אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה יט

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה יט

מצוה יז

וריעך כמוך תחשקם. הוא מ"ע דואהבת לרעך כמוך. והיא עשה פשוטה ומפורשת ומנאוה כל מוני המצות. אלא שיש לתמוה לכאורה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה איננו מונה אלא אחת משתיהן או הלאו או העשה. וא"כ אתר שמנה כאן עשה זו דואהבת לרעך כמוך שוב לא הי' לו לפי דרכו ז"ל למנות לאו דלא תשנא את אחיך שמנאו לקמן במספר הלאוין. ואמנם כבר ראיתי להסמ"ק. שגם הוא הולך בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל שלא למנות ל"ת ועשה שבמצוה אחת אלא במצוה אחת. ולא כשאר מוני המצות המונים הלאו במספר הלאוין וגם העשה במספר העשין. אע"ג דהעשה נשמע מכלל הלאו והלאו מכלל העשה. וכמש"כ לעיל בעשה דת"ת. ומ"מ כאן אע"פ שכבר מנה הסמ"ק עשה דואהבת לרעך כמוך (בסי' ח') חזר ומנה גם לאו דלא תשנא אחיך בלבבך (בסי' י"ז) והוא עצמו הרגיש במה שקשה לזה דלאו דלא תשנא כבר הוא בכלל עשה דואהבת לרעך. ואין כאן מצוה חדשה ואין למנותה בפ"ע. אלא נכללת בכלל העשה שכבר מנה. ועל זה כתב שם וז"ל שלא לשנוא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ואינו בכלל ואהבת שמזהיר על אותו שמותר לשנאותו. כגון אם עבר עבירה. אפ"ה אסור לשנאותו בלבו ולהראות לו פנים יפות. אלא יראה לו שנאתו עכ"ל הסמ"ק עיי"ש. הרי דלדעת הסמ"ק לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך מזהיר על ענין חדש שאינו בכלל עשה דואהבת לרעך. ולכן יש למנותו למצוה מיוחדת בפ"ע. וא"כ לכאורה אפשר כן לומר גם בדעת רבינו הגאון ז"ל. אלא דדברי הסמ"ק תמוהים טובא לכאורה שהם נגד גמרא ערוכה בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג ע"ב) דאמרינן התם כי תראה חמור שונאך וגו' ומי שרי למסניי' והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא. כולי עלמא נמי מיסני סני לי'. אלא לאו כה"ג דחזי בי' איהו דבר ערוה עיי"ש. ומבואר מזה בהדיא דכל שעבר עבירה כשם שאין מוזהרין עליו בעשה דואהבת לרעך הכי נמי אינו בכלל לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ודלא כהסמ"ק. וכבר ראיתי להר"ב כנה"ג בס' דינא דחיי על הסמ"ג (לאוין ה') שהרגיש בזה. וכתב שם וז"ל ולפי דברי סמ"ק דאפי' ישראל רשע אסור לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו בגלוי. צ"ל שכשתירצו אלא לאו כה"ג שראה בו איהו דבר ערוה. פירושו הוא. דאע"פ שאינו רשאי לשנאותו בלב. הכא מיירי שמראה לו שנאתו בגלוי. והעיקר חסר מן הספר עכ"ל עיי"ש. והביא מזה ראי' להסמ"ג דס"ל שם דאפי' בלב שרי לשנאותו לאדם רשע. והוסיף להביא שם ראי' דלא כהסמ"ק מתנא דבי אלי' דתניא התם לא תשנא את אחיך בלבבך וכי באחים הכתוב מדבר. אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים וכו' אלא צדיקי עולם שעושים רצונו בתורתו בכל יום תמיד שקרא אותם אחים ורעים ע"כ. משמע שלא אסרה תורה לשנא בלב אלא דוקא אנשים כשרים שהם אחים ורעים להקב"ה. אבל אדם רשע מותר לשנאותו אפי' בלב עכ"ד שם עיי"ש. ואני תמה עליו דא"כ לפי דבריו נלמוד מהתם ג"כ דלא הזהירה תורה בלאו דלא תשנא אלא על אנשים שהם צדיקי עולם ונקראים אחים ורעים להקב"ה. ולא בשאר אנשים פשוטים בינונים. ובאמת דגם עיקר דברי תנא דב"א אינם מובנים לכאורה. מי הכריחו לאפוקי קרא מפשטי' ומאי הוקשה לו וכי באחים הכתוב מדבר. ואמאי לא נימא דאיה"נ. ואם לא ניחא לי' לומר דבאחים ממש הכ"מ בני אב אחד ואם אחת. מ"מ הרי ודאי גם כל ישראל נקראים אחים בכמה קראי בתורה. ואמאי לא נפרש גם הכא כן. והנה לשון תנא דב"א וכפי מה שהובא בילקוט פ' קדושים הוא. וכי באחים מן האב ומן האם הכ"מ אין הכתוב מדבר אלא וכו' עיי"ש. משמע לכאורה דלא בא אלא לאפוקי דלא נימא דמיירי באחים ממש בני אב ואם אחת. וא"כ קשה סיפא דלמה לי' לאוקמי בצדיקי עולם שהם אחים ורעים להקב"ה. כיון דאפשר לאוקמי בכל ישראל כבשאר דוכתי. ולא אתי אלא לאפוקי עכו"ם. ולכן נראה דהכי מקשה וכי באחים מן האב ומן האם דהיינו אחים מלידה שנולדו מאבות ואמהות שהם מאומה אחת דהיינו ישראל כמוהו. ולא אתי לאפוקי אלא עכו"ם כבשאר דוכתי כיו"ב. הא ודאי לא אפשר. דהרי כבר כתיב קרא ואהבת לרעך כמוך. וכ"ש שלא ישנאנו לזה מסיק דאין הכ"מ אלא כנגד הקב"ה. ולא באחים מלידה. אלא צדיקי עולם שנקראים אחים ורעים להקב"ה שעוסקים בתורתו בכל יום תמיד. ולהוסיף בהם אזהרת לאו. דבשאר ישראל לא עבר על שנאתו אלא בעשה דואהבת לרעך כמוך. אבל בצדיקי עולם כאלו עובר ג"כ בלאו דלא תשנא. ועי' ברבינו בחיי (פ' בא י"א ג' ובפ' צו עייש"ה ובפ' משפטים (כ"ב כ"ה). כן נראה לדעתי בפירושו דתנא דב"א. אלא דלפ"ז ע"כ תלמודא דידן בסוגיא דפסחים שם פליגא אדתנא דב"א. דהא שם מבואר בהדיא דס"ל דאזהרת קרא דלא תשנא על כל ישראל קאי וכמבואר. וא"כ לתלמודא דידן תקשה כקושית תנא דב"א דלמה לי לא תשנא. תיפוק לי' מקרא דואהבת. ועכצ"ל כתי' הסמ"ק שתי' לאידך גיסא. דקרא דלא תשנא קאי אפי' באדם שעבר עבירה דלית בי' מצות אהבה. ולא קאי עלי' קרא דואהבת לרעך. וקמ"ל קרא דאפ"ה בלב אסור לשנאותו. והשתא א"כ מהך דתנא דב"א אין שום קושיא על הסמ"ק:

אמנם מסוגיא דפסחים שם ודאי קשה טובא לכאורה. דמה שתי' הר"ב כנה"ג שם מלבד מש"כ הוא ז"ל גופי' דלפ"ז העיקר חסר מן הספר. בלא"ה אין זה מספיק כלל לענ"ד. דעדיין יש לתמוה על הסמ"ק מעיקר הסוגיא דהתם. דהרי לדעת הסמ"ק עיקר אזהרת לא תשנא את אחיך בלבבך לא באה אלא להזהיר על שנאה שבלב בלבד. אבל כשמראה לו שנאתו בגלוי. ואיננו מסתיר שנאתו בלבו ומראה לו פנים יפות בגלוי. מותר מצד אזהרה זו. א"א דאסור מצד עשה דואהבת לרעך כמוך. והילכך כשעבר עבירה. דלית בי' מ"ע דואהבת לרעך כמוך. מותר לשנא אותו כשמראה לו שנאתו בגלוי. ולא מתסר אלא להטמין שנאתו בלבו ולהראות פנים יפות בגלוי. מכח אזהרה דלא תשנא את אחיך בלבבך. וכמבואר בדברי הסמ"ק שם. והשתא א"כ מאי פריך התם מעיקרא. ומי שרי למסניי' והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ומאי קושיא. והא מהאי קרא לא שמעינן איסורא אלא לשנוא בלבו ולהראות פנים יפות בגלוי. ואילו בקרא דכי תראה חמור שונאך רובץ וגו'. שונא סתמא כתיב. דמסתמא מיירי בשונאו בגלוי. וא"כ אין לו ענין כלל לקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך. ולא הו"ל להקשות אלא מקרא דואהבת לרעך כמוך. דמשמע בין בגלוי ובין בסתר. אבל מקרא דלא תשנא וגו' ליכא קושיא כלל. ולכאורה הי' מקום קצת לומר בזה עפמש"כ בפסיקתא זוטרתא (פ' נצבים) על אויביך אלו המפורסמים שאויבין בפרהסיא. כענין אמר אויב ארדוף. ועל שונאיך אלו שבסתר. כענין לא תשנא את אחיך בלבבך. ואומר כי יהי' איש שונא לרעהו. שהיתה שנאה טמונה בלבו עיי"ש. וא"כ כיון דהכא כתיב בקרא כי תראה חמור שונאך וגו'. א"כ היינו בסתר דהיינו שנאה בלב. שפיר פריך מקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך. אלא דלפ"ז קשה במאי דקאמר שם. רנב"י אמר מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע עיי"ש. והשתא כיון דבההוא קרא כתיב לשון שנאה משמע דמצוה לשנאתו אפי' בלב. והרי לדעת הסמ"ק יש בזה אזהרת לאו דאורייתא. ועוד דאם לשון שנאה סתם הו"ל כאילו כתיב בהדיא בלב. דלהכי פריך מקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך אקרא דכי תראה חמור שונאך רובץ וגו'. א"כ למה לי התם למיכתב בלבבך לומר דבשנאה שבלב הכ"מ. כדדרשינן (סופ"ד דערכין ט"ז ע"ב) ובספרא (פ' קדושים) עיי"ש. ותיפוק לי' דבלא"ה כיון דכתיב לשון שנאה שמעינן דבשנאה שבלב הכ"מ. ומדאיצטריך התם להכי קרא יתירא דבלבבך. אית לן למימר דבלשון שנאה סתמא לית לן למשמע מיני' דדוקא בשנאה שבלב הכ"מ. ודברי הפסיקתא זוטרתא צ"ע. ועי' במש"כ הר"ב התורה והמצוה על דברי הספרא פ' קדושים שם עייש"ה. ואכמ"ל בזה. וא"כ הדק"ל:

ולכאורה יש להקשות כן גם על הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות דעות הלכה ה') שכתב וז"ל כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר בלא תשנא עכ"ל עיי"ש. והיא ברייתא ערוכה בספרא (פ' קדושים) ומייתי לה בגמרא בערכין (ט"ז ע"ב). והביאה בהג"מ ובכ"מ שם. דתניא ולא תשנא את אחיך יכול לא תכנו ולא תסטרנו ולא תקללנו ת"ל בלבבך. לא אמרתי כי אם שנאה שבלב עיי"ש. וא"כ כיון דלא קאי הך קרא כ"א לשנאה שבסתר מאי פריך ומי שרי למיסנייה והכתיב לא תשנא וגו'. הרי אפשר דקרא דכי תראה חמור שונאך וגו' בשנאה גלויה מיירי דשריא. דלא כתב הרמב"ם דמכה ומחרף את חבירו דאינו רשאי אלא משום הכאה וחירוף. אבל בשנאה שבגלוי בעלמא לכאורה משמע מדבריו דאפי' לכתחילה שריא. ועוד דגם בהכאה וחירוף עכ"פ אינו בכלל קרא דלא תשנא. וכמש"כ הרמב"ם דאינו עובר משום לא תשנא. וא"כ עכ"פ מקרא דלא תשנא אין כאן מקום קושיא. ומאי פריך מההא קרא. הן אמת דראיתי להכ"מ שם שכתב וז"ל אבל המכה את חבירו אע"פ שאינו רשאי מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אע"פ שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו. אינו עובר משום לא תשנא וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דמכה ומחרף שאינו עובר משום לא תשנא. היינו דוקא כשאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו. אבל מכהו ומחרפו משנאתו אותו. אע"פ ששנאתו גלויה לכל. עובר הוא משום לא תשנא. וא"כ לפי דבריו מה שכתב הרמב"ם דלא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אין כוונתו למעט שנאה גלויה. אלא לומר דלא הזהירה תורה בלא תשנא אלא על שנאה גמורה ששונאו בלבו. אבל כשאין בלבו שנאה עליו אע"פ שמכהו ומחרפו. כיון שאינו עושה כן משנאתו אותו בלבו אינו עובר באזהרה זו דלא תשנא. וזו היא ג"כ כוונת הברייתא דקתני יכול לא תכנו ולא תסטרנו ולא תקללנו ת"ל בלבבך. לא אמרתי כ"א שנאה שבלב. דאי לאו קרא דבלבבך ה"א דכל שנהג בו מנהג שונא שמכהו ומקללו אע"פ שאין בלבו שנאה עליו. ולא משנאתו עשה כן עובר משום לא תשנא. תלמוד לומר בלבבך. לא אמרתי כי אם שנאה שבלב. דהיינו שהשנאה היא גם בלבו. ואע"פ שאינו מסתיר שנאתו כלל. אדרבה מראה לכל ע"י מעשיו בפועל ששונאו בלבו. הרי הוא בכלל אזהרה זו. והשתא לפ"ז אתי שפיר סוגיא דפסחים שם:

אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין ש"ב) שכתב וז"ל הזהיר שלא לשנוא קצתנו את קצתנו. והוא אמרו לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרי לא אמרתי אלא שנאה שבלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על זה הלאו. אבל עובר על לא תקום ולא תטור. ועובר על עשה. והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך. אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יותר מן הכל עכ"ל עיי"ש. וכ"כ החינוך (פ' קדושים מצוה רל"ח) וז"ל שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין בשנאה שבלב הכ"מ. אבל כשיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו. אמנם הוא עובר על לא תקום ולא תטור. ועובר ג"כ על עשה שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ומ"מ שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה ועליה הזהירה התורה ביותר עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דהדברים כפשטן. דמאי דקתני בברייתא לא אמרתי אלא שנאה שבלב. היינו שנאה הטמונה בסתר לבו. ולמעט שנאה גלויה אתי. ולפ"ז דברי הרמב"ם (בהלכות דעות שם) הן כפשטן דאע"פ שמכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. דלא תשנא לא קאי אלא על שנאה שבסתר. אבל שנאה גלוי' אינה בכלל אזהרה זו. אלא שהיא בכלל לאו דלא תקום ולא תטור. ועל הכאתו עובר בלא יוסיף. ועל חרפתו עובר בלא תשא עליו חטא ודלא כהכ"מ. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה על דברי הכ"מ ואין להאריך. ומעתה לפ"ז הד"ק לדוכתה לכאורה בסוגיא דפסחים שם. מאי פריך מקרא דלא תשנא וגו' דלא קאי אלא לשנאה מסותרה בסתר לבו. מיהו אפשר לומר לדעת הרמב"ם והחינוך. דכיון דמיהת גם שנאה גלויה יש בה אזהרה דלא תקום ולא תטור. שפיר פריך ומי שרי למיסניי' והא כתיב לא תשנא וגו'. וקיצר בקושייתו. דעכ"פ כל שנאה אסרה תורה. ואם מיירי קרא דכי תראה חמור שונאך וגו' בשנאה שבלב. קשה מקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך. ואם בשנאה גלוי' מיירי. תקשה מקרא דלא תקום ולא תטור. אלא דהמקשה חדא נקט:

אבל זה לא יתכן אלא לדעת הרמב"ם והחינוך. אמנם לדעת הסמ"ק דס"ל דקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך אתי להזהיר רק על שנאה שבסתר. ולמעט שנאה גלויה דשריא לגמרי. ולא אסירא אלא מקרא דואהבת לרעך כמוך. והיינו באדם כשר. אבל כשעבר עבירה גם עשה דואהבת לית בי' ומותרת. ורק שנאה בסתר הוא דאסרה רחמנא מקרא דלא תשנא בלבבך. א"כ קשה מאי פריך התם מהאי קרא. ומאן לימא לן דגם קרא דכי תראה חמור שונאך בשנאה כזו מיירי. ואע"ג דלפי מאי דס"ד השתא דאכתי לא מוקי לה בדחזא בי' דעבר עבירה גם שנאה גלויה אסורה מיהת משום עשה דואהבת לרעך כמוך. מ"מ מהך קרא דלא תשנא וגו' אין מקום קושיא כלל. דלא אסר הך קרא אלא שנאה שבסתר דוקא. ולומר שאם שונא אותו חייב להראות לו שנאתו בגלוי כמש"כ הסמ"ק. ולא הו"ל למיפרך אלא מקרא דואהבת לרעך כמוך שכולל כל מין שנאה. אבל מקרא דלא תשנא ליכא סרך קושיא:

והנה לכאורה אדרבה משם יש להביא ראי' להסמ"ק עפ"מ דיש להקשות במאי דפריך התם על קרא המאוחר. דכתיב כי תראה חמור שונאך וגו' ומי שרי למיסניי' וכו'. טפי הו"ל להקשות כן על קרא המוקדם. דלעיל מיני' כתיב כי תפגע שור אויבך וגו'. ועלי' הו"ל להקשות ומי שרי למיסניי' וכו'. ולזה הי' נראה לומר דמזה ראי' להפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל דס"ל דאויב היינו בפרסום ושונא הוא בסתר. דהיינו שנאה הטמונה בלבו. ולפ"ז אתי שפיר דעל קרא דכי תפגע שור אויבך וגו' לא מצי להקשות מדכתיב לא תשנא וגו'. דהרי לא אסר קרא אלא בשנאה. דהיינו בסתר ובטמון בלבו וכמש"כ הסמ"ק. אבל בקרא דכי תפגע וגו' אויבך כתיב דהיינו בגלוי ובפרסום דשרי לדעת הסמ"ק. ואע"ג דאכתי גם לדעת הסמ"ק שנאה בגלוי אסורה מיהת משום עשה דואהבת לרעך. מ"מ ניחא לי' טפי להקשות מקרא דלא תשנא וגו' דהו"ל אזהרת לאו דחמיר טפי. ולהכי לא הקשה אלא על קרא המאוחר דכי תראה חמור שונאך. אבל לדעת הרמב"ם והחינוך דס"ל דבשנאה גלויה אית בה נמי אזהרת לאו מקרא דלא תקום ולא תטור קשה דא"כ טפי הו"ל למיפרך אקרא דכי תפגע שור אויבך המוקדם. ומי שרי למיסניי' והכתיב לא תקום ולא תטור. ובאמת דדברי הרמב"ם והחינוך בזה הם נגד כל הראשונים ז"ל. דלכל הראשונים ז"ל לאו דלא תקום ולא תטור ליתא אלא בדברים שבממון בלבד. וכדמשמע מברייתא דספרא (פ' קדושים פ"ד) דקתני לא תקום עד היכן היא כחה של נקימה א"ל השאילני מגלך וכו' עיי"ש. וכן מבואר בהדיא מפשטות הסוגיא דפ"ב דיומא (כ"ג ע"א) דאמרינן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח. ופרכינן עלה והכתיב לא תקום ולא תטור. ומשני ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזוהי נקימה ואיזו היא נטירה א"ל השאילני מגלך וכו' עייש"ה. וכך כתב לפסק הלכה הרב המאירי ז"ל בחי' שם עיי"ש. וכ"כ הר"א ממיץ ז"ל (בס' יראים סי' מ') מההיא סוגיא וז"ל שס צוה הקב"ה כו' לא תקום ולא תטור וגו' ותניא בת"כ וביומא בפרק בראשונה בממון הכתוב מדבר. כדתניא איזו היא נקימה וכו'. מנ"ל דבממון משתעי קרא ולא בדברים אחרים צא ולמד מי"ג מדות. במה הענין מדבר בממון. פעולת שכיר עשק וגזל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' ל"ח) עיי"ש. וכ"כ בסמ"ק (סי' קל"א) דדוקא בדבר שבממון נוהגות אזהרות אלו. אבל בדברים אחרים אינו אלא מדת חסידות שלא לנקום ושלא לנטור עיי"ש בדבריו. וכ"כ בסמ"ג (לאוין י"ג) עיי"ש:

שוב ראיתי להר"ב חק"ל (ביו"ד ח"ג סי' פ') שכבר הרגיש להקשות על הרמב"ם והחינוך מסוגיא דיומא שם. וכתב לתרץ דלהרמב"ם והחינוך ס"ל דהך שינויא דמשני התם ההוא בממון הוא דכתיב לא קאי במסקנא. שהרי פרכינן התם עלה מדתניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין וכו' דאלמא אפי' צערא דגופא אין לנקום. ומשני לעולם דנקט לי' בלבי' עיי"ש. ולפ"ז י"ל דתו לא צריך למאי דמשני לעיל ההוא בממון הוא דכתיב. אלא לעולם קרא דלא תקום ולא תטור בכל דבר מיירי אפי' בצערא דגופא. ומ"מ לא קשה משום דלא אמרינן אלא דנקט לי' בלבי' עיי"ש. אבל מלבד דדבריו נסתרים מעיקר הברייתא. דהרי לדבריו נעלבין ואין עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין. מדאורייתא אסור. והוא בכלל אזהרת לאו דלא תקום ולא תטור. וא"כ מאי האי דקתני בהך ברייתא הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו עיי"ש. ותיפוק לי' מאזהרת לאו דאורייתא דלא תקום ולא תטור. ועוד דמלישנא דברייתא ומקרא דמייתי עלה מבואר דאין בזה אלא מדת חסידות. כמו עושין מאהבה ושמחין ביסורין. וגם אשתמיטתי' דברי הרמב"ם גופי' (סוף פ"ז מהלכות ת"ת הי"ג) שכתב בהדיא וז"ל אין שבח לת"ח להנהיג עצמו בדרך זה וכו'. וכן הי' דרך חסידים הראשונים שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דס"ל להרמב"ם דאין בזה אלא דרך חסידות בלבד. וא"כ ע"כ שינויא דמשני התם מעיקרא ההוא בממון הוא דכתיב. קאי במסקנא. ושוב ראיתי גם להר"ב משנת חכמים (סי' ט') עמד בזה על החינוך מההיא דיומא שם והניח בצ"ע. אלא דמש"כ שם דגם הרמב"ם בסה"מ כתב דלא כהחינוך. דברי שגגה הם. דהדבר מבואר ברמב"ם שם כדברי החינוך כמשכ"ל. וכן מתבאר עוד מלשון הרמב"ם שם (בלאוין ש"ד ש"ה). ואדרבה דברי החינוך בזה נובעים מדברי הרמב"ם ז"ל כדרכו. וראיתי להרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת פ' קדושים) דמבואר דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם והחינוך בזה. שכתב שם וז"ל וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון כהשאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חבירו ממון. כגון בנזקין וכיו"ב אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו וכו' וכ"ש בענין הנפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו ע"פ ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם בעניני נפשות דוקא בגוונא שיש לו עליו חיוב גמור ע"פ ב"ד הוא דאין בו משום לא תקום ולא תטור. כמו שכן הוא גם לענין ממון. אבל בעיקר אזהרה זו אין חילוק בין ענין ממון לענין נפש. ובגוונא דבדבר שבממון עובר באזהרה זו ה"נ בענין נפשות עובר בלאו זה. והוא תמוה מסוגיא דיומא שם וצ"ע כעת בזה ואכמ"ל. ועכ"פ גם מסוגיא דפסחים שם מוכח כדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל והחינוך בזה. מדלא הקשה אקרא דשור אויבך המוקדם. וע"כ צ"ל כדעת הסמ"ק דבשנאה גלוי' ליכא לאו דלא תשנא ולא שום לאו אחר כלל:

איברא דגם לדעת הסמ"ק אכתי לא ניחא. דהרי כבר ביארנו דעיקר דברי הפסיקתא זוטרתא לחלק בין לשון איבה ללשון שנאה צ"ע. וביותר יש לתמוה דדברי הפסיקתא זוטרתא גופי' סותרים זא"ז לכאורה תכלית סתירה. שהרי (בפרשת משפטים) על קרא דכי תראה חמור שונאך כתב וז"ל השונא מלשון אויב. אלא ששינה הכתוב בדבור. כמו משפטי ודיני וכמו עצמיו גרמיו עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דשונא ואויב חדא נינהו. ואין שום חילוק ביניהם. ולכן נראה בדעת הפסיקתא דס"ל דלשון שנאה וכן לשון איבה לפעמים נקטי' קרא דרך כלל. ובזה אין שום חילוק בין לשון שנאה ללשון איבה. דבשניהן בין שנאה גלויה ובין שנאה שבסתר בכלל. אבל כלל מקום שכוונת הכתוב לכתוב דרך פרט לאחת ממיני השנאה דוקא. אז במקום שמכוון לשנאה גלויה נקט דוקא לשון איבה ואויב. ולא לשון שנאה ושונא. ובמקום שמכוון לשנאה שבסתר נקט רק לשון שנאה או שונא דוקא. ולא לשון איבה או אויב. דשם שנאה וכן שם איבה יש בהן שם כללי ושם פרטי. ובמקום מושג כללי דהיינו כשאין הכתוב מקפיד באיזה ממיני השנאה שיהי'. נקט לפעמים לשון איבה ולפעמים לשון שנאה או שניהם יחד. דאין שום חולוק ביניהן. אבל במקום מושג פרטי. אז שם איבה לבד ושם שנאה לבד ולא יתחלפו זה בזה כלל. ובזה באו דברי הפסיקתא זוטרתא על נכון ואין בהן סתירה כלל כמבואר. ולפ"ז ניחא מה שלא הקשו בגמרא שם אקרא דלעיל מיני' דכי תפגע שור אויבך וגו'. משום דאע"ג דלפי האמת לעולם אימא לך דאין נפק"מ בין שנאה גלויה לנסתרה. מ"מ הי' מקום לדחות ולומר דיש לחלק בזה. ולהכי לא הוה מצי לאקשויי אקרא דשור אויבך. דהוה אפשר למידחי ולומר דמקרא דלא תשנא וגו' לא שמענו אלא אזהרה לשנאה שבסתר בלבד. משא"כ קרא דשור אויבך אפשר לומר דהיינו באויב מפורסם. וקרא לישנא דאיבה דוקא נקט. ולהכי עדיפא לי' להקשות אקרא המאוחר דכתיב בי' לשון שנאה. דבזה ליכא למימר דמיירי דוקא בשנאה מפורסמת. דא"כ הו"ל למינקט לשון איבה וכמו שביארנו ומעתה א"כ אין ראי' מזה להסמ"ק. משום דאיכא למימר דלקושטא דמילתא אין חילוק בזה כלל בין בגלוי לבסתר:

ומעתה לפ"ז ממילא ניחא מה שהקשינו לדעת הסמ"ק מדפריך מקרא דלא תשנא וגו' ולא משני דלא אסר קרא אלא בסתר וקרא דכי תראה חמור שונאך וגו' בשנאה גלויה. דזה ליתא דא"כ לא הוה שייך לשון שנאה אלא לשון איבה דוקא. דכל מקום דאין הכוונה אלא דוקא לשנאה גלויה לא שייכא בי' אלא לישנא דאיבה וכמש"כ. אלא דלפ"ז ממילא נדחה מה שרצה הר"ב כנה"ג לתרץ קושייתו בדוחק לומר דלמאי דמשני בדחזא בי' דבר ערוה מיירי במראה לו שנאתו בגלוי. דלפמש"כ אין כאן מקום לומר כן אפי' בדוחק. דהרי א"כ לא הוה מצי קרא למינקט לשון שנאה אלא לשון איבה דוקא. כיון דלא מצי מיירי קרא אלא בשנאה מפורסמת. גם קשה לפ"ז ג"כ מה שהקשינו לעיל דאם איתא דדעת הסמ"ק כדעת הפסיקתא זוטרתא א"כ מאי דקאמר רב נחמן ב"י מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"כ היינו אפי' שנאה שבסתר. דאם איתא דדוקא שנאה גלויה היכי נקט לשון שנאה. והרי להפסיקתא זוטרתא לא שייך בזה אלא לשון איבה. והשתא א"כ ע"כ מוכרח מזה דאפי' בשנאה שבסתר איכא מצוה אפי' אינו מראה לו שנאתו בגלוי. וזה דלא כסמ"ק. ועכצ"ל דלהסמ"ק ס"ל דאפי' במקום שאין כוונת הכתוב אלא דוקא לשנאה מפורסמת שפיר מצי למינקט לשון שנאה. ודלא כהפסיקתא זוטרתא. וא"כ הדק"ל ככל מה שהקשינו בזה. והנראה לי בדעת הסמ"ק עפ"מ דבלא"ה קשה דדברי הסמ"ק סותרים זא"ז. דכאן מבואר דס"ל דרשע עובר עבירה בכלל אחיך הוא. שהרי קרא דלא תשנא את אחיך בלבבך מוקי לי' הסמ"ק כאן ברשע שמותר לשנאותו בגלוי ואינו בכלל עשה דואהבת לרעך. אלא דמ"מ בשנאה שבלב דהיינו בסתר הזהיר עליו הכתוב. ואילו לקמן (בסי' רמ"ז) במצות צדקה. כתב הסמ"ק בשם הר"א ממיץ ז"ל דאם הי' העני עובר עבירה במזיד ואפי' לתיאבון אינו חייב לזונו דלא קרינן בי' אחיך ואינו בכלל וחי אחיך עמך. ורב אמי שהי' רוצה לפדות מומר לתיאבון לפנים משורת הדין הי' עושה עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דרשע בעבירה אפי' לתיאבון לאו בכלל אחיך הוא. וכבר תמה בזה הר"ב חק"ל שם והניחה בצ"ע עיי"ש:

ולכן נראה לי דמקור דברי הסמ"ק גם כאן הוא מדברי הרא"ם ז"ל ביראים (סי' ל"ט). וז"ל צוה הקב"ה לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אינך רשאי לשנוא אחיך בלבבך שתאמר בלבבך כן עשה פלוני דבר שלא כהוגן אלא הוכיח תוכיח לו וכו' אם הוא משיב שקר אמרו לך חנם חשדתני. אם אינך יודע ואפשר דאמת ששקר אמרו לך (כצ"ל עיי"ש) אינך רשאי לשנאותו. ואפי' אמר עשיתי ורוצה אני לעשות תשובה כראוי אינך רשאי לשנאותו. ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לשנוא אז אתה רשאי לשנאותו. ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין וכו'. ומנ"ל דבאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה. דכתיב לא תשנא את אחיך. אחיך במצות בעינן כדאמרינן בהחובל וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה דברי הרא"ם ז"ל אלו תמוהים לכאורה ונראין כסותרין זא"ז תכ"ד. דמתחלה כתב דאפילו ברשע שמותר לשנאותו לא התיר הכתוב אלא שנאה הנראית לעין. ולא שנאת הלב. ואילו מיד בסמוך אח"כ כתב דלא הזהירה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך אלא באדם הגון ולא באדם שאינו הגון דאחיך במצות בעינן. וא"כ מבואר דאפי' שנאה שבלב שרי באדם שאינו הגון. דהא הך קרא בשנאה שבלב מיירי ואפי' הכי ממעט מיני' אדם שאינו הגון מדכתיב אחיך. ואמנם נראה בביאור דברי הרא"ם דמפרש הא דתניא בברייתא בספרא ובערכין שם יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך וכו'. כפירש"י בערכין שם יכול לא יכנו על דבר תוכחה עיי"ש. ור"ל דלהכותו ולסטרו ולקללו על דבר תוכחה שרי. וכ"ש להראות לו אותות שנאה בגלוי על דבר תוכחה שרי ומצוה עביד בכך לאפרושי' מאיסורא. אבל שנאה שבלב דהיינו שמסתיר שנאתו בלבו ומראה לו פנים יפות בגלוי. דאין בזה שום תוכחה כלל שהרי אין חבירו יודע בה שתחזירנו למוטב. והיינו כשמקבל תוכחה אם הי' מוכיחו. דבהכי מיירי קרא. וכדמסיים קרא הוכח תוכיח את עמיתך. וכן מסיים עלה בברייתא שם (בפ"ג דערכין) עיי"ש. ומסתמא ודאי הוא בחזקת שמקבל תוכחה. וכגון זה ודאי בכלל אחיך הוא. ולכן שנאה שבלב אסורה והזהירה עליו תורה בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיחנו. אבל כשברור אצלו שאינו מקבל תוכחה ודאי מותר לשנאותו אפי' בלב. משום דלאו בכלל אחיך הוא. כן נראה ברור בכוונת הרא"ם ז"ל. והן הן דברי הסמ"ק שם אלא שקיצר בדבריו קצת. וכן נראה להדיא מהגהות סמ"ק לרבינו פרץ ז"ל שם שהבין כך בכוונת הסמ"ק שם. דעל מש"כ הסמ"ק שם אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו עכ"ל. כתב עלה בהגהת הר"פ וז"ל והוכח תוכיח את עמיתך בצנעא ולא תשא עליו חטא להלבינו ברבים עכ"ל עיי"ש. ולכאורה הוא תימא דמאי ענינו לכאן. דלכאורה לא מיירי הכא במצות תוכחה כלל. ולקמן (בסי' קי"ב) במצות תוכחה הו"ל לכתבו. אבל הדבר ברור שהבין הר"פ ז"ל דברי הסמ"ק כדכתיבנא. דגם קרא דלא תשנא בתוכחה מיירי וכפירש"י והרא"ם ז"ל. ודברי הסמ"ק מקורן מדברי הרא"ם ביראים שם כמש"כ. וגם הרא"ם שם בסוף דבריו כתב וז"ל ואפי' במקום מצות תוכחה אמרה תורה להוכיחו בענין שלא יתבייש וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם הר"פ ז"ל כוונתו לסיים עלה כדברי הרא"ם שמשם מקור דברי הסמ"ק. וזה ברור:

ומעתה א"כ ממילא אין שום סתירה בדברי הסמ"ק. ואדרבה דבריו כאן נשענים על דבריו דלקמן דלא הוי בכלל אחיך. ולהכי מוקי לקרא דלא תשנא אחיך בלבבך דוקא בשמקבל תוכחה דהוי בכלל אחיך. אבל מי שאינו מקבל תוכחה לאו בכלל אחיך הוא. ואפי' בשנאה שבלב אין מוזהרין עליו. וכן מבואר ביראים שם שמביא ראי' ממש"כ לקמן במצות הלואת אביון. (והוא בסי' מ"ז). שכתב שם דאם עבר עבירה במזיד לא הוי בכלל אחיך דאחיו במצות בעינן עיי"ש באריכות. והן הן דברי הסמ"ק דלקמן בשם הרא"ם. הרי דבריו דכאן ודלקמן הם דברים אחדים. אלא דהיינו דוקא בקרא דלא תשנא את אחיך. דדבר הלמד מענינו דמיירי על דבר תוכחה כפירש"י וכמשכ"ל. וא"כ מיירי בשכבר עבר עבירה ואפי' הכי הזהיר עליו הכתוב בלא תשנא בלבבך. והיינו במקבל תיכתה דלא נפיק מכלל אחיך. אבל בקרא דואהבת לרעך כמוך דלא מיירי בדבר תוכחה. דכבר אפסקי' קרא בלא תקום ולא תטור דכתיב בינתים. וכ"ש בקרא דלקמי' בגר דכתיב ואהבת לו כמוך וממעט עוברי עבירה. כמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' ל"ח) מדכתיב כמוך. דמשמע שהוא בעול שמים כמוך. אבל אם הוא רשע אינך מצווה לאהבו כיון שאינו בעול שמים כמותך עיי"ש. הילכך אין לנו לחלק בין מקבל תוכחה או לא. דאפי' מקבל תוכחה כל כמה דלא שב בתשובה כראוי ליכא מצוה לאהבו. דהשתא מיהת לאו כמוך הוא. כיון דעבר עבירה במזיד ועדיין לא שב. וזה מדוקדק בדברי הרא"ם ז"ל ביראים להמעיין שם. וזו היא ג"כ כוונת הסמ"ק:

ולפ"ז שפיר פריך בסוגיא דפסחים אקרא דכי תראה חמור שונאך וגו' ומי שרי למיסניי' והכתיב לא תשנא וגו'. והיינו משום דכיון דבעבר עבירה במזיד אלא דמקבל תוכחה אסר קרא לשנאותו בלב אע"ג דשרי להראות לו שנאה בגלוי על דבר תוכחה ואפי' להכותו ולקללו. א"כ ממילא נשמע דכשלא עבר עבירה כלל והוא ככל ישראל הכשרים אסור לשנאותו כלל ואפי' בגלוי. דהרי רק על דבר תוכחה התיר הכתוב ומה"ט שנאה שבלב דאין בה תוכחה כיון שאין חבירו יודע בה אפי' ברשע כזה אסר קרא. א"כ ממילא מבואר דמי שלא עבר עבירה במזיד ואינו בר תוכחה כלל כל מין שנאה אסור לגבי'. בגלוי כבסתר דמאי שנא. ושפיר פריך. ולזה משני דקרא דכי תראה חמור שונאך מיירי בדתזא בי' איהו דעבר עבירה דהתיר הכתוב לשנאותו. ואע"ג דיש חילוק בדבר. דאם מקבל תוכחה לא שרי שנאה אלא בגלוי אבל לא בשנאה שבלב. ואם אינו מקבל תוכחה שרי אפי' שנאה שבלב. מ"מ עכ"פ בעבר עבירה במזיד בכל ענין אשכחן בי' היתר לשנאותו. וא"כ קרא דכי תראה חמור שונאך שפיר משכחת לי' בהיתר. דאפי' מיירי במקבל תוכחה עכ"פ שרי בי' שנאה שבגלוי וכ"ש אי מיירי בשאינו מקבל תוכחה דאז בכל גווני שרי לשנאותו אפי' שנאה שבלב. והשתא ממילא מתורץ קושית הר"ב כנה"ג ושאר אחרונים. ואין צורך לדחוקו של הר"ב כנה"ג כלל. דלא נחית לשנויי אלא בעבר עבירה. דעפ"ז אתי שפיר קרא דכי תראה חמור שונאך. כיון שיש צד היתר לשנאותו עכ"פ. ולא הוצרך לפרושי בהדיא דדוקא בשנאה גלויה. דאטו מי לא משכחת בה ג"כ צד היתר אפי' בשנאה שבלב וכגון בשאינו מקבל תוכחה:

ומ"מ אכתי לא איפרקא בהכי מה שהקשינו בסוגיא דפסחים שם דנקט קושייתו על קרא המאוחר. ולא הקשה כן על קרא המוקדם דכי תפגע שור אויבך וגו'. ולדעת הרמב"ם והחינוך ניחא. אבל להסמ"ק וסייעתו קשה כמו שביארנו לעיל. מיהו לכאורה אפשר קצת לומר דאקרא דכי תפגע שור אויבך וגו' דמיירי במצות השבת אבדה לא הוה מצי לאקשויי. לפי מאי דדרשינן (בפ"ב דע"ז כ"ו ע"ב) מדכתיב לכל אבדת אחיך לרבות המומר עיי"ש. והילכך הי' פשוט למקשה דאיכא לשנויי דמיירי במומר דשרי למיסניי'. ואפ"ה מיחייב להשיב לו אבדתו. אבל במצות פריקה דמיירי בי' בקרא דכי תראה חמור שונאך וגו'. דאכתי לא שמענו ריבויא לרשע כמו באבדה. הוה ס"ד לומר דלא מיירי בעבר עבירה. ולהכי פריך שפיר ומי שרי למיסניי'. אלא דקשה לפ"ז למאי דמשני דקרא דפריקה מיירי נמי בעבר עבירה. ואע"ג דלית לן ריבויא אררינא לרבות מומר לפריקה. וע"כ ס"ל דמההוא קרא דכי תראה חמור שונאך גופי' שמעינן לה. וא"כ קשה באבדה למה לי קרא דלכל אבדת אחיך לרבות מומר. תיפוק לי' מדכתיב כי תפגע שור אויבך וגו' דע"כ במומר מיתוקים. דאל"כ לא שרי למיסניי'. וא"כ מהא גופא שמעינן לרבות מומר כמו בפריקה. מיהו לזה הי' אפשר לומר דמקרא דשור אויבך דמיירי ע"כ דלא אתו סהדי ומסהדי בי'. אלא דחזא בי' איהו דבר ערוה. דאל"כ כ"ע נמי מיסנו סנו לי' ואמאי קרי לי' אויבך. וכדאמרינן בסוגיא דפסחים בם בקרא דחמור שונאך עיי"ש. וא"כ איכא למימר דהוה סד"א דדוקא בכה"ג חייבו הכתוב בהשבה דלאו כל כמיני' לומר דחזא בי' דבר ערוה כדי לפטור עצמו מהשבתו אע"ג דלמיסניי' שרי. אבל במומר שהוחזק ע"פ עדים. לעולם אימא לך דפטור דלאו אחיך מיקרי. אי לאו דרבי קרא מלכל אבדת אחיך. אלא דבלא"ה אין זה מספיק דהא עיקר מאי דפריך התם ומי שרי למיסניי' וכו'. לא פריך התם אלא משום דבעי לאוכוחי מזה דכדחזא בחבירו דבר ערוה. אע"ג דלא חזו לי' סהדי. שרי לי' למיסניי'. והשתא א"כ הקושיא במקומה עומדת. אמאי לא מוכיח כן מקרא דכי תפגע שור אויבך המוקדם:

אמנם נראה עפמש"כ התוס' (בפסחים שם) בד"ה שראה בו דבר ערוה. וז"ל וא"ת דבאלו מציאות אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. והשתא מאי כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאותו וי"ל וכו' עיי"ש. וכן בפ"ב דמציעא (ל"ב ע"ב) בד"ה לכוף יצרו וכו' הקשו קושיא זו ותי' בדרך אחר עיי"ש. ודבריהם ז"ל תמוהים בעיני טובא. דהרי שונאך דכתיב בקרא משמע דבעל החמור הוא השונא. ששונא את זה שבא לעזרו לפרוק. אבל לא באיפוך. דהא דכתיב כי תראה חמור שונאך וגו' להאיש הבא לפרוק מזהיר קרא. וא"כ בעל החמור הוא השונא אותו. ועל זה הוא דמקשינן היכי שרי לבעל החמור לשנוא את המפרק. והכתיב לא תשנא וגו'. וכי משני דחזא בי' איהו דבר ערוה. היינו דבעל החמור ראה דבר ערוה בזה שבא לעזרו. ולהכי הוא שונאו. וכיון דאיהו שרי לשנוא ממילא אידך. דהיינו זה שבא לעזרתו. לא הותר לו לשנוא את בעל החמור. וא"כ שפיר אמרינן דמצוה בשונא כדי לכוף יצרו. ואין כאן מקום קושיא כלל. ותמהתי על התוס' וכן הרמב"ן ז"ל. הובא בחי' הר"ן בב"מ שם ובש"מ שם שנתקשו בזה. ושוב ראיתי להריטב"א בב"מ שם שכתב וז"ל אוהבו לפרוק ושונאו לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. וקשיא לן דהאי שונאו ודאי שראה בו דבר ערוה הוא כדאמרינן בערבי פסחים וכו'. וא"כ מאי רוצה לומר בשאמר מצוה בשונאו כדי לכוף יצרו. דמאי כפיית יצר איכא הכא וכו' דהא בדין שונאו. וי"ל דה"ק אוהבו לפרוק ושונאו לטעון. כלומר אותו האיש שראה בו דבר ערוה רוצה לטעון חמורו והי' שם אותו שעשה החטא. ואוהבו של בעל עבירה רוצה לפרוק מצוה שיסייע לטעון למי שראה בו העבירה שהוא שונא אותו בשביל שראה אותו החטא שהוא שונאו כדין והוא קודם כדי לכוף יצרו עכ"ל עיי"ש. הרי שתי' כמו שתרצתי. ובודאי דלישנא דקרא דכי תראה חמור שונאך הכי משמע. דבעל החמור הוא השונאו לזה העוזרו. וכן לישנא דברייתא דשונא לטעון משמע כן ודברי התוס' והרמב"ן צ"ע אצלי:

ומעתה לפ"ז נראה לומר דהיינו טעמא דלא מייתי בסוגיא דפסחים שם מקרא המוקדם דכתיב גבי אבידה כי תפגע שור אויבך וגו'. משום דבזה לא תקשה ומי שרי למיסניי'. כדמקשה בקרא דכי תראה חמור שונאך. משום די"ל דאע"ג דלא שרי למיסניי'. מ"מ מיירי קרא בדאי עבר ושנאו. ואשמעינן דאפי' הכי חייב להשיב לו אבידתו. דהא מסקינן ביבמות (פרק הערל ע"ח ע"א) בדאי לאיסורא מיירי קרא עיי"ש. והכא נמי דאי לאיסורא הוא שאסור למנוע עצמו מלהשיב לו. ואע"ג דבשנאה זו עבר בעל האבידה על לאו דאורייתא דכתיב לא תשנא ועל עשה דואהבת לרעך. מ"מ הרי כבר רבי קרא דלכל אבדת אחיך אפילו אבדת מומר. ואם כן ליכא למשמע מינה מידי שיהא מותר לשנוא למי שראה בו דבר עבירה. אבל מקרא דכי תראה חמור שונאך שפיר מייתי ראי'. דהא בפריקה לא אשכחן ריבויא למומר או אפי' לבעל עבירה בעלמא. וכבר כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' מ"ז) דמאבדה לא ילפינן לעלמא. שאם ריבה להחזיק שלו לא נאמר שריבה לתת לו את שלו עיי"ש בדבריו. והכא נמי למיטרח לפרוק משאו הו"ל כנותן לו את שלו. דפריקה לכ"ע בחנם כמבואר התם (ל"ב ע"א) עיי"ש. אע"ג דשוה כסף שכר עבודתו. דעבודה שהוא עושה לו במקום נתינה היא. ולא דמי לאבדה שהטיל עליו הכתוב להחזיר לו את שלו שמצא דרך מקרה. ואע"ג דלפעמים אי אפשר בלא טורח אינו אלא ממילא. ועיקר המצוה אינו אלא להשיב לו את שלו. משא"כ בפריקה דעיקר המצוה הוא לטרוח בגופו בעבודה זו ומה לי עבודת הגוף מה לי מתן כסף. וא"כ אין לנו לרבות אדם רשע לפריקה. וכן מוכח בספרי פ' ראה (פיסקא פ"ט) דקתני מכלל שנאמר עזב תעזוב עמו יכול אתה עוזב עם זה ת"ל ולא תשמע אליו עיי"ש. משמע דלא ממעט אלא מסית אבל שאר עוברי עבירה חייב לעזוב עמו עייש"ה ובמש"כ לקמן במנין העונשין (עונש כ"ד). וא"כ שפיר פריך ומי שרי למיסניי' והכתיב לא תשנא וגו'. ואם עבר ושנאו הו"ל רשע ולא מיחייב למיפרק לי'. ולזה הוכרח לאוקמי קרא בדחזא בי' איהו. דהיינו בעל החמור ראה לזה שבא לעזרתו דעבר עבירה והותר לשנאותו. ולהכי שונאו. ושפיר הוכיח מזה דבכה"ג רשאי לשנאותו. דליכא למימר בדאתו סהדי. דא"כ כ"ע מיסני סנו לי' מאי שנא בעל החמור. דמשמע מלישנא דקרא דרק בעל החמור לבדו הוא ששנאו. ואתי שפיר. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דכשבעל המשא והחמור עובר עבירה במזיד אין בו מצות פריקה. ודלא כדעת הרמב"ם (סף הלכות רוצח וש"נ) ושאר פוסקים שנמשכו אחריו וכן דעת התוס' כמשכ"ל. ולא משמע הכי לכאורה מדברי הסמ"ק גופי' במצות פריקה (סי' נ"ד). אבל אינו מוכרח עיי"ש היטב ואין להאריך:

ועכ"פ לפ"ז נתבארו לנו ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל. די"ל דס"ל ג"כ כדעת הסמ"ק. והילכך אף שכבר מנה עשה דואהבת לרעך. שפיר חזר ומנה לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. דנפק"מ לעוברי עבירות. דאע"פ שמקבלים תוכחה לית בהו עשה דואהבת לרעך. ומ"מ נוהג בהו לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך וכמו שנתבאר. וא"כ לאו דלא תשנא כולל יותר מן העשה דואהבת. וכן להיפוך לאידך גיסא יש בעשה דואהבת מה שאין בכלל לאו דלא תשנא. חדא דלאו זה אינו אזהרה אלא לשנאה שבלב דהיינו בסתר ולא בגלוי. אבל עשה דואהבת נוהגת בגלוי כבסתר. ועוד דאזהרת הלאו אינה אלא על השנאה ומשטמה. ואם אין לו שנאה ומשטמה על רעהו. אע"פ שגם איננו אוהבו. לא עבר בלאו אלא בעשה דואהבת לרעך. וכן מתבאר להדיא בספרי (פ' שופטים פיסקא קפ"ז) עיי"ש. ולהכי כל חדא באה במנין המצות בפ"ע:

ועפ"ז ניחא במאי דקשה טובא לכאורה בלשון רבינו הגאון ז"ל לקמן בלאו דלא תשנא. שסתם וכתב חדלו לכם כו' משנוא עיי"ש. דמשמע דהאזהרה קאי על כל שנאה. והרי בקרא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ואמרינן עלה בברייתא בשנאה שבלב הכתוב מדבר. ואפי' לפי מה שהבין הכ"מ בדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל דליכא נפקותא בין שנאה שבסתר לשנאה גלויה. ולא אתי לאפוקי אלא הכאה וקללה וחירוף שלא משנאתו אותו עיי"ש. מ"מ כיון דאיצטריך להכי קרא למיכתב בלבבך. משמע דאי הוה כתיב סתמא הו"ל לומר דגם הכאה וקללה וחירוף בכלל אזהרה זו. לא הי' לו להגאון ז"ל לסתום אלא לפרש ולמכתב משנוא בלב כלישנא דקרא. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תשא) כתב רבינו הגאון לשון אזהרה זו כמש"כ כאן עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דבלא"ה בהכאה וקללה וחירוף יש בכל חדא אזהרה בפ"ע שכבר מנאן הגאון לקמן במספר הלאוין. הילכך סתם הגאון כאן בלאו דלא תשנא וכתב שנאה סתם. כדי שלא יהא משמע מלשונו דכל שלא בלב שרי לגמרי. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר ברווחא. דכיון דלרבינו הגאון פירושא דקרא דלא תשנא וגו' היינו כפירש"י והרא"ם והסמ"ק ז"ל. דקאי על דבר תוכחה. וכדמסיים קרא הוכח תוכיח וגו'. וענין האזהרה הוא שאם ראה בו דבר ערוה לא ישטמנו בלבו אלא יוכיחנו על פניו. אלא דממילא יש בכלל האזהרה ג"כ דלאדם כשר אסור לשנאותו כלל ובכל ענין וכמשכ"ל. והילכך כתב הגאון לשון האזהרה סתם. דלענין עובר עברה שצריך להוכיחו כבר כתב הגאון עשה דתוכחה במספר העשין. כמש"כ לקמן (עשין כ"ח) והוכח לכשרון. ולא הוצרך לכתוב אלא אזהרת שנאה סתם. שכולל אדם כשר ואפי' שנאה גלויה. ומי שצריך תוכחה לשנאה שבלב דהא תוכחה שרי ומצוה קעביד. ומיהו עדיין קשה קצת דאכתי הו"ל למיכתב כלישנא דקרא דכתיב אחיך. והו"ל למיכתב משנוא אחיך. דאימעיט עובר עבירה במזיד דלאו אחיך מיקרי. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים שם שהבאתי לעיל אבל השתא דכ' משנוא סתם משמע שכולל הכל. אלא דא"ז קושי' כ"כ. דהרי כזה יש להקשות גם במש"כ שם לעיל לאור נשיא עיי"ש. והוא לאו דונשיא בעמך לא תאור. והו"ל למיכתב לאור נשיא בעמך. דהא מיני' דרשינן בעושה מעשה עמך ולמעט מי שאינו עושה מעשה עמך. ואמאי סתם וכתב שלא לאור נשיא. ועכצ"ל כיון דלא נפקא מפשטי' דקרא אלא מדרשא בעלמא. לא ראה הגאון להאריך בו בלשון האזהרה ועדיין צ"ע. אלא שאכמ"ל בזה:

והנה לכאורה נראה ראי' לדעת הסמ"ק והרא"ם ז"ל מדתניא (בפ"ק דסוטה ג' ע"א) וקנא את אשתו רבי ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה. מ"ט דר"י סבר לה כי האי תנא דתניא ר"א בן יעקב אומר כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו. ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ור"ע קינוי אחרינא כתיב וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל כלפי אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר. יכול אף זו כן. שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכיניה לא יקנא לה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדברי רש"י ז"ל דליכא קינוי אלא ע"י שרואה בה דברים מכוערים שנסתרת עם שכיניה. ובודאי שכן מוכרח. דאל"כ לא יתכן כלל לומר וקנא את אשתו חובה. אם היא נוהגת ככל נשים הכשרות. ובחזקת צדקת קיימא. וכן אמרינן התם לעיל מינה. תניא הי' ר"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה ואין עברה אלא לשון הכרזה וכו'. ופירש"י ז"ל אדם עובר עברה כגון אשה פרוצה עוברת בסתר עכ"ל עיי"ש. ומעתה א"כ הדבר קשה מאי דקתני כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו וכו'. והרי במי שעבר עבירה ליכא אזהרת לא תשנא וגו' ומצוה לשנאתו. והרי איסור יחוד אשת איש דאורייתא הוא. וכיון שזו נסתרת עם שכיני' נמצאת עוברת עבירה דאורייתא. וליתא בכלל אזהרת לא תשנא וגו'. אדרבה מצוה לשנאותה. ולכן נראה דמזה ראי' להרא"ם וסע"ק דאפי' חזא בי' דעבר עבירה. ולית בי' עשה דואהבת לרעך. מ"מ הרי הוא בכלל לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. דלא הותר לשנאותו אלא בגלוי. אבל בשנאה שבלב מוזהר עליו בלאו דלא תשנא וגו'. ולהכי שפיר קאמר ראב"י כלפי שאמרה תורה לא תשנא וגו'. יכול כגון זו. ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא וגו'. כלומר דאי לאו דגלי קרא ה"א דאסור לקנאות את אשתו. משום שע"י שחושדה תהא מקניטתו ויבוא לשנאותה בלבו ועבר בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. וקמ"ל קרא דשרי:

וראיתי להרב המאירי ז"ל (בריש סוטה) שכתב וז"ל זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו. שמשמעו לשון דיעבד. לא ללמוד הימנה שלכתחילה יהא אסור לקנאות. אלא כך פירושו כל שבא לקנאות כך הוא עושה. ומ"מ כל שרואה את אשתו צריכה לכך ראוי לו שיוכיחנה תחלה בינו לבינה בנחת ובישוב הדעת. ואם לא נמנעה בכך מצות סופרים היא עליו לקנאות לה בעדים. אין זה אלא רוח טהרה להקפיד על נקיותה ועל נקיות בניו ובנותיו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכנראה כן היא כוונת הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות סוטה) שכתב אין ראוי לאדם לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה אלא בינו לבינה בנחת (וכנראה חסרו שם שתי מלות וכצ"ל. אלא יוכיחנה תחלה בינו לבינה בנחת) ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול עכ"ל עייש"ה ובהלכה שלפני'. והן הן דברי המאירי וכדרכו ז"ל לימשך אחר דברי הרמב"ם. אלא שכתבו ביותר ביאור. ומעתה לפ"ז אין קינוי אלא אחר שמוכיחה ואינה מקבלת תוכחה ומוספת ללכת בדרכה הרעה. וכיון שאינה מקבלת תוכחה הרי כבר ביארנו דאפי' להרא"ם וסמ"ק שרי למיסניי' אפי' בשנאה שבלב. וא"כ הדק"ל בסוגיא דרפ"ק דסוטה שם מאי דקתני כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך וגו' יכול כגון זו וכו'. והרי בכגון זו ליתא לאזהרת לא תשנא כלל לכ"ע. ובפרט דהמאירי גופי' כתב שם וז"ל. הקינוי אינה מצוה אלא שהוצרכה תורה להרשותו בקינוי מצד מה שמיחתה במקום אחר לא תשנא את אחיך בלבבך. והוצרכה התורה להרשות בשנאה הבאה מצד מעשיה המכוערים ולהביאה לידי כך כדי להוציאה משטותה לאור עכ"ל עיי"ש. וכיון דאין הקינוי בא אלא מצד מעשיה המכוערים. שוב אינה בכלל אזהרת לא תשנא כלל. ולא צריך קרא למישרי:

ולכן הי' נראה לומר קצת עפ"מ דידוע דבכל איסורין שבתורה כמו שיש איסור לעושה כמו כן יש איסור ואזהרה להמעשה ומכשיל את אחרים באחת מעבירות שבתורה. והכי נמי באזהרת לא תשנא כמו שהשונא עצמו עובר בלאו זה ה"נ הגורם ע"י מעשיו. שישנאוהו אחרים הרי זה עובר באזהרת לפני עור לא תתן מכשול. וא"כ הכא ע"י הקינוי גורם לאשתו שתהא מקניטתו ותשנאהו ועוברת על לאו דלא תשנא וגו'. וממילא קעבר איהו בלאו דלפני עור. והילכך הוה סד"א דאסור לקנאות אי לאו דגלי קרא דוקנא את אשתו דשרי. והיינו דקאמר ראב"י כלפי שאמרה תורה לא תשנא וגו' יכול כגון זו. כלומר דמשום עבירת אזהרה זו יהא אסור לקנאות. דכיון שהיא עוברת בלא תשנא וגו'. שהרי הבעל לא עבר שום עבירה ומוזהרת עליו בלא תשנא וגו' כעל שאר ישראל. ונמצא דאיהו עובר בלפני עור ע"י קינוי זה. תלמוד לומר וקנא את אשתו. ולפ"ז ממילא ליכא נמי ראי' מכאן לדעת הרא"ם וסמ"ק וכמבואר. ויותר יתכן לומר ע"פ הירושלמי (רפ"ק דסוטה) דמקנא לה אפי' משנים כאחד. ואע"ג דליכא איסור סתירה בשנים וכדתנן (סו"פ בתרא דקידושין) מתייחדת אשה עם שני אנשים עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות סוטה ה"ג) עיי"ש ובמש"כ הר"ב מל"מ שם. וא"כ אפשר שיקנא לה ע"י שראה אותה נסתרת עם שנים כאחד דאיסור סתירה ליכא. ולא עברה אאיסור יחוד בהכי. שיהא רשאי לשנאותה בשביל כך. ומ"מ יש בזה כדאי לקינוי. דהרי אפי' כדי להשקותה ולהיות אסורה עליו סגי בסתירה כזו אחר שקינא לה. כ"ש דסגי בהכי לענין הקינוי. ועי' בחינוך (פרשת נשא מצוה שס"ה) שכחב דרוב פעמים יבואו הקנאות בסיבת פריצות האשה עיי"ש. משמע מדבריו דמשכחת לה ג"כ קינוי שלא בסיבת פריצות האשה. וא"כ בלא"ה לק"מ. אלא דלפירש"י והמאירי בסוגיא דרפ"ק דסוטה שם ע"כ מוכרח לומר כדכתיבנא:

ואמנם לכאורה יש להקשות לדעת הסמ"ק מהא דתנן (בפרק זה בורר כ"ז ע"ב) האוהב והשונא. אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. א"ל לא נחשדו ישראל על כך. ופירש"י ז"ל לא נחשדו ישראל ע"כ להעיד שקר משום איבה ואהבה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובגמ' (שם כ"ט ע"א) אמרינן עלה ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא אוהב מנ"ל וכו' ורבנן האי והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי'. חד לדיין אידך כדתניא והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני ת"ח ששונאין זא"ז שאין יושבין בדין כאחד עיי"ש. והדבר קשה לכאורה לרבנן דמכשרי שונא משום דלא נחשדו ישראל להעיד שקר משום שנאה. אכתי תיפוק להו דאיפסל לעדות מחמת שנאה מצד עצמה. דהרי בשנאה זו עבר בלאו דאורייתא דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. והא קיי"ל דבעבירות לאו דאורייתא אפי' לית בי' מלקות נפסל לעדות בכך מיהת מדרבנן. וכמבואר בטוש"ע (חו"מ סי' ל"ד) עיי"ש. ואפי' להסוברין דבפסולי דרבנן בעינן חימוד ממון. היינו דוקא בעבירה דרבנן. אבל בעבירה דאורייתא אע"פ שפסולו מדבריהם לכ"ע לא בעינן לא חימוד ממון ולא הכרזה. כמו שהעלה הר"ב מל"מ (בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ו) עייש"ה. וביותר קשה לת"ק דאמרו לו דהיינו רבי יהודא דס"ל דשונא פסול ונפק"ל מקרא דוהוא לא אויב לו וגו'. והרי מבואר (ריש פ"ק דמכות ד' ע"ב וט"ז ע"א וריש פ"ק דשבועות ג' ע"ב וש"ד) דס"ל לרבי יהודא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וא"כ למה לי קרא תיפוק לי' דפסול מה"ת משום דעבר על לאו דלא תשנא ובר מלקות הוא לר"י. וראיתי להר"ב חק"ל שם שהרגיש בזה. והעלה לתרץ דחטא זה אין מכירו אלא המקום ב"ה. כיון שהתירה רחמנא לשנאותו כדחזא בי' דבר ערוה אע"פ שאינו נאמן להעיד עליו ביחיד. כמבואר בפרק ערבי פסחים שם. וא"כ הכא נמי לא מיפסל משום עבירת לאו דלא תשנא. דאימא דבר ערוה חזא בי' דשרי לשנאותו עיי"ש. ומעתה א"כ לדעת הסמ"ק דאפי' כדחזא בי' דבר ערוה לא הותרה אצלו אלא שנאה גלויה. ולית בי' עשה דואהבת לרעך. אבל לשנאה שבלב אכתי לא נפיק מכלל שאר ישראל. ומוזהר עליו בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך כדמעיקרא. הדרא קושיא לדוכתה. דהרי אפי' אמת הוא דחזא בי' איהו דבר ערוה. מ"מ אכתי קאי על שנאתו בלאו דלא תשנא. ומיפסל בזה לעדות. דאע"ג דמשעברו שלשה ימים שלא דבר עמו באיבה ידעי דשונאו הוא. והו"ל שנאה גלויה דשריא בכה"ג דחזא בי' דבר ערוה. הא מ"מ מקמי הכי ביום ראשון ובשני דאכתי לא איגליא שנאתו הרי עבר באזהרה זו דלא תשנא אע"ג דחזא בי' דבר עבירה ונמצא דמשעברו שלשה ימים שלא דבר עמו באיבה נפסל למפרע מיום ראשון. והקושיא במקומה עומדת בין לרבנן ובין לר"י:

איברא דלפי מה שביארנו דעת הסמ"ק ע"פ דברי הרא"ם ז"ל ביראים שם. והעלינו עפ"ז דכשאינו מקבל תוכחה גם להסמ"ק והרא"ם מותר לשנאותו אפי' שנאה שבלב. דלאו אחיך הוא. א"כ אפשר לומר קצת דגם להסמ"ק והרא"ם אינו נפסל משום עבירת לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. משום דאפשר דחזא בי' דבר ערוה ופסיקא לי' שאינו מקבל תוכחה. או אפשר שכבר הוכיחו ולא קבל תוכחה. והילכך הותר לו לשנאותו אפי' שנאה שבלב. ומיהו אין זה נכון. דהרי ודאי בשאר עבירות כיו"ב וכגון שקלל חבירו בשם או שהכהו דלוקה. ובודאי מיפסל מדאורייתא לעדות אע"ג דאפשר דחזא בי' דעבר עבירה והו"ל אינו עושה מעשה עמך דרשאי לקללו ולהכותו לדעת כמה ראשונים ז"ל. ואפי' לדעת הסוברין דאסור לכתחילה. אינו אלא איסורא בעלמא ואין לפסלו מה"ת. וכן אפי' גזל מחבירו יש לומר דדידי' חטף ולא עבר בלא תגזול. וע"כ צ"ל כיון דעבר בפני עדים לאו כל כמיני' לומר דאינו עושה מעשה עמך או דידי' תטף. וכ"ש דאנן לא טענינן לי' טענת זכות בכיו"ב. ועי' בפ"ג דב"ב (ל"ד ע"א) ובראשונים שם. וכן בכל כיו"ב. והכא בלאו דלא תשנא הוא דגלי קרא דמותר לשנאותו אע"ג דליכא עדים בדבר ואיהו הוא דחזא בי' דבר ערוה. וממילא אין לפסלו לעדות ע"פ שנאתו. כיון דהתורה התירתו. אבל בעלמא כיו"ב לאו כל כמיני' להכות ולקלל חבירו ע"פ עצמו. ואם עשה כן לוקה ונפסל לעדות. תדע לך דהרי אפי' להעיד בו יחידי אסור ולוקה. כמבואר בסוגיא דפסחים שם עיי"ש. ואפי' לדעת הרשב"א (בקידושין ס"ו ע"א) וביאר דבריו הרפ"י בכתובות (כ"ב ע"ב) ובק"א שם באריכות דלענין עצמו מהני לי' טענת ברי. ואינו לוקה ומת אם אמר כן קודם התראה עייש"ה והדברים עתיקין. היינו דוקא לגבי עצמו בלבד אבל לדידן פשיטא ודאי דמחזקינן לי' בפסול לעדות. ושנאה שאני דגלי קרא שמותר לעשות מעשה לכתחילה ע"פ עצמו לשנאותו. והשתא א"כ אין לנו אלא לומר דהותר לשנאותו שנאה גלויה ע"פ מאי דקאמר דחזא בי' דבר ערוה. דאל"כ היכי מיתוקים קרא דכי תראה חמור שונאך. דמשמע דמשכחת גוונא שמותר למיסניי'. אבל לומר שיהא רשאי לשנאותו אפי' שנאה שבלב משום דפסיקא לי' שאינו מקבל תוכחה או שיאמר שכבר הוכיחו ולא קבל תוכחתו מהיכא תיתי לן. דהרי אי לאו דגלי קרא דחמור שונאך הו"ל לומר מידי דהוה אשאר עבירות שבתורה דלאו כל כמיני' להתיר לנפשו לעשות רעה עם חבירו ע"פ עצמו אם לא ע"פ עדים שהעידו בב"ד. אלא דהכא גלי קרא דאפי' ע"פ עצמו וכדמוכחינן התם בסוגי' דפסחי' דע"כ מיירי דליכא סהדי. דאל"כ לאו שונאך הוא דכ"ע נמי מיסני סנו לי' עיי"ש. וא"כ די לנו לאוקמי קרא בשנאה גלויה בלחוד. דלא משוי חברי' רשע כ"כ. דאפשר דמיהת מקבל תוכחה. אבל שיהא נאמן לגבי עצמו לעשות חבירו רשע גמור שאינו מקבל תוכחה שיהא מותר לשנאותו אפי' שנאה שבלב ולא יהי' בכלל אחיך כלל. אית לן למימר דלאו כל כמיני'. דמהיכא תיתי להוציאה מכלל שאר איסורין שבתורה כיו"ב דלא מהימנינן לי' להתירן לעצמו ע"פ עצמו. והשתא א"כ הקושיא על הרא"ם וסמ"ק במקומה עומדת:

אלא דכ"ז היינו רק לפום תירוצו של הר"ב חק"ל. אבל באמת אין דבריו נכונים ואשתמיטו מיני' דברי הרמב"ם ז"ל במקומו (בפ"ו מהלכות דעות הלכה ה') שכתב שאין לוקין על לאו זה דלא תשנא משום שהוא לאו שאין בו מעשה עיי"ש. וכ"כ הר"ב החינוך ז"ל (בפ' קדושים מצוה רל"ח) עיי"ש. ומבואר דס"ל דשייך בו מלקות אם הי' בו מעשה. וכן למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הכי נמי לוקה על לאו זה דלא תשנא. ואם איתא דחטא זה אין מכיר בו אלא המקום ב"ה. דאפשר דחזא בי' דבר ערוה שהותר לשנאותו. א"כ אפי' הוה בו מעשה לא הוה שייך בו מלקות. אבל ביאור הדבר הוא ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות שבועות הי"ב) וז"ל אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא הי' בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי. ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע. או שקבל התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה. אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה. ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הי' אבל לא היו פי ולבי שוין. או תנאי הי' בלבי על הנדר. אין שומעין לו ולוקה וכו' עכ"ל עיי"ש. ומקורו מתוספתא (סוף פ"ו דטהרות). ומספרא (פ' ויקרא דיבורא דחובה פ"ז). וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. הרי להדיא דכל היכא דודאי עבר על הלאו אלא שיש לו התנצלות מצד אחר אע"ג שנאמן בכך קודם התראה. מ"מ אם התרו בו בעת העבירה ולא טען כך שוב אין שומעין לו אפי' יטעון כן אח"כ. וכ"ש דאנן לא טענינן לי'. וכן כשהוחזק כפרן או שהודה מקודם ההיפוך מהתנצלותו. שוב לאו כל כמיני' למיטען כן. וממילא לא טענינן לי'. ומעתה שפיר משכחת לה מלקות בלאו דלא תשנא אם הוה ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכגון שהתרו בו ולא טען דחזא בי' דבר ערוה. דשוב לאו כל כמיני' למיטען כן. וכ"ש דלא טענינן לי' אנן. וכן משכחת לה בשאר גווני וכמבואר. וא"כ שפיר הוצרכו הרמב"ם והחינוך לפרושי טעמא דאינו לוקה עליו משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. אבל למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הכי נמי דלקי על לאו דלא תשנא. אלא דאנן קיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ומעתה א"כ הדרא קושיא לדוכתה כיון דס"ל לרבי יהודה גופי' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. קשה למה לי' קרא דוהוא לא אויב לו לפסול שונא לעדות תיפוק לי' דכיון דעבר בלאו דלא תשנא דהו"ל לאו שיש בו מלקות לר"י. נפסל מה"ת לעדות:

מיהו אי מהא לא תקשה די"ל דמ"מ נפק"מ בקרא דוהוא לא אויב לו לענין היכא דלא אבד עדיין טענה זו דדבר ערוה חזא בי'. וכגון שלא התרו בו וכיו"ב. או כגון דאתו סהדי ואסהידו בי' בהדין דעבר עבירה. דשרו כ"ע למיסניי'. ואיצטריך קרא דוהוא לא אויב לו למפסלי' משום שונא. ובלא"ה דברי הרמב"ם והחינוך שם תמוהים מאוד אצלי. דלמה להו לטעמא דלא לקי אלאו דלא תשנא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. תיפוק לי' דלא שייך בי' כלל לא התראה ולא מלקות. לפמש"כ הרמב"ם בסה"מ והחינוך גופייהו דלאו דלא תשנא לא בא להזהיר אלא על שנאה שבלב דהיינו בסתר בלבד. ועל שנאה גלויה לא קאי אלא בלאו דלא תקום ולא תטור כמשכ"ל בשמם. וא"כ היכי שייכא התראה ומלקות בלאו זה דלא תשנא. אטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי. מאן ידע מה שבלבו ומאן מתרי בי'. וכדפרכינן כה"ג בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ט ע"ב) גבי הכובש נבואתו עיי"ש. ושינויא דהתם לא שייך הכא. והיא קושיא עצומה על הרמב"ם והחינוך. וכמדומה לי כי כבר ראיתי לאחד מחכמי הספרדים שהרגיש בזה. ונראה לענ"ד דמשום זה מוכרח לומר דדעת הרמב"ם כמו שהבין מרן כ"מ בכוונתו. דלאו דלא תשנא קאי בין לשנאה שבסתר לבו ובין לשנאה גלויה כמשכ"ל בשמו. וע"כ חזר בו הרמב"ם ממש"כ בזה בסה"מ דשנאה גלויה לא נפק"ל אלא מלאו דלא תקום ולא תטור. וכן משמע מדבריו (סוף פ"ז מהלכות דעות) דלא ס"ל הכי עייש"ה. אבל לפי דבריו שבסה"מ אין ה"נ דבלא"ה לא שייך כלל מלקות על לאו דלא תשנא. ומה"ט באמת שם לא הזכיר כלום ממלקות. אלא בחבורו הגדול הוא דכתב כן שם אחר דחזר בו וס"ל דלא תשנא קאי גם על שנאה גלויה. אלא דלפ"ז דברי החינוך תמוהים ביותר דנקט כדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ דלא תשנא לא קאי אלא על שנאה שבסתר לבו אבל שנאה גלויה ליתא אלא באזהרה דלא תקום ולא תטור. וכתב ג"כ כטעם הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול דמשה"כ לא לקי על לאו דלא תשנא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. והם דברים סותרים זה את זה וכמו שנתבאר. וקצת בדוחק אפשר לומר דנקט טעמא דלאו שאין בו מעשה משום דנפק"מ לענין שאינו נפסל לעדות מדאורייתא. ובפרט לדעת הריב"ש דבלאו שאין לוקין עליו אפי' מדרבנן לא נפסל. אבל מטעם דהו"ל דברים שבסתר דלא שייכא התראה ומלקות. הי' לן לומר דנפסל מה"ת משום דאין זה משום קילותא דלאו אלא משום דלא מצינן להתרות בו ולהלקות משום חסרון ידיעה בלבד. וא"כ כדאיגלאי לן מילתא למפרע ששנאו בלבו אית לן למיפסלי'. אי לאו מטעמא דהו"ל לאו שאין בו מעשה. מיהו מתשובת חכמי קשטיליא שהביא בב"י אה"ע (סי' מ"ב) מבואר דגם מטעם חסרון התראה חשוב לאו שאין בו מלקות לענין פסול לעדות עייש"ה. ובלא"ה אין זה נכון כלל וכמבואר ואין להאריך בזה. ועכ"פ לדעת הרא"ם וסמ"ק הקושיא ממתניתין דסנהדרין וסוגיא דגמרא שם בדוכתה קיימא. דהרי לדעתם אפי' חזא בי' דבר ערוה אסור לשנאותו בלבו. וכאן איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא עד האידנא הי' שונאו בלבו ועבר בלא תשנא. ונפסל בכך לעדות. ומדברי הסמ"ק גופי' (סי' רל"ו) מתבאר דס"ל דבכל עבירה דאורייתא נפסל מדאורייתא אע"פ שאינו לוקה עלי'. עיי"ש ובדברי המל"מ שהבאתי לעיל. וא"כ אמאי מכשרי רבנן מטעמא דלא נחשדו ישראל על כך. תיפוק לי' דפסול משום עבירה דשנאה. וכן לר"י ל"ל קרא לפוסלו משום שונא. והרי בלא"ה משום עבירת לאו דלא תשנא איפסל לי':

אמנם נראה דמה שפירש"י במתניתין דא"ל לא נחשדו ישראל על כך להעיד שקר משום איבה ואהבה וכו'. אע"פ שכן פירשו ג"כ שאר ראשונים. מ"מ אין זה מוסכם. וכמו שאבאר. והנה יש לתמוה לפירש"י טובא. דאיך אפשר לומר דמשום שנאה לא חשדינן שיעיד שקר. והרי חזינן דאפי' על שפיכות דמים שויי' רחמנא חשוד. וכמפורש בקרא דשונא אינו גולה. והיינו משום דקרוב יותר לומר דבמזיד הרגו. ולרבי יוסי ס"ל (בפ"ב דמכות) דשונא נהרג מפני שהוא בחזקת ודאי מזיד. אע"ג דלא אשכחן דס"ל כרבי יהודה לענין עדות. ומסתמא ודאי כרבנן ס"ל דלא נחשדו ישראל על כך. דרבי יוסי בכלל רבנן דרבי יהודה הוא. ואפי' לר"ש דאמר התם דיש שונא שגולה. הא מ"מ מודה דכל שאפשר לומר לדעת הרג אינו גולה משום דחשוד הוא על כך להרגו במזיד. וכפירש"י שם עיי"ש. והוא תימא שתהי' עדות שקר חמורה מרציחה שיהי' חשוד על רציחה ולא על עדות שקר. והרי רציחה הוא מהנך שלשה דיהרג ואל יעבור. משא"כ בשאר עבירות שבתורה. ובכללן גם עדות שקר קיי"ל דיעבור ואל יהרג וכמבואר בהדיא בפ"ב דכתובות (י"ט ע"א) עיי"ש ובמש"כ הראשונים ז"ל שם:

ולכן לולא פירש"י ושאר ראשונים בזה הי' נראה לפרש דמאי דקאמרי רבנן לא נחשדו ישראל על כך לא קאי על כל שונא בדרך כלל. אלא על הך שונא דרבי יהודה בלחוד קיימי. דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. ועלה הוא דקאמרי לי' רבנן לא נחשדו ישראל על כך לעבור על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך ועל עשה דואהבת לרעך כמוך. והילכך משום שלא דבר עמו שלשה ימים או יותר אין לנו להחזיקו בשונאו כל כמה דלא חזינן בי' אותות שנאה נגלים. כגון שרודפו ומבקש רעתו וכיו"ב. אבל ודאי היכא דידוע לנו שהוא שונאו בבירור אפי' על רציחתו חשדינן לי'. וכ"ש שאינו נאמן להעיד לו אליבא דכ"ע. ונראה דמזה הוא מקור דעת התוס' (בפ"ק דסנהדרין ט' ע"ב) בד"ה לרצונו ובפ"ק דמכות (ו' ע"א) בד"ה נרבע ובפ"ב דיבמות (כ"ה ע"א) בד"ה הוא ואחר. שרצו לומר מאי דפריך הרוג יציל נרבע יציל היינו משום שהוא שונאו שפסול לעדות עיי"ש. והוא תמוה. דהא קיי"ל כרבנן דשונא כשר לעדות. וכבר עמד בזה המהרש"ל בסנהדרין שם בשם גליון תוס' והניחה בתימא. והרש"א נדחק שם בזה. וכבר הרגיש בתירוצו הרש"ל גופי' (בתשובותיו סי' ל"ג) ודחאו. וכתב שם וז"ל ולולא דמסתפינא מרבותי וחבירי אמינא דשונא גמור פסול להעיד מדמסקינן (צ"ל מדפרכינן) סופ"ק דמכות הרוג יציל נרבע יציל. ופירשו התוס' משום שהוא שונא לו. וכן פירשו בפ"ק דסנהדרין. ואף שגבי נרבע סתרו זה הטעם ופירשו בע"א. מ"מ גבי הרוג יציל עומד זה הפי' על אופנו מפני שהוא שונא לו. וקשה הלא שונא כשר לעדות. ודוחק לומר דדוקא אליבא דר"י פריך וכו' דא"כ וכו' ועוד מאי פריך לר"ע וכו'. ואמת שמצאתי בתוס' הגליון תוס' הישנים קושיא זו ובתימא עומד. בוודאי תימא וצריכא תלמוד קאמר. והניחו לנו מקום להתגדר בו. דבודאי שונא גמור כהרוג וכדומה לו פסול לעדות. ולא פליגי אלא בסתם שונא שלא דבר עמו שלשה ימים. וכדאיתא התם להדיא במתניתין דבשונא כזה פליגי. אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו. אין לך נוגע בעדות גדול מזה עכ"ל עיי"ש. ובודאי לפירש"י והמרדכי והנמוק"י והרע"ב והרמ"ה ז"ל שפירשו מאי דא"ל לא נחשדו ישראל על כך היינו שלא נחשדו ישראל להעיד שקר משום שנאה ואהבה. וכן משמע מדברי הרמב"ם (בפיה"מ שם ובסוף פי"ג מהלכות עדות) עיי"ש. לא יתכן לומר כן לחלק בין שונא לשונא. אלא כל שונא כשר לרבנן. וכן מתבאר מדברי הטור (בחו"מ ריש סי' ל"ג ובסעי' ל"ג) עיי"ש. שלא הביא כלל לענין עדות שיעורא דכל שלא דבר עמו שלשה ימים. וכמו שלא הובא ג"כ ברמב"ם. וע"כ ס"ל דאין שום חילוק בזה כלל. וכל שונא כשר. וכן מבואר מתשובת הרשב"א שהביא בב"י חו"מ (סוף סי' ל"ב) עייש"ה. וכן מתבאר מתשובות מהר"ם מר"ב הארוכות (סי' תתק"כ) בשם הגאונים. שהולך ומונה שם כל פסולי עדות כולם בפרטות. הן הפסולים מצד קורבה הן מצד מעשיהם. ולא מנה שם פסול שונא בין הפסולים מחמת מעשיהם. אדרבה כתב שם דהאוהב והשונא כשרים לעדות משום דלא נחשדו להעיד שקר משום שנאה עיי"ש. ולא חילק כלום. גם לא הזכיר כלל שיעור שלא דיבר עמו שלשה ימים עיי"ש. וכן מוכח מדברי הר"ב העיטור ז"ל (אות ק' קבלת העדות) עיי"ש היטב ואין להאריך. וכן מוכרח ע"כ מדברי התוס' ישנים שהביא הרש"ל גופי' שם וכמבואר. אלא דכל זה רק לפירש"י וסייעתו דמאי דקאמרי רבנן לא נחשדו ישראל על כך. היינו לומר שלא נחשדו להעיד שקר משום אהבה או שנאה. וכבר כתבנו דזה ודאי קשה טובא. דאם חשדינן לי' שיהרוג אדם משום שנאה. כ"ש שיש לנו לחשדו שיעיד שקר משום שנאתו. ואין לומר דשאני התם דהרוג לפניך. אלא שאנו דנין אם במזיד או בשוגג הרגו. משא"כ כאן דאין לנו שום רגלים לדבר לחשדו בעדות שקר. דאפשר דקושטא קמסהיד. דזה אינו דכיון דמסתמא אין ישראל חשודין אפי' להעיד שקר משום שנאה. גם ברציחה כל זמן שאפשר לנו לומר דלא הרגו אלא בשוגג אין לנו להוציאו מחזקתו לומר דבמזיד הרגו. דאל"כ גם בשאינו ידוע לנו שהוא שונאו הי' לנו לומר דכיון דהרי הרוג לפניך מסתמא במזיד הרגו משום שנאה או משום טעם אחר. אלא ודאי מה שהרוג לפניך אין שום מוכיח לומר דבדעת הרגו. אדרבה יותר ראוי לומר דלא הרגו אלא בשוגג. ובשונא ע"כ רק משום שנאתו חשדינן לי' שהרגו במזיד. וא"כ הדבר מתמיה דהרי לרבנן דקיי"ל כויתיהו אפי' להעיד שקר לא חשדינן לי' משום שנאה. וכ"ש לרצוח נפש מישראל דלית לן למיחשדי'. אשר לכן נראה דדעת התוס' לפרש דמאי דקאמרי רבנן לא נחשדו ישראל על כך. אין פירושו כפירש"י וסייעתו ז"ל. דודאי כל שידוע לנו ומוחזק אצלנו בברור שהוא שונאו חשוד הוא אפי' על רציחתו. וכ"ש להעיד עליו בשקר כיון שהוא אויבו ומבקש רעתו. אלא דהכא שאינו ידוע לנו בשנאתו אלא ממה שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ס"ל לרבנן דלא נחשדו ישראל לעבור בלאו דלא תשנא את אחיך ועשה דואהבת לרעך. והילכך כל זמן שלא הראה לו בגלוי אותות שנאה. המראים בברור שהוא שונאו ומבקש רעתו. אין לנו להחזיקו בשונאו אע"פ שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה או יותר. וא"כ שפיר כתבו התוס' דהרוג פסול להעיד על רוצחו משום שנאתו. דבהורג שהדבר ברור אצלנו שהוא שונאו של רוצחו. ודאי לית מאן דפליג לומר שיהא כשר להעיד לו. ושפיר כתבו כן בפשיטות לפי פירושם במתניתין דסנהדרין שם:

והנה ראיתי בתשובות גאונים קדמונים (סי' ק') תשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שכתב וז"ל. וששאלת הא דתנו רבנן שונא אינו גולה איזהו שונא. (תשובה) שונא שניכר לרבים שהוא שונא את חבירו שהוא יורד עמו לחייו ומוסרו אצל שלטון ומיצר לו במה שיכול. אין הורגין אותו מפני שראוי ליהרג (נראה דצ"ל שאינו ראוי ליהרג) ואין מגלין אותו מפני שאין לו כפרה בגלות שהוא שוגג קרוב למזיד. אלא מניחין אותו. ואם הרגו גואל הדם פטור עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה דהרי משנה ערוכה היא (בפרק זה בורר) דתנן איזהו שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה עיי"ש. ואע"ג דהתם לא מיירי בגלות אלא בעדות ואליבא דר"י. מ"מ מדר"י בעדות נשמע לרבנן לענין גלות. דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"י אלא בעדות. דמכשרי שונא לעדות. דלית להו קרא למיפסלי'. אבל בגלות בהדיא כתיב קרא למעט שונא מגלות. וכמו דשונא לענין עדות אליבא דר"י דממעט לי' מקרא. היינו כשלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. ה"נ שונא דגבי גלות לכ"ע זהו שיעורו. דבהכי ליכא פלוגתא כלל. ועוד דר"י לא יליף פסול שונא לעדות אלא מייתורא דקרא דכתיב גבי גלות והוא לא אויב לו וגו'. וגם שיעורא דשלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. משם הוא דיליף לי'. מדכתיב והוא לא שונא לו מתמול שלשם. וכ"כ הרמ"ה והאו"ז שם. והביאו מאי דדריש בספרי (פ' שופטים) גבי גלות. מתמול שנים שלשם שלשה עיי"ש. ואע"ג דשם בספרי רבי יהודה גופי' הוא דקאמר לה עיי"ש (בפיסקא קפ"א קפ"ג). מ"מ לא אשכחן מאן דפליג עלי'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות רוצח וש"נ ה"י) לענין גלות דכל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה זהו השונא עיי"ש. ומקורו ממתני' דפרק זה בורר שם. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. והוא ודאי מוכרח לכאורה. ודברי רבינו שרירא גאון ז"ל מתמיהים מאוד. דלא זו שתשובה לשאלתו מבוארת להדיא במשנתנו. אלא שתשובת הגאון סותרת למתניתין. דהא להדיא מבואר במתניתין דלא בעינן שנאה גדולה כזו שיהא יורד עמו לחייו ומוסרו לשלטון ומיצר לו בכל מה שיכול. כמש"כ הגאון ז"ל. אלא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה זהו שונא. אע"פ שלא ראינו ממנו שום אותות שנאה זולת זה:

אמנם נראה דדעת רבינו שרירא גאון ז"ל בפירושא דמתניתין דפרק זה בורר שם כמו שביארנו. דמאי דקאמרי רבנן לא נחשדו ישראל על כך. היינו לומר שלא נחשדו לעבור בעשה דואהבת לרעך ול"ת דלא תשנא את אחיך. כל כמה דלא חזינן גבי' אותות שנאה גמורה בברור גמור. כגון שמיצר לו בכל מה שיכול שיורד עמו לחייו ומוסרו אצל השלטון וכיו"ב. ופשיטא דכ"ש דלא נחשדו ישראל על שפיכת דמים כל כמה דלא חזינן בי' בברור גמור ע"פ מעשים נגלים לכל שהוא שונאו בנפש ומבקש רעתו בכל אשר יפנה. ושונא כזה ודאי לכ"ע חשוד אפי' על שפיכות דם של שונאו. וכ"ש להעיד עליו שקר. והן הן דברי רבינו שרירא גאון ז"ל ודבריו מדוקדקים. ועפ"ז נראה במש"כ בתשובות הגאונים המכונות שערי צדק (שער ששי חלק ה' סי' מ"ב) וז"ל מסור פסול לעדות ולא מיבעיא מוסר גמור. אלא אפי' אינש דסני לחברי'. וא"ל ברבים אזלינא ומסרנא לך. מדיבורי' הו"ל רשע. דכי אמור רבנן לא נחשדו ישראל על כך. הני מילי היכא דסני לי' ושתיק משתק. אבל היכא דקאמר בפרהסיא. ההוא מדיבורי' קמיפסל. ופסול לעדות. הכין איתפסיק במתיבתא עכ"ל עיי"ש. וכזה כתב באו"ז (סנהדרין סי' כ"ג) בשם הלכות גדולות של אספמיא כמעט אות באות עיי"ש. והובא בקיצור בהגהת הרא"ש פרק זה בורר. ומשם הובא להלכה בש"ע חו"מ (סי' ל"ד סעי' כ') עיי"ש. והובאה ג"כ בתשב"ץ קטן (סי' תקס"ט) מספר חפץ עיי"ש. ולכאורה משמע דמשום מסירות פסל לי'. אלא דלפ"ז קשה למאי נקט כאן שנאה. וכבר עמד בזה הסמ"ע (שם ס"ק מ"ט). וכתב דדוקא בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרים עיי"ש. והביאו ג"כ בש"ך ושאר אחרונים שם. ונראה דמקורו מדברי הב"י (שם מחו' כ') שכתב על דברי הג"א וז"ל ואפשר דמשום הכי נקט סני לחברי' וגם א"ל בפני רבים. לומר דכיון דסני לי' וגם א"ל בפני רבים. כיון שהעיז פניו כ"כ חזקתו שימסור. והרי הוא פסול עכ"ל עיי"ש. ומה"ט נסתפק הב"י שם אם יש לו ג"כ דין מסור לענין הריגה עיי"ש. ולפעד"נ כל זה תמוה. דאם איתא דמדין מסור פסל לי' הגאון. א"כ מאי הוקשה לו ממאי דא"ל רבנן לר"י לא נחשדו ישראל על כך. הרי שם לא מיירי אלא מדין שונא לומר שלא נחשדו ישראל להעיד שקר משום שנאה או אהבה. אבל מדין מסור לא איירינן התם כלל. ושפיר י"ל דהיכא דצווח ואמר שימסרנו. חזקתו שימסור. ומיפסל מדין מסור. מיהו לזה י"ל דכיון דמשום צירוף שנאה הוא דפסל לי' וכמש"כ הב"י והסמ"ע שפיר הוקשה לו לגאון מדא"ל לא נחשדו ישראל ע"כ. דמשם מוכח דמצד שנאה אין מקום כלל לפסלו. ולא גרע שונא מאחר שאינו שונאו. ולזה העלה לחלק בין שונא בשתיקה לשונא המעיז פנים בפני רבים לומר לו אזילנא ומסירנא לך. דבזה חזקתו שימסור. והרי זה כאילו כבר מסר. ונפסל בכך לעדות כמסור. אבל הדבר תמוה לענ"ד מנ"ל להגאון הך סברא. ובפרט דבאינו שונאו ס"ל לגאון ז"ל דאפי' צווח בפני רבים בפרהסיא לא מיפסל בהכי. וע"כ היינו משום דעביד אינש דגזים ולא עביד. וא"כ אמאי בשונאו לא נימא הכי כיון דשנאה מצד עצמה לאו כלום היא משום דלא נחשדו ישראל על כך. וכבר הביא הרמ"א בדרכי משה חו"מ (סי' שפ"ח) מדברי הרשב"א והרא"ש והמרדכי דדוקא במוחזק לכך עיי"ש. ודברי המרדכי הם על דברי גאון אלו. שהם דברי רב פלטי גאון. והוקשה לו מדאמרינן דעביד אינש דגזים ולא עביד. ולזה תי' דמיירי במוחזק לכך עיי"ש. ותמיהני דמדברי גאון גופי' ודאי לא משמע הכי כלל. דאין בדבריו שום רמז כלל דניבעי חזקה. וגם אי משום חזקה למה לי שונא דוקא. ובאמת דהרמ"א בהג"ה (בסי' שפ"ח סעי' ח') כשהביא שם דין זה לא הזכיר שונא עיי"ש. וכן בלבוש שם לא הזכיר שונא. והוא תמוה דלא זו דבדברי הגאון וכל הראשונים שהביאוהו הכי איתא. אלא גם בשו"ע ובלבוש גופי' לעיל (סי' ל"ד) איתא הכי עיי"ש. ואולי י"ל דס"ל דשונא דנקט גאון לאו דוקא אלא מסתמא ודאי הכי איתא. דכל שאומר לחבירו כן ודאי שונאו הוא. ובאמת דהכי משמע מדברי הלבוש (בסי' ל"ד) שם עיי"ש היטב. אבל הוא דחוק טובא בלשון הגאון. וגם מר"ן הב"י והסמ"ע ושאר אחרונים לא הבינו כן. שוב ראיתי בתשו' חות יאיר (סי' ס"ה) שהרגיש קצת בזה עיי"ש:

אמנם האמת והברור לענ"ד דרבינו פלטי גאון ז"ל לא משום מסור פסל לי'. דודאי באמירה בעלמא לא נעשה מסור אלא משום שונא הוא דפסל לי'. וכן נראה להדיא מלשון גאון ז"ל גופי'. וע"פ דברי רבינו שרירא גאון ז"ל בתשובתו שהבאתי נרד ג"כ לסוף דעתו של רבינו פלטי גאון ז"ל. דמפרש מאי דתנן א"ל לא נחשדו ישראל על כך. היינו לומר שלא נחשדו לעבור על ל"ת דלא תשנא את אחיך ועשה דואהבת לרעך. כל עוד שלא ראינו ממנו אותות שנאה גלויים לכל. אבל משום שתיקותו לחוד שלא דבר עמו שלשה ימים אין להוציאו מחזקת שאר כל ישראל שדרכן לרחם ולאהוב זא"ז. והן הן דברי רב פלטי גאון שמחלק וכתב דכי אמור רבנן לא נחשדו ישראל על כך ה"מ היכא דסני לי' ושתיק מישתק. אבל היכא דקאמר בפרהסיא. ההוא מדיבורי' קמיפסל לעדות. וכוונתו דאפי' לא הי' בזה רק דבור בעלמא ולא עביד מעשה. מ"מ אי לאו דמיסנא סני לי' בלב שלם לא הוה מגזם עליו בדבר מר כזה. וכיון שכן ודאי לכ"ע מיפסל לעדות משום שונא. ואין כאן שום מקום קושיא מדקיי"ל עביד אינש דגזים ולא עביד וכמבואר:

ולפ"ז הדבר פשוט שאין מקום לפסלו אלא לעדותו בלבד. דהיינו לעדות של זה שהוא שונאו אבל לכ"ע כשר לעדות. וכ"ש דכשר לשבועה דלא שייכא בה טעמא דשנאה כלל. ובאמת דבגוף דברי הגאון שבתשובת הגאונים שערי צדק שם לא נזכר אלא שנפסל לעדות בלבד. ומשמע דהיינו לעדותו של שונאו. דומיא דההיא דמתניתין דסנהדרין דמייתי גאון ז"ל שם. וכן באור זרוע שם לא נזכר בדברי גאון אלא עדות בלבד. וכן הביא לשון גאון בתשובות מהר"ם מר"ב הארוכות (סי' ש"ז) עיי"ש. אלא דבסמ"ג (עשין ע') כשהביא דברי רב פלטי גאון אלו כתב שפסול לעדות וה"ה לשבועה עיי"ש. ונראה ברור דהך וה"ה לשבועה. היא הוספת הסמ"ג מדעתו על דברי גאון. משום שנראה לו ז"ל דדעת הגאון לפסלו מטעם מסור כאילו כבר מסר. ולכן ס"ל דלעדות שכתב גאון לאו דוקא. אלא ה"ה לשבועה. וכן נמשכו אחריו בתשב"ץ קטן שם ובהגהות מיימוני (בפי"א מהלכות עדות ה"י) ובמרדכי (פרק הגוזל בתרא רמז קפ"ו) עיי"ש. וכן בתשובות מהר"ם מר"ב הארוכות (סי' תפ"ה) הביא כן בהדיא בשם הסמ"ג עיי"ש. ומה"ט נמי דן בה המרדכי שם (לקמן רמז קפ"ח) מההיא דעביד אינש דגזים ולא עביד עיי"ש. והדבר תמוה מאוד לענ"ד לפסול אדם מחמת עבירה קודם שעשאה אלא שאמר לעשותה. והדבר ידוע לן שעדיין לא עשאה. וכזה לא מצינו בכל התורה כולה. ומנ"ל לחדש דבר גדול כזה. ועי' בתשו' חות יאיר (בהשמטה לסי' ס"ה). וגם מצד עצמו תמוה מאוד. דכיון דלא פסלי' הגאון אלא בשונאו דוקא. אבל בשאינו שונאו לא מיפסל משום אמירתו לחוד. וכמש"כ הב"י והסמ"ע והש"ך ושאר אחרונים. א"כ פשיטא דאין לנו לפסול אותו אלא לעדותו של זה שהוא שונאו. אבל לכ"ע אין לפסלו לעדות. דהא טעמא דמסור פסול לעדות כתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו (סי' קפ"ו) וז"ל שאם מוסר ממון חבירו לעכו"ם כ"ש שימסור ממון ישראל לישראל בעדות שקר עכ"ל עיי"ש. וא"כ כיון דזה לא מחזקינן לי' במסור אלא לגבי שונאו מחמת שנאתו. היכי נחשדי' לכ"ע שאינו שונאם. וכ"ש דאין מקום לפסלו לשבועה דלא שייך בה פסולא מטעמא דשנאה. ואולי אפשר לומר בדעת הסמ"ג וסייעתו דס"ל כמשכ"ל בדעת הרמ"א והלבוש. דס"ל דשונא דנקט הגאון לאו דוקא הוא. אלא שדבר הגאון בהווה דמסתמא כשמגזם לומר כן לחבירו שונאו הוא בזה. דודאי מעשה שנאה הוא. אבל לא בעינן שיהא מוחזק לן בשונאו מעיקרא מצד אחר. והילכך נחשד גם לאחרים. אבל כבר כתבנו דלא משמע כן מגוף דברי גאון ז"ל כלל. ועכ"פ לפי הבנת מרן הב"י והסמ"ע והש"ך ושאר אחרונים אין מקום לפסלו לאחרים וכ"ש לשבועה. ותמיהני על האחרונים שלא הרגישו בזה כלל מדברי הסמ"ג ושאר ראשונים ז"ל שנמשכו אחריו. ולכן דברי הסמ"ג וסייעתו צ"ע אצלי. וקצת משמע לכאורה כהבנתם ממש"כ הגאון מדיבורי' הו"ל רשע וכו' עיי"ש. דמשמע לכאורה דמשום רשעות פסלי'. וא"כ גם לשבועה יש לפסלו. אבל אין מזה שום ראי'. דכוונת הגאון רק לומר דהו"ל כרשע לענין זה שיש לנו לחשדו בעדות שקר על שונאו. וכדמסיק עלה וכתב דכי אמרו רבנן לא נחשדו ישראל על כך וכו' עיי"ש. וכמו שהבאתי לשונו לעיל. אבל ודאי אין לו דין רשע גמור קודם שעבר ומסר. ואין להאריך. והדבר ברור לענ"ד. לולא דברי הסמ"ג והנמשכים אחריו ז"ל דאחר שנגלו לפנינו דברי רבינו שרירא גאון ז"ל אין לנו בכוונת רב פלטי גאון אלא כפשטי'. דמשום שונא הוא דפסלי' לעדותו של שונאו בלבד. דכיון שנתברר לפנינו שהוא שונאו לכ"ע פסול כמו שביארנו. אבל משום רשע אין חילוק כלל בין מסור לשאר עבירות שאינו נפסל אלא לאחר שעבר אבל בדיבורא בעלמא לא מפקינן לי' מחזקתו כדקיי"ל בכל התורה כולה:

איברא שיש להקשות לכאורה לפי שיטה זו דמאי דא"ל לא נחשדו ישראל על כך. היינו לומר שלא נחשדו לעבור בל"ת דלא תשנא ועשה דואהבת כל זמן שלא ראינו בו אותות שנאה גלויה. דא"כ קשה במאי דאמרינן בגמרא שם (לקמן כ"ט ע"א) דטעמא דר"י משום דיליף לה מקרא דכתיב והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. ודריש והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. ואמרינן ורבנן האי לא אויב לו וגו' מאי דרשי בי'. חד לדיין. אידך כדתני' וכו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל חד לדיין דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון דלא מצי חזי לי' זכותא עכ"ל עיי"ש. והשתא כיון דטעמא דרבנן היינו רק משום דלא נחשדו ישראל לעבור בלאו דלא תשנא וגו'. מאי שנא עדים מדיינים. דכיון דאמרינן דחזקה שאינו עובר בלאו דלא תשנא ובודאי אינו שונאו. א"כ פשיטא דגם דיין לא מיפסל. ועוד דכיון דכשנתברר לנו ששונאו גם לרבנן פסול. ולא פליגי אלא בשונא דרבי יהודה. דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים. א"כ גם לרבנן שפיר איצטריך קרא דוהוא לא אויב לו לעדות. כשנתברר לנו בברור שהוא שונאו. ועוד לר"י מאי משמע לי' מקרא דוהוא לא אויב לו למילף מיני' לפסול שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. והא בקרא אויב כתיב וליכא למיגמר מיני' אלא לפסול שונא. ואפשר דהיינו דוקא שונא ברור שראינו בו אותות שנאה נגלים לכל. וגם רבנן מודו בזה. אבל משום שלא דבר עמו שלשה ימים לעולם לא מפקינן לי' מחזקתו. מיהו לזה נראה דר"י ס"ל דהיכא שאנו רואים בו אותות שנאה גמורה בגלוי לא איצטריך קרא לעדים. דכיון דחשוד על רציחה כ"ש שחשוד להעיד עליו עדות שקר. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא בכה"ג שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. דאע"ג דעל רציחתו לא חשדינן לי'. מ"מ אשמעינן קרא דלעדותו פסול. דחשוד להעיד עליו עדות שקר. והא דדריש שם בספרי מתמול שנים שלשם שלשה. לא קאי בשלא דבר עמו. דמשום זה ליכא למיחשדי' על רציחתו. אלא אפי' בדחזינן בי' אותות שנאה גלוי' בעינן שלשה ימים. דאל"כ לא מחזקינן לי' בשונא גמור שיהא נחשד על רציחתו במזיד. דאפשר דאינו אלא רוגז בעלמא לשעה. וכרגע יעבור זעם. וממילא ניחא נמי בזה לרבנן דשפיר פריך לדידהו קרא דוהוא לא אויב לו מאי דרשי בי'. דליכא לאוקמי' לדידהו נמי לעדות כשנתבררה שנאתו בגלוי. דא"כ לא צריך קרא. דהשתא על רציחתו חשדי' קרא. כ"ש שנחשד להעיד עליו עדות שקר. והילכך מוקי לי' לדייין. דבדין כיון דפסלי' קרא. בכל דהוא מיפסל. אע"פ שאין בו שנאה שיהא עובר עלה בל"ת דלא תשנא. וכדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (ק"ה ע"ב) אר"פ לא לידון אינש דינא למאן דרחים לי' ולא למאן דסני לי'. דרחים לי' לא חזי לי' חובה. דסני לי' לא חזי לי' זכותא עיי"ש. ומשמע דבשנאה מועטת כל דהוא וכן באהבה מועטת פסול לדינא. וכמש"כ הרא"ש (בפרק זה בורר סי' כ"ג) וז"ל אפי' אינו שונאו כל כך וכו' לא לידייני' כדאמר בפרק בתרא דכתובות לא לידון אינש לא למאן דרחים כו'. כי ענין הזכות והחובה מבצבץ באדם בלא כוונת רשע. לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה עכ"ל עיי"ש. ואע"ג דלדעת התוס' בההיא דכתובות שם וכן דעת הרא"ש שם דההיא דר"פ לא מיירי באוהב ושונא דמיירי בי' גבי פלוגתא דר"י ורבנן בסנהדרין שם. דהתם באוהב ושונא ממש ולפסול אפי' בדיעבד. משא"כ ר"פ בכתובות שם דמיירי באהבה ושנאה מועטת כל דהוא. למיחש לכתחילה בלחוד עיי"ש. מ"מ אין דעת הרמב"ם ז"ל כן (בפכ"ג מהלכות סנהדרין ה"ו) שכתב וז"ל אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו שני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם וכו' עכ"ל. וכתב בכ"מ שם וז"ל וא"ת בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלר"י האוהב והשונא פסולים לעדות איזהו אוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. ופליגי רבנן עלי' לענין עדות. אבל לדון אמרינן התם דמודו דפסולים. משמע דלא פסלי רבנן אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא. אבל לא שאר אוהבים ושונאים. וא"כ מנ"ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן (בפרק זה בורר) שאינו יכול לדון לאוהבו ושונאו. ואשכחן ר"פ דאמר התם לא למאן דרחים לי' ולא למאן דסני לי'. בסתם ולא חילק. אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גווני דרחים או סני לי' מיפסל עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בב"י בחו"מ (סי' ז' סעי' י') עיי"ש. והוא מוכרח. דהרי הרמב"ם לא הביא כלל הך דאוהבו זה שושבינו ושונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים. ועי' מש"כ הכ"מ (סו"פ ט"ז מהלכות עדות) ובלח"מ שם עייש"ה. וכן מבואר בה"ג (הלכות עדות) דהך דר"פ קאי אליבא דרבנן דר"י במתניתין דפרק זה בורר והיינו הך עיי"ש בדבריו. ובאמת דהדבר קשה להרמב"ם דמפרש מתני' דפרק זה בורר שם כפירש"י וסייעתו. א"כ הא גופא קשיא מנ"ל לר"פ לומר כן דלרבנן פסלי לדין אפי' באהבה ושנאה כ"ד. ואמאי לא נימא דמדר"י לענין עדות נשמע לרבנן לענין דין. וצריך לדחוק דמסברא נפק"ל. דכיון דדין בסברא תלי כיון דפסל קרא אוהב ושונא אין לחלק בין אוהב ושונא ממש לאוהב ושונא כל דהוא וכמש"כ הרא"ש שהבאתי. אבל לשיטה זו שביארנו הדבר מוכרח מעצמו. דאל"כ אין שום ביאור למאי דמוקמי רבנן לקרא דוהוא לא אויב לו לדיין. דהרי בשונא שלא דבר עמו שלשה ימים כיון דקאמרי רבנן דלא נחשדו ישראל. ע"כ א"כ לאו בשונא מחזקינן לי' כלל. ואמאי פסלי' קרא לדיין. אלא ודאי בדין אפי' בכל דהוא דלא עבר כלל בלא תשנא שייך למיפסלי' ובהכי איירי קרא. משא"כ בעדות לא שייך למיפסלי' אלא בשנאה גמורה. דהרי לא מעיד אלא מה שראו עיניו. ואם לא משום שנאה גמורה או אהבה גמורה לא יהפוך האמת לשקר במזיד. ועכ"פ מבואר דלק"מ מכאן לשיטתנו:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה