ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן פה
ב"ש סק"ד מ"ש ולפמ"ש ניחא. ור"ל דעיקר קמ"ל בשם ר"י דאינו פטור משום דלא קיבל שמירה עליו דהא מ"מ משתמש בהן אלא הפטור כאן משום פשיעה בבעלים לכן בלוקח בהמה לזמן אף דאינו מקבל שמירה מ"מ חייב בפשיעה דהוי ש"ח:
ב"ש סק"ה מ"ש ולאו נ"מ ממש הן שיאכל הפירות דז"א דהא אין לו רשות למשכון ולמכור וא"כ אין כאן פירות אלא נ"מ למ"ש בסי' צ' וכצ"ל. וכן הגי' בס' טו"ג אמנם בס' בית יעקב ביאר דברי הב"ש וז"ל. ור"ל דבסי' צ' סעיף י"ד מבואר בהג"ה דבגדי אשה אם מכרן בטל לכ"ע ואפי' למ"ד דס"ל דמטלטלין צ"ב אם מכרן קיים משום דרשאי לבלותן אבל הבגדים שלה כיון דאינו רשאי לבלות מכרו בטל וא"כ מוכח דס"ל דדין צ"ב יש לו לשאר דברים רק מחמת שאין רשאי לבלות מכרו בטל וכן בסי' ע"ז לענין מורדת יש ג"כ סברא לומר דאף דנוטל הצ"ב משום שנתנה לו רשות לבלותן ולשלם כשיגרשנה מדעתה ולכן במורדת א"צ להחזיר כדעת רש"י דף ק"ב ולפי"ז נראה דט"ס יש בדבריו וכצ"ל דהא אין לה רשות להשכיר ולהשכין והכוונה דהנה בנ"מ יש להאשה למכור בט"ה כיון שהגוף שלה משא"כ בצ"ב אין מכירתה כלום דהא אין בה שום דבר ודמי למוכר דשלב"ל. ולפי"ז בבגדים שלה כיון שפיחתו והותירו דלא חשוב הגוף שלו רק שיש לה זכות ללובשן אף בט"ה כ"ה ביאור דבריו:
ב"ש סק"ו מ"ש דדינו כשומר דא"י לסלק תוך הזמן. ולכאורה לא דמי לשומר דהוי משועבד לשמור דהוי כפועל ושפיר א"י לחזור אבל הכא דיכול להוציאן ולשמש בהן א"כ הוי המעות אצלו כהלואה בעלמא ואין על המעות אלו דין שומר רק דין שואל ולוה דיכול לחזור תוך הזמן. אמנם י"ל לפי מה דמבואר בח"מ סי' ע"ד דאפי' בלוה לזמן במקום דהזמן גם לטובת המלוה דא"י לחזור בו וא"כ הכא הזמן ג"כ לטובת האשה דהא אם יהי' נ"מ יהי' לבעל פירות ולא יהי' אחריותן עליו וכשיהי' צ"ב יהי' עכ"פ אחריותן עליו וטובת האשה היא הזמן וממילא הבעל א"י לחזור תוך הזמן משא"כ בלוה דמסלק להמלוה תוך הזמן המלוה יאכל הפירות מהמעות וכ"מ בס' ב"י בשם הפלאה:
ב"ש סק"י מ"ש ושם במלוה לא אפשטא ואפ"ל דיש לחלק דכמלוה דהוי הדין בסע"ג דאין המלוה יכול לתבוע חובו בתוך הזמן וא"כ מה היה למלוה לעשות בעת נשואין שלה לכן חיישינן דלא יהא פסידא למלוה. אבל בשאלה דהדין דיכול המשאיל להחזיר תוך הזמן והוי למשאיל למחות שלא תמסור לבעלה או הו"ל ליקח מידה כדי שלא תמסור לבעלה וא"כ המשאיל אפסיד אנפשי' ולכן לא חיישינן לפסידא דמשאיל. וכ"מ בתוס' שכ' דאם ירצה לא שאילן. ור"ל דהא היה יכול המשאיל לחזור בתוך הזמן ג"כ כמ"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש אבל בנצ"ב א"צ הרשאה ולפ"ז אפ"ל דיש נ"מ ג"כ למ"ש לעיל בדין בגדי אשה דמה הנ"מ בין נ"מ לנצ"ב לפ"ז יש נ"מ לענין אם רוצה הבעל לדון עם אחד על בגדי אשתו יש נ"מ אם הוי בגדי אשתו נ"מ צריך הבעל הרשאה מאשתו דהא לא שייך פירות גבי בגדי אשתו אבל אם הבגדי אשתו הוי נ"מ נצ"ב א"צ הרשאה ממנה:
ח"מ סקי"ח מ"ש נראה בחלוקה ראשונה. ר"ל מ"ש המחבר תחלה דאם מכרה הכתובה בטובת הנאה:
ב"ש סקי"א מ"ש דלהרא"ש דהוי שמירה בבעלים י"ל דפטור אפי' בהודיעה. ולכאורה תמוה הא קיי"ל כר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים ראשונים. ומבואר בש"ס דלר"י לא אמרינן דפטור משום שמירה בבעלים כה"ג. והש"ך תמה בזה ג"כ על הרא"ש דפטור משום שמירה בבעלים הא לר"י לא מהני כמבואר בחו"מ סי' שמ"ו. ואפשר דכוונת הב"ש כאן דדוקא בסיפא בעילי' עליו לחיובו כגון ששכרה והשאילה בזה שייך לומר כיצד הלה עשה סחורה בפרתו של חבירו ובודאי אדעתא דבעלים השאילו ובודאי מעיקרא השואל נתחייב לבעלים והן הן הבעלים שהשאיל אבל היכי דלא עליו לשמירתו דהחיוב נשאר עלי' אדעתא דידי' מסרו לשמור נגד זה חשיב שומר ראשון בעלים של השומר השני כ"מ בס' ב"י ז"ל:
ב"ש סקט"ז מ"ש כתבו תוס' אם מכרה הכתובה בטובת הנאה אין לו פירות מן ט"ה. וזה מבואר בש"ס ט"ה לאשה ואין לבעל פירות. ומה דהביא בשם תוס' להורות דאינה צריכה ליקח קרקע בעד הפירות כמבואר בתוס' כי פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן ואף אם קנתה בעצמה מדמי ט"ה קרקע הוי הפירות מהקרקע שלה לגמרי לז"כ דכן מוכח בש"ס דפריך ותזבין לכתובתה בט"ה ותתן לנחבל ואי ס"ד דיש לבעל שום זכות בט"ה לענין פירות איך יכולה ליתן לנחבל דבר שיש לבעלה פירות בדמי ט"ה של כתובתה א"ו שאין לבעל שום זכות בדמי ט"ה כלל לענין פירות. ולכן יכולה ליתן ולמכור הכתובה לאיש אחר במכ"ש להנחבל בדמי חבלתה. ומיהו כבר תמה עליו הבית מאיר ז"ל דמאי ראי' זה מדיכולה ליתן לנחבל הא אף דיש לבעל בדמי ט"ה שום זכות לענין פירות מ"מ יכולה ליתן להנחבל דאטו אינה רשאי האשה לאכול כל הט"ה של כתובתה ומ"מ אם ישנה בעין בודאי יש להבעל זכות בהט"ה לענין פירי וא"כ לא גרע מה שנתנה להנחבל ממה שהיתה אצלה כל ט"ה. אבל אם מכרה לאחר הכתובה בט"ה י"ל דיש לבעל זכות בט"ה לענין פירות כמו אם אכלה הט"ה והותירה מדמי ט"ה וקנתה קרקע דמי יכחיש זה לומר דלא זכה הבעל בט"ה זה בהקרקע שקנתה. וא"כ פירכת הש"ס עולה שפיר ותזבין ותתן להנחבל. דהא היא חייבת הוי כמו אם אכלה דלא נמצא שום שיור וזכות לבעל. אבל אם ישנה בעין בודאי יש לבעל פירות בט"ה של כתובתה. ובל"ז יש לדחות הראי' זו דהא אף דנימא דיש לבעל חלק בפירות ט"ה מ"מ פריך הש"ס שפיר ותזבין ותתן להנחבל משום דהנחבל הוי בע"ח מוקדם דהא ראי' דהדין דיצטרך למכור הכתובה וליתן להנחבל וחיוב של בעל הוי רק לאחר מכירה וחיוב של נחבל הוי מיד שחבלה בו. ולבעל אין לה שום חיוב עליה למכור הכתובה בט"ה וליתן לו הפירות. אבל אם מכרה סתם לאיש אחר בודאי יש לבעל זכות בע"ה לענין פירות וכן העיר בזה בס' כתובה. וגם מה שהביא הב"ש מהא דסי' קי"ח דבע"ח גובה אפי' הלוה לה אחר נשואין גובה ממתנה זו וא"כ בל"ז אין ראי' דלפ"ז י"ל דגם אם יש לבעל זכות בפירות מ"מ פריך הש"ס שפיר ותזבין דהנחבל הוי בע"ח ויכול לגבות גם ממתנה שנתן הבעל שיש לבעל פירות הגם דהב"ש שם תמה ע"ז מ"מ אין ראי' כאן לדינו כמ"ש:
ב"ש סקכ"א מ"ש דבטוען שמא המעות הם בחזקת נ"מ. והטעם בזה דבשלמ' בטוען ברי שהן שלו לגמרי והואיל שהן טמונים דאיכ' ריעות' מדהטמין דדמי לדררא דממונא שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם דמועיל תפיסה. ולכך כשהן בידו שתקף בידו ממנה לזה נאמן בטוען ברי אבל בטוען שמא לא מהני תפיסה אבל בגלוים הוי חזקה דודאי הן שלה לגמרי מדלא תבעה כשידע מהם וכשהן בידה מהני תפיסתה:
בא"ד מ"ש דאל"כ איך הקשה רבינו שמשון הובא בהרא"ש פח"ה על מעות גלויים יאמר נמי דכוונתו היה להוציא המעות מתחת ידה ומזה הוכיח דלא כהנ"י שהביא אח"ז דס"ל דמעות גלוים לא הוי רק בידוע שהי' לה המעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהן. ואי ס"ד כהנ"י מה הקשה ר"ל הנ"ל דבמעות גלוים נמי יאמר להוציא המעות הי' דעתו הא להנ"י הוי הפירוש מעות גלוים שהי' ידוע שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות ואיך יאמר בהם דכוונתו להוציא המעות הא המעות אין שייכים לו כלל א"ו מוכח מדברי ר"ש בקשייתן דלא ס"ל כפירוש הנ"י הנ"ל. אלא ס"ל לר"ש הנ"ל מעות גלויים כפשיטי' ולזה הקשה שפיר דיאמר דהי' דעתו להוציא המעות מתחת ידה ולא למכרה לה כמו המעות טמונים כמבואר שם עיי"ש:
בא"ד מ"ש והנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע ואין לפרש בדברי הנ"י דגם במעות שהם תחת ידה צריך שיהיה ידוע שהיה לה ממון מיוחד שאין לבעלה רשות בהן. דא"כ אין הפרש בין מ"נ לאין מ"נ ובשעת מבואר ההיפך דלא איירי דצריכה להביא ראי' שהי' לה ממון מיוחד רק במ"נ רק כוונתו דהנ"י אם תפס הבעל צריך שיהיה לה עדים שהי' לה ממון מיוחד ולכך לא קנתה שיכול לומר להוציא מידה נתכוונתי והא דאמר גבי מעות טמונים משום גלוי זוזי ולא אמר' דלהוציא מידה נתכוין דטעם זה מועיל גם בגלוים כ"ז שלא הביא ראי' נראה דבטמונים אפי' שטוען הבעל שמא או אפי' הבעל מודה דאינו שלו מ"מ יכול לומר לגלוי זוזי הוא דבעי שלא קנתה אפי' בתורת נ"מ ובגלוים כשמודה דאינו של קנתה בתורת נ"מ רק כשתקף בידו נאמן לומר שהן שלו לגמרי וצריכה שתביא ראי' שהי' לה ממון. ואפי' מביאה ראי' שהי' לה ממון שהן שלה לגמרי מ"מ אוכל פירות כיון דלא פירשה כמבואר בש"מ בב"ב ע"ש:
ח"מ סקכ"ו דהביא ג' שיטות בדין זה. דהר"ן בפרושו להרמב"ם מיצע הדרך דרב ושמואל פליגי בזה דרב ס"ל דהא דנקט המתני' ע"מ שאת נותנת לתוך פיך הוא דוקא דאז לא קנה הבעל אף דיד האשה כיד בעלה מ"מ אין יכול הבעל לזכות כיון דגם לה לא נתן רק לתוך פיה ושמואל סובר דמה דנקט המתני' לתוך פיה היא לאו דוקא ומהני נמי דלא קנה הבעל גם באומר ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצ' עשי ואיך יכול הבעל לזכות שלא ברצונה הא גם לא נתן רק מה שתרצה לעשות והמחבר סדר הדברים בדעת הרמב"ם בדרך ל"מ דאם נותן התנה בענין פרטי בודאי לא קנה הבעל אלא אף אם אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצ' עשי נמי לא קנה הבעל אבל הר"ן בעצמו ס"ל דלשמואל מהני דלא קנה הבעל גם באומר ע"מ שאין להבעל רשות בהן בלבד או בע"מ שתרצ' עשי דקיי"ל כרבנן דלא אמרינן דיד האשה כיד בעלה ורב ושמואל לא פליגי בפירוש המתני' דגם שמואל מודה דהמתני' בדוקא נקט ע"מ שאת נותנת לתוך פיך רק המתני' אזיל לר"מ ואנן קיי"ל כרבנן. ודעת הרא"ש ור"ת דלא מהני רק אם אמר ע"מ שאת נותנת לתוך פיך אז לא קני הבעל וא"כ אם הם ביד הבעל יכול לומר קים לי כהרא"ש ור"ת הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סקכ"ג מ"ש דמוכח מהרא"ש דס"ל באומר ע"מ שאין לבעלה רשות ומה שתירצ' עשו דיורש אותה בעלה דלא כבעה"ת מדהקשה אהא דאמר הש"ס ואם מתה יחזיר לבעלה אמאי יחזיר לבעלה ולא חיישינן דלמא הנותן התנה ע"מ שאין לבעל רשות בה א"ו דיורש אותה. ומזה הוי נמי זו הוכחה גם באומר ע"מ שאין לבעל רשות בה ומה שתרצי עשי דנמי יורש אותה בעלה זו המתנה דאיל"ה ליחוש דילמא אמר ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצי עשי דאין הבעל יורש אותה והדק"ל אמאי אם מתה יחזיר לבעלה א"ו גם בזה יורש אותה דלא כבעה"ת אבל הגאון מהר"פ ז"ל תמה עליו דמאי ראי' הוא זה דלא ס"ל לרש"י והרא"ש כבעה"ת דילמא ס"ל כבעה"ת דאם התנה ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשי אינו יורש זה המתנה בעלה ומ"מ אין חשש דילמא אמר הנותן ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשי דאם אמר כן אף לדידה לא הוי המתנה דהא לא נתקיים התנאי דע"מ שתרצי עשי שתהי' נותנות לתוך פיה או שתלבשו בהם וממילא אם מתה הדרא המתנה להנותן וא"כ זה החשש הוי נגד החזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו. לזה לא חיישינן דהתנה הנותן תנאי דהוי נגד החזקה לכן אמר הש"ס שפיר דאם מתה יחזיר לבעלה אבל בידוע שהתנה הנותן ע"מ שאין לבעל רשות רק מה שתרצי עשי או ע"מ שאת נותנת לתוך פיך בזה ודאי ס"ל להרא"ש כבעה"ת דאינו יורש אותה אלו דבריו ז"ל. אמנם א"ש דהא צריך להבין לשון הרא"ש שכתב ולא חיישינן שמא נתן לה ע"מ שאין לבעל רשות דמשמע דאם הי' חיישינן דנתן לה ע"מ שאין לבעל רשות לא היה הדין דיחזיר לבעלה אם מתה דלא קנה הבעל הא באמת מבואר בהרא"ש דגם בהתנה ע"מ שאין לבעל רשות בה קנה יתהון בעל רק בהתנה ע"מ שאין לבעל רשות רק שאת נותנת לתוך פיך אז לא קנה הבעל. א"ו דהרא"ש קיצר בלשונו וע"כ הוכחתו כ"ה דמדקאמר הש"ס דאם מתה יחזיר לבעלה וע"ז כ' הרא"ש ולא חיישינן דלמא אמר הנותן ע"מ שאין לבעל רשות רק שאת נותנת לתוך פיך לבד דלא קנה הבעל בודאי וע"ז הוכיח הרא"ש דלא חיישינן לזה דאף דהתנה זה לא קנה הבעל בחיי' לפירות מ"מ אם מתה יורשה א"כ הרי מבואר מהרא"ש דלא כבעה"ת דס"ל דאינו יורש אותה בהתנה ע"מ שתרצי עשי ומהרא"ש מבואר דס"ל דגם בהתנה ע"מ שאת נותנת לתוך פיך מ"מ יורש אותה וחד הוכחה לשניהם וא"כ דברי הב"ש ז"ל עולים יפה כדכתיבנא. אבל דברי הרא"ש בעצמם תמוהים אמאי יורש אותה הבעל הא באמת באם אמר הנותן ע"מ שאין לבעל רשות בה וע"מ שתרצי תעשי או שאת נותנת לתוך פיך והשתא דמתה הדרא לנותן דהא גם לה לא נתן רק אם נותנת לתוך פיה וממילא אם מתה הדרא לנותן דהא לא נתקיים התנאי כסברת הגאון מהר"פ ז"ל וכן דעת הגאון מחנה אפרים ז"ל בהלכות נדרים דלאותן הפוסקים כרב דבעינן שיאמר ע"מ שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל אוכל מהן דגזל הוא בידו דהיא עצמה ג"כ לא קנתה אלא עד שתתן לתוך פיה וכזה מבואר בשעה"מ וז"ל וכן נראה שכן דעת **(קושיא זו היקשה מחנה אפרים עיין שע"ה פ' ז' נדרים הלכה י' אדרבה דעת המאירי בהיפך ע"ש שע"ה לדעת הרא"ש כדעת המאירי ול"ק קושי' מ"א:)** המאירי ז"ל שכתב בפ' בן סורר ומורה הובא דבריו ז"ל בש"מ כ"י גבי האי דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופריך הש"ס אמו מנא לה מה שקנה אשה קנה בעלה ואוקמי באומר ע"מ שאין לבעל רשות כתב וז"ל וממה שכתבנו אתה רואה שמה שאומר כאן דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן לדעת גדולי הפוסקים דס"ל כרב ואתה צריך לפרשה שפרט מה שאתה נותנת לתוך פיך והשתא קשה טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נותנת לפיה ובא הבן וגזלה מידה נמצא שלא קנאתה אמו למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו וכן מבואר בריטב"א בקידושין שכתב בהדיא דההיא דבן סורר ומורה א"א לאוקמי בהכי מטעם שכתבנו. אלו דבריו ז"ל. הרי מבואר מדבריהם דאם לא קיימה האשה התנאי לא קנאתה האשה למפרע וא"כ השתא דמתה ולא קיימה התנאי הדרא לנותן ואמאי ס"ל להרא"ש אם מתה יורשה ובפרט לפי מה שביאר הריטב"א בפ"ק דקידושין דף כ"ג וז"ל הטעם דלא מהני ע"מ לחוד דלא יקנה הבעל דלא הוי כשאר תנאי אם תעשה כך או לא דזה לאו הוי תנאי רק שיורי משייר לנפשי' דהיינו אותו כח שיש לבעל באותה מתנה רוצה להפקיע מידו וזה לא מהני כיון שמזכה אותו בכל כוחות המתנה להיות שלה בזכיה גמורה א"כ דבר זה ממילא להיות הכח ביד הבעל לקנות ולאו כל כמינה להפקיע כוחו. אמנם אם אמר ע"מ שתלבשו אז הוא מחסר לה כל כחות המתנה עצמה שלא תזכה בה בשום זכי' ולא יהי' לה כח בזאת המתנה רק ללבוש בהן וזה יכול לעשות דמי יכריחנו כיון שאינו רוצה ליתן לה ולזכותה יותר מזה וא"כ גם הדבר שיהא זוכה בה הבעל אין בה דהא גם זה מכוחות המתנה שבדבר שהוא זוכה בה יש בה כח להקנות לבעלה והא כאן חיסר ממנה כל כוחות המתנה רק ללבוש ואפי' בזה מה שתלבש היא בעצמה ולא שיהא כח בזכותה שיהא הבעל זוכה וה"ה כל דבר מיוחד מהני רק באמר ע"מ שאת נותנת לתוך פיך עדיף טפי דמהני אף לר"מ דבשאר דבר מיוחד י"ל דמ"מ זוכה בה הבעל באותה פורתא שהאשה זוכה בה דהיינו באומר מה שתלבש דהדבר נשאר בעין כיון דיד האשה כיד בעלה כגוף אחד דמיין וכל מה שמזכה לה כאלו נותן ליד הבעל ממש ואפילו באותו קנין מועט דאמר לה ע"מ שתלבשו גם בזה זכה הבעל מיד וכשהוא נותן לאשה ללבוש בהן הוי כאלו נותן לבעלה ללבוש מהן חוץ ממה שאמר ע"מ שאת נותן לתוך פיך דבאותה שעה אינו בעין במה יזכה הבעל לכן מהני גם לר"מ הובא דבריו בס' עצי לבונה מאאמ"ו הרב ז"ל ביו"ד סי' רכ"ב ס"א והאריך בזה בשם הש"ב הרי מבואר מכל אותן הפוסקים דאם אמר ע"מ שאת נותנת לתוך פיך אין ביכולת של בעל לזכות בהן וממילא אם מתה אינו יורשה דהדרא לנותן א"כ הדרא קשיותו על הרא"ש דממ"נ אי כוונת הרא"ש דמ"ש דלא חיישינן דילמא אמר הנותן ע"מ שאין לבעל רשות בלבד קשה מה הריעותא דהי' אנו חוששין לזה הא הרא"ש לשיטתו דס"ל דאם אמר הנותן ע"מ שאין לבעל רשות ואפי' אם הזכיר ע"מ שאם תרצו תעשו קנה יתהון בעל וא"כ בודאי יורשה וא"כ מה זה שכ' דלא חיישינן הא אפי' אי חיישינן לזה נמי שפיר הדין דש"ס אם מתה יחזיר לבעלה אע"כ כוונת הרא"ש במ"ש דלא חיישינן דילמא אמר ע"מ שאין לבעלה רשות בה איירי דסיים הנותן רק מה שאת נותנת לתוך פיך ולזה סיים הרא"ש דמ"מ לא חיישינן. דאפי' אי אמר הכי אם מתה יורשה א"כ קשה אמאי יורשה הא המתנה הדרא לנותן אם מתה דהא גם היא לא זכתה אם לא קיימה התנאי כדכתיבנא. ואפ"ל דס"ל להרא"ש דהנותן לא רצה לסלק להבעל רק דלא יזכה בחיי' אבל לאחר מותה לא איכפת לי' אם הבעל יורשה והבעה"ת סובר דרצה לסלק להבעל מכל וכל שלא יזכה הבעל בה גם לאחר מותה. אבל לפי"ז קשה דהא גם להרא"ש אם ידוע בפירוש דהי' דעת הנותן לסלק לבעל מיורשה ג"כ דאינו יורש אותה א"כ אכתי קשה אמאי לא חיישינן דלמא דעת הנותן הי' לסלק להבעל מירושה ג"כ לאחר מותה דלא יזכה הבעל בזה המתנה כלל ואמאי אם מתה יחזיר לבעלה ואמאי כתב הרא"ש דלא חיישינן. שוב מצאתי בס' ב"י כיון דאין תפיסה מוכחת ע"ז מודה הרא"ש דלא חיישינן דבחזקת נ"מ הן לירושה דבעל הוי יורש ודאי מה"ת ניחוש לשמא יש יורש אחר דאין ספק יורש יוציא מידי ודאי יורש ולזה לא הדרא לנותן דהוי ספק יורש והאריך קצת בזה ואפ"ל לפמ"ש האבני מלואים ז"ל בתחילה להסביר וז"ל דאפשר מה שהתנה מה שאת נותנת לתוך פיך אין זה מדרך תנאי. אלא כוונת הקנאה היינו שאומר הנותן אני נותן לך מעתה ומעכשיו המעות הללו מה שאת נותנת לתוך פיך וא"כ אינו נותן לה אלא לאכילה וכיון שקנתה לאכילה אפי' עדיין לא אכלה דידה הוי לאכילה והו"ל משל אמו. ולא גרע מהא דמוקי לה ב"פ בס' בדמים המיוחדים למזונות דהוי משל אמו. ופירש"י כיון דחייב לה מזונות ויחדם לה מזונות הו"ל שלה והתם אינו שלה רק לאכילה וחשיב דידה כיון דחייב לה מזונות כנ"ל כ"ש הכא דכבר הקנה אותן לה שיהי' שלה מעכשיו לאכיל' וקנתה המעות לאכילתה וא"כ הו"ל דידה ממש אלו דבריו ז"ל ולפי"ז לא הדרא לנותן דהא קנתה את המתנה בחיי' אף אם לא אכלה ולכן שפיר אם מתה יורשה. וא"ש דעת הרא"ש גם בע"מ שאת נותנת לתוך פיך הדין אם מתה יורשה כסברת האבני מילואים הנ"ל והרבה ראו עיני בזה בס"ד וקצר המצע מהשתרע לזה קצרתי ודו"ק ב"ש סקכ"ז מ"ש אבל מה שמחלק בהג"ה בין מעות טמונים לגלויים לא מצינו חילוק זה ועיין באו"ת סי' ס"ב ס"ק ס"ד דמתרץ זה. וגם בס' הפלאה מתרץ זה:
ב"ש סק"ל מ"ש דלא אמרינן מיגו היכי שהמיגו מגרע טענתו דהא לפי טענתו אינו יורש אותה ור"ל דהבעה"ת אזיל לשיטתו דס"ל באומר ע"מ שאין לבעל רשות בהן אינו יורש אותה כמוזכר לעיל בס"ק כ"ג דעתו אבל אי הוי טענה אותה נתת לי הי' יורש אותה א"כ הוי המיגו מגרע טענתו והיינו דהבעה"ת ס"ל דהלכת' כשמואל בפ' בתרא דנדרי' דלא קנה הבעל לא לפירו' ולא ליורש' מיהו כבר השיג הש"ך ז"ל בחו"מ סי' ס"ב סק"ה וז"ל ואינו מוכרח לפע"ד די"ל דגם שמואל מודה דמ"מ יורשה דלא עדיף מאלו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך עד עולם דמ"מ יורשה ונתבאר בא"ע סי' צ"ב אלא דמ"מ יכול המודר ליתן לבתו משום דחתנו לאו מיני' קא זכי דהא יהיב לה ע"מ והרשות בידה שלא להניח כלום. ואם מתה הוא יורש רק ממנה ולא מחמי'. אלו דבריו ז"ל והאריך בזה שם. אמנם להרש"י והרא"ש דס"ל לעיל דיורש אותה גם בע"מ שאין לבעל רשות בהן צ"ע דתהי' נאמנת לומר נתנו ע"מ שאין לבעל רשות במגו אתה נתתה לי דהא לדבריהם אין המגו מגרע טענתה כקושית הבעה"ת ולפמ"ש בסמוך א"ש עיי"ש:
בא"ד מ"ש ונ"מ אם מת בעלה כבר נאמנת על טענתה דמתנה נתנה לה במיגו דהבעל נתן לה דהא השתא אין המיגו מגרע טענתו. וכ"מ בש"ך סברא זו לדעת בעה"ת והתמי' מורגשת במבטא דהא לאחר מיתת בעלה ליכא העזה וא"כ גם אם טענת הבעל בעצמו נתן לי במתנה אינה נאמנת דלא שייך סברת הרב המגיד דאינה מעיזה וכבר הרגיש בזה אאמ"ו הרב ז"ל בספרו מע"ג והניח בצ"ע עיי"ש:
בא"ד מ"ש והוא באה להוציא. ור"ל והדרא סברת הש"ך דהוי אצלה מיגו במקום חזקה לז"כ א"כ היה השבועה מוטל על הבעל לפעור. ואמאי כתב המחבר דהיא נשבעת. א"ו דכל שהוא תופסת הוא נקראת מוחזקת וא"כ כשיש לה מיגו תהי' נאמנת להחזיקה מה שבידה. ולפי"ז דודאי אינה נקראת מוחזקת אינה נאמנת גם לדברי הב"ש דהוי מיגו במקום חזקה ואינה יכולה להוציא וא"כ אמאי כ' הב"ש בסי' קכ"ח דגם בנו"נ נאמנת לומר מתנה נתנה לי ע"מ שאין לבעל רשות במיגו קשה הא הוי מיגו במקום חזקה ואף דהב"ש כתב דאעפי"כ הוא תופסת א"י מנ"ל הא בזה יש חילוק בין נו"נ דהוי החשש שמא ממון זה היא של בעלה וא"כ עיקר הממון לאו שלה ובזה לא שייך חזקת ממון כיון דאנן אמרינן דבודאי או עכ"פ קרוב לודאי שגנבה הממון משל בעלה אבל באינה נו"נ א"כ בודאי אין זה הממון של בעל רק שאנו מספיקין אי יש לבעל זכות ג"כ כמו בשאר נ"מ דהבעל אוכל פירות לזה שייך שפיר להעמיד הממון בחזקתה היכי שהיא תופסת אבל לא בנו"נ וא"כ גם על אתה נתת לי בעצמו ג"כ אינה נאמנת דהסברא דא"י להעמיד לבד לא מהני רק בצירוף הואיל דהוא מוחזקת בודאי ומכ"ש דתהי' נאמנת לומר מתנה נתנו לו במיגו דאתה נתתי לי או במיגו אחרת דהוי מיגו במקום חזקה כמ"ש:
בא"ד מ"ש ואפשר הג"ת ס"ל ר"ל דממ"נ נסתלק קושית הבעה"ת דהא עיקר הטעם דנאמנת על אתה נתת לי משום דא"י להעיז והאיך שוב יכול לומר דלהימן לה במיגו זו הא אמרינן דא"י להעיז אלא תאמר דמ"מ יכולה להעיז א"כ אתה נתת לי ג"כ אינה נאמנת דהא חזינן דיכולה להעיז. ובסברא זו מתרץ אאמ"ו ז"ל קושית הפ"י שהקשה על רש"י דפירוש דכ"ה פטור משום דאין אדם מעיז הא בעלמא אמרינן מיגו דהעזה ולהנ"ל א"ש דהא עיקר דמאמינין לו בכו"ה מטעם דא"י להעיז וא"כ האיך אמרי' שוב מיגו זו דהוי העזה דהא באמת א"י להעיז ומתרץ בזה קושית אחרות בח"מ וגם לשון זה מבואר בש"ך ועליו לק"מ דאזיל לשיטתי' דפירש דין זה משום מיגו ובדליכא עידי ראי' אבל להב"ש דכתב כהה"מ בדלית לה שום מיגו כ"א מטעם העזה פשיטא דלאחר מותו בל"ז ליכא נ"מ כסברת א"א ז"ל כמ"ש:
ב"ש ס"ק ל"ג מ"ש דאע"ג דאם נפל פירות קי"ל דימכר ש"ה דאחר שיאכל הפירות כלה הכל אבל כאן יש חלב אחר. ולכאורה קשה דא"כ אם הכניסה לו עז לחלבה רק על שנה א' דאם יאכל כל החלב של שנה זו ג"כ אכלה הכל לכן נראה כוונתם כ"ה כדכתב הר"ש בשם הראב"ד וז"ל הטעם כיון דבמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פרי ולפי"ז החילוק פשוט כמו שמחלק רש"י בכתובות דע"ע ד"ה וחכמים אומרים וז"ל מקום הגומא יהי' לה לקרן ומזה יאכל הבעל עד שיכולו לזה פרי ול"ד לכספים ופרותיו דכל פרוטה ופרוטה דכל שאין עושה פרי הוא קרן לעצמו. וא"כ ה"נ בשלמא החלב והגבינה והגיזה הואיל דמקום החלב והגיזה קנו המקום ההיא קרן והחלב הוא פריו והרי יאכל מהקרן משא"כ בנפלה לו פירותיו כל פירי ופירי כיון שאינו עושה הוי כקרן לעצמה וכיון שאוכל פריו הוי מכליא קרנא וזה ג"כ כוונת הב"ש במ"ש דאחר שיאכל הפירות כלו הכל אבל כאן יש חלב אתר כלומר כיון שאוכל החלב עדיין נשאר מקום החלב ועושה חלב אחר ממילא נקרא החלב פירי כיון דבשעה שנוטל החלב ממקום החלב נקרא החלב פירות כיון דבשעה שנוטלו עדיין מקום החלב שהוא הקרן הוא שלו וכ"מ בס' ב"י עיי"ש:
ב"ש סקל"ד מ"ש ברישא פליג רשב"ג ר"ל והלכה כרשב"ג דכ"מ דשנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ובסיפא פליג ר' ואין הלכה כר"י אלא כת"ק ולפום ריהטא הדבר תמוה דלגירסתו דגריס ר"י בסיפ' א"כ מאי פריך רב יוסף הרי עבדים ושפחות כשדה שאינה שלה דמי ופליגי הא ר"י לא פליג ברישא וא"כ י"ל כאוקומתי' דרב דבשדה שאינה שלה דהוי מכליא קרנא ר"י נמי מודה דאינה יכולה לעכב עליו מלמכרו משום שבח ב"א והא רב לא קאמר רק דר"י נמי מודה דיכול למכרו בלי רשות ומאי פירכא דרב יוסף דהא אינו מבואר ברישא דר"י פליג בשלמא להך גירסא דגרס רשב"ג בסיפא כגירסת הרא"ש וא"כ דרב מוקי בשדה שאינה שלה מודה רשב"ג דימכור היה פירכת ר"י שפיר דהא ברישא בעבדים הוי כשדה שאינה שלה ומ"מ פליג רשב"ג ואמר דלא ימכור משום שב"א והאיך קאמר רב דד"ה מודים בשדה שאינה שלה דימכור אבל לגירסת הרמב"ם תמוה דלא שייך כלל פירכת רב יוסף. ועוד תמוה הא להרמב"ם דבזתים מוכרין ובעבדים אין מוכרין מאי פריך רב יוסף הא חזינן דפליגי הא באמת הדין כך וא"כ נשאר על הרמב"ם פירכת הש"ס מאי שנא דבזתים מוכרין ובעבדים דהוי כשדה שאינה שלה מ"מ אין מוכרין כפסק הרמב"ם אמנם א"ש דלכאורה צריכין להבין הכל טעמא מאי פסק הרמב"ם בסיפא כת"ק וכבר עמד בזה הפרישה. וע"כ צ"ל דהרמב"ם הוכיח דהלכה כת"ק בסיפא מדלא פליג רשב"ג ג"כ בסיפא לומר דלא ימכר משום שב"א א"ו סובר רשב"ג בסיפא דימכר וא"י לעכב משום שב"א ולפי"ז פריך הש"ס שפיר דלרב דפירש הטעם בסיפא בשדה שלה ולכך פליגי אבל בשדה שאינה שלה ד"ה מודים דימכור וא"כ י"ל דלכך לא פליג רשב"ג בסיפא ולומר דלא ימכר משום שב"א משום דרשב"ג מודה בסיפא דימכור דהוי מכליא קרנא בשדה שאינה שלה ולזה פריך רב יוסף על רב דא"א לומר הטעם כן דהא חזינן ברישא בעבדים דהוי כשדה שאינה שלה ומ"מ פליג רשב"ג וסובר דלא ימכור משום שב"א ואמאי לא פליג רשב"ג ג"כ בסיפא לומר דלא ימכור וא"כ לא קאי האי ופליגי על ר"י אלא קאי על רשב"ג דהא חזינן דרשב"ג פליג ברישא לכן מוקי רב דעיקר הפלוגתא בסיפא בשדה שאינה שלה ומ"מ ס"ל לת"ק דימכר ופסק הרמב"ם כוותה דרשב"ג מודה בסיפא דימכור דלא שייך שב"א בזיתים דאין נמכרין אבל בעבדים דהן קיימין ועומדין שייך יותר לומר דיש שב"א לזה סובר רשב"ג ברישא דלא ימכר וכ"מ בפרישה סברא זו וא"כ א"ש דעת הרמב"ם ודו"ק:
בא"ד מ"ש לפי"ז עז ושאר דברים ושעור דבריו כ"ה דמתרץ דלא יקשה על הרמ"ה דס"ל דאף האשה יכולה לכוף לבעלה למכור בעבדים ושפחות זקנים. אמאי בהכניסה עז לחלבה הוי הדין דאין האשה יכולה לכוף לבעלה למכור כמבואר בח"מ ס"ק ל"ד מזה לכן כתב דסברת הרמ"ה דחז"ל השוו מדותיהן היכא דוקא דהבעל יכול לכופה כדי למכור אז גם היא יכול' לכופו כדי למכור משא"כ עז שניהם א"י לכוף זא"ז אבל דעת התוס' דחז"ל שקדו על טובת הבעל יותר לכן הברירה ביד הבעל:
ח"מ סקל"ה מ"ש אבל לפמ"ש הרמב"ם ר"ל דאם נפל קרקע רק לפירות כל ימיו דהיינו דקל לפרותיו והי' בעת נפילה נמי עליו פירות מחוברים נמי שלו:
ח"מ סקל"ט מ"ש ומכ"ש ולד ולד שייך לבעל והלשון דכתב ומכ"ש הוא תמוה דמאי הוא כ"ש הא מצינו דלהרי"ף הוי בולד ולד שייך להאשה כמבואר בב"ש ס"ק ל"ז. בשם הרי"פ ומצאתי בס' אבן פינה דעמד בזה. וביאר דה"פ דהא בדף ע"ט פליגי דלרבנן ולד שפחת מלוג לאשה וחנינא סובר דלבעל. וטעם פלוגתתן דרבנן סברי דחיישינן למיתה ופירש"י דלמא תמות האם ויכלה הקרן וחנינא לא חייש למיתה. ולשיטת התוס' והרא"ש דפירא מפירא מגופא זכה הבעל י"ל דולד ולד שפחת מלוג לרבנן נמי לבעל דהא כתב הרא"ש בשם בה"ג דאם מתה האם קודם שמת הולד נעשה הולד קרן שלה האשה במקום האם. ולפי"ז גם אף אם תמות האם לא יכלה הקרן ולמיתה דתרי לא חיישינן כמבואר ביומא. ולז"כ הח"מ ומכ"ש ולד ולד דבזה אף לרבנן הוא של בעל כנ"ל עיי"ש:
בא"ד מ"ש ודין הכפל שלא זיכו אותו לבעל מ"מ יש נ"מ אם תפסה זכת' והלשון מגומגם קצת דמשמע דאם זכה הבעל בכפל הי' מוציא מידה. ואדרבה דאם הי' של בעל לא הי' מהני תפיסה ואיפכא הו"ל לומר דאם תפס הבעל האשה מוציא מידה דאע"ג דהכפל היא של אשה מ"מ כיון דהפירות מהם היא לבעל כמבואר בתוס' פ' החובל דף פ"ט ד"ה פירא דפירא א"כ אין צריך הרשאה אם תפס מעות מזומנים לכ"ע כדאיתא לעיל ס"ד בהג"ה וגם שאר מטלטלין לדעת רוב הפוסקים ושפיר י"ל דמהני תפיסתו כ"מ כס' אבן אין פינה ז"ל עיי"ש:
ב"ש סקל"ח מ"ש גם נשמע מהרי"ף. להבין דבריו אעתיק מקור הדבר. דבש"ס כתובות דף ע"ט איתא אמר ר"ז משמי' דר"י הגונב ולד בהמת מלוג הוי הכפל לאשה מ"ט פירי תקינו לי' רבנן פירי דפירי לא תקינו לי' רבנן. והקשה הרי"ף דלקמן מבואר לעולם הוא אוכל פירי פירות וזו היא ג"כ קושיות התוס' והרא"ש ד"ה פירי ותירץ הרי"ף דהתם בהכותב איירי שמכר הפירות וקנה בהם קרקע לכך יש לו פירי פירות כיון דלא אכל פירי דינא דליאכל פירי דפירי אבל הכא דשקיל פירי לא שקיל הכפל דהוא פירי דפירי והיינו דהא יש לו גוף הולד עצמו לכן אינו נוטל פירי דפירות דהיינו הכפל ולז"כ הרא"ש דלדעת הרי"ף הוי ולד דולד דבהמת נ"מ לאשה דהא יש לבעל פרי דהיינו ולד ראשון שהוא קיימת לכן אין לבעל ולד ולדה של הפירי בעוד שהפירי קיימת וע"ז משיג הרא"ש על הרי"ף וז"ל ולא מיסתבר כלל הכי כיון דולד דידי' של בעל ואי בעי הבעל היה שחוט להולד ואכל לי' דלהוי ולד דידי' לדידה לזה מסתבר כתירץ קמא והוא תירץ התוס' לחלק בין פירי דמגופי' דהיינו ולד דולד דהוי תמיד לבעל לפירי דאתי מעלמא דהיינו כפל או ט"ה דכתוב' דהוי לאש' והדרינן לדברי הב"ש מדחזינן דהרא"ש הקשה על רב אלפסי ז"ל רק במה שסובר דולד ולד בהמת נ"מ מיקרי פירי דפירי להרי"ף והוי של בעל ע"ז הקשה הרא"ש הא הולד הוא של בעל ואי בעי שחיט והוי ולד דידי' ואיך סברא שוב לומר דמולד דידי' יהי' הולד שייך לאשה. ולא הקשה הרא"ש על הרי"ף בל"ז אמאי כתב הרי"ף דאם קנה מפירות קרקע כההיא דהכותב לכך יש לבעל פירות מהקרקע דהיינו פירי פירות מאי ענין פירי פירות הא הקרקע קנה מפירות שלו וא"כ הוי הקרקע במקום פירות וא"כ הו"ל להיות כל הקרקע שלו דהא נלקחה מדמי פירות שלו. ואי ס"ל להרי"ף כן דגוף הקרקע שקנה מדמי פירות הוי של בעל הו"ל להרא"ש להקשות על הרי"ף דליהוי גוף הקרקע של בעל ולא הפירות לבד מהקרקע כדין נ"מ דהקרקע הוי של אשה אלא דגוף הקרקע כולי' הוי לבעל דהא קנה מדמי פירות שלו. שמכר הפירות מקרקע נ"מ וקנה קרקע זו א"ו מדלא הקשה כן ש"מ דסובר כדעת הרי"ף דלא תקינו רבנן פירות לבעל רק אם רוצה לאכול הפירות אבל אם קנה מהן קרקע לא נחשב הקרקע שקנה מהפירות כמו פירות עצמן להיות של בעל לגמרי ולא בתורת נ"מ אלא הוי הקרקע כדין קרקע נ"מ דאין להבעל בהקרקע ג"כ רק אכילת פירות כסברת הב"ש כי הפירות לא תקינו חז"ל אלא לריוח ביתו ולא לקנות בהם קרקע לכן כתב הרי"ף שפיר דאם קנה הבעל מהפירות איזה קרקע הוי הדין דהבעל אוכל מהקרקע פירות והיינו כדין נ"מ כסברתו דהא הפירות אינו בעין לכן יש לו פירי פירות אבל הקרקע לאו של בעל חשיבא רק כדין נ"מ כדכתיבנא. והגאון מלבוב ז"ל הביא ראי' לדעת הרי"ף ז"ל דהיכי דהפירות בעין אין לבעל פירי פירות רק דהיכי דאין הפירות בעין אז יש לבעל פירי פירות מהא דאמרינן פ' הכותב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירותיהן מהו לאכול פירות וקאמר הש"ס פשיטא דמכל מילי סליק נפשי' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכי. וקאמר ולטעמיך הא דקאמר ר"י לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירות ובפ"פ עד עולם. אלא בדשיירי' ה"נ בשיירי' וא"כ קשה למה לא נימא דסילק א"ע מפ"פ דהיינו מולד ולד בהמת מלוג דבזה משכחת דהפירות הן בעולם ומ"מ יש כאן פירי פירות ומאותן פירי פירות סליק נפשי'. וכן בדינא דר"י נ"מ לענין זה א"ו מוכח ומבואר כדעת הרי"ף דאם הפירי בעין אין לבעל פירי פירות ולפי"ז דלפ"ז לא הי' הבעל צריך לסלק נפשו מפ"פ דהיינו בוולד ולדה דבלא"ה לא הי' שייך הולד ולדה להבעל באם הפרי קיים ולא הי איבעי' דש"ס כלל בכה"ג וממדחזי' דמ"מ הש"ס שאל האיבעי' אם סילק עצמו מפ"פ לא איירי בכה"ג בולד ולדה. וכבר דיבר מזה בס' קרבן נתנאל ובספר כתוב' אכן לא זכיתי להבין לדעת הרי"ף הנ"ל מה דמסיק הגמ' אלא בדשיירי הדהק"ל אמאי צריך לסלק מפ"פ אם הפרי הראשון הוא בעין וצ"ע בזה:
ב"ש סקמ"א מ"ש ה"ה דיכול למכור קצת מהפירות ולכאורה מה הפרש בין קצת לפירות מרובין דמבואר בס' י"ז דאין יכול הבעל למכור לשנים מרובים אבל קצת מהפירות לשנים מרובים יכול למכור ואין טעם לחלק בזה ואי על שנה אחת לבד רשאי הבעל למכור אפילו מכל שנה זו לכן נראה דה"פ דקאי על דין השמוש דמקודם דכמו דמותר ליתן שפחת אשה לחברתה לשמש את חברתה בבית אחרת לדעת הרמב"ם כן ה"נ רשאי הבעל למכור קצת מפירות של אשה זו משנה זו ליתן לאשה אחרת אבל להרא"ש אין יכול רק לאכול עמה לבד ומה ששייר קונה קרקע: