנא לפי הגירסא הישנה. וכדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהר על השתוף:
ולכאורה יש לתמוה לפי' הרמ"ה ז"ל דאיך יתכן לפרש דהכוונה לומר דלא לכתוב בסיני אזהרה בע"ז כלל. כלומר דסגי באזהרה שנאמרה לב"נ והיכי אפשר לומר כן. הרי לישראל לא סגי בלא אזהרת לאו. דהא קיי"ל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כמבואר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) ובריש פ"ק דתמורה (ד' ע"א) עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן דלא נכתבה בב"נ אזהרה לאיסור ע"ז כלל. אלא דדרשינן מדכתיב ויצו וגו' ואמרינן אין צו אלא ע"ז. כדאיתא התם לעיל (נ"ו ע"ב) עיי"ש. ונהי דלב"נ סגי בהכי. אבל לדידן אזהרת לאו בעינן וליכא וכן יקשה לגירסת הרש"ל ז"ל. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה לגירסא שלפנינו שהיא גירסת הרש"ל. ולא עלה בידו בישובה כלום. אבל לפי גירסא הישנה ולפי מה שפירשנו אין כאן מקום קושיא כלל וכמבואר. אלא דלפ"ז ממילא נדחה מה שהבאתי לעיל ראי' מכאן לפי גירסא הישנה לדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהרין על השתוף. דהא לפ"ז י"ל דהא דבעי למיהדר אזהרה דע"ז בסיני לא משום להזהיר על השתוף שאינו בכלל אזהרת ב"נ. אלא משום דעיקר אזהרה דע"ז של ב"נ לא סגי לדידן. דבעינן אזהרת לאו וליכא. ולעולם אימא לך דגם ב"נ מוזהרין על השתוף. ואכמ"ל בזה. ומ"מ ודאי לפי' הרמ"ה קשה טובא לכאורה מה שהקשינו. מיהו נראה דאפשר לומר דהא דאמרינן דאזהרת עשה לא שמה אזהרה היינו דוקא עשה שנאמרה בסיני. דכיון דעל עשה שנאמרה בתורה מסיני ואילך ליכא שום עונש בידי אדם מדאורייתא. הילכך כיון דאין עונש בלא אזהרה לא יתכן שתהי' עשה אזהרה לעונשין שבידי אדם. אבל אזהרה שנאמרה לבני נח קודם לסיני. כיון דלדידהו הו"ל אזהרה גמורה לענוש מיתה עלי'. ואנן אמרינן דאותה אזהרה לישראל נאמרה מסיני ואילך. או דלזה ולזה נאמרה. גם לדידן סגי שפיר באזהרה זו לעונש. אע"פ שאינה אזהרת לאו. דהרי אזהרת עונש היתה עד השתא לב"נ. אלא דמסיני ואילך ניטלה מהם וניתנה לנו אזהרה זו עצמה אי אמרינן דלישראל נאמרה. או שכוללת נמי ישראל אם לזה ולזה נאמרה. הילכך הו"ל כאזהרת לאו שמסיני ואילך:
ועכ"פ מתבאר עפמש"כ דכל שנשנית בסיני אזהרה גמורה דומיא דע"ז. אע"ג די"ל דלמילתי' אתני. אמרינן שפיר דלזה ולזה נאמרה. כדין מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני. וא"כ אין מקום כלל לא לקושית הררי"ב ולא לקושית הררע"א ז"ל. דהרי התם נשנה בסיני אזהרה גמורה ברבית ואונאה ובבע"מ. הילכך אע"ג דלמילתי' נשנית שפיר הו"ל בכלל נאמרה ונשנית. ומעתה א"כ מבואר לפי מה שביארנו דמאי דאמרינן במילה ופו"ר דלמילתי' נשנית. ולהכי לא חשיבי נאמרה ונשנית. היינו לומר דלא נשנו אלא למילתייהו בלבד. דמילה לא נשנית אלא לענין למישרי שבת. אבל מצוה ליכא למשמע מההוא קרא. וכן פו"ר לא שמעינן מצוה אלא מקרא דב"נ בלבד. משום דקרא דשובו לכם לאהליכם אין במשמעו מצוה כלל. דלא בא אלא להתיר מה שנאסר להם מעיקרא. ולהכי הוא דהו"ל כנאמרו לב"נ ולא נשנו בסיני. דאם הי' במשמעות הנך קראי מצוה אע"ג דלמילתייהו נמי נשנו הול"ל דדינן כמצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה כמו שנתבאר. וא"כ הא דפרכינן התם לקמן אמאי דקאמר ואין לנו אלא גיד הנשה אליבא דר"י הני נמי. מילה ופו"ר. לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל. היינו לומר דלהכי קאמר ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד משום דגיד הנשה לא נזכר בסיני כלל לשום ענין. אבל מילה ופו"ר אע"ג דמצוותן ג"כ לא נזכרה כלל בסיני. מ"מ כיון דמיהת נזכרה מילה בתורה בסיני למישרי שבת. וכן פו"ר מיהת נזכרה בתורה לענין להתירה להן אחר שנאסרה עליהן לשעה. קאמר דאין לנו בתורה עוד מצוה בתורה שנאמרה לב"נ ולא נזכרה שוב בתורה בסיני כלל לשום ענין כגיד הנשה ואליבא דר"י:
ומעתה א"כ נראה דמילת עבדים. כיון דמיהת נזכרה מילה בתורה בסיני. אע"ג דמסתמא לא מיירי קרא אלא במילת בנים בלבד. ולא במילת עבדים כמש"כ. ומה"ט אין לנו למישרי שבת במילתן. מ"מ שפיר קאמר דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. דאילו מילת עבדים איתני מיהת לשום מילתא בעלמא. שהרי נזכרה מילה מיהת לענין בנים למישרי בהו שבת. משא"כ גיד הנשה דלא נזכר בתורה בסיני לשום ענין ולשום דבר כלל. וזהו ממש כדמשני בגמרא במילת בנים ופו"ר:
ועפ"ז ממילא נדחה מה שראיתי לקצת אחרונים שהוכיחו דע"כ מילת עבדים לא חשיבא מצוה בפ"ע. דאל"כ אמאי קאמר התם דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. והאיכא נמי מילת עבדים שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לב"נ. אלא נראה מזה דמילת עבדים אינה מצוה בפ"ע. אלא דין מדיני המצוה של מילת בנים. ובמילת בנים כבר משני דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ולא דמיא לגיד הנשה אליבא דר"י. ותירצו בזה קושית הכ"מ על הרמב"ם שהבאתי לעיל. והא ודאי ליתא. דפשוט דמילת עבדים אינה נחשבת כדין מדיני מצות מילת בנים. דמה ענין עבדים לבנים. ועיקר הוכחה זו ליתא. לא מיבעיא לדעת הרמב"ם גופי' וסייעתו ז"ל דמילת עבדים דחי שבת והו"ל נמי בכלל קרא דוביום השמיני ימול כמילת בנים. אלא אפי' להחולקים דלא דחי שבת. ואינה בכלל קרא דוביום השמיני ימול. ג"כ ניחא שפיר מאי דלא כייל לה עם גיד הנשה דנאמרה ולא נשנית וכמו שביארנו. ואין מזה שום הכרח כלל לומר דאין מילת עבדים נמנית מצוה בפ"ע. וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב לדחות הוכחה זו משום דלא מצי למינקט גם מילת עבדים בהדי גיד הנשה דנאמרה ולא נשנית. משום דמילת עבדים בלא"ה לא שייכא בב"נ כלל. דכיון דקיי"ל דעכו"ם מעכו"ם לא קנה אלא למעשה ידיו בלבד. כדאמרינן בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"א) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו אלא למעשה ידיו עיי"ש. וא"כ אין צריך למולו משא"כ ישראל דקונה קנין הגוף והילכך צריך למולו. ואמנם אין לזה לא שורש ולא ענף ודברי טעות הם. דאף דממה שנצטוה אברהם למול עבדיו אין סתירה ברורה על זה. משום דיש סוברין דהי' להאבות דין ישראל גמור משעה שנמול אברהם בין לקולא ובין לחומרא. כמו שהאריך בזה הר"ב מל"מ בפר"ד והדברים עתיקין אכמ"ל בזה. מ"מ בלא"ה אישתמיטתי' סוגיא ערוכה ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) דאמרינן התם בהדיא דהלוקח עבד מהעכו"ם אסור מה"ת לקיימו בלא מילה עיי"ש. והיא הלכה פסוקה לכל הפוסקים. והרי התם לעיל מינה (מ"ו ע"א) מבואר בהדיא דבכה"ג כל כמה דלא הטבילו לשם עבדות לא קני לי' ישראל לגופו אלא למעשה ידיו בלבד משום דמאי דקני לי' לעכו"ם המוכר. הוא דמקני לי' לישראל הלוקח עיי"ש. הרי להדיא דאפי' היכא דאין גופו קנוי לו רמיא עלי' מצות מילת העבד. וזה פשוט אין כדאי להאריך בזה. וגם בלא"ה הא ליתא. דהרי לפי מאי דמשני בסוגיא דסנהדרין שם בשינויא בתרא. איבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לי' רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם. אתה וזרעך אין אינש אחרינא לא עיי"ש. ופירש"י וז"ל ודאי מילה מסיני נאמרה עיקר מצותי'. ודקשיא לך האמר ר"י כל שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכו'. משום דמילה לאו לב"נ נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודי'. והשתא נמי זרע אברהם. דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה עכ"ל עיי"ש. והשתא ע"כ גם גיד הנשה כיון דכתיב בי' ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. ונמצא דגם מקודם סיני לא נאמרה אלא לישראל בלבד. אפי' אם היתה נשנית בסיני לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ כמילה. וא"כ מאי קאמר נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. תיפוק לי' דגה"נ אפי' היתה נאמרה ונשנית לא נאמרה אלא לישראל בלבד. ועכצ"ל דאין ה"נ. אלא דמ"מ נקטה לאשמעינן דגם משום נאמרה ולא נשנית לחוד ג"כ אית לן למימר דלישראל נאמרה ולא לב"נ מטעמא דאמרינן התם. ומשום דלא מצא דוגמא אחרת שתהא מצוה נאמרת לב"נ ולא נשנית כלל בסיני אלא גיד הנשה. נקטה כיון דלקושטא דמילתא לא נשנית בסיני כלל. ומעתה א"כ אפי' את"ל דמשוה"כ לא נהגה מילת עבדים בב"נ משום דלא קני להו לגופן. מ"מ שפיר הו"ל למינקטי' בהדי גה"נ לדוגמא. לומר דגם משום שלא נשנית בסיני בלחוד אית לן למימר דלישראל נאמרה ולא לב"נ. ואמאי קאמר דאין לנו אלא גה"נ אליבא דר"י בלבד. כיון דאיכא גם מילת עבדים ואליבא דכ"ע. אבל למאי דכתיבנא אתי שפיר. ומיהו לפמש"כ רבינו יונה ז"ל בחי' שם בלא"ה ניחא ואין מזה הכרח עייש"ה. אלא דדבריו ז"ל צ"ע אצלי:
ומלבד זה נראה לומר בזה בפשיטות. דמאי דהוצרך שם להביא ראי' דמילה נשנית בסיני מקרא דוביום השמיני ימול. היינו משום דלמאי דס"ד עיקר הך קרא אתי לאשמעינן עיקר מצות מילה בסיני. וכדמסיק לקושטא דמילתא לשינויא בתרא התם. וזו היא עיקר קושייתו דמילה הו"ל מצוה שנשנית בסיני. אלא דדחי לי' לפום שינויא קמא דההוא למישרי שבת הוא דאתי. כלומר ולא אתי כלל למצוה אלא להתיר שבת. והילכך אין זו מצוה שנשנית ע"י משה בסיני וכמו שביארנו לעיל. אבל למאי דפריך אהא דקאמר ואין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. הני נמי לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל עיין שם. אין אנו צריכין כלל לקרא דוביום השמיני ימול. דבלא"ה אשכחן שנשנית מצות מילה על ידי משה לענין פסח. דכתיב המול לו כל זכר וגו'. ואף על גב דהך קרא לא מיירי במצות מילה אלא לענין עכוב לעשיית הפסח. מ"מ הרי אנן השתא לא בעינן שתהא המצוה ממש נשנית בסיני. דהא השתא קיימינן דמילה ופו"ר לא נשנה מצותן בסיני אלא שנשנו לשום מילתא בעלמא. ולומר דלא דמו לגה"נ שלא נשנית לשום מילתא כלל. וא"כ כיון דנשנית מילה מיהת לענין עכובא דפסח הרי אשכחן דנשנית מילה לשום מילתא בעלמא. ובפרט לפי המבואר באור זרוע (ריש הלכות מילה בח"ב סי' צ"ו) דאין מילת זכרים מעכבת בפסח אלא למי בהמצוה מוטלת עליו. והילכך אשה כיון שפטורה מלמול את הבנים דאימעיטא מקרא דאותו ולא אותה. אין מעכבתה מעשיית הפסח עיי"ש. וכ"כ בפשיטות בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) עייש"ה. וכן מבואר במכילתא (פרשת בא מכילתא דפסתא פרשה ט"ו). דקתני ר"א אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו עיי"ש. ומבואר דהא בהא תליא דאם הי' רשאי לקיים עבדים שאינם רוצים למול בכל השנה גם בערב פסח לא הי' מעכבו לרבו מעשיית הפסח. ומדמעכבו נפק"ל דרשאי לקיימן בערלתן בכל השנה. והא דמרבה התם במכילתא אפי' עבד אשה וקטן דמעכבן מעשיית הפסח. יש לומר דהיינו משום דאשה חייבת במילת עבדים דלא אימעיטא אלא ממילת בנה. וקטן אע"פ דהשתא לאו בר מצוות הוא ולא רמיא עלי' מילת עבדיו. מ"מ גלי קרא דמעכבתו בפסח משום דאתי לכלל חיובא כשיגדיל. ועי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ו) ובכ"מ שם שכתב דגירסא אחרת היתה להרמב"ם במכילתא שם בזה. אבל בפסיקתא זוטרתא ובילקוט ובשכל טוב הגירסא כדאי' לפנינו עיי"ש. ומיהו עכ"פ לגירסת הרמב"ם במכילתא שם דממעט אשה וקטן שאין מילת עבדיהם מעכבתם. כ"ש שיש ראי' משם דהא בהא תליא. דלהכי מעכבו משום שחובת מילתו מוטלת עליו. וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא השתא הילכך אינה מעכבתו. וכן אשה י"ל דכמו שאינה חייבת במילת בנה הכי נמי לא מיחייבא במילת עבדים. כנראה מדברי התוס' (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) בד"ה אותו עייש"ה. והילכך אין מילת עבדים מעכבתה. והא גופא אשמעינן קרא דממעט אשה. וכבר כתבו מזה באחרונים. וקצתם רצו להוכיח מדברי הרמב"ם איפכא דלאו הא בהא תליא. דאפשר דמעכבו בפסח אע"פ שאין החובה מוטלת עליו למולו. ואין זה מוכרח ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מדברי המכילתא שהבאתי מתבאר בהדיא דהא בהא תליא. דלא מעכב בפסח אלא מי שהמצוה מוטלת עליו. מדמייתי ראי' דאין מקיימין עבדים שאין מולין מדמעכבי בפסח כמשכ"ל. וכן ביותר ביאור בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב עיי"ש. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. וא"כ הרי נשנית מצות מילה ע"י משה בפרשת קרבן פסח. ואע"ג דלמילתי' אתני לעכבו בעשיית ואכילת הפסח אם לא ימול. מ"מ הרי איתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ואע"ג דפרשה זו לא בסיני נאמרה אלא במצרים. מ"מ פשוט דמאי דבעינן נשנית בסיני לאו דוקא בסיני אלא נשנית ע"י משה קאמרינן וכדגמרינן מקרא דתורה צוה לנו משה וגו' תורה בגימ' תרי"א וכו'. וכתיב זאת התורה אשר שם משה וגו'. ועי' באור זרוע (ח"ב סי' א') עיי"ש היטב. אבל דבריו תמוהים אצלי מסוגיא ערוכה דפ"ב דהוריות (ח' ריש ע"ב) עיי"ש. ואכמ"ל בזה:
ומעתה א"כ גם מילת עבדים אשכחן דאיתני ע"י משה בההיא פרשה. דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. ולא דמי לגיד הנשה דלא איתני כלל. ושפיר קאמר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. ואפי' למ"ד במכילתא שם דאין מילת עבדים מעכבת את האדון בפסח. ואז יאכל בו היינו העבד. מ"מ כיון דכתיב בקרא ומלתה אותו. לא גרע מפו"ר דמשום דכתיב שובו לכם לאהליכם. אע"ג דלא אתא קרא אלא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ולא בא אלא להתיר מה שנאסר להם לשעה. מ"מ חשיב לי' כאיתני ע"י משה מיהת לשום מילתא בעלמא. ומשה"כ לא דמי לגה"ג דלא איתני כלל. וכ"ש כאן דבהדיא כתיב ומלתה אותו וגו'. שמשמע פירושו דלאחר שתמול אתה אותו כמו שמוטל עליך אז יאכל בו. דאל"כ אמאי תלה מילתו באדון ולא כתיב כאשר ימול אז יאכל בו. ודאי דחשיב דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ומעתה א"כ אין מכאן שום ראי' לומר דמילת עבדים לאו מצוה בפ"ע היא. וגם אין מזה שום הכרע לומר דמילת עבדים תדחה שבת:
וע"פ מה שביארנו נראה ג"כ במש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' פ"ה) וז"ל וכמו שלא מנינו במנין המצוות מצוות שהם מדברי קבלה לפי שלא נאמרו למשה מסיני בפירוש. כן אין ראוי למנות מה שנאמר קודם נתינת התורה. כיון שלא נאמר בסיני. ע"כ לא נכניס במנין המצוות מה שאמרו בראשון מברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והי' שמך אברהם. שהרי עם אברהם הי' מדבר. ואין ספק שלא נאמר בסיני ואינו דומה למצות פרו ורבו. ואע"פ שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ. לפי שזה הלשון מוכיח שעם אברהם הי' מדבר עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דקרא דוהי' שמך אברהם עשה גמורה היא. והי' ראוי למנותה במנין העשין. אם לא משום שלא נאמרה אלא קודם נתינת התורה. ודבריו תמוהים לכאורה טובא. דא"כ הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני וקשה אמאי קאמר התם דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. והא איכא נמי הך דהקורא לאברהם אברם ואליבא דכ"ע. וכן הר"ב כפתור ופרח (פרק מ"ב) עמד בזה על הרמב"ם ושאר מוני המצוות שלא מנו עשה זו עיי"ש בדבריו. וע"כ ס"ל ג"כ דעשה דאורייתא היא. והוא תמוה כמש"כ. אבל לפי מה שביארנו נראה דכיון דגם מסיני ואילך נזכר בתורה בכל מקום אברהם. אע"פ שלא נאמר למצוה שיקראוהו כך דוקא. מ"מ הו"ל כמילה לשינויא קמא ופו"ר. דמשום מילתא בעלמא איתני ולא משום מצוותן כלל. ואפי' הכי לא תשיב להו בהדי גיד הנשה מה"ט. משום דבעי למימר דאין לנו מצוה שלא נשנית כלל אלא גיד הנשה בלבד ואליבא דר"י. משא"כ הני דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. וא"כ הך עשה נמי דהקורא לאברהם אברם. כיון דנשנה מיהת אברהם בסיני ע"י משה. אע"ג דלשום מילתא איתני ולא משום מצוה כלל. לא כייל לה בהדי גה"נ שנאמרה ולא נשנית. משום דגה"נ לא איתני כלל. וזו איתני מיהת לשום מילתא בעלמא:
ואמנם עיקר דברי הרשב"ץ ז"ל סתומים טובא לכאורה וצריכין ביאור. דמה בכך שעם אברהם הי' מדבר ולא נאמר בסיני. הא מ"מ הו"ל מצוה שנאמרה לבני נת ולא נשנית בסיני דאמרינן דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומש"כ דאינו דומה למצות פו"ר ואע"פ שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ וכו'. אינו מובן לכאורה כלל. דהרי היינו הך. והנראה בכוונתו דקשה לו מאי דאמרינן ואנו אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. והרי כיון דלא קיי"ל כר"י אלא כרבנן דפליגי עלי' ואמרי דגה"נ בסיני נאמר. א"כ לא משכחת לדידן מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני כלל. ולמה לו לריב"ח למכלל כללא אליבא דר"י דבלא"ה לא קיי"ל כוותי'. ואע"ג דהבה"ג בסוף הלכות גיד הנשה פסק בזה כר"י עיי"ש. מ"מ שאר ראשונים לא פסקו כן. הן אמת דעיקר כללא דכייל דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה וכו' נפק"מ גם לדידן לענין מילה לפום שינויא קמא דגמרא לקמן. ולענין פו"ר דהו"ל ג"כ מצוות שנאמרו לבני נח ולא נשנו בסיני. מ"מ קשה במאי דמסיים וקאמר דאין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. דפירושו לפי המסקנא דאין לנו מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית כלל בסיני ואפי' לשום מילתא בעלמא לא נזכרה בתורה. אלא גה"נ ואליבא דר"י. והרי אנן לא קיי"ל כר"י. ובפרט דמלישנא דקאמר ואנו אין לנו אלא גה"נ וכו'. משמע דלדידן קאמר הכי. והרי לדידן הא ליתא וכדמסיים הוא גופי' וקאמר ואליבא דר"י. ואע"ג דזמנין דמפרש בגמרא גם מילתא דמ"ד דלית הילכתא כוותי'. היינו דוקא היכא שבא לפרושי מילתי'. אבל כאן לית בה נפק"מ אפי' לפרושי מילתי' דר"י. ולכן ס"ל להרשב"ץ ז"ל דמאי דקאמר ואליבא דר"י. לא על עיקר מילתא דר"י קאי. אלא על טעמי' דר"י. דקתני בברייתא (בפרק גיד הנשה ק"א ע"ב) א"ל לר"י וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל. ולא נקראו בני ישראל עד סיני. אלא בסיני נאמר וכו' עיי"ש. מבואר מזה דטעמי' דר"י היינו משום דס"ל דבני ישראל היינו ישראל סבא. כאילו כתיב בני יעקב. מדנכתב במקום המעשה. וס"ל לריב"ח דבברייתא שם רבנן לר"י לדידי' הוא דקאמרי הכי. דמגופי' דקרא מוכח דבסיני הוא דנאמר משום דלא נקראו בני ישראל לענין מצות אלא מסיני ואילך. אבל עיקר טעמייהו דרבנן היינו משום דכיון דלא נשנית מצוה זו בסיני ודאי דלישראל הוא שנאמרה מעיקרא ולא לבני נח. והיינו דקאמר ואנו אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. דרצה לומר אליבא דר"י דס"ל דאין במשמעות הכתוב הכרע לומר דמסיני נאמרה. ומדכתיב במקום המעשה ראוי לומר דמאז ואילך נאסר. ולפיכך הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ. דהיינו שכתובה אצל בני נח. אלא לפי שלא נשנית בסיני אמרינן דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל בסיני ולא לב"נ אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר. וא"כ עיקר מילתא דריב"ח קאי אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. ובודאי דלישנא דריב"ח דקאמר דלישראל נאמרה ולא לב"נ הכי משמע. דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ. וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת וישלח) דמבואר בהדיא דזו היא שיטתו. דכתב שם וז"ל ואמר ריב"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. והכן טול גיד הנשה שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה. וכשבא משה רבינו ואסרו. במקומו אסרו (פי' שכתב בתורה איסורו במקומו) במקום סיפור המעשה. אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו. שכל מה שנאמר לב"נ ונשנית בהר סיני. כגון מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. בני נח מוזהרים עליהם. אבל מצוה שאינה נשנית אין בני נח מוזהרין עליה. כגון גיד הנשה עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ לפרש מילתא דריב"ח דאמר והכן טול גה"נ אליבא דרבנן דס"ל דמסיני נאסר. אלא דמעצמן נהגו בו איסור קודם מתן תורה. נראה דלא היתה לפניו הגירסא שלפנינו בגמרא (פרק גיד הנשה צ"א ע"א) דאמרינן עלה כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ עיי"ש. ולכן ס"ל דודאי אתיא כהילכתא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. אלא דגם רבנן מודו דמעצמן נהגו בו איסור משעת מעשה ואילך. וזו היא גם דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים ה"א). ועי' בלח"מ שם. ובמל"מ (פ"י ממלכים ה"ז) עייש"ה. ובזה נסתלקה קושית התוס' שם בד"ה כמ"ד עיי"ש. ומש"כ דמילה הו"ל מצוה שנאמרה ונשנית כע"ז וג"ע וש"ד דבני נח מוזהרין עליהם. נראה דהיינו משום דס"ל לעיקר כשינויא בתרא בסוגיא דסנהדרין שם דמילה נאמרה ונשנית. והא דלישראל נאמרה ולא לב"נ משום דמעיקרא לאברהם הוא דקמזהר לי' רחמנא עיי"ש. ומש"כ ב"נ מוזהרים עליהם כוונתו לצדדין. דע"ז וג"ע וש"ד ב"נ מוזהרים עליהם מאז קודם מ"ת וגם לאח"כ. אבל מילה היו מוזהרים עליה עד מ"ת אברהם וזרעו שלהם ניתנה שהי' להם דין ב"נ עד מ"ת. וגם אח"כ שיש להם דין ישראל. אבל שאר ב"נ לא נהגה ולא נוהגת בהם כלל. ועכ"פ מבואר להדיא בפסיקתא כאן דטעמא דרבנן דאמרי מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר. משום דהו"ל מצוה שנאמרה לב"נ. ולא נשנית בסיני. ומבואר דס"ל דמאי דאמרינן דנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. היינו לומר דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ אלא שנכתבה במקומה משום איזה טעם. וזו היא ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל:
אלא דלפ"ז קשה לכאורה הא תינח בפו"ר. דאפשר לומר דמצות פו"ר אע"ג דנכתבה אצל ב"נ. מ"מ מעיקרא לישראל נאמרה ולא לב"נ. אלא שנכתבה אצל בני נח משום איזה טעם. כדאמרינן בגיד הנשה. אבל מילה הא ודאי דלאברהם נאמרה כמפורש בקרא בהדיא. דכתיב ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו' וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלקים. וא"כ הא תינח לשינויא בתרא דמילה נאמרה ונשנית אבל לשינויא קמא דס"ל דמילה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני קשה מנ"ל דנאמרה לישראל ולא לב"נ. אדרבה הו"ל למימר דלב"נ ולא לישראל נאמרה. דהרי כאן ע"כ ליכא למימר דמעיקרא לישראל הוא שנאמרה וכמש"כ. והרי מטעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. לשיטה זו לא אמרינן אלא דמעיקרא כשנאמרה המצוה לא נאמרה אלא לישראל. וא"כ במילה דודאי לב"נ נאמרה מעיקרא כמפורש בקרא בהדיא כמש"כ. א"כ הו"ל לומר דלא נאמרה אלא לב"נ ולא לישראל. כיון דלשינויא קמא לא אשכחן דנאמרה בסיני לישראל. מיהו נראה דגם לשינויא קמא ע"כ ליכא למימר דמילה לא נאמרה לישראל. דהא מדכתיב וביום השמיני ימול למישרי שבת. נהי דלפום ההוא שינויא לא מיירי הך קרא בעיקר מצות מילה. אלא בהיתר שבת לצרכה. מ"מ מדשרי קרא שבת למילה. ע"כ דנצטוו ישראל במצוה זו. וממילא עכצ"ל שניטלה מב"נ מסיני ואילך. דהרי לזה ולזה ליכא למימר. דא"כ למה אתני בע"ז. דהא לפום הך שינויא מילה לא נשנית. ואפי' הכי לזה ולזה נאמרה. אלא ודאי ע"כ ניטלה מב"נ מסיני ואילך ונאמרה לישראל. אע"פ שלא נתפרש כן בתורה בהדיא. ויותר נראה לומר בזה דכיון דכללא הוא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ודאי כל היכא דאפשר אית לן למימר דמעיקרא כשניתנה המצוה לא ניתנה אלא לישראל ולא לב"נ. כיון דלא אשכחן בתורה דאח"כ נטלוה מב"נ ונתנוה לישראל. אבל היכא דלא אפשר לומר כן. וכגון במילה דודאי מעיקרא לב"נ הוא שנאמרה כמשכ"ל. ע"כ אית לן למימר דבסיני נאמרה למשה בע"פ שתנטל מב"נ ושלא יתחייבו בה אלא ישראל. דהא ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וגם לזה ולזה ליכא למימר. מדאתני בע"ז כיון שלא נשנית בסיני. ואע"ג דלא אשכחן בתורה בהדיא הכי. ע"כ דחיק ומוקים אנפשי' דבע"פ נאמר כך למשה בסיני:
ומעתה א"כ זהו ביאור דברי הרשב"ץ ז"ל. שכתב דאין ראוי למנות מה שנאמר קודם מתן תורה. אע"ג דיש לנו הוכחה דמסיני ואילך ניטלה מבני נח ונאמרה לישראל. אי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. או מהוכחה אחרת. מ"מ כיון דאין מצוה זו מפורשת בתורה שנאמרה לישראל בסיני. אינה נמנית במנין תרי"ג מצות. ע"כ לא נכניס במנין המצוות מה שאמרו הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והי' שמך אברהם. שהרי עם אברהם הי' מדבר. דבהדי' כתיב בההוא קרא והי' שמך אברהם. הרי דלאברהם עצמו הוא דקאמר הכי. וא"כ ע"כ לא שייך לומר דמעיקרא כשנאמרה העשה לא נאמרה אלא בסיני לישראל. ולא יתכן אלא לומר דאע"פ דמעיקרא לב"נ נאמרה. מ"מ אח"כ נאמרה בסיני בע"פ למשה. וניטלה מב"נ. וכיון דמעתה אין עשה זו מפורשת בתורה אינה נמנית במנין תרי"ג. ואינה דומה למ"ע דפו"ר. דאע"פ שלא נשנית בסיני מ"מ מכח סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אמרינן דמעיקרא כשנאמרה. לישראל בסיני הוא שנאמרה ולא לבני נח. אלא דקרא דואתם פרו ורבו נכתב במקומו אצל בני נח מאיזה טעם. והאמת הוא שלא נאמר אלא בסיני כדאמרו רבנן גבי גיד הנשה. ולהכי שפיר נמנה במנין העשין שבתרי"ג מצות. ובודאי דלפ"ז גם מילה לשינויא קמא דהתם לא תבוא במנין תרי"ג מה"ט. אלא דנקטינן עיקר כשינויא בתרא דמילה נשנית בסיני בקרא דוביום השמיני ימול. דבעיקר מצות מילה דבר הכתוב. וכפירש"י שם עיי"ש. וכדעת הפסיקתא זוטרתא שהבאתי דנקט ג"כ עיקר כהך שינויא בתרא כמשכ"ל. ומה"ט נקט ג"כ הרמב"ם במנין המצות הקצר (עשין רט"ו) עשה דמילה מהך קרא דוביום השמיני ימול. וכמו שהביאו בכ"מ (ריש הלכות מילה). וחזר בו ממש"כ בסה"מ מקרא דהמול לכם כל זכר. וידוע דדבריו שבחבורו הגדול עיקר. ובהרבה דברים חזר בו שם ממש"כ בסה"מ. ומנין המצות הקצר כתבו בחבורו הגדול. וכן הסמ"ג (עשין כ"ח) הביא העשה דמילה מהך קרא עיי"ש. והיינו מטעם שכתב הרשב"ץ ז"ל דמה שלא נאמר בתורה לישראל מסיני אינו נמנה. וקרא דהמול לכם כל זכר לאברהם נאמר:
והשתא לפ"ז ממילא ניחא בלא"ה מה שהקשינו לעיל להרשב"ץ ז"ל מדקאמר ואנו אין לנו אלא גיד הנשה. ולא קחשיב נמי עשה דוהי' שמך אברהם דנאמרה ולא נשנית. דלפי מה שנתבאר אין כאן מקום קושיא כלל. דקאי על מאי דקאמר מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. והיינו לומר דמעיקרא כשנאמרה מצוה זו בתחילה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ. אלא שנכתבה במקומה. כמו שנתבאר לדעת הפסיקתא זוטרתא והרשב"ץ ז"ל. ועל זה קאמר שפיר ואנו אין לנו אלא גיד הנשה בלבד. דבגיד הנשה לרבנן דקיי"ל כוותייהו מעולם לא נאמרה מצות גיד הנשה לב"נ אלא לישראל בסיני אלא שנכתבה במקום המעשה כדי לידע מאיזה טעם נאסר. משא"כ עשה דהקורא לאברהם אברם דאי אפשר לומר שלא נאמרה אלא בסיני. שהרי עם אברהם הי' מדבר ואין ספק שלא נאמרה בסיני כמש"כ הרשב"ץ ז"ל. ובהכי לא מיירי ריב"ח. דמצות כיו"ב ודאי איכא נמי אחריני שלא נשנו בסיני. והא דפריך בגמרא הני נמי לא איתני. אע"ג דמילה נמי לשינויא קמא. דקיימינן התם אליבי' השתא. הו"ל ממש דומיא דעשה דקורא לאברהם אברם דאין ספק שלא נאמרה בסיני כמשכ"ל. י"ל דאין הכי נמי דודאי במילה הוה מצי לתרוצי כמו שתירצנו בעשה דקורא לאברהם אברם. אלא דעיקר קושייתו ממצוה דפו"ר דהו"ל ממש דומיא דגה"נ. ובשינויא דמשני מפו"ר ממילא ניחא נמי דלא תקשה ממילה:
והנה לכאורה לפי דברי הרשב"ץ ז"ל אלו. מילת עבדים כיון שלא נשנית בסיני אין ראוי למנותה במנין העשין כלל. דהו"ל ממש כעשה דוהי' שמך אברהם. דהרי גם כאן עם אברהם הי' מדבר. ואין ספק שלא נאמרה בסיני כמשכ"ל. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה. ורצה עפ"ז לתרץ קושית הכ"מ על הרמב"ם שהבאתי לעיל. אבל נראה דלא מיבעיא להרמב"ם ז"ל גופי' דליתא שהרי כיון דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל מילת עבדים דוחה שבת כמילת בנים. וא"כ הו"ל בכלל קרא דוביום השמיני ימול כמילת בנים. וכמו דמילת בנים חשיבא מה"ט מצוה שנאמרה ונשנית. לפי מאי דנקטו הרמב"ם וסייעתו ז"ל עיקר כשינויא בתרא כמשכ"ל. הכי נמי חשיבא מילת עבדים נאמרה ונשנית מהאי טעמא גופא. איברא דלפ"ז ממילא נסתלקה קושית הכ"מ על הרמב"ם מצד אחר. משום דכיון דמה שנאמר קודם מתן תורה ע"פ ה' ביד משה אינו נמנה במנין תרי"ג מצוות. ואין לנו למנות אלא העשה שנשנית בסיני והיינו עשה דוביום השמיני ימול. והרי בהאי קרא נכללו כאחת בעשה אחת מילת כל הזכרים הנימולים בשמיני ודוחין את השבת אחד בנים ואחד עבדים הילכך מנאן הרמב"ם וסייעתו ז"ל שפיר בעשה אחת. וזהו שדקדק הרמב"ם בפרטי מנין המצוה שבריש הלכות מילה וכתב וז"ל הלכות מילה מצות עשה אחת והיא למול הזכרים ביום השמיני עכ"ל עיי"ש. ולשונו ז"ל מדוקדק היטב עפמש"כ. וגם מש"כ במנין המצות הקצר שהעתיקו הכ"מ שם. למול את הבן שנאמר וביום השמיני וגו'. כוונתו למול את הזכר. כידוע דפעמים הרבה תבוא הוראת בן במקום זכר לעומת הוראת לשון בת לנקבה. ואין הכוונה לבן ביחוסו להאב ולאפוקי עבדו שאינו בנו. ועכ"פ לפ"ז הו"ל מילת עבדים מצוה נמנית כמילת בנים. אלא לפי שנכללו בעשה אחת בנים ועבדים לכך אין נמנין במנין העשין אלא באחת. ואפי' להסוברין דעבדים אע"פ שנימולין לשמונה אין מילתן דוחה שבת. ואין עבדים בכלל קרא דוביום השמיני ימול. מ"מ נראה דאע"פ שעיקר מצוה זו נאמרה קודם מתן תורה. שפיר יש למנותה אפי' לדברי הרשב"ץ ז"ל. משום דמצוה זו מעיקרא לאברהם וזרעו הוא דקמזהר רחמנא ולא נאמרה לשאר ב"נ. הילכך גם כשעמדו על הר סיני ויצאו מכלל ב"נ. כיון דאמרינן דלא יצאו אלא להתקדש בקדושה יתירה להחמיר עליהם ולא להקל. א"כ הרי נתקיימה ונתחזקה עליהם מצוה זו בסיני כאילו נשנית וחזרה וניתנה להם עכשיו מחדש. והו"ל מצוה מפורשת בתורה בהדיא. ולא דמיא לעשה דקורא לאברהם אברם. דההיא לכולהו ב"נ ניתנה מעיקרא. וכיון דעם אברהם הי' מדבר. כמו שמוכיח לשון העשה והי' שמך אברהם. ואין ספק שלא ניתנה בסיני. ע"כ דבסיני ניטלה מכולהו בני נח וניתנה לישראל משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. דהרי שתהי' לזה ולזה נאמרה ליכא למימר. דא"כ אמאי אתני בע"ז וכמבואר בסוגיא שם. וגם שתהי' נאמרה לב"נ ולא לישראל אי אפשר לומר. מדליכא מידי דלב"נ מצוה ולישראל רשות. וע"כ אין לנו אלא לומר שבסיני ניטלה מכולהו ב"נ וניתנה לישראל ע"י משה בע"פ. אע"פ דלא אשכחן לה רמיזא בתורה כלל. ולהכי ס"ל להרשב"ץ שאינה נמנית במספר העשין הכתובות בתורה. דהו"ל כעשה דמדברי קבלה. כיון שאינה מפורשת בתורה. וכן במצות פו"ר אי לאו דאמרינן דמעיקרא בסיני היא שנאמרה הו"ל למימר שאינה נמנית. וכן גיד הנשה אליבא דרבנן. משא"כ עשה דמילת עבדים דמעיקרא לאברהם ולזרעו הוא שנאמרה. ולא ניטלה מהם כלל בסיני. דלהתקדש יצאו ולא להקל והרי המצוה מפורשת בתורה לישראל. ודאי לא גריעא משאר עשין שבמספר תרי"ג מצוות. ועפ"ז ניחא ג"כ דאפי' לר"י דאמר דאזהרת גיד הנשה לבני יעקב נאמרה מ"מ שפיר נמנית במספר הלאוין אע"פ שנאמרה קודם מ"ת. משום דגם מעיקרא לא נאמרה אלא לבני ישראל כדכתיב ע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו'. והו"ל ממש דומיא דעשה דמילת עבדים לדידן. ובהכי ניחא מה שיש להקשות לכאורה על הרשב"ץ ז"ל בזה דדבריו נראין כסותרין זא"ז למש"כ (בפתיחתו לזה"ר) להקשות בההיא דפסחים (פרק האשה צ"א ע"א) ס"ל לר"י דקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך בא לאזהרה שלא לשחוט את הפסח ביחיד. ולדבריו הוא נמנה במספר הלאוין. ולדברי ר"י ור"ש דפליגי עלי' התם הוא בכלל אזהרת שחוטי חוץ ולא יכנס במנין פרטי. וא"כ לרבי יהודה פשו להו לאוין. או לרבי יוסי ור"ש חסר לאו אחד ממנין תרי"ג עיי"ש בדבריו. והשתא לפי דבריו גופי' כאן דמצוה שנאמרה קודם מ"ת אין ראוי למנות בחשבון תרי"ג מצות. אם כן הדברים מכוונים. דרבי יהודה לטעמי' אזיל דאמר דאזהרת גיד הנשה לבני יעקב נאמרה. וא"כ אינה נמנית דהו"ל מצוה שקודם מ"ת. והו"ל דומיא דעשה דוהי' שמך אברהם שאינה נמנית מה"ט. דהא לרבי יהודה משמע לי' דמבני יעקב נאמרה. ואין ספק שלא נשנית בסיני. והילכך תחת אזהרה זו הוא מכניס במנין אזהרה דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אבל רבי יוסי ור"ש. שהם מכלל רבנן דרבי יהודה. דסברי דגיד הנשה בסיני נאמרה. וא"כ נכנסת במנין האזהרות שבתרי"ג מצוות. הילכך לטעמייהו אזלי וס"ל דאזהרה דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אינה אלא אזהרה כפולה לאיסור שחוטי חוץ ולא תבוא במנין האזהרות בפ"ע. ונמצא דהחשבון מכוון ומדוקדק לכ"ע. ואין כאן מקום גמגום כלל בזה. אבל לפי מה שביארנו דברי הרשב"ץ נכונים ואין סתירה בדבריו. ועי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (סו"פ גה"נ) שיש לו בזה דרך אחרת לגמרי מדרכו של הרשב"ץ ז"ל. עם כי נראין קצת קרובין זל"ז. עייש"ה שדבריו תמוהים טובא וצע"ג. וראיתי בקהלת יעקב אלבלעי (פ"ח מהלכות מאכלות אסורות ה"ה) שהרגיש קצת במה שיש לעמוד על דבריו והאריך בזה. אבל אין דבריו מספיקים כלל עיי"ש. ועי' בכפתור ופרח (פ"א) שגם הוא כתב כדברי הרמב"ם באריכות יותר קצת עיי"ש. ומבואר דמקורו מדברי הרמב"ם שם. ועי' באגרות הרמב"ם ז"ל בתשובתו למר יוסף בן גאבר ז"ל מה שנשאל על דבריו אלו ומה שהשיב בזה עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה:
ועכ"פ מתבאר לנו דמסוגיא דסנהדרין שם אין הכרע לומר דמילת עבדים דחי שבת ושתהי' בכלל קרא דוביום השמיני ימול. אבל עדיין יש להביא ראיה לכאורה מדאמרינן (בפרק ראד"מ קל"ב ע"א) דר"א יליף התם למילה שדוחה שבת בגזרה שוה דאות ברית ודורות מאות ברית ודורות עיי"ש. ופירש"י דבשבת כתיב לדורותם ברית עולם. ובמילה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם עיי"ש. והנה מה שהביא רש"י דורות במילה מהך קרא המאוחר. ולא הביא מקרא דלעיל מיני' המוקדם בראש הפרשה. דכתיב אתה וזרעך אחריך לדורותם. וגם הך קרא עדיף טפי לדון בו גז"ש משבת. דדמי טפי. דבתרווייהו כתיב לדורותם. משא"כ כאן דכתיב במילה לדורותיכם. הדבר פשוט דהיינו משום דבההוא קרא דלעיל דכתיב בי' אתה וזרעך לדורותם. דמיירי נמי במילת אברהם גופי' דהו"ל גדול תקשה דא"כ מילת גדול נמי תדחה שבת. וכדפריך נמי לעיל אגז"ש דברית ברית. גדול דכתיב בי' ברית לידחי שבת עיי"ש. ולכך ע"כ צריך לפרושי כפירש"י דלא מייתי אלא מקרא דבן שמונת ימים ימול לכם כ"ז לדורותיכם. דמיירי בקטן לחוד. ומה"ט נמי לא מייתי מקרא דלעיל מיני' דכתיב בי' לדורותם ברית עולם. ועי' מש"כ הרש"ל ז"ל שם עיי"ש. אלא דהשתא לפ"ז יש להכריח לכאורה מזה דמילת עבדים דחי שבת. דהא הך קרא דבן שמונת ימים ימול לכם כ"ז לדורותיכם במילת עבדים מיירי. וכדמסיים קרא בהדיא יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. וכמש"כ כבר לעיל. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת לך) דאי' התם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם תני הלוקח בר שפחתו של עכו"ם ר"י אמר שימול לשמונה דכתיב כל זכר אפי' בן השפחה עיי"ש. וכנראה כן היתה גירסתו (בבראשית רבה פמ"ו) עיי"ש דגירסא שלפנינו תמוה. והר"ש יפה ביפ"ת טרח להגיה עיי"ש. אבל כפי הגירסא שבפסיקתא הוא נכון. הרי מבואר מזה דגם רישא דההוא קרא דכתיב בי' לדורותיכם בעבדים מיירי. וכן מבואר במדרש שכל טוב. דאיתא שם אשר לא מזרעך הוא כ"ש זרעך שהוא עיקר שנמול לשמונה עיי"ש. הרי דס"ל ע"כ דכולי' הך קרא קאי על עבדים בלבד ורישא אסיפא קאי. דאל"כ הרי בהדיא כתיב ברישא דהך קרא גופי' דזרעך נימול לשמונה. דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ומאי ענין לק"ו זה שבא לדון זרעך מן שלא מזרעך. אלא ע"כ דס"ל דכולי' קרא לא קאי אלא על מילת עבדים בלבד. דאין בכלל אלא מה שבפרט כמשכ"ל. והשתא כיון דעיקר גזרה שוה דילפינן מינה לר"א דמילה דוחה שבת גבי מילת עבד כתיבא. ודאי דאין לחלק בין מילת בנים למילת עבדים לענין לדחות עלי' את השבת. ועדיפא מינה ראיתי במדרש שכל טוב שם. שכתב וז"ל ורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת עכ"ל עיי"ש. הרי דמהך קרא גופי' דכתיב במילת עבדים דרשו שדוחה שבת. איברא דמקור דברים אלו לא ידענא מנ"ל. וגם הוא נגד סוגיא דגמרא בפרא"ד שם עיי"ש. ועכ"פ לר"א ורנב"י שם דדרשוה מקרא דלדורותיכם בגזרה שוה. ודאי מילת עבדים ג"כ דחיא שבת. ומדר"א ורנב"י נשמע לדרבי יוחנן. דאע"ג דלא נפק"ל למילה שדוחה שבת אלא מקרא דוביום השמיני ימול. מ"מ אית לן למימר דס"ל דגם עבדים בכלל. דבהכי לא אשכחן דפליגי. וא"כ אע"ג דמסקינן כר"י דתניא בברייתא כוותי' עיי"ש. מ"מ מתבאר דגם לדידי' מילת עבדים דחיא שבת כמילת בנים:
איברא דראיתי בפירש"י שם (לקמן קל"ה ע"ב) בד"ה יש יליד בית וכו'. שכתב וז"ל וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. ומסתברא דהאי דמפרש בי' לשמונה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן. דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא דס"ל לרש"י ז"ל דרישא דההיא קרא דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. בבנים דוקא מיירי. מדכתיב בי' לכם. והילכך דרשינן סיפא דקרא דכתיב בי' יליד בית ומקנת כסף דוקא דומיא דלכם דרישא דקרא. דהיינו בנים. הן אמת דמאי דמשמע לכאורה מפירש"י שם דלכם לא שייך אלא בבנים ולא בעבדים. קשה לכאורה מדאמרינן ביבמות (פרק הבא על יבמתו ס' ע"ב) תניא רשב"י אומר גיורת פחותה משלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וגו' החיו לכם. והרי פנחס הי' עמהם. ורבנן לעבדים ולשפחות עיי"ש. הרי דלרבנן דקיי"ל כוותייהו התם. כתב בקרא לכם על עבדים ושפחות. אלא שיש לומר דעיקר דיוקו של רש"י לומר דרישא דקרא בבנים מיירי. אינו מלישנא דלכם. דודאי גם על עבדים שייך לשון לכם. אלא משום דבלא"ה ס"ל לרש"י דרישא דהך קרא מיירי בבנים. לכן כתב דדומיא דלכם בעינן. דהיינו דומיא דבנים דמיירי בהו ברישא דקרא ונרמזו בלשון לכם ולא נזכרו בפירוש. ועכ"פ מבואר דס"ל לרש"י דרישא דהך קרא דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם בבנים מיירי ולא בעבדים. ומעתה א"כ לפ"ז אין ראי' מזה לומר דמילת עבדים דחי שבת:
ונראה דיש מקום להביא ראי' איפכא דאין מילת עבדים דוחה שבת. דאם איתא דמילת עבדים דחי שבת. א"כ ודאי פשיטא דגם מכשירין דמילת עבד דחו שבת. לר"א דס"ל מכשירי מילה דחו שבת כמילה עצמה. דהא סתמא פסיק ותני במתניתין (דריש פרק ראד"מ) ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש וכו'. ועוד אר"א כורתין עצים לעשות פחמים ולעשות ברזל וכו' עיי"ש. ובודאי דבכל מילה הדוחה שבת קאמר הכי. ועוד מדאמרינן בגמרא שם (קל"א ע"א) אמר ר"י לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת וכו'. ומקשינן עלה למעוטי מאי. אילימא למעוטי לולב והתניא וכו'. ואלא למעוטי שופר והתניא וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דמילת עבדים אע"פ שדוחה שבת אין מכשירין שלה דוחין שבת אפי' לר"א. א"כ אמאי לא קאמר דלמעוטי במילה גופא אתי. דאע"ג דבמילה קאמר ר"א בהדיא במתניתין דמכשירין דחו שבת. מ"מ היינו דוקא במילת בנים. אבל במילת עבדים אע"ג דמילה עצמה דחיא שבת. מ"מ במכשירין שלה מודה ר"א לרבנן דלא דחו שבת. ועכצ"ל דלהסוברין דמילת עבדים דחיא שבת. הכי נמי מכשירין דידה לר"א דחו שבת כבמילת בנים. והשתא קשה לפי מאי דמסיק התם דאתי למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו דמודה ר"א. ומפרש התם טעמא משום דהואיל ובידו להפקירן. ופירש"י ז"ל ונפקי מרשותי' ולאו עלי' רמיא חובתו עכ"ל עיי"ש. וא"כ מכשירי מילת עבדים היכי דחו שבת לר"א. והרי הך טעמא גופי' שייך נמי התם. דבידו להפקיר העבד ונפיק מרשותי' ולאו עלי' רמיא חובת מילתו. אלא ודאי ע"כ מוכרת מזה דמילת עבדים עצמה נמי לא דחי שבת. דאין לנו דחיית שבת אלא במילת בנים דוקא מטעמא שביארנו לעיל. ומה"ט הוא דלא קאמר דאתי למעוטי מכשירין דמילת עבדים שהרי בזה אפי' מילה עצמה לא דחיא שבת. וזה קשה טובא לכאורה על דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל:
והנה לכאורה להרמב"ם ז"ל גופי' לא תקשה כ"כ. דאפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' אזיל. שכתב (ריש פ"א מהלכות מילה) וז"ל עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מ"ע וכו'. ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן עכ"ל עיי"ש. ונמשך אחריו ג"כ הטור (ביו"ד סי' רס"ז) עיי"ש. ולפ"ז נראה לומר דגבי עבדים לא שייכא סברא דהואיל ובידו להפקירן לענין דחיית שבת. דהרי אפי' לאחר שהפקירן אכתי לא פקע חיובי' לגמרי מלמולו. דלא גרע משאר כל ישראל דמחייבי למול את העבד. דהרי מאי דאמרינן דאי לא מהלו אבוה מחייבי ב"ד למולו אין הכוונה דוקא ב"ד. דהא בקרא דהמול לכם כל זכר דגמרינן מיני' חיובא לב"ד (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) לא כתב ב"ד ולא רמיזא כלל. אלא ע"כ כל ישראל קאמרינן. ולא נקט ב"ד אלא משום דב"ד במקום כל ישראל קיימי. ובידם לכופו לכך בע"כ. וכן מבואר בהדיא בפיה"מ להרמב"ם (סוף פרק ראד"מ) וברא"ש (פרק כיסוי הדם סי' ח'). ובפרדס לרש"י (סי' מ"א) עיי"ש. וא"כ גם לאחר שהפקירו. אע"פ שאינו חייב במילתו מתורת אדון. מ"מ לא גרע מאחר. שהרי כל ישראל חייבים במילתו כשלא מהלו האדון. ולא נפקע חיובי' במה שהפקירו. והילכך אין לחלק לענין לדחות את השבת בין מילת בנים למילת עבדים:
ואמנם דברי הרמב"ם אלו לא מצינו להם מקור בשום דוכתא ולא ידענו מנ"ל הא. דבגמרא (בסוגיא דפ"ק דקידושין שם) לא אמרינן הכי אלא לענין מילת בנים לחוד. אבל במילת עבדים לא אשכחן בשום דוכתא דרמיא חיובא אלא על האדון. אבל לב"ד לא אשכחן שום חיובא כלל. דקרא דהמול לו כל זכר דנפק"ל מיני' חיובא לב"ד. לא מיירי אלא בבנים. כמפורש בההיא קרא. דכתיב זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ומנ"ל למילף עבדים מבנים כיון דבגמרא לא נזכר דין זה בשום דוכתא כלל אלא בבנים בלבד. הן אמת שכבר ביארתי (לעיל עשה ט"ו) בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיש לנו קרא מיוחד בעבדים לחייב ב"ד לממהלינהו כשלא מהלן האדון. מדכתיב בהו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו'. דכמו דמדכתיב בבנים המול לכם כל זכר. נפק"ל חיובא לב"ד. ה"נ מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים ילפינן חיובא לב"ד ולכל ישראל אם לא מהלן האדון. עיי"ש מה שביארנו בארוכה כל דברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולפ"ז אין אנו צריכין ללמוד עבדים מן בנים. והרמב"ם בזה לטעמי' אזיל דס"ל דמילת עבדים דוחה שבת. וא"כ שפיר י"ל דכולי' קרא דובן שמונת ימים ימול לכם וגו' בעבדים בלחוד מיירי. ולא כפירש"י שהבאתי לעיל. והילכך כמו דמקרא דהמול לכם כל זכר דכתיב בבנים משמע לן אזהרה לב"ד מדכתיב לכם. דמשמע שעם הב"ד דיבר הכתוב. וכמו שביאר הלבוש (עט"ז סי' רס"א) עיי"ש. הכי נמי מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים נמי משמע הכי. ועי' בכ"מ (פ"א מהלכות מילה ה"א) ובב"ח (יו"ד סי' רס"ז) שהביאו מסוגיא דפ"ק דקידושין שם דיליף במילת בנים אזהרה לב"ד מקרא דימול לכם כל זכר עיי"ש. וליתא הכי בגמרא שם. אלא כמשכ"ל. וע"כ ט"ס הוא בכ"מ ובב"ח שם. ובב"י ובב"ח גופי' (בסי' רס"א) איתא כראוי עיי"ש. וראיתי בלבוש שם (סי' רס"ז סעי' א') שכתב דבעבד נפק"ל אזהרה לב"ד מדכתיב המול ימול יליד ביתך וגו'. דדרשינן המול ימול מ"מ עיי"ש. וכוונתו נראה דמ"מ צריך שלא ישאר עומד בערלתו. שאם אין האדון מוהלו חייבין כל ישראל או הב"ד להתעסק במילתו. והלבוש לטעמי' אזיל. דאזיל בשיטת רש"י דקרא דובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר בזכרי ישראל מיירי. אע"ג דסיפא דההוא קרא בעבדים מיירי. וכמבואר בדבריו שם לקמן עיי"ש. ולכן הוצרך לדרוש דרשא אחריתא לאזהרת ב"ד במילת עבדים. אבל דבריו תמוהים בעיני למידרש דרשא כזו מדנפשי' שאין לה שום מקור כלל בשום דוכתא. ובפרט דהך קרא דהמול ימול לא מייתר דאיצטריך לכדדרשינן בירושלמי (שבת פ' ראד"מ ה"ב. ויבמות פרק הערל ה"א) ובבראשית רבה פ' לך. וביבמות (פרק הערל ע"ב ע"א. ובפ"ב דע"ז כ"ז ע"א) עיי"ש ובלבוש גופי' שם (סי' רס"ד סעי' א' וסעי' ד') עיי"ש. וגם יש לתמוה עליו בעיקר מילתא מסוגיא דע"ז שם. דאמרינן מ"ט דר"י וכו'. ורבי יוסי המול ימול וכו'. ואידך נמי הא כתיב המול ימול דברה תורה כלשון ב"א עיי"ש. והשתא אם איתא הרי הך קרא לא מייתר. דאיצטריך לאזהרת ב"ד במילת עבדים. מיהו בלא"ה ההיא סוגיא צ"ע ע"פ סוגיא דיבמות (פרק הערל שם) וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל ביבמות שם והניחה בצ"ע עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי הלבוש אלו ודאי תמוהים לחדש דרשות מדעתו. ובפרט דעיקר דינו של הרמב"ם ז"ל לא נתבאר מקורו:
ויותר נכון לומר בדעת הרמב"ם כדכתיבנא דנפק"ל בעבדים מקרא דימול לכם כל זכר. דהיינו ממש כדרשתם בבנים מקרא דהמול לכם כל זכר. וס"ל להרמב"ם דהיינו הך. ונקטו בבנים וה"ה לעבדים מה"ט גופא. ומ"מ לפירש"י גם הך קרא בבנים מיירי כמשכ"ל. ואין משם ראי' כלל לעבדים. ואפי' להסוברים דכולי' קרא במילת עבדים לחוד מיירי. מ"מ כיון דבגמרא לא הזכירו דין זה אלא בבנים בלבד. משמע ודאי דאין לנו דין זה אלא בבנים ולא בעבדים. וכן נראה בתשובת רב כהן צדק גאון ז"ל בתשובות הגאונים המכונות שערי צדק (שער ששי סי' כ') דחובת האדון בלבד היא. ובכל יום ויום עובר בעשה דהמול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ואסור להשתמש בו עד שימול אותו עיי"ש. ומייתי לה ג"כ הנשיא רבינו יהודא אלברצלוני ז"ל בספר העתים (סי' קס"ה) עיי"ש. אבל לא רמיא חיובא על אחרים זולת האדון. דאל"כ ודאי הו"ל לגאון לבאר כן דאם עובר ואינו מל אותו מחייבי אחרים או ב"ד למולו עיי"ש היטב. וכן נראה בהדיא מדברי הסמ"ג (עשין כ"ח). דאף שרוב דבריו שם הם מדברי הרמב"ם וכדרכו ז"ל. מ"מ השמיט דבר זה ולא כתב חיובא לבית דין אלא במילת בנים דוקא עיין שם בדבריו. וכן רבינו ירוחם ז"ל לא כתב דין זה אלא בבנים (בנתיב א' ח"ב). ולא בעבדים (בנתיב כ"ג ח"ד). אף דשם ביאר כל דיני מילת העבדים עיי"ש. נראה דס"ל דאין לנו בדין זה אלא הנאמר בגמרא בבנים. אבל בעבדים דלא אשכחן לא אמרינן הכי. אלא באדון בלחוד תליא מילתא. ועלי' דידי' הוא דרמיא מצוה ולא על אחרים. והכי ריהטא סוגיא דיבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) עיי"ש היטב. והיינו טעמא משום דלא מיבעיא להסוברין דכולי' קרא דובן שמונת ימים ימול וגו' לאו בעבדים לחוד מיירי. אלא רישא בבנים וסיפא בעבדים. דלפ"ז ודאי אין לנו אזהרת מילה לב"ד אלא בבנים בלבד כמו שביארנו. אלא אפי' להסוברים דכולי' הך קרא לא מיירי אלא בעבדים בלחוד. וא"כ לכאורה איכא למשמע נמי אזהרה לב"ד במילת עבדים. מדכתיב ימול לכם כל זכר כמשכ"ל. מ"מ נראה דלא איריא. די"ל דאע"ג דמקרא דהמול לכם כל זכר דכתיב בבנים שפיר שמעינן אזהרה לב"ד בבנים. מ"מ מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים ליכא למשמע בהו אזהרה לב"ד. דאיכא למימר דהך קרא לא אתי אלא לרבויי חיובא באדון אע"ג דאין כל העבד שלו אלא אית לי' שותפות בגווי'. דסד"א כיון דכתיב יליד ביתך ומקנת כספך. דידך אין דשותפות לא. כתב רחמנא ימול לכם כל זכר לריבויי שותפות. וכדדרשינן בחולין (קל"ה ע"א) עיי"ש בכולה סוגיא. ובתוס' (פ"ק דסוכה כ"ז ע"ב) בד"ה כל האזרח עייש"ה. או דאיצטריך לדרשא אחרינא ואין להאריך:
וראיתי לרבינו הר"א אב"ד ז"ל באשכול (ח"ב סי' ל"ה) שכתב וז"ל לא מהלי' אבוה או מית אבוה מחייבי ב"ד למולו דכתיב המול לכם כל זכר וכתיב נמי בן שמונת ימים המול (צ"ל ימול) לכם כל זכר עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דתרתי קראי בבנים כתיבי. ואין דין זה אלא בבנים ולא בעבדים. וה"ה דהוה מצי בגמרא שם למילף הך דינא מאידך קרא. אלא דמייתי מקרא קמא. וכן ראיתי להסמ"ק (בסי' קנ"ז) דלא מייתי הך דינא אלא בבנים לחוד. אבל גבי עבדים (בסי' קנ"ח וקנ"ט) לא כתב המצוה אלא על האדון בלבד עיי"ש. מבואר דס"ל דאין הב"ד מחוייבין בה ולא שאר כל ישראל חוץ מהאדון. וכן נראה מתשובת רב נטרונאי גאון ז"ל שבשערי צדק (שער חמשי סי' ט') שכתב וז"ל וששאלתם בשביל עבד ישראל שברח ואכל גיעולי עכו"ם ושתה יין נסך או שנשבה ואכל ושתה לרצונו וחזר בו. כך ראינו לאו ישראל הוא דאפשר להלקותו על עבירות שעבר. ועבד כבהמה. דאמרינן כל זמן שהוא תחת יד רבו חייב בו להנהיגו בכל מצוות ושביתות. שנוהגות בעבדים כשם שחייב בן ישראל במצות בהמתו. כיון שברח אין מחוייב במצוות. וכ"ש כשנשבה וחזר בו ועכשיו שחזר בו חזר למצותו עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל לגאון ז"ל דעבד מצד עצמו לאו בר חיובא במצוות הוא כלל. אפי' כשמל וטבל לשם עבדות. ולא נתחייב במצוות אלא כל זמן שהוא תחת יד רבו. וחובת הרב היא להנהיג את עבדו באיסורין ובמצוות ידועות. וזה דבר חדש מאוד. ויש מקום להאריך בזה אלא שאכ"מ. ועי' נזיר (ס"ב ע"ב) עיי"ש היטב ובראשונים שם. אבל כן מתבאר בהדיא מפרקי דר"א (פכ"ט) והובא באשכול להר"א אב"ד ז"ל (ח"ב סי' מ') דאמרינן התם כל העכו"ם הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וכו'. והעבדים נמולים שלא ברצון אין בהם אמונה כלל. וכן כל העבדים שמל אברהם אבינו לא נתקיים זרעם בישראל. ולא מלן אלא בשביל הטהרה שלא יטמאו מאכל ומשתה וכו' עיי"ש. ומקצתו הובא ג"כ ברמב"ן ורשב"א (יבמות מ"ז ע"ב) עיי"ש. הרי דגם מצות מילת העבדים אינה אלא מצות האדון ולא של העבד כלל. אלא דרמי רחמנא חיובא על האדון שיהיו עבדיו נמולים ולהנהיגם במצוות כדת ישראל. וכן מבואר בתשובת רב שר שלום גאון ז"ל שבשערי צדק שם (שער ששי סי' מ"א) שכתב וז"ל ואחר שעלה מטבילתו רבו מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. מפני שהעבד אינו צריך לאותה טבילה. ורבו הוא שצריך לה לאפות ולבשל וליגע ביינו ולהשקותו ולשחוט לו לכשימול ויטבול וכו'. הילכך טבילה צורך האדון הוא עכ"ל עיי"ש. והדבר ברור שמקורו מפרקי דר"א שהבאתי ועי' בע"ז (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה עד שתשתקע וכו' עייש"ה. שכנראה מקור דבריהם הוא ג"כ מפדר"א שם. אף שלא הזכירוהו. עכ"פ מבואר מדברי גאון ז"ל אלו דהעבד עצמו אין צריך כלל למילה וטבילה שלו. וממילא ג"כ לכל שאר מצוות שמתתייב בהן ע"י מילה וטבילה זו. והיינו משום דהעבד מצד עצמו לאו בר מצוה הוא כלל. ורק חובת האדון שיהי' העבד שבביתו נמול ונטבל ושינהוג במצוות כאשה. וכדעת רבינו נטרונאי גאון ז"ל שהבאתי. וראיתי להרמב"ן ז"ל (ביבמות מ"ו ע"א) והביאו ג"כ הרשב"א שם והה"מ (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"א) שכתב וז"ל וכתב הר"ר יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. ולאו מילתא היא. שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות. והוא צריך לברך עכ"ל עיי"ש. אבל הדבר ברור דמקורן של דברי הרב אלברצלוני ז"ל הוא מדברי מר שר שלום גאון שהבאתי. וס"ל כדעת רבינו נטרונאי גאון ז"ל דהעבד מצד עצמו לאו בר חיובא במצוות הוא כלל. ואין חובתו אלא מצד האדון. וכשברח או נשבה שאינו אצל רבו לא רמיא עלי' חובת המצוות כלל. ואינו לוקה אם עבר על לאוין שבתורה. וא"כ ודאי גם המילה והטבילה שלו אינם אלא לצורך האדון. ואין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל נראה דס"ל כדעת גאון ז"ל שהביא הטור (ביו"ד סי' רס"ז) שכתב דעבד אחר שמל וחזר לגיותו הרי הוא כישראל מומר. ואם חזר בו לוקה על מה שעבר עיי"ש. וא"כ ס"ל דעבד אחר שמל וטבל מתחייב מצד עצמו במצוות. לכן שפיר השיג על הרב האלברצלוני ז"ל דכיון שנכנס בכך תחת כנפי השכינה למקצת מצוות א"כ העבד הוא שעושה מצוה והוא צריך לטבילתו והוא צריך לברך. וכמבואר לא ראה הרמב"ן ז"ל לא תשובת רב שר שלום גאון ז"ל ולא תשובת רב נטרונאי גאון ז"ל. שהם מקור דברי הר"י אלברצלוני ז"ל דלולא זאת לא הי' משיג עליו. דפירכתו מעיקרא ליתא לפי שיטתם. וכמו שנתבאר. ועי' ברמב"ן (שם מ"ז ע"ב) ושאר ראשונים שהביאו מחלוקת קצת ראשונים ז"ל אם העבד כשמשתחרר צריך טבילה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא עיי"ש. וכנראה שיש לתלותה בפלוגתת הגאונים ז"ל שהבאתי כמבואר ואכמ"ל בזה: