אור ברסלב

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מבוא · סימן ז

סימן ו

הקדמה

שרשי המצות לרבינו הגאון ז"ל וההבדל שביניהם לשרשי הרמב"ם ז"ל.

אם אמנם כי רבינו הגאון ז"ל גם הוא לא ראה חובה לעצמו להאריך בביאור הגדרים או השרשים אשר על פיהם עברו המצות על הפקודים במנין המצות אשר לו. וכשאר גדולי הקדמונים שנה משנתו דרך קצרה. כי גם בעיקר המצות שבמנינו באו דבריו ז"ל בקצור נמרץ מאוד אשר לא נראה דוגמתו בכל שאר ראשונים ז"ל. ופעמים רבות הראנו נפלאות כי מלה אחת או שתים הספיקו לו לבאר לנו עיקר המצוה ענינה וגדרה. כאשר ראינו לדעת במקומות הרבה בפנים. אף כי להאריך בדברים על אודות הגדרים או השרשים הכוללים אשר היו לקנה המדה ולאבן המשקולת בידו לכל מצוה ומצוה מן המצות הבאות בחשבון תרי"ג שלו. ואולם בכל זאת אחר אשר ירדנו אל עמק העיון בדבריו הקצרים והעמוקים. נראה כי עלה בידינו לגלות יסודותיו אשר עליהם בנה אהלי אפדנו. וראינו לדעת כי כדרכו ז"ל על יובל מי הדעת ומעיני חכמה ובינה ישלח שרשיו. כי מנינו בנוי על יסודות קבועים חזקים. וקימים בל ימוטו. ובירר לו שיטה חדשה לעצמו אשר לא ראינו מי שקדמהו בה מכל אשר היו לפניו. וגם לא שזפתה עין כל הבאים אחריו. ואף אמנם כי בעיקר רוב שרשי הרמב"ם ז"ל מסכים גם הוא ז"ל בשיטתו. בכל זאת גם בהם הבדל רב יש ביניהם בכללות כל שורש ושורש. כי יש אשר לפי שיטתו פרץ הרמב"ם ז"ל גדר השורש והרחיבו יתר על המדה הנאותה לו. וגם יש אשר לפי שיטתו קיצר הרמב"ם את הרחב יתר על מדת משפטו. וע"פ שיטתו הוא מתרחב והולך ומשתרע גם על הענינים אשר הרמב"ם וסייעתו ז"ל הוציאום מכללו בלא משפט כמו שיתבאר לפנינו פה בס"ד. מלבד מה שכבר נתבאר אצלנו בבאור פרטי המצות בפנים בכל מקום הנוגע באחד משרשים אלו. ומקצת משרשי הרמב"ם ז"ל לא שמיע לי' ולא ס"ל לרבינו הגאון ז"ל כלל ולא יתכנו לשיטתו. כמו שיתבאר לפנינו. והנני להעריך פה בפרטות עיקר שרשי הרמב"ם ז"ל כסדרן. ולבאר בכל אחד מהם שיטת רבינו הגאון ז"ל בקצרה כפי האפשר. כי כבר נתבארו הדברים בארוכה בפנים בכל מקום הראוי לזה:

שורשים

שורש א

שאין ראוי למנות המצות שהן מדרבנן.

עיקר יסודו של הרמב"ם בשורש זה הוא מדברי רבי שמלאי דאמר תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני. ומבואר מזה שאין בכלל תרי"ג מצות אלא מצות שבתורה שנאמרו למשה בסיני בלבד. והרמב"ן ז"ל כדי להליץ על הבה"ג ז"ל שמנה גם מצות דרבנן בכלל מנין זה השיב על זה דאין גירסת הבה"ג כך. אלא תרי"ג מצות נצטוו ישראל. כמש"כ בה"ג בתחלת מנין המצות שלו. והלשון הזה יכלול כל מה שנצטוו אפי' מדרבנן עיי"ש בדבריו. אבל כבר הרגישו האחרונים ז"ל שדבריו תמוהים בזה משום שאע"פ שכן הוא לשון הבה"ג במימרא דרבי שמלאי שהביא שם בתחלת מנין המצות שלו. מ"מ בסוף מנין המצות שלו סיים הבה"ג וכתב וז"ל הרי כאן תרי"ג מצות שקבלו ישראל בסיני עיי"ש. ומבואר מזה דגם בגירסתו היה כתוב כן. ואני מוסיף דבנוסחת הבה"ג כת"י רומי מבואר כן כמה פעמים בהקדמת הבה"ג שם. ולשון זה שכתוב בתחלת מנין המצות בה"ג שלפנינו ליתא שם כלל עיי"ש. אלא שכבר כתבתי דנוסחא זו של הבה"ג כת"י לא היתה לפני הרמב"ן ז"ל. אבל גם מנוסחת הבה"ג שלפנינו תמוהים דבריו. אם לא שנאמר דנוסחא אחרת לגמרי היתה לפני הרמב"ן ז"ל כי הרבה נוסחאות שונות היו מדברי הבה"ג כאשר הוכחנו בכמה מקומות בפנים מדברי הראשונים ז"ל. ואמנם מלבד זה כתב הרמב"ן ז"ל עוד שם דאפי' במצות דרבנן שייך לשון זה כיון דעכ"פ רוב המצות שבמנין תרי"ג הם מן התורה. שכן הוא מנהג חז"ל בתלמוד וגם בתורה ונביאים כן שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל וידברו על הרוב עיי"ש בדבריו. ולענ"ד גם דברי הרמב"ם וגם דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי בזה. דבלא"ה גם בלא שורש זה אם לא נאמר בדעת הבה"ג כסברא זו של הרמב"ן ז"ל יהיו דבריו תמוהים מדברי רבי שמלאי כמו שהשיב עליו הרמב"ם ז"ל. דמיד בלאו הראשון שבמנין הלאוין להבה"ג מנה לאו דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. וכאן יש לתמוה ביותר שהרי הבה"ג גופי' (סוף הלכות גיד הנשה) פסק דהלכה כרבי יהודה (בפרק גיד הנשה ק' ע"ב) דאמר גיד הנשה נוהג בטמאים כבטהורים דמבני יעקב נאסר להם גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם עיי"ש. ולדידי' הו"ל גיד הנשה מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני כמבואר התם ובפרק ארבע מיתות (נ"ט ע"א) עיי"ש. וא"כ כיון דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני ע"כ צ"ל דאין לאו זה במנין תרי"ג. וא"כ הדבר תמוה בתרתי. חדא דלפ"ז נמצא ע"כ דלדידן דקיי"ל כר"י מנין המצות הוא תרי"ד. דהרי לרבי שמלאי יש תרי"ג מצות מלבד גיד הנשה. והרי הבה"ג גופי' לא מנה אלא תרי"ג עם לאו דגיד הנשה בכלל. ועוד דעכ"פ מבואר דאין לאו דגיד הנשה בכלל תרי"ג. והרי הבה"ג גופי' מנה גם לאו דגה"נ במנין תרי"ג. וע"כ מוכרח שאין לנו בזה אלא כדברי הרמב"ן ז"ל דמאי דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני לא אמר כן אלא על הרוב. אבל ודאי נכללו במנין זה גם אותן שלא נאמרו בסיני ואין מקום להשגת הרמב"ם ז"ל. וגם דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים שלא הכריח כן מהכרח זה. ומלבד זה יש לתמוה דהרי לפי המבואר בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם גם מילה ופריה ורביה לא נאמרו בסיני אלא לבני נח נאמרו. וקרא דביום השמיני ימול למילתי' הוא דנאמר למישרי שבת. וכן מאי דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם לא נאמר אלא כדי להתיר להם אחר שנאסרו דכל דבר שנאסר בענין צריך מנין אחר להתירו עיי"ש. וא"כ ע"כ אפי' לרבנן דר"י דאמרי דגה"נ בסיני נאמר. אכתי מ"מ קשה ממילה ופו"ר דלכ"ע לא נאמרה מצותן בסיני אלא לאברהם אבינו הוא דנאמרה. ומ"מ לכ"ע נמנין במנין תרי"ג. ואפי' לשינויא בתרא בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דמילה נשנית בסיני וכדפירש"י שם בד"ה ואבע"א עיי"ש. מ"מ עכ"פ עדיין ודאי קשה מפו"ר דודאי לא נאמרה למשה בסיני ואעפ"כ נמנית במספר תרי"ג. וע"כ צריכין אנו לסברת הרמב"ן ז"ל גם לכל שאר הראשונים ז"ל אע"פ שפסקו דלא כר"י בגיד הנשה. וא"כ דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל תמוהים בזה. ועי' מה שביארנו בזה בפנים (עשין ל"ב) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ומ"מ בעיקר שורש זה השיג הרמב"ם ז"ל עוד כמה השגות על הבה"ג בזה. והרמב"ן ז"ל האריך להמליץ ולדון זכות על הבה"ג עיי"ש. ובכל זאת במסקנתו הכריע מסברא דהעיקר כדעת הרמב"ם ז"ל. וז"ל שם ועכ"ז יותר דברי הרב (הרמב"ם) קרובים לנו ונראים בעינינו שלא ימנו במנין הזה אלא מצות שהן מן התורה בלבד וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו בפנים (עשין נ"ט ס') עיי"ש וכן מתבאר עוד ממש"כ לעיל (עשין נ"ה) עיי"ש:

שורש ב

שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות או מריבוי.

ביסוד שורש זה האריך הרמב"ם ז"ל בבאורו. ולעומתו ערך הרמב"ן ז"ל מערכה גדולה ודחה כל יסודו בשתי ידים. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר ואחריו כל האחרונים ז"ל האריכו הרבה להמציא רפואת תעלה לדברי הרמב"ם ז"ל. ועיקר תוכן דבריהם דהרמב"ן ז"ל הבין דברי הרמב"ם כפשטן דכל מה שאינו מפורש בתורה ולא נלמד אלא באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי כל שלא מצינו בפירוש בדברי רז"ל שאמרו שהוא מן התורה אין דינו אלא כשל דבריהם ואינו נמנה במספר תרי"ג ככל מצות של דבריהם. וע"ז התמרמר מאוד הרמב"ן ז"ל והגדיל המדורה עד שכתב כי הוא שורש פורה ראש ולענה ישתכח הדבר ולא יאמר והביא הרבה ראיות לעקור שורש זה עיי"ש. וגם הראב"ד (סופ"ג מהלכות אישות) והרשב"א (בתשו' ח"ב סי' ר"ל) והריב"ש בתשו' (סי' קס"ג) כך הבינו בכוונת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל הרשב"ץ בזה"ר הבין בכוונתו דלדינא גם לשיטתו אין שום חילוק בין המפורש בתורה למה שנדרש משלש עשרה מדות או מריבוי או מהלכה לממ"ס. אלא דמ"מ לענין שתמנה במספר תרי"ג אינו חשוב כדבר המפורש בתורה אלא א"כ מצינו בדברי רז"ל שאמרו שהוא מן התורה עיי"ש בדבריו שהאריך להכריח כן מתוך דברי הרמב"ם ובסוף דבריו כתב וז"ל וכמה שנים עברו ולא נתגלה טעמו של רבינו (הרמב"ם) ז"ל אל הראשונים. ובעניותנו נתגלה לנו מה שלא נתגלה להם עכ"ל עיי"ש. וגם במג"א נשען על דברי הרשב"ץ אלו בכל כחו. ועפ"ז הטיח דברים נגד כבוד הרמב"ן ז"ל עד שהרהיב עוז בנפשו לומר עליו ז"ל שלא הבין דברי הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל באמת מלבד מה שכבר כתב בתומת ישרים (סי' פ"ג) על דברי הרשב"ץ אלו וז"ל וסברא זו עם שנתפאר בה הרב רשב"ץ וכו' אינה נוחה בעיני כלל וכו' שלפי האמת הא ודאי בדותא היא בדברי הרמב"ם מכמה אנפי וכו' עכ"ל עיי"ש. בלא"ה עיקר יסודו של הרשב"ץ ז"ל תמוה טובא אצלי שכתב שם וז"ל ולמדתי שדעתו היא זאת מלשונו שכתב בזה השורש. הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת מן י"ג מדות אם ביארו בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הוא ראוי למנותו שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא ידברו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו עכ"ל (הרמב"ם) וכו'. וא"כ אינו חולק עליו (על הבה"ג) בזה לענין דינם אלא לענין המנין וכו' עכ"ל הרשב"ץ שם עיי"ש בדבריו. ולענ"ד אדרבה מלשון זה עצמו של הרמב"ם ז"ל ודאי איפכא מוכרח דהעיקר כמו שהבינו הרמב"ן וסייעתו ז"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל. דאם איתא כמו שהבין הרשב"ץ דגם להרמב"ם כל מה שדרשו ע"פ הי"ג מדות ושאר דרשות דינם לכל דבר ממש בדברים המפורשים בתורה א"כ איזה טעם יש לחלק גם לענין מנין המצות בין מה שנזכר בדבריהם שהוא מדאורייתא או שהוא גוף תורה או לא. הרי סוף סוף בין כך ובין כך דינם לכל דבר כדאורייתא ממש. ואיזה מעלה יתירה יש במה שאמרו רז"ל בפירוש כן או שסתמו הדבר סתם ולא הזכירו כן בפירוש. אלא ודאי ע"כ מוכרת מזה דלהרמב"ם ז"ל כל כמה שלא מצינו בדבריהם מפורש שהוא אצלם גוף תורה או דאורייתא אין לנו לומר מסתמא אלא דלא נתקבל אצלם מקבלתם שדבר זה הוא כדאורייתא ממש. ולא נפק"ל אלא מדרשתם ולזה אין דינו אלא כשאר מצות של דבריהם. וממילא אינו נמנה ג"כ במנין המצות כשאר מצות של דבריהם. וממה שלא כתב הרמב"ם כן אלא לענין מנין המצות ודאי אין שום סרך ראי' כלל. דהרי כל עיקרו לא מיירי כאן בשרשיו רק לענין מנין המצות בלבד. ולא לענין דינא. אם לא אגב גררא בעלמא במקום הצורך כידוע. וכאן לא הביאו הצורך לזה דמאיליו מובן דחדא באידך תליא וכדכתיבנא:

ומש"כ עוד הרשב"ץ ז"ל שם וז"ל עוד כתב (הרמב"ם) אחר זה אולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת. אין זו סבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור והם תרי"ג מצות אפי' היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל עיי"ש. ואמנם ודאי מלשון זה של הרמב"ם ז"ל מבואר כדברי הרשב"ץ. אבל אין בזה חדשות שכבר שלטה בו עינו של הרמב"ן ז"ל כמבואר בדבריו בתחלת שורש זה שכתב שם וז"ל והרב חוזר ומודה שאין הסבה מפני שאינן אמתיות ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או בסתם שאם נאמר כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינן בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא מגז"ש או מריבוי אף הן לא נכתבו וכו'. והנה הרב הרמב"ם מערבב דבריו וחזר ונתן טעם אחר וסבה אחרת. והסבה שאמר מפני היות כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים אשר נאמרו למשה בסיני וכו' עכ"ל עיי"ש בכל דבריו. ומבואר בהדיא שכבר ראה כל מה שראה הרשב"ץ ז"ל אלא שראה עוד יותר מזה שדברי הרמב"ם ז"ל בזה נראין כמעורבבים וסותרין זא"ז משום דלענין מנין המצות ודאי אין מקום לחלק בין מה שאמרו בתלמוד שהוא מדאורייתא ובין מה שסתמו ולא אמרו כן בפירוש. אם לא שנחליט לומר דכל מה שלא מצינו כתוב בתורה בפירוש ולא למדוהו אלא באחת המדות שהתורה נדרשת בהן. מסתמא אין דינו אלא כמצוה דרבנן בעלמא וכמשכ"ל. ובזה ממילא נדחו כל הוכחותיו וראיותיו של הרשב"ץ ז"ל שם כמבואר. ובאמת דגם הוכחתו של הרמב"ם ז"ל גופי' בסוף שורש זה שכתב וז"ל והראי' על זה כולו אמרם בגמרא (תמורה ט"ז ע"א) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל ב"ק מפלפולו וכו' וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר. כי גם מן השקר לומר שנשכח ממנו כל מה שנודע. ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקו"ח ובזולתם מהמדות אלפים רבים. ואלו כולם היו נודעים בימי משה ונאמר עליהם דקדוקי סופרים. כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בי"ג מדות ואפי' בזמנו עה"ש כ"ש שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן וכו' עכ"ל עיי"ש. והוכחתו זו הציגו נושאי כליו כראי' נצחת שאין עלי' תשובה נגד הרמב"ן ז"ל המשיגו כאילו אי אפשר שתמצא מענה בפיו כנגדה. אבל באמת דלענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים מאוד אצלי. דהדבר מבואר שאין מקום כלל לראי' זו אלא אם כן נאמר שכל דין ודין מדיני התורה נמנה מצוה בפ"ע בחשבון המצות שבתורה. אבל הרי ידוע ומבואר שדיני כל התורה עולים להרבה אלפים. ומנין תרי"ג מצות לא נמנה אלא ע"פ גדרים וגבולים קבועים ידועים. ופרטי הדינים של כל אחת מהמצות המנויות ודקדוקיהן וחלקיהן אינם נמנין בפ"ע. כמו שכבר ביאר הרמב"ם ז"ל גופי' בשרשיו. והשתא א"כ איזו ראי' והוכחה אפשר להביא ממספר אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש ודקדוקי סופרים שנשתכחו והחזירן עתניאל ב"ק. הרי אין ספק דודאי עיקרי המצות לא נשתכחו רק פרטי הלכות ודקדוקים וחלקי מצוה. ואין זה ענין כלל להמספר הכללי של המצות. וזו תמיהא גדולה על הרמב"ם ז"ל. וכנראה הרמב"ן ז"ל לא חשש להשיב על הוכחה זו של הרמב"ם ז"ל מפני שכבר נכללה תשובתו עלי' במש"כ שם וז"ל והסבה שאמר מפני היות כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים וכו' ואם הן ענפים מן העיקרים כגון שהיו חלק מהן אפי' היו כתובים בפירוש לא ימנו לעצמן. וראוי הוא לקרותם דבר תורה אלא שלא ימנו בחשבון תרי"ג וכו' עכ"ל עיי"ש. ובדבריו אלו כבר נדחה גם עיקר יסודו של הרמב"ם ז"ל מההיא דעתניאל ב"ק:

וכבר דחה ראי' זו גם הר"ד הבבלי ז"ל הובאו דבריו בספר מעשה נסים להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (סי' א') שכתב וז"ל וכן מאמר (של הרמב"ם) ז"ל בשורש השני וכו' ואף כי הוא לא ירחיק כי י"ג מדות הלכה למשה מסיני ושאר היוצא מדרכיהם הלכה למשה מסיני וכו'. וראוי אז כי כל מצוה אשר נלמדה באחת מן המדות והיתה גוף מצוה נמנה אותה מפני שנאמרה למשה בסיני. אך אם היתה חלק מצוה אין ראוי למנותה וכו'. וכן הענין במאמרם אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש נשתכחו בימי אבלו של משה וכו'. לא היה ענינם מצות פרטיות לאשר יאמר עליהם (הרמב"ם) אם היו כזה הנשכחות כמה היו כולם. ואם נמנה כל דבר הנלמד בי"ג מדות יגיע המנין לאלפים רבים. כי תולדותיהם אמנם המה ענפי מצות. כי מצוה אחת תכלול ענפים רבים. אמנם כאשר נמצאם כי המה המציאו גוף מצוה באחת מי"ג מדות ראוי למנותה מפני שנאמרה לו למשה בסיני וכו' עכ"ל עיי"ש. והר"א מיימון ז"ל שם בתשובתו עבר על זה בשתיקה ולא השיב כלום עיי"ש. ובלתי ספק שתיקתו בזה כהודאה היא. כי זו היא באמת תמיהא עצומה על הרמב"ם ז"ל שאין עליה תשובה. ומדברי הר"ד הבבלי ז"ל אלו מבואר ג"כ כי כבר הבין גם הוא בכוונת הרמב"ם ז"ל שם כמש"כ הרשב"ץ ז"ל דודאי גם להרמב"ם ז"ל כל מה שדרשו מי"ג מדות ושאר דרשות דינם כדאורייתא ממש אלא שאין נמנין במספר תרי"ג מצות. וא"כ מה שחשב הרשב"ץ לדבר חדש שלא נתגלה לכל הראשונים ז"ל. באמת כבר היה לעולמים. אלא דמ"מ השיג על הרמב"ם משום דהא גופא קשיא דכיון שדינם הוא ממש כדאורייתא אמאי לא יהיו נמנין ג"כ במספר תרי"ג ככל שאר המצות דאורייתא. ומאיזה טעם יש לחלק בין אותן שנזכר בפירוש בדברי רז"ל דמדאורייתא הן לאותן שנאמרו בסתם כיון דבעיקר הדבר אלו ואלו דין אחד ותורה אחת להן:

האומנם כבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל ובראשם הר"א אליגרי בל"ש וביותר ביאור מהר"י בכר"ד בד"א (קונטרס שמיני) שכדי לתרץ תמיהא זו נטו מדרך הרשב"ץ ז"ל לצד אחר והעלו בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם לעיקר דינא אין מדרגת דבר הנדרש מי"ג מדות ושאר דרשות כדבר המפורש בתורה אע"פ ששניהם ודאי דאורייתא נינהו. דכל המדות שהתורה נדרשת בהן נמסרו למשה מסיני. דמ"מ כיון שלא נכתב בפירוש בתורה מתבאר מזה שאין מדרגתו כמדרגת הדברים המפורשים בתורה ואין דיניהם שוה. אם לא מצינו מבואר בדברי רז"ל שהוא דאורייתא או שהוא גוף תורה. דאז אית לן למימר דודאי נמסר להם בקבלה פרטית דדבר זה הוא במדרגה אחת ממש עם הדברים המפורשים בתורה. ולא משום דרשתם שדרשו מהמדות שהתורה נדרשת בהן דמסתמא ודאי אין מדרגת הדרשות כמדרגת המפורש בתורה ואינם אלא במדרגת ענפים לעיקרים. ולזה אינם נמנין במנין תרי"ג עיי"ש בדבריהם שהאריכו בזה הרבה. אלא דודאי אין כל זה מספיק כלל ולא סרה בזה השגת הרמב"ן והר"ד הבבלי ז"ל. דמלבד דעיקר דבר זה לחלק בכך אין לו שום שורש ומקור כלל. דמההיא דתמורה שם כבר נתבאר דלא מוכח מידי. וגם מה שהביא הרמב"ם ז"ל משם שנקראו דקדוקי סופרים. הוא תמוה. דאדרבה ממה שאמרו שם אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש ודקדוקי סופרים וכו' מבואר דקו"ח וגז"ש לחוד ודקדוקי סופרים לחוד. ובפרט לפירש"י שם על דקדוקי סופרים ודאי אין משם בלא"ה שום סמך ורמז לזה כלל עיי"ש. בלא"ה אכתי עיקר התמיהא לא זזה עפ"ז ממקומה כלל. דאכתי כיון דמ"מ גם כל מה שדרשו מכל המדות שהתורה נדרשת בהן מדאורייתא נינהו ונמסרו למשה בסיני. תהיה מדרגתן איזו שתהיה. אמאי לא ימנו במנין המצות עם כל שאר המצות שנצטוינו מפי הגבורה ע"י משה בסיני. ובמימרא דרבי שמלאי. ובשאר דוכתי שנזכר מנין תרי"ג מצות. לא אמרו תרי"ג מצות כתובים בתורה. אלא תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני. או נאמרו לו למשה. סתם או נצטוו ישראל. כפי הגירסא שהביא הרמב"ן ז"ל מדברי הבה"ג כמשכ"ל. ובכל לשונות אלו כל מה שקבל משה בסיני הוא בכלל ואין שום חילוק בדבר כלל. ודברי הרמב"ן והר"ד הבבלי ז"ל בזה הם כראי מוצק:

אלא דכל זה הוא רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל בלבד. אבל רבינו הגאון ז"ל אע"פ שגם הוא נטה בעיקר שורש זה מדרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל. וסבירא ליה גם כן בעיקר הדבר כדעת הרמב"ם ז"ל מכל מקום אין דרך הרמב"ם ז"ל דרכו ואין שום חילוק אצלו בין מה שאמרו רבותינו ז"ל בפירוש דמדאורייתא הוא או שהוא גוף תורה. או שדרשוהו סתם באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהן. אלא בכל ענין כל שלא נתפרשה המצוה בכתוב ולא נפק"ל אלא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן מאחת מן המצות שכבר נמנית במספר תרי"ג אינה נמנית שוב בפ"ע לפי שיטתו. משום דגם בסיני לא נאמרה מצוה כזו בפרט בפ"ע. אלא המדה שעל פיה היא נדרשת הוא שקבלוה בסיני. והו"ל בכלל אותה המצוה שממנה היא נלמדת. וכיון שאותה המצוה כבר היא בכלל מספר תרי"ג כוללת גם זו שלמדוה ממנה ע"פ המדות שנמסרו בסיני. ואין למנותה בחשבון המצות בפ"ע. ולא אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני אלא מצות כמשמען. דהיינו שנאמרו בפרטות המצות עצמן בלשונן. וממילא מבואר דאפי' לא נאמרה המצוה בפירוש בתורה ולא נפקא אלא מדרשא דקרא. כל שלא נסמכה למצוה אחרת הנמנית במספר תרי"ג. אלא הוא קרא באנפי נפשי'. ודאי שגם מצוה כזו נמנית בחשבון המצות בפ"ע. דדרשתם הו"ל ממש כמפורש בקרא לענין זה. וקרא זה שלמדוה ממנו היא המצוה המסורה בסיני בפ"ע. אבל כל שלא נאמרה בפ"ע אלא שנסמכה למצוה אחרת ע"פ אחת המדות שהתורה נדרשת בהן. גם בחשבון המצות אינה נמנית בפ"ע. ומטעם זה לא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין שלו אזהרת הערל בתרומה שמנאוה הרמב"ם וסייעתו ז"ל. משום שלא למדוה אלא בגז"ש מפסח. כמבואר ביבמות (ר"פ הערל) עיי"ש. והרמב"ם לפום שיטתו הוצרך לבאר (בסה"מ לאוין קל"ה) שנמנית משום שאמרו בתלמוד (בפרק הערל ע"ב ע"א) שאסור מן התורה עיי"ש ובמש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' נ"ג) והיינו כשיטתם דכל מה שאמרו רז"ל בפירוש שהוא דאורייתא נמנה הוא בחשבון המצות בפ"ע אע"פ שלא נלמד אלא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן. אבל גם לפי שיטתם דבריהם תמוהים. דבאמת שם בההיא סוגיא לא נתבאר כלל שאיסורו הוא מן התורה. ומה שהוסיף במג"א שם ביאור בזה ונמשכו אחריו גם שאר אחרונים כדרכם. דמדאמרינן התם דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל עיי"ש. נראה מזה שהערל עצמו מדאורייתא אסור בתרומה דאל"כ הו"ל גזירה לגזירה עיי"ש בדבריהם. הוא תמוה. דלא מיבעיא לדעת הרשב"ץ בשיטת הרמב"ם ז"ל דכל הנדרש באחת המדות שהתורה נדרשת בהן דינו כדאורייתא ממש לכל דבר כמפורש בתורה חוץ מלענין מנין המצות אם לא ביארו רז"ל בפירוש שהוא דאורייתא דלפ"ז ודאי אין שום הכרח ומשמעות מזה כלל. שהרי לא אמרו שם אלא דדבר תורה המשוך אוכל בתרומה וזה ודאי כמפורש היתר שלו בתורה כיון שלא מצינו בו שום איסור כלל לא בפירוש ולא בשום דרשא ורמז כלל. אבל הערל אע"פ שאין איסורו בתרומה מפורש בתורה הרי למדנוהו בגז"ש מפסח דהו"ל כאיסור דאורייתא ממש. וממילא מבואר דשפיר אסרו המשוך אטו ערל ולא שייכא בזה גזירה לגזירה דאין זו גזירה. אלא דינו כדאורייתא ממש לכל דבר ולענין מנין המצות ודאי אין שום רמז למנותו בפ"ע לפום שיטת הרמב"ם ז"ל. ואפי' לפי דעת האחרונים ז"ל בשיטתו דכל הנלמד ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן לא חמיר גם לענין דינא כדברים המפורשים בתורה. מ"מ הרי עכ"פ אינו גזירה בעלמא מדבריהם שיהא שייך בו גזירה לגזירה אלא הוא דבר שנמסר למשה בסיני ואיסורו איסור גמור מדינא. ושפיר אסרו המשוך אע"פ שמותר מן התורה מטעם שנראה כערל. ומש"כ במג"א ושאר אחרונים ז"ל שם דלהרמב"ם ז"ל כל כיו"ב הוא מותר מן התורה אין לו שום ביאור כלל בשום צד. אם לא דנימא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מסתמא כל מה שלמדו באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהן אין דינו אלא ממש ככל האיסורין דרבנן שמותרין מדאורייתא לגמרי וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכדעת הרמב"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובאמת כבר השיג הרמב"ן ז"ל בשורש זה על הרמב"ם גם בזה שלשיטתו לא היה לו למנות אזהרת הערל בתרומה. והיא השגה נצחת לעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל בשורש זה. ומלבד זה יש לתמוה בזה דהרי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (הלכות תרומות פ"ז ה"י) חזר בו ממש"כ בסה"מ שם ופסק להלכה דהמשוך מותר באכילת תרומה עיי"ש. וטעמו מבואר בביאורי מהר"י קורקוס ז"ל ובכ"מ שם דס"ל כגירסת הספרים דאתותב ר"ה במסקנא עיי"ש. וא"כ למסקנא באמת לא גזרינן משוך אטו ערל לענין איסור אכילת תרומה. וא"כ ודאי אית לן למימר דלמסקנא לא עדיפא גז"ש זו מכל שאר גז"ש סתם שלא אמרו עלי' שהיא מדאורייתא כיון דכל סמיכתו של הרמב"ם ז"ל למנותה בפ"ע במנין המצות אינה אלא ממילתא דר"ה דאמר דמשוך אסור בתרומה משום שנראה כערל. וכמו שביארו האחרונים ז"ל שהבאתי. והשתא כיון דמסקינן לרב הונא בתיובתא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ואית לן למימר דבאמת מהאי טעמא הוא דלא גזרינן משוך אטו ערל לענין תרומה כדגזרינן בי' לענין חיוב מילה עצמה וצריך שימול משום שנראה כערל כדאמרינן התם. וכדפסק הרמב"ם ז"ל גופי' שם. וא"כ עכ"פ למסקנא אין למנות אזהרת ערל בתרומה במנין המצות. והרי גם בחבורו הגדול מנה הרמב"ם ז"ל אזהרה זו במנין הלאוין. וכמבואר גם שם גופא בריש הלכות תרומות עיי"ש. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה ולא הועילו האחרונים ז"ל כלום. אבל כל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל. אמנם רבינו הגאון ז"ל לפי שיטתו באמת לא מנה אזהרה זו. והוא מוכרח לשיטתו. הן אמת כי גם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו אזהרה זו. אע"ג דאינהו לא קיימי לא בשיטת רבינו הגאון ז"ל ולא בשיטת הרמב"ם ז"ל. וזה ודאי צ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו הוכרח שלא למנותה:

ומהאי טעמא ג"כ לא מנה אזהרה דמועל בהקדש משום דס"ל דלא נפקא אלא מגז"ש דחטא חטא מתרומה כגירסא דידן במכות (ריש פרק בתרא) ובכריתות (ריש פ"ק) עיי"ש. וכדעת רוב הראשוני' ז"ל וכמו שביארנו בפני' (לאוין קפ"ב) עייש"ה. ומהאי טעמא ג"כ לא מנה במנין העשין טומאת זבה קטנה שראוי לפי שיטתו למנותה. וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין קפ"א) עיי"ש היטב. ומהאי טעמא ג"כ לא מנה שלשה לאוין דחמותו ואם חמותו ואם חמיו במנין הלאוין משום שלא למדנו אזהרתן אלא מגז"ש. וכמו שביארנו שיטתו בזה בפנים במנין העונשין (מ"ח מ"ט נ') עייש"ה ואע"ג דגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנו שלשה לאוין הללו. וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל. אבל מה שתירצו בזה להרמב"ם וסייעתו לא יתכן אליבא דרבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו שם עיי"ש. אבל טעמו משום דלשיטתו אזיל דכל כיו"ב בכל ענין אינו נמנה במנין המצות בפ"ע. אע"ג דודאי מבואר בכמה דוכתי דחמותו ואם חמותו ואם חמיו עריות דאורייתא נינהו לכל דבר ככל העריות המפורשות בתורה. ולשיטת הרמב"ם ז"ל ראוי למנותן בחשבון המצות בפ"ע. מ"מ לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין שום חילוק בזה מטעם שנתבאר. וכן לאו דמעילה וטומאת זבה קטנה מבואר בכל דוכתי דמדאורייתא ממש נינהו ואעפ"כ אין נמנין בפ"ע לשיטתו ומהאי טעמא ניחא לשיטתו מה שהשיג הרמב"ן ז"ל (בשורש זה) על הרמב"ם ז"ל שמנה לאו דלא תאפה חמץ חלקם לאזהרה שלא לאפות שיירי מנחות חמץ אע"ג דלא מיפרשא אזהרה זו בקרא אלא דרשוה מריבוי הכתוב כמבואר במנחות (פרק כל המנחות באות מצה נ"ה ע"ב) דהך קרא לא אייתר דאיצטריך לגופי'. אלא מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם ולא כתיב חלקם לא תאפה חמץ מרבינן נמי שיריים עיי"ש. ומה שהאריכו שם האחרונים ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בזה. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שבאמת לא מנה לאו זה דאזהרת שיירי מנחה. וכבר נתבארו אצלנו דברי רבינו הגאון ז"ל בזה בפנים (לאוין ר"ה) עיי"ש היטב. וכן מה שהשיג הרמב"ן ז"ל כאן על הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו במה שמנה (לאוין קצ"ו) אזהרת עינוי דיוה"כ אע"ג דלא נפקא אלא בגז"ש עיי"ש ובאחרונים שם. אבל רבינו הגאון ז"ל גם בזה אזיל לשיטתו שלא מנה לאו זה. אע"ג דודאי מבואר דאזהרת עינוי מדאורייתא ממש היא. שהרי מנאה תנא דמתניתין (ר"פ בתרא דמכות י"ג ע"א) בכלל הלוקין עיי"ש. וכן לא מנה רבינו הגאון ז"ל ג"כ אזהרת שוחט קדשים בחוץ שמנאה הרמב"ם ז"ל (לאוין צ'). והיינו גם כן משום דבשחוטי חוץ ליכא אזהרה מפורשת בקרא ולא נפק"ל אזהרתו אלא בגז"ש או בהיקישא מאזהרת מעלה בחוץ כמבואר בזבחים (ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"ב) עיי"ש. ולזה לא מנה אלא אזהרת לאו דמעלה בחוץ בלבד. כמו שביארנו בפנים (לאוין ר"ז) עיי"ש. אע"ג דגם אזהרת שוחט בחוץ מבואר במתניתין דמכות שם דמדאורייתא היא כמעלה עיי"ש ובכמה דוכתי מיהו בהנך שני לאוין בלא"ה ניחא לפום שיטתו שלא מנאן כמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין נ"ה ק"ה) עיי"ש וגם בשאר דוכתי. ואכמ"ל בזה. ובעיקר שורש זה כבר נתבאר אצלנו בפנים בכמה מקומות. ובפרט במנין העונשין (נ"ב נ"ג נ"ח נ"ט) עיי"ש היטב. ובמנין העשין (קפ"א קפ"ב) עיי"ש. ועכ"פ נתבאר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש זה כל מצוה שלא נאמרה בסיני בפ"ע אלא נספחה למצוה אחרת ע"י אחת המדות שהתורה נדרשת בהן. גם בחשבון המצות אינה נמנית בפ"ע. אלא נכללת בכלל אותה המצוה שנספחה אליה בסיני ולמדה ממנה. אבל כל מצוה שנאמרה בסיני בפ"ע אע"פ שאינה מפורשת בכתוב ולא נפקא אלא מדרשא. כמו ההיא דמרבינן בפ"ק דיבמות (ו' ע"ב) ובפ"ד דסנהדרין (ל"ה ע"ב) מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שאין מיתות ב"ד דוחין שבת. אע"ג דפשטי' דההוא קרא לא מיירי כלל בהכי. אלא גמרינן לה בג"ש דמושבות מושבות. מ"מ כיון דעכ"פ ע"פ גז"ש זו מיתוקם קרא מיוחד בפ"ע לאזהרה זו. ולפום ההיא דרשא כתיבא אזהרה זו כמצוה מיוחדת בפ"ע בתורה. נמנית ג"כ בחשבון תרי"ג מצות כמצוה המפורשת בכתוב. דכל הנלמד באחת המדות שהתורה נדרשת בהן הו"ל כמפורש בתורה בכל ענין. בין כשאמרו רז"ל בפירוש שהוא מדאורייתא בין בסתם ועפ"ז אין מקום כלל לכל מה שתמה הרמב"ן ז"ל על שורש זה. וכל תלונותיו אין להם מקום רק לשיטת הרמב"ם ז"ל בשורש זה. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין שום גמגום כלל כמבואר. אע"פ שלשיטתו נתרחב גדר שורש זה הרבה יותר ממה שגדרו הרמב"ם ז"ל:

שורש ג

שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.

בשורש זה אין שום מחלוקת בין הראשונים ז"ל כלל. אלא שהרמב"ם ז"ל כאן חשדו להבה"ג ז"ל במה שאין בו. שקצת מן המצות שמנאן הבה"ג חשבן הרמב"ם ז"ל למצות שאין נוהגות לדורות. אבל כבר השיב הרמב"ן ז"ל תשובות מספיקות לנקות את הבה"ג מאשמה זו. והראה לדעת שכל אלו הן מצות הנוהגות לדורות לדעת הבה"ג ז"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכבר ביארנו בזה בפנים (לאוין קע"ד רי"ב רי"ג רי"ד) ובמנין העונשין (ס"ח) ובמנין הפרשיות (מ"ט נ' נ"ז ס') בארוכה כוונתו שם במצות אלו שנראין לכאורה כמצות שאין נוהגות לדורות מה שאינו כן באמת עיי"ש היטב בכל מש"כ שם. וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר שלישי) וז"ל כבר קבלו בני ישראל קבלה גמורה שמצות התורה אמרו להם הנביאים שלא יבוטלו וכו' במאמר מפורש יסתלק ממנו כל מחשב וכל סברא וכו' שרוב המצות כתיב בהן לדורותיכם. ועוד מה שאמרה תורה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב עכ"ל עיי"ש. והראי' השנית היא עצמה הראי' שהביאה הרמב"ם ז"ל כאן בשורש זה. והוסיף בה ביאור וז"ל וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות וכו' עכ"ל עיי"ש וזו היא דעתו גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד. אע"פ שטעו קצת במש"כ שם (בדבור זכור) וז"ל פסוחה במוף בסף ובמשקופות ובחגרון חלף יצאתם ותדרכון. ולעתיד כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון עכ"ל עיי"ש. והוכיחו מזה שהוא מונה מצות שאין נוהגות לדורות. אבל זהו בורכא. כי הדבר ידוע דאפי' אם היו סף ומשקוף ומתנים חגורים ואכילה בחפזון נוהגים לדורות לא יתכן למנותם מצות בפ"ע במנין המצות. שכל אלו אינם אלא דקדוקי ודיני המצוה של עשיית ואכילת הפסח דלכ"ע אינם נמנין בפ"ע. כמו שאין זריקת הדם והקטרת האימורין נמנות בפ"ע אע"פ שהן מצות הנוהגות לדורות. מהאי טעמא דאין אלו אלא דיני ודקדוקי המצוה שבענין זה צוה הכתוב מצות עשיית הפסח. אבל כוונת רבינו הגאון ז"ל שם היא אדרבה איפכא שבא להוציא דינים אלו מכלל המצוה של עשיית הפסח ואכילתו הנוהגת לדורות וכמו שסיים בהדיא וכתב ולעתיד כי לא בחפזון תצאו וכו'. כלומר דבפסח מצרים נחפזו ללכת ולא היתה השעה מספקת לבנות מזבח והיו להם הסף והמשקוף במקום מזבח. וכן היו מתניהם חגורים להורות על החפזון. אבל לעתיד אינם נוהגין. ודרך אגב הודיענו דבפסח דורות אין נוהגים כל הדינים שנהגו בפסח מצרים. ונקט רק קצתם ולא דקדק למינקט כולם. משום שאין נפק"מ בזה לענין מנין המצות כדכתיבנא. וזה פשוט. ועי' מה שביארנו עוד במה שנוגע לשורש זה בפנים (עשין ט"ו) ובסוף הפרשיות עיי"ש:

וראיתי להעיר כאן על מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן בהשגתו על הבה"ג שמנה קצת מצות שלפי דעתו אין נוהגות לדורות וז"ל ובעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות וכו' ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים כי זה צווי לפי שעה לבד וכו' עכ"ל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל עבר על זה בשתיקה. וזה משום דבאמת בה"ג שלפנינו לא נמנית מצוה זו. אבל מלשון הרמב"ם משמע דמצוה זו היתה בנוסחת הבה"ג שלפניו במנין העשין. וכן נראה ודאי גם מאזהרות אתה הנחלת והר"א הזקן ז"ל שהם מההולכים בעקבות הבה"ג ומנו בשר תאוה. ובודאי ראו כן במנין העשין של הבה"ג. ולפי שהי' כתוב בה"ג בשר תאוה סתם. הבין הרמב"ם ז"ל בכוונתו שבא למנות המצוה שכשנרצה לאכול בשר תאוה מצוה להקדישה לשלמים ולזרוק דמה ולהקטיר אימורי' כדין שלמים ולא לאכלה חולין. וזו ודאי מצוה שאינה נוהגת לדורות כמבואר בספרי (פ' ראה) ובחולין (פ"ק י"ז ע"א) ושאר דוכתי. ולא היתה נוהגת אלא כשהיו ישראל במדבר. אבל מלשון אזהרות אתה הנחלת והר"א הזקן ז"ל מבואר בהדיא דלא זו היא כוונת מצוה זו דבשר תאוה. וכן מתבאר בהדיא גם מלשון רבינו הגאון ז"ל במצוה זו שמנאה ג"כ (עשין צ"ה). וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תחמוד) עיי"ש. וכבר ביארנו כוונתו שם במקומו דאין זו מצוה שאינה נוהגת לדורות עיי"ש:

שורש ד

שאין ראוי למנות הצויים הכוללים התורה כולה

יסוד שורש זה וטעמו ביאר הרמב"ם ז"ל כאן. וז"ל הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כולם. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי ההוא מצוה בפ"ע. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה. ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ויש לתמוה טובא לכאורה דמאחר שהשריש הרמב"ם ז"ל גופי' לקמן (שורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין שבתורה אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ולזה אם באו בתורה על דבר אחד לאוין הרבה או עשין רבות כיון שאין בכל אחד מהן ענין נוסף אלא כולם מזהירים או שמצווים על דבר זה עצמו אין כולם נמנים אלא במצוה אחת כמו שביאר שם בארוכה עיי"ש. א"כ שורש זה שלפנינו הוא למותר לגמרי. דמה לי כולל כל התורה לכולל רק אחת מן האזהרות או המצוות שבתורה. הא כיון דסוף סוף אין כאן ענין נוסף חדש שלא שמענו. אלא מזהיר או שמצוה על דבר שכבר הוזהרנו ממנו או שנצטוינו עליו בלאו או בעשה אחר שבתורה. ודאי שוב לא יתכן למנותו עוד משום שאין למנות מספר הלאוין והעשין אלא הדבר המוזהר ממנו והמצווה בו. והדבר הזה בעצמו כבר נמנה מן לאו או עשה אחר שבתורה. ולכאורה יש מקום לומר בזה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. דכל דבר שיש בו מצוה כללית ופרטית דרכו למנות שתיהן יחד במנין המצות. וכגון אזהרת את זכר לא תשכב שכוללת כל הזכרים כולן. ומלבד זה הזהיר הכתוב ג"כ על משכב האב ומשכב אחי האב כדכתיב ערות אביך לא תגלה ערות אחי אביך לא תגלה. אע"פ שכבר הם בכלל אזהרת משכב זכור הכללית. מ"מ מנה הרמב"ם ז"ל כל שלשה לאוין אלו יחד במנין הלאוין. כמבואר במנין המצות שלו (לאוין ש"נ שנ"א שנ"ב) עיי"ש. וכן בעשין כיו"ב כגון עשה דואהבת לרעך כמוך שכוללת כל שהוא בכלל רעך. וכתיב ג"כ עשה פרטית בגר צדק ואהבתם את הגר. אע"פ שכבר הוא בכלל העשה הכללית דואהבת לרעך מ"מ מנה הרמב"ם ז"ל שתיהן (עשין ר"ו ר"ז) עיי"ש. וכן בכל כיו"ב. א"כ גם כאן אע"ג דודאי בשני לאוין פרטים או עשין אין נמנין אלא במצוה אחת. כמו שהשריש (בשורש תשיעי) שאין ראוי למנות מספר הלאוין והעשין שבתורה אלא הדבר שמוזהרין עליו והמצוה שנצטוינו בה. מ"מ היינו כששניהם מזהירין על דבר אחד ממש. אבל כשהאחד הוא כללי והשני הוא פרטי היה ראוי למנות שניהם. אלא דכל שהאחד הכללי הוא כולל כל התורה ואינו מזהיר על מעשה מיוחד אין למנותו. וזה שבא הרמב"ם ז"ל כאן להשריש בשורש זה שלפנינו. אמנם זה ליתא ולא יתכן כלל. דהדבר מבואר דדוקא כשהכללי והפרטי הן משני שמות. כמו משכב זכור ומשכב אב ואחי האב. אהבת ישראל ואהבת גר. וכן כל כיו"ב. הוא שנמנין שניהם לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל כל שהכללי והפרטי הם משם אחד ממש ודאי גם לשיטתם אין שניהם נמנין. ודינם כלאוין כפולים או עשין כפולות שע"פ שורש תשיעי אין למנות אלא הדבר המוזהר עליו או המצווה בו בלבד. וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין מ"ה) עיי"ש. ולקמן בסמוך (שורש י"ג) עיי"ש. וא"כ עכ"פ שורש זה הוא אך למותר. כי כבר הוא נכלל בשורש תשיעי. והיינו הך:

איברא דאכתי אפשר לכאורה לומר דאיצטריך שורש זה משום דבמצוה שיש בה אזהרה כללית ואזהרה פרטית אינה נמנית אלא האזהרה הכללית בלבד ולא הפרטית. כששתיהן משם אחד הן. וכמו שביארנו שם גם לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל עיי"ש. וא"כ עכ"פ אם באנו לדון כאן מצד שורש תשיעי היה ראוי למנות אותה האזהרה הכללית. אע"פ שכוללת כל התורה. אלא ששוב לא ימנו האזהרות הפרטיות שנכללו בכלל אזהרה זו הכללית. וא"כ ע"כ אנו צריכין לשורש זה שלפנינו שאזהרה כזו הכוללת כל התורה אין למנותה כלל. ואין למנות אלא האזהרות הפרטיות שבכללה. אבל באמת גם זה לא יתכן כלל. כמבואר בכל דברי הרמב"ם ז"ל כאן בשורש זה שלא בא להשריש אלא שלא למנות גם הצוויים הכוללים כל התורה בפ"ע. מלבד מה שנמנו הצוויים הפרטים כל אחד בפ"ע. והשיג על הבה"ג שמנה במנין העשין (לפי נוסחת הבה"ג שלפניו) קדושים תהיו. והוא ציווי לקיים כל התורה. כאילו יאמר תהיה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו עיי"ש בדבריו. והרי הבה"ג מנה גם הצוויין הפרטים שבתורה הלאוין והעשין מלבד מה שמנה העשה דקדושים תהיו. וא"כ לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להשריש שורש מיוחד בפ"ע לזה. שהרי בלא"ה לא יתכן למנות צוויין כאלו מצד שורש תשיעי וכמש"כ. וגם לא יתכן כלל למנות צווי הכולל כל התורה כולה בלבד ולא למנות הצוויין הפרטים. דמהיכן נדע הצוויין שנצטוינו עליהן והמעשה אשר עלינו לעשות. והרי על זה נוסד עיקר המנין לדעת מספר כל המצות שנתחייבנו לעשותן ושנזהרנו להמנע מעשייתן. ומצווי הכולל כל התורה כולה כעשה דקדושים תהיו לבד לא נדע מאומה. וגם לא שייך בזה מספר ומנין כלל. כי רק מצוה אחת היא ולא יותר. אע"פ שהיא כפולה בתורה הרבה פעמים. כידוע ע"פ שורש תשיעי. וממילא מובן שאם באנו למנות חשבון המצות עלינו למנות הצוויין הפרטים. ולא בא הרמב"ם ז"ל כאן רק להשריש שלא למנות בחשבון המצות גם הצוויין הכוללים כל התורה. וא"כ הדבר תמוה מאוד לכאורה דלמה הוצרך לשורש זה כלל הרי זה נכלל כבר בשורש תשיעי כדכתיבנא:

ואמנם נראה בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל שהשריש (שורש ששי) שהמצוה שיש בה עשה ול"ת ראוי למנות עשה שבה במנין העשין וגם הלאו שבה במנין הלאוין עיי"ש. ועפ"ז לאו או עשה שכוללים כל התורה. כיון שמוסיפים אזהרת לאו על כל התורה הרי יש בכלל זה גם הוספת לאו על כל העשין שבתורה וכן עשה שכוללת כל התורה מוספת עשה גם על כל הלאוין שבתורה. וא"כ אם לא שהשריש שורש זה שלפנינו ודאי היה ראוי למנותן. ואין זה שייך כלל לשורש תשיעי שאינו אלא בלאוין כפולין ובעשין כפולות שבתורה בלבד. שלא למנות כל לאו ולאו וכן כל עשה ועשה בפ"ע. משום שנאמרו ונשנו במצוה אחת. אבל עשה ול"ת שבמצוה אחת הרי נמנה כל אחד בפ"ע כמש"כ בשורש ששי. וא"כ לאו הכולל כל התורה היה ראוי למנותו מצד שמוסיף לאו על העשין. ועשה כזו מצד שמוספת עשה על הלאוין. ולזה הוא שהשריש הרמב"ם ז"ל כאן שעשין ולאוין כאלו אין למנותן משו' שלא יצו' לעשו' מעש' מיוח' שיהי' מ"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהי' מצות ל"ת. וכבר ראיתי להרמב"ן ז"ל כאן שכתב לתרץ דברי הבה"ג ז"ל שמנה במנין הלאוין לא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם וגו' (דברים כ"ח י"ד) וזהו לאו שכולל כל התורה כולה. ולזה כתב שם וז"ל דעת בעל ההלכות בלאו דלא תסור מכל הדברים וגו' הוא שיהיה לאו בכל מצות התורה וימנה אותו מפני חומרו בהן שמוסיף לאו במצות העשה בכללן וכו' עיי"ש. ודבריו מבוארים ע"פ מה שביארנו משום דגם הבה"ג ז"ל ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל (בשורש ששי) למנות עשה ול"ת שבמצוה אחת כל אחד בפ"ע. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל צ"ע טובא אצלי. דהרי לפ"ז כל שורש זה כולו נסתר לגמרי. ואין לו מקום כלל. דהא כל לאו הכולל כל התורה כן הוא שמוסיף לאו על כל העשין שבתורה. וכן כל עשה שכוללת כל התורה מוספת מצות עשה על כל הלאוין שבתורה. ואמאי לא כתב כן הרמב"ן ז"ל אלא בלאו זה דלא תסור מכל הדברים בלבד. דמבואר דבעיקר שורש זה גם הוא ז"ל לא פליג על הרמב"ם ז"ל. וגם הבה"ג ס"ל שורש זה בשאר לאוין ועשין כיו"ב. ומהאי טעמא טרח לתרץ דעת הבה"ג בעשה דקדושים תהיו ועשה דוהתקדשתם והייתם קדושים. ובלאו דוערפכם לא תקשו עוד. והרי לפי סברתו זו בפשיטות ניחא הכל:

הן אמת כי בלאו דוערפכם לא תקשו עוד. ע"כ הוכרח הרמב"ן ז"ל לתרץ שאינו לאו שכולל כל התורה כולה. אלא בא להזהיר על ענין מחודש. משום דמאחר דבלא"ה כבר מנה הבה"ג לאו דלא תסור מכל הדברים וגו'. דכבר שמעינן מיני' אזהרת לאו לכל העשין שבתורה. א"כ לאו זה דוערפכם לא תקשו עוד אם איתא שאינו אלא לאו שכולל כל התורה. א"כ לא בא אלא להוסיף עוד לאו אחד כפול על כל העשין שבתורה. ולאו כזה כבר מתבאר ע"פ שורש תשיעי שאינו נמנה בפ"ע. דלא עדיף משאר לאוין כפולין שאין למנותן. אבל בעשה דקדושים תהיו ועשה דוהתקדשתם הדבר תמוה. וכבר ראיתי להר"ב מג"א שהרגיש להקשות על דברי הרמב"ן ז"ל מהעשה דקדושים תהיו דלפ"ז יש למנותה משום שמוספת עשה על הלאוין שבתורה עיי"ש. ואף דמדברי הרמב"ן ז"ל שם שכתב וז"ל וימנה אותו מפני חומרו בהן שמוסיף לאו במצות העשה וכו' עכ"ל. משמע לכאורה דכוונתו לומר סברתו זו רק בלאו דחמיר טפי מן עשה. אבל משום הוספת עשה על הלאוין אין למנות עשה הכוללת כל התורה. משום דעשה קילא טפי מלאו. וא"כ שפיר הוכרח הרמב"ן ז"ל לתרץ בעשה דקדושים תהיו ובעשה דוהתקדשתם בדרך אחר. אלא שכבר הרגיש בזה הר"ב מג"א שם. ולזה הוסיף וכתב דעשה חמור מהלאו כמו שאמרו בכתובות וכו' עיי"ש. ורצה לומר דא"כ יותר ראוי לומר כסברת הרמב"ן ז"ל בעשה הכוללת כל התורה ואמאי לא מנה הבה"ג עשה דקדושים תהיו. כמש"כ הרמב"ן. ושאר עשין כיו"ב. אבל דבריו תמוהים. וכבר השיגו קצת אחרונים על דבריו אלו. דודאי עשה קילא מהלאו כמבואר ברפ"ק דיבמות. ומההיא דכתובות שם לא מוכח מידי ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמוהים מאוד. דנהי דעשה קילא מהלאו. מ"מ הרי ודאי עשה נמי מוספת חומר על ל"ת. דפשיטא דמצוה שיש בה עשה ול"ת חמירא טפי מל"ת גרידא. וא"כ איזה טעם יש כאן לחלק בין תוספת לאו על עשה לתוספת עשה על הלאו. ובאמת דלא משמע לי כלל מלשון הרמב"ן ז"ל שכוונתו לחלק בזה בין לאו לעשה. אלא דעכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל אלו מתמיהים כמש"כ דא"כ כל עיקר שורש זה של הרמב"ם ז"ל ליתא כלל לפי דעת הבה"ג. והרי להדיא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל כאן דעיקר שורש זה הוא נכון ומוכרח גם לדעת הבה"ג ז"ל. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל אלו נפלאים בעיני ולא ירדתי לסוף דעתו כעת:

ומלבד זה תמיהני מאוד על רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב לקמן (סוף עשה ששית) וז"ל מן הטעם הזה אצלי (כצ"ל עיי"ש) לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן. וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמים שלש בפרט אלא אחת. כן לא נמנה כפלן בכלל אלא באחת וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכוונתו ז"ל בזה להשיג כלאחר יד על הרמב"ם ז"ל בשורש זה שלפנינו שלא לצורך יסד בזה שורש מיוחד בפ"ע. דבלא"ה לא יתכן למנות הלאוין והעשין שכוללין כל התורה מטעם המבואר ע"פ שורש תשיעי. וזהו ממש כמו שהקשינו לעיל. אבל דבריו ז"ל מתמיהים וסותרים זא"ז. דמאחר שכבר כתב כאן הוא בעצמו דלאו הכולל כל התורה יש בו הוספת לאו על כל העשין שבתורה. וממילא מבואר שכן הוא גם בעשה שכוללת כל התורה שמוספת עשה על כל הלאוין שבתורה. והעלה הוא ז"ל גופי' שמטעם זה מנה הבה"ג לאו דלא תסור מכל הדברים וגו'. דאע"פ שכולל כל התורה מ"מ אינו מצוה כפולה. משום שמוסיף לאו במצות העשה בכללן. והיינו משום דהו"ל כל"ת ועשה שבמצוה אחת שנמנין שניהם להבה"ג כמו להרמב"ם ז"ל. והשתא א"כ אין זה ענין כלל לשורש תשיעי. ושפיר הוכרח הרמב"ם ז"ל להשריש בזה שורש מיוחד בפ"ע. דאע"פ שבכיו"ב בלאו פרטי שנתוסף על העשה נמנה בפ"ע. כמתבאר בשורש ששי. מ"מ אם הוא לאו הכולל כל התורה אין למנותו. וכמו שביארנו. ודברי הרמב"ן ז"ל גם בזה נפלא ובעיני וצ"ע:

ועכ"פ מתבאר דכל עיקר שורש זה שלפנינו לא נוסד רק ע"פ מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש ששי) דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה יש למנות הלאו בפ"ע והעשה בפ"ע. וממילא מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל שתתבאר לפנינו כאן. וכמו שביארנו ג"כ בכמה דוכתי בפנים. דלא ס"ל שורש ששי של הרמב"ם ז"ל. אע"ג דגם הבה"ג וסייעתו ז"ל וגם רוב ככל שאר ראשונים ז"ל קיימי בשיטתו זו. ולדידי' לא שנא לאו ולאו או עשה ועשה. ולא שנא ל"ת ועשה שבמצוה אחת ענינם שוה. שאין נמנין כל אחד בפ"ע במנין המצות. אם לא שיש בכל אחד ענין מחודש נוסף שאינו בכלל השני. שבכל ענין אין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. כאשר נשרש בשורש תשיעי. א"כ לדידי' שוב אין מקום לשורש זה שלפנינו כלל. דמה לי לאו או עשה הכוללים כל התורה ומה לי לאוין ועשין פרטים כיון דכללא נקטינן דבכל ענין כל שאין בכללו ענין מחודש שאינו בכלל הלאוין או עשין שכבר נמנו שוב אינו נמנה בפ"ע במנין המצות. ואין לנו אלא שורש תשיעי בלבד:

ואולם תחת שורש זה יש לו לרבינו הגאון ז"ל שורש אחר שכולל יותר משורש זה של הרמב"ם וסייעתו ז"ל. והוא שאין ראוי למנות מצות ל"ת ולא מצות עשה שאין מזהירין ולא מחייבין לעשות מצוה מחודשת בפ"ע. אלא נאמרו רק כגדר והגבלה לשאר המצות שבתורה. ומטעם זה אין למנות לאו דלא תוסיף ולאו דלא תגרע. שאין בהן מצוה בפ"ע. ולא נאמרו אלא לגדור גדר שלא להוסיף על המצות שבתורה ולא לגרוע מהן. לא בדרך כלל להוסיף מצוה מחודשת לעצמו יותר על האמורים בתורה. או לגרוע אחת מהן. ולא בדרך פרט שלא להוסיף בכל מצוה שבתורה יותר ממה שנצטוינו כגון חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגדו וכל כיו"ב. ושלא לגרוע בהן כגון שלש פרשיות בתפילין ושלש ציצית בבגדו וכל כיו"ב. וכמו שביארנו בפנים (לאוין קמ"ב) ובשאר מקומות עיי"ש. ודלא ככל שאר מוני המצות שכולם מנו שני לאוין הללו. ולאו דוקא בהנך שכוללים כל התורה כולה. אלא אפי' באזהרות פרטיות. כל היכא שמפורש בהדיא בקרא שלא הזהיר עליהן הכתוב אלא כדי שלא יבוא בכך לידי עבירה אחרת שהוזהרנו ממנה באזהרה אחרת. ואם כן אין זו אזהרת לאו בפני עצמה מצד עצמה. אלא גזירה לאיסור אחר אין למנותן מצוה בפני עצמן בחשבון המצות. וכמו שביארנו בפנים (לאוין ד' ו' רכ"ז) ושאר מקומות. ויתבאר ג"כ לפנינו כאן (שורש תשיעי) עייש"ה. ומהאי טעמא נמי לא מנה רבינו הגאון ז"ל באלמנה לכ"ג אלא לאו דלא יחלל בלבד והשמיט לאו דלא יקח שמנאוהו כל שאר מוני המצות. וכבר ביארנו בזה בפנים (לאוין רכ"ז) עייש"ה. אבל עפ"ז ניחא שפיר ודבריו מדוקדקים שם היטב. משום דלשיטתו אזיל דכל כיו"ב שאינה מצוה מצד עצמה אלא משום גזירה וסייג למצוה אחרת שכבר נמנית. אינה נמנית בפ"ע בחשבון המצות. והילכך לאו דלא יקח אלמנה כיון שביאר הכתוב דלא יקח אינו אלא משום לא יחלל כדאמר רבא (בפרק בתרא דקידושין) שוב אין ראוי למנותו בחשבון המצות בפ"ע אפי' לדעת רוב הראשונים ז"ל דס"ל דלא יקח נמי לאו גמור הוא ולוקה עליו אפי' לרבא והכי מוכרח ברפ"ק דתמורה לפי הגירסא שלפנינו. ואין צריך לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת קצת ראשונים ז"ל דלא ס"ל הכי כמו שביארנו שם עיי"ש. וממילא מבואר ג"כ שנכלל בזה ג"כ שרשו של הרמב"ם ז"ל כאן. ואין צריך לטעמו של הרמב"ם ז"ל בזה. דבלא"ה כיון דצוויים אלו הכוללים כל התורה כלאו דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולאו דלא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם וגו' וכל כיו"ב. לא באו לצוות ולהזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. אלא להזהיר ולצוות על מה שכבר הוזהרנו ונצטוינו מלאוין ועשין אחרים שבתורה אין ראוי למנותן בפ"ע. אלא דאין צריך לזה. משום דבלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל זה נכלל כבר בשורש תשיעי וכמו שנתבאר. ועי' ג"כ מש"כ בענין זה בפנים (לאוין רל"ה רל"ו):

שורש ה

שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע.

שורש זה בעיקרו ודאי הוא מוסכם גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. דכל שברור לנו שאע"פ שנאמר בלשון לאו מ"מ אינו מזהיר על שום דבר. אלא לא נאמר רק לנתינת טעם למצוה שקדמה לו בקרא. ודאי אין למנותו במנין הלאוין. שהרי אין זה לאו כלל. וגם הבה"ג ז"ל ודאי אי אפשר שיחלוק בזה. אע"פ שמנה לאוין כאלו שנראין לכאורה שאין בהן שום אזהרה כלל ולא נאמרו אלא לטעם ללאו שקדם להם. אשר משום זה יצא הרמב"ם ז"ל נגדו במלחמת תנופה. ובסער וסופה רצה להפיץ את דבריו. אבל כבר ביאר דעתו הרמב"ן ז"ל דס"ל דכל שנאמר בלשון לאו אין לנו לומר בו שלא בא אלא לטעם בלבד ולא לאזהרה. אם לא ע"פ תנאים ידועים או שמתבאר כן בגופי' דקרא. אבל מסתמא אית לן למימר דלאזהרת לאו הוא דאתי. וגם הוכיח שראוי לומר שהוא אזהרת לאו אע"פ שמוכח שבא ג"כ לטעם ללאו אחר שקדם לו. וא"כ יש למנותו במנין הלאוין. כיון דעכ"פ כולל ג"כ אזהרת לאו בפ"ע. והביא ראיות לדבריו עיי"ש שהאריך. וא"כ בעיקר הדבר שהעלה הרמב"ם ז"ל בשורש זה דכל שלא בא להזהיר אלא לטעם בלבד אין ראוי למנותו במנין הלאוין. אין חולק עליו כלל. ולא נחלקו אלא בקצת לאוין שלהרמב"ם ז"ל לא באו לאזהרה כלל אלא לטעם ללאו שלפניהם. כמו לאו דולא תחטיא את הארץ שכתוב אחר לאו דמחזיר גרושתו. וכן לאו דולא תזנה את הארץ שכתוב אחר לאו דאל תחלל את בתך להזנותה ולאו דולא תחניפו את הארץ שכתוב אחר לאו דלא תקחו כופר לנוס וגו'. ולאו דולא תטמא את הארץ שכתוב ג"כ שם בתר לאו דלא תקחו כופר. וכל כיו"ב. אבל להבה"ג ז"ל לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל שם אזהרות לאוין נינהו ולא לטעם באו עיי"ש. ולזה מנאן במנין הלאוין. ולכאורה ע"כ דעת רבינו הגאון ז"ל בזה היא כדעת הרמב"ם. שהרי לא מנה ארבעה לאוין אלו במנין הלאוין שלו. מיהו נראה דאין זה מוכרח. דאפי' לכשתמצא לומר דס"ל כדעת הבה"ג דהנך לאוין גמורים נינהו. הרי כבר ביאר הרמב"ן ז"ל בסוף שורש זה אליבא דהבה"ג דענין אזהרות הללו הוא שבאו להוסיף אזהרת לאו בארץ ישראל. דבחו"ל ליכא באיסורין אלו אלא לאו אחד אבל בא"י הוסיף בהן הכתוב אזהרות יתירות. כדרך שאמרו בספרי לענין לאו דלא תס"ג עיי"ש בדבריו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתי' ודאי גם לפ"ז אין ראוי למנותן. משום דכל כיו"ב דליכא נפק"מ אלא לענין שיעבור עליו בשנים או בשלשה לאוין או עשין. אינו נמנה לשיטתי' בפ"ע במנין המצות. כמו שכבר נתבאר אצלנו בכמה מקומות בפנים. ויתבאר עוד לפנינו כאן (בשורש תשיעי). ומה שמנה לאו דלא תסיג אע"פ שכבר מנה לאו דלא תגזול. כבר נתבאר בפנים במקומו (לאוין רע"א) עיי"ש. וא"כ אין מזה שום הכרח לומר דס"ל בזה כדעת הרמב"ם דס"ל דמסתמא אית לן למימר שלא בא הכתוב אלא לטעם למצוה שקדמה לו ולא לאזהרת לאו כל דפשטי' דקרא משמע שאינו בא אלא לטעם. ועי' מש"כ בזה בפנים (לאוין קי"ד):

ואמנם ראינו לרבינו הגאון ז"ל כאן. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד. שלא מנה הלאוין דלא יקרע דמעיל. ולא יזח החשן. ולא יסורו דבדי הארון וע"כ דס"ל כפשטי' דקרא דמשמע שלא נאמרו לאזהרת לאו אלא לטעם. ודחה סוגיא דיומא (פרק בא לו ע"ב ע"א) דמסיק דלאוין גמורין הן ולוקין עליהם. וכן הוא בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) וכמו שביארנו טעמו בזה בפנים (לאוין רי"ב רי"ג) עיי"ש היטב. ודלא ככל שאר מוני המצות שמנאום במנין הלאוין. וראיתי להריטב"א ז"ל בסוגיא דיומא שם דמסוגיא דהתם השיג על הרמב"ם ז"ל דס"ל דשלשה לאוין אלו אינם אזהרות ולא באו אלא לנתינת טעם עיי"ש. והם דברים תמוהים שהרי באמת הרמב"ם ז"ל מנה כל שלשה לאוין אלו במנין הלאוין שלו (פ"ו פ"ז פ"ח) וגם כתב שם שלוקין עליהם. וכ"כ גם בחבורו הגדול (סופ"ב ופ"ט ה"י מהלכות כלי המקדש) עיי"ש. ומנאן ג"כ בכלל הלאוין שלוקין עליהם (פי"ט ה"ד מהלכות סנהדרין) עיי"ש. וכבר הרגיש בזה הרב המגיה בריטב"א שם עיי"ש. וראיתי בריטב"א למכות שם דשם כתב השגה זו על הרמב"ן ז"ל בס' המצות עיי"ש. אבל גם זה תמוה מאוד שהרי גם הרמב"ן ז"ל מנה שלשה לאוין אלו במנין הלאוין ולא השיב בזה כלום על דברי הרמב"ם. ומבואר דכוותי' ס"ל. ובהדיא מבואר בדבריו כן כאן בשורש זה עיי"ש בדבריו. ובכל מוני המצות כולם לא מצינו למי שלא ימנה כל שלשה לאוין אלו זולת רבינו הגאון ז"ל. ואף כי גם הבה"ג לא מנה לאו דלא יקרע דמעיל. מ"מ גם הוא ז"ל עכ"פ מנה לאו דלא יזח החשן ולאו דלא יסורו הבדים. ובודאי שהוא תמוה ביותר דמאחר שפסק כמסקנת סוגיא דיומא שם לענין הנך שני לאוין מה ראה שלא למנות גם לאו דלא יקרע דמסקינן התם דלאו גמור הוא ולוקין עליו. וכבר הרגיש גם בזה הרב המגיה שם על דברי הריטב"א. ומש"כ שם לתרץ ע"פ סוגיא דמכות שם דמדלא מייתי התם למיפרך אלא מלאוי דלא יזח ולא יסורו ולא פריך נמי מלאו דלא יקרע משמע לי' להבה"ג דאינו אזהרת לאו עיי"ש. ודאי אין זה מספיק וכמו שכבר כתבתי שם בפנים עיי"ש. אבל שוב ראיתי כעת שיש ראי' מבוארת דזו היא כוונת הבה"ג מדברי הבה"ג גופי' במנין הלאוין. לפי נוסחת הבה"ג כת"י. דשם במנין הלאוין כתב במקום אחד סמוכים זה לזה לאוי דלא ידבק בידך מאומה. ולא תביא תועבה אל ביתך. ולא יזח החשן. ולא יסורו ממנו. והשמר בנגע הצרעת. לא יעבד בו ולא יזרע. לא תעשון (כצ"ל) כן לה' אלקיכם עיי"ש. וזה תמוה לכאורה שהרי ידוע דהבה"ג מסדר הלאוין והעשין במנין המצות שלו כסדרן שכתובים בתורה. וא"כ מאי שנא לאוין אלו שסדר אותן יחד שלא כסדרן בתורה. דשם הם מפוזרין ורחוקים זה מזה. והרבה לאוין אחרים כתובים בינתים. דלא יסורו ולא יזח כתובים בפרשת תרומה תצוה. ולא ידבק ולא תביא תועבה כתובים במשנה תורה. וכן שאר הלאוין. ונראה ברור דלאוין אלו סדרן הבה"ג ע"פ סוגיא דפרק בתרא דמכות שם. משום דשם מפורש בהדיא דלאוין גמורים הם ולוקין עליהם. ולזה כל אלו הלאוין סדרן יחד תכופים זל"ז. וממילא מבואר דגם מה שלא מנה לאו דלא יקרע היינו משום שסמך בזה על סוגיא דמכות שם. דכיון דהוה מצי למיפרך התם גם מלאו דלא יקרע דדמי ללאוי דלא יזח ולא יסורו. וגם כתיבי בחד ענינא בקרא. ולא פריך. משמע לי' להבה"ג דמשום לאו זה ליכא מלקות. וע"כ היינו משום שאינו אזהרת לאו כלל. ולכך לא מנה אותו במנין הלאוין. ואפשר דכל עיקר מה שסידר כל לאוין אלו בענין זה. אין זה אלא כדי לרמז על מקורו במה שלא ראה למנות לאו דלא יקרע. איך שיהי' עכ"פ מבואר דמכל מוני המצות כולם רק רבינו הגאון ז"ל בלבד הוא שהשמיט ממנין הלאוין כל שלשה לאוין הללו. ודברי הריטב"א ז"ל אלו הם כחידה נפלאה בלא פתרון. אם לא נימא דט"ס הוא בדבריו. ואין כוונתו אלא לרבינו הגאון ז"ל. ובמקום הרמב"ם והרמב"ן צ"ל הרס"ג וצ"ע:

ועכ"פ ממה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שלשה לאוין אלו מתבאר דס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דכל דפשטי' דקרא משמע שלא בא אלא ליתן טעם למצוה שכתובה לפני זה בקרא. אין לנו לומר דהו"ל אזהרת לאו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל הרחיב גדר שורש זה עוד יותר מהרמב"ם ז"ל. שהרי אפי' בהנך שלשה לאוין דלהרמב"ם ז"ל לאוין גמורים הם כסוגיא דיומא שם. הכניסם הוא ז"ל בכלל הנך לאוין שלא באו אלא לטעם. ודחה סוגיא דיומא שם מהלכה. וגם מש"כ הרמב"ן ז"ל ראי' מההיא דפרק בתרא דקידושין (ע"ח ע"א) בכהן גדול באלמנה דלרבא קידש ולא בעל אינו לוקה בעל לוקה שתים. הרי דאע"ג דלרבא לא יחלל הוא טעם ללא יקח. דלהכי קאמר לא בעל אינו לוקה דמה טעם קאמר קרא מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ואעפ"כ נדרש ג"כ ללאו ולוקה שתים כשבעל אחר קידושין. וכשבעל ולא קידש לוקה עכ"פ אחת משום לא יחלל. וע"כ מוכרח מזה שלא ראו חז"ל לעשות הלאוין טעם בלבד עיי"ש בדבריו. לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה ענין כלל לענין מנין המצות כמו שביארנו לעיל (שורש רביעי). דלשיטתו אפי' בלאו גמור כל שאינו אזהרת לאו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא בכך לידי עבירת לאו אחר. אינו נמנה בפ"ע בחשבון המצות. ומהאי טעמא באמת לא מנה לא יקח ולא יחלל אלא במצוה אחת עיי"ש. ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמיהני דמאי ראי' היא מהתם דלענ"ד ההיא דהתם אינה ענין לכאן. משום דהתם כיון דקאמר קרא לא יקח משום לא יחלל מבואר מזה דאסור לחלל ומוזהר על הדבר. מדהזהיר הכתוב שלא יקח משום לא יחלל. ולא גרע מלאוין דלא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמנאן הרמב"ם ז"ל בשלשה לאוין. כמו שביאר לקמן (בשורש תשיעי). אע"פ שאין אזהרתן מפורשת בקרא. אלא דכיון שצוה הכתוב להתוודות שלא עשה כן חשובין כאזהרות מפורשות וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל. וכ"ש כאן דמדהזהיר הכתוב על הקיחה משום החילול איכא למשמע שמוזהר נמי על החילול. ואף כי הרמב"ן ז"ל גופי' השיג בזה על הרמב"ם ז"ל שם ולא מנה שלשה לאוין אלו. מ"מ אין בזה מקום קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל דלטעמי' אזיל. ואין זה ענין לשאר הלאוין שהביא הרמב"ם כאן שפירושם טעם ומשום זה אין ראוי למנותם. משום דבכל הנך כשמתפרשים לטעם אין בהם שום משמעות איסור וכ"ש אזהרה. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל כאן. וכן בהנך תלתא לאוי דסוגיא דיומא שם עיי"ש. משא"כ בקרא דלא יקח ולא יחלל כמו שנתבאר. ומ"מ מתבאר דלענין שורש זה דברי רבינו הגאון ז"ל מטין יותר לשיטת הרמב"ם ז"ל. אלא דמ"מ לענין לאו דולא יחלל את מקדש אלקיו שכתב הרמב"ם ז"ל בפשיטות שאינו בא לאזהרה אלא לטעם. לומר שאין עבודתו מחוללת באנינות. אין דעת רבינו הגאון ז"ל כן. אלא ס"ל כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דלאו בפ"ע הוא. ונמנה במנין הלאוין. וכמו שביארנו טעמו בפנים (עשין פ"ז ולאוין רט"ז) עיי"ש:

שורש ו

שהמצוה שיש בה עשה ול"ת ראוי למנות עשה שבה עם מ"ע ולאו שבה עם מצות ל"ת.

הרמב"ם ז"ל כתב שורש זה כדבר מוחלט ומוסכם. וסיים בדבריו שלא יטעה שום אדם בשורש זה עיי"ש. ובאמת זו היא ג"כ שיטת הבה"ג וכל סייעתו ז"ל ושאר מוני המצות כולם. אלא שהרמב"ן ז"ל העיר בזה דמ"מ יש בשורש זה צד מחלוקת גדולה לענין הלאוין הבאין מכלל עשין דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. וכשיש עמהם לאו כענין בהמות טמאות ועופות ודגים טמאים שבכולן מלבד הלאו האמור בהן יש בהן ג"כ לאו הבא מכלל עשה. דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו שהוא מצות עשה. וכן כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה. וכן את זה תאכלו מכל אשר במים. והוא לאו הבמכ"ע בטמאים לעבור עליהם בל"ת ועשה ואלו וכל כיו"ב מנאן הרמב"ם בכלל מנין העשין מלבד מה שמנה הלאו שבהן במנין הלאוין. אבל הבה"ג לא מנה אלא הלאו שבהן בלבד. וביאר הרמב"ן ז"ל טעמו בזה. משום דכיון שאין בעשין אלו קום עשה. אלא גם הן אינם אלא מניעה כמו הלאו. כיון שהלאו כבר נמנה במנין הלאוין אין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור. שאם יש במצוה אחת כמה לאוין אין כולם נמנין אלא בלאו אחד. עכת"ד כאן עיי"ש:

אבל שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל זה רחוקה מאוד משיטת כל שאר הראשונים ז"ל. וכל עיקר שורש זה שלפנינו לא שמיעא לי' ולא ס"ל כלל. ובכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה. כל שאין שום ענין מחודש נוסף בכל אחד מהן שאינו בכלל אידך. אין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. ואיזה מהן שענין המצוה מבואר בו ביותר הוא שנמנה לבדו במנין המצות. שאם המצוה מבוארת יותר בלאו מבהעשה אז הלאו הוא שנמנה במנין הלאוין. אבל העשה אינה נמנית שוב כלל. ואם המצוה מבוארת יותר בהעשה אז רק העשה היא שנמנית במנין העשין. אבל הלאו אינו נמנה כלל. אבל כשנכלל באחד מהם ענין מחודש שאינו בכלל השני. אז אין למנות אלא אותו שכולל יותר. כמו שנתבאר אצלנו בפנים בכמה מקומות. ולעיל בסמוך (בשורש ד'). אבל כל שכל עניני המצוה נכללו בין בלאו ובין בעשה בשוה ואין בין זה לזה ולא כלום אלא מה שזו היא עשה וזה הוא לאו. אין למנותן אלא במצוה אחת. וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ומש"כ הרמב"ם ז"ל בסוף שורש זה וז"ל והוא דבר מבואר שענין הצווי זולת ענין האזהרה ושניהם שני ענינים נבדלים הם. צוה באחד מהם והזהיר מן האחר עכ"ל עיי"ש. הוא תמוה ואינו מובן דכיון ששניהם במצוה אחת נאמרו. על מה שאהלו מזהיר על דבר זה עצמו העשה תצוה בלא שום תוספת ומגרעת. איך יתכן לומר ששניהם שני ענינים נבדלים המה. כמו מה שמנה הרמב"ם ז"ל זכור את אשר עשה לך עמלק (עשין קפ"ט) ומנה ג"כ לאו דלא תשכח (לאוין נ"ט) עיי"ש. הרי ודאי דבר אחד וענין אחד ממש הוא. וכן מנה הרמב"ם עשה דועשית מעקה לגגך. שהיא מצוה כללית להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו כמש"כ בסה"מ (עשין קפ"ד). ומנה ג"כ לאו דלא תשים דמים בביתך. שהיא אזהרה בענין זה עצמו. כמש"כ (שם לאוין רצ"ח) עיי"ש. וכן מנה (עשין קע"ד) עשה דועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. ומנה ג"כ (לאוין שי"ב) לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. והרבה כיו"ב. דבכל אלו העשה והלאו מזהירים ומצווים על דבר אחד ממש. ומאחר שאין למנות העשין והלאוין רק הדברים שהוזהרנו מהם ושנצטוינו עליהם. מה לי שני לאוין או שתי עשין לעשה ולאו. סוף סוף על דבר אחד נאמרו. וביותר תמיהני מה שהוכיח הרמב"ם ז"ל כדבריו. וז"ל כי בבאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצות עשה ומצות ל"ת. והרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה עכ"ל עיי"ש. ולא זכיתי להבין ראי' זו כלל. מאי ענין זה למנין המצות. וכי משום דנימא דעשה ול"ת שבמצוה אחת לענין מנין המצות הו"ל כמצוה שנאמרה ונשנית בתורה ולכן אין עולין אלא לחשבון מצוה אחת. משום זה לא תקרא זו מצות עשה וזו מצות ל"ת. אטו לאוין הכפולים בתורה לא יקרא כל אחד בפ"ע מצות ל"ת. אע"פ שכולן אין נמנין במנין המצות אלא מצוה אחת. וכן עשין שנכפלו בתורה אע"פ שבחשבון המצות אחת הן אטו משום זה לא נקראת כל אחת בפ"ע מצות עשה. וביותר נפלא מה שהוכיח ממה שאמרו עשה שבה ולאו שבה. ואיזה משמעות יש בזה לענין שלא יהיו שניהם נמנין במצוה אחת. וכי משום שהם נמנין מצות אחת במנין המצות אין העשה עשה ולא הלאו לאו. והא ברפ"ק דכריתות אמרינן חמשה לאוין אמורים בדם עיי"ש. אע"פ שלהרמב"ם ז"ל גופי' אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. (סה"מ לאוין קפ"ד) עיי"ש. ובפרק התכלת (מ"ד ע"א) אמרו כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. ושאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה. וכהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה ושאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה עיי"ש. אע"ג דבמנין המצות לא מנה הרמב"ם גופי' בתפילין אלא שני עשין. ובציצית ובדוכן ובמזוזה רק אחת אחת. גם עיקר הדבר שכתב שהרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה. לא ידענא היכא אמרו כן הרבה פעמים. זולת מה שאמרו (בפרק בתרא דמכות ע"ו ע"ב) תני תנא קמי דר"י כל מצות ל"ת שיש בה קום ועשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב עיי"ש. אבל מ"מ לא ראיתי מזה שום משמעות כלל לומר דהעשה והלאו שתי מצות הן כמש"כ. אדרבה יותר משמע משם דמצוה אחת הן. מדקאמר עשה שבה. דמשמע שהמצוה אחת היא ויש בה עשה ול"ת. דאל"כ הו"ל לומר כל מצות ל"ת שיש עמה קום עשה קיים עשה שעמה פטור וכו'. מיהו גם זה אינו מוכרח. ועכ"פ ראייתו של הרמב"ם ז"ל לא נתבררה אצלי כלל וצ"ע כעת בכוונתו:

ועכ"פ מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל עשה ול"ת שבמצוה אחת ודאי ענין אחד ודבר אחד הן. כיון שעיקר המצוה אחד הוא בשניהם. ולא כתב רחמנא בה עשה ול"ת אלא כדי להגדיל חומר ענשו של העובר עלי'. ואין זה ענין למנין המצות כלל. דעכ"פ המצוה אינה אלא אחת. שאין לנו במנין המצות אלא המעשים אשר נצטוינו לעשותן או למנוע מעשייתן. ודלא ככל שאר מוני המצות זולת הסמ"ק. שגם הוא במנין המצות שלו הלך בשיטת רבינו הגאון ז"ל בזה למנות העשה והלאו שבמצוה אחת רק במצוה אחת. וכמו שביארנו בהרבה מקומות בפנים. ולענין מה שחידש הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג במצוה שיש בה לאו גמור ולאו הבא מכלל עשה. הנה מלבד מאי דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בענין זה נבוכים מאוד וכמו שכבר העירותי בזה לעיל (סי' ג') וגם אין צורך בזה אליבא דהבה"ג כלל. דבאמת הבה"ג אינו מונה כלל שום לאו הבא מכלל עשה. אפי' כשאין עמו לאו גמור אלא הלאו הבא מכלל עשה בלבד. כמבואר במנין המצות שלו. ומה שמנה הבה"ג במנין העשין מצות כ"ג ליקח בתולה. אין כוונתו בזה לאיסור הבעולה שהוא בלאו הבא מכלל עשה. אשה בבתוליה יקח ולא בעולה. כדאמרינן בכמה דוכתי (יבמות כ' ע"א. ס"א ע"א. ובכתובות ל' ע"א ובשאר דוכתי). אלא כוונתו לעשה גמורה בקום ועשה דרמיא עלי' ליקח בתולה דנפקא לן מקרא דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (פרשת אמור כ"א י"ג) גופי'. וז"ל והוא אשה בבתוליה יקח. פי' אבל לא בעולה. והוא לאו הבא מכלל עשה וכו'. ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. לצוות עליו שיקחנה. וזהו שאמרו רבותינו (במשנה פ"ג דהוריות י"א ע"ב) מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה. וכך שנו בת"כ כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' מ"ד) עיי"ש בדבריו. וכבר ביארנו בזה בארוכה בפנים (לאוין רס"ד) עיי"ש. והוא מדוקדק בלשון הבה"ג שם עיי"ש. בלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל עיקר הדבר ליתא. שכבר נתבאר אצלנו בפנים (שם ובשאר מקומות) דס"ל דלא אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה אלא לענין מלקות בלבד. אבל זולת זה יש עליו תורת לאו ונמנה במנין הלאוין. וממילא מבואר דבמצוה שיש בה לאו גמור וגם לאו הבא מכלל עשה. הו"ל לשיטתו כשני לאוין שנאמרו במצוה אחת דלכ"ע אין נמנין בחשבון המצות אלא בלאו אחד:

ומ"מ מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל ליתא לשורש זה כלל. ואין שום חילוק כלל בין שתי עשין או שני לאוין שבמצוה אחת ול"ש לאו ועשה אין ראוי למנות אלא הדבר המוזהר ממנו או שנצטוה בו בלבד לא מספר הלאוין והעשין שנאמרו בתורה וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי). ונראה ראי' לשיטתו ממה שמצינו בכמה דוכתי גם בעשה ול"ת דאמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ייתורא דקרא לעשה יתירה נוספת על הלאו או ללאו נוסף על העשה ולעבור עלה בל"ת ועשה. כדאשכחן (רפ"ב דמגילה י"ח ע"א) תניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה עיי"ש. וכבר תמהו הרבה מהאחרונים ז"ל דמאי ראי' היא זו ודילמא לעולם אימא לך זכור בלב. ואיצטריך כדי לעבור עלה בל"ת ועשה. וכל מה שרצו לומר בזה לא יתכן כלל ואכמ"ל. וכבר דברתי בזה בפנים. ובפרט יקשה להרמב"ם וסייעתו ז"ל שבאמת מנו בזה עשה ול"ת. זכור במנין העשין ולא תשכח במנין הלאוין. ועכצ"ל דכי היכי דאמרינן (ברפ"ב דפסחים כ"ד ע"ב) כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי עיי"ש. הכי נמי בל"ת ועשה בדבר אחד אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן יתורא דקרא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה בלבד. והכי נמי מתבאר מדתניא בספרא (ר"פ בחוקותי) זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך. כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמורה הא מה אני מקיים שמור שתהי' שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו'. יכול בלבך. כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכו'. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך וכו' עיי"ש. ובכל אלו קשה כדאקשינן. דאפי' בזכור דשבת קשה למ"ד השמר דעשה נמי לאו הוא דילמא איצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה. ולעולם זכור ושמור תרוייהו בלב. ואפי' למ"ד השמר דעשה עשה. מ"מ אכתי קשה לדעת רש"י (בפרשת ראה ובפ' תצא) דאפי' למ"ד השמר דעשה עשה היינו רק לומר שאין לוקין עליו כעשה. אבל גם לדידי' הו"ל לאו עיי"ש וברא"ם שם. והרפ"ח במים חיים (פ"ד מהלכות תפילין) העלה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. וא"כ אכתי דילמא איצטריך קרא לעבור עלה בל"ת ועשה. וכ"ש דקשה בדרשא דזכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו' ובאינך. אם לא דנימא דגם לענין ל"ת ועשה אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא לעבור עלה בל"ת ועשה לחוד. וכן מתבאר ממה שאמרו במכילתא (משפטים פ"ג) לא יגרע ר"י אומר למה נאמר לפי שנאמר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר ת"ל לא יגרע ממי גורעים מי שנתנו לו כבר עיי"ש. והדבר קשה מאי דייק למה נאמר והא איצטריך קרא ללאו. דאי מדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה שארה כסותה ועונתה לא הוה שמעינן אלא עשה. ואיצטריך קרא דלא יגרע לעבור עלה נמי בלאו. וכבר הרגישו בזה קצת מפרשי המכילתא ונדחקו הרבה. ואינו במשמע כלל. וע"כ צ"ל דהעיקר בזה משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כיון דבלא"ה אית בה עשה כדכתיבנא. ועי' מש"כ בענין זה בפנים (עשין ע' ע"א ע"ב). וכ"כ התוס' (בחולין פרק או"ב פ"א ע"א) בד"ה הנח למח"ז וכו' וז"ל ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוי בכלל שאר פסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית בי' אלא עשה דמיום השמיני והלאה ירצה. ולית לן למימר דאתא קרא דירצה לומר שיש בו גם עשה עם הלאו. דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' בלאוי יתירי. ואית לן לאוקמי הלאו בשאר פסולין עכ"ל עיי"ש. הרי דמשום כללא דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי מנתקינן מחוסר זמן מכלל כל שאר הפסולים שבשור ושה שהם בכלל לאו דלא ירצה. משום דבלא"ה כבר כתיבא בי' עשה דמיום השמיני והלאה ירצה. ואמרינן דהך עשה בלחודה הוא דאית בי'. ולהכי הוא דאתי הך קרא לומר שאינו בלאו אלא בעשה זו בלבד. ולא להוסיף עשה על הלאו אתי. וע"כ מוכרח מזה דס"ל להתוס' דגם בל"ת ועשה איתי' להך כללא. וכן מתבאר מדברי התוס' (בב"ק מ"א ע"א) בד"ה והאי לא יאכל וכו' שכתבו וז"ל והאי לא יאכל להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה. ובעל השור נקי להנאת עורו. וכ"ת לשתוק מלא יאכל. א"כ לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם בתוס' רבינו פרץ ז"ל ביותר ביאור עיי"ש. והדבר קשה הא איצטריך לא יאכל ללאו. דמקרא דבעל השור נקי לא שמעינן אלא איסורא בעלמא. ועכצ"ל דכוונתם משום דכללא הוא כל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי. והילכך כיון דעכ"פ בלא"ה שמעינן איסור הנאת הבשר כמו הנאת העור מדכתיב בעל השור נקי מוטב יותר למידרש לא יאכל להיכא דשחטי' לאחר שנגמר דיני' מלאוקמי' להוסיף בי' לאו להנאתו היכא דסקלי' מסקל. ולשיטתייהו אזלי. ועי' ג"כ מש"כ בפנים (לאוין קע"ז רע"ו רע"ז):

וכן מתבאר מדתניא במכילתא (יתרו פ"ז ומשפטים פ"ו) ומייתי לה ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עיי"ש. והשתא הרי קרא דוהגר הוא מצות עשה וינפש בן אמתך והגר. וקרא דוגרך אשר בשעריך נאמר בלשון לאו לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' וגרך אשר בשעריך. וא"כ דילמא תרוייהו בגר תושב ולעבור עליו בל"ת ועשה. וע"כ מוכרח מזה דגם בל"ת ועשה שייך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לעבור בל"ת ועשה בלחוד. והכי נמי מוכח ממה שאמרו בספרי (שופטים פסקא קמ"ד) ושפטו את העם משפט צדק והלא כבר נאמר לא תטה משפט מה ת"ל משפט צדק זה מינוי הדיינין עיי"ש. ומאי פריך מה ת"ל כיון דקרא דושפטו את העם וגו' הו"ל עשה וקרא דלא תטה משפט הוא ל"ת. ואיכא למימר דאצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה אלא ודאי משום דכל מאי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא רק כדי לעבור בל"ת ועשה לחוד. וכבר עמד הרא"ם ז"ל על זה דילמא איצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה והניח בקושיא עיי"ש. ודברי הרג"א ז"ל שם דחוקים. ואינם במשמע דברי הספרי עיי"ש. והעיקר כדכתיבנא. וכן מתבאר מסוגיא דפ"ב דמכות (י"ב ע"א) דקתני וישב בה ולא בתחומה ומוקי לה לדור. ופרכינן ותיפוק לי' דאין עושין שדה מגרש וכו' לא מגרש עיר ולא עיר מגרש. ומשני אמר ר"ש לא נצרכה אלא למחילות עיי"ש. ומאי פריך והרי בשילהי ערכין (ל"ג ע"ב) ילפינן לההיא דאין עושין מגרש עיר וכו' מדכתיב לא ימכר. ומאי לא ימכר לא ישונה עיי"ש. והשתא הרי לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל הך קרא דלא ימכר הו"ל אזהרת לאו ונמנה במנין הלאוין (סה"מ לאווין רכ"ח). וא"כ איכא למימר דקרא דוישב בה איצטריך כדי לעבור בעשה ול"ת. ולמה לו לר"ש לאוקמי קרא דוקא למחילות. וגם מנ"ל לרבות מחילות כיון דקרא לא אייתר דאיצטריך לגופי' לעבור עלה בעשה מלבד הלאו. אלא ודאי בל"ת ועשה שייך נמי כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. וכבר מצאתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהרגיש בזה. אלא שכתב לחלק בזה בין לאו שיש בו מלקות שיש בו תוספת על העשה שאין בה אלא עונש בידי שמים. דבזה לא אמרינן כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. דאין זה ייתור כיון שמוסיף עונש בידי אדם. אבל בלאו שאין לוקין עליו גם בעשה ול"ת אמרינן הכי. איברא דגם לפ"ז נמצא דלא עדיפי ל"ת ועשה מתרי לאוי לפמש"כ התוס' בר"פ איזהו נשך (ס"א ע"א) בד"ה לעבור עליו וכו' דלא מוקמינן לעבור בשני לאוין אלא בלאוין שיש בהם מלקות עיי"ש. ואף דקצת אחרונים ז"ל נטו לפרש כוונת התוס' שם לצד אחר. אבל כן מפורש ג"כ בתוס' הרא"ש הובא בש"מ (בב"ב קי"ב ע"ב) דלא מוקמינן לעבור בשני לאוין אלא היכא דאיכא מלקות עיי"ש בדבריו:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה