אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

ולא טבל הוא. פי' בבית ר"ג ואמאי צריך לבער:

ומשני ר' הילא כו'. שהטבל קרוי קודש. פי' הקדש שבתוכו ולכך צריך לבער:

שאין נותנין מעשר לכהונה. פי' מדלא נתן הכל לראב"ע:

ומשני שהי' ר' יהושע בן חנניא כו' ולכך לא נתן לו שלא לבייש אותו. או שהיה מחמיר על עצמו:

הדא אמרת שהי' ר"ג צריך לזכות. פי' [לזכות] הפירות להם בקנין סודר דאגב קרקע לא קנו דהיינו שיהא כאלו מונחים בתוך חצירם. דהא כיון שהקרקע שלהם נעשה כחצירם לא קנו כדמפרש:

אילו קופתו של ר"ג כו'. פי' משום שהקופה שהיו הפירות ניתנים בה היו של ר"ג ואפי' הי' נותן בתוך החצר של ר"י נמי לא קנה:

ומשני ר' יהושע בפירות מונחים ע"ג קרקע. פי' בלא קופה כלל ולכך קנו אותו החצר לר"י:

וה"ג אחר צריך לזכות אלו קופתו עד ר' רדיפה ואח"כ אמר ר' יהושע בפירות מונחים כו':

ה"ג מ"ד הראוי ליתן זכה כ"ש הראוי ליטול מ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא:

מתני' פליגא על מאן דאמר הראוי ליטול זכה. פי' אבל ליתן לא דתנינן האומר תן גט זה לאשתי. פי' אלמא דאיש הוי שליח להוליך גט לאשה אף שאינו ראוי ליטול:

ומשני באשה. והא ליכא למימר דאיירי באיש והיינו משום דהוי שליח להולכה [דהוי שליח] הבעל ולא זכה לאשה דבגמ' אמרינן תן כזכי דמי והא דיכול לחזור היינו משום דחוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו אבל לעולם הוי שליח לקבלה אי לא מהאי טעמא ולכך צריך לשנות דווקא באשה:

ומקשה ושטר שחרור זה לעבדי. פי' והרי אינו יכול ליטול:

ומשני בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרור. ומקשי והעבד ראוי להוליך הגט. פי' הא ברישא איירי בגט אשה והתם ליכא למימר בעבד. ומשני פתר לה לצדדין. פי' רישא באשה וסיפא בעבד:

ומקשי והתנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי. פי' דהתקבל איירי באשה והולך איירי באיש. והכא ליכא למימר לצדדין קתני דהא בסיפא אמר ואם אמר הבעל אי אפשי שתתקבל לה אלא הולך ותן לה כו' משמע דאיירי באדם אחד שיכול להיות שליח לקבלה ולהולכה:

ומשני באיש. פי' ולא תידוק מיני' דהראוי ליתן זכה מחמת שהאיש יכול להיות שליח לקבלה דהכא יכול ליטול הוא כדמפרש שכן ראוי לקבל גט בתו:

נתון לעקיבא בן יוסף. פי' שהי' עשיר אלמא דראוי ליתן זכה:

מילתא דריב"ל אמר בבעה"ב עשיר נחלקו. פי' אי אמרינן תרי מיגו. אבל בעני ד"ה זכה לו ואי אמרת הראוי ליתן זכה ל"ל תרי מיגו הא א"צ מיגו כלל כיון דראוי ליתן זכה אלא ודאי סבר הראוי ליטול זכה ולכך צריך למיגו מגו דאי בעי הי' ראוי ליטול. ומכח זה נראה לתרץ קושית הר"ש על רש"י שפירש דמי שליקט את הפיאה לאו בבעל השדה איירי. פירוש דאי בבעל השדה לא הוי קאמר אבל בבעל הבית עני דליכא אלא חד מיגו ד"ה זכה לו. ואי איירי בבעל השדה אפילו עני צריך להיות תרי מיגו דהיינו דאי בעי מפקיר לנכסיה ולא יהיה שלו דכל זמן שהיא שלו אסור ללקוט אפי' העני כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו כן פירש"י. ומקשי עליו הר"ש מהירושלמי דמשמע דאפי' לבעל השדה מותר לזכות. מהא דאמרינן בירושלמי גבי שיבולת א' שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו ואר"א היאך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו פי' הרי לא קנה העני כלום אלא מזכה את העני בכל הגדיש כו'. ומקשי הירושלמי דמיחלפא שיטתי' דר"א תמן אמר זכה לו. פי' דאם זיכה לו הבעה"ב דזכה העני וכא אמר הכין. פי' דצריך לזכות בכל הגדיש ולמה צריך כולי האי ליזכי לי השיבולת בכ"מ שהוא ואח"כ יחליף עמו. ולפירש"י דפי' דהכל מודים דבעל השדה אינו יכול לזכות לעני לא מקשי כלום דלהכי צריך העני לזכות בכל הגדיש משום דבעה"ב אינו יכול לזכות לעני בכ"מ שהוא ואחר אינו יכול לזכות שאינו יודע איזו הוא ויש לתרץ דהא רש"י לא פי' כן אלא אליבא דמ"ד מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני ד"ה לא זכה. ובירושלמי ליכא האי דיעה כלל אלא הא דריב"ל כאן ובמס' פיאה דהיינו דבבעה"ב עשיר נחלקו וסבר ר"א זכה משום דאמרינן תרי מיגו. ואם כן לדידיה אפילו בעל השדה עצמו נמי יוכל לזכות כיון דאמרינין תרי מיגו כו':

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה