ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה ד
כתב יד א
ה"ג אילנות מנין ת"ל שדך א"כ מה ת"ל קציר לומר לך מה קציר מיוחד שגידולו מן הארץ ולקיטתן כא' ומכניסו לקיום חייב בפאה אף כל כיוצא בו חייב:
כתב יד א
ה"ג והזורע זרעים עם החרצנים לוקה:
ה"ג תמן אמרין זרעי אילן אינן קרויין זרעים. פי' מדמותר בכרם דהא אינו אסור לזרוע בכרם אלא זרעים ולא אילנות:
וכא את אמרת שדך לרבות אילנות. שזרעי אילן קרוים זרעים פי' גבי פאה שאילנות נמי חייבין בפאה:
א"ל תמן מיעט שאין דרך בני אדם כו' ברם הכא ריבה הכתוב ואית דבעי נשמעינה מן הדא. פי' הא דאין חייב בפאה אלא גידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום:
כתב יד ב
תמן אמרין זרעי אילן אינן קרוין זרעים. דהא אינו אוסר לזרוע בכרם אלא זרעים ולא אילנות:
וכא את אמרת כו'. הכא גבי פאה מרבינן אילנות שחייבין בפאה מדכתיב שדך לרבות אילנות:
כתב יד א
דכתיב כי תבצור כרמך. והיינו חיוב פאה בכרם:
ומקשי מה את שמעת מינה. שאיירי בחיוב פאה:
ומפרש לא תעולל אחריך. ופי' כמה דתימא לא תדקדק. והיינו שלא יטול הכל אלא צריך להניח פאה בסוף שדהו:
כמא דתימא ועולל למו. פי' דמייתי ראיה שעולל הוא מלשון דקדוק:
כי תחבוט זיתך. פי' והיינו חיוב פאה:
ומקשי מה את שמע מינה. פי' דאיירי בחיוב פאה:
ומפרש א"ר יונה לא תפאר אחריך. פי' והיינו חיוב פאה:
כמה דתימר לא תקיפו פאת ראשיכם. פי' דהיינו שצריך להניח פאה בסוף ולא להשחית (חסר כאן) ודייק מלשון נוטריקון (קא דריש) דתפאר היינו ר"ת דתקיפו פאת ראשיכם וא"כ כתיב פאה גבי כרם ואמר והלא זית וכרם בכלל כל האילנות היו פי' דילפינן. משדך (חסר כאן):
אפי' קציר אורז ואפי' קציר דוחן. פי' דכמו דגבי תבואה חייב בפאה אף אותן הדברים שאינן חייבים בביכורים כמו אורז ודוחן אף שגבי תבואה נמי שייכי ביכורים דחמשת המינין חייבין בביכורים ה"ה גבי [אילנות] דאף אותן האילנות שאינן חייבין בביכורים ילפינן מתבואה שחייבין בפאה:
כתב יד ב
מה את ש"מ. דאיירי בחיוב פאה:
לא תפאר אחריך כמא דתימא לא תקיפו פאת ראשיכם. נוטריקון קדריש תפא"ר היינו ת"קיפו פ"א"ת ר"אשכם:
והלא זית וכרם בכלל כל האילנות היו. דהא מרבינן כל אילנות משדך:
אפי' קציר אורז ודוחן. שאינן חייבים בבכורים חייבים בפאה ה"נ גבי אילנות חייבין בפאה אף אותן שאינן חייבין בבכורים:
כתב יד א
ומקשי יאמר זית ואל יאמר כרם. פי' ל"ל תרוייהו להאי מילתא דהיינו ללמד שאינו חייב בפאה אלא על אותן שלקיטתן כאחד כו' אפי' בחד סגי דהיינו זית או כרם. ומפרש דצריכי תרוייהו דהיינו דאי הוי כתיב זית הוה אמינא הא דיצא זית מן הכלל לא ללמד שלא יהא חייב בפיאה אלא אותן אילנות שלקיטתן כאחד אלא שאף שאין לקיטתן כאחד נמי חייבין בפאה והא דיצא זית מן הכלל היינו ללמד שאינו חייב בפאה אלא אותן אילנות שאינו חייב בפרט ולמעט כרם אתא ואי הוה כתיב כרם לחוד הו"א דכרם בא להודיע שלא נלמד כל האילנות שיהו חייבין בפאה משדך ולא יהא חייב בפאה אלא כרם לחוד שהוא חייב בפרט ולא שאר אילנות אבל השתא [דכתיב] כרם וזית ידעינן שאף מי שאינו חייב בפרט חייב בפאה כמו זית ולכך מרבינן ג"כ כל האילנות משדך כיון דליכא מיעוט. והשתא קשה ל"ל תרוייהו דהשתא דכתיב כרם צריך לכתוב זית אבל קשה לא לכתוב תרוייהו ונרבי הכל משדך אלא ודאי ללמד על האילנות שאינו חייב בפאה אלא אותן שלקיטתן כאחד כו' כדפרי' א"כ לפ"ז צריך תרוייהו ללמד כו':
כתב יד ב
יאמר זית ואל יאמר כרם. ותרתי ל"ל נילף כולם מאחד:
שאלו נאמר זית ולא נאמר כרם. ה"א הא דיצא זית מן הכלל ללמד שאין כל האילנות חייבין בפאה אלא הדומה לזית היינו שאין חייבין בפרט ולמעוטי כרם אתא ולא למעוטי שאין לקיטתן כאחת:
הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט כו'. ולא נלמוד משדך על כל האלנות שחייבין בפאה אלא דומיא דכרם שחייב בפרט לכן בעי לומר זית ומעתה לא נכתב לא כרם ולא זית ונרבינן כל אלנות משדך אלא ע"כ תאמר יצאו כרם וזית להקיש אליהן מה כרם וזית שלקיטתן כאחת כו':
כתב יד א
והשתא מפרש יצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דמכרם לחוד הוי ממעטינן כל האילנות דלא נרבי משדך:
יצא כרם ולימד על עצמו פאה. פי' דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד הוי ממעטינן כרם:
ומקשי כשם שיצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דבלא זית הוי ממעטינן כל האילנות מכרם והשתא דכתיב זית ילפינן כל האילנות פאה מזית:
כך יצא כרם כו'. פי' נלמד מכרם ג"כ לכל האילנות שיהו חייבין בפרט:
ומשני דבר שהוא שוה כשניהן מלמד. פי' מזית לחוד נמי לא הוה ילפינן כל האילנות שיהא חייבין בפאה אלא הא דחייבינן בפאה ילפינן משדך לכל האילנות ולא ילפינן מזית לחיוב בפאה אלא דבר השוה לשניהם פי' דהיינו שלא יהו חייבין בפאה אלא אם הוא שוה לשניהם דהיינו לכרם וזית דהיינו שיהא לקיטתן כאחד ומכניסו לקיום:
אבל דבר שאינו שוה לשניהם. פי' כמו פרט שהוא דבר חדש וליכא שום ריבוי כלל לא ילפינן במה מצינו מכרם לחוד:
כתב יד ב
יצא זית ולימד על כל אלנות פאה. דאי לא הוי כתיב זית אלא כרם לחוד ה"א דכרם אתא למעוטי דלא נילף כל אלנות משדך לכן בעינן זית דלא למעט כל אלנות מפאה:
ויצא כרם ולימד על עצמו. דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד ה"א דזית בא למעוטי אותן שחייבין בפרט וממעטינן כרם לכן יצא כרם ולימד על עצמו שחייב בפאה:
כשם שיצא זית כו'. כדרך שאת אומר מזית מרבינן לכל אלנות פאה כמו כן תאמר מכרם מרבינן לכל אלנות שיהיו חייבים בפרט:
דבר שהוא שוה לשניהם מלמד. ומשני דמזית לא מרבינן פאה לכל אלנות אלא משדך הוא דמרבינן ומזית ילפינן דאין חיוב פאה אלא דבר שהוא מכניסו לקיום ולקיטתו כאחת והוא דבר השוה בשניהם היינו בכרם וזית:
ודבר שאין שוה בשניהם. כגון פרט דליכא לרבוי לכל האלנות ממקום אחר אלא במה מצינו מכרם לחוד לא ילפינן:
כתב יד א
ומקשי על דעתיה דר' ישמעאל ניחא. פי' דקשיא ליה אהא דאמר לעיל דאי הוי כתיב זית לחוד ולא כרם הוי ממעטינן כרם שלא יהא חייב בפאה משום שחייב בפרט. וע"ז אמר דעל דעתיה דר' ישמעאל ניחא פירוש דסבר דדבר שיצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו וא"כ איכא למימר דה"פ אי הוי כתיב זית הו"א דזית שהוא פטור בפרט חייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט וא"כ הוא דבר חדש ולפיכך הוא פטור בפאה דאינו בכלל שדך דמרבינן מניה אילנות לחיוב פאה. אבל רבנן דר' ישמעאל דסברי אף שיצא לידון [בדבר החדש] אינו נעקר מן הכלל א"כ קשה האיך ממעטינן מזית שיהא כרם פטור מפאה הא הוי בכלל (חסר כאן) שחייב בפרט לא גרע מכל האילנות. וע"ז משני דאי לא הוי כתיב זית לא הוי צריך למיכתב כרם (חסר כאן) לא גרע והוי בכלל ריבוי דשדך. אבל השתא דכתיב זית הוי ממעטינן דה"א (חסר כאן) משדך אלא אותן אילנות שהם דומיא דזית דהיינו שהם פטורים מפרט (חסר כאן) כרם אתא:
כתב יד ב
הייתי אומר זית שהוא פטור מפרט כו'. והייתי אומר שלא יצא זית מן הכלל אלא ללמד דלא כל אלנת מרבינן משדך כ"א דומיא דזית שפטור מפרט ולמעוטי כרם:
כתב יד א
ומקשי כמא דתימר גבי קציר. פי' משום דכתיב קציר דייק דדוקא דבר שלקיטתן כאחד כו' דמשמעות קציר היינו דוקא דבר שלקיטתו כאחד כו':
ויאמר אף בפועל כן. פי' שלא יהא פועל אוכל אלא בדבר שלקיטתו כאחד דהא התם נמי כתיב קמה דהיינו כי תבא בקמת רעיך וקמה נמי דוקא דבר שלקיטתו כאחד היא דהא היינו קציר:
ומשני דהתם כתיב וקטפת מלילות בידך והיינו אפי' בדבר שאינו לקיום דבידך משמע אפי' בדבר שאינו לקיום אלא תיכף משבא לידו צריך לאכול אותן:
כתב יד ב
כמה דתימא גבי קציר. דלשון קציר אינו אלא דבר שלקיטתו כאחת וקמה היינו קציר א"כ גבי פועל דכתיב קמה ה"נ נימא למעט שאין. פועל אוכל אלא בדבר שלקיטתו כא':
כתב יד א
שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון. פי' והוי כמו אין לקיטתו כאחד:
מ"ט דרבנן. פי' הא באין לקיטתן כאחד מודו שפטורין מפאה ואמאי מחייבי הכא:
ומשני לפי שכולן מטילין שאור בבת אחת. פי' דהיינו שבאין לחיוב מעשר בב"א הוי לרבנן לקיטתו כא' ומשו"ה מחייבי בפאה:
וה"נ מפני שכולן מטילין שאור בבת אתת:
כתב יד ב
מפני שכולן מטילין שאור בבת אחת. ובאין לחיוב מעשר בבת אחת. ולרבנן הוי כמו לקיטתן כאחת לכן חייבים בפאה:
כתב יד א
ה"ג קולקוס כירק למעשרות. פי' דאזלינן בתר לקיטה. ולשביעית. פי' ג"כ בתר לקיטה דהיינו שאותן שנלקטו בשביעית אסור:
ולפאה. פי' שאינו חייב בפאה כמו ירק:
ולנדרים צריכה. פי' שאם נדר מן הירק אם מותר בקולקוס אם לא מיבעיא ליה. ותיבת ולבכורים מיותר:
כתב יד ב
קולקוס כירק למעשרות. דאזלינן בתר לקיטה:
ולשביעית. אזלינן ג"כ בתר לקיטה. ואותן שנלקטו בשביעית אסורין:
ולפאה. וירק אינו חייב בפאה:
לנדרים צריכה. הנודר מן הירק אי אסור בקולקוס או לא: