אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ב · הלכה ו

הלכה ה

חזקיה אמר כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. פי' דהיינו שמזגו כוס מים ביין. ונתן לתוך הכוס יין איסור ויין היתר. דהיינו שלא הי' כשיעור מזיגה לא מאיסור לבד ולא מהיתר לבד:

אז אזלינן אחר אחרון. דהיינו כשנפל איסור בתחילה נאסר. דקודם שנפל ההיתר כבר נתבטל האיסור במים שאין יי"נ אוסר בכ"ש אלא יין:

אבל אם נפל ההיתר תחילה אסור. פי' מחמת שהיין איסור אסר את של היתר. ודבר של היתר אינו בטל דנימא כבר בטל היין של היתר והוי כאילו נפל היין במים לחוד שודאי מותר. ורצה לדמות אותו למתני' ואמר:

דר"א היא. פי' דהא ה"נ אין בזה כדי למזוג אלא שבשניהם מזגו סבר ר"א דהולכין אחר האחרון. אבל לרבנן דסברי במתני' שאינו אסור אא"כ יש בו כדי לחמץ. ה"ה הכא צריך שיהא באיסור לבד כדי למזוג:

ומשני דהכא אפי' רבנן מודו שהוא אסור משום דחומר הוא ביי"נ. פי' דיי"נ אוסר בכ"ש יין כשר. ולפיכך כשנפל האיסור בסוף שלא נתבטל תחילה במים אוסר היין כשר בכ"ש וכדפי':

ומקשי ר' יוסי אם חומר הוא. פי' אם הא דאסור כאן מכח חומרא דיי"נ אוסר בכ"ש:

אפי' נפל ההיתר בסוף נמי יהא אסור. דהיין איסור אוסר היין כשר בכ"ש. ולא סבירא לי' לחלק [ולומר] כיון שנפל האיסור תחילה כבר בטל האיסור קודם שנפל היין כשר:

אלא ודאי את רואה את ההיתר כמי שאינו. פי' היין כשר ואותו האיסור:

אם יש בו בנ"ט אסור. פי' כיון שיש כאן דבר שאינו מים שאינו אוסר אלא בנ"ט. ולפ"ז לא אתיא הא דאסור אלא כר"א דסבירא לי' שא"צ שיהא בו כדי לחמץ אלא שהולכין אחר האחרון:

א"ר יוסי בשם ר' יוחנן כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. והיינו כדפי'. את רואה את ההיתר כמי שאינו. פי' דהיינו כמו שאין שם יין כשר כלל. אלא היין אסור במים ואז משערין בנ"ט. דהיינו אם היין איסור נ"ט במים אסור ואם לאו מותר:

א"ר הושיעה והוא שנפל ההיתר בסוף. פי' אז אין משערין אלא (את) [אם] האיסור לבד נ"ט במים. דאי אין באיסור לחוד כדי נ"ט במים אז בטל האיסור עד שלא נפל ההיתר לתוכו וכיון שבטל אין מין מעורר את מינו לאסור:

ר' אימי בשם ר' יוחנן לא שנייא. פי' דאפי' אם נפל האיסור בסוף נמי רואין את ההיתר כמו שאינו כיון שיש שם ג"כ דבר שאינו מינו:

אפי' מים ויין אפי' נמזג כל צרכו. פי' דהיינו שבתחילה היה היין היתר מזוג במים דה"א שהמים בטל להיין והוי כמו הכל יין. אפ"ה כשנפל לתוכו יי"נ את רואה את ההיתר כמו שאינו כו':

אר"ז הדא דאת אומר בכל ענין. פי' הא דאמר שאת רואה את ההיתר כמו שאינו היינו בכל ענין וכדפי' אח"כ דהיינו שנפל תחילה יי"נ לתוך יין כשר ונאסר דאוסר בכ"ש ואח"כ נפל לתוכו מים חזר והותרו מחמת שאת רואה את ההיתר כמו שאינו כו':

וכולה תנין. צ"ל בכל ענין:

עד כדון שנפלו בזה אחר זה. פי' אמתני' קאי דקתני רא"א אחר אחרון דהיינו אם נפלה של חולין בסוף מותר. ואם נפלה של תרומה בסוף אסור:

ומיבעי' ליה אם נפלו שתיהן כאחד מה אמר בה ר"א. ופשיט לי' נשמעיניה מן הדא כו':

ה"ג של אופין ושל נחתומין בכפרים לאחר ג' ימים ובכרכים לאחר ג' תנורים. פירש בכפרים שאינן אופין כ"כ בג' ימים אבל בכרכים שאופין הרבה לאחר ג' תנורים מותר אפילו ביום א':

רשב"א אומר אף כשאמרו של בעלי בתים לאחר ג' שבתות. אם היה אדם גדול. פירש עשיר שאופין בו הרבה:

או שהיה משיא את בנו ואפה ג' תנורים בג' ימים זה אחר זה נמי מותר. פי' דהעיקר אזלינן אחר תנורים אלא דאמרינן מסתמא אצל בעלי בתים בג' שבתות אופין ג' תנורים אבל אי ידעינן שאפו בג' ימים נמי מותר:

ואף כשאמרו של נחתומין בכפרים לאחר ג' ימים. אס נדחק ואפה ג' תנורים ביום א' זה אחר זה נמי מותר. פי' דהא דאמרינן לאחר ג' ימים היינו בסתמא:

רש"א אף כשאמרו של נחתומין בכרכים לאחר ג' תנורים עד ג' ימים אסורים. פי' דר"ש פליג בתרתי דת"ק סבר דשל נחתומים בכרכים לאחר ג' תנורים היינו אפי' ביום א' ואף בכפרים אם יודע שאפו ג' תנורים ביום א' מותר. ור"ש סבר אף בכרכים כשיודע שאפו ג' תנורים ביום א' נמי [אסור] כדמפרש טעמא שאין זה שאור שלישי שכל מה שנאפה ביום א' הוא מחמת שאור הראשון:

שמשחרית היא בודה לו שאור לכל אותו היום. פי' דהיינו כיון שהיא יודעת כמה תנורים צריכה לאפות באותו היום מתחילה היא מזמנת לכל התנורים. וא"כ כל מה שנאפה ביום א' הוי שיעור ראשון:

ומקשי ואותה עיסה שניה. פי' דהא אינה מותר אלא מעיסה שלישית ואילך ואמאי אפי' עיסה שניה יהא מותר דכיון שנטל שאור מעיסה הראשונה הרי יש בה מאיסור ומהיתר דהעיסה הראשונה עצמה הי' היתר והשאור שלה היה מאיסור:

ומשני מאן תנא חמצן של כותים ר"א. פי' דר"א סבר אף שנתחמץ מאיסור ומהיתר אסור אף דהכא שניהם כא'. ור"א אינו אוסר אלא כשהאיסור אחרון. אלא ודאי לאו דוקא שא"צ שיהא האיסור אחרון אלא רק שלא יהא ראשון. ואף שנפלו שניהם כא' נמי אוסר ר"א:

ה"ג נהוראי את אמר ור' ירמיה בשם ר"ל מאן תנא חמצן של כותים. פי' משמע אבל לרבנן א"צ אלא תנור א' דליהוי האי שאור מאיסור ומהיתר:

ואנן ליכא אמרי כן אלא כו'. ירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' דבחמצן של כותים אף רבנן מודו שאסור עד ג' תנורים אף שהוא מאיסור ומהיתר דהחמירו כאן כמו ר"א בכ"מ:

ועוד מן הדא. פי' אף מן הדא נמי שמעינן שאף רבנן מודו לר"א בחמצן של כותים כו':

מה כיחידאי מורי ליה. פי' וכי הורי ליה כיחידאי ולא כרבנן:

לאו משום שירדו כו'. פי' אלא ודאי בהא אף רבנן מודו לר"א שאסר עד ג' תנורים וכדפי':

ירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' דבחמצן של כותים לא אשכחן דפליגי:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן דלא אתיא חמצן של כותים כר"א לחוד אלא אף רבנן מודו נמי לר"א:

דא"ר חנינא דר' אבהו הוי ליה עובדא שלח שאול לר' חנינא כו'. פי' שהיה לו שאלה כגון נידון מתני' שאור של תרומה שלא היה בו כדי להחמיץ וגם שאור של חולין נפל תחילה ולא היה בו כדי להחמיץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה:

ואורי לי' כר"א. פי' דאחר אחרון אני בא:

וקשיא לי' מה כיחידאי הורי לי'. פי' הא דמורי לי' כר"א ולא כרבנן:

לאו משום שירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' כיון דחזינן דבחמצן של כותים הסוגיא כר"א. והיינו משום דרבים מודו ליה משום הכי פסק אף בשאור של תרומה כר"א משום דלא סבירא להו לחלק:

ומאמר ר' מנא עד מתני' צ"ל אחר המשנה דכלים שסכן בשמן טמא. והפי' א"ר מנא היאך מה דתימר תמן הלכה כר"א. פי' גבי שאור של תרומה פסקינן כר"א כדאמר לעיל שלח שאל לר' חייא ולר' יוסא ואמרין ליה כר"א. אלמא דסתם הלכה כר"א:

וכא הלכה כר"א. פי' אם גם במתני' הלכה כר"א דהיינו שהולכין אחר הראשון:

ומשני ולכל דבר כו'. פי' וכי לכל דבר פסקינן הלכה כר"א:

היכא דפסק פסק והיכא דלא פסק לא פסק:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה