ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ב · הלכה ה
במיני מתיקה שנו. פי' שכל מיני חריפות שווין לה:
ה"ג קדירה זו אינה חסירה כלום ונפגמו זה הוא נט"ל מותר כו' כצ"ל. פי' שטועמו ואומר שקדירה זו א"צ כלום אלא שנפגם מחמת שנפל האיסור לתוכה זה הוא נט"ל מותר. דהיינו שצריך לידע שלא נפגמה מחמת דבר אחר שחסר כאן:
ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו. פי' מכח תבלין אלו נתן בו זה האיסור טעם לפגם אבל אילו לא הי' שם תבלין אלו לא הי' נפגם מחמת האיסור אעפ"כ השתא הוא נט"ל מותר:
וכל שהאומן אומר תבלין פלוני אין בקדירה זו. פי' ולכן היא נפגמת אבל אפשר לתקן אותה בתבלין שלא תהא נפגמת:
זה הוא נט"ל שאסור. דלא מקרי לפגם כיון שיכול לתקן אותה:
משערין אותו כאילו בצל כאילו קפלוט. פי' אילו הי' זה האיסור בצל או קפלוט הי' נותן טעם בקדירה אסור אף שזה האיסור אינו נותן טעם נמי אסור דלא פלוג:
ומיבעי לי' עד כדון דבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט. פי' דהיינו שרגילין לתת לתוכה בצל וקפלוט לכך משערין אף זה האיסור כאילו בצל וקפלוט. אבל דבר שאין רגילין לתת לתוכו בצל וקפלוט במה אתה משערו וכדמפרש כמו הכמון. ורצה לפשוט מהא דמוקי ר' אבהו למתני' דקתני שני מינים משם אחד מצטרפין. דקשה לי' היאך שני מינים מצטרפין בנ"ט הא אין טעמן שוה. ולכך מוקי במיני מתיקה והשתא קשה אמאי צריך לאוקמי במיני מתיקה. הא כל הדברים משערין אותו כאילו הי' בצל וקפלט היה נותן בו טעם איסור ומה איכפת לן בשני מינין שאין טעמן שוה כיון דאין משערין אותו במינו אלא ודאי שאין משערין כלל כאילו הי' בצל וקפלוט אלא בדבר שדרכו להשתער אבל דבר שאין דרכו להשתער כאילו בצל וקפלוט משערין במינו ולכך מוקי במיני מתיקה דבר שדרכו להשתער. ודחי דהא דמשערין אותו כאילו בצל וקפלוט היינו כשטעם השני מינין איסור שוה אז משערין כאילו היה בצל וקפלוט כמו השני מינין ואילו הי' נותן בו טעם (איסור) [אסור]. אבל כשאין טעם השני מינין איסור שוה אז משערין כ"א בפ"ע כאילו הי' בצל וקפלוט. ואילו היה כזה לבד או כזה לבד לא הי' נותן טעם אף שאילו הי' בשניהן הי' נותן טעם מותר. ובמתני' קתני שני מינין משם אחד מצטרפין כו'. והיינו שמשערין כאילו בצל וקפלוט כמו השני מינין. וצ"ל דאיירי באותן שני מינין שטעמן שוה ולכך צריך לאוקמי במיני מתיקה דהתם כל מיני חריפות נותנים בה טעם בשוה. אבל לעולם איכא למימר דכל הדברים משערין כאלו בצל וקפלוט אף שאין דרכו להשתער. והשתא הכמון צריכה. דהיינו לא איפשטא:
וה"ג ר' מנא לא אמר כן אלא א"ר אבוהו בשם ר"א כו' מיני מתיקה ע"י שטעמן שוה מצטרפין שאר כל האיסורים שאין טעמן שוה אין מצטרפין. הכמון צריכה כו'. ומה שבינתיים מיותר:
והרי בשר בחלב פי' דהיינו שנפל חתיכה של בשר לתוך של חלב אף שנטלו משם אח"כ שאין שם ממשו של איסור אפ"ה לוקה:
מהו וקיבלה. פי' אם חזר בו או לא חזר בו:
ומפרש כאיניש דשמע מיליה דבעל דיניה וקבלה. פי' מן החולק עליו הוא שומע טענותיו לסבור אותה ואח"כ חולק עליו:
כל נותני טעמים אין לוקין עליו כו'. ולא פירש כלום:
ומפרש ר' זעירא דהאי דמחלק בין נתינת טעם בין נזיר לשאר איסורין. היינו לענין טעם כעיקר. דבשאר איסורין אין טעם כעיקר חוץ מנזיר:
ור' בא בר ממל. מפרש דבשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר. והיינו דקאמר ר' אבהו כל נותני טעם. פי' שאין אוכל כל השיעור מאיסור. אלא שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא אוכל משניהן כשיעור. בשאר איסורין אינו לוקה. ובאיסורי נזיר לוקה:
מתניתא מסייע לר' זעירא. פירש דאין חילוק בין נזיר לשאר איסורים אלא לענין טעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור אף בנזיר לא מצטרף. מדקתני כזית יין שנפל לקדירה פטור עד שיאכל את כולה משום דכשאוכל את כולה יש בה גם כן זית מן האיסור. אלמא דאין היתר מצטרף לאיסור. דאי היתר מצטרף לאיסור אם כן קשה ל"ל עד שיאכל את כולה. אפילו לא אכל אלא כזית מן התבשיל יהא חייב אף שלא יהי' מאיסור כזית משום דהיתר מצטרף לאיסור:
ה"ג מתניתא מסייע לר' בא בר ממל. פירש דיש חילוק בין נזיר לשאר איסורין [לענין] היתר מצטרף לאיסור. אבל [לענין] טעם כעיקר אפילו בשאר איסורין טעם כעיקר:
דתני וכל משרת ענבים לא ישתה. פירש למה לי:
וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. פי' הלא כתיב כולם:
שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין כו'. אלא שאם שרה ענבים במים. פי' ואח"כ נטלן שאין במים אלא טעם יין:
וכן אם שרה פתו ביין ויש בהן כדי לצרף כזית חייב. פי' דהכא אשמעינן ב' דברים. דהיינו שהפת במקום שנשרה אינו אסור אלא מחמת טעם כעיקר ואף שאין באותו הפת כזית אלא שיש לצרף עם אותה הפת שלא נשרה כלל עד כזית דהיינו היתר מצטרף לאיסור נמי חייב. אלא שהפסוק לא בא להשמיענו אלא שטעם כעיקר כמו ענבים במים. אבל מה שהיתר מצטרף לאיסור קים ליה ממקום אחר מהלכה:
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. פי' שיהא טעם כעיקר וכדמפרש מק"ו ומה אם הגפן כו' מכאן למדו כל נותני טעם שיהיו אסורין. פי' אף בשאר איסורין. אלמא שטעם כעיקר חייב אפי' בשאר איסורין. ואין חילוק אלא בין היתר מצטרף לאיסור שאינו נוהג אלא בנזיר. ולא בשארי איסורין:
וע"ז מסיק וקשיא על דר"ז. פי' דמכאן סיוע לר' בא בר ממל וקשיא לר' זעירא:
בכל אתר אמר עד שיטעום ממשו של איסור. פי' בשאר איסורין דהיינו שאין טעם כעיקר בשאר איסורין:
וכא אפי' לא טעם. פי' דכאן משמע דאף בשאר איסורין א"צ שיטעום ממשו של איסור אלא שאף הטעם כעיקר: