אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה ז

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה ז

מצוה ה

בכנפיך ציצית נצח. נראה פשוט דרבינו הגאון ז"ל רק לישנא דקרא נקט בזה. וכדרכו ז"ל בכל דוכתי כיו"ב לכלול בכל מאי דאפשר בכל מצוה כלשון האמור בה בתורה. ובמצות ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. וזה שכתב בכנפיך ציצית נצח. דנצח זה הוא במקום לדורותם האמור בתורה. אבל ודאי פשיטא דגם לרבינו הגאון ז"ל ס"ל כמו שהכריחו כל הראשונים ז"ל מכמה דוכתי דקיי"ל דלא כמאן דאמר דציצית נוהגת ביום ובלילה. ואין חולק בזה. הן אמת שהי' מקום לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כדעת הפוסקים דכסות יום חייבת בציצית אפי' בלילה. כמו שהאריך הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ציצית (סי' א'). וזהו שכתב בכנפיך ציצית נצח. לומר דטלית המחוייבת בציצית חיובה נוהג תדיר בלא הפסק כלל. והא דקיי"ל דציצית הו"ל מ"ע שהז"ג היינו רק משום דס"ל דכסות לילה פטור מציצית אבל כסות יום חייב אפי' בלילה. וכמו שביארו התוס' במנחות (מ' ע"ב) בד"ה משום עיי"ש. אבל אין הכרח מזה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל כן. ובפרט דרוב הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי ואכמ"ל בזה. ויותר נראה דכוונת רבינו פשוטה כמשכ"ל. ואמינא תו דאפשר לומר עפמש"כ מרן הב"י בפירושו עה"ת שבספר אור צדיקים (פ' שלח). וכ"כ מהר"ם אלשיך שם. דלהכי כתיב בלבן לדורותם ולא בתכלת משום דלבן יהא נמצא תדיר. משא"כ תכלת שלא בכל הדורות ימצא לנו דם חלזון לצבוע בו תכלת עיי"ש בדבריהם. וכ"כ מהר"ח בן עטר ז"ל באור החיים שם. ואכתי צריך טעם למה לי דכתב קרא לדורותם כלל אפי' בלבן. ונראה דהדבר נכון. דלא מיבעי לרבי דס"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. דלדידי' בפשיטות איכא למימר דאיצטריך כדי לאשמעינן דאפי' בזמן דליכא תכלת והוה סד"א דגם מצות לבן בטלה. קמ"ל דגם אז נהי דתכלת ליכא מ"מ מצות לבן נוהגת. ודוקא בזמן דאיכא תכלת בעולם הוא דלבן ותכלת מעכבין זא"ז. אבל בזמן דליכא תכלת כלל אין התכלת מעכבת מצות לבן. וכיו"ב אשכחן ריש פ"ב דכריתות (ט' ע"א) לענין קרבנו של גר. דאע"ג דבזמן שבהמ"ק קיים לא מישתרי בקהל עד שיביא קרבנו וכמבואר לעיל (שם ח' ע"ב). וכעכו"ם הוא לכ"ע. וכמבואר בפירש"י ובשיטה מקובצת שם וברמב"ם (פ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"ב) ובפיה"מ (ריש פ"ז דברכות) ובהקדמתו לפיה"מ סדר קדשים עיי"ש. ואף דבפיה"מ בכריתות שם לא כתב כן עיי"ש. כבר הרגישו האחרונים ז"ל בדבריו שהם תמוהים מהסוגיא במקומו. ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם הרמב"ם חזר בו בהלכותיו וכמשכ"ל. וגם בפיה"מ גופי' דבריו סותרים זא"ז. ומבואר דגר כל זמן שלא הביא כפרתו הרי הוא עדיין אסור לבוא בקהל. ומ"מ מבואר בסוגיא דהתם דהיינו דוקא בזמן הבית. אבל בזה"ז הותר בקהל במילה וטבילה. דפרכינן התם אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני אמר רבי אתא ב"י וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם. ופירש"י לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בשיטה מקובצת שם דמלדורותיכם הוא דנפק"ל עיי"ש. וכן כתבו התוס' בקידושין (ס"ב ע"ב) בד"ה גר עיי"ש. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמוק"י ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ו ע"ב) עיי"ש. וכן הוא בבה"ג (הלכות כריתות) עיי"ש. הרי דאע"ג דמעיקר דינא דאורייתא בזמן המקדש אינו גר בלא קרבן. מ"מ גלי קרא מלדורותיכם דבזה"ז דליכא מקדש אין כפרתו מעכבתו. וכן מבואר בתוס' ורמב"ן וריטב"א ונמוק"י שהבאתי דאפי' אם מדאורייתא בעינן מומחין בגרות. ואם נתגייר לפני הדיוטות אינו גר. מ"מ בזה"ז דליכא מומחין אינו מעכב כיון דכתיב לדורותיכם עיי"ש בדבריהם. אלא שראיתי להרשב"א ז"ל שם שכתב וז"ל איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב בי' משפט א"כ אדרבה ע"כ נבעי מומחין וכו'. ואפשר דנפק"ל דלשלשה לחוד כתב בי' רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפי' בזה"ז דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא לן בפרק ארבע מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזה"ז אע"ג דליכא הרצאת דמים עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמדלא מעכבא בזה"ז איכא למשמע דגם בזמן המקדש לא הוה מעכבא. וע"כ אינו אלא למצוה בעלמא מאי דהוה בעי התם בגמרא לומר דבעינן מומחין עיי"ש. ודבריו תמוהין לכאורה דהרי לענין קרבן אע"ג דבזמן המקדש מעכב. מ"מ בזמן הזה נפק"ל מלדורותיכם דלא מעכב. ואולי י"ל דלהרשב"א ס"ל באמת דגם הקרבן לא מעכב אפי' בזמן המקדש ואינו אלא למצוה בעלמא ומהך טעמא גופא. וכן משמע מלשון הרשב"א שם לעיל בד"ה הא דאמרינן וכו' עייש"ה. וכדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ בכריתות שם שהבאתי לעיל. ובזה אתי שפיר מאי דיש לתמוה עליו מסוגיא דגמרא שם וכמשכ"ל. אבל עם דברי הרשב"א ניחא. די"ל דהיינו רק לפי ס"ד אבל למסקנא דפריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני מלדורותיכם איכא למימר דהדר בי' ממאי דהוה ס"ד מעיקרא וכפי' הרשב"א ז"ל. ואפשר נמי דעיקר פירכא דפריך אלא מעתה וכו'. עלה קאי למיפרך למאי דהוה ס"ד מעיקרא דעיכובא הוא. ולזה מסיק ראב"י דליתא דמלדורותיכם שמעינן דלאו לעיכובא הוא. אלא דבאמת לא משמע הכי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ כבר הבאתי דכל שאר ראשונים לא ס"ל הכי. וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו. וא"כ מתבאר לנו מזה דאע"ג דבזה"ב מעכב. מ"מ מדכתיב לדורוחיכם שמעינן דבזה"ז לא מעכב. ומשום דיודע הי' הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים. וכלשון הנמוק"י ביבמות שם עיי"ש. וכיו"ב אי' נמי במנחות (פ"ד ע"א) רחמנא אמר לך לדורותיכם ואת אמרת תיבטל עייש"ה. וכזה איתא נמי סופ"ק דבכורות (י"ב ע"ב) עייש"ה. וא"כ הכא נמי אע"ג דבזמן דהוה תכלת ס"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. מ"מ האידנא דליכא תכלת לא מעכבא. ולא בטלה מצות לבן מדכתיב בי' לדורותם. וכן מבואר בדברי רבינו בחיי ז"ל (פ' שלח) שכתב וז"ל והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג. וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זא"ז. כן הציצית והתכלת מעכבין זא"ז בזמן שהי' התכלת מצוי. אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל כדעת הפוסקים להלכה כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז בזמן שהי' תכלת מצוי בעולם. ומ"מ כתב דבזה"ז אין התכלת מעכב את הלבן. וזה מבואר עפמש"כ. ועי' במש"כ רבינו בחיי שם לעיל מיני' וז"ל ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת דקיי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן. וכן הלבן אינו מעכב את התכלת כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן כו' ונשאר התכלת לבדו כשר עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מגומגמים וגם נראין כסותרין זא"ז. שהרי הוא ז"ל פסק לקמן כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וגם כיון דמיירי מדינא דעכשיו בזה"ז שאין לנו תכלת היכי מסיים וכתב וכן הלבן כו'. שאם עשה לבן ותכלת כו' ונשאר התכלת כו'. והרי עכשיו לית לן תכלת ואין לזה ענין לכאן. ולפי הנראה יש שם ט"ס. ובמקום דקיי"ל צ"ל וקיי"ל. ולפ"ז מילתא אחריתא היא. וקאי על זמן שהי' תכלת מצוי. לומר דאע"ג דקיי"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז כרבי. מ"מ לענין גרדומין אין מעכבין זא"ז. כמבואר ר"פ התכלת עיי"ש. וזהו שכתב כלומר שאם עשה לבן ותכלת וכו'. ורצה לומר דודאי מעכבין זא"ז מעיקרא. אלא דלענין השיריים קיי"ל דאין מעכבין זא"ז. דבזה אפי' רבי מודה כן נראה מוכרח לפרש בכוונתו. אם כי לכאורה הי' נראה דקאי בשיטת הרמב"ם (בפ"א מהלכות ציצית ה"ד). ועי' מש"כ הכ"מ שם ולקמן (שם הלכה י"ח) עייש"ה ואכמ"ל. אלא דלפ"ז יהיו דבריו ז"ל סותרין זא"ז. וע"כ צ"ל כמש"כ. וא"כ עכ"פ מבואר דאע"ג דס"ל לרבינו בחיי ז"ל כדעת הרב הנשיא רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל וסייעתו דקיי"ל כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. מ"מ בזה"ז דליכא תכלת יוצאין בלבן בלבד. והיינו ע"כ משום דכתיב בי' לדורותם וכמו שביארנו:

ועפ"ז מתבאר דעת הבה"ג. דהנה הרז"ה ז"ל במאור (פ"ב דשבת) כתב דמדברי הבה"ג שהשמיט בהלכותיו דינא דמתניתין דתכלת אינה מעכבת את הלבן מוכח דס"ל דקיי"ל כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו הר"א אב"ד ז"ל רבו של הרז"ה באשכול (ח"ב סי' ל"א) שכתב איפכא. דבבה"ג מוכח דס"ל כדעת השאילתות והרי"ף וסייעתם דהתכלת והלבן אין מעכבין זא"ז עיי"ש. ונראה דכוונתו פשוטה משום דמכל דברי הבה"ג בהלכות ציצית משמע בהדיא דס"ל דגם בזה"ז דלית לן תכלת מ"מ מצות ציצית גם לדידן מצוה דאורייתא היא אע"ג דאין לנו אלא לבן בלבד. כמבואר להמעיין שם. וא"כ ע"כ ס"ל דקיי"ל כרבנן דאין תכלת מעכבת את הלבן. ומעתה א"כ הדבר יפלא אנן היכי ניעביד. ואיך נצא ידי חובתנו בביאור דעת הבה"ג. שיש לנו שתי הוכחות מתנגדות וסותרות זו את זו. וממנ"פ דברי הבה"ג תמוהים. אבל עם מה שביארנו הרי דעת הבה"ג מבוארת על נכון. דס"ל דבזה"ז דליכא תכלת לכ"ע יוצאין בלבן בלבד וחייבין מדאורייתא מדכתיב בי' לדורותם. ואפי' רבי מודה בזה. וא"כ לא הוצרך להביא כלל פלוגתא דרבי ורבנן. דלא שייכא בזה"ז לדידן וממילא מבואר דליכא שום קושיא בדברי הבה"ג. וגם אין שום ראי' מדבריו לשום צד. דאפשר דס"ל להלכה כרבי וגם יתכן דס"ל דהלכה כרבנן. אלא דצ"ל דהר"א אב"ד והרז"ה ז"ל תרווייהו ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דפשיטא לי' דמאי דאינו מעכב בזה"ז גם בזמן הבית לית לן למימר דמעכב. ולהכי שפיר הוכיח כל חד כטעמי'. והרמב"ן ז"ל במלחמות שם שהשיג שם על הרז"ה דס"ל דקיי"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וכתב עליו שם וז"ל והנה הוא פוטר כל העולם כולו מן הדין. שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן וכו'. והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכו' עיי"ש. נראה שלא הקשה כן אלא להרז"ה לפי דעתו דס"ל דפלוגתא דרבי ורבנן שייכא גם לדידן בזה"ז. אבל הרמב"ן ז"ל גופי' דס"ל דאפי' במידי דמעכב כשישנו אפשר דאינו מעכב כשאינו בעולם היכא דגלי קרא כמשכ"ל. א"כ לק"מ וכמבואר. ועי' בתמים דעים (סי' רכ"ד) בתשובת הנשיא רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל דגם הוא ז"ל כתב דקיי"ל תכלת ולבן מעכבין זא"ז וציצית האידנא אינו נוהג אלא מדרבנן עיי"ש. והביאו הבעל העיטור הלכות ציצית (שער א' סוף ח"א) עיי"ש. וצ"ל ג"כ דס"ל כהרשב"א דכל דמעכב בזמן הבית גם האידנא מעכב. ובאמת דקשה להך סברא לרבי דאמר תכלת ולבן מעכבין זא"ז מדכתיב לדורותם. הרי דלבן נוהג אפי' בזמן דליכא תכלת. וא"כ מוכח ע"כ לשיטה זו דאין מעכבין זא"ז. וע"כ מוכרח מזה דאפי' לרבי אע"ג דבזמן שהי' תכלת ס"ל דמעכבין זא"ז. מ"מ האידנא דלית לן תכלת מודה דאין התכלת מעכבת את הלבן מדכתיב בי' לדורותם. ואכמ"ל בזה:

עכ"פ מבואר דאליבא דמ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז שפיר איצטריך קרא דלדורותם לאשמעינן דאפי' הכי האידנא נוהגת מצות לבן מדאורייתא. ואפי' למ"ד דגם בזמן דהוה תכלת אין התכלת מעכבת את הלבן. מ"מ שפיר איצטריך קרא דלדורותם לאשמעינן דהאידנא מותר בלבן בלא תכלת. וכמו שאבאר. דהנה בריש פרק התכלת (מנחות ל"ח ע"ב) אמרינן ומאן תנא דפליג עלי' דרבי האי תנא הוא דתניא ר"י אומר משום ר"נ שאמר משום ריה"ג שאמר משום ר"י בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן עיי"ש. והלשון קשה טובא לכאורה דכיון דהיינו תנא דפליג עלי' דרבי דאמר התכלת והלבן מעכבין זא"ז. ואיהו דאמר אין מעכבין. והיינו חכמים דברייתא דמייתי התם לעיל דקתני וחכ"א אין מעכבין עיי"ש. א"כ הכי הול"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן. ועוד מאי שנא דלא קתני אלא אין לו תכלת מטיל לבן. ולא קתני נמי אין לו לבן מטיל תכלת. והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' ציצית ה"ד) אתי שפיר וכפי הנראה על זה בנה יסוד שיטתו עיי"ש ואכמ"ל בזה. אבל כל שאר הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. ונראה ע"פ מה שהקשה הר"ב ש"א (סוף סי' ל"ב) היכי קתני דאם אין לו תכלת מטיל לבן הרי נהי דס"ל דאין מעכבין זא"ז מ"מ האיך מטיל לבן ולובש טלית זה. הא קעביד איסורא בלבישתו דעבר על מ"ע דתכלת בידים. וליכא למימר דכיון דאין לו תכלת ותכלת אינו מעכב את הלבן אתי מ"ע דלבן ודחי לעשה דתכלת כמו דמ"ע דתכלת דוחה ל"ת דכלאים. דזה ליתא דמאי אולמא דהך עשה מהך עשה לדחות זו מפני זו עיי"ש מה שתי' ע"פ דעת המרדכי בשם הר"י. אבל לדעת הר"ש מטריי"ש שחולק עליו וכן דעת התוס' ביבמות נשאר שם בקושיא עיי"ש. וכן ראיתי להר"ב פמ"ג (בפתיחה כוללת להלכות ציצית) שהקשה כן אלא שהוא לא הקשה כן רק למ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז עיי"ש. נראה דס"ל דלמ"ד אין מעכבין זא"ז כיון דגלי קרא מדכתיב וראיתם אותו ולא כתיב אותם כל חד לתודי' משמע. כדאמרינן בר"פ התכלת עיי"ש. א"כ הרי שרי קרא ללבוש הבגד בחד מינייהו. אבל נראה דיפה הקשה הר"ב ש"א. דמלבד די"ל דלא גלי קרא אלא דאין מעכבין זא"ז. ונפ"מ לענין שאם יצא בה בשבת דלא מחייב משום שבת כדין היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכן לענין דלא מתחייב עלה משום כלאים. דבחדא נמי מקיים עשה. אבל אכתי מנ"ל שיהא מותר ללבשה לכתחילה אע"ג דמבטלה לעשה דאידך בידים. בלא"ה נראה דמאי דקאמרי רבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע. לא אתו למימר דמהכא ילפי' דאין מעכבין זא"ז. דודאי קרא לא אייתר להכי דהא איצטריך לכדדרשינן לקמן (מ"ג ע"ב) עיי"ש. אלא ודאי לא באו אלא לומר דמהכא ליכא למשמע מינה לומר דמעכבין זא"ז. ולמידחי ראייתו של רבי דיליף מהכא דמעכבין זא"ז קאתו. לומר דאין הכרח מהך לישנא דקרא דוראיתם אותו לומר דעד דאיכא תרוייהו בחד. די"ל דאותו כל חד לחודי'. והא דאין מעכבין זא"ז ע"כ מסברא הוא דנפק"ל לרבנן. משום דהכי משמע פשטי' דקרא דכתיב ועשו להם ציצית וגו' דהיינו לבן. והדר כתב קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והי' לכם לציצית. הרי כתיב ציצית בכל חדא באנפי נפשי' דמשמע דבחדא נמי ציצית מיקריא. ומיהו מדברי מחזור ויטרי (דף תרל"ג) ומבעל העיטור הלכות ציצית (שער א' ח"א) נראה דס"ל דלרבנן מהך קרא גופי' דוראיתם אותו ילפינן דאין מעכבין עיי"ש. וכ"ה בפרדס לרש"י (סי' ל"ו) ובחי' רשב"א מנחות (ל"ח ע"א). ועכ"פ ליכא למשמע מינה התירא ללבוש לכתחילה בלבן לחוד או תכלת לחוד ולבטל מ"ע דחדא בידים. ובודאי שפיר הקשה הר"ב ש"א:

ואמנם נראה לפמש"כ רבינו בחיי שם דעיקר מצות ציצית היא בלבן עיי"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ציצית) עיי"ש. וא"כ מצות לבן הו"ל לגבי מצות תכלת כעשה חמורה לגבי עשה קלה. וכן משמע בגמרא מנחות (ל"ט ע"א) ועי' בפירש"י שם ד"ה משום מעלין עיי"ש. ומעתה שפיר אפשר לומר דעשה דלבן דוחה עשה דתכלת. כיון דאין מעכבין זא"ז ואי אפשר לקיים מ"ע דלבן מבלי שיעבור על עשה דתכלת. מאחר שאין לו תכלת. דקיי"ל עשה חמורה דוחה עשה הקלה וכמבואר בסוגיא דפסחים (נ"ט ע"א) ובפרק בתרא דחולין (קמ"א ע"א) עיי"ש. דרק מטעם מאי אולמא דהך עשה מהך הוא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה. אבל היכא דהאחת אלימא מחבירתה שפיר דחיא. ומעתה לפ"ז מדוקדק היטב מאי דקאמר רבי יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן. דבזה שפיר אפשר ללבוש הבגד ואין בזה משום מבטל עשה דתכלת בידים משום דכיון דאין מעכבין זא"ז אתי עשה דלבן ודחיא עשה דתכלת. ומהאי טעמא נמי פרכינן שפיר לקמן שם ולא יהא אלא לבן. משום דלבן בלא תכלת במקום שאין תכלת שפיר מותר ללבוש. אבל איפכא דהיינו תכלת במקום שאין לו לבן ודאי אסור. דנהי דמעיקר דינא כמו שאין התכלת מעכבת את הלבן הכי נמי אין הלבן מעכב את התכלת. מ"מ הרי אסור ללבוש הבגד משום דמבטל עשה דלבן בידים. דאע"ג דמצות תכלת קיים כיון דאין מעכבין זא"ז הרי עובר על עשה דלבן במה שלבש טלית בת חיובא ולא הטיל בו לבן. ועשה דתכלת לא דחיא עשה דלבן דחמירא טפי. ואע"ג דגם לבן בלא תכלת לא הותר אלא כשאין לו תכלת. אבל כשיש לו ודאי נהי דבלבן עבד מצוה מ"מ אסור ללבוש הבגד. דהו"ל כמבטל עשה דתכלת בידים. מ"מ פריך שפיר התם בההיא דבעי למימר דלהכי אסרו סדין בציצית דגזרו משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן עיי"ש. דאע"ג דכשיש לו תכלת ודאי לא מהני הך סברא דלא יהא אלא לבן אפי' לרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז. משום דנהי דמצד איסור כלאים שרי מ"מ איכא איסור מצד ביטול עשה דתכלת בידים. מ"מ פריך דאמאי אסרוה. דהרי משום חשש ביטול עשה דתכלת בידים ודאי ליכא למיגזר דילמא אתי למירמי קלא אילן בבגד במקום תכלת. דאטו משום חששא בעלמא דילמא אתי לבטל מ"ע דתכלת נבטל אנן בודאי לעולם מצות תכלת בבגדי פשתן. ועוד דא"כ גם בבגדי צמר נגזור הך גזירה. דגם בהו שייכא גזירה דאתי למירמי בהו קלא אילן במקום תכלת ומבטל עשה דתכלת בידים. ונמצאת מצות תכלת מתעקרה לגמרי. וע"כ מוכרח דאין לנו לגזור גזירה זו אלא מצד חשש איסור כלאים שלא במקום מצוה. וא"כ שפיר פריך ולא יהא אלא לבן דדחי נמי לאו דכלאים לרבנן דאין מעכבין זא"ז. אבל ודאי כשיש לו תכלת ולבן ואינו מטיל בבגדו אלא אחד מהם אפי' לרבנן עביד איסורא כשלובשו כעובר בעשה בידים. אלא דכשאין לו אלא אחד מהן יש חילוק בין תכלת ללבן. דכשאין לו אלא תכלת בלבד אסור ללבשו דמשום מצות תכלת אין לו לעבור בידים על עשה דלבן. אבל כשיש בידו רק לבן שרי בלבישתו. דאע"ג דעובר בידים על עשה דתכלת אתי עשה דלבן ודתי עשה דתכלת המעכבתו מלקיים מצות לבן שהיא העיקר במצות ציצית:

ועפ"ז יתבארו על נכון דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ציצית ה"ד) שכתב וז"ל והתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דכפי הנראה מלשונו פסק דלא כרבי ולא כרבנן. דהרי לרבנן כשם שאין התכלת מעכבת הלבן ואם אין לו תכלת מטיל לבן לבדו. הכי נמי אין הלבן מעכב את התכלת. שאם אין לו לבן מטיל תכלת לבדו. ולרבי ס"ל דתרוייהו מעכבי אהדדי ואי אפשר לזה בלא זה. אם לא לגרדומין. דבגרדומין מודה רבי דאי איגרדום תכלת וקאי לבן ואי נמי איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה. כאוקימתא דרבא התם ר"פ התכלת עיי"ש. והרמב"ם ז"ל הא דתכלת אינה מעכבת את הלבן נקט לה כפשטא לענין שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו. והא דלבן אינו מעכב את התכלת נקט רק לענין גרדומין דוקא דהיינו כשנשאר התכלת לבדו ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף. אחרי שהטיל שניהן התכלת והלבן. ומבואר דבתחילה כשאין לו אלא תכלת לבדו ואין לו לבן אינו מטיל תכלת. וא"כ ס"ל דהתכלת אינו מעכב את הלבן כרבנן והלבן מעכב את התכלת כרבי והוא תימה רבה. וכבר הרגיש בזה מרן בכ"מ שם ובסוף הפרק שם. ובב"י (או"ח סי' י"ב). עיי"ש שנדחק מאוד בהבנת דברי הרמב"ם אלו. וסוף סוף אי אפשר להעמיד דבריו בלשון הרמב"ם ז"ל. ויותר הי' נכון מש"כ הכ"מ בתחילה במקומו (בהלכה ד') עיי"ש דזה מכוון יפה בלשון הרמב"ם שם. אלא דלפי דבריו שם נצטרך לומר דגם רבנן לא פליגי עלי' דרבי אלא בתכלת מעכבת הלבן. אבל בלבן שמעכב את התכלת מודו חכמים לרבי עיי"ש. ובאמת דלישנא דרבי יוחנן בן נורי דאמרינן התם דהיינו תנא דפליג עלי' דרבי ודאי משמע הכי וכמשכ"ל. אלא דלישנא דברייתא דמייתינן בריש הסוגיא דהתם וגם כולה סוגיא דגמרא שם לא משמע הכי כלל. וכבר דברו בזה כמה אחרונים ז"ל ואין להאריך:

ואמנם עפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל מתבארים על נכון. דודאי מעיקר דינא קיי"ל כרבנן דאין התכלת מעכב את הלבן ולא הלבן מעכב את התכלת לענין דבחדא מינייהו ג"כ מקיים מצותו. אבל מ"מ לענין ההיתר לכתחילה יש חילוק בין תכלת ללבן. דלבן במקום שאין לו תכלת מותר אפי' לכתחילה להטיל בבגדו וללבשו. דאע"ג דהו"ל בלבישתו כמבטל מצות תכלת בידים. מ"מ כיון שאין לו ואי אפשר בענין אחר אתי עשה דלבן ודחי לעשה דתכלת וכמו שביארנו. אבל בתכלת במקום שאין לו לבן נהי דגם הלבן אינו מעכב את התכלת ומקיים מצותו. ונפק"מ לענין שבת וכלאים. מ"מ לכתחילה אסור ללבשו משום דמבטל מצות לבן בידים. דקלביש טלית של ארבע כנפות דבת חיובא ואינו מטיל בו לבן. ועשה דתכלת לא דחיא עשה דלבן. ומיהו לענין גרדומין אפי' בתכלת בלא לבן שפיר דמי. וכמבואר בגמרא שם דאפי' לרבי דס"ל מעכבין זא"ז בגרדומין מודה. ומכ"ש לרבנן בגרדומי תכלת בלא לבן. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקים. ועוד יתבאר לפנינו בזה ואכ"מ:

ועכ"פ לפ"ז מדוקדק היטב לישנא דריב"נ דאמר אין לו תכלת מטיל לבן ולא אמר נמי איפכא. איברא דאכתי קשה לכאורה גם בלבן במקום שאין לו תכלת. נהי דמצד בטול בידים עשה דתכלת לא תקשה. משום דעשה דלבן דחיא עשה דתכלת וכמו שנתבאר. מ"מ קשה דהרי איכא נמי לאו דבל תגרע. דכיון דתכלת ולבן מצוה אחת הן נמצא כשמטיל חדא מינייהו הו"ל בכלל אזהרת לאו דבל תגרע. וכבר ביארנו לעיל במצות תפילין דאפי' באין לו שייך לאו דבל תגרע עיי"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דעד כאן לא שייכא אזהרה דבל תגרע אלא היכא שעושה מצוה חסרה בתורת שלמה. כגון שבשלשה מינים שבלולב רוצה לצאת ידי חובת המצוה כולה לגמרי. דזהו ודאי בכלל גרעון. שהרי מן התורה אין מצוה זו נגמרת אלא בארבעה מינים. והוא גורע מין אחד ורוצה לקיימה רק בשלשה מינים. אבל כשבא לעשות מקצת מהמצוה בתורת מקצתה בלבד. וכגון במצוה שאין חלקיה מעכבין זא"ז ובא לעשות חלק אחד מן המצוה רק בתורת חלק בלבד. וכגון הכא במצות ציצית לדידן דקיי"ל דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. ויש בידו לבן בלבד ורוצה לצאת בו מיהת ידי חובת לבן לבד. לא שייכא בזה אזהרת בל תגרע. שהרי אין כוונתו לצאת בו ידי חובתו מכל המצוה של עשה דציצית. דיודע הוא שאין כל מ"ע דציצית מתקיימת אלא בתרי מיני. דהיינו תכלת ולבן. אלא כוונתו נצאת ידי חובתו מיהת מחצי מצוה בלבד בלבן או תכלת שנמצא עכשיו בידו. ועפ"ז הוה אתי שפיר משכ"ל בענין מה שחקרו האחרונים ז"ל בחצי שיעור לענין מ"ע אם יש בו מצוה מה"ת באכילתו כמו ח"ש לענין איסורין דאסור מה"ת. והעירותי לעיל לתמוה דהרי אפי' תהא באכילתו מצוה מה"ת אכתי איכא איסורא דאורייתא באכילתו משום לאו דבל תגרע. אבל לפ"ז אתי שפיר דהרי אנן לא אתינן למימר שיאכל חצי שיעור זה שבידו בתורת שיעור שלם. ושיהא יוצא בו ידי חובתו לגמרי. שהרי פשיטא שאין המצוה מתקיימת אלא בשיעור שלם. אלא דבעינן למימר שיקיים מיהת קצת מצוה באכילת חצי שיעור שבידו והילכך אין זה בכלל אזהרת בל תגרע. ועפ"ז יש ג"כ לדון במשכ"ל להביא ראי' דתפילין של יד וש"ר תרי מצות נינהו מדאין מעכבין זא"ז אפי' יש לו שתיהן. ולא אמרינן דמעכבין משום לאו דבל תגרע עיי"ש. אבל לפי דברינו אלה לא שייך כאן לאו דבל תגרע. משום דהרי ודאי כשאינו לובש אלא של יד אין כוונתו לקיים בה אלא מצות של יד בלבד ולא כל המצוה של תפילין כולה. דהא בהדיא כתיב נמי בקרא של ראש. הילכך אין זה בכלל אזהרת בל תגרע. ואין להקשות לסברא זו מדתנן בפ"ח דזבחים (פ' ע"א) הנתנין במתנות ארבע שנתערבו במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ר"י אומר ינתנו במתנה אחת. א"ל ר"א לר"י הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר"י הרי הוא עובר על בל תוסיף וכו' כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך עיי"ש. והנה לכאורה הך מתניתין מסייע להרשב"א וכפי מה שהבינו האחרונים ז"ל מדבריו דס"ל דגם במבטל מ"ע לגמרי איכא עבירת לאו דבל תגרע. דאל"כ מאי קאמר ר"י לר"א כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. הרי ודאי גם כשלא נתן אלא מתנה אחת עובר על בל תגרע במעשה בידים. דהא אם לא קיים מצות זריקה כלל אפי' במתנה אחת. לא עבר על לאו דבל תגרע אע"ג שכבר נשחט הקרבן ונתקבל הדם וחיובא רמיא עלי' מדאורייתא לזרוק הדם על המזבח. ורק על ידי זריקתו במתנה אחת הוא שעובר על בל תגרע. וא"כ נמצא דהו"ל עבירה בקום ועשה בידים כמו בעבירה דבל תוסיף. אלא ודאי כשלא נתן כלל ג"כ עובר בבל תגרע ולהכי אין מעשיו גורמים לעבירת בל תגרע. וא"כ מוכח מזה דבאינו מקיים מ"ע המוטלת עליו ג"כ איכא לאו דבל תגרע. אבל נראה דאין מזה הכרח כלל. דבלא"ה נראה דאפי' לסברא זו ליכא לאו דבל תגרע בשאינו זורק דם הזבח. דכיון דבלא זריקה אינו מרצה והקרבן מיפסל בלינה ויוצא לבית השריפה ומתחייב בקרבן אחר. אם היא עולת חובה או שלמי חובה ?וכיו"ב. א"כ אין כאן אלא איסור מביא קדשים לבית הפסול בלבד. אבל על עשה דזריקה לא עבר. שאין כאן מצוה דרמיא על קרקפתא דגברא כשאר עשין של חובת הגוף. אלא הכשר הקרבן בלבד. וצ"ע בפרט זה ואכמ"ל בזה. ולפנינו יתבאר בזה קצת. ולפ"ז ממילא פשיטא דגם לאו דבל תגרע לא שייך כאן. אלא דמ"מ לא חשיבא עבירה במעשה בידים. משום דכיון דבידו להשלים מתנותיו ולא יעבור. נמצא דאין כאן עבירת בל תגרע אלא במה שאינו משלים עוד שלש מתנות. וא"כ הדר הו"ל רק עבירה בשב וא"ת. וזה פשוט. ואמנם אם נימא דכל שאין כוונתו לקיים באותו מקצת מן המצוה שהוא עושה אלא אותו מקצת בלבד. ולא בא לצאת בזה ידי חובת כל המצוה כולה. ליכא לאו דבל תגרע. א"כ מאי קא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בבל תגרע. הרי כבר אפשר שיזרוק במתנה אחת שלא בכוונה לצאת ידי כל חובת הזריקה המוטלת עליו מדאורייתא. אלא יזרוק מתנה אחת רק כדי לקיים קצת ממצות זריקה כפי מה שאפשר לו לעשות. אלא ודאי מוכח מזה דגם בכי האי גוונא קם לי' בבל תגרע. אבל ז"א דהתם כיון דעיקר זריקה אינה אלא כדי לרצות על הקרבן. וכיון דלר"י אסור ליתן יותר ממתנה אחת משום איסור בל תוסיף א"כ כוונתו לרצות על הקרבן להכשירו במתנה האחת בלבד. ונמצא דבמתנה האחת כוונתו לעשות כל המצוה כולה. שהרי הכשרו של קרבן זו היא מצותו וזו היא שרצה לעשות במתנה זו האחת אע"ג דמצותו מה"ת היא בארבע מתנות. ולהכי שפיר הו"ל בכלל אזהרת בל תגרע:

ועפ"ז ניחא נמי קושית הר"ב ט"א שהבאתי לעיל בההיא דפרק לולב הגזול דקתני לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון. ואמרינן עלה בגמרא דאשמעינן דסד"א לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל משום דאתי למיסרך. וקשה דטפי הו"ל לפרש דחיישינן שמא יכוון לשם מצוה ונמצא עובר על בל תגרע. ועי' משכ"ל במצות תפילין בזה. אבל לפמש"כ כאן בלא"ה לא תקשה. לפמשכ"ל בשם הראב"ד והרא"ש ז"ל דלא חיישינן דילמא אתי למסרך אלא בפריש ורימון במקום אתרוג. משום דאתרוג לא מפורש בקרא אלא פרי עץ הדר. ופריש ורימון נמי פרי עץ הדר נינהו. אבל ודאי צריך ליטול מקצת המינים שיש לו דבזה לא שייך חששא דאתי למסרך משום דארבעה מינים מפורשי' בתורה עיי"ש. והשתא א"כ לק"מ דלא מצי למיתלי טעמא בחששא דחורבה בשעתי' דמיד עכשיו יכוון לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. דזה ליתא דהרי עכשיו כל זמן שלא הורגל בפריש ורימון הרי הוא יודע דאין יוצאין אלא באתרוג. שהרי בקש למצוא אתרוג ולא מצא. וכדקתני בברייתא לא מצא אתרוג וכו'. משמע שחפש אלא שלא מצא. וא"כ אפי' יתכוון לשם מצוה ע"כ לא תהי' כוונתו אלא כדי לצאת מיהת ידי חובתו דלולב הדס וערבה בלבד. דהא ארבעה מינים מפורשים בקרא ולא אתי למיטעי שיוכל לצאת במקצת מינים אלו ידי כל חובתו במצוה זו. וא"כ לא שייך כאן איסורא דבל תגרע וכמו שביארנו וליכא למיחש לחורבה בשעתי' כלל. וכי איכא לחוש היינו רק לחורבה דאחר זמן דאתי למסרך שישכח לשנה הבאה שלא הביא עכשיו לפריש ורימון אלא כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג. ויבוא ליטלן לכתחילה לשם מצוה. ואית בה תרתי שיתבטל ממצות ארבעה מינים וגם יעבור בבל תגרע. דהא יתכוון לצאת ידי מצותו לגמרי בהנך שאין בהן אלא שלשה מינים כשרים. ותמיהני על הר"ב ט"א ז"ל שם שכתב שם לחזק קושייתו עוד דטפי הו"ל למינקט החששא משום חורבה בשעתי' משום דחורבה זו דדילמא אתי למסרך לאחר זמן אינו אלא בשב וא"ת דמבטל מצות לולב לימים ושנים הבאים. אבל חורבא דבשעתי' שיש לחוש שיכוון לשם מצוה עכשיו ויעבור בבל תגרע הו"ל בקו"ע עיי"ש. ותמוהים דבריו בתרתי חדא דגם בחורבה דאחר זמן איכא עבירת בל תגרע וכמש"כ. וא"כ עדיפא חורבא דאחר זמן דמלבד בל תגרע איכא נמי עבירת בטול עשה דארבע מינים. דהרי אתי למסרך ליטול לכתחילה פריש או רימון אפי' כשיהי' נמצא לו אתרוג. ויש בה בטול עשה בידים. משא"כ עכשיו ליכא בטול העשה דהרי בלא"ה לא מצא אתרוג. ואין כאן אלא חשש עבירת בל תגרע בלחוד. ועוד מש"כ דעבירת בל תגרע היא בקום ועשה תמוה. דזהו נגד משנה ערוכה דזבחים שם דמפורש דעבירת בל תגרע אינה אלא בשב וא"ת. והיינו כמשכ"ל משום דהרי אם השלים וגמר כל מצותו אח"כ אין מקום לעבירת בל תגרע. והכא נמי אם חזר ונטל אח"כ גם אתרוג אם הי' מזדמן לו לא הי' מקום לאיסור בל תגרע דהא לפי דעת הבה"ג ורוב ככל הפוסקים יוצאין גם בנטילת המינים זה אחר זה. וא"כ אין העבירה אלא משום שלא גמר המצוה אח"כ והו"ל שב וא"ת. ומיהו יש קצת מקום לדבריו ע"פ דעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין יוצאין בזא"ז. אלא דכגון זה הי' לו לבאר ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ לפי מה שביארנו אין מקום כלל לעיקר קושייתו. ומה"ט נמי לא תקשה מה שהקשה שם לההוא טעמא דר"י דעדיף לי' מחן אחד ממתן ארבע משום שאינו עושה מעשה בידים משא"כ מתן ארבע שעובר בבל תוסיף בקו"ע. א"כ לא יתן כלל אפי' מתן אחד דאז אינו עובר בבל תגרע. אבל כשנותן מתן אחד גורם לעבור בבל תגרע ואטו משום שלא יפסל הקרבן עובר בבל תגרע והול"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאילי' שלא בגרמא דידי'. עיי"ש שנשאר בקושיא. גם בקונטרס אחרון חזר והקשה קושיא זו ולא תירצה עיי"ש בדבריו. והנה מש"כ דבמאי שלא יתן אפי' מתנה אחת העשה נעקרת מאיליו אינו מוכרח. לפמש"כ לעיל לדון בזה דכשאינו זורק כלל אין בזה אלא משום איסור מביא קדשים לבית הפסול. אבל ביטול עשה לית בה שהרי מביא אח"כ קרבן אחר לכפרתו ולחובתו. וגם כשאינו מביא קרבן אחר אין זה אלא חיובא דבעלים. אבל הכהן שעליו חובת זריקה לא שייכא בי' שום עשה בהכי. ולפ"ז תתעורר הקישיא עוד ביתר שאת. אלא שיש לדון בזה עפ"מ שביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש י"ב) בדעת הבה"ג דס"ל דהמצוה שעל הבעלים להביא קרבן על חטאם איננה בכלל מספר העשין. מטעם שביאר שם. ואין בזה אלא העשה במצות הכהנים כדכתיב והקריבו בני אהרן וזרקו את הדם וגו'. ולכך מנה וכתב יציקות בלילות פתיתות וכו'. ואלה העבודות נמנות מצות עשה שהכהן כשיעשה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה עכ"ל עיי"ש. ונמצא דלפ"ז משנשחט הזבח והוכשר לעבודות שבכהונה רמיא עשה דזריקה ושאר העבודות אקרקפתא דכהנים. וכל שמניחו ליפסל ולא עביד העבודות של הקרבן הרי הוא עובר בכמה עשין האמורות בעבודות של קרבן זה. וגם לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל שם לפי שיטתו דכל מעשה הקרבנות כולם אין בהן אלא מצות עשה אחת שנאמר ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם ירצה לומר תעבדו בכל עבודת הכהונה עיי"ש בדבריו ז"ל. עכ"פ עובר בעשה זו כשאינו זורק הדם והניחו ליפסל. ולפ"ז שפיר כתב בט"א דיש בה עשה אלא שנעקרת מאיליה:

אלא דלפ"ז אין אני רואה בזה מקום קושיא. דכיון דעשה דעבודה חיילא מהשתא מיד בשחיטת הזבח משהוכשר לעבודת הכהן ודאי אין לו לבטל העשה דרמיא עליו השתא משום חששא דלאו דבל תגרע שיחול עלי' אח"כ לאחר זריקת מתנה אחת. ונהי דל"א בזה אתי עשה ודחי ל"ת מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דאזהרת לאו דבל תגרע אכתי אין לה מקום לחול שתהי' עומדת כנגד קיום העשה. ודאי יש לו לקיים העשה המוטלת עליו חובה עכשיו ולאו דבל תגרע שיחול אח"כ ממילא מיעקר. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' שבת (פרק ראד"מ קל"ד ע"ב) וכ"כ בחי' הר"ן שם בשם הרא"ה לענין אם נשפכו קודם המילה חמין שהוזמנו לצורך שאחר המילה אע"ג דקיי"ל דמכשירין שאפשר לעשות ערב שבת אין דוחין את השבת ובחמין שהוחמו לצורך קודם המילה כיו"ב דוחין את המילה לאחר השבת. מ"מ באותן דאחר המילה אין דוחין את המילה אלא מלין בשבת משום שאין למצות אלא שעתן ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת. דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי לי' ולא מכשירי מילה עיי"ש בדבריה' ז"ל והביאן ג"כ בחי' שבת המיוחסים להריטב"א ז"ל שם ובר"ן שעל הרי"ף פראד"מ שם עיי"ש. וא"כ אף אנן הכא אית לן למימר דכיון דהשתא אין דבר עומד בפני עשה דמתן דמים אין למצוה אלא שעתה וחייב להזות מיהת מתנה אחת דבהכי מקיים מצותו. ואע"ג דבתר הכי אי אפשר לו לגמור המתנות וחיילא עלי' דררא דאזהרת בל תגרע. מ"מ הרי אז אנוס הוא מפני חשש בל תוסיף ורחמנא פטרי'. ונראה דאפי' לדעת החולקים שם על הרמב"ן ז"ל ולפמש"כ האשכול (ח"ב סי' ל"ה) זו היא דעת השאילתות ובה"ג והרי"ף עיי"ש. לא פליגי בעיקר סברא זו של הרמב"ן ז"ל. אלא דגבי מילה כיון דקיי"ל דמילה נדחית מקמי סכנה דאפי' כייבין לי' עיני' לא מהלינן לי'. א"כ ע"כ הא דצוה הכתוב על המילה בשמיני היינו רק משום דיש רפואה למכה זו ע"י חמין וכמון ומציצה וכיו"ב. ולהכי לית בה משום פקוח נפש אע"ג דמילה מצד עצמה יש בה סכנת נפש. והילכך דוקא כשיש בידינו לעשות דברים. אלו המסירים הסכנה אבל כל שאין דברים אלו בידינו הרי המילה מצד עצמה מכה של סכנה היא ולא מיבעיא דבכה"ג ליכא מצוה אלא גם איסורא איכא למול אפי' בחול משום דמילה אינה מן הדברים שעומדים בפני פיקות נפש ומתחייב בנפשו של תינוק ונמצא דמעיקרא אסור למול כל כמה דלא ברירא לן דבידן להסיר הסכנה שמחמת המילה מן התינוק. וכיון שנשפכו החמין דלאחר המילה א"כ ליכא מצוה למול. ואדרבה איסור יש בה. ולא שייכא הכא סברת הרמב"ן ז"ל לומר דאין למצות אלא שעתן. דהכא על זה גופא אנו דנין אם יש כאן מצוה כלל. דכיון דנשפכו החמין שוב אדרבה המילה מצד עצמה עבירה חמורה יש בה. אם לא על סמך שנחמם חמין בשבת לאחר המילה שיהי' מותר משום פקוח נפש. וכיון דכל ההיתר למול אינו אלא משום ההיתר של חלול שבת שאח"כ שוב אית לן למימר דנדחה המילה ולא נחלל שבת דקיי"ל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין השבת. אבל כאן דמתנה ראשונה מצד עצמה לית בה שום דררת איסור כלל ואדרבה מ"ע גמורה יש בה. ואיסורא דבל תגרע לא חייל אלא בתר הכי כשאינו משלים שאר המתנות. בכגון זה ודאי לכ"ע שפיר י"ל אין למצות אלא שעתן וחייב לקיים מצותו בזריקת מתן אחד. ואח"כ כשאינו משלים מתנותיו אנוס הוא בעבירת בל תגרע ואין זה מעכב את המצוה בשעתה. ומה שהביאו ראי' נגד הרמב"ן ז"ל ממתניתין דרפ"ק דביצה דתנן בה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו דקר נעוץ מבעו"י ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה הכא נמי נשחוט משום שאין למצוה של שמחת יו"ט אלא שעתה. ולאח"כ נימא דמצות כיסוי הוא שדוחה. אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך. כמבואר באורך בר"ן פראד"מ שם עיי"ש. ונראה משום דגבי מצות כיסוי הדם נמי כיון דאמרה תורה וכסהו בעפר מבואר ע"כ שהקפידה תורה שלא לגלות דם של חי' או עוף. ורק על צד ההכרח כדי שיהי' אפשר לאכול בשרן הוא שהתירה תורה לשחטן ולשפוך דמן וחייבה לכסותו ודבר הלמד מענינו הוא שכל שיודע מעיקרא שלא יהי' לו עפר לכסותו איסורא איכא בגילוי הדם ע"י שחיטה. ונראה דזהו טעמו של הראבי"ה ז"ל שהביא במרדכי סו"פ כיסוי שכתב דאסור להפסיק בין ברכת שחיטה לברכת כיסוי הדם. ולא נודע טעמו כמש"כ במרדכי שם עיי"ש:

וראיתי להראב"ן ז"ל בספרו (סי' רפ"ד) דכתב ג"כ כן דאסור לדבר בין שחיטה לכיסוי עיי"ש. וגם הוא ז"ל לא ביאר טעמו. ולפמש"כ הטעם מבואר דכיון דאסרה תורה לגלות הדם א"כ כל שגמר השחיטה חייב לכסות מיד וכל רגע שמניחו בגלוי עובר בעשה ואסור להפסיק בשום דבר אחר בין שחיטה לכיסוי. ונראה דט"ס הוא במרדכי וצ"ל בין שחיטה לברכת כיסוי. ולענ"ד הי' נראה דזהו ג"כ טעמו של הבה"ג (בהלכות כיסוי) שכתב דבתר דמכסי לי' לדמא מחייב לברוכי וכו' עיי"ש. והוא תמוה טובא דמ"ש מכל הברכות דקיי"ל דמברך עובר לעשייתן. וכבר תמה עליו בזה הרמב"ן ז"ל בחי' לחולין (פ"ו ע"ב) ונדחק לתרצו וז"ל ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראוי' פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשייתו ולפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה היא ומשוה"כ תקינו בה על וכו' עכ"ל עיי"ש. והביאן ג"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם ובתורת הבית הארוך (סוף בית ראשון) עיי"ש. ובאמת שאין זה מספיק כלל. וכמעט שאין הדברים מובנים דמאי ענין זה לזה. דנהי דהקפידה תורה על שחיטה ראוי' היינו רק משום דלא חייבה תורה בכיסוי אלא כשהבשר נאכל או עכ"פ ראוי לאכילה. אבל כשאסור באכילה הו"ל כחי' ועוף טמא דמיעטינהו קרא ממצות כיסוי. ואיזה ענין הוא לענין שנאמר משום זה דשחיטה היא התחלת מצות כיסוי שיחשב הכיסוי רק כהכשר מצות שחיטה ושלא יחשב עובר לעשייתה כשמברך בין שחיטה לכיסוי. ועוד דא"כ אכתי קשה דיברך קודם שחיטה על השחיטה ועל הכיסוי. או שיתקנו ברכה אחת הכוללת שחיטה וכיסוי כאחת. אם איתא דשחיטה היא התחלת הכיסוי. וכבר כתב הרא"ה ז"ל בבדק הבית דאין זה נכון ולא אמרה הרמב"ן ז"ל אלא לפרושה למימרא דגאון ז"ל ולא משום דס"ל הכי עיי"ש בדבריו ז"ל. ודברי הרשב"א ז"צ במשמרת הבית שם שדחה דברי הרא"ה ז"ל שם בשתי ידים וכתב עליו שנשאו לבו לדחות דברי הבה"ג בגזרה בלא טעם ובלא ראי' וכו' ושנראה מבואר בדברי הרמב"ן שקבל דבריו עיי"ש. אין דבריו ז"ל מובנים אצלי כלל דמלבד דהרא"ה ז"ל טעמו מבואר להדיא בדבריו שם אף שדבריו קצרים ולא כתב כגזרה בלא טעם ודברים ברורים הם. גם אין שום משמעות בדברי הרמב"ן שם שקבל דברי הבה"ג להלכה. אדרבה מלשונו שכתב ואפשר וכו' משמע שהרגיש בחולשת סברתו ורפיא בידו. ועדיפא מינה כתב הרשב"א ז"ל גופי' בחי' שם על דברי הרמב"ן שם לעיל מינה בההיא ענינא גופי' במש"כ לפרש דברי הבה"ג לענין אם שחיט כמה עופות והפסיק בשיחה בנתים דצריך לחזור ולברך. וכתב הרשב"א ז"ל דלא משום דס"ל הכי אלא שחשש לדברי הבה"ג אבל לדינא לא ס"ל הכי עיי"ש וכ"כ בתה"א שם. אע"ג דהרמב"ן הביא דעת הבה"ג באחרונה והאריך לפרש דבריו ומסיים שם וכן עיקר עיי"ש:

עכ"פ ודאי דברי הבה"ג סתומין ואינם מובנים. אבל עפמש"כ דברים ברורים הם. וטעמו מבואר דס"ל ג"כ כדכתיבנא דהקפידה תורה על גילוי דם חי' ועוף ורק ע"פ ההכרח התירה תורה שחיטתן כדי להתיר אכילת בשרן. ולכן מיד מששחטן צותה תורה לכסות הדם בעפר. דבדבר אחר לא חשבי' רחמנא כיסוי וכגלוי חשיב. ואע"ג דכסהו ונתגלה פטור. היינו משום דמכיון שנעשה מצותו הו"ל כנשפך דמו מאיליו דאין אחריותו עלינו ולא קפיד קרא אלא שלא יתגלה הדם על ידינו. וממילא מבואר עפ"ז דבכל רגע ורגע שנשאר הדם מגולה עובר השוחט בעשה. וצריך להסמיך הכיסוי לשחיטה בכל מאי דאפשר. ולכן ס"ל דגם הברכה אי אפשר לברך עד לאחר כיסוי כדי שלא להפסיק בה בין השחיטה לכיסוי דאית בה עבירת עשה והו"ל מצוה הבב"ע. ואע"ג דהראב"ן והראבי"ה ז"ל דקיימי ג"כ בשיטה זו ס"ל דהברכה לא חשיבא הפסק ומברך בין שחיטה לכיסוי. י"ל דס"ל דברכה צורך כיסוי היא ואע"ג דאינה אלא מדרבנן אפשר דהעמידו דבריהם. מדפסיק ותנא כל הברכות מברכין עובר לעשייתן. אבל הבה"ג לא ס"ל הכי ואין למדין מן הכללות. דאם איתא הו"ל לפרש בהדיא דגם הכא בעינן עובר לעשייתה. דמסתמא אין לנו לומר שיעבור בעשה דאורייתא משום ברכה דדבריהם. ועפ"ז נראה ג"כ לבאר דברי הבה"ג שהביא הרמב"ן ז"ל שם לעיל שכתב וז"ל והיכא דבעי משחט עשר זגאתא (פי' תרנגולות) ושחט חדא מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולשחוט הנך אחרינייתא עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן שם ז"ל ואיני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך. אלא ליבריך והדר לישחוט ולכסיינהו לתרוייהו. כענין שאמרו בהב לן וניבריך וכו' ואפשר דגמר לה מדר"י דאמר שחט חי' יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. ולא אמר שחט חי' ישחוט את העוף ויכסה החי' ואח"כ יכסה העוף. דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה וכו'. ואע"פ שאין הלכה כר"י גמרינן מינה לרבנן וכו' עכ"ל עיי"ש. הנה נדחק ליישב דברי הבה"ג. וגם לפ"ז עדיין קשה היכי יתכן ללמוד מדר"י לדידן. דאע"ג דלר"י דס"ל דמצות חלוקות הן צריך לכסות דם החי' קודם שחיטת העוף משום שצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשני'. מ"מ לדידן דקיי"ל כרבנן דחי' ועוף חדא מצוה נינהו כחי' וחי' או עוף ועוף דכיסוי אחד לכולם. גם כשהפסיק אית לן למימר דאע"ג דס"ל להבה"ג דחוזר ומברך על השחיטה מ"מ אית לן למימר דכיסוי אחד לכולם. כדאמרינן לענין ברכהמ"ז גבי ההיא דהב לן וניבריך. והקושיא במקומה עומדת. ועי' בר"ן מה שצדד לחלק בזה עיי"ש. ועכ"פ אינו מוכרח. גם בדר"י גופי' עדיין אינו ברור אמאי לא נימא דכיון דקעסיק במצות שחיטה יגמרנה בכל חיות ועופות שיש לפניו ואח"כ יתחיל במצות כיסוי דכולן כאחת. דחי' ואח"כ דעוף בזא"ז בלא הפסק. אבל לפמש"כ הדברים ברורים. דכיון דמה"ת בעינן תיכף לשחיטה כיסוי ואסור להניח הדם מגולה כלל. הילכך אע"ג דכדשחיט הרבה עופות בלא שום הפסק לא מחייבינן לי' לכסות עד אחר שחיטת כולן. היינו משום דכולהו כחדא חשיבי. והו"ל כדלא גמר השחיטה דאכתי לא רמיא עלי' חובת כיסוי עד שיגמור. אבל משהפסיק בנתים חיילא עלי' מיד חובת כיסוי. דהרי אסור להניח הדם מגולה אף רגע כמש"כ. וכ"ש בההיא דר"י דאתי שפיר בפשיטות דכיון דלדידי' יליף מקרא דבעינן לחי' כיסוי בפ"ע ולעוף בפ"ע. א"כ מיד כשגמר שחיטת החי' רמיא עלי' חובת כיסוי ואסור להניח דמה מגולה עד אחר שחיטת העוף דהרי חלקן הכתוב ולאו כחדא חשיב להו:

ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל אלו. במה שרצה להוכיח מדברי הבה"ג אלו דס"ל דבהפסיק בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך. ונמשכו אחריו בזה הרשב"א בחי' שם ובתוה"ב הארוך שם והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק כיסוי הדם. וכ"כ הסמ"ג (עשין ס"ד). לענ"ד לא ירדתי לסוף דעתן של רבותינו ז"ל בזה. ואינני רואה שום משמעות לזה בדברי הבה"ג אלו כלל. שהם ז"ל הבינו דמש"כ הבה"ג ליכסיי' והדר ליבריך ולישחוט וכו' כוונתו לברכת השחיטה. ולא אדע מנ"ל הא. דבפשיטות י"ל דאין כוונת הבה"ג בזה אלא לברכת הכיסוי דהבה"ג לטעמי' אזיל דס"ל דברכת הכיסוי לאחר הכיסוי צריך לברך. וזהו שכתב ליכסיי' והדר ליבריך (ר"ל על הכיסוי כדיני' וכמש"כ הבה"ג שם לעיל מיני' בסמוך) ולישחוט הנך אחרני אתא. ובאמת כוונתו דשוחט בלא ברכה אחריתא. וכן נראה דהרי כאן בהלכות כיסוי הדם קא עסיק. ואילו הי' כוונת הבה"ג בזה לאשמעינן שצריך לחזור ולברך על השחיטה אין זה מקומו. דלעיל בהלכות שחיטה הו"ל לכתבו כמש"כ הבה"ג שם שאר הלכות ברכת השחיטה עיי"ש. אלא ודאי בברכת כיסוי מיירי. וכל עיקר כוונת הבה"ג בזה אינה אלא לאשמעינן דכשהפסיק בין שחיטה לשחיטה אין לו לחזור ולהתחיל בשחיטה עד שיכסה ויברך ברכת הכיסוי תחלה. ודין זה ודאי לא שייך אלא בהלכות כיסוי. ואין לומר דהוכחתם הוא מדכתב הבה"ג בלשונו לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט כו'. ואם בברכת כיסוי מיירי הכי הול"ל. לכסיי' וליברך והדר לישחוט. שאין מזה שום הכרח די"ל דמשום דברכת כיסוי משונה משאר ברכות המצות שמברכין עובר לעשייתן דקדק בלשונו למיכתב ליכסיי' והדר ליבריך. אע"ג שכבר כתב דין זה. ובאמת דבספר והזהיר. שכידוע רוב דבריו הם מדברי הבה"ג בלשונו ממש אלא שמעתיקו מלשון ארמי שבבה"ג ללשון הקודש. כתב בפ' שמיני (דף מ"ט ע"ב) וז"ל והרוצה לשחוט עשר תרנגולות ושחט אחד מהן וסיפר יכסה את הדם ויברך ואח"כ ישחוט עכ"ל עיי"ש. הרי שהי' כן לפניו ז"ל בלשון הבה"ג. ובאמת דמלבד מה שכתבתי אין שום הכרח מלשון זה אפי' לפמש"כ לפנינו בבה"ג. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ נראה בטעמו של הבה"ג שסובר דברכת כיסוי הוא לאחר כיסוי כמו שביארנו דעיקר מצות כיסוי היינו משום שאסור לגלות הדם וכעין זה כ' ג"כ החינוך בפ' אחרי (מצוה קפ"ז) ובמאמר השכל המיוחס להראב"ן דבור ראשון (מצוה כ') עיי"ש. וכן דעת בעל ס' והזהיר שם שפסק ג"כ כן עיי"ש:

אלא שראיתי להבה"ג לעיל מינה שם שכתב וז"ל ומותר לשחוט לחולה בשבת ואסור לכסות דמו. מאי טעמא דהא אפשר לכסויי' לאורתא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בס' והזהיר שם עיי"ש. ולפמש"כ דבריהם ז"ל תמוהים דהרי לפי שיטתם חייב מה"ת לכסות תיכף לשחיטה ובכל שעתא קעבר בעשה דוכסהו בעפר. והיכי כתבו דאפשר לכסוייה באורתא. איברא דבלא"ה דבריהם תמוהים לכאורה. דמאן לימא לן דבלילה ישאר עכ"פ מקצת הדם או שיהי' מיהת רישומו ניכר בלילה כדי לקיים מצות כיסוי במקצת. ודילמא בלילה שוב לא יהי' אפי' רישומו ניכר. ובטלה מצות כיסוי לגמרי. גם תמוה דא"כ כוי אמאי אין שוחטין אותו ביו"ט לשחוט וליכסי באורתא. וכן במתני' דרפ"ק דביצה אמאי קתני דלא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ מבעו"י כיון דאפשר לכסויי' לאורתא. וגם אמאי קתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ולמה הקילו כיון דאפשר לאורתא. אלא ודאי ע"כ אי אפשר להמתין עד לאורתא וכמש"כ. גם תמוה מאי דמשמע מדבריהם ז"ל דאי לא הוה אפשר לכסוייה לאורתא הוה מחייבינן לכסויי' בשבת. והיכי לידחי עשה דכיסוי איסור שבת דהו"ל עשה ול"ת. וגם לאו שיש בו כרת וסקילה. וקצת אפשר ליישב זה ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל בחולין (פ"ד ע"ב) גבי ההיא דדרש רב עינא עיי"ש. וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל שם עייש"ה. אלא דאינו מספיק ואין להאריך. ולכן נראה דאין כוונת הבה"ג וס' והזהיר אלא לומר דלהכי לא התירו לכסות בשבת אע"ג שהותר לשחוט. משום דאין הכיסוי מעכב אכילת הבשר דאפי' לא מכסה עד לאורתא מותר לאכול הבשר כל היום. ואילו הי' אסור לאכול הבשר עד שיכסה ודאי הוה שרינן לכסות מכ"ש דשחיטה. וכ"כ בארחות חיים ח"ב (סי' כ"ז) ובכלבו (סי' ק"ח) טעם זה וז"ל השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר שבת אבל אינו מכסה עד אחר שבת לפי שלא ניתנה שבת לדחות אלא למה שהתירו לחולה דהיינו השחיטה. אבל הכיסוי אינו מעכב הבשר מלאכול וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ רבינו יהונתן בחי' לחולין שם וכיו"ב כתב הר"ן שם עיי"ש. וזהו שכתבו הבה"ג ובס' והזהיר מ"ט דהא אפשר לכסויי' לאורתא. ור"ל דמצד אכילת הבשר אפשר לכסויי' לאורתא ואין מעכב אכילתו אבל ודאי אסור מה"ת להשהות הכיסוי כל עיקר. כן נראה מוכרח בכוונתם אע"פ שהלשון דחוק קצת. והנה בירושלמי (פ"ק דביצה ה"ג) גרסינן עלה דההיא מתניתין דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. וקאמר עלה הדא דתימא וכו' חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצוה בל"ת. על דעתי' דרבי יונה דו אמר דוחה למצוה בל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא. על דעתי' דרבי יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק עיי"ש. פי' דלחבריי' טעמא דמתני' דקתני דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה היינו משום דאתי מ"ע דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט. ועל זה פריך הניחא לרבי יונה דאמר דמ"ע דחי ל"ת בכל ענין אפי' אינה כתובה בצדה. אבל לרבי יוסי דאמר דאין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה מאי איכא למימר. דהרי עשה דכיסוי ול"ת דיו"ט לא כתיבי זה בצד זה. ועל זה משני דהכא אפי' לרבי יוסי דחי משום דמכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. ועי' להר"ב פ"מ שפי' דמכיון שהתחיל במצות שמחת יו"ט אומרים לו מרוק ותכסה הדם עיי"ש. ולכאורה הכוונה לסברת רש"י בחולין פרק כיסוי הדם (פ"ד ע"ב) בההיא דדרש רב עינא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. ופירש"י וז"ל דכיון דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו עכ"ל עיי"ש. והיינו ממש כההיא דהכא. דגם שם לא שייך דחיי' דהא שבת עשה ול"ת היא וגם ל"ת שיש בה כרת וסקילה דלא מידחי מקמי עשה דכיסוי. אלא משום שכבר התחיל במצוה אומרים לו מרוק. אלא דלא לבד דבירושלמי גופי' לעיל מיני' נקט בפשיטות. וגם אליבא דרבי יוסי גופי'. דהשוחט לחולה בשבת אין מכסין את דמו עיי"ש. והיינו כמסקנא דסוגיא דחולין שם דאידחי לגמרי מילתא דרב עינא עיי"ש. הרי דלא אמרינן הואיל והתחיל אומרים לו מרוק בכה"ג. בלא"ה כבר דחה הרמב"ן ז"ל סברת רש"י שם בשתי ידים. וכ"כ הריטב"א שם וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ראשון שער חמשי) עייש"ה:

ולכן נראה דגם ביאור דברי הירושלמי אלו הוא ע"פ סברתנו. וזה ע"פ מה שכבר ביאר הרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת פ' יתרו). וכן מבואר ביסוד מורא להראב"ע (שער שביעי) ובמאמר השכל המיוחס להראב"ן ז"ל (דבור ראשון מצוה י"ג). דקיום מ"ע ודאי עדיפא טפי מקיום מצות ל"ת עיי"ש. אלא דמ"מ עבירת עשה לא חמירא כ"כ כעבירת ל"ת משום דמצות עשה עבירתה היא בשב וא"ת ועובר על ל"ת הוא בקו"ע. והילכך אי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כמבואר בתלמודין (רפ"ק דיבמות) עיי"ש. ולחד מ"ד בירושלמי כאן גם לפי האמת אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה דומיא דכלאים בציצית. אלא דזהו דוקא היכא דאינו עובר על העשה במעשה בידים כלל. אלא שאינו מקיימה כדי שלא לעבור על הלאו בקו"ע. אבל כאן בעשה דכיסוי שיש בכללה ג"כ איסור שלא לגלות הדם אם לא שיש בידו לכסותו מיד בעפר. דמה"ט כשאין לו עפר לכסותו אסור לו לשחוט כלל וכמבואר בתוספתא דחולין (פ"ו) דאם הי' בספינה לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן עיי"ש. ופשוט דספינה אורחא דמילתא נקט. וכן הכריח הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך שם מסוגיא דפ"ב דחולין (ל"א ע"א) דפריך והא בעי כיסוי עיי"ש. דמבואר דאיכא איסור בשחיטה באופן שלא יוכל אח"כ לכסות כראוי. ואף דמה שהכריח שם הרשב"א ז"ל כן גם מההיא דפ"ק דביצה לענ"ד אינו מוכרח. דלא מיבעיא דממתני' דקתני לא ישחוט אא"כ וכו' אין הכרח. כיון דהתם אם שחט מותר לכסות כדקתני ומודים שאם שחט וכו'. והאיסור דלכתחילה ע"כ אינו אלא משום דהו"ל כמתנה לחלל יו"ט לכתחילה. אלא אפי' מסוגיא דגמרא שם לגבי כוי. אע"ג דהתם גם בדיעבד אסור לכסות ביו"ט. מ"מ אין הכרח כלל משם. דשאני התם דהרי בידו לכסות וחיובא רמיא עלי'. אלא דאיסורא דיו"ט הוא שמעכב עליו. ובפרט לפי מאי דמיירי התם דליכא אלא איסור דרבנן בעלמא או משום גזירה דהתרת חלבו עיי"ש. וא"כ מעיקר דינא חיובא רמיא עלי' מדאורייתא לכסות ודבר אחר הוא שגורם לו. ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. והילכך לכתחילה אסור לשחוט ולהכניס עצמו לביטול מ"ע דאורייתא דרמיא עלי'. משא"כ היכא דלית לי' עפר מהיכא תיתי לאסור עליו לשחוט כיון דלא אמרה תורה שלא לשחוט בלא כיסוי. אלא שחייבתו תורה כששחט לכסות הדם. וכיון דאין לו עפר ואי אפשר לו לא רמיא חיובא עלי' כלל. ומידי דהוי למאן דלית לי' מזוזה או שאי אפשר לו לעשות מעקה לגגו דליכא למאן דאמר דליתסר עלי' לדור בביתו משום כך. והיינו ע"כ מהאי טעמא דכתיבנא. ודברי הרשב"א ז"ל בראייתו זו צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מסוגיא דפ"ב דחולין שם ודאי ראי' מוכרחת היא. וכן מהתוספתא שהבאתי מבואר כן בהדיא ומה"ט באמת יש להכריח ג"כ כדכתיבנא דבכלל עשה דכיסוי יש ג"כ איסור לגלות דמן של חי' ועוף. ושחיטה לא שריא קרא אלא לצורך אכילת בשרן ומשום דבידו לכסות דמן מיד בגמר השחיטה והילכך ממילא כשאין לו עפר וא"א לו לכסות אסור לשחוט מדאורייתא וקעביד איסורא בידים. ועפ"ז ניחא שפיר מה שנתקשו כמה אחרונים על דברי המרדכי בהלכות קטנות הלכות ציצית (סי' תתקמ"ד) בשם ר"י עיי"ש. ותמהו עליו מההיא דריש פ"ק דביצה דאסרו לשחוט אם לא יכול לכסות ולא עלתה בידם לסלק תמיהא זו. ולפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל ואכמ"ל בזה:

ומעתה א"כ בעשה דכיסוי מיד בשחיטה מתעסק בעקירת עשה דכיסוי אלא שמתקנה אח"כ ע"י הכיסוי. ואם אינו מכסה קעביד איסורא למפרע משעת שחיטה והו"ל עקירת העשה בידים בקו"ע. וא"כ בעשה זו של כיסוי תרתי אית בה. דיש בה מעלת עשה לענין שקיומה היא במעשה בידים. וגם יש בה מעלת ל"ת דעבירתה היא בקו"ע בידים. ובעשה כזו לא צריך קרא לומר שדוחה ל"ת. והילכך אע"ג שאינה כתובה בצדה דלא דמיא לכלאים בציצית דחיא ל"ת לכ"ע אליבא דחברייא. והיינו דקאמר בירושלמי מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור. כלומר מכיון שכבר התחיל משעת שחיטה בעבירת מצוה דכיסוי ואם לא יכסה נמצא עובר למפרע על העשה בידים לכן אומר לו גמור וכסה כדי לקיים העשה ואין חוששין לדחיית הלאו. ובאו"ז שם הביא בגירסת הירושלמי מכיון שהתחיל אומר לו גמור עיי"ש. והך לישנא אתי שפיר טפי עפ"מ שביארנו:

ועכ"פ לפ"ז שפיר הביאו ראי' מההיא דפ"ק דביצה גבי כיסוי הדם לענין מילה דלא נימא דאין לה אלא שעתה. דלפי מה שביארנו דמיין להדדי. אבל בעיקר סברת הרמב"ן ז"ל לומר דאין למצות אלא שעתן בשאר מצות דעלמא. שפיר יש מקום לומר לכאורה דאין חולק עליו בזה. וא"כ הכא לענין מתנות דמים שפיר י"ל דלכ"ע כיון דהשתא חובה רמיא עלי' מדאורייתא להזות. וליכא השתא לפנינו שום דבר עומד נגד מצוה זו. ודאי חייב ליתן מיהת מתנה ראשונה. ואע"ג דבתר הכי תחול עלי' אזהרת בל תגרע כיון שלא יוכל לגמור כל המתנות מחששא דבל תגרע. מ"מ אית לן למימר אין למצוה אלא שעתה ואח"כ לענין בל תגרע אנוס הוא ורחמנא פטרי' ולית לן בה. ולק"מ קושית הט"א. והרב ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דמיד בנתינת מתנה ראשונה הו"ל כעקירת לאו דבל תגרע בידים. אבל כבר ביארנו לעיל דליתא. וא"כ שפיר מיתרצא קושיא זו כדכתיבנא. הן אמת דלכאורה זה לא יתכן אלא לדעת הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שהבאתי לעיל) אליבא דהבה"ג וכן הכריח הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע עשין (ס"ק מ"ה) עיי"ש בדבריו ז"ל דעשה גמורה יש על הכהן לעבוד כל העבודות שבקרבנות. אבל מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם נראה להדיא דס"ל דאין בזה מ"ע חיובית אקרקפתא דכהן. ואין ענין המצוה בזה אלא שכשיקריב עולה יקריבנה רק על תואר שמבואר בה בתורה בפרשת העולה וכן שלמים וכן אשם וחטאת ותודה וכיו"ב. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם לקמן בעשין הללו. שכתב שם (בעשה ס"ג) וז"ל שצונו במעשה קרבן עולה. והוא כשיהיה כל קרבן עולה שיהיה קרב יהי' קרבן יחיד או צבור שיהי' על תנאי כך וכך ועל תואר כך וכו' עכ"ל. ובמצוה ס"ד ז"ל שצונו שיהי' מעשה קרבן חטאת על התואר הנזכר איזה חטאת שיהי' וכו' עיי"ש. וכך הוא לשונו ז"ל שם בעשין (ס"ה ס"ו ס"ז) עיי"ש. ונמצא דלדבריו ז"ל כשלא יעשה הכהן עבודות הקרבן שלפניו ויניחוהו ליפסל אין בזה משום ביטול עשה. דענין המצוה אינו אלא שכשיקריבנו לא ישנה כלום מסדר ותואר עבודתו שמבואר בתורה. אבל אם לא יטפל בו כלל. באופן שיבוא הקרבן לידי פסול ויתחייבו הבעלים להביא קרבן אחר לא עבר בעשה. וא"כ לפ"ז ודאי הדרא קושיא לדוכתה וכמבואר. אלא שראיתי לבעל מג"א ושאר אחרונים ז"ל (בשורש י"ב) שם שהבינו מדברי הרמב"ם ז"ל דגם הוא לא פליג בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בזה. עיי"ש בדבריהם ובלשון הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (ברמזי המצות שבראש הלכות מעה"ק) עייש"ה ואכמ"ל בזה. ומ"מ לפ"ז ניחא שפיר:

איברא דנראה דע"כ הך סברא דחדית לן רבינו הרמב"ן ז"ל דאין למצוות אלא שעתן לאו כ"ע היא. דהרי עיקר מקור הך קושיא שהקשו על הרמב"ן ז"ל בזה מההיא דפ"ק דביצה גבי כיסוי הדם הוא מדברי הרשב"א ז"ל בשבת (קל"ד ע"ב) ובביצה (ח' ע"ב) עייש"ה. ושם מתבאר בהדיא דהרשב"א ז"ל בעיקר הסברא פליג על הרמב"ן עיי"ש בדבריו ואין להאריך. וגם בלא"ה נראה דאין הדבר מוסכם. דהנה דעת רש"י ז"ל נראה מוכרח דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל מההיא דתנן בפסחים פרק האשה (צ"א ע"א) אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר. ומבואר בפירש"י ז"ל שם בד"ה ואפי' חבורה וכו' דלרבי יוסי דמתיר לשחטו על היחיד אפי' כשאינו יכול לאכול ממנו אלא כזית אחד שרי. וחייב לעשות הפסח אפי' כשא"א לו למצא אחרים שיצטרפו עמו. ונמצא דע"כ יעבור אח"כ בלאו דלא תותירו וגם יביאנו לידי פסול וע"כ היינו מטעמא דהרמב"ן ז"ל דאין למצות אלא שעתן. דאל"כ נהי דרבי יוסי נפק"ל מקרא דשוחטין פסח על היחיד. מ"מ אימא דהיינו רק היכא שיכול לאכלו כולו דלא אתי לעבור בלאו דנותר. אבל היכא דא"א לו לאכול ממנו יותר מכזית דודאי אתי לידי עבירת לאו דלא תותירו. וגם מביא בודאי קדשים לידי פסול. מהיכא תיתי להתיר. אלא ע"כ כסברת הרמב"ן ז"ל. וגם רבי יהודה לא פליג אלא משום דמקרא נפק"ל דאין שוחטין על היחיד ואפי' בשיכול לאכלו כולו. אבל בעלמא ודאי בהך סברא לא אשכחן דפליג. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות ק"פ ה"ב) שכתב דאף דשוחטין הפסח על היחיד. מ"מ היינו דוקא כשראוי לאכול את כולו עיי"ש. וזה דלא כפירש"י וגם דלא כסברת הרמב"ן ז"ל. וכפי הנראה דייק הרמב"ם ז"ל כן מלישנא דברייתא התם דקתני יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכלו אין שוחטין עליהם עיי"ש. דמלישנא דיכולין לאכלו ואין יכולין לאכלו אכילת כולו משמע. אבל רש"י ז"ל פירש שם יכול לאכלו ואין יכולין לאכול כזית ממנו עיי"ש. ולטעמו אזיל. אבל ודאי פשטא דלישנא משמע כדברי הרמב"ם ז"ל. וכנראה רש"י דייק לה מלישנא דמתני' שם. דקתני בסיפא ואפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם. דמשמע דאפי' יכולין רק לאכול כזית אחד בין כולם שוחטין עליהם. וכן פירש"י שם בהדיא עיי"ש. וכ"ש יחיד שיכול לבדו לאכול כזית דשפיר דמי לר"י. ובאמת דזהו חידוש גדול. דכיון דרק בין כולם הוא שיכולין לאכול ממנו כזית. ונמצא שאין אחד מהם יכול לאכול כזית. הול"ל דהו"ל כנשחט שלא לאוכליו. וכמתבאר לעיל (ע"ח ע"ב) בברייתא עייש"ה. ולכן הי' נראה מוכרח כדעת קצת אחרונים ז"ל דכוונת רש"י במש"כ דמאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם וכו'. היינו שאין בין כולם אחד שיכול לאכול כזית לכן אין שוחטין עליהם. אלא דלא משמע הכי מלשון רש"י. ועכ"פ לפירש"י מוכח כשיטתו. אלא דהרמב"ם (בפ"ב מהלכות ק"פ ה"ג) יש לו פי' אחר במשנה זו כמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. וכן פי' הרע"ב (בפ"ח מ"ז דפסחים) עיי"ש. ולעיל במתני' דהאונן וכו' והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן ועל כולם אין שוחטין עליהן בפ"ע שמא יביאו את הפסח לידי פסול. ופירש"י וז"ל שמא יטמא אונן למתו וכו' וחולה וזקן שמא יכבד חליו ולא יוכל לאכול כזית עכ"ל עיי"ש. ולכאורה לשיטת רש"י גם שם הו"ל לומר דאין למצות אלא שעתן וכיון דהשתא בשעת שחיטה וזריקה יכולין לאכול כזית אמאי לא ישחטו עליהם. ומ"ש מיחיד דאע"פ שאינו יכול לאכול אלא כזית דודאי יבוא הנשאר לידי פסול ומ"מ שוחטין עליו. אבל לק"מ דמלבד דיש לחוש דשמא בין שחיטה לזריקה יכבד עליו חליו ואנן קיי"ל דבעינן שיהי' גברא דחזי לאכילה גם בשעת זריקה כמבואר לעיל (בפרק כיצד צולין שם) ויפסל הפסח לגמרי שלא יהא יוצא בו ידי חובתו כלל. ואפי' הכביד חליו או נטמא למתו אחר זריקה מיחזי כנשחט לגמרי שלא לאוכליו. ולכן כיון דמעיקרא יש מקום לחוש לזה מקמי שחיטה אסרו לשחוט עליהן בפ"ע. משום דאפשר שלא יהא מי שיאכל ממנו אפי' כזית אחד בשעת אכילה ונראה כדמעיקרא הי' עומד לכך. והו"ל בשעת שחיטה וזריקה שלא לאוכליו דפסול לגמרי. אבל ודאי אם הוה ברירא לן דעכ"פ יאכל ממנו כזית אחד אית לן למימר דאין למצוה אלא שעתה ומותר לשחוט עליהן בפ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דבסברת הרמב"ן ז"ל איפליגו רש"י והרמב"ם ז"ל וא"כ לדעת החולקים על הרמב"ן אכתי קושית הט"א במקומה עומדת. ויהי' מזה ראי' נכונה לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל ואכמ"ל בזה יותר:

נחזור למה שרצינו לבאר דלכאורה שפיר יש מקום לומר דלאו דבל תגרע ליתא אלא כשרוצה לצאת ידי חובתו לגמרי כאילו עשה כל המצוה כולה. אבל כשאין כוונתו אלא לעשות מקצת המצוה כפי מה שבידו לעשות לא מיקרי גרעון. ואין זה בכלל אזהרת בל תגרע. והנה ראיתי ביסוד עולם להר"י הישראלי ז"ל (מאמר רביעי פרק ששי) שכתב בשם רבינו סעדי' גאון ז"ל וסייעתו דהיינו טעמא דראו המעברים שלא יחול ר"ה באחד בשבת. משום דאילו הי' ר"ה בא באחד בשבת היתה הסוכה נעשית ביום הששי ליותר משבעה ימים וכו' עכ"ל. ושם הביא דברי רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל שדחה דברים אלו וז"ל ומה שאמר לגבי סוכה אינו כן. שהמצות אינו עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן ועוד שהרי כשיחול חג הסוכות ביום השבת היא נשארת שמונה ימים עכ"ל עיי"ש. והנה כל דברי רבינו הגאון ז"ל ודברי רבינו יצחק ב"ב המשיגו ז"ל צריכים ביאור רחב ואכמ"ל בזה ובמק"א עמדתי עליהם. ולא באתי לדון כאן אלא במה שנוגע לענין שלפנינו. והנה מבואר מדברי רבינו הגאון וסייעתו ז"ל דאיסורא איכא בעשיית הסוכה קודם ערב החג בין הערבים. משום שנאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ומבואר בפ"ק דסוכה (ט' ע"א) דקרא קאי על עשיית הסוכה עיי"ש. ולזה ס"ל דאסור לעשותה ליותר משבעת ימים כדכתיב בקרא. והוא תמוה טובא לכאורה דלא מצינו שום מקור לזה בשום מקום. ובודאי דעכצ"ל דגם לסברא זו לא מיפסלא הסוכה בהכי וליכא בזה אלא איסורא בפ"ע. אבל הכשר סוכה לא מיגרע בהכי. וכדמתבאר להדיא במתניתין ובסוגיא דגמרא בפ"ק דסוכה שם עיי"ש. אלא דמ"מ לכאורה אין לדבר שורש וענף. וגם קשה לכאורה מדתנן במתני' דפ"ק דסוכה שם דשוים ב"ש וב"ה שאם עשאה בתוך שלשים יום סמוך לחג דכשרה אע"ג דלב"ש סוכה ישנה פסולה. והיינו משום דאז עוסקין בהלכות החג הילכך מסתמא לשם חג עשאה עיי"ש. ואם איתא דאיכא איסורא דאורייתא בעשייתה קודם ערב החג א"כ גם בתוך שלשים ע"כ אית לן למימר דלא לשם חג עשאה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ובודאי לא עשאה אלא לצל בעלמא אמאי מכשרי ב"ש. ומיהו אי משום הא יש מקום לדחות ע"פ סוגיא דתמורה (כ"ז ע"א) עייש"ה ובתשו' חוות יאיר (סי' נ"ח) עיי"ש ואין להאריך. אבל עיקר הדבר מתמיה מאוד מאין הרגלים לחידוש גדול כזה:

ואמנם נראה דמקור דין זה שחידש לן רבינו הגאון ז"ל והסכים על ידו רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל הוא ממשנה ערוכה פרק לולב וערבה (סוכה מ"ח ע"א) דתנן התם סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה כו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל גמר מלאכול בשביעי לא יתיר את סוכתו לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי איקלע לי' סעודתא אכיל בגווה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה לפ"ז מתניתין רק עצה טובה קמ"ל שלא יסתור סוכתו משום שמא יצטרך עוד לאכול או לישן או לשנות. דכל זה אסור חוץ לסוכה. אבל אם ברור אצלו שלא יצטרך לשום אחת מאלה עוד היום. ודאי רשאי לסתור סוכתו. אבל לפ"ז יש לתמוה טובא דהרי הך מתניתין לא באה אלא לפרש מאי דתנן ר"פ לולב וערבה סוכה וניסוך המים שבעה עיי"ש. והיינו דקתני תנא הכא בסיפא סוכה שבעה כיצד. וא"כ מאי ענין הך עצה טובה לכאן. דהרי אין זה ענין למצות סוכה כלל. דהא אין בזה שום איסור ולא מצוה שנוהגין בסוכה לא מדאורייתא ולא מדבריהם. והכי הוא דהו"ל למיתני סוכה שבעה כיצד אפי' ביום השביעי מצוה לאכול ולישן ולשנות בסוכה עד ליל שמיני. וממילא מובן דאם אין לו סוכה אחרת אפי' בשאלה מחבירו. לא יתיר סוכתו אא"כ יודע בודאי שלא תצטרך לו עוד. ואם ברור אצלו שלא תצטרך לו כגון שיוצא לדרך ולא יחזור עד תחילת ליל שמיני מותר לסתור סוכתו אפי' בתוך ימי החג. אבל לשון המשנה כמו שהיא שנויה תמוה וגם משנה שאינה צריכה. וראיתי להר"ן ז"ל שם שנראה שהרגיש בזה. ולזה כתב וז"ל סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו. נ"ל דהיינו טעמא דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא הכלים וכו'. כלומר שאע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע היו לו כלים נאים ומצעות נאות וראוי שיהיו בסוכה כל שבעה אפ"ה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג רשאי להורידן עכ"ל עיי"ש. ומשמע מדבריו ז"ל שבא לומר דמתניתין לאו עצה טובה אתי לאשמעינן אלא דינא קתני. דבכלל קרא דבסוכות תשבו שבעת ימים נכלל ג"כ הציווי שתהא לו סוכה כל שבעה והילכך אע"ג שכבר גמר מלאכול. ואפי' ברור לו שלא יהא צריך עוד לישב בסוכתו אסור לו לסתור סוכתו קודם שכלו לגמרי שבעת הימים. שמבטל בזה מצות בסוכות תשבו שבעת ימים. וגם עבר בלאו דבל תגרע. כיון דהמצוה היא שתהא לו סוכה שבעת ימים והוא גרע מקצת מאותן שבעת ימים במה שסתרה מקמי דכלו להו הנך שבעת ימים שלמים. וממילא מבואר נמי לפ"ז דאם עשאה ליותר משבעת ימים הו"ל בכלל אזהרת בל תוסיף. ומכאן הוא שיצא לו לרבינו הגאון ור"י ב"ב ז"ל דבר זה. ואפשר שלזה כוון ג"כ בשאילתות פ' וזאת הברכה (שאילתא קס"ט) וז"ל דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכתיב בסכות תשבו שבעת ימים עכ"ל עיי"ש. דודאי ליכא מצוה לעשות לו סוכה דוקא שהרי אפי' סוכת גנב"ך ורקב"ש קיי"ל דכשרות אפי' לכתחילה. אע"ג דמעולם לא נעשו אלא לצרכיו של כל השנה. וכ"כ בתשו' הרשב"ש ז"ל (סי' של"ד) בפשיטות דעשיית סוכה אין בה מצד עצמה שום מצוה ולא הו"ל אלא הכשר מצוה עיי"ש. ועי' בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) עייש"ה. וכן מבואר להדיא בתשובות הרמב"ם ז"ל (סי' נ"ט) כדבר פשוט עיי"ש בדבריו ז"ל. ועי' בלשון הרמב"ם (בפי"א מהלכות ברכות ה"ח) דלכאורה לא משמע הכי. אבל באמת אין הכרח משם עייש"ה. ומדברי הירושלמי (פרק בתרא דברכות ה"ג ופ"א דסוכה ה"ב) דאמרינן דהעושה סוכה מברך לעשות סוכה עיי"ש. אין ראי' לומר דגם העשיי' מצוה היא מדאורייתא. דאדרבה דוק מינה להיפוך. דהרי בתלמודא דידן (במנחות מ"ב ע"א) ופרק לולב וערבה (סוכה מ"ו ע"א) מבואר דאין מברכין לעשות סוכה עיי"ש. והכי קיי"ל לדעת רוב ככל הפוסקים. וגם מדברי הירושלמי אין שום ראי' כלל. דע"כ טעמא דירושלמי אינו משום דס"ל דגם העשיי' מצוה בפ"ע אלא משום דס"ל דגם הכשר והכנה דמצוה טעונה ברכה. דהא בירושלמי שם מבואר דגם בעשיית תפילין מברך לעשות תפילין ובעשיית לולב מברך לעשות לולב. אע"ג דבהני ליכא שום רמז ורמיזא בקרא בעשייתן כלל. וע"כ טעמא דירושלמי אינו אלא כדאמרן. ולכן ע"כ כוונת השאילתות היא עפמש"כ דהמצוה שתהי' לו סוכה כל שבעה וגם שישב בה כל שבעה לכל צרכיו. ונקט לשון למעבד כלישנא דקרא חג הסוכות תעשה לך. אבל ודאי דאין המצוה לעשות דהרי יוצאין אפי' בשאולה ואפי' סוכת גנב"ך ורקב"ש כשרין אפי' לכתחילה. ועי' חרדים במנין מ"ע שמן התורה (סופ"ו) עייש"ה שנמשך אחר פשטות לשון הרמב"ם (פי"א מהלכות ברכות) שם ועיי"ש לעיל (סוף פרק ה'). ואין להאריך בזה כאן. ועפ"ז נראה לומר בההיא דאמרינן בירושלמי (פ"א דסוכה) שם עלה דתנן סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין איזו היא ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם החג אפי' מתחילת השנה כשרה. ואמרינן התם עלה תני צריך לחדש בה דבר. חברייא אמרו טפח ר"י אמר כל שהו כו' עיי"ש. ולכאורה כיון דטעמייהו דב"ה דמכשרי היינו משום דלא בעו סוכה לשם חג מאי ענין חידוש זה דבעינן אליבא דב"ה. וגם דלכאורה משמע דעל כולה מתניתין קאי להצריך חידוש אפי' בעשאה לשם חג. וכן כתב הב"ח (בסי' תרל"ו) בשם הראבי"ה ז"ל עיי"ש. ובזה למה לי חידוש מאחר שנעשית מעיקרא לשם חג אפי' לב"ש. והב"ח שם נדחק בזה ואין דבריו מספיקים עיי"ש. גם כבר הקשה הר"ב קה"ע בש"ק שם בההיא דאמרינן שם לקמן אף במצה כן וכו'. פי' דאף במצה ישנה פליגי ב"ש וב"ה דלמר כשרה ולמר פסולה. והרי כיון דאפי' ב"ה מודו דצריך מיהת לחדש בה דבר א"כ במצה דלא שייך חידוש דבר לכ"ע פסולה והניחה בצ"ע עיי"ש ומה שרצה שם בתחילה לומר דלא בעינן חידוש אלא למצוה לכתחילה עיי"ש. הן אמת שכן דעת הר"ן שם אבל כבר כתב מרן הב"י (ריש סי' תרל"ו) דאין דעת שאר הפוסקים כן עיי"ש. ואע"ג דהר"ב מג"א שם דחה דבריו. כבר כתב הר"ב אליהו רבה שם שלא ראה מש"כ בשבולי הלקט משם רב יהודאי גאון ז"ל וכ"כ בתניא רבתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל דאם לא חידש בה דבר פסולה עיי"ש. ואני מוסיף שכן הוא גם בס' הפרדס לרש"י (סוף סי' קפ"ח). וכן הוא דעת הר"ב העיטור בהלכות סוכה (שער רביעי) עיי"ש וכן הוא במחזור ויטרי (סי' ש"ס) בשם הלכות קצובות דרב יהודאי גאון ז"ל שכתב ואם הסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר וכשירה. ואם לאו אסורה עכ"ל עיי"ש. ואם כי לשון ואם לאו אסורה שכתב אינו מובן לכאורה ויתבאר לפנינו. מכל מקום מבואר דס"ל דמעכב גם בדיעבד וכן הוא בהלכות קצובות דר"י גאון שנדפסו בתורתן של ראשונים (ח"א הלכות סוכה) אלא דשם נקט לשון פסולה עיי"ש. וא"כ קושית הר"ב קה"ע קשה טובא. ויפה עשה שהניחה בצ"ע. ועוד תמוה מה שהקשה בשבולי הלקט השלם הלכות סוכה (סי' של"ז) מדתניא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ו ע"א) תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך וכו' היתה עשוי' ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים הא למדת שאפי' בלא חידוש כשרה עיי"ש. דמשום זה רצה לומר דליכא בזה אלא מצוה מן המובחר ואם לא חידש כשרה. אבל דברי רבינו יהודאי גאון דכתב דאם לא חידש פסולה הניח בקושיא וסתר דבריו מכח קושיא זו. וראיתי להריטב"א ז"ל שם פרק לולב וערבה שכתב עלה וז"ל העושה סוכה לעצמו וכו'. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי' בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש ולא בירך עלי'. ולא כמי שפירש שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת שבא לתרץ קושית הר"ב שבולי הלקט שהבאתי ולהכי מוקי לה בשהיתה עשויה ועומדת לשם החג וס"ל דבזה אין צריך חידוש. ויצא לנו מזה דגם הריטב"א ז"ל הוא מהסוברים דבלא חידוש אפי' בדיעבד פסולה. ומ"מ בעיקר תירוצו כבר הבאתי דברי הב"ח בשם ראבי"ה דאפי' סוכה ישנה שנעשית לשם חג צריכה חידוש והכי משמע פשטות לישנא דירושלמי שם. וזו היא דעת השבולי הלקט אשר לכן הקשה שפיר. ומיהו בלא"ה נראה די"ל דלא ניחא לי' להר"ב שבולי הלקט בהך אוקימתא דהריטב"א ז"ל משום דא"כ קשה אמאי לא בירך מעיקרא בשעת עשיי' כיון דלשם חג עשאה מתחילה. והריטב"א ז"ל גופי' הרגיש בזה. ולכן כתב דמיירי בגוונא שלא בירך עלי'. וכוונתו דכך אירע במקרה שלא בירך משום שכחה או אונס וכיו"ב. אלא דא"כ קשה מאי דקפסיק וסתים תנא דברייתא וקתני היתה עשוייה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך וכו'. והרי כיון דלשם החג עשאה מעיקרא ומעיקר דינא מיד בשעת עשיי' בעי לברוכי מסתמא ודאי הכי עבדי. אלא דכאן אירע מקרה שלא בירך. וא"כ לא הו"ל לתנא למסתם הך דינא. והכי הו"ל למיתני היתה עשוייה ועומדת ולא בירך בשעת עשיי' אם יכול וכו' ועוד דעדיפא מינה הו"ל למינקט לשון קצרה ולמיתני העושה סוכה לעצמו אומר ברוך וכו' ואם לא בירך אם יכול לחדש וכו'. דהא רישא בעושה לשם חג מיירי דאל"כ לא שייכא ברכה בשעת עשיי'. וא"כ אמאי חלקינהו לרישא וסיפא בתרי בבי. הו"ל למיכללינהו בחדא ולמיתני ואם לא בירך וכו' וכמש"כ. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת מי שפירש דבלא עשאה לשם חג מיירי אלא לשם צל בעלמא ואורחא דמילתא נקט תנא. משום דבעשה לשם חג מסתמא הוא נזהר לברך מיד בשעת עשיי' כדינו. ולהכי הוצרך למיפלגינהו בתרי בבי באנפי נפשייהו. וזה נראה מוכרח. ודברי הריטב"א ז"ל שדחה פי' זה צ"ע לכאורה. איברא דהא לא תקשה דהריטב"א ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דהא דמברך בשעת עשיי' מיד היינו דוקא בתוך שלשים יום לחג דחיילא עלי' חובת הרגל אבל אם עשאה מקמי שלשים יום סמוך לחג אינו מברך. כמבואר בדבריו ז"ל ארישא דההיא ברייתא עיי"ש. וא"כ רישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי. דרישא מיירי בשעשאה תוך שלשים יום סמוך לחג ולכן מברך עלי' מיד. אבל סיפא מיירי בשעשאה קודם שלשים יום סמוך לחג דלא הוה מצי לברוכי מיד בשעת עשייה. ולהכי בע"כ צריך למיפלגינהו בתרתי בבי באנפי נפשייהו אע"ג דכולה ברייתא בשעשאה לשם חג מיירי. ומה"ט ניחא נמי מאי דלא מדכיר בהדיא בסיפא שלא בירך בשעת עשייה. והיינו משום דכיון דבעשאה קודם שלשים יום סמוך לחג מיירי א"כ לא הוה מצי לברוכי ואפי' בירך נראה שלא נפטר אז בברכתו לדעת הריטב"א. אמת דלפ"ז אינו מובן מש"כ הריטב"א וז"ל ומאי דאמרינן היתה עשוי' ועומדת היינו אפי' בשהיתה עומדת ועשוי' מקודם שלשים יום לשם החג ממש וכו' עיי"ש. והרי לפי המתבאר ע"כ מיירי להריטב"א בסיפא דוקא בשעשאה מקודם שלשים יום ומאי אפי' דקאמר. ואין להאריך בזה. עכ"פ ברור דזו היא כוונת הריטב"א ז"ל:

אמנם גם לפ"ז קשה טובא דהיאך לא נרמז בברייתא כל עיקר מהחילוק שבין תוך שלשים לקודם שלשים ונמצא העיקר חסר. וגם בירושלמי סוף ברכות וגם בתוספתא שם דמיירי מהך דינא ליכא שום רמז מזה כלל. גם רואה אנכי דהריטב"א ז"ל יחידאה הוא בדין זה. כי לא מצאתי לו חבר בשום אחד מהראשונים ז"ל כלל. גם בפוסקים לא נזכרה סברת הריטב"א כלל. וגם האחרונים לא שמו זכר לה. וא"כ עכ"פ לפי דעת כל הראשונים קשה טובא מברייתא זו לדינא דהירושלמי וכמו שהקשה בשבולי הלקט:

ולכן נראה דלהגאונים ז"ל דסברי דאפי' לענין עיכובא בדיעבד קאמר בירושלמי דצריך לחדש בה דבר טעמא אחרינא איכא במילתא. והיינו משום דקיימי בשיטת רבינו סעדי' גאון ז"ל ורבינו יצחק ב"ב והר"ן ז"ל דאיכא מצוה מה"ת מקרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא לו סוכה כל שבעה. ומה"ט אסור לסתור סוכתו אפי' אחר שכבר גמר מלאכול בשביעי בסוכה ועובר בזה משום בל תגרע. ואם עשה סוכתו קודם ערב החג עובר בבל תוסיף. וא"כ אם יש לו סוכה ישנה כדי שלא יהא נראה כעובר על בל תוסיף ועושה הסוכה ליותר משבעה צריך לחדש בה דבר. להראות דעכשיו הוא עושאה לסוכה לשבעת הימים בלבד. ולפ"ז כשעשאה לשם חג מיגרע גרע מכשלא עשאה מעיקרא אלא לצל בעלמא. דבעשאה לצל נראה דאפי' לשיטה זו ליכא בל תוסיף דאורייתא שהרי אינו מייחד אותה לסוכת מצוה אלא עכשיו בערב החג. אבל כשעושה אותה לשם חג הרבה ימים קודם החג. קאי מדאורייתא באזהרת בל תוסיף לשיטה זו. ומדוקדק בהכי שפיר מאי דנקט בלישנא דרבינו יהודאי גאון ז"ל שבמחזור ויטרי שהבאתי לעיל ואם לאו אסורה. דבאמת הסוכה מצד עצמה כשרה גם בלא שום חידוש. אלא דאיכא איסורא מצד לאו דבל תוסיף. אם לא שמחדש בה דבר. דאז הו"ל כעושה אותה עכשיו לסוכת מצוה. ואפי' כשעשאה מעיקרא לשם חג סגי בהכי לאפוקי מאיסורא דבל תוסיף. דהרי ודאי כשעשאה כמה ימים קודם לחג לשם חג. ולבסוף לא ישב בה בחג אלא בסוכה אחרת שעשה בזמנו. פשיטא דלא הו"ל בכלל אזהרת בל תוסיף. דהרי איגלאי מילתא למפרע דלא הוה קיימא לסוכת מצוה. וא"כ גם כשמחדש דבר בסוכה זו עצמה הו"ל כסוכה אחריתא שעשה מחדש. ואיגלאי מילתא למפרע דלא עבר בבל תוסיף. כן נראה בביאור דברי הירושלמי לשיטת הגאונים ז"ל. ואפשר דגם מירושלמי זה לקחו יסוד לשיטתם זו. ועפ"ז ממילא מבואר דלק"מ קושית הרב שבולי הלקט. דהרי פשיטא דלפ"ז אם קנאה עכשיו או שאלה אע"ג שהיתה עשויה כבר לא שייך בה שום חשש בל תוסיף אפי' מדבריהם. רק היכא שהיתה כבר עשויה אצלו אע"ג שלא עשאה מעיקרא אלא לשם צל בעלמא בזה הוא דאיכא למימר דאית בה משום בל תוסיף מדרבנן מיהת אם לא יחדש בה דבר. משום דמיחזי כמוסיף. אבל היכא שבאה עכשיו לרשותו וכיו"ב ודאי לית בה דררא דבל תוסיף כלל. והיינו דקתני בהך ברייתא אם היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד. ואם לאו וכו' משום דשפיר משכחת לה גווני דמצד בל תוסיף לא צריך לחידושי בה מידי. והך ברייתא לאו בהכי מיירי דלא עסיק אלא בדינא דברכת סוכה בלחוד:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה