ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קנב
ב"ש סק"ב מ"ש אבל אין יכול לאסרה עליו אם הוא כהן והתמי' מורגשת במובטא בפי כל הא לאסרה לעצמה שווי' לנפשי' חד"א במה דאמר דגירשה ואסורה לו לחזור אליו אם היא כהן ואפשר דכצ"ל אבל אינה יכולה לחזור אליו אם הוא כהן והיינו מטעם דשווי' לנפשיה חד"א כן מבוא' בספר ב"מ. וגם י"ל דה"פ מ"ש אבל אין יכול לאסור עליו אם הוא כהן ר"ל דהבעל דאמר גרשתי ומת אח"כ ונשאת לכהן לא מהני אמירה של בעל ראשון דאמר דגירשה דעל עצמו נאמן לאסרה עליו אבל אין יכול לאסרה על לעלמא הואיל דהיא הי' מכחשת בחייו וכ"מ בתורת גיטין דהא עיקר הטעם דבעל דאמר גרשתי נאמן מטעם דהוי בידו וקיי"ל ביור"ד סי' קכ"ז באומר נתנסך יינך דאם הוא בידו נאמן אבל כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן כה"נ כשהאשה מכחישתו. והא דחולצת ובני' מהשני ממזרים בחיי הבעל מטעם דלא מהימן באמירתו גרשתי להוציאה מחזקת א"א אבל לאסור על הכהן הוי מטעם נאמנות ואין אדם נאמן כשמכחישו כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש בשנים ליכא חשדא לפני רהיטא יפלא להמבואר לעיל בסי' י"ב במחבר סעיף א' דאם נשאת לאותו עד אם כנס אינו מוציא וא"כ המחבר דאיירי כאן לענין דיעבד א"צ לאוקמי בשנים דדוקא לענין לכתחילה דתהא מותרת להנשא לאותו עד אז בעינן שנים דבע"א אסורה לזה להנשא לכתחילה משום חשד אבל לענין אם כנסה אותו העד הדין דלא תצא גם בליכא אלא זה ע"א לבד. ואפשר לומר דהמחבר והב"ש אזלי לשיטת התוס' דהובא שם לעיל בסק"ג בעדות אשה הוי הדין גם אם כנס מוצא. אבל לפ"ז תקשה דלקמן בש"ע משמע דווקא משום דע"א אומר לא נתגרשה תצא הא בלא"ה תצא דעד המעיד באשה אם כנס מוציא. וראיתי בספר ישועת יעקב דכתב לתרץ קושית הגאון הח"צ ז"ל בתשובה על הרמב"ן דהקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בעד ועד בב"א ונשאת לאחד מעדי' דלא תצא אמאי לא אוקמי' מילתא דר"י שם בב"א ונשאת לאחד מעדי'. וע"ז תמה הח"צ דא"כ בלא"ה אסורה משום חשד ועז"כ דלא קשה מידי דבאמת התוס' הקשה כיון דלא איירא בהחזיק לא"א רק ע"פ עדים הללו נאמן לזה שאומר מת במיגו דאי בעי שתיק ולדברי הר"ן א"ש דאיירי באחד אומר קרובה לה דעבידי דטעם א"כ לא מהני מיגו כסברת התוס' ביבמות אבל לענין זה דנימא דמשום חשד לא תנשא בזה שפיר מהני מיגו דעיקר הטעם דחשד הוי מטעם דחשדינן דמשקר לזה א"ש דברי המחבר כאן דלכן הוצרך להמחבר לומר דתצא משום דיש ע"א אומר דלא נתגרש' דאי לא"ה הי' מהני המיגו כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ה מ"ש כן הרמב"ם מתרץ קושי' זו ר"ל דהתוס' בכתובות ד' ק"כ ד"ה הבא וכו' הקשה הא קיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת אוקמי אחזקתה דא"א ותירצו דהחזקה דאשה דייקא מרע לחזקת א"א. ולזה כתב הב"ש להרמב"ם והמחבר דס"ל גם באינה יודעת הולד לא הוי רק ספק ממזר הא אם אינה יודעת ל"ש החזקה דאשה דייקא וראוי להיות הולד ממזר ודאי כקושי' התוס' דאוקמי אחזקת א"א ולז"כ ואפשר מדחזינן דנשאת הוי כאמרה בודאי דאי לאו דיודעת בברי לא היתה נשאת אכן גדולי המחברים זצ"ל העירו מקור לדברי מרמב"ם מדברי התוס' בכתובות ד' כ"ו דהוקשו על הש"ס דיבמות דקאמר הש"ס בפשיטו' ספק ממזר ולמה לא מוקמינן אחזקה דא"א דחזקה דדייקא לא שייכי ביבם כדאמרינן דזימנן דמרחמי לי' ותירצו דמשום חזקת דא"א לא מחזקינן כממזר ודאי להתירו בממזרת דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוי וא"כ מבואר כדעת הרמב"ם והמחבר ע"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש תנשא לכתחילה ביאור דבריו דדברי המחבר הם דברי הר"ן דהקשה על הש"ס דקאמר תרגמא בע"א ע"א אומר נתגרשה שניהם בא"א קמסהדי והא דקאמר נתגרשה הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ע"ז הקשה הר"ן כיון דכאן איירי דאינה מוחזקת בע"א אלא על פי אותו ב' עדים דמעידין דנתגרשה והם עצמן מכחישין זא"ז דאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה א"כ הוי עדות מוכחשת. ואע"ג דקי"ל זו בא בפ"ע ומעידה מ"מ אין שניהם יכולין להצטרף לעדות אחרת וא"כ איך יכולין להעיד שוב על הקדושין ותירץ דהש"ס איירי דאין העדים מכחישין בגוף הענין רק דאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דבכה"ג אינן נקראין עדות מוכחשת דעבידי דטעו לכן מוקמינן אותה בחזקת א"א דמעיקרא אבל אם אחד אומר לא נתגרשה כלל דהוי עדות מוכחשת דאינן יכולין להצטרף להעיד על עיקור הקדושין דשוב אין לה חזקת א"א וזה דברי הב"י על הטור מ"ש ולמד רבינו מסיפא דקתני אבל אם אחד אומר לא נתגרשה כלל תנשא לכתחילה וזה ג"כ דברי התוס' בד"ה תרווי' מ"ש אבל תימא. וז"ש הב"ש אע"ג דתרווי' מעידים דהיא א"א ר"ל דהא הם מחולקים רק בענין הגט אבל מ"מ מודים שניהם דהיתה א"א וא"כ למה תנשא לכתחילה לז"כ דמ"מ היכי דמשקרין הואיל דמכחישין זא"ז לזה א"א אפשר להחזיקה בעיקר הקדושין על פיהם דהוי עדות מוכחשת כסברת הר"נ הנ"ל אבל כשהן מכחישין זא"ז דאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעבידי דטעו בזה יכולין להצטרף על עיקר הקדושין להחזיקה בא"א על פיהם ובזה ניחא קושי' התוס' ישנים ד"ה תרווי' וז"ל דליכא למימר דלא היינו יודעים דהא א"א כ"א על פיהם דא"כ להימן להאי דאמר מגורשת במיגו דשתק. ולהר"נ הנ"ל א"ש דפירוש דהש"ס איירי דאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דבזה ל"ש מיגו דהא אינו מחזיקין אותו למשקר דעבידי דטעו בזה ואומר בדדמי כסברת התוס' ביבמות ד' קי ד בד"ה מי אמרינן דאינה חשודה שקר אכן הרמב"ם בפי"ב מה"ג סובר גם אם מכחישים זא"ז דאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה אם נשאת תצא אע"ג דהוי עדות מוכחשת על עיקר הקדושין דמ"מ הואיל וכ"א אינו מוכחש משנים אלא מאחד ובזה תליא המחלוקת ישנה של חכמי בריסק שהביא הש"ך ז"ל בחו"מ סי' ל"א בב' עדים המכחישין זא"ז אי נימא דחד מהם בודאי משקר אם פסולים הם להצטרף יחד לעדות אחרת כמו בשני כתי עדים המכחישין זא"ז או נימא לאידך גיסא כיון דעכ"פ כ"א מהשנים אינו מוכחש משני עדים לכן כשרים הם לעדות אחרת להצטרף יחד. ולפ"ז מבואר דעת הרמב"ם דסובר דהיא בחזקת א"א אע"ג דעיקר קדושין לא ידענא אלא על פיהם ובענין קבלת הגט הם מוכחשים מ"מ יכולין להצטרף על עיקר הקדושין לאוקמי בחזקת א"א לכן אם נשאת תצא דעל הגירושין ליכא אלא ע"א אבל לדעת הטור והר"נ הנ"ל בכה"ג דהם מוכחשים בענין הגירושין הם פסולים להעיד על עיקר קבלת הקדושין רק אם מכחישים זא"ז דאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעבידי דטעו בזה לא מיקרי הכחשה כלל דאז שפיר אם נשאת תצא ובזה מיירי אוקומתי' דר"י אבל לפ"ז קשה דא"כ ברישא באחד אומר מת ואחד אומר לא מת דבכה"ג מכחישים זא"ז והוי עדות מוכחשת ואיך יכולין להצטרף לעדות הקדושין לסברת הר"ן דלא הוי בחזקת א"א דהא בדין זה ל"ש לומר דהם מחולקין בקרוב לה דבמיתה ל"ש זה. וא"כ הדרא קושית הר"נ על הרישא ומצאתי בספר ישועת יעקב דעמד בזה על הר"ן וכתב דע"כ צ"ל דהך רישא דאחד אומר מת איירי ג"כ באופן דנוכל לומר דאיירי בדדמי כגון דאומר דמת במלחמה וא"כ לא חשיבי עדות מוכחשת על המיתה דאמרו שניהם בדדמי ושוב יכולין להצטרף יחד על עיקר קבלת הקדושין והוי היא בחזקת א"א. ולפ"ז יש מכאן ראיה דע"א במלחמה נאמן דעבודא לגלויי ולפ"ז מתורץ דברי הרמב"ם דפסק בע"א וע"א במיתה ואומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדים לא תצא ותמהו כולם אמאי מוקי הש"ס הך דר"י בזא"ז משום דעולא ואהא קשי' לן אי הכי לכתחילה נמי הא בלא"ה ניחא דהו"ל לאוקמי' בבאו עדים בב"א ונשאת לזה העד שאומר מת ולכן לא תצא ולהנ"ל ניחא דבאמת הרמב"ן דס"ל בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א תצא משום דלא דמי לתרי ותרי דשם שנים מגרעין חזקת א"א. אבל בע"א וע"א דחזקת א"א אינו מגרע אלא ע"פ ע"א לבד לזה מוקמינן שפיר בחזקת א"א אבל הרמב"ם דס"ל דלא תצא משום דחזקה דאשה דייקא מסעי' לי' ומגרע חזקת א"א אבל כאן דהש"ס ע"כ איירי דע"א אומר מת אומר בדדמי דאי לא"ה הוי עדות מוכחשת ומותר להנשא גם לכתחילה וא"כ איירי דע"א אומר מת אומר דמת במלחמה ושוב לא דייקי ואוקי אחזקת א"א ומודה הרמב"ם דגם אם נשאת תצא ואחר העי' ראיתי דז"א דהא להרמב"ם אין הכרח לאוקמי' הרישא בדדמי דהא סובר דלאו עדות מוכחשת הוא דלא כר"ן הנ"ל כמ"ש ודו"ק:
ב"ש ס"ק יוד מ"ש דהוי כמפרש דברי' ר"ל דיש חילוק דאם אמרה א"א הייתי משמעות דברי' דנתגרשה רק דכבר היתה א"א ולכן נאמנת לפרש דברי' אחר כדי דיבור ולומר דגרושה היא כעת אבל אם אמרה א"א אני וא"כ משמעות דברי' דגם עכשיו היא א"א לכן אינה נאמנת לומר אכ"ד דגרושה היא ולא כהב"ח דפירש גם באמרה א"א אני נמי מהני אכ"ד לומר פנוי' אני וז"א דבש"ס משמע באמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני אינה נאמנת אלא בתכ"ד וע"ש בתוס' ד' כ"ב ד"ה מנין ובספר כתובה מזה:
ב"ש סקי"ב מ"ש ואכתי אינו מיושב למה בניסת ור"ל דתירוץ הב"ח עולה יפה בנתקדשה לבד מהשני הוי הדין שפיר דתצא משני בלי גט דאם היתה צריכה גט משני היתה אסורה לראשון משום גזירה דיאמרו מחזיר גרושתו אבל אם נשאת לשני דבלא"ה אסורה לראשון לדברי הבעל א"כ קשה אמאי הדין דתצא משני בלא גט הי' לחוש לדברי' לחומרא דעכ"פ צריכה גט משני. ועפ"ז מסיק הב"ש דהיא אינה נאמנת כלל אלא מה דחולצת ואסורה לכהן משום דשויא אנפשה חד"א אבל להצריכה גט זה לא שייך דשויא לנפשה חד"א דדוקא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט משני אבל הואיל דאינה נאמנת לכן א"צ גט משני ולפ"ז הדין גם בנתקדשה לבד אם מת הבעל הראשון מ"מ א"צ גט משני לדעת הטור: