אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

כתב יד א
שמא במחובר. פי' ופאה במחובר היא וא"כ בשעת חיוב פאה עדיין לא היה הקדש כלל:

ומשני שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר נכרי כצ"ל. פי' כמו שקציר נכרי פטור ה"נ אם קצר בשביל הנכרי אף אם היא שדה של ישראל שלא זכו הנכרים בהן אלא בתלוש נמי פטור הכי נמי בהקדש הו"א דפטור אף שלא זכה אלא בתלוש קמ"ל:

כתב יד ב
שמא במחובר. דהא בשעת חיוב פאה שהוא במחובר עדיין אינה של הקדש:

יעשה קציר הקדש כקציר נכרי. דה"א כמו גבי קציר נכרי דפטור אפי' בשדה של ישראל וקציר ישראל דלא זכה הנכרי בהן אלא בתלוש ואפ"ה פטור מפאה וה"נ גבי הקדש אף שאין הקדש זוכה אלא בתלוש מ"מ הקוצר בשביל הקדש ה"ז פטור קמ"ל:

כתב יד א
ראשונה מתו. פי' דקאי אר"ש דקתני וצריך שיתן בסוף כשיעור עליה מיבעי ופאה הראשונה מה היא אם היא ג"כ נקראת פאה אם לא:

ופשיט ליה מן מה דתני. פי' בברייתא:

הרי זו פאה וצריך שיתן כו'. פי' אלמא דעכ"פ הראשונה נמי פאה היא דהא קתני ה"ז פאה על הראשונה:

ואח"כ מיבעיא ליה מה כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. פי' אם האי דנקט דצריך שיתן בסוף כשיעור היינו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר בשדה מלבד אותה הפאה דהיינו שמאותה הפאה שנתן בתחילה א"צ ליתן בסוף פאה:

ופשיט ליה מדאמר קידשה משום פאה. דהיינו דקתני ה"ז פאה א"כ בודאי א"צ להפריש ממנו פאה אלא כשיעור המשתייר בשדה אחר נכוי הפאה שנתן צריך ליתן בסוף:

כתב יד ב
או כשיעור המשתייר. ולא בעי ליתן פאה על כל שדהו אלא מנכה הפאה שנתן בתחלה או באמצע ואינו נתן אלא כשיעור המשתייר בשדה אחר ניכוי הפאה:

אפשר לומר קדשה משום פאה. היינו פאה שנתן בתחלה או באמצע הוי קודש משום פאה ממש ותימא דבעי להפריש בסוף פאה כשיעור כל שדהו אף על הפאה שהפריש כבר:

כתב יד א
ר' חייא בשם ר' יוחנן במחובר. פי' דקאי על ר' יהודה על הא דקאמר ר"י במתניתין שמותר לסמוך לה משום פאה פי' דהיינו שעדיין לא קצר כל הפאה מותר להוסיף משם להמחובר על אותו קלת אבל אם אין לו תבואה במחובר אין לו להוסיף מן התלוש ואינו נותן אלא משום הפקר מפרש ר' יוחנן דהיינו דוקא במחובר מותר להוסיף אם יש לו קלחין ולא בתלוש פי' דהיינו אף שייר קלח א' אסר להוסיף ממנו בתלוש לשם פאה:

ור' ייסא בשם ר' יוחנן בתלוש. פי' שאף בתלוש מותר להוסיף אם שייר קלח א':

ומבעיא ליה מה במתכוין לפטור את שדהו. פי' אפילו נתכוין תחלה באותו הפאה שנתן לפטור את השדה מותר להוסיף אם שייר קלח א' או דוקא שאינו מתכוין לפטור את שדהו אז מותר להוסיף אבל כי נתכוין לפטור את שדהו אף אם שייר קלח א' אין להוסיף:

ופשיט ליה נשמעיניה מן הדא דא"ר ייסא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך כו'. פי' דמשמע ליה האי לעולם אפי' נתן בתחילה כשיעור פאה מותר להוסיף עד שימרח והאי לעולם הוא מוסיף והולך היא ברייתא וקאי על ר"י דאמר אם שייר קלח א' שמותר להוסיף ועליה קאי דמותר להוסיף בין אם נתן בתחילה כשיעור ובין אם לא נתן:

וע"ז מקשי מה אנן קיימין. פי' הא דקתני שמותר להוסיף בשנתן בתחילה כשיעור:

אם כמתכוין לפטור את שדהו כבר נפטרה. פי' כיון שנתן כשיעור וגם מתכוין לפטור בודאי אין סברא שיהא מותר להוסיף משום פאה אף אם שייר קלח אחד אלא ודאי בשנתן כשיעור אינו רשאי להוסיף אא"כ לא נתכוין לפטור ומדעריב בחד בבא ולא חילק ביניהם משמע דאין חילוק וא"כ אף כשלא נתן כשיעור נמי אינו רשאי להוסיף אא"כ אינו מתכוין לפטור. תולש מנין. פי' תולש היינו שמניח השרשים בארץ אלא שאינו קוצר בסכין ועוקר היינו שעוקר גם השרשים:

כתב יד ב
בשם ר' יוחנן במחובר. דס"ל הא דקאמר ר' יהודה במתניתין סומך לו משום פאה היינו דוקא אם נשאר תבואה במחובר לשדה אז מותר להוסיף המחובר על אותו קלח אבל אם אין לו תבואה במחובר אין לו להוסיף מן התלוש:

ר' יסא בשם ר' יוחנן בתלוש. דס"ל מותר להוסיף אף מן התלוש:

מה מתכוין לפטור. כשנתן הפאה שבתחלה או באמצע הי' מכוין לפטור כל שדהו אפ"ה מותר להוסיף פאה על אותו קלח ששייר:

לעולם הוא מוסיף והולך כו'. זו היא ברייתא וקאי על ר' יהודא דמתניתין שאומר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. ומפרש בברייתא לעולם הוא מוסיף כו'. והאי לעולם משמע אפי' אם נתן פאה בתחלה או באמצע כשיעור כל שדהו ג"כ מותר להוסיף:

מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור. הא דקתני מותר להוסיף אפי' אם נתן כשיעור וגם נתכוין בזה לפטור כל שדהו ודאי כבר נפטרה ואסור להוסיף אלא ודאי דאם נתן כשיעור אינו רשאי להוסיף אא"כ בשלא נתכוין לפטור ומדעריב להו בחד בבא ולא חילק משמע דאין לחלק וא"כ אף אם לא נתן כשיעור נמי אין רשאי להוסיף אא"כ בשאינו מתכוין לפטור:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה