ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן ק
ח"מ וב"ש סק"א מ"ש אפי' מבעל עצמו כגון גרושה אינה נגבית אלא מן הקרקע. כן דעת רוב הפוסקים דמטלטלי לא משתעבדי לכתוב' ואפי' מבעל. אמנם מהריב"ל ספר ב' כלל נ"ה כתב דדעת רוב הפוסקים דכתובה נמי גובה ממטלטלי והיינו מיניה דידיה מדין התלמוד. ור"ל דכ"מ בכתובות דף י' דהך מילתא דמטלטלי משעבדי לכתיבה תלוי בזה אי כתובה דאורייתא אי דרבנן וא"כ דהרי דעת הפוסקים דכתובה דאורייתא וכמבואר בתוס' דכן המנהג לכתוב כסף זוזין מאתן דחזי ליכי מדאורייתא וכ"מ בהרשב"א לחידושיו לקידושין דף ס"ה בהא דאמר התם ור"מ הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה הראב"ד ז"ל פירשה דמחו המגרשים דאילו שניהם קיימים אפי' רבנן מודו דמיני דידי' אפי' מגלימא דעל כתפאי אמנם דסתמא דש"ס ר"פ אעפ"י דאמר שם תנאי כתוב' כתובה כתובה לגבות מן הקרקע הרי מבואר דפשטות הסוגיא דכן הלכה דכתובה אינה נגבית מן המטלטלין וכ"מ בהרא"ש ר"פ האשה דאם אין עדים שיצאת בהנימא אפי' שבועה א"צ משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות ודעת אחרונים דדוקא דהב"ד אין נזקקין לגבות ממטלטין מיני' דידי' דלכתובה לא משתעבדי אבל מ"מ שעבוד הגוף איכא כדכתב התוס' ר"פ אעפ"י דאינו נפטר מן השעבוד עד שישלם. וכ"מ בירושלמי דהביא התוס' דף י' דאם יש לו מעות חייב לשלם במוטבע היוצא וכן מבואר במתני' דנותן לו ממעות קפוטקיא. והאריכו בזה עיי"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש אבל בזה"ז שנתפשט התיקון אפי' לא נכתב כנכתב דמי. אבל הרב הש"ך בחו"מ סי' מ"ב סובר דאפי' בנתפשט המנהג בעי דידע התיקון ועמ"ש מזה לעיל ע"ש:
בא"ד מ"ש דתמה על הרא"ש והמחבר דבהלכות נזקין כתבו הטעם דמטלטלי הוא מדינא בזה"ז וכאן כתב הטעם משום תקנות הגאונים אמנם א"ש דבשלמא בניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה דלכ"ע שעבוד דאורייתא רק מדרבנן בעלו שעבוד ממטלטלי הואיל דאין אסמכתי' וכיון דבזה"ז אסמכתא עלי' הדרא הדין לד"ת משא"כ בשאר מקומות דשיעבוד לאו דאורייתא רק דחז"ל תיקנו שעבוד נכסים ולא תקנו רק על הקרקע ולא מטלטלי ולכן אף בזה"ז דהסמוכה עליהן מ"מ הואיל דמעיקרא לא עשו שעבוד נכסי על מטלטלי ממילא ליכא שעבוד עליו אף דהמלוה סומך דעתו בזה"ז גם על מטלטלין וא"כ בכתובה תליא אי אמרינן כתובה דאורייתא או דרבנן וכן דיבר מזה בעל ספר בית יעקב ז"ל עיי"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש היינו דלא כתב בפירש מן מטלטלי ור"ל דבא לתרץ דכאן מבואר דרשות ביד היורש לסלק בקרקע ובחו"מ סי' ק"א במחבר ס"א דכתב אם בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתן לו ומבואר שם בש"ך סק"א דכן הדין לענין כתובה דצריכין ליתן לה מעות מזומן וכאן מבואר ההיפך א"ו דהש"ך כ"כ לדידן שכותבין בכתובה שעבוד מטלטלי אג"ק דבכה"ג אין יכולין היורשים לסלקה בקרקע אלא מעות מזומן צריכין לשלם לו אבל כאן איירי דלא כתב בכתובה שעבוד מטלטל אגב מקרקע וזש"כ הב"ש היינו דלא כתב מטלטלי אגב קרקע וכן מוכח בטור אה"ע סי' ק"ב וכן הוא במחבר שם ס"ד דאם יש מעות קרקע ויש בע"ח ואלמנה נותנין המעות למוקדם א"כ אי ס"ד דגם ביש מעות בעין יכולין היורשים לסלקה בקרקע מה מועיל מה שהיא קודמת הא אף אם אין כאן בע"ח יכולין לסלק בקרקע א"ו דאם יש מעות נוטלת כתובתה ממעות בעין ולכן המעות נשתעבד להמוקדם ומ"ש הש"ך שם דכן מבואר בטור א"ע סי' ק' הוא ט"ס אלא צ"ל סי' ק"ב כמ"ש:
בא"ד מ"ש הדין עמה ור"ל דאיירי דלא נשאר לה כדי תשלום כל כתובתה רק נשאר חייב לה עוד איזה סך דהיינו עשרים זה' ונשאר קרקע רק השוה עשר זוז ורוצית אלמנה לקבל הקרקע בדמי חובה בשלימות ושוב לא יהא נשאר לה שום חוב על בעלה הדין עמה ולזה רומז ועיין בחו"ה ר"ל סי' קט"ו ובש"ך סק"כ דמסיק לדינא דיכול הב"ח לומר לדידי שוה לי ומזה הקשה מסימן ק"ט עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ה מ"ש וכאן פסק דגובה מזונות ממתנת שכ"מ ר"ל דהא כתב המחבר ה"ה לכל תנאיו היינו מזונות ולזה משמע דוקא אם נתן מתנה במתנת ברי אינה גובה המזונות אבל אם נתן במתנת שכ"מ גובה מזונות מזו המתנת שכ"מ ולעיל סי' צ"ג הביא דין זה אם גוב' מזונות ממתנת שכ"מ בשם י"א דאינה גובה המזונות ממתנת שכ"מ אין לחלק בין אם נתן מתנת שכ"מ ליורשיו ניזונית מזו ממתנת שכ"מ וא"כ כאן דס"ל דגובה מזונות ממתנת שכ"מ איירי בנתן מתנת שכ"מ ליורשיו אבל מזה אינו דהא אם נתן המתנה ליורשיו הוי הדין דגובה ממתנת ברי ג"כ כדכתב הרמ"א כאן דגובה כתובתה וממילא ה"ה מזונות גובה ממתנת ברי ג"כ אם נתן ליורשיו ומאי קמ"ל לחלק בין אם נתן המתנת שכ"מ לאחרים דאינה גובה המזונות מהן אבל אם נתן המתנת שכ"מ ליורשיו דגובה המזונות ממתנת שכ"מ דהא גם ממתנת ברי גובה אם נתן מתנת ברי ליורשיו כמ"ש:
בא"ד מ"ש בתשובה ראשונה אמרינן שפיר מחמת המיגו נאמן דנכתב קודם נישואין ואז לא הי' מחוייב לשום אדם. והתמי' מורגשת במטבא דהא השתא טענו לפנינו וכעת הוי מחייב לאחרינא בטענתו שיכתב קודם נישואין ומפסיד לאשתו רק הקדים בכיון בשטר הודאה אבל באמת נכתב השטר הודאה לאחר נישואין וא"כ אמאי ס"ל לרשב"א בתשוב' הא' דהבעל נאמן להפסיד לאשתו והדק"ל דתשובת הרשב"א סותרת זא"ז והנראה להבין דבריו דהא בהני תרי תשובות יש החזקה דכל מה שביד האדם שלו. רק עיקר החילוק כן הוא דבתשובת הא' מגרע החזקה זו דאף אם נאמר דיש לו חזקה זו דכל מה שביד האדם שלו מ"מ לא איתחזיק שיעבודה בודאי בהני מטלטלין וא"כ יש ספק בגוף עיקר התחייבות שלה דהא י"ל דהאמת כדבריו דהכתב ההודאה קודם הנישואין הי' נכתב וא"כ הוי החזקה זו גרוע לזה נאמן לומר דנכתב קודם נישואין במיגו דהי' מכרן הני מטלטלין ולא הוי מיגו במקום חזקה דהחזקה זו הוי חזקה גרוע הואיל דיש ספק בגוף הזכות שלה הא גם לדברי' דשמא נכתב אחר נישואין א"כ עכ"פ לא איתחזיק שעבודה בודאי לזה אמרינן שפיר מיגו במקום חזקה גרוע כזו אבל בתשובה שני' דהבעל מודה דנכתב אחר נישואין וא"כ בעת נישואין היתה מוחזקת בהני מטלטלין ועיקר הספק אצלינו אם נאמין לו על דבריו דמ"מ מטלטלי אלו הם לאחר ונשואין בפקדון בידו לזה אינו נאמן ע"ז דהוי שפיר מיגו במקום חזקה לאפקיע מחזקתה וזש"כ הב"ש משא"כ כשמודה אחר נישואין ר"ל דהואיל דהבעל בעצמו מודה דהכתב הודאה להשותף נעשה רק אחר נישואין וא"כ אלים חזקה זו דבכל מה שביד האדם הוא שלו הואיל דאחזיק שיעבודה בודאי על מטלטלי של בעל והוי עיקר הספק בהסתלקות החיוב לזה אינו נאמן להפקיעה מחזקתה ובזה איירי בתשובה שני' וזה עיקר החילוק בין הני תרי תשובות הרשב"א בין אם הספק הוא בגוף עיקר הזכות שלה לבין הספק בהסתלקות החיוב דהוי חיוב וזכות שלה בודאי. ובסברא זו א"ש קושית התוס' כתובות בפ' הכותב ד"ה ולר"א דהקשו ולר"א דלא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה הי' ראוי להיות דלכתחלה נמי תמכור ולהנ"ל א"ש דיש חילוק היכי דהספק בגוף עיקר הזכות והחיוב וא"כ במתני' דאיירי בכותב לה בעודה ארוסה א"כ בעת נישואין שהתחיל החיוב נפל הספק בהזכות שלו. ובזה פשיטא דיד בע"ה על העליונה הואיל דהספק הוי בגוף עיקר החיוב וזכות. ולזה הוצרך לומר ר"א הטעם בנכסייך ולא לאחר מיתה וא"כ לק"מ קושית התוס' הנ"ל. דהרי לענין מכירה לכתחלה בזה קיי"ל באמת גם בארוסה לא תמכור וא"כ מיד כשנתארסה הי' לבעל זכות בנכסים הללו דלא תמכור רק אח"ז סילק א"ע ואנו מספקין אם המכירה ג"כ בכלל הסילוק לזה אמרינן הואיל דהי' לו מעיקרא זכות פ"א בהנכסים דלא תמכור לכתחלה לא נפקיע זכות שלו מחמת ספק הואיל דהספק הוי רק בהסתלקות החיוב. ובזה א"ש דלא ק"מ קושית הר"ן דלוקמא בכתב לה בקודם ארוסין ומזה הוכיח הר"ן דקודם ארוסין לא מהני סילוק והובא ברמ"א דעתו ולהנ"ל לא מכח כלל דאי הי' קודם ארוסין הי' הדין דהרשות בידה ג"כ למכור לכתחלה ואמאי כה קאמר המתני' דדוקא בדיעבד מכרה קיים הא אפ"ל לכתחלה תמכור דהא בעת אירוסין התחיל הזכות וא"כ הוי הספק בגוף עיקר הזכות והחיוב שלו וכמ"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש אע"ג דשם איירי במתנת שכ"מ כצ"ל:
ב"ש סק"ט מ"ש וכבר כתבתי בסמוך דעת הרשב"א בזה ר"ל בסק"ה כתב ונשמע מתשובת אלו דס"ל לרשב"א דאם כתב לה אג"ק טורפת מטלטלין שמכר או נתן ולפי"ז לא ס"ל להרשב"א כדעת המחבר כאן דפסק דלא נהגו לגבות לה מטלטלי שמכר אפי' בכתב לה מטלטלי אג"ק ולז"כ הב"ש ונראה לכ"ע גם להמחבר הוי הדין אם כתב לה מטלטלי אג"ק והמטלטלי בידה והוא מכר אותן המטלטלין לאחר דיכולה לגבות מן אותן המטלטלין ואינה צריכה ליתן להלוקח אותן המטלטלין ומהני תפיסה הואיל דכאן לא שייך ת"ה כיון דהן בידה כמ"ש:
ב"ש סקי"ג מ"ש והמעיין בתשובת מהרי"ו יראה דלק"מ ר"ל דשם איירי דהאב התחייב א"ע בדרך חיוב ליתן לבנו וא"כ מחסרא גוביינא לזה הוי הדין אף בהגיע הזמן פרעון של חוב אביו מ"מ הוי ראוי לגבי אשת הבן הואיל דמעולם לא הי' מעות זה ביד הבן רק מיקרי ראוי לגבות אבל הרמ"א איירי שצוה לתת בדרך מתנת שכ"מ דהוי כמסורין ביד הבן לזה יש חילוק אם לא קצב לא הוי ראוי דלא מיחסר גובי' כלל אבל אם צוה בעת חליו מתנה זו בקצבת הזמן אף דמתנת שכ"מ הוי כמסורין הא מ"מ הוא בעצמו ציוה דלא להוי כמסורין ביד הבן קודם הזמן לזה הוי הדין אם מת הבן קודם הזמן הוי ראוי לאשת הבן ואינה גובה כתובתה ממתנה זו אבל אם עת הבן לאחר הזמן אשת הבן גובה ממתנה זו אף דלא הגיע ליד הבן מעולם דהא בעת הגעת הזמן הוי כמסורין בידו מכח מתנת שכ"מ ולז"כ ודומה למ"ש בסמוך מי שציוה ר"ל דהביא ראי' דהרמ"א בריש דבריו שכתב האב שציוה איירי במתנת שכ"מ דהא מיד הביא הרמ"א או שציוה לתת חלק ירושתו דלשון ירושה איירי דמצוה בעת חליו ה"ה הרישא איירי במצוה בעת חליו. והוי מתנת שכ"מ. ובס' קצה"ח סי' רי"ג השיג על הב"ש דמדברי תה"ד סי' ש"נ ותשובות דברי ריבות מוכח שם דמתנת שכ"מ שלא גבתה חשיב ראוי ואין הבעל יורש אותה וא"כ ממילא ה"ה לנותן להבן במתנת שכ"מ אין אשת הבן גובה ממתנה זו כתובתה דהו"ל ראוי וראיתי בס' שערי המשפט דכתב אף דהאמת דהתה"ד ודברי ריבות מוכח דהוי מתנת שכ"מ ראוי מ"מ הלכות גדולות שנו כאן. דהבה"ג בסוף ה' נידוי מבואר כדברי ר' בצלאל והב"ש ז"ל וז"ל מאן דאית לי' הלואה או פקדון גבי חבריו ואית לי' ברתא ואית לה בעל ופקדי' להאי הלואה או הפקדון לההיא ברתא ושכיב הוא ושכיבת ברתא אע"ג דלא מטא לידי' דבעל בחיים דילה ירות לה בעל לההיא ממון דתנן האומר תנו גט זה לאשתי תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ומסקנא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואח"כ כ' וז"ל איתתא דירתא ממון מבי נשא ממילא בלא אתפקיד בה א"נ אית לה ממונא גבי אינש מעלמא הלואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מאי דמחסרא גוביינא ול"ד לדקמייתא דשם אמרו רבנן דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אבל האי ראוי ובעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל הרי להדיא דבה"ג ס"ל דמתנת שכ"מ חשיב מוחזק. וגדולה מזה למדנו מדבריו דאף דנותן במתנת שכ"מ הלואתו שביד פלונית אף שלא בא לידי גוביינא מחיים דאשה מ"מ חשיב הבעל מוחזק אף בזה הואיל דחז"ל עשאוהו ככתובין וכמסורין הוי כבא לידו ממש. אך מה דמבואר בבה"ג דגם בסתם ירושה דהאשה שלא בא לידי גוביינא חשוב ראוי מהר"ם במרדכי בפ' כל הנשבעין חולק עליו בזה כמבואר בהרמ"א באה"ע סי' צ' ס"א בהג"ה:
ב"ש סק"ז מ"ש והרב הרמ"א דהביא בסמוך פלוגתא ר"ל בריש דברי הג"ה כ' הרמ"א אבל אם נתן ליורשיו דהיינו לבנו במתנת ברי אשה גובה כתובתה מהם. וכאן הביא דברי המרדכי דס"ל דגם לבנו ממתנת ברי אינה גובה הכתובה אם נתן לבנו המ"ב לז"כ דס"ל ור"ל דבאמת הרמ"א ס"ל באם נתן במ"ב גובה הכתובה הואיל דנתן המ"ב לבנו רק איירי הרמ"א כאן דאם נתן המתנה לאחר הוי הדין אינה גובאת הכתובה רק אם נתן האב במתנת שכ"מ אז גובה הכתובה חבל אם נתן מתנה זו במתנת ברי לאחר אינה גובה הכתובה אף דבמרדכי מבואר דגם לאחד מבנו מהני במתנת ברי מ"מ ס"ל לרמ"א לחלק דלא מהני מ"ב רק לאחר ולא לבנו אלא גובה הכתובה מבנו אף אם נתן האב לו מתנת ברי כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש והא דקיי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמבואר בר"ס צ' בהג"ה שכתב ואפי' אם הי' משועבדים לכתובת אלמנה מ"מ נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם לזה תירץ הד"מ דלעיל איירי במקום המנהג כאנשי יהודה דהיורשים יכולין לסלקה ממזונות כשרצו ליתן לה כתובה וא"כ הואיל דאינה ניזונית בע"כ של יתומים א"כ לא משתעבדי הנכסים לכתובה ולמזונות האלמנה לזה נקראים הנכסים שפיר מוחזקת לבת והבעל יורש אותן אבל כאן איירי להמנהג כאנשי גליל דניזונית האלמנה בע"כ של יתומים א"כ ממילא משתעבדי הנכסים בע"כ של יתומים להאלמנה לזה הוי ראוי דהא המשועבדים הנכסים למזונות ולכתובה של האלמנה. והשארית יוסף ז"ל תירץ דלעיל איירי דלא נשבעה האלמנה על כתובתה עדיין לזה לא הוי הנכסים משועבדים להאלמנה על כתובתה אף דלמזונות דעת רוב הפוסקים דא"צ שבועה מ"מ לכתובה צריכה שבועה וא"כ י"ל דלעיל איירי דאין נותנין לה מזונות בל"ז לזה לא משתעבדי לה הנכסים עבור מזונות דהיינו בתבעה כתובתה דאין לה מזונות ולז"כ הרמ"א לעיל ואפי' משועבדים לכתובת אלמנה והושמט מזונות היינו דאיירי דאין נותנין לה מזונות ועיקר הקושיא מכתובה לזה תירץ הש"י דלעיל איירי בלא נשבעה על כתובתה אבל כאן איירי דנשבעה על כתובתה א"כ הוי הנכסים משועבדים להאלמנה ולזה סתם הרמ"א כאן וכתב הואיל דהיו הנכסים משועבדים להאלמנה היינו לכתובה הואיל דנשבעת על כתובתה ואף דנשבעת האלמנה על כתובתה מ"מ יש לה מזונות דלא הוי כתבעה כתובתה כמבואר לעיל סי' צ"ג סעיף ה' בהג"ה ועיקר הקושיא מכתובה מכאן אהא דלעיל וזש"כ הב"ש דמרש"י ותוס' בפ' ח"ה מבואר אם הנכסים משועבדים לכתובתה ולמזונות לא הוי ראוי דאל"ה קשה קושייתם אמאי קאמר הש"ס דוקא דנתבטל ירושת הבכור משום דמשועבד למס המלך הא בל"ז יהא נתבטל ירושת הבכור משום דנשתעבד לכתובת אלמנת אביו ולמזונות כשנשבעה האלמנה לדברי הש"י. וא"כ יש גוונא דנתבטל ירושת הבכור ולזה הוכיח התוס' שם מדחזינן דהש"ס לא נקיט דנתבטל ירושת הבכור משום דנשתעבד לכתובה מזה מוכח דאם נשתעבד לכתובה לא הוי ראוי. אף דאם נשבעה על כתובתה דלא כשארית יוסף ז"ל אבל לדברי מהרי"ל שפיר דמחלק בין ירושה לכתובה א"כ אף לענין כתובה לגבות הוי ראוי הנכסים אם נשתעבדו לכתובה דכתובה מבטל כתובה. אבל ירושה לא הוי ראוי אם נשתעבד לכתובה. ולזה תפס הש"ס דוקא למס המלך אבל לכתובה אם הנכסים הם משועבדים לא הוי לענין ירושה ראוי דירושה מבטל כתובה לז"כ הב"ש ונראה דאיירי הכא ר"ל דלא כהד"מ והש"י ז"ל אלא מתרץ דברי הרמ"א דלעיל איירי דלא תפסה האשה הנכסין ועכשיו באו הנכסים ליד הבת לכן אף דהנכסים משועבדים להאלמנה מ"מ נקראים הנכסים מוחזקים לבת ולא הוי ראוי לבעל אבל כאן איירי דתפסן האשה המטלטלין וא"כ לאו מחוסר גוביינא להאלמנה לזה הנכסים מיקרו ראוי וזש"כ הב"ש דעדיין לא בא חלק ירושתו ור"ל דהואיל דתפסה האשה הנכסים בודאי לא יבאו עוד הנכסים להיורש לכן הוי ראוי לאשת היורש ומ"ש דאם בא לידן דאז היא מוחזק ר"ל היינו דבאו לידו אחר שמתה אלמנת אביו משום דאיירי דלא תפסה האלמנה הנכסים לידה מעולם ומזה לא קשה מהש"ס דב"ב הנ"ל דבאמת אם תפסה האשה לא שקיל הבכור פ"ש אבל בלא תפסה האשה לא הוי הנכסים ראוי כדברי התוס' ב"ב הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש דעת הח"מ בשם הד"מ דנגד הכתובה הוי ראוי אף להמנהג של אנשי יהודא דביד היורשים יכולים לסלקה ולפי"ז לא זכיתי להבין דברי הד"מ בתירוצו שהביא לעיל לישב הסתירה מהא דלעיל דאם משועבד לכתובה לא הוי ראוי ולפי"ז נסתר תירוצו דלעיל וסותר א"ע וצ"ע אלי כעת:
ב"ש סקכ"ד מ"ש מ"מ בעת נתינת הגט חל הזמ"פ ולפי"ז אם טוען בעת נתינת הגט פרעתי השתא בעת הגירושין אפ"ל דנאמן ולא הוי כטוען פרעתי ח"ז ולעיל בס' צ"ו ס"ק ל"ב כתב וז"ל כשטוען עם הגרושה איירי שטוען עמה בעת הגט הטענה דאלמנה נשאתיך ולזה אין לו מיגו דפרעתי בעת נתינת הגט דלא הוי ת"ז דהא בעת הגט הוי הזמ"פ וצ"ע כמ"ש:
ב"ש סקכ"ח מ"ש ולדברי הש"ג י"ל ביאור דבריו כ"ה דהפוסקים הבינו בדעת הרי"ף ז"ל דהטעם הוא דאוקמי' כשמואל לחלק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין משום דחזינן דריעא טענתה דידה דאין לה כתובתה ולזה יש ראי' דפרע לה כבר פ"א והלך במקום שאין כותבין אין נאמן לומר פרעתי כבר בהוצאת כתובתה דהא אין ראי' לטענתי' מדאין לה כתובה הא מקום שאין כותבין כתובה היא ולא איתרע טענתה דידה אבל במקום שכותבין דודאי הי' לה כתובה פ"א ולזה מיקרי ריעותא דטענותה דידה איתרע במה דאמרה דנאבדה ולא תבעתה מעולם לזה נאמן לומר פרעתי כבר ע"פ כתובתה ולזה הקשו הפוסקים הוא הרא"ש והרמב"ן על הרי"ף הא לפי מה דפסק בפ"ק דב"מ כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוי גם במקום שכותבין הדין דאין נאמן לומר פרעתי וא"כ אמאי אוקמי' כשמואל דדוקא במקום שאין כותבין אינו נאמן לומר פרעתי הא גם במקום שכותבין נמי אינו נאמן לומר פרעתי לר"י דהוי הטוען אחר מעב"ד ולז"כ הב"ש ולדברי הש"ג י"ל ר"ל דעיקר הטעם דהרי"ף דפסק כשמואל לחלק בין מקים שכותבין למקום שאין כותבין משום זה דבמקום שאין כותבין ליכא חשש דתוציא אח"כ הכתובה ותתבע אותו פעם אחרת דהא מקום שאין כותבין כתובה הוא ובודאי לא הי' לה כתיבה מעולם ולזה אינו נאמן לומר דשינה המנהג וכתב לה כתובה כפרש"י וא"כ הואיל דליכא חשש זה דתוציא שוב כתובתה ולזה גובה כתובתה בהדין דרישא דהוציאה גט ואין) עמה כתובה אבל במקום שכותבין דיש חשש דתוציא עוד הכתובה פעם שנית לזה אין סומכין על השובר אלא הדין דא"צ ליפרע לה כתובתה עד שתוציא שטר כתובה רק במקום שאין כותבין הדין כן דסומכין על השובר דהא הוי לא אפשר דכתבינן שובר אבל במקום שכותבין לא סמכינן על השובר. ולפי"ז אף להרי"ף דפסק כר"י דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום ואינו נאמן לומר פרעתי היינו אע"ג דאינו נאמן לומר פרעתי מ"מ אינה גובה הכתובה במקום שכותבין דלמא יש ת"י הכתובה ותוציא הכתובה פעם שנית ואין כותבין שובר דסובר כהש"ג דמחלק בין הלואה דהוי עבד לוה לאיש מלוה אבל בכתובה אם נאבד א"צ לשלם שמא תמצא הכתובה והוא אבד השובר ובזה הדין אף כשמודה דלא פרע לה מעולם הכתובה מ"מ א"צ השתא ליפרע לה הכתובה מחשש זה דלמא תוציא אח"ז שוב הכתובה ותתבענו פעם שנית וא"כ אין ראי' מה דפסק הרי"ף כר"י בפ"ק דב"מ דאינו נאמן לומר פרעתי דהא לו גרע ממה כשמודה שלא פרע ומ"מ א"צ ליפרע לה הכתובה רק אם יש עדים דנשרפה הכתובה דאז ליכא חשש זה דתוציא אח"ז שוב הכתובה אז הוי הדין לפי מה דפסק כר"י דאינו נאמן לומר פרעתי גובה כתובתה אף אם נשרפה הכתובה בלא אונס ולא הוי זה ריעותא מה דלא נזהרת בכתובה וא"כ בודאי פרע לה כבר דז"א דהא פסקינן אינו נאמן לומר פרעתי וא"כ לא הוי זה ריעותא לגבה ולזה גובה את הכתובה וא"ש דעת הרי"ף כמ"ש:
ב"ש סקכ"ט מ"ש אבל אם ידע שנאבדה ר"ל דידוע דנאבדה הכתובה באונס א"כ ליכא ריעותא בפנינו אי"ל פרעתי דקיי"ל כר"י וצריך לשלם לה כתובתה אבל הרמ"א בסי' צ"ו מיירי דא"י אם נאבדה באונס רק היא טוענת כן כמבואר בב"ש עיי"ש:
ב"ש סק"ל מ"ש מיהו תוספות שליש. באור דבריו כ"ה דמתחלה כתב דהתוספות שנהגו כל המדינות להוסיף כמו בכל הכתובות שלנו דכותבין בתוכו ודין נדוניא דהנעלת ליה והוסיף מדילי' איזה סך ועולה הכתובה עם התוספות סך הרבה יותר מהכתובה דאוריית' ומזה הוספה פליגי הפוסקים דלדעת המרדכי ותשובת מימון ומהרי"ק הדין דגובה בלי שטר כתובה כמבואר דעתם בהג"ה אבל להתוס' דב"מ והרמב"ם פליגי בזה וסברי דאינה גובה זה התוספות דדוקא בסך הכתובה המבואר בסי' כ"ו אינו נאמן לומר פרעתי הואיל דהוי תנאי ב"ד אבל ההוספה דהוסיף מדילי' המבואר בהכתובה אף שכותבין כן בכל המקומות מ"מ הואיל דלאו תנאי ב"ד הוא לזה נאמן הבעל לומר פרעתי אם אינה מוציאה הכתובה כמבואר בתוס' ובב"מ דף י"ז וע"ז כתב הב"ש דהוספת שליש לאו תוספות הוא רק מהנדוניא. ור"ל דגם לדעת הרמ"א דס"ל דבתוספות אינו נאמן לומר פרעתי הוי רק בהוספה שהוסיף מדילי' אבל בהספת שליש מודה הרמ"א נמי דאינה גובה זו הוספה כיון דלאו בכלל תוספות היא רק מהנדוניא זה הוספת שליש ואינה גובה זו הוספה רק אם יש שטר או תנאים בידה אבל בלא שטר או תנאים שבידה אינה גובה דדין נדוניא יש לו רק לענין זה מהני המנהג שנהג בכל המקומות להוסיף שליש דאף שלא נזכר בהתנאים ובשטר רק הסך נדוניא דהנעלת ליה מ"מ גובה השליש הוספה הואיל דמנהג כך הוא שלא לכתוב בהשטר רק הס"ך הנדוניא לזה ממילא גובה השליש הוספה. והוי כאילו יש לו שטר גם על ההוספה שליש והוי כאלו נכתב השטר גם על הוספה. אבל מ"מ זה בעינן דהיה שטר או תנאים בידה דהיה נזכר הסך הנדוניא אבל בלי שטר או תנאים בידה אינה גובה כלל הנדוניא והוספה ולא מהני אפילו הביאה עדים ע"ס הנדוניא אלא נאמן לומר פרעתי נגד הנדוניא והוספה שליש ודמי לשאר מלוה וצריכה שטר או תנאים בידה וזש"כ אם כן אם יש בידה שטר או תנאים ר"ל הואיל דעיקר החיוב בהוספת שליש משום דיכול להרויח בהנדוניא א"כ הוי ודאי כמלוה דעלמא. לזה בעינן דוקא דיהיה שטר או תנאים בידם אז גובה ההוספה שליש. ושוב כתב ולפי המנהג במדינות פולין ר"ל דהא דפליגי הפוסקים בדין הוספה דלדעת רמ"א גובה הוספה גם בלי שטר כתובה אבל לדעת התוס' ב"מ ורמב"ם אינה גובה הוספה זו שהוסיף לה מדילי' על הנדוניא דהנעלת לי' הוי זה דוקא אם כתב לה הוספה בלשון והוסיף לה מדילי' אלא כתב הסך כתובה וכתב הסך הנדוניא דהנעלת לי' והוסיף לה מדילי' ולא רצה ליתן שם להנדוניא והוספה סך דין כתובה והוספה רק דין נדוניא ותוספות. ולכן סובר התוספות דב"מ והרמב"ם דאין לו דין כתובה רק דין מלוה לזו הוספה שהוסיף לה על הנדן. אבל למנהג מדינות פולין שאין כותבין בלשון דין נדוניא והוסיף רק דכולל הבעל הכל בהכתובה וכתב בדרך כלל סתם כתובה ד' מאות זוז דחזי ליכי מדאורייתא א"כ כתב בהשטר על כל הסך שהן כתובה לכן כל הסך דין כתובה יש לו. ודמי לבתולת כהנים המבואר בכתובת די"ב דודאי יש לכל הסך ד' מאות זוז דין כתובה. וזש"כ אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגתא זו והיינו אם כתב הנדוניא והוספה לבד בלא כלל אז דין מלוה יש לה להנדוניא והוספה כדכתיבנא וזה למדתי בס' בית יעקב ז"ל:
ב"ש סקל"ה מ"ש וכתב בנ"י היינו עיקר כתובה ולא תוספות ולעיל בס' י"ז סעיף מ"ג הביא הב"ש סקקכ"ט דעת החולקים דאף התוספו' נותנין לה על פיה וכתב שמשמע מהעור כאן מדכתב אינה גובה אא"כ יש כתובתה בידה משמע אם כתובתה בידה אפי' על פי' לבד גובה נמי התוספות וכן דעת המחבר סעיף י' עיי"ש:
ב"ש סקל"ט מ"ש וא"ל הא אם אמר לא גרשתיך חייב ליתן לה שאר כסות ועונה וזו היא קושיות התוס' אמנם י"ל דהא התוס' הקשה מקודם הא ר"י אית לי' דרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. ולתרץ זה י"ל דר"י איירי לאחר שנישאת דמבואר לעיל בסי' י"ז ס"ב ואם נישאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י שבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת כיון דכבר נישאת מעיזה. ולפי"ז ל"ק נמי קשיות התוס' הנ"ל דהא איירי לאחר שנישאת ואם יאמר לא גרשתיך עשאה זונה וממילא פטור מליתן לה שאר כסות ועונה דאסורה לשניהם דתצא מזה ומזה. ודו"ק:
ב"ש סק"מ מ"ש קשה דהא ס"ל לתוספו' באור דבריו דהשיב על הב"ח דסובר דהטור כתב דאחר סכנה גובה הכתובה אפי' דאין לה עידי גירושין ויש לו מיגו דלא גרשתיך אזיל בשיטת התוס' דאלמנה לאחר הסכנה עז"כ הב"ש דאין מהתוס' ראי' דהתוס' הוכרח לומר דאחר הסכנה אלמוה הואיל דהתוס' סובר גם במקום שכותבין כתובה וזו הוציאה גט ואין עמה כתובה וטוענת אבדה כתובתה וא"כ איכא ריעותא דנפילת הכתובה וא"כ יש ראיה לדבריו דפרע לה כבר כתובתה מ"מ גובה כתובתה דפסקינן כר"י דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום ואינו נאמן לומר פרעתיך ומש"ה הי' קשה להתוס' על הדין דסיפא דכתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו ונאמן לומר פרעתי לה כבר הכתובה בהוצאת גט וע"כ הטעם דנאמן לומר פרעתי משום דאיכא ריעותא דאין עמה גט לזה הי' קשה להתוס' לסברתם ניהו דריעותא דגט חשיב לי' ריעותא הא אפי' במקום ריעותא אינו נאמן לומר פרעתי לזה הוצרכו התוס' לפרש דאין עמה גט היינו עידי גט ויש לו מיגו דלא גרשתיך וא"כ יקשה ארשב"ג דגובה אחר הסכנה אפי' בדליכא עידי הגע ואיכא מיגו דלא גרשתיך ואפ"ה אינו נאמן לומר פרעתי במאי גבי כפירכת התוס' לזה הוצרכו להסברא דאלמוה לטענתה ונחתינן חד דרגא מקודם סכנה דחזינן דאפי' במקום ריעותא דאין עמה כתובה גובה כתובתה לזה לאחר הסכנה גובה כתובתה אף דיש ריעותא דאין עמה גט ועידי גט משום הסברא דאלמוה משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דסוברים במקום ריעות' אינה גובה הכתובה במקום שכותבין אלא פירשו המתני' איירי במקום שאין כותבין וא"כ בל"ז ניחא הרישא דהוציאה גט ואין עמה כתובה דגובה הכתובה דאיירי במקום שאין כותבין וליכא ריעותא מה דאין לה כתובה וא"כ אין אנו מוכרחין לסברא דאלמנה וא"כ י"ל בסיפא כתובה ואין עמה גט היינו גט ממש ואינו גובה הכתובה הואיל דאבידת הגע חשיב ריעותא כמו ריעותא דכתובה אם אין לה במקום שכותבין ולפי"ז ה"ה לאחר הסכנה מנ"ל דאינו נאמן לומר פרעתי היכא שיש לה מיגו דלא גרשתיך הא זו הסברא דאלמוה נדחה לדעת הרי"ף והרמב"ם דבל"ז לא קש' קושית התוס' דלר"י במאי גבי די"ל בעידי גירושין דליכא מיגו לא גרשתיך אבל היכא דליכא עידי הגט י"ל גם לר"י אליבא דרשב"ג אינה נאמנת לגבות כתובתה גם לאחר הסכנה דהא יש לו מגו דלא גר שתיך וזה הוי קושית הט"ז:
בא"ד מ"ש היינו לרב אוקמי' כן אבל לשמואל כו'. ולכאור' קשה דהא גם לרב לא אוקמי' בש"ס באין עידי גירושין רק בשביל התוס' כתובה אבל בעיקר ודאי גם רב מודה דאפי' בעידי גירושין אינה גובה ואדרבה לרב דס"ל גט גובה עיקר פשיטא דאינה גובה בלא גטה ועוד קשה הא דכתב במקום שאין כותבין הו"ל להקשות כיון דחשיב ריעותא דאין עמה גט לריעותא דהא המחבר מיירי ביש כתובה תחלה. א"כ מה לי במקום שאין כותבין או מקום שכותבין כיון שהוציאה כתובה ואפשר דס"ל דאבידת הגע לא חשיב ריעותא במקום שכותבין דאם תאבד הכתובה אפי' אם הגע חשיב שטר אינה גובה בלא כתובה וכיון דהכתובה חשוב שער לא חשיב הגט לריעותא דמה"ת יתקן שצריכה לשמור שני שערות וכיון דאין לה נ"מ בהגט אינה משמרת ולא חשיב ריעותא ובאבדת הגט משא"כ במקום שאין כותבין אף שכתב לה כתובה י"ל, שתיקנו שגובה בגט אף בלא כתובה דגט היינו כתובה במקום שאין כותבין ובליכא גט אינה גובה לכך חשיב אבדת הגע לריעותא ומ"ש הב"ש דהא דאוקמי בדליכא עידי גירושין הוא לרב כוונתו באמת כן דדוקא לרב נגד התוס' אבל בעיקר פשיטא לרב לא גביא בלא גט הואיל לרב הגט הוא השער הכתובה על העיקר אפי' במקום שכותבין א"כ ה"ה י"ל לשמואל דס"ל במקום שאין כותבין ג"כ גט היא השער כתובה. כן מבואר בס' בית יעקב ז"ל עיי"ש:
סקמ"א מ"ש אמאי הא יורש ריעותא דאין הגט בידה וזו הקושיא הוי כעין קושיא שהקשה בס"ק מ' בקושיא שני' וכאן תירצוה ולעיל הניחה בקושיא וצ"ע כמ"ש:
ב"ש סקמ"ב מ"ש ולוקח ממנה שובר כי היכי דלא גביא בעידי גט וזה צ"ע הא לדעת המחבר לא מהני עידי גט לגבות מזה כתובתה כמבואר בסקמ"א דעת הר"ן משום דאיכא ריעותא שאין הגט בידה וא"כ למ"ל השובר מה דכתב המחבר דיטול השובר הא ליכא חשש דתגבה בעידי הגע. לכן נראה להגי' דכצ"ל שלא תגבה בעידי מיתה וכן הגי' בס' בית יעקב ז"ל ור"ל בפירש"י ז"ל שתמתין עד שתמות ואז תאמר שהיא אלמנה ותגבה בתנאי ב"ד ככל אשה אלמנה דעלמא דגובה בתנאי ב"ד ולכך כותבין להבעל שובר לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה הדין כן כמבואר בש"ס עיי"ש: