ביאור הריטב"א על הגדה של פסח· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד מה בקש לבן כו'. שהיה אחינו בשרנו לעשות ליעקב אבינו.
שפרעה לא גזר אלא על הזכרים. שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן שמושיע את ישראל כמ"ש רז"ל.
שנאמר ארמי אובד אבי. רצה לאבד את אבי כמ"ש המתרגם לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא ולפיכך תלה לו הכתוב כאילו איבד. והשם יתברך ביטל עצתו ויצא משם יעקב במקנה לרוב כדכתיב (בראשית ל׳:מ״ג) ויפרוץ האיש מאד מאד, וכלל הדברים האלה הוא מה שעתיד ליארע לבנים, שיהיה הכל סימן לבנים, כדאיתא במדרש.
פסקה ג
וירד מצרימה וכו'. תימה מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי. וי"ל שבא הכתוב לפרש שכל זה נחשב מן הצרות ומגזירת בין הבתרים, כי כל ימיהם של האבות אחר הגזירה ההיא היו בצער ובנסיונות ולא ראו בטובה.
ואמרו אנוס על פי הדיבור, כי היה יודע הגזירה הבאה ואעפ"כ לא שב לאחור.
ועכשיו מתחיל לדרוש מארמי אובד אבי וכו' עד שהוא גומר כל הפרשה כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קט"ז א'), והוא דורשו כמ"ש בספרי.
ויגר שם. שמא תאמר שנטל כתר מלכות, ת"ל ויגר שם, אינו אלא כגר בלבד.
שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה וכו'. אבל במצרים מפני היאור היה שם מרעה.
פסקה ד
ושמא תאמר באוכלוסין הרבה, ת"ל במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש כדאיתא בספרי.
פסקה ה
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. כך אנו גורסין, ופירש רש"י לשון ציון מאוספין במקום אחד שלא נפרדו בערים ולכך היו נראין לגוי אחד, ודייק לה מדכתיב לגוי, וזהו ודאי נס מה' יתברך כדי שיהיו עוזרים זה לזה, כי הפירוד סיבת הגלות. ואף בגלות הזה החמור הפירוד היה עיקר גזירת הגלות.
ואית דמפרשי מצויינין בעלי קומה בעלי פרצוף, וכן הוא בבראשית רבה, וכן יש גורסין מסויימין שם כלומר שהם ניכרים במלבושיהם ובענייניהם כגון ציצית בבגדיהם וכיוצא בו, ודייקי לה מדכתיב ויהי שם לגוי גדול, כי כיון שיש להם כמה דורות שהיו שם ומשועבדים להם, אפילו רבו מאד היאך יהיו שם לגוי אלא ודאי לפי שהיו מצויינין שם או מסויימין בטכסיסיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע אברהם אבינו.
ועוד יש בכלל הזה, שהיו מסומנין שם להוליד בנים הרבה, שהיו מולידין ששה בכרס אחד מה שלא היו מולידין במצרים קודם לכן, וזהו שאמר, שם, לפי שגם האבות לא הורגלו בכך בארץ כנען. וזה מרחמיו יתברך להודיע שלא עזב אותם בגלותם. ולכך היו תמהים עליהם כדאיתא בבראשית רבה (פרשה מ"ד) א"ר יצחק חזירתא רעיא בעשרה ואימרתא ולא בחד כל אילין אמר הקב"ה לאברהם דיהיב ליה את הקיני ואת הקניזי וכו' ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו. וזהו שהביא ראיה המסדר מדכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו'.
פסקה ו
ורב כמו שנאמר רבבה כצמח וכו'. כך קבלנו, שדורשו לשני עניינים, שהיו לגוי גדול ורב כרבבה וכצמח השדה, כי כל מה שגוזזין אותם צומחים יותר, וכן צומחים בלא עבודה רבה אלא מאיליהם, והשני שכל זה אע"פ שהיה עם רב עם יוצרו.
ואת ערום ועריה. ערומים מן המצוות של האבות, ומהו עריה, כמה דתימא (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור קשתך, שלא קיימו מצות ברית מילה כדאמרינן במכילתא (פרשת בא) היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט״ז:ח׳) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שעה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח, מהו שדים נכונו, זה משה ואהרן, שנאמר (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו', ושערך צמח, שהגיע קץ הגאולה, נתן להם הקב"ה שתי מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו מצות פסח ומצות מילה, שנאמר (יחזקאל שם) ואעבור עליך ואראך מתבוססת ואומר לך בדמייך חיי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמילה היתה במצרים שנאמר (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו, ומשה רבינו ע"ה מל אותם, שכולם ביטלו מצות ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבט לוי שנאמר (דברים ל״ג:ט׳) ובריתך ינצורו, ויש אומרים כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם, דכיון דמיפקדי אמילה, מילתם סגי' להו, ולא דמי לערבי מהול, דההוא כמאן דלא מהילי דמי כדאיתא במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כ"ז א').
פסקה ז
וירעו אותנו המצרים וכו'. כלומר כיון שראו שהיינו פרים ורבים התחילו לענותינו, כמו שנאמר ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וכו', ומביא ראיה כי בתחלה לא עינו אותם לגמרי אלא התחילו להרע להם ולהתנפל ולהתגולל עליהם, כי בתחלה נכלמים היו לשלוח בהם יד לגמרי לפי שבאו בהבטחתם ונתיישבו ביניהם במצותם וזה נקרא בגידה גדולה, וכבר דרשו רז"ל במסכת סוטה (י"א א') להם לא נאמר אלא לו, נתחכם על מושיען לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא ידעו כי על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, ובמדרש אמרו (ויק"ר פ' כ"ז) נתחכם עליהם יותר ממה שהיו לפנינו, כי כל מי שבא לעשות להם רע בפרהסיא אלהיהם מושיע אותם כמו לבן ועשו, ולא נעשה כעשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי ולא היה יודע כי בין כך ובין כך יוליד יעקב בנים, אלא הבה נתחכמה להם מיד לגזור מיתה על הבנים הזכרים דכתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.
פסקה ח
ויענונו כמו שנאמר וישימו עליו וכו'. הכל כדי לענותם ולמעטם, והוא שהתחילו לעשות בניינים חזקים למלך ואמרו שיסייעוהו, ודרשו רז"ל (סוטה י"א א') שתלו לו מלבן בצוארו של מלך, כלומר שאפילו המלך היה מסייע בדבר, להראות כי היה דבר המלך נחוץ, ואחר כך נתנו עליהם עבודה קשה כדכתיב בפרך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברין עליהם, ולפיכך נמשלו למרור שתחילתו רך וסופו קשה.
פסקה ט
בפרך מתרגמינן בקשיו, ואמרו רז"ל כי בתחילה אמרו להם כי המלאכה נחוצה ואינו אלא ליום אחד, עשו רצון המלך כדי שיתרצה לכם, כי הטיב לכם ולאבותיכם עד היום, והם התחזקו ביום הראשון, ואח"כ שמו עליהם לחק שיעשו אותו הסך יום יום, וזהו שדורשים בפרך בפה רך.
פסקה יב
ונצעק אל ה' וכו' כמו שנאמר ויהי בימים הרבים וכו'. אמרו רז"ל כי מעטים היו ועל שם שהיו של צער נקראו רבים, כדכתיב (ויקרא ט"ו) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ואינם אלא שלשה ימים.
וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל. דרשו רבותינו ז"ל מפי השמועה, שנצטרע והיה שוחט הילדים לרחוץ בדמם, וזהו ויזעקו כמו מעיר מתים יזעקו (עי' איוב כ״ד:י״ב), ועוד דרשו רז"ל שהיו מעבידין אותם עבודה זרה, ופירש רש"י לפי שהמלך הראשון לא היה מעבידן כל כך עבודה זרה מפני חיבתו של יוסף אבל זה המלך חידש עליהם גזירות והכריחם לעבוד עבודה זרה.
פסקה יג
וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וכו' ויזכור אלהים את בריתו וכו'. כי אע"פ שבזכותם לא היו ראוים ליגאל, זכר ברית האבות, וזהו שנאמר בדם פסח (שמות י״ב:כ״ב) והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, משקוף זה אברהם ושתי המזוזות אלו יצחק ויעקב.
פסקה יד
וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. כדכתיב (בראשית ל"א) אם תענה את בנותי ודרשינן (יומא ע"ז ב') למנוע מהם תשמיש המטה, ולכן נקראת עונה, שמענה אותה כשנמנע ממנה.
כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וכו'. יש אומרים דדייק לה מדכתיב וידע אלהים, דבר שאינו יודעו אלא הקב"ה, כי מרוב העינוי אפילו כשהיו משמשין לא היו יורים כחץ והולכין ומתמעטין וכדאמרינן השמים ביני לבינך (נדרים צ' ב'), ויש אומרים דדייק לה מדכתיב וידע אלהים כמו וידע אדם עוד את אשתו (בראשית ד'), וכבר אמרנו כי התורה שהיא לשון הקדש מכנה לתשמיש בלשון דעת לעורר לאדם שלא יעשה מעשה ההוא לתאוה והנאה טבעית בלבד כבהמות שאין להם דעת, אלא שיעשה בחכמה ובדעת להשלים מצות פריה ורביה ולקיום הגוף, וגם כי השכבת זרע תחילת יצירתה מן המוח שהוא מקום הדעת, ועשה כן הבורא יתברך כדי שיעיין האדם בזה ויעשה הדבר בשכל ובצנעה, וזהו שאמרו חייב אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש שנאמר (הושע י"א) בקרבך קדוש, ובתרגום ירושלמי (בראשית ד') וידע אדם עוד, וחכים אדם עוד, ובמדרש (שמו"ר א') וירא אלהים את בני ישראל זה מעשה העגל שעתידין לעשות ומדת הדין מקטרגת עליהם, וידע אלהים, שעתידין הם לומר נעשה ונשמע וריחם עליהם.
פסקה טו
ואת עמלנו אלו הבנים. שהם עמל האדם כי כמה האדם יגע לגדלם וללמדם דרך ארץ ותורה, וכן יגע כדי שיוכל להניח להם ממון אחר מותו. וכבר אמרו בעון נדרים בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כדאיתא במסכת שבת (ל"ב ב').
שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואמרו בפרקי ר' אליעזר (פרק מ"ב) שלא היה היאור בולעם אלא פולטם למדבר והקב"ה זן אותם שם ומביא סלע בפי כל אחד ואחד שהיה מניקו דבש וחלב שנאמר (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע וכו', וכל זה נקל הוא נגד הבורא יתברך, וכשבאו ישראל לים ראוהו והכירוהו, וזהו שנאמר (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, כלומר הכירו כי הוא שעשה להם את הנס הראשון.
וכל הבת תחיון. לזימה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א').
פסקה טז
ואת לחצנו זה הדחק. פי' כי כשראו המצריים שלא היו יכולין לכלותם התחילו לדחוק אותם שיחזירום לאמונתם ויתערבו בהם, ודחק זה שמד, וזהו שנאמר וגם ראיתי את הלחץ, כי זה הוסיף לגאול אותם מהרה, כי ירא אנכי שמא לא יוכלו לעמוד בנסיון, כי כבר התחילו להתערב בהם קצת ולבטל ברית מילה וללכת אחרי הכוחות העליונים והכשפים.
פסקה יח
ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף וכו'. מכאן ראיה כי מלאך ושרף שני דברים הם, השרפים הם מלאכי אש העומדים תחת הכסא וטובלין בכל יום בנהר של אש ההולך לפני הכסא, וכן הוא אומר (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו, והמלאכים הם למטה מהם המתחלפים בכל יום ומתלבשים גופות, והם שנבראו ביום החמישי, והשליח הוא הידוע המלאך הגואל זה מטטרו"ן, ושמו מורה עליו, והוא שר של ישראל השומר אותם, וזהו שנאמר למשה (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, והוא שר צבא ה' שבא ליהושע, ועליו אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ב') דאפי' בפרוונקא לא קבליה משה, ואם תאמר והא כתיב (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וי"ל כי ויוציאנו שב לבורא יתברך, כדכתיב (דברים ד׳:ל״ז) ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים, והמלאך שאמר, וישלח מלאך, על משה רבינו ע"ה, או שליח השם הגדול ששלח מלאך הברית מלאך פניו ויוציאנו ממצרים בכוחו.
שנאמר ועברתי בארץ מצרים וכו' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אמרו רז"ל במכילתא אם של עץ נרקבת [וכו'], כלומר כי סר צילם העליון מעליהם שהיה מעמידן, ומיד ניתך ונרקב, ובזה נודע כי מכת אלהים היא, כי אין כח מושל על כח אחר לבטלו אלא הקב"ה לבדו.
פסקה כ
ביד חזקה זו הדבר. כלומר שנעשית ביד חזקה, שהיא יד ה', לפי שהיה בה הדבר אמר כן, ולא בכל החוזק ממש, כי לא הראה הקב"ה החוזק רק בדבר השלם הוא מכת בכורות, וכדאמר בספרי ולכל היד החזקה (דברים ל״ד:י״ב) זו מכת בכורות שנאמר (שמות ו׳:א׳) וביד חזקה יגרשם מארצו, ולפיכך לא נאמר בדבר הזה אלא הנה יד ה' הויה.
פסקה כא
ובזרוע נטויה זו החרב. זהו כינוי לנקמה שעשה ה' במצרים, שהיתה חרב נוקמת נקם ברית, ר"ל בריתו של אברהם אבינו ע"ה, וכן וחרבו שלופה בידו (דה"י א' כ"א) להנקם מהפושעים והמורדים.
פסקה כב
ובמורא גדול זה גילוי שכינה. שנגלית להם במצרים אע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וארץ טמאה, לקיים מה שהבטיח ליעקב אבינו ע"ה (בראשית מ״ו:ד׳) ואנכי אעלך גם עלה, והוא השם הגדול שנתן בו תורה ואמר אנכי, וכן הוא אומר (שמות ג׳:ו׳) אנכי אלהי אביך, וזהו שהיה אומר משה רבינו ע"ה (שם) מי אנכי כי אלך אל פרעה ואמרו רז"ל משל למלך ששלח שלוחו לאריסו כדאיתא בשמות רבה, ואימתי נגלה עליהם, ב' פעמים, אחת ביום ר"ח ניסן שנאמר (שמות י״ב:א׳-ב׳) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים החדש הזה לכם, ואמרו רז"ל שהקול נשמע בכל ארץ מצרים, וכן בלילה בשעת הגאולה, וכמו כן ראוהו על הים ויראו מאד כמו שנאמר (שמות י״ד:ל״א) ויראו העם את ה', ונקרא מורא גדול כי הרואה פני שכינה ירא מאד ונרתע ונבהל ונופל על פניו, וזהו שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת וכו', והראיה מן סוף הפסוק דכתיב במצרים לעיניך, ובספרי אמרו רז"ל ולכל המורא הגדול (דברים ל״ד:י״ב) זו קריעת ים סוף, כי שם ראו פני השכינה ואמרו זה אלי ואנוהו.
פסקה כג
ובאותות זה המטה. ייחדו האותות אל המטה לפי שאמרו ז"ל כי המכות היו כתובים שם במטה דצ"ך עד"ש באח"ב, וכן צירוף אותיות של השמות שבהם נבראו שמים וארץ, כי מששת ימי בראשית נעשה כדתנן במסכת אבות (פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, [בנ"א נוסף: וכן התנה ה' עם מעשה בראשית], ודבריהם חן לשומעיהם, ולכן נקרא מטה אלהים, ונזדמן לו למשה רבינו ע"ה בהר חורב שירד שם מן השמים, וזהו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך, לא יאמר אדם הזה אלא על מה שבידו שנותן אותו לחבירו.
פסקה כד
ובמופתים זה הדם. ואע"פ שמכת הדם היתה אחת קורא אותה מופתים לפי שנעשו בעניינו מופתים רבים, כי המים שהיו צלולים מכל מימות שבעולם נהפכו לדם אחר שהיו בידם של מצרים, וישראל ומצרי שותים בכוס אחד, לצד המצרי דם ולצד ישראל מים, ובמדרשו של רשב"י, שהיו נעשים כאש שורף ומתמלא כל מצרים עשן מהם [נ"א: בפיהם] והיינו דכתיב דם ואש ותמרות עשן.