ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות חליצה
ב"ש סק"ב מ"ש אע"ג בד"מ מהני. ור"ל דהו"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון כה"נ דהא עיקר הפסול קורבה בחליצה ילפינן מד"מ וא"כ הי' ראוי להיות דין חליצה כד"מ כמו בד"מ מהני קבלה לקרוב ה"ה בחליצה יהא מהני קבלה לקרוב לישב בב"ד בחליצה ואמאי לא מהני כאן קבלה לקרוב. לז"כ עיין בת"ה דמבואר שם הטעם. דבמילתא דאיסורא לא מהני קבלה. וחליצה הוי מילתא דאיסורא. ולפום ריהטא מבואר בדברי הרא"ש ביבמות כדעת תה"ד דכתב ליישב קושיית התוס' ביבמות דף ק"א ע"ב ד"ה ואנא גם אנא דהקשו דלמ"ל קרא בישראל למטע גרים הא בלא"ה גרים פסולים לד"מ. ע"ז תירץ הרא"ש דנ"מ לעניין קבלה. דבד"מ מהני קבלה אבל בחליצה לא מהני קבלה. וא"כ מבואר דבחליצה לא מהני קבלה לפסול כמו קרוב וזה כדעת תה"ד אבל הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועת יעקב סובר דאדרבה מדברי הרא"ש ז"ל הוכחה דסובר להיפך דלא כתה"ד הנ"ל דבאמת המעיין בהרא"ש יראה הא דלא מהני קבלה לב"ד של גרים בחליצה י"ל משום דגר נתמעט מקרא דכתוב בחליצה ויקרא שמו בישראל דמשמע להדיא דב"ד של גרים ממעט הקרא וא"כ הוי מילתא דאיסורא לכן לא מהני קבלה דמה בכך דהבע"ד קבלו לגר דמ"מ התורה גזרה דגר לא ישב בחליצה מדכתב ישראל ישראל יתירה. וא"כ י"ל דזה הוי רק לענין קבלה לגר דלא מהני הואיל דמצינו פסילו מבואר בתורה דהגר פסול לישב בחליצה ולזה ממילא לא מהני ג"כ קבלה אבל לענין קבלה לקרוב בחליצה דלא מצינו הפסול קורבה בתורה לעניין חליצה אלא ילפינן מד"מ דקרוב פסול לד"מ אם כן עכ"פ הי' ראוי להיות כד"מ דמהני קבלה לקרוב ישראל לישב בחליצה ועפ"י הוכחת הרא"ש הנ"ל. דאיל"ה דלא מהני קבלה לקרוב בחליצה יקשה עדיין דלמ"ל קרא בישראל למעט ב"ד של גרים הא בלא"ה גר פסול לד"מ וה"ה בחליצה גר פסול. ואי דהקרא ממעט דלא מהני בגר בחליצה ג"כ קבלה אבל ע"ז לא בעי קרא. הא חזינן דלא מהני קבלה לקרוב בחליצה לדעת תה"ד וא"כ ממילא לא מהני קבלה לגר וא"כ למ"ל הקרא בישראל א"ו מבואר דסובר הרא"ש דלא כתה"ד. אלא הואיל דהפסול קורבא בישראל בחליצה לא מצינו בחליצה להדיא אלא דילפינן מד"מ הפסול קורבה מהני קבלה כמו בד"מ. וא"כ ע"כ צריך קרא דבישראל למעט ב"ד של גרים דלא מהני קבלה ג"כ הואיל דהפסול גר מבואר בתורה להדיא בחליצה. אבל התוס' דלא תירצו כתירץ הרא"ש נראה דס"ל כתה"ד וא"כ דין של תה"ד במחלוקת שני' כדכתיבנא. ודוק בזה. אבל נ"ל דאפ"ל הטעם דלכן לא מהני קבלה בחליצה לקרוב. הואיל דלענין גר לא מהני קבלה דהוי איסורו מן התורה כסברת הרא"ש לכן לא חילק ולא מהני שום קבלה בענין חליצה כי היכי דלא יבא לטעות להכשיר גר לישב בב"ד של חליצה לכן משום לא פלוג לא מהני שום קבלה כלל. ואפ"ל דזה הטעם שכתב התה"ד דהוי מילתא דאיסורא. היינו מטעם הנ"ל דיבוא לטעות להכשיר קבלה לגר כמ"ש:
שם הגהת רמ"א מ"ש י"א דאסור ליקח שכר מחליצה. דלטעם הרמ"א דההיתר משום מכירת המנעל צ"ע קצת והא מה שנוטלים שכר מהחליצה הוה הרבה פעמים יותר משוי המנעל והוה אונאה. דהמכירה בטילה והרבה דיינים לא מפרשי בהדיא להחליץ אף אם המנעל אינו שוה אלא זוז יהי' ע"מ שאין לך עלינו אונאה אלא מכרו סתם המנעל להחליץ א"כ המכירה בטילה. כמבואר מזה בחו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"א רק בפירש בהדיא המוכר ללוקח ע"מ שאין לך עלי אונאה בזה אין בה אונאה. וזה שסיים הרמ"א וקולא גדולה הוא בעיני. ושומר נפשו ירחק וגם בס' ישועת יעקב מדחיק ליתן היתר בזה דהנוספין יטלו השכר בעד החליצה ומהם יעלו הדיינים. אבל גם זה ראינו דעושין להיפך. דהנוספין נוטלין מעט מהחליצה. ועיקר המעות נוטלים הרב והדיינים. לכן נלע"ד דאפ"ל ליתן הטעם היתר בזה אף אם הרב והדיינים נוטלים השכר לעצמם הוא משום שכר הליכה דשרי ליטול כמה שירצו כמבואר בש"ע ח"מ סי' פ"ו. דהא דנוטל שכר להעיד פסול הוא דוקא שכבר ראה העדות ועובר על אם לא יגיד ומחויב להעיד אבל מי שאינו מחוייב להעיד שרי ליטול שכר כדי לילך לראות הענין שיהי' אח"ז עד בדבר הזה וה"ה דאפ"ל בזה. דעל גוף החליצה הוי הדין שפיר דאסור ליטול שכר כלל. רק דהשכר הוי על מה שהולכים הדיינים מביתם לקבוע מקום לחליצה דעל הליכה אפשר דשרי דומיא דעדות דשרי ליטול שכר לילך ולראות העדות כדי שיהי' עד בדבר אח"ז:
ועד"ז כתב הגאון החסיד המובהק מ' מרדכי זאב ז"ל אב"ד דק"ק לבוב על דברי המדרש. ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה תחת אשר באת לחסות תחת כנפיו. ומבואר במדרש דע"ז אמר רב חסא תחת אשר באת וכבר עמדו בזה כל המפרשים מה הוסיף ר' חסא על הקרא בזה. ע"ז אמר הגאון החסיד הנ"ל דהנה הרשב"א ז"ל כתב הטעם על הא דאמרינן דש"מ בהאי עלמא ליכא דהוי מטעם דהמצות הם אות על אחדותו ית"ש. ואם היו נותנין לו שכר הוי כנוטל שכר להעיד. והנה בח"מ מבואר בסי' כ"ח. דהא דנוטל שכר להעיד פסול הוי דווקא שכבר ראה העדות דמחוייב להעיד. אבל מי שאינו מחוייב להעיד שרי ליטול שכר כדי לילך לראות העדות. ולפי"ז ניחא דהיקשה לרב חסא דברי בועז דאמר לרות ישלם ה' פעלך דפירשו ישלם ה' פעלך בעולם הזה הא שכ"מ בהאי עלמא ליכא. מטעם הרשב"א הנ"ל לזה הוסיף רב חסא דתחת אשר באת דבגר אשר בא להתגייר ולחסות בצל כנפי שכינה. ובא לילך ולראות העדות. דע"ז מותר לקבל שכר בעוה"ז. ודפח"ח.
ב"ש סק"ד מ"ש ובאילו השניים אין קפידא אם שכר הרבה והיינו מהם יהי' הדיינים רשאים ג"כ שיטול שכר הרבה. והיינו מהם יהי' הדיינים רשאי ג"כ שיטול שכר ומסיק דהב' האילו לא ישבו עם השלשה דיינים בכנופיא אלא ישבו רחוק על ספסל אחר נגדם וא"כ מהני לכתחלה גם אם הב' אינם כשרים אלא הם גרים נמי מהני. רק אם יושבים בכנופיא חדא משום כבודו דר"ל שלא להפרידו מהדיינים הג'. אבל בדיעבד כשר גם ביושבין בכנופיא חדא עם הב' הנוספין הפסולים דאילו השנים הוי רק כדי לפרסם:
שם סק"ה מ"ש לקבוע מקום. עיין בט"ז מ"ש דאם בעת הקבוע לא הי' ידוע על איזה יום יהי' החליצה לא מהני דאין ברירה עז"כ בס' ישועת יעקב ז"ל וא"י מה ענין ברירה לקבועות מקום לומר דלא הוברר הדבר בודאי בעת הקבועות מקום דהא אם יהי' באיזה יום שיהי' מאי שייכות להקביעות מקום. וז"ש מהרי"ב דאם נתבטל יום החליצה נתבטל הקביעות מקום זה שפיר הואיל דקבעו בזה היום לכן כשנתבטל הקביעות מקום אפשר דלא תחלץ עוד ונתבטל הפרסום. אבל אם בעת הקביעות מקום נסתפקו אז על איזה יום. ומ"מ קבעו מקום עי"ז לא נתבטלו הקביעות במשך איזה ימים ומועיל הקביעות הראשון. אילו תוכן דבריו ז"ל. ומ"מ נ"ל דאפ"ל דדברי הט"ז ברורים. דהא עיקר הטעם דבעינן קביעות מקום לא הוי אלא משום פירסום כדכתב הב"ש וא"כ מה תועלת בזה דאם הוה הספק באיזה יום תהי' חליצה גם להדיינים בעצמם בעת הקביעות מקום דמ"מ נגד העולם יש חשש דיאמרו דלא תחלוץ עוד הואיל דאינם יודעים בבירור באיזה יום תהי' החליצה לבוא ולראות החליצה. וא"כ גם עי"ז לא יהי' פירסום בחליצה וא"כ דמי למ"ש מהרי"ב דאם נתבטל היום הקבוע נתבטל הקביעות מקום וצריכין הדיינים לחזור לקבוע מקום כדי שיהי' פירסום עי"ז דהעולם סוברי' דנתבטל גם עי"ז ענין החליצה. א"כ ה"ה אם בתחלה הי' להם ספק על איזה יום תהי' החליצה לא מהני הקביעות מקום נמי דיש חשש דילמא יאמרו העולם דנתבטל גוף החליצה ולא יהי' פירסום עי"ז בחליצה דאינם יודעים מתי הם יבואו לראות גוף החליצה. אבל מ"מ לשון הט"ז לא זכיתי להבינם מ"ש דאין ברירה הא קיי"ל בדרבנן יש ברירה. וקביעות מקום הוי ספק מדרבנן. וצ"ע בזה קצת כמ"ש:
בא"ד מ"ש ואם יש פירסום בלא זה. עיין בתשובת מהר"י לבית לוי. ויש לספק אי ס"ל דקאי דא"צ להיות בגובה שבעיר דהא עיקר הטעם דבעינן גובה שבעיר משום פירסום. לכן אם יש פירסום בלא"ה א"צ גובה שבעיר או ר"ל דקאי דא"צ קביעות מקום כלל הואיל דעיקר קביעת מקום הוי משום פירסום. וא"כ אם יש פירסום בלא"ה א"צ קביעות מקום כלל. וא"כ נ"מ בזה דלהפירש הראשון בעינן מ"מ קביעות מקום רק א"צ בגובה שבעיר. ולפירוש הב' א"צ גם קביעות מקום כלל באם יש פירסום בלא"ה הואיל דעיקר קביעות מקום נתקנה משום דיהי' פירסום. ואין אתי הספר תשובת מהר"י לבית לוי לעיין בו וצ"ע אלי כעת. ועכ"פ מבואר דעת הב"ש דעיקר קביעת מקום הוי מדרבנן. ומה דכתבה התורה ועלתה יבמתו השערה דמינה דרשינן דבעינן קביעות מקום זה הוי רק אסמכתא בעלמא. דאיל"ה מה מחלק הב"ש בין יש פירסום בלא זה הא קביעות מקום הוי מן התורה. א"ו דהוה רק מדרבנן. וא"כ בדרבנן לא שייך לומר אין ברירה כמבואר בכמה מקומות. ואפשר דהט"ז סובר דקביעות מקום הוי מה"ת דלא כהב"ש לכן תולה דין זה בדין ברירה. ומה דאינו מעכב בדיעבד דקיי"ל דדבר שאינו מעשה אינו מעכב. כמבואר בלח"מ אבל לפימ"ש להסביר דעת הט"ז דסובר הטעם דקביעות מקום הוי מחמת פירסום כדי שלא יקשה עליו סתירת הס' ישועת יעקב א"כ מבואר דהט"ז סובר דקביעות מקום הוי מדרבנן. והדק"ל הא בדרבנן קיי"ל יש ברירה כמבואר לעיל בסי' קל"א עיי"ש:
ב"ש סקי"ג. ביאור דבריו כ"ה. דלדעת הרא"ש הדין באם תפור המנעל בחוטי פשתן בדיעבד החליצה כשר ופירש בפירוש הב' של רש"י וסובר דהדרשא של תחש לא הוי אלא אסמכתא ומ"מ באנפלי של בגד פסול גם דיעבד כדאמר הש"ס כאן באנפלי של בגד כפירוש התוספ' הואיל דאין רגיל לעשות מנעל מבגד לא הוה מנעל אף דדרשא דתחש להרא"ש לא הוה דרשא גמורה אבל רש"י ס"ל דדרשא דתחש הוה דרשה גמורה מדכתב דף י"ג ע"א ד"ה אנפליא דלר"מ דס"ל דקב הקיטע הוי מנעל דאנעלך תחש נא דייק ה"ה אנפליא נמי כשר הואיל דתחש הוי אסמכת' בעלמא משמע דלרבנן דקיי"ל כוותייהו דס"ל דאנפליא פסול הוי הטעם משום דדרשה דתחש הוי דרשה גמורה ולא אסמכתא. וממילא אם תפור המנעל של עור בחיטי פשתן גם בדיעבד פסול לפירש"י הואיל דדרשא דתחש הוי דרשא גמורה וכדכתב רש"י לעיל הלכך אין חולצין בו דבעינן כולי' דעור דכתיב ואנעלך תחש. וגם התוס' ד"ה סנדל מבואר דס"ל דרשא דתחש הוי דרשא גמורה מדפירש דרב כרבנן ס"ל לז"כ דהתוס' דס"ל דדרשא דתחש הוי דרשא גמור' וכדכתב רש"י לעיל למ"ל להתוס' ד"ה הקיטע ובד"ה אנפליא דלכן לרבנן פסול משום דאין רגיל לעשות מנעל מזה בלא"ה פסול דבעינן כולי' דעור דדרשא דתחש הוי דרשא גמורה כפירש"י לעיל כה"נ לרבנן כדכתב התוס' לעיל ד"ה סנדל. לז"כ וצ"ל דהתו' קמ"ל דפסול לרבנן גם אנפליא ומצמר דבא נמי מעור דזה אין יכול למעט מתחש א"כ הי' ה"א דלרבנן כשר לכן כתבו התוס' דמ"מ פסול הואיל דאין דרך לעשות מנעל כן. לז"כ מיהו מ"ש בקו הקוטע ר"ל דהדק"ל על קב הקיטע דלהתוס' בקו הקוטע בלא"ה פסול לרבנן דדרשא דתחש דרשא גמורה ולמ"ל דלר"מ כשר. דאף דאין לעשות מנעל מ"מ מיקרי מנעל חשוב וממילא לרבנן דפסול משום הואיל דאין דרך לעשו' מנעל כדכתב התוס' בד"ה אנפליא אלא הוה להתוס' למימר בלא"ה טעם פלוגתן דלר"מ כשר קב הקוטע דדרשא דתחש לא הוה אלא אסמכתא אבל לרבנן פסול קב הקוטע וה"ה אנפליא משום דדרשא דתחש הוה דרשא גמור' לז"כ ואפשר ור"ל דע"י דקמ"ל התוס' באנפליא של בגד דפסול אע"ג דבא מהעור מ"מ פסול משום דאין דרך לעשות מנעל כן תו לא הי' מהני הטעם לר"מ בקו הקוטע דכשר דס"ל דדרשא דתחש הוי רק אסמכתא מ"מ יקשה לר"מ אמאי ס"ל בקו הקוטע דכשר הא אין רגילין לעשות מנעל כן דהא חזינן דלרבנן דפסלו באנפליא של בגד אע"ג דנקרא קצת תחש דבא מעור ומ"מ פסלו הואיל דאין דרך לעשות כן לא חשיב מנעל כה"נ נימא לר"מ ואמאי ס"ל לר"מ דכשר בקו הקוטע דלא עדיף קו הקוטע אף דס"ל לר"מ דדרשא דתחש לא הוי אלא אסמכתא מאנפליא של בגד לרבנן דבא מהעור. ומחמת זה ע"כ הוצרכו התוס' לומר ד"ה קב הקוטע לר"מ הטעם דכשר דס"ל לר"מ דחשיב מנעל אע"ג שאין רגילין לעשות מנעל מזה לכן כתבו התוס' דלרבנן הוי הפסול משום דלא חשיב מנעל ממה שאין רגילין לעשות מנעל. ומ"מ העלה דפסק להלכה כי"א אלו. דהיינו כהיש פוסלין גם בדיעבד אם תפור בחוטי פשתן כרש"י והרמב"ם דסוברים דדרשא דתחש הוי דרשא גמורה אבל במ"ק העשוי מצמר אפ"ל דכשר דאפשר דנקרא מנעל ג"כ דלא דמי לאנפליא של בגד להתוס' אליבא דרבנן דלא חשיב מנעל הואיל דאין דרך לעשות מנעל כן לז"כ דלרש"י והרשב"א דס"ל דאנפליא של בגד לרבנן נתמעט מתחש כדכתב רש"י ד"ה אנלפליא. ואע"ג דהאמת דהבגד צמר בא מהעור מ"מ ס"ל לרש"י דנתמעט מתחש א"כ למ"ל להש"ס לומר ההוא קורקא מיקרי. בלא"ה פסול משום דנתמעט מתחש כמו אנפליא של בגד צמר דבא מהעור. אבל י"ל דלעולם לדעת רש"י בגד צמר אינו ממעט מתחש ומ"מ פסול משום דלא מגין כמסקנא דהש"ס האי מגין והאי לא מגין. וגם לר"מ דס"ל דדרשא לא הוי אלא אסמכתא מ"מ פסול באנפליא של בגד משום דלא מגין. וצ"ע בזה. ומזה ל"ע ריש ד"ק דכתב וא"ל למה אנפלאות של בגד פסול הא י"ל דאף דדרשא דתחש לא הוי אלא אסמכתא מ"מ אנפלאות פסול מטעם דלא מגין כמסקנא דרבא האי לא מגין עיי"ש:
במחבר סעי' ח' מ"ש וזאת היא אשת המת כתב הב"ה אות י"א דבתשובת מהרשד"מ חא"ה סי' רל"ט כתב דאפי' מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה. וכן בסדר חליצה אות כ"ה כתב בפשיטות עדות מפי כתב מהני לעדות. עז"כ הגאון הבית מאיר ז"ל בעובדא שבא לפניו שהיבמה באה לחלוץ ממקומה למקום רחוק והוא לבדה שבה ואין מי כלל להכיר אותה שהיא אשת המת רק שהי' לה כתב מליצה להגאון אב"ד מברלין ז"ל שישתדל לה חליצה מאחי המת בחנם. וזה הי' ידוע דהיבם הי' אחי בעלה ע"ז כתב הבית מאיר ז"ל דאף להרשד"ם הנ"ל דמהני עדות מפי כתב להעיד דהיא אשת המת ה"מ דווקא באשה דמוחזקת לכל דשמה הוא כך דהיינו דכל העולם יודעין דשמה היא רחל וגם יש לה כתב דאשה זו שמה רחל הידוע לכל היא אשת המת. אבל באם אינו ידוע כלל שם האשה זו הבאה לפנינו לחלוץ ליבמה רק דיש עמה כתב דשמה רחל והיא אשת המת זה לא מהני גם להרשד"מ דאכתי מנא ידעינן דהיא אשת המת אף דידוע לעלמא דאשת המת היא שמה כך כמה שנכתב בהכתב דילמא מ"מ זו האשה הבאה לפנינו לא זו היא אשת המת אלא חיישינן דילמא אשת המת דשמה היא כך הנכתב בהמכתב אשר השיגה מכתב מהב"ד דעירה היא עשתה ערמה ומסרה המכתב הזה לאשה דעלמא שתיסע ליבמה לחלוץ לו. וכדי שהיא תהי' פטורה מהטירחא ומהוצאת הדרך ואח"ז תבוא האשה הב' ליבמה לחלוץ ותיטול כתב מב"ד שחלצה ליבמה. וזו תרבה במקומה כתב להב"ד בשקר שהיתה במקום יבם וחלצה לו. ולכן לא מהני גם עדות מפי כתב שהיא אשת המת אם אינו ידוע לכל דאשה זו הבאה לפנינו לחלוץ היא שמה בודאי רחל. וא"כ בעובדא הבא לפניו לא מהני העדות מפי כתב דהיא אשת המת הואיל דלא ידעינן בבירור דשם האשה הנכתב בהכתב היא בודאי שם האשה זו העומדת לפנינו לחלוץ ליבמה. אלא נתן א"ע עצה שהאשה זו תתעכב בגבולו שלשים שם וקראו לה בשמה המוזכר בהמכתב והוחזקה בשמה ע"י דקרי לה וענה ואז יש לסמוך על הכתב שבידה. ואף דיש לפקפק דילמא אשת המת בחרה איזה אשה דשמה כשמה. אבל זה י"ל דלא חיישינן לומר בחשש רחוק שיתרמי אשה דשמה כשמה שתשמע לילך ולרמות אשה בלי חליצה. ומפלפל הרבה בזה ומסיים דכן הסכים ע"ז הגאון מברלין ועשה הלכה למעשה בהמתנת השלשים יום ואח"ז חלצה לפני הב"ד כד"ת. וגם מפלפל בדברי הר"י בן אסמעל דהביא הב"י דס"ל דא"צ שיכירו דהיא אשת המת ומביא ראי' ע"ז מהש"ס יבמות דף ל"ט דאמר ואשתמודענא דאחוה דמותנא הוא ולא הזכיר הש"ס דהכירו דהיא אשת המת א"ו א"צ הכרה דמהכ"ת תעמוד היבמה אשה אחרת במקומה כיון דהיבם רוצה לחלוץ. אבל על היבם יש חשש דיעמוד איש אחר במקום היבם דהיבם לא ירצה בחליצה והאריך לחלק בין הכר' דידיה להכרה דידה. וגם בס' ישועת יעקב דיבר מזה קצת וסיים מי ירום ראש להקל בדבר שכל הפוסקים חולקים על הר"י בן אסמעל זולת ביש הרבה צדדים בלא"ה יש לצרף דעתו ג"כ עיי"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש וכן ס"ל לרמ"א בדעת הטור דסובר דהרצועות כשר גם משאר מינים ולכן הביא הרמ"א האי י"א דעת הנ"י דבעינן דרצועות יהי' מהעור היינו דבר הבא מהעור לז"כ הב"ש די"ל הפ' בדברי הטור מ"ש אבל רצועות א"צ שיהי' מהעור היינו דא"צ שיהי' מהעור ממש אלא מהני אם הרצועות הם מדבר הבא מן העור וא"כ ה"ה משער הבא מהעור ג"כ כשר אבל משאר מינים גם להטור פסול וסובר הטור כדעת הנ"י והביא הוכחה לזה דהטור סובר דרצועות משאר מינים פסול. וא"כ מ"ש אבל רצועות א"צ שיהי' מהעור היינו מהעור ממש דאי ס"ד דסובר הטור דמשאר מינים ג"כ כשר א"כ האיך שייך הפירכא א"ה כולי שער נמי דמי אמר דשער היינו הדבר מהעור מהני דאי מדחזינן מרצועות הא הרצועות כשר גם משאר מינים. וא"כ מה"ת כלל לומר דאם המנעל של שער כשר דמי הזכיר לשון שער כלל א"ו דמה דהרצועות הם כשרות אע"ג שאינם מהעור ממש היינו הואיל דבאו מהאור היינו משער הבא מהעור ולהכי פריך הש"ס שפיר הואיל דחזינן דדבר הבא מהעור הוי כמו העור ממש א"כ כולי' של שער נמי יהא כשר וזה שייך רק אי נימא דמשאר מינים פסול להטור רק משער הבא מהעור דהוה כמו העור ממש. אבל אי נימא דלהטור משאר מינים נמי כשר ופירש דברי הש"ס דקאמר אבל רצועות א"צ שיהי' מהעור היינו דכשר משאר מינים ג"כ א"כ מאי פריך א"ה כולי שער נמי הא מרצועות אין ראי' כלל דהוא כשר גם משאר מינים. דאין קפידא ברצועות אם הם משאר מינים א"ו דהטור סובר דהרצועות אינם כשרים רק משער הבא מהעור אבל אם המנעל כולי' של שער פסול. דההוא קורקא מיקרי. וה"ה אם התפירות משער י"ל ג"כ לכאורה דפסול דאזלינן בתר המעמיד ומ"מ העלה דבזה כשר בהתפירות של שער דהא באמת גם אם הוא כולי' שער הי' כשר רק דהש"ס אמר דקורקי מיקרי. אבל אם באמת כולי' לאו שער רק עור ממש רק התפירות מיקרי נעל שפיר וכשר. וה"ה אם יכול לילך בלי קשירה הרצועות ג"כ כשר אם הם של שאר מינים להטור כמבואר לקמן עיי"ש:
ב"ש סק"כ מ"ש והמחבר השמיט כאן דעת הרמב"ם ר"ל דהרמב"ם סובר דאם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפי' לפסול על האחין והמחבר לא כתב אלא דהוה חליצה פסולה. והשמיט דעת הרמב"ם הנ"ל בחליצה באנפליא של בגד דאינה חליצה ומ"מ בסעיף מ"ג כתב בחליצתו קטן דאינה חליצה כלל דאינה נפסלת על האחין ויכולה להתייבם א"כ קשה כאן כמאן סובר. אי ס"ל להמחבר כשמואל בפ' כל הגט דאמר דכ"מ דתני חליצה פסולה אסורה על האחין א"כ אמאי ס"ל להמחבר בסעיף מ"ג בחליצת קטן דאינה חליצה כלל ואינה אסורה על האחין הא בחליצת קטן תני נמי המתני' לשון פסולה ואי ס"ל להמחבר כר"א א"כ בחליצת אנפליא נמי אינה חליצה כלל ומותרת על האחים להתייבם. ואמאי מחלק המחבר בין חליצת קטן לחליצת אנפליא של בגד. לכן ס"ל להרמב"ם גם בחליצת אנפליא דפסולה היא ואינה חליצה כלל לפסול על האחין כמו בחליצת קטן דמותרת להתייבם דפוסק כר"א בשניהם אבל על המחבר קשה. לז"כ דלפי גירסת תוס' דמבואר דשמואל מחלק לרבנן בין חליצת קטן דאינה חליצה ומותרת להאחין להתייבם אבל בחליצת אנפליא לא אמר שמואל דרבנן סברי דאינה חליצה כלל דיהא מותרת להתייבם א"כ לשמואל הוי גם אליבא דרבנן בחליצת אנפליא לא הוי רק פסולה ופוסלת על האחין ושמואל לא אמר בפ' מ"ח זו דברי ר"מ אבל רבנן סברי דאינה חליצה כלל רק על חליצת קטן בלבד וא"כ דברי המחבר נכונים דמחלק בין חליצת אנפליא דפסולה על האחין דרבנן נמי סברי כן דלא הוי אלא חליצה פסולה בלבד אבל חליצת קטן פסק שפיר בסעיף מ"ג דאינה חליצת קטן כלל ומותרת ג"כ על האחין להתייבם. דשמואל אמר דרבנן סברי דחליצת קטן אינה כלום ובטילה לגמרי וכן פסק הרשב"א כשמואל:
ב"ש סקכ"א. מ"ש וצריך ישוב. ר"ל דבש"ס יבמות דף ק"ב ע"ב איתא אמר רב יהודא א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ופירש"י בפי' הא' דיש בתוך המנעל בגד פשתן עז"כ הרא"ש ולא נהירא הא זה הוי המנעל מחופה עור דמבואר לקמן דכשר לד"ה. לכן פי' הרא"ש דברי רב דאיירי בתפור בחיטי פשתן ומ"מ מסיק הרא"ש דמה דאמר רב הוי רק לענין לכתחילה אין חולצין אבל בדיעבד מהני האי חליצה. א"כ שוב מה הקשה על רש"י לפי' הראשון מהמסקנא דהש"ס דמבואר דמחופה עור כשר לד"ה בדיעבד הא להרא"ש איירי רב לעניין לכתחילה דאין חולצין אבל בדיעבד מהני החליצה. א"כ שוב יכול לומר כפירוש רש"י בפי' הראשון דדברי רב איירי לכתחלה לענין בגד תפור מבפנים ומחיפה עור. ומה קשיא להרא"ש על פירש"י לדעת הרא"ש בעצמו להלכה וזו היא קושיא נפלאה מאוד. לז"כ וצ"ל. ור"ל דקושית הרא"ש על רש"י לשיטת רש"י דס"ל דדרשה דמנעל הוי דרשא גמורה כדכתב בסקי"ג מזה. לזה הקשה שפיר דלשיטת רש"י דהוי דיעבד פסול הא לא גרע מסנדל המחופה עור דבדיעבד כשר להמסקנא:
ב"ש סקכ"ב מ"ש ולא הפקיר אז לא קנה הישראל כ"ה דברי הב"ח והמ"א. בא"ח סי' תקפ"ה השיב עליו מדברי התוס' דא"כ למה נדחקו התוס' לאוקמי' בהפקיר כותים והישראל כיוון שלא לקנותו. נימא דאיירי בכיון לקנותו אלא שהכותים לא הפקירו. אבל א"ש דהתוס' לענין לולב הגזול איירי וכיון דקיי"ל דגזל כותי אסור בלאו כמו גזל ישראל א"כ הוי גזל דאין יוצאין בו בלא"ה לכן לא יכול התוס' לומר דאיירי דכותי לא הפקירו אבל הב"ח איירי לעניין שופר דאין בקול דין גזל א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה. וכה"נ לעניין חליצה דהחליצה כשרה גם אם חלצה במנעל הגזול בזה כתב הב"ח שפיר דכותי לא הפקירו ולא שייך מצוה הבאה בעבירה והדרא בעינא המנעל וחליצה כשרה. וכ"מ בס' ישועת יעקב ז"ל עיי"ש:
ב"ש סקכ"ד מ"ש וב"ח כתב דהמנהג לחלוץ זה אח"ז עז"כ בס' ישועת יעקב וז"ל. ואני הסכמתי בתשובה דהעיקר בימין של כל אדם ואין נוהגין לחלוץ בשתיהן מ"מ יחלוץ תחילה בימין של כל אדם. עכ"ל עיי"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש ואינו אלא חומרא בעלמא. ולפי"ז בכה"ג אם נמצא אחר החליצה מעט דבר נדבק על הרגל או במנעל מהני החליצה בדיעבד. וזה לא נכלל בהדין דמיקרי מנעל. דנעל רק לכתחלה מחייבין ליקנות ולרחוץ רגלו יפה. כדי שלא יהא דומה לנעל דנעל. אבל בנעל דנעל כמו חולץ בבתי שוקיים לא מהני החליצה גם בדיעבד אם לא חלצה גם הבתי שוקים בפ"א.
ב"ש סקכ"ח מ"ש אע"ג דקריאה לא מעכב עז"כ הגאון הב"מ ז"ל א"י מי היכרוחהו לזה דנהי דקריאה לא מעכב הא מצוה ד"ת הוא ובעינן דליהוי כתקנה עכ"ל. אבל י"ל דהא הב"ש לעניין דיעבד איירי אם ליפסל החליצה אם לא קראו בנשימה אחת לכן הכריח הב"ש ליישב דלכן פסול גם בדיעבד החליצה. דאע"ג דאם לא קראו כלל כשר דקריאה לא מעכבה. לז"כ היינו כשלא קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי דלישתמע העניין החליצה להיפך לכן בכה"ג גרע ופסול גם בדיעבד א"כ מפני הסברת הב"מ ז"ל דמצוה זו ד"ת כנ"ל ובעינן דליהוי כתקונה דמטעם זה לא הי' פסול החליצה גם בדיעבד רק דלכתחלה בעינן דליהוי המצוה כתיקונה ומשום זה הוכיח הב"ש ז"ל ליישב דגם בדיעבד הוי החליצ' פסולה דגרע דנשתנה המשמעות העניין החליצה כמ"ש:
ב"ש סק"ל. מ"ש מש"ה לא שייך כאן לומר הואיל וראוי לדחוף כשר. ר"ל דזה סברת ה"ה הובא בב"י וז"ל דאין דברי הרי"ף מבוארים דאם לא עשה כן החליצה פסולה דהא איכא למימר דהא דכתב דמאן דמסגי אשוחתא דכרעי חליצה פסולה משום דבעי למידחפה אערעא היינו משום דאין ראוי למדחפי' אבל מי שהוא ראוי למדחפי' אע"ג דלא דחיף חליצה כשירה. וזה מדוקדק בהרמב"ם דלא פסול אלא במי שרגלו הפוך ואינו יכול לנעץ עקבו. הא אם חלצה למי שרגלו ישר אעפ"י שלא נעץ עקבו בארץ חליצתו כשרה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו. עז"כ הב"ש דהא אכתי לא עביד המצוה והוי כאילו לא חלץ כלל:
ב"ש סקל"ד מ"ש לפי"ז אם נברא כך חליצה פסולה ור"ל הואיל דלא נקרא מעולם על השוק מעל רגלו. דלא הי' לו רגל מעולם. והוי כמו אם הי' רגלו עקומה דלא נקרא השוק מעל רגלו מאחר דרגלו הפוך משא"כ כשהי' לו מעולם רגל ישרה רק אח"כ נחתך מהני חליצתו מעל שוקו דנקרא מעל רגלו אשר הי' לו מכבר אבל להטעם דהרא"ש דסובר ברגל עקומה דלא מהני החליצה הואיל דנקרא חליצה מעל כף רגלו ולא מעל רגלו לפי"ז בנברא חסר רגל כשר דבכה"ג עכ"פ אינו חולץ מעל כף רגלו ולפ"ז יש לו מקום להסתפק קצת אם יש להחליץ יתר רגל דבוק במקום השוק ודומה ממש לצורת רגל א"כ להפוסקי' המבואר ביו"ד סי' נ"ה דכל יתר כנעול דמי הוי כחסר רגל מתחלת ברייתו א"כ תליא בדין נברא חסר דלדעת רש"י פסול החליצה אבל לדעת הרא"ש בשם הראב"ד כשר החליצה דלא יהא דזה הוי כחסר רגל הרי חסר רגלו כשר אך י"ל להיפך דל"ד לההיא דסימן נ"ה הנ"ל. דהא מ"מ יש כאן הרגל לחלוץ ומאי מגרע מה דיש יתר רגל אע"ג דלהפוסקים הוי כחסר רגל מתחלת ברייתו מ"מ לענין חליצה מהני וצ"ע:
ב"ש סקל"ה מ"ש כמו אם רגלו שם. ר"ל כמו אם יש לו רגל כשר וקשר הקשרים למעלה מהארכובה ויכול להלוך בהמנעל בלי הקשרים דכשר החליצה כמבואר בב"י וז"ל וכן משמע לשון הירושלמי דאמר קשרו עד שיכול להלוך בו. אלמא דעיקר הקשירה כדי שיהי' יכול לעמוד ולהלך וא"כ זה המנעל שיכול להלוך בטוב בלי הקשרים לא ידענא למה תפסל החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי' אם חלצה בלי קשירה הא לא נרמז קשירה בתורה. לז"כ הב"ש דה"ה בנחתך הרגל ונשאר משוקו למטה מהארכובה זה השיעור דיכול לילך בהמנעל בטוב בלי קשירה לא מפסל אם קשר בכה"ג למעלה מהארכובה אלא הירושלמי איירי דאמר בקושר למעלה מהארכובה דפסולה בנשאר משוקו דבר קטן דא"י לילוך ולעמוד בלי קשירה. אז הקשירה מיפה ההליכה לכן בקושר למעלה מהארכובה פסולה להירושלמי כמבואר בב"י באריכות מזה עיי"ש:
ב"ש סקל"ט מ"ש וב"ח מדייק מדברי התו' ור"ל דבש"ס יבמות דף קי"ג איתא החולצת מן הסומא חליצתה כשרה עז"כ התוס' ד"ה והחולצת מהיכא ס"ד למעוטי סומא. וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לעיני היבם. א"כ מבואר דעת התוס' דאם לא ירקה לעיני הזקנים חליצה פסולה גם בדיעבד. דאי ס"ד דכשר בדיעבד בלא ירקה לעיני הדיינים א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתה דמה"ת הי' ה"א למעוטי סומא בדיעבד דליהוי חליצה פסולה דהא הברייתא לענין דיעבד איירי וכאן לא שייך דה"א דומיא לעיני הזקנים הא גם לעיני הזקנים כשר בדיעבד אם לא הי' ירקה לעיניהם. א"ו דעת התוס' דאם לא הי' ירקה לעיני הזקנים גם בדיעבד פסול ולז"כ התוס' שפיר דה"א דה"ה לעיני היבם פסול גם דיעבד לזה קמ"ל הברייתא דהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. כ"ה דעת הב"ח בסברת התוס' דאם לא ראו הדיינים הרוק הוי החליצה פסולה גם בדיעבד. ע"ז השיב הב"ש דהא בקרא כתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו א"כ האי וירקה קאי על בפניו לבד ולא קאי על לעיני הזקנים דלעיל. א"כ הוי הדין דדווקא לענין חליצת המנעל בזה לבד בעינן לעיני הזקנים דהא כתיב לעיני הזקנים וחלצה נעלו. א"כ א"ש דברי התוס' דהברייתא לענין גוף החליצת המנעל איירי כדאמר החולצת מן הסומא. לזה הקשה התוס' דמה"ת היה ה"א ליפסל בדיעבד בחליצת המנעל מן הסומא. דקמ"ל הברייתא דהחליצה כשרה לזה תירצו התוס' שפיר דה"א דחליצת המנעל מן הסומא יהא גם בדיעבד פסול דמיא דלעיני הזקנים היינו דאם לא הי' חליצת המנעל לעיני הזקנים דבדיעבד פסול דהא כתוב כן בקרא לעיני הזקנים וחלצה נעלו לכן הי' ה"א גם אם לא הי' חליצת המנעל לעיני היבם דליהוי חליצה פסולה. לזה קמ"ל הברייתא דהחליצת המנעל מן הסומא דכשר. וא"כ מענין הרוק לעיני הדיינים מזה לא דיברו התוס' כלל. וא"כ י"ל דס"ל להתוס' ג"כ דאם לא הי' ירקה לעיני הזקנים בדיעבד כשר. והתוס' לא דיברו רק מענין חליצת המנעל בלבד. לזה חילקו דאם לא ראה היבם חליצת המנעל כשר בדיעבד כדאמר הברייתא והחולצת מן הסומא חליצה כשרה משא"כ אם לא הי' החליצת המנעל לעיני הדיינים הוה החליצה פסולה גם בדיעבד. ומה דדרש רבא דדיינים צריכין לראות הרוק הוי זה רק אסמכתא בלבד ולא לעיכוב כמבואר בה"ה והובא בב"י מדלא אמר רבא אי לא חזו דייני רוקא לאו כלום משמע דדרשתו לאו לעיכוב נאמר רק לכתחלה הדין רק אבל בדיעבד כשר החליצ' גם בלא ראו הדיינים הרוק מפומה דלא כהב"ח דהא לא כתבה התורה וירקה לעיניהם לכן אין עיכוב בדיעבד גם לדעת התוס' כן הוא ביאור ד"ק של הב"ש ז"ל כדכתיבנא. וכתב בשו"ת שבות יעקב דמי שאינו רואה הרוק רק ע"י בתי עינים שקורין ברי"ל יוכל להיות גם לכתחלה דיין לחליצה כיון דעכ"פ יכול לראות הרוק. ועיין במ"א סימן תכ"ז לענין אור הלבנה אם רואה ע"י זכוכית עיי"ש. וגם בתשובת נוב"י דיבר מענין דין סומא באחת מעיניו עיי"ש:
ב"ש סקמ"א מ"ש כ"כ הראב"ד והרא"ש. ור"ל דהרא"ש מתרץ דלא פליג ההוא דשלחו לאבוה דשמואל דס"ל דלא מהני רק במוצצת אהך דלעיל דתני לוי יבמה שרקקה דם תחלוץ דמי כתיב וירקה רוק. לז"כ דלעיל איירי במקום חליצה בב"ד מהני ג"כ דם בלא מוצצת אבל כאן איירי שלא בפני ב"ד רק לפני יבם לבד לא חשיב דם בעצמו רקיקה. הואיל דלא הוה אלא רקיקה לבד ולא חלצה כלל דאז אנו דנין אי מהני רקיקה לפסול על האחין. לכן בעינן רוק גמור דליהוי נראה כחליצה אבל דם לאו רוק ולא מחזי כחליצה. אבל הרב אלפס חולק דגם במקום חליצה בב"ד בעינן דליהוי מוצצת כי היכי דליהוי רוק גמור אבל לא בשותת וזה הוי האי י"א דהביא המחבר כאן. לכן הקשה הב"ש לקמן ס"ק מ"ז על המחבר שכתב באם רקקה לפני יבם שלא במקום חליצה כתב נמי י"א דווקא במוצצת הא באם רקקה ולא במקום חליצה אלא בפני יבם לבד ליכא מאן דפליג דבעינן דווקא דיהי' מוצצת דאדרבה הא הרי"ף מחמיר גם ברקקה לפני ב"ד במקום חליצה אבל שלא בפני ב"ד דהיינו שלא במקום חליצה ליכא מאן דפליג ע"ז דבעינן דתהי' מוצצת דווקא. וזו היא קושיא עצומה כמ"ש:
ב"ש סקמ"ה מ"ש בסיום ד"ק על דברי המחבר וז"ל נראה שכ' שלא בדקדוק וביאור דבריו כ"ה דהמחבר כתב ביבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהאחים אסורה להתייבם שמא כוונו לשם חליצה. ולפי זה הוי עיקר החשש על שניהם דזה הוי רק לפירוש הרא"ש דמתרץ דלק"מ על מה דקאמר הש"ס דף ק"ד ע"ב שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ דנפסלת עליהם ליבום ואמר הש"ס מכלל דנפסלה מאחין וכן נפסקה הלכתא. א"כ אמאי דחק הש"ס לקמן דף ק"ו ר' חייא ואביי ור"פ דרצו להטעות להיבם דיהיה נפסלה להתייבם הא היו יכולין ליתן לה עצה דתרוק לפני היבם בב"ד ותהי' עי"ז פסולה להתייבם ואח"כ יכפוהו לחלוץ. ע"ז מתרץ הרא"ש דהא התם איירי דרוצה רק לייבם ולא לחלוץ א"כ לא מהני אם ידעינן דאחד מהם לא כיון לחליצה גם אפילו לפסול על האחין בלבד ומביא ראי' ע"ז דאם בידוע בודאי דאחד מהם לא כיון לחליצה לא מיקרי חליצה כלל גם ליפסל על האחין מהא דקאמר הש"ס לעיל דף ק"ב ע"ב טעמא דלא חזינן הא חזינן דחלצה סנדל חיישינן מספק דלמא נתכוונו שניהם לחליצה הא תניא דהוה חליצה פסולה עד שיהי' ידוע לנו בוודאי שנתכוונו שניהם כאחד לחליצה אבל מספק לא הוה חליצה כלל. על זה משני הש"ס הנ"מ לאשתרי לעלמא בעינן דווקא דיהי' ידוע לנו בוודאי דנתכוונו שניהם לחליצה אבל ליפסל על האחין נפסלת אף על גב דספק אצלינו אם נתכוונו שניהם נמי תלינן ליפסל על האחין. ואמרינן דוודאי כיונו שניהם באמת לחליצה. וכן פי' רש"י ותוס' ד"ה וקתני דברי הש"ס כן. וא"כ בידוע להיפך דאחד מהם בודאי לא כיון לחליצה כלל כההוא עובדא דר' חייא ואביי ור"פ דלקמן שרצו להטעות ליבם לא מהני כלל חליצת סנדל לבד או רקיקה לבד ליפסל על האחין נמי. ולכך לא עשו היך אמוראים זו העצה דרקיקה. לכן חידשו להטעותו חלוץ לה ובכך אתה כונסה. אע"ג הא בוודאי לא כיון היבם לחליצה מ"מ הי' מהני זו העצה הואיל דהי' חליצה גמורה חליצת סנדל ורקיקה מהני ליפסל על האחין אע"ג דהיבם לא כיון לחליצה כלל. וזה חידש הב"ש לדעת הרא"ש דיש חילוק אם הי' רקיקה בלבד. או חליצת סנדל בלבד בלי רקיקה בעינן דווקא שיכוונו שניהם. גם אפי' אם ספק אצלינו אם כיוונו שניהם תלינן דבוודאי כיוונו שניהם. אבל אם ידוע לנו בוודאי דאחד לא כיון לחליצה לא מהני החליצה אפי' לפסול על האחין אבל אם הי' החליצה בשלמות חליצת סנדל ורקיקה בב"ד כד"ת מהני זו החליצה עכ"פ ליפסל על האחין גם בידוע בוודאי דאחד לא כיון לחליצה. ובזה יובן דברי הטור שכתב הגירסא שמא כיוונו לשם חליצה. ופירש נמי דברי הש"ס דגם נגד ליפסל על האחין עיקר הטעם דיבמה שגדלה בין האחים אם ראינו שחלצה סנדל לאחד מהם דפסולה על האחין דחיישינן שמא כיוונו שניהם לחליצה כדעת הרא"ש אביו ז"ל לז"כ הב"ש מ"ה בעובדא דש"ס הנ"ל ר"ל בההיא מעשה דהנך אמוראי דרצו להטעות ליבם הי' הדין גם אם היתה רוקקת בב"ד לפני היבם לא מהני ליפסל על האחין ג"כ הואיל דידעינן דלא הי' היבם כיון לחליצה אלא הי' רוצה לייבם דלכן לא עשו זה המעשה דרקיקה לבד אלא עשו העצה דחליצה גמורה. וזה מהני לפסול על האחין גם בידוע דהיבם לא כיון לחליצה כ"ה לדעת הרא"ש אבל לדעת הנ"י דפירש דברי הש"ס הנ"ל טעמא דלא חזינן הא חזינן דחלצה סנדל חיישינן דלמא נתכוונה היא לבדה. וע"ז פריך הש"ס והא תני דבעינן עד שיתכוונו שניהם ע"ז מסיק הש"ס ודקא תני בעי כוונה דהיינו כוונת שניהם דווקא היינו לאשתרויי לעלמא אבל להאחין מיפסלא גם בנתכוונה היא לבדה. וא"כ לדעת הנ"י הוי הדין גם בסתם אם חזינן דחלצה סנדל אע"ג דלא ידעינן אם היא כוונה תלינן דבוודאי כוונה ופסולה להאחין אע"ג דידוע בוודאי דהיבם לא כיון כלל לחליצה ואם ידוע לנו דהיא בוודאי כוונה הוי חליצה גמורה לעלמא אף על גב דהיבם לא כיון לחליצה. ולזה ממילא בסתמא תלינן דהיא עכ"פ כיוונה ופסולה להתייבם ולפ"ז הדרא קושיית הרא"ש אמאי לא עשו הנך אמוראי זו העצה דתירוק לפני היבם בב"ד ותהי' פסולה על האחין לז"כ הב"ש די"ל דס"ל להנ"י לחלק בין רקיקה לבד לחליצת סנדל לבד. דדוקא בחליצת סנדל נפסלת על האחין בכוונה שלה לבד. אבל ברקיקה לבד אינה נפסלת מהאחין. לז"כ דלפ"ז לא הי' צריך הנ"י להוכיח ממה דלא נקיט הש"ס יבמה שגדלה בין האחין אין חוששין דלמא ירקה בפני אחד מהם מזה מוכיח דלא מהני רקיקה לבד לפני היבם רק חליצת סנדל הא ועכצ"ל כן דאיל"ה הדרא קושית הרא"ש הנ"ל להנמ"י. ואם כן קשה על הנ"י ממ"נ וכאן חוזר לדברי המחבר הא להרי"ף והרמב"ם דגרסי הא חזינן חיישינן שמא כיוונה בפירש הנ"ל. וא"כ הוי גם בידוע דהיבם לא ממילא משתמעי דהא חזינן מהנך אמוראי דלא עשו זו העצה דרקיקה מוכח דלא מהני הרקיקה גם בפני הב"ד ובפני היבם לדעת הנ"י הנ"ל. כיון לחליצה מ"מ בסתמא חיישינן שמא כוונה היא עכ"פ לחליצה ונפסלת מהאחין ול"ק עליהם מהנך אמוראי כתירץ הנ"ל דס"ל לחלק בין רקיקה לבד לחליצת סנדל. דהחליצת סנדל נפסלת מהאחין בכוונה שלה לבד כסברת הב"ש הנ"ל לדעת הנ"י א"כ הוי להמחבר להביא פלוגתא בדין זה דלהרי"ף והרמב"ם נפסלת מהאחין גם בכוונה שלה לבד. אבל להרא"ש והטור שהלכו בשיטת רש"י ותוס' הוי הדין אם ידוע דהיבם בודאי לא כיון לחליצה אינה נפסלת מהאחין בחליצת סנדל לבד או ברקיקה לבד רק אם אין ידוע לנו דעת היבם אז תלינן דגם היבם כיון לחליצה ונפסלת עכ"פ מהאחין. וזה שסיים הב"ש ומצינו למדין אם חלצה המנעל שלא בב"ד ור"ל דהי' חליצת המנעל לבד או דהי' רקיקה לבד אפי' בב"ד ואחד מהם לא כיון לחליצה קא מיפלגי הפוסקים הנ"ל כדכתיבנא:
ב"ש סקמ"ט מ"ש ובזה נחו כל תמיהת הב"ח על הב"י. ביאור דבריו ז"ל. דז"ל הטור וא"א הר"ש השוה חליצת קטנה לחליצת קטן עז"כ הב"י דלא מצאתי בהרא"ש אלא בדברי התוס' דף ק"ה ע"ב ד"ה קטנה דכתבו דמיותר לשון תחלוץ משתגדל אתיא המתני' לאשמעינן דחליצת קטנה אינה כלום כלל. הרי מבואר דעת התוס' דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן. עז"כ הב"ח על הב"י שרי לי' מארי' דמפרש דעת התוס' דחליצת קטנה אינה כלום וממילא מותרת שוב להתייבם דז"א הא התוס' מפרש ר"מ. ולר"מ מבואר בחליצת קטן דהוה חליצה פסולה ופוסלת כדאמר הש"ס לעיל מיני' זו דברי ר"מ על חליצת קטן. אבל רבנן ס"ל דחליצת קטן אינה כלום. וא"כ לר"מ דחליצת קטנה הוי כחליצת קטן והוי חליצה פסולה עכ"פ. אלא הפירוש בדברי התוס' דהיותר לשון אתי לאשמעונן דחליצת קטנה נמי אינה כלום מן התורה כמו חליצת קטן מיהו ודאי ר"מ לטעמי' דחליצת קטן וקטנה פסולים ופוסלים מדרבנן. עז"כ הב"ש דדברי הב"י נכונים דעיקר הוכחת התוס' להורות דהיתור לשון דמתני' דקתני עד שתחלוץ מורה דהיקש זה לר"מ דמקשינן אשה לאיש הוי מן התורה ולא הוי רק מדרבנן. א"כ אע"ג דלר"מ הוי בחליצת קטן חליצה פסולה ופוסלת מ"מ מדר"מ נשמע לדידן דקיי"ל כרבנן בחליצת קטן דאינה כלום ומותרת להתיבם א"כ בקטנה נמי לדידן בחליצת קטנה אינה כלום דהא נשמע מההיקש דמקשינן קטנה לקטן הוי מן התורה ובחליצת קטנה לא קיי"ל כרבנן הואיל דהלכתא כרבא עד שתביא ב"ש. וזה עיקר לשון היותר לאשמעונן דחליצת קטנה הוי כחליצת קטן לדידן דקיי"ל כרבנן. ובזה ניחא מ"ש הטור בשם הרא"ש דמביא ג"כ גירסת התוס' דלא כגירסת הירושלמי. ולזה סיים ורמב"ם שכתב חליצה פסולה ופוסלת וזה דעת המחבר כאן א"כ תופס נמי כגירסת התוס' א"כ קשה קושית התוס' דהא בדינא אינו סובר כהתוס' דהיתור לשון אתי להורות דחליצת קטנה אינה כלום דהא הרמב"ם סובר דהחליצה הוי פסולה על האחין. לז"כ ליישב דאע"ג דההיקש הוי רק מדרבנן אבל מן התורה איש כתוב בפרשה מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדל וזה גופה קמ"ל המתניתין בהיתר לשון תחלוץ משתגדל:
ב"ש סקנ"ב מ"ש אבל משום ספיקא דדינא דצריך לחלוץ יכול לומר קים כהני פוסקים דמצות יבום קודמת וממילא צריך ליתן לו שכרו והע' נרגשת במובטא בפ"כ איך שייך לומר קים לי היכא שהיבמה מוחזקת. וע"י קים לי יהי' מוצ' ממון ממנה. דאדרבה הוא המוחזקת יכולה לומר קים לי דמצות חליצה קודמת. ואפ"ל דאיירי דתפס החולץ אח"כ. ומזה איירי הב"ש דהיבם התופס יכול לומר קים לי כמ"ד דמצות יבום קודם. אבל זה אין לומר דאיירי דכבר קודם החליצה הי' הממון ביד החולץ בלא"ה לא היתה יכולה להוציא מידו. דהא עיקר הטעם בהטעהו דאינה חייבת ליתן משום דיכולה לומר משטה הייתי בך. אבל אם הי' בידו כבר לא שייך זה. ומשום זה כתב הרמ"א כאן בהג"ה אם נתנה לו המעות או השלישה המעות א"י לחזור אם כן ממילא א"י לומר משטה הייתי כמבואר בח"מ סי' פ"א ס"ד מזה. שוב ראיתי בספר אבן פינה שדיבר מזה עיי"ש כמ"ש:
תם ונשלם
סוף הספר