ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ה · הלכה ה
ויתוודה בעיו"ט האחרון של פסח. פי' דגרסינן לעיל עיו"ט האחרון של פסח הי' הביעור.. דלמה לנו להקדים כולי האי זמן הביעור לזמן האיסור. כיון שמותר לאכול כל הרגל אלא דעיו"ט האחרון של פסח צריך לבער משום דתיכף אחר יו"ט אסור לאכול וביו"ט א"א לכך מבערין אותו בעיו"ט האחרון. וע"ז מקשי דקתני הכא במתני' במנחה מתוודין. ומקשי ויתוודה בעיו"ט האחרון של פסח פי' בשעת הביעור:
ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל. דאם יבער הכל לא יהי' לו מה לאכול ברגל ואם לא יבער היאך יאמר ביערתי:
ויתוודה בשחרית. פי' ביו"ט שחרית:
ומשני עד כדין מצוה היא לאכול. פי' מותר באכילה ולמה יפסיד בידים ולכן מתוודה במנחה שאז מתחיל האיסור לאכול:
תני והביכורים. פי' אחר בערתי הקודש מן הבית זו תרומה והביכורים:
מאן תנא ביכורים רבנן. פי' דסברי דביכורים חייבין בביעור:
ומאן לא תני כו':
נתתיו ללוי מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה כו'. פי' מלשון ללוי דייק:
זאת אומרת נשרף טבלו אין יכול להתוודות. פירוש דדייק מדקאמר הלקט והשכחה והפיאה אף שאין מעכבין את הווידוי. והא וודאי הא דלקט אין מעכב. היינו שלא בא לכלל לקט. דאם בא לכלל לקט ולא נתן ודאי מעכב מכל מצותך דהמצות שבפרשה ודאי מעכבין אלא ודאי כשלא בא לכלל לקט ומיניה הא דקתני דמעשרות ותרומה מעכבין היינו אף שלא הגיעו דהיינו שנשרף טבלו נמי מעכב:
כל המצות שבפרשה. דהיינו האמורות בפרשה וידוי כגון תרומה ומעשר ולקט שכחה ופיאה כו':
אפי' הקדים תפלה ש"ר לתפלה של יד. פי' דהיינו אף שלא נכתב בפירוש אלא ממדרש חכמים נמי מעכב:
א"ר יוסי בר בון עד מנין. ט"ס:
וצ"ל מראשית ולא כל ראשית מכאן שלא עשה ולא כלום עד שישייר מקצת:
לה' זה שם המיוחד:
תרומה לה' חלה על כל. תרומה על כל. לה'. פי' שצ"ל בפירוש שיהא החלה על כל העיסה וצריך להזכיר לה':
מנין שהוא עובר בעשה. פירש אם סך ממנו למת עיין בר"ש:
תני למחלוקת ניתנו. פי' הערי מגרש לכהנים דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר לבית דירה ניתנו. פי' ולא למחלוקת:
רמ"א לא היו מעלות שכר כו'. כצ"ל:
משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. פי' (אם) בטלה הודוי דלא יכול לומר וגם נתתיו ללוי:
פליג עילוי דתנינן כו':
ר' אילא בשם ר' יוחנן אין נותנין מעשר לכהונה. פי' ואתיא הא מתני' כר"מ דסבר שהמעשר אסור לזרים. וכיון שאין נותנין לכהנים הוי כהנים זרים לה לכך לא תאכל במעשר משום חשש כהנות ומדא"ר יוחנן כמ"ד אין נותנין משמע שהוא סבר נותנין והכא במתני' שבטלו מכח זה וידוי מעשר סברי נמי שאין נותנין הרי פליגי:
מסייע לזה דאמר כולן לשבח. פי' כל הדברים שעשה יוחנן כ"ג הכל לשבח:
ולא כמ"ד לקמן דהעברת וידוי מעשר הי' לגנאי מפני שהיו אנשים שנטלו בזרוע והי' סיפק בידו למחות ולא מיחה וביטל הוי לגנאי ואינהו סברי דלשבח אלא דר' ירמי' סבר מכח שהתחילו ליתן לכהונה ביטלו. ור' יוחנן סבר מפני ששלח בכל גבול ישראל. וראה שמהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין לכך תיקן להם להפריש פעם שניה ולא יתן המעשר ללוי וגם לא מעשר עני וביטלו מכח זה הקריאה וגם מפני שאר אנשים שלא היו מפרישין רק תרומה גדולה ואותן אנשים אינם יכולים להתוודות לכך ביטלו לגמרי:
ומקשי ויתוודה. פי' ומה בכך:
ומשני כעס הוא לפני המקום:
ומקשי מי שהוא מפריש יתוודה ומי שאינו מפריש לא יתוודה:
ומשני עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך מכאן ואילך היו אומרים בקול גדול. פי' ולכך משום בזיון אפילו אותן שלא הפרישו יתוודו לכך בטל לגמרי:
א"ל ר' יוחנן כ"ג. תיבת רבי מיותר:
בשם ר' יהודא טבעות עשה להם. תי' טבעות מיותר:
עד ימיו הי' פטיש עד מילתי' דריב"ל. מיותר כאן:
אמר ליה אוף אנא אומר כן:
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי שהעמיד זוגות. פי' ממונים לראות אם מפרישין העם ותיקן להם כדאמרן שיהא מפריש תרומה ותרומת מעשר:
בשם ר' יהודא בן פזי דמאי דא מאי תיקן או לא תיקן כו' כצ"ל. פי' לשון ספק:
סליק מסכת מעשר שני
סוף הספר