אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות קידושין › סימן כז

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות קידושין · סימן כז

סימן כו

ב"ש סק"א מה דהביא בשם התוס' באם קידש בתורת כסף במחובר לקרקע דהוי קדושין. והיינו דעת התוס' שם דף ה' שכן פודין דהקשה יליף דאשה מקודשת בשטר מק"ו מקרקעות ע"ש:

בא"ד מ"ש אע"ג דאם קידש בשטר מחובר לא הוי קדושין. והגם דבסי' ל"ב ס"ד הביא רמ"א ב' דיעות בזה באם קידש בשטר מחובר דלדעת הרשב"א כשר שטר מחובר. אמנם כבר הח"מ והב"ש כ' שם דגם הרשב"א לא החליט הדבר דליהוי קדושין לזה ס"ל כאן בפשיטות דבשטר מחובר לא הוי קדושין כמו גט מחובר דפסול אבל כסף בגט לא שייך. לכן לא מקשינן הויה ליציאה לזה קידושי שטר מחובר לקרקע בתו"כ כשר:

שם סק"ב מ"ש ואפשר שם איירי. וביאור דבריו כ"ה דהרשב"א איירי דהיא אמרה לו תן לי מנה ואקדש אני לך בזו המנה והוא נשבע לה ע"ז דיתן לה המנה ואח"ז חזרה ואינה רוצית לקבל המנה השיב הרשב"א דהוא פטור מהשבועה ויצא ידי נתינה אף דהוי בע"כ דהא הוא עומד לקיים דיבורו רק זו מ"מ אינה מקודשת דלגבה הוי קדושין בע"כ דהא עיקר הקדושין מתחלי בעת קיום התנאי אם היתה נוטלת המנה עבור כסף קדושין ולזה כשאינה רוצית אינו יכול לחייבה בע"כ ויכולה לחזור אף אם נתן המנה כמו שדיברה עמו. אבל המהרי"ט איירי דקידש אותה כעת בפרוטה קדושין גמורים והוא התנה עמה שיתן לה מנה בזמן זה ולכן אח"ז כשדעתה לחזור ואינה רוצית לקבל המנה הוי הדין דגם נתנה בע"כ מהני דהא מ"מ קיים התנאי שלו ומה לו מה שהוא חזרה כעת דהא כבר נתקדשה לו בפרוטה וזו המנה הי' ע"פ תנאי. רק אם גם הוא לא קיים התנאי דהיינו אם נתן לה אח"ז שוה כסף לא מהני דזה מיקרי לא מקיים התנאי דהתנה ליתן לה כסף מזומן. וזה עיקר החילוק בין הרשב"א למהרי"ט דהרשב"א איירי היא התנה התנאי ובגוף התנאי נתקדשה לו היינו מזו המנה של קיום התנאי. אבל מהרי"ט איירי דהוא התנה עמה התנאי והיינו דהוא מקדשה בפרוטה רק התנה תנאי ג"כ לכן לא מהני חזרה אם נתן לה המנה מזומן כמו שהתנה כמ"ש ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש א"כ מנ"ל להש"ס ריש קדושין. זה ט"ס דאינו מבואר בהש"ס כן אלא כן צ"ל דמנ"ל להתוס' ריש קדושין ד"ה בפרוטה דהקשו דמנ"ל דשוה כסף ככסף ותירצו דמע"ע ילפינן. ולז"כ דאי תימא דנתינה בע"כ בש"כ לא ילפינן מע"ע הואיל דשאני ע"ע דריבתה התורה א"כ הדק"ל דמנ"ל גם בש"כ דליהוי ככסף בלי בע"כ הא מע"ע לא מצינן למילף דשאני ע"ע דריבה התורה. אמנם יש להליץ בעד המהרי"ט דהוא מתרץ קושית התוס' הנ"ל דמנ"ל למילף דש"כ ככסף עד"ז דלפי מה דמסיק הש"ס דהאשה נקנית בשטר מויצאה והיתה מזה שפיר מוכח דש"כ הוי ככסף דהא ע"י הקשה דלמ"ל קרא דאשה נקנית בכסף הא איכא ק"ו משטר דמה שטר שאין פודין הקדשות ומע"ש אשה נקנית בשטר כסף שפודין בו הקדשות ומעשר שני אינו דין שתהא אשה מקודשת בו. ותירץ דאיצטריך קרא דתהי' מקודשת בקרקע הרי מבואר דעל גוף הכסף שתהי' מקודשת לא צריך קרא דהא יש ק"ו הנ"ל רק עיקר הקרא בעינן על שתהי' אשה נקנית בקרקע בתורת כסף והיינו ש"כ. א"כ מוכח מקרא גופיה דש"כ הוי ככסף. ולזה דעת מהרי"ט על נכון בש"כ בע"כ לא מוכח דינו דמע"ע לא ילפינן כלל כסברתו דשאני ע"ע דריבה התורה ומקרא גופיה נמי לא מוכח דאתי רק על עיקר הלימוד דשוה כסף יהי' ככסף גם בלא בע"כ כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סק"ה מ"ש אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי דפירש דעת המחבר דקאי אריש דבריו. דלא כהח"מ בסק"א דסובר בהרי את מקודשת לי לא בעי לידע אם היא תבין דמסתמא הבינה ע"ש:

שם סק"ו מ"ש וכן י"ל להרמב"ם אם שתקה הוי ריצוי. ולכאורה למה כתב הרמב"ם רצתה הא שתקה נמי מהני. אך י"ל דהרמב"ם קורא להשתיקה רצוי דמה דשתקה זה הוי עיקר הריצוי שלה ומהני בעסוקין בא"ע:

שם סקי"א מ"ש א"כ למה הקשה הש"ס דף ו'. ור"ל דלהר"ן דס"ל דנאמנת לומר דהבינה גם בלשונות אשר הם בעיא בגמ' א"כ מה עדיפא להש"ס ליפרוך על לשונות המסופקים אי איירי בלא היו מדברים על עסקי קדושין מנא ידעי הו"ל להש"ס לפרוך גם כן על לשונות הידועים מנא ידעה. אלא ע"כ דעל לשונות הודאים לא הי' יכול ליפרוך מנא ידעם דהיתה נאמנת לומר דהיתה מבינה דיכול להיות דהיתה מבינה. והא להר"ן גם בלשונות המסופקים נאמנת נמי לומר דהיתה מבינה הואיל דיכול להיות מבינה. וא"כ מאי פריך הש"ס השתא מנא ידעה דהא י"ל דאמרה דהיתה מבינה. א"ו מדפריך הש"ס על לשונות המסופקים דוקא מנא ידעה מבואר דגם אם אמרה דהיתה מבינה אינה נאמנת ולזה פריך הש"ס בהחלט מנא ידעה היינו דידעינן בודאי דלא היתה מבינה ואינה נאמנת לומר דהיתה מבינה דלא כהר"ן. אבל מדכתב הב"ש רק הלשון ולכאורה מוכת בש"ס דלא כהר"ן לזה נ"ל לתרץ דהר"ן אזייל לשיטתיה הובא בב"ש סק"ה דס"ל דגם באם אמר לה כרי את מקודשת בעינן לידע שהיא תבין ל' קדושין וא"כ י"ל דפי' דפירכת הש"ס קאי גם על לשונות הודאים באם לא הי' מדבר עמה מע"ק מנא ידעה להתקדש לו דהא בעינן דעתה ג"כ וזה בעינן ג"כ דהיא תבין לשון קדושין דיהי' ידוע לנו גם באם אמר הרי את מקודשת לי דהיתה מבינה לשון זה. ולפ"ז דינן שוה בין אם אמר לשון ודאי ובין אם אמר לה לשון ספק וא"כ דעת הר"ן על נכון. דגם בלשונות המסופקים ג"כ נאמנת לומר דהיתה מבינה. וכן דעת הרמ"א ס"ב. ורמז קצת מצאתי בס"ד בביאורי הגאון מהר"א ז"ל ע"ש:

בא"ד מ"ש ושניהם אומרים דהי' כוונתן לקדושין. כתב הרי"ו דמ"מ לא הוי אלא ספק קדושין הואיל דיש ספק לנו אם מהני מחשבתן הוי לעדים נמי ספק. והוי ספק משום דהוי כאין עדים בקדושין כן הוא מבואר בב"ש מהדורא קמא. ובטו"ג הגי' ח"ל ואם לא הי' עסוקין בקדושין אפי' נתכוונו לקדושין אינה מקודשת דהואיל דהעדים אין יודעים אם הלשון הוי לשם קדושין והוי כאלו אין עדים בקדושין ע"ש:

ח"מ סק"ח מ"ש כמו שמחלק הב"י לדעת הרא"ש ור"ל דהב"י מחלק להרח"ש בלישנא דברירא בין דידיה לדידה בלח הי' מדברים מע"ק דהיא נאמנת לומר דלא היתה מבינה כן יש חילוק להר"ן בלשונות המסופקים בין דידיה לדידה דג"כ הבעל אינו נאמן לומר דלא הי' כיוון לקדושין וע"ז כתב דמלשון הר"ן מקור דין זה משמע דהבעל נמי מהימן. והיינו הואיל דהלשון מסופק הוא כמבואר לעיל להרא"ש:

ח"מ סקי"ג מ"ש ועיין בנדרים ד"ו דבעיא שם אי יש יד לקדושין. ור"ל דגם אי אמרינן דזה הוי יד לקדושין מ"מ הוי רק ספק קדושין הואיל דבש"ס עלתה דין זה אי מהני לקדושין בתיקו. וא"כ בזה מתורץ קושית הב"י דאמאי כתב הטור רק חוששין לקדושין אמאי לא כתב דמקודשת גמורה כמו דמהני בנזיר עובר לפניו ולהנ"ל א"ש אפ"ת דכאן לא גרע מנזיר מ"מ הא יש בעיא בש"ס אי מהני יד כלל לקדושין לכן כתב הטור דהוי רק ספק קדושין מה"ט דילמא לא מהני יד כלל לקדושין דנימא דזה הוי יד כמו הנזיר עובר כ"ה כוונת הח"מ מה שסיים לעיין בנדרים. מיהו י"ל דמהך בעיא בלחוד לא הוי ספק דלפי המבואר בהר"ן שם. וז"ל וא"ת מאי מספקא להש"ס לענין קדושין מ"ש מגט דמהני יד מוכיח ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח די"ל דשאני גט דאיכא מעשה דנתינת הגט לידה הוי טפי מיד מוכיח. משא"כ בהך בעיא דלחד' דיהב ב' פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד בנותן לידה פרוטה ואיכא מעשה הוי גם כי יד מוכיח טפי ובזה מהני יד בקדושין כמו בגט מהני כמ"ש:

ב"ש סקי"ג דהביא קושית הט"ז ועיין ביאורי הגאון ז"ל סקכ"א כתב דלא קשה הואיל דסתמא יהיב למתנ' איכוונא ואע"פ דלבו הי' לקדושין הוי דברים שבלב. ולזה א"ש גם כן לקמן דיהיב בפירוש לקדושין וזה לא קנאה. וכ"כ בס' אבני מלואים ע"ש:

ב"ש סקט"ו מ"ש גם י"ל הספק עפ"י הגירסא המבואר בתוס' דף ו' ד"ה הב"ע דהביא דיש ספרים דגרסי האומר אהא ה"ז נזיר אמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו והוי יד מוכיח ומהני. ולפ"ז בנ"ד דאם קידש אחת בפני' ומיד קידש השנית ונתן לה פרוטה ג"כ ולא סיים לי דהוי כנזיר עובר לפניו דמהני. אבל התוס' שם הביא עוד גירסא אחרת וז"ל לימא קא סבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. ומשני נזיר עובר לפניו הוי ידים שאינן מוכיחות לכל הפחות. אבל אין נזיר עובר לפניו גם ידים שאינן מוכיחות לא הוי וא"כ בנזיר עובר לפניו הוי יד שאינו מוכיח. ולפ"ז בנ"ד אם קידש אשה אחת לפני' דהוי כנזיר עובר לפניו דהוי ידים שאין מוכיח. ולדידן דקי"ל דיד שאין מוכיח לא מהני ה"ה בקדושין לא מהני יד שאין מוכיח. וא"כ דין זה תליא בחילופי גירסאות הנ"ל כמ"ש:

ב"ש סקי"ח מ"ש ואם אומר גט זה חרס הוא או אם אמר על הגט זה אינו גט לא אמר כלום כצ"ל דזה לא הוי לשון ביטול מכאן ולהבא אלא משמע דמעצמו אינו גט וז"א דמעצמו הוי גט כשר וה"ה בקדושין צריך לפרש הקדושין מכאן ולהבא דיאמר דיהיו קדושין ולא שיאמר הן קדושין דמעצמן לאו קדושין הם:

ב"ש סקכ"א מ"ש מיהו בתוס' ד"ה ע"ב ד"ה הא נתן הוא לא משמע כן ור"ל דאי ס"ל לתוס' דבנתנה היא ואמרה היא מהני באדם חשוב ובמדברי' מתחל' מע"ק דליהוי כאלו נתן הוא ואמר הוא א"כ הדרא קושית התוס' אמאי לא נקיט הש"ס נתנה היא ואמר הוא דלא מהני וא"ל כתירוצם הואיל דלא פסיקי ליה דמשכחת באדם חשוב דהוי כנתן הוא דמהני א"כ ע"כ מיירי הש"ס גם באדם חשוב וא"כ י"ל דאיירי דהוי עסוקים בתחלה בע"ק ג"כ ואם כן קשה דין דסיפא דתני בנתנה היא ואמרה היא דאינה מקודשת אמאי פסיקא לש"ס לומר דין דאינה מקודשת בנתנה ואמרה הא משכחת דתהי' מקודשת גם בנתנה היא ואמרה היא דהיינו באדם חשוב ובמדברים בע"ק דהוי כנתן הוא ואמר הוא כסברת הג"ש לסברת התוס' דהש"ס לא נקיט רק ממילתא דפסיקא דתהי' בודאי אינה מקודשת א"כ אמאי נקטי הש"ס דין דהסיפא הנ"ל. א"ו ס"ל לתוס' באם יש תרתי לריעותא בנתנה היא ואמרה דבעינן תרתי דיהי' אדם חשוב ובמדברים בע"ק בתחלה בזה לא מהני לומר דלהוי כנתן הוא ואמר הוא וא"כ הוי דין זה שפיר מילתא דפסיקא דבנתנה היא ואמרה איהי דלא מהני כלל לזה תני הש"ס דין דהסיפא דהוי מילתא דפסיקי אבל זה הדין דנתנה היא ואמר הוא דלא בעינן רק דיהי' כנתן הוא לזה מהני אדם חשוב. וע"כ תירוץ התוס' עולה שפיר דזה הדין דבנתנה ואמר הוא לא הוי מלתא דפסיקי דמשכחת באדם חשוב דתהי' מקודשת. גם י"ל ביאור דברי הב"ש במ"ש דבתוס' לא משמע כן וי"ל דהתוס' ע"כ ס"ל גם בנתן הוא ואמרה היא לא מהני גם בעסוקין מתחלה בענין קדושין דאל"ה דמהני הדרא קושית התוס' אמאי תפוס הש"ס הדין הא נתן הוא ואמרה היא לא מהני הא לא פסיקי דין זה דתהי' בודאי אינה מקודשת. דהא משכחת בעסוקים מתחלה בענין קדושין דהוי כאלו אמר הוא דהוי נתן הוא ואמר הוא דמקודשת וא"כ התי' של התוס' דהש"ס לא נקט רק מילתא דפסיקי דתהי' בודאי אינה מקודשת נדחה דא"כ אמאי הזכיר זה הדין דנתן הוא ואמרה היא הא זה נמי לאו מילתא דפסיקא דתהי' בודאי אינה מקודשת הא משכחת במדברים מע"ק דתהי' מקודשת. אלא ודאי התוס' חולק על דין זה דנתן הוא ואמרה היא במדברים מע"ק דתהי' מקודשת דכן ס"ל למחבר ב"י סעיף ח'. אבל התוס' לא ס"ל כן אלא בנתנה היא ואמר הוא מהני באדם חשוב דהוי כנתן הוא אבל בנתן הוא ואמרה היא במדברים מענין קדושין לא מהני דתהי' מקודשת ועולה תירוץ התוס' שפיר. ויש לי אריכו' דברים בזה וקצרתי ודו"ק:

ב"ש סקכ"ב מ"ש כ"כ הרמב"ם דהוה ספק איסור תורה. מיהו לדעת הרי"ף הוי חיישינן מדרבנן והוי רק ספק דרבנן. ולכאורה מאי נ"מ בין להרמב"ם דס"ל דהוה ספק דאורייתא ובין להרי"ף דס"ל דלא הוי רק ספק דרבנן מ"מ צריכה גט ממנו. ואם קידשה אחר צריכה ג"כ מהשני גט כדין כל קידושי דרבנן דצריכה גט מצאתי במקנה דכתב דנ"מ אם קידשה השני ג"כ ע"י נתן הוא ואמרה היא דאי נימא דהוי רק ספק קדושין דרבנן משום גזרה דנתן הוא ואמר הוא כן ה"נ בשני יש לגזור כן וצריכה מה"ט גט משני נמי אבל אי נימא בדעת הרמב"ם דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא ממילא אם קדשה השני בזה האופן א"צ גט משני ממ"נ ע"ש וא"כ היכי תמצא דאם הוי קדושין דרבנן חמור מאם הוי קדושי דאורייתא כדברי הנ"ל. אבל י"ל דגם להרמב"ם לא הוי רק האיסור מדרבנן דהא הרמב"ם פסק ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וכבר דיבר בזה בעפ"י ז"ל. וגם בס' מעין גנים מאאמ"ו ז"ל דיבר בזה:

ב"ש סקכ"ג מ"ש דא"כ למה מהני בגזל אם אמרה הן. ור"ל דהא גם שם איירי בלא שידך אותה תחלה אליו כמבואר בש"ס דף י"ב. אמנם יש להליץ בעד הב"ח ז"ל דל"ד לגזל דשם לא בעינן רק ריצוי שלה דתמחול לו דתיהוי כשלו. לכן אם אמרה הן וקידשה בזה מקודשת אבל כאן לא מהני ריצוי סתם דהיינו דיהי' מרוצה שתהי' מקודשת לו רק בעינן אמירה שלו דיאמר לה הרי את מקודשת לי וא"כ מאי מהני דמה דאמר סתם הן דזה מורה רק על הריצוי אבל מ"מ לא הוציא בפיו ממש לשון הרי את מקודשת וא"כ דינו של הב"ח הוא אמת באם לא היו מדברים על ע"ק מתחלה לא מהני מה דאמר דהא מ"מ לא הוציא ממש בפיו לשון קדושין. שוב ראיתי בספר המקנה שדיבר בזה לזה קצרתי ע"ש:

שם סקכ"ה מ"ש וכן נראה מתוס' ר"ל תוס' הנ"ל דתירצו דלא פסיקא דהא משכחת באדם חשוב דהוי מקודשת וא"כ אי תימא דגם באדם חשוב בעינן דוקא דהיא אמרה ואתקדש אני לך אבל אי לא אמרה ואתקדש אני לך לא מהני א"כ לא הוי מלתא דפסיקא דין זה דנתנה היא ואמר הוא דתהי' מקודשת באדם חשוב בכה"ג דלא אמרה היא כלל. וא"כ הדרא קושית התוספ' הנ"ל אמאי לא הזכיר נתנה ואמר הוא גם באדם חשוב דלא מהני הואיל דלא אמרה היא ג"כ ואתקדש אני לך:

א"ו באדם חשוב מהני בנתנה ואמר הוא אף בלא אמרה היא כלל ועולה שפיר תירוץ התוספ' כמ"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה