ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ג · הלכה ב
כתב יד א
ואידן מירוג. פי' איזהו מירוג שיש בו תחילה וסוף וחייב בשניהם:
ומפרש רבי ירמיה כהדא דתנינן. פי' דהיינו בצלים שחייבין בין לחין בין יבישין:
ור' יוסי מפרש שהוא קצח דכד את זריע לה דעביד ליה בצל דקיק. נקרא תחילתן ואפ"ה חייב וכששתל לה אח"כ נקרא סופו:
ומקשי דלא כן מה אנן אמרין. פי' לר' יוסי מאי קמ"ל פשיטא דקצח חייב בפאה ואי משום שעומד לזריעה דהיינו שאח"כ כשרוצה לעשות בצל גדול שתיל לה:
ע"ז מקשי וחיטין לאו לזריעה הן. פי' ואפ"ה חייב בפאה ומהיכי תיתי הכא לפטור גבי קיצתא:
ומשני חיטין רובן כו': ומקשי ע"ד דר' ירמיה. פי' דאמר בצלים בתחילתן חייבין בפאה:
וכי ירק חייב בפאה. פי' הא אין מכניסו לקיום:
ומשני מינו מכניסו לקיום. פי' מין בצלים והיינו אחר שנתייבשו:
מה עביד ליה ר' יוסי. פי' כיון דמוקי בקצח ולא מוקי בבצלים אלמא דסבר דבצלים תחילתן פטור מן הפאה דהוי ירק והא תנן מתני' בפי' בצלים לחין חייבין בפאה והיינו מתני' דהמחליק. ומשני האי לחיוב אינו מתחילתן אלא שגמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש ולפיכך חייב בפאה דזה ודאי מכניסו לקיום:
כתב יד ב
ואידן מירוג. איזהו מירוג שיש בו תחלה וסוף ובשניהם חייב מפרש ר' ירמיה היינו בצלים שחייבין בין לחים בין יבישין כהא דתנינן כו'. ור' יוסי מפרש היינו קצח הייכו שהוא בתחלה עביד בצל דקיק ובסוף עביד בצל רב ושניהם חייבים בפאה:
דלא כן מה אנן אמרין. פריך לר' יוסי דמפרש קצח כד עביד בצל דק חייב בפאה מאי קמ"ל פשיטא דלא כן דאי לא קמ"ל מה אנן אמרין כו':
ע"ד דר' ירמיה כו'. דמוקי לבצלים בתחלתן דחייבים בפאה פריך וכי ירק חייב בפאה הא אין מכניסו לקיום:
מה עבד לה ר' יוסי. דמוקי בקצח ולא בבצלים ע"כ דס"ל בצלים בתחלתן פטורי פאה והא במתני' תנן המחליק בבצלים חייבים בפאה:
גמור הוא. משני האי לחים במתני' אינן בתחלתן אלא מיירי שהוא גמור כו' ושפיר הוי מכניסו לקיוס וחייב בפאה:
כתב יד א
תני לקט קצירך ולא לקט קיטוף מיותר:
אפי' כל שדהו פטור כצ"ל. פי' כשקצר מעט מעט:
אפי' במגל. פי' דהוה קבע יותר אפ"ה פטור מה הפאה:
והוא ששייר. פי' שיכול לקיים מצות פאה במה ששייר:
ה"ג פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. פי' ולא תני והוא ששייר אלמא אע"ג דלאן שייר:
ומשני כאן בגמורות. פי' בגמורות צריך לשייר:
כאן כשביקש לאוכלן ענבים. פי' והוה עראי ולכך פטור אפי' לא שייר:
ברם הכא כשביקש לעשותו עיסה. פי' דהה גמר מלאכה לכך צריך לשייר:
הדא ילפא מן הדא כו'. פי' אף בחיטין:
אם בקש לאוכלן מלילות. דהוי נמי לא נגמרה מלאכתו:
אפילו לא שייר. נמי פטור מן הפאה:
ואם בקש לעשותו יין. דהוי נמי גמר מלאכה:
והוא ששייר. פי' צריך לשייר נמי כמו בעיסה:
כתב יד ב
לעיסתו אפי' כל שדהו. רק שקצר אותה מעט מעט לעיסה:
אפי' במגל. דהוי יותר קבע:
והוא ששייר. דיכול לקיים מצות פאה במה ששייר:
כאן בגמורות. כשביקש לעשות עיסה דהוי גמר מלאכה אז אמרינן דוקא והוא ששייר וכאן בשאין גמורות שבקש לאוכלן ענבים דהוי עראי ופטור אפי' אם לא שייר:
הדא ילפא מן ההיא. אף בחטין אם בקש לאוכלן מלילות נמי לא הוי גמר מלאכתן ואף אם לא שייר פטור מן פאה:
כתב יד א
כמידל לשוק. פי' שהוא מידל ומוכר בשוק פי' אז אינו נחשב קצירה שיתחייב עליה פאה:
אבל במידל לבית. פי' אז חשיבה והוי קצירה דאי לא הוו הנך היה צריך לקצור אחרים לבית:
כשעיבה על מנת להידל. פי' שלכתחלה זרע אותן תכופין כדי להדל דעשה אותן כעציב לכך פטורין מפאה:
כתב יד ב
אבל במידל לבית. חשיבא קצירה דאי לאו הנך היה קוצר אחרים לביתו: