אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן פח

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן פח

סימן פז

ח"מ סיק"ג מ"ש כלומר והרויח הוא לה. ר"ל דפירש מ"ש המחבר ואם הוקרו קאי ארישא בעושין מלאכתו הראשונה דהמנהג דאפי' בלאווין הרבה נוטלתן כמו שהן. לז"כ המחבר דאם הוקרו אותן הבגדים לא אמרינן דמה ששוה הן עכשיו ביותר שייכים לבעל אלא שייך הריוח לה ונוטלתן כפי אשר שמו אותן בעת הנשואין כן השומא כעת ולא אזלי' בעת השתא שהוא עת היוקר והטעם לזה הואיל דהא מ"ה הי' ראוי להיות דבעל חייב לשלם הפחת רק דאזלינן אחר המנהג דאין משלם הפחת לזה גם הותירו והוקיר שייך לה הריוח דלמה תלקה האשה בחסר ויתיר וכ"מ בב"ש ס"ק ג' מ"ש כשם שאין משלם הפחת היינו בעושין מלאכתו הראשונה לאחר המנהג לכן אינו נוטל הבעל הריוח אם הוקרו אלא הריוח שייך לה. אבל אם אין עושין מלאכתן הראשונה דמחויב לשלם כל הבגדים ואם הוקרו בגדים כאלו אינו מחויב לשלם כפי אשר הוקרו כעת רק כפי השומא אשר שמו עליו בעת הנשואין. וא"כ י"ל דמ"ש המחבר האי ואם הוקרו קאי גם אסיפ' בלא היו עושין מלאכתן הראשונה דאינה נוטלתן אלא בשומא הראשונה של עת הנשואין ולא משלם לה כעת היוקר דהשתא. וזש"כ דוקא אם הכלי והבגדים בעין אז שייך הריוח לה ולא אם אינן בעין כמ"ש:

ב"ש סק"ד מ"ש אפי' למנהג שלנו דאין פורעין שום כלי בכתובה רק דשם בדמי מ"מ שייך שב"א ור"ל דאי ס"ד דהמחבר איירי מ"ש שומעין לה משום שב"א איירי דווקא דהיתה כותבת שם הכלי בכתובה א"כ יקשה אמאי מסיים המחבר בהכניסה לו ב' כלים ושם לו באלף זוז ועומד באלפים דנותנת דמי הכלי ב' משום שב"א אמאי צריכה לתת דמי הכלי ב' הא מבואר במחבר ס"ג דאם הכלי בעין ועושין מלאכתן הראשונה והוקרו שייך הריוח לה וא"כ אם הכניסה לו ב' כלים מה לי דהוקרו כעת דהא שייך לה הריוח א"ו דהמחבר מיירי בס"ג בלא הזכירה שם כלי בהכתובה רק שם להבעל בדמי באלף זוז לכן כשגירשה ומחויב להחזיר אינו מחוייב להחזיר רק אלף זוז וכעת הוקרו באלפים זוז ונוטלת כלי אחת בעד אלף זוז ורוצה ליקח כלי משום שב"א ונותנת דמי בעד הכלי ב' דהריוח שייך להבעל כמבואר בס"ב בסיום לזה שומעין מ"מ לה ונוטלת משום שב"א הרי מבואר דאיירי ע"כ דלא הזכירה שום כלי בכתובה ומ"מ שייך שב"א כמשלמת דמי וכתב מהריב"ל בתשובה הובא בס' ישועת דאם מתה והוא צריך להחזיר הנדוניא ליורשה אין יורשיה יכולין לומר כלי אנו נוטלתן. דדוקא היא בעצמה יכולה לומר כלי אני נוטל ולא יורשי' וכתב מהרשד"ם דאפי' בתנאי ההשבון שצריך להחזיר ליורשיה מ"מ יכולים היורשים שלה לומר כלי אני נוטל. ובתשובת מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"ד כתב דאם האשה מכרה כתובתה לאחרים ומתה יכולים היורשים שלה לסלק להלוקח בהמעות והם נוטלים כלי מיד הבעל דהך רשב"א לא הוי שיעבוד אלים שימחול על הכלי רק שהבעל צריך ליתן לה ובזה א"ש קושיות התוס' דף נ"ט ד"ה קונומות מהך דאיצטלית דפרסוה כמ"ש:

ב"ש סק"ו ומ"ש וב"ח הקשה על הרמ"ה דס"ל דא"י הבעל למכור ולד בהמה משום שב"א הא אמרינן בש"ס דהבעל אוכל פירות. ומדאוכל פירות בודאי אין שייך שב"א ורשאי למכור ממילא דאי אין רשאי למכור האיך יכול לאכול לז"כ דהרמ"ה מיירי בולדות שייך שפיר שב"א וא"י למכור והש"ס מיירי בפירות קרקע ודאי יכול למכור דלא שייך בזה שב"א ובס' כתובה האריך קצת בזה עיי"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש וכן לתירוץ בתרא של תוס' ר"ל בכתובות דף נ"ז ע"ב ד"ה קונמות קאמרת כתבו בתירוץ ראשון דרבא ס"ל דעבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה לפי"ז למאי דקיי"ל דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין להאשה וא"כ יכול להקדיש עבדי מלוג אבל לתירוץ בתרא דהש"ס ב"ק אמרו דכ"ע לי"ל תק"א ופליגי בפלוגתא דתנאי מוכח דלתק"א ודאי אין יוצאין בשן ועין א"כ ה"ה דאין יכול להקדיש וממילא לדידן דקיי"ל כתירוצא בתרא דתוס' ודאי דא"י להקדישן דידו עדיפא מידה כמ"ש:

בא"ד מ"ש ועי' בס' כו' ר"ל בס"ק מ' ר"ל דשם כתב הנ"מ אם פירסה האשה גלימא על המת של נ"מ עיי"ש:

ב"ש סקי"ח מ"ש גם משמע מדבריהם דנוטל כל הוצאה אפי' כשהוצאה יתר על השבח ודבריו תמוהין. הרי מבואר בטור ובהרא"ש ובדברי המחבר בפירש דאם הוצאה יתרה על השבח נוטל רק השבח וכבר עמדו בזה גדולי המחברים ז"ל. ולכאורה הייתי ר"ל דט"ס בדברי הב"ש וכצ"ל גם משמע מדבריו דנוטל כל הוצאה אפי' אם הוצאה יתר על השבח ומשמע. וכוונתו על דעת הרמב"ם דמשמע מדבריו דס"ל דנוטל כל הוצאה אפי' כשהוצאה יתר על השבח. ומשמע לי' כן מדכתב הרמב"ם על דין זה דמורדת וכן באשתו קטנה משמע לפי"ז דשוין הן כמו באשתו קטנה דנוטל כל הוצאה אפי' יתר על השבח כמבואר בס"ק כ' אח"ז ה"ה במורדת נוטל כל הוצאה אבל ז"א דערבא ערבא צריך דגם דין דאשתו קטנה מבואר להיפך במחבר ואם רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו משמע דיותר משיעור שבח אי אפשר ליטול דלא כהב"ש בס"ק כ' שסובר בדעת הרמב"ם ומחבר דנוטל כל הוצאה אפי' יתר מהשבח לכן הי' אפשר לפרש בדרך חידוד קצת עפ"י מה שראיתי בס' אבן פנה וז"ל על מ"ש המחבר בסע"ז ואם היציאה יתירה על השבח אין לו מההוצאה אלא כשיעור שבח ובשבועה דלכאורה האי ובשבועה שפת יתר הוא דהא כבר כתב המחבר בריש דבריו ישבע בנק"ח כמה הוציא ונוטל היציאה א"כ מה"ת לומר דאם היציאה הוא יתר על השבח דיהא נוטל בלי שבועה הגם דהרמב"ם והמחבר נקטו לשון הש"ס בפ' האשה שנפלו דף פ' אבל גם בהש"ס קשה זה. וכדי לבאר זה בטו"ד אציג לשון הגמרא אהא דתנן במתני' ישבע כמה הוציא ויטול אמר רב אסי והוא שיש שבח כנגד היציאה למאי הלכתא אמר אביי שאם הי' השבח יתר על היציאה נוטל הוצא' בלי שבוע' א"ל רבא א"כ אתי לאערומי אלא אמר רבא שאם היתה היציא' יתיר' על השבח אין לה הוצא' אלא שיעור שבח ובשבוע' א"כ כי אמרינן דאם השבח יתר על הוצאה צריך שבועה הוי כ"ש בהוצאה יתירה על השבח דשבועה בעי. ואף לרבא דפליג על אביי לא פליג על סברתו רק אדינא מכח הפירכא דאתי לאערומא. ומפרש דמתני' מיירי נמי בשבח יתר על הוצאה ורב אסי לא בא אלא למעט הוצאה יתירה על השבח דאינו נוטל כל הוצאה וממילא צריך שבועה במכ"ש כדפרישית א"כ קשה מאי זה דמסיים רבא במילתי' ובשבועה. דשבוע' מאן דכר שמי' דמה"ת לומר דבהוצאה יתירה על השבח יהא נוטל בלי שבועה הא אתיא במכ"ש מהשבח יתר על היציאה. לזה נראה לפרש דהא בחו"מ סי' י"ד ס"ה בהרמ"א כשהסרבן צריך לשלם הוצאות אין אומרין שישבע כמה הוציאה ויטול אלא צריך לברר. ובסמ"ע ס"ק כ"ט נתן טעם למה יפה כח המוציא שלא ברשות מהמוציא נגד המסרב. אבל עדיין צריכין לברר למה יפה כח המוציא נגד המסרב דנוטל כל הוצאותיו ע"י בירור. והוצאה שלו הוי כמו היציאה יתירה על השבח דהא בסרבן ליכא שבח כלל ובהמוציא שלא ברשות אינו נוטל היציאה יתירה על השבח אפי' ע"י בירור. אבל א"ש דהמוציא נגד המסרב אף דהוציא שלא ברשות מסרב מ"מ הוציא ברשות ב"ד א"כ נהי דא"י להוציא ממון בשבועה מ"מ ע"י בירור למה יפסיד הוצאותיו דהא ברשות ב"ד הוציא משא"כ בהמוציא שלא ברשות בעל השדה דלא הי' לו רשות כלל א"כ נהי דנוטל הוצאה שיעור שבח בשבועה דלא מיקרי מוציא ממון כיון דאין הפסד לבעל השדה עי"ז מ"מ היציאה יתירה על השבח אפי' ע"י בירור אין לו דלמה יפסיד בעל השדה ואיהו דאפסיד אנפשי' דהוציא שלא ברשות כלל. לפי"ז הכא גבי בעל המוציא על נכסי אשתו נהי דמוציא שלא ברשות האשה יש לו לענין זה דאינו נוטל היציאה יתירה על השבח בשבועה מ"מ כיון דהוציא ברשות ב"ד דהא יש לבעל רשות להוציא על נכסי אשתו א"כ אם היתה היציאה יתירה על השבח נהי נמי בשבועה א"י להוציא ממון דהיינו הוצאה יתירה אבל אם יברר בעדים היציאה נוטל אף היציאה יתירה כמו המוציא נגד המסרב. ולפי"ז ה"פ הא דאמר רבא שאם היציאה יתירה על השבח אינו נוטל היציאה אלא שיעור שבח ובשבועה כלומר דוקא אם אינו מברר בעדים רק דנוטל ע"י שבועה הוא דאין לו אלא שיעור שבח משום דאין יכול להוציא ממון בשבועה ושיעור שבח לא מיקרי מוציא אבל ע"י בירור נוטל אף בהוצאה יתירה על השבח כמו בהוציא נגד המסרב וזה כוונת הרמב"ם והמחבר. וכן נראה ממ"ש המחבר בסעי' י"א בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומת שאם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר ולא חילק בין הוצאה יתירה על השבח. וה"ט כיון דאין נוטלין אלא ע"י בירור נועלין גם הוצאה היתירה כדפרישית ולפי"ז הי' א"ש דהכא במורדת כ' ג"כ הרא"ש והטור לשון בשבועה משמע ע"י בירור נוטל כל הוצאה גם ביתר על השבח וזה ג"כ כוונת הב"ש במה דסובר דנוטל כל ההוצאה היינו ע"י בירור דווקא דלא גרע מהמוצא כנגד המסרב אכן דבר זה אף כי דבר יקר בעצמו לבאר דעת הראשונים ומחבר ז"ל אבל בדברי הב"ש א"א לפרש כן שכיון לזה. ובפרט דהמחבר לא כתב לשון השבועה באם היציאה יתירה על השבח לכן המובחר לבאר דברי הב"ש ז"ל כ"ה וגם מ"ש בס"ק כ' דמשמע מרמב"ם ומחבר דנוטל כל הוצאה אפי' כשהיציאה יתירה על השבח והרי מבואר היפך ברמב"ם ומחבר שכתבו בהדיא ואם רוצה ליטול היציאה שיעור שבת משמע דיותר א"א ליטול וכן הרגישו מזה המחברים ז"ל. אבל א"ש בהקדם דברי הרא"ש והטור שכתבו אם הוציא ולא אכל ורוצה ליטול היציאה שיעור שבח מטעם דלריעותא לא תקנו רבנן וזה לכאור' תמי' דאיך אפשר דאריס לא יטול הוצא' שיעור שבח והא כתב הרא"ש דלא תקינו לבעל דלהוי אריס לגריעותא. לכן נראה דיש חילוק בזה דהיכ' דהוציא האריס מעות מזומן על השד' הוי ודאי הדין דאם נוטל ההוצאה נוטל אף כשהיציאה יתירה על השבח דהיינו בקנה במעות מזומן זרעים לזרע או עצים לעשות גדר. אבל שכר טרחתו דהיינו מה שצריך ליתן לפועל לזרוע או ליטע ודאי דאין צריך הבעל שדה ליתן להאריס הוצאה זו אם הוי יתירה על השבח כי האריס הוא למחצה לשליש ולרביע הוי זה טרחתו וא"כ אם יש שבח הרבה עולה שכר טרחתו לשכר הרבה ובליכא שבח כלל אינו נוטל כלום. וכן אם מעשה ידיו שוה עפ"י ערך עשרה נוטל האריס מחצה דהיינו חמשה זהו' ומפסיד המותר כי שכר טרחתו הקצוב למחצה בין מרובה ובין מיעט וחילוק זה הוי רק ביורד ברשות בעל השדה אבל בירד שלא ברשות דהדין דאפי' יש שבח הרבה דנוטל רק הוצאה שלו א"כ בודאי הדין דנוטל חוץ מזה שכר טרחתו מה שהי' צריך ליתן לפועל לזרוע כי מה"ת יפסיד שכר טרחתו כשיש שבח ולפי"ז דיש חילוק בין יורד ברשות דאינו נוטל שכר טרחתו הואיל דנוטל חלק בשבח אף אם יש הרבה בשבח יתר מהיציאה וע"ז כתב הרא"ש אף דבעל הוי בנ"מ של אשתו קטנה כיורד ברשות וא"כ הי' הדין דאינו נוטל שכר טרחתו אבל אם הבעל רוצה להיות כיורד שלא ברשות דהיינו ליטול שכר טרחתו שטרח בעצמו במ"י או מה שהי' צריך ליתן לפועל אף אם הי' נידון אותו כאריס לא הי' נוטל רק מחצה מהשבח אף שהוא פחות הרבה מהשבח דהא כן הדין באריס שירד ברשותו מ"מ הברירה ביד הבעל להיות כיורד שלא ברשות וליטול שכר טרחתו דלגריעותא לא תקונו לי' רבנן דלהוי כאריס. וזה נמי דעת המחבר במ"ש ואם רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו היינו דרוצה ליטול שכר טרחתו וליהוי כיורד שלא ברשות לכן שומעין לו דלגריעותא לא תיקנו לי' רבנן כסברת הרא"ש אבל לענין מעות מזומן שהוציא על השדה הוי הדין דנוטל כל הוצאה שהוציא אף כשהוצא' יתירה מהשבח דהא עשאו כאריס דעלמא דירד ברשות דנוטל כל הוצאה וזש"כ הב"ש דאפי' כל הוצאה נוטל היינו המעות מזומן שהוציא דהא ירד ברשות הוי. וכן הדין במורדת דהוי כירד ברשות דנוטל כל הוצאה אף כשהוצאה יתירה על השבח ומשמע להב"ש כן במורדות דנוטל כל הוצאה לדעת הרמב"ם והרא"ש מדכתב הרמב"ם על דין דמורדת וכן בהוציא הוצאות על אשתו קטנה משמע דהדין שוה לדין אשתו קטנה דנוטל כל היציאה דהוי כיורד ברשות והוי כאריס דעלמא דירד ברשות. ועיקר החידוש דעשאו לבעל הכל לטובתו לענין דיהא נוטל כל הוצאה הוי כיורד ברשות ולענין דיהא נוטל שכר טרחתו עשאו כיורד שלא ברשות דנוטל שכר טרחתו מה שהי' צריך ליתן לפועל או עם עשה בעצמו מה ששוה דבירד ברשות אין נותנין לו ש"ט לזה הוי מעליותא דעשאו לבעל לפעמים כיורד שלא ברשות ג"כ כסברת הרא"ש כדכתיבנא. וזה למדתי קצת בס"ד בס' ב"י ז"ל ודו"ק:

ב"ש סק"כ מ"ש להקשות דברי הרמ"א בסי' קע"ח שסותר דברי המחבר בסי' שע"ה ולא הגי' שם הרמ"א כלום. ובס' בית יעקב מיישב שם זה ע"ש:

ב"ש סקכ"א מ"ש ובסי' ק"ח ר"ל דזה הוא קושיות הש"ך בחו"מ סי' פ"ט סק"ד דכתב דהדבר מבואר בח"מ סי' ק"ח דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולזה תי' הב"ש היינו דשם בסי' ק"ח איירי דהיורשים אינן טוענן ברי אבל אם היו היורשי שכיר טוענין ברי שלא פרע נשבעים ונוטלים משום כדי חייו דשכור וחיי בניו תקנו חז"ל בטוענים ברי דנשבעים ונוטלים אבל כאן הוי הדין אף אם היורשים טוענים ברי שלא נפרע לאביהם מ"מ אינן נשבעים ונוטלים. אבל הקצה"ח סובר דגם שם לא מהני טענות ברי שלהם להיות נשבעים ונוטלין. אמנם הגאון מהר"י מלבוב ז"ל סובר דאדרבה כאן נמי מהני טענת ברי דיורשים דאף אי נימא דבשכיר לא מהני טענת ברי דיורשים שם א"ש. דהואיל דבשכיר הי' הדין דאף בשבועה לא יטול רק דחז"ל תקנו דיטול בשבועה לזה לא האמנוהו רק לשכיר ולא ליורשיו אבל כאן הוי להיפך דמן הדין הי' שיטול בלי שבועה רק דתקנו חז"ל שיצטרך שבועה ולזה ביורשים הוי לאוקמי' אדינא וכיוצא בזה מחלק הגאון מהרצ"א ז"ל בתשובתו לענין כפירת שתי כסף. בין אותם הנשבעים ונועלים היכי דמדינא נוטלים בלי שבועה ורק תקחז"ל הי' שישבעו ובין אותן שמצד הדין אף בשבועה לא היו נועלין וא"כ בודאי הי' ראוי דיהי' מהני טענת ברי דיורשים כאן ליעול עכ"פ בשבועה. ובל"ז הוי כאן א"י אם מחלתו לי הא לולי המחילה היו נועלים כל השבח רק מחמת המחילה אין נוטלים רק הוצאה וכיון דהספק על דמי הוצאה הוי ספק על דמי המחילה דמוקמינן אחזקת חיוב. לכן הדין נוטה דאם היורשים טוענים ברי כאן נוטלים בשבועה:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה