אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ה · הלכה ג

הלכה ב

[מתני'] מניח הסלע ע"פ ג' ואומר כמה אדם רוצה ליתן כו' פי' הא דבעינן [שלשה] בנטע רבעי צ"ל ולא במעשר שני. וכן משמע בסנהדרין דקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועים בג' משמע דוקא בשאין דמיו ידועין הא דמיו ידועין אפי' בא' מותר. ואין דמיו ידועין היינו כדמפרש הגמ' התם היינו פירות והרקיבו ולא קאי התם אנטע רבעי כדמפרשי התם התוס' מדאמר בגמ' מ"ש שאין דמיו ידועין כיצד ולא תני נטע רבעי שאין דמיו ידועין כיצד. ועוד ממתני' נמי מוכח דלא קאי אלא אמ"ש ולא אנטע רבעי מדקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין ולא נקט שאין דמיהם ידועים משמע דלא קאי אלא אמ"ש. והכי פירושו נטע רבעי לעולם ומ"ש שאין דמיו ידועין בשלשה והיינו משום דמ"ש לעולם דמיו ידועין חוץ מפירות שהרקיבו וכדמפרש הגמ' התם משום שאינו חושב עליו יציאות עד שיגיע לביתו דהא בתחילה הי' טבל עד שהפריש מ"ש ולכך עד ההפרשה לא הוי מעשר כלל ולכך יציאות שלו הן. אבל גבי נטע רבעי שכבר קדשי ע"ג השדה ולכך חושב עליו כל יציאות והוי כמו אין דמיו ידועין דצריך לישום כמה יהי' ההוצאות ופוחת כדי כל ההוצאות ונותן לו מביתו. ואם פודה אחר נותן בשויו אלא שבעה"ב נוטל ההוצאות לעצמו ויהיו חולין והשאר יהי' נתפס בתורת נטע רבעי:

וע"ז אמר ואם הי' הכל מופקר. פי' שהפקיר את כרמו וחזר וזכה בהן:

אין לו אלא שכר לקיטה פי' אין לו לחשוב ההוצאות עליו לגרוע מן הפדיון אלא שכר לקיטה שהיה אחר ההפקר אבל לא ההוצאות שהוציא קודם ההפקר:

לפדות לו בסלע כיני ליקח לו בסלע. פי' דהא אאדם אחר קאי ולכך קאמר כמה אדם רוצה ליקח לו בסלע כך הוא נותן:

אין לו אלא שכר לקיטה. אין לו אלא שכר עקיצה. דלקיטה לא שייך גבי אילנות:

(מילתא) [תלתא] איסתוננסין. פירש בקיאין:

ומפריק על פומיהן. פירש שהיה פודה על פהן:

כתיב בשנה השלישית והנחת בשעריך. פי' אילו לא הוי כתיב אלא בשנה השלישית הייתי אומר פעם א' בשבוע. פי' שהייתי אומר בכל שנה השלישית בשבוע את חייב להוציא כל המעשרות כו':

ת"ל מקצה שלש שנים:

א' לשלש שנים ולא א' לשבע. פי' היום אני יודע שבכל ג' שנים את צריך להוציא פעם א' כל המעשרות והן שלישית וששית ב' פעמים בשבוע:

או קורא אני ר"ה. פי' אי לא הוי כתיב אלא ר"ה השלישית. הייתי אומר בר"ה חייב לבער:

ת"ל מקצה שלש שנים ואין מקצה אלא בסוף שנה. פי' השתא אני יודע שהביעור הוא סוף שנת שלישית:

אי בסוף שנה יכול כיון בראשה של רביעית. פי' שהיא סוף שלישית יהי' הביעור:

ת"ל כי תכלה לעשר את תבואתך. פי' היינו כשתכלה מלעשר כל הפירות של שנה השלישית והיינו בתוך שנה רביעית:

או כשתכלה לעשר הייתי אומר אפילו בחנוכה. נאמר כאן מקצה ונאמר להלן מקצה שבע שנים במועד כו'. אי מה קץ שנאמר להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות:

ת"ל כי תכלה לעשר. פי' משמע המועד שאחר שתכלה לעשר. וה"פ אימתי הוא מכלה לעשר היינו המועד שהוא אחר שתכלה לעשר והוא פסח של רביעית:

מדשנה ההיא עד בשנה ההיא. מיותר:

ואין את זקוק לבער ירק שיצא מר"ה. פי' של רביעית ועד הפסח. שאינו מבער אלא מה שהוציא בשנה השלישית אבל לא ברביעית אף שבא לעונת המעשרות קודם הביעור והוא דעת ר"ע במתניתין לקמן שאומר שכל הפירות שלא בא לעונת המעשרות פי' בשנה השלישית אינן חייבים בביעור:

אינו מתוודה ברביעית אלא בשביעית כו' כצ"ל:

אינו מעכב וידוי ברביעית אלא בשביעית כצ"ל:

אר"א כיני מתני' בשנה ההיא את מוציא ממקום טומאה למקום טהרה. פי' הא דקאמר מן הטמא על הטהור. לאו מפירות טמאים על פירות טהורים. דודאי אינו רשאי דהוי מן הרע על היפה. אלא אותן הפירות שמונחין במקום טומאה את מוציא למקום טהרה ואוכל. פי' כל המעשרות דהשתא ליכא מ"ש. אבל בשכח מ"ש אינו יכול להוציא ולאכול דמ"ש אסור לאכול בטומאה. ודייק ממה דקתני בשנה ההיא את מוציא למקום טהרה משמע הא במקום טומאה אין לו לאכול. והיינו משום דהמעשר נותן לכהנים אבל אי הוי ללוים הי' יכול לאוכלו במקום טומאה עצמה:

וה"ג כמ"ד מוציאין מעשר לכהונה:

ביומו דרשב"ל בקשו להמנות שלא ליתן המעשר לכהונה פי' לכהנים אלא ללוים אמר מאן יעול כו':

כתיב והי' הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים כו'. אלמא שאף הכהנים נוטלין מעשר:

ומשני דילמא ליתן לו. פי' לכהן בתרומת מעשר והיינו בעשר הלוים:

והכתיב. פי' דמייתי ראי' ממה שמסיים והלוים יעלו את המעשר. אלמא הא דכתיב ברישא והי' הכהן בן אהרן בעשר היינו לענין תרומת מעשר:

ר' אחא לא נסיב מעשר. צ"ל ר' אמי. הורי על גרמי' לצאת לחוץ לארץ. פי' שהי' נצרך לצאת אפי' לחו"ל בגין מזונות:

ואפ"ה לא רצה ליקח הכהן מעשר מן בר נש כצ"ל. ותי' שאל מיותר:

ר"ש בר בא שאל לר' יהודא מהו דנסיב. פי' שהיה כהן ושאל אם ליקח מעשר:

א"ל סב מה דנפל לשבטך. דהיינו מה שנפל לשבט לוי נפל לך שהרי אף אתה בכלל שבט לוי:

כד תחכרון ארעא לא תחכרון אלא מן דחלונייא. פי' אותן אנשים המפרישים מעשר בטוב דהיינו שנותנין ללוים ולא לכהנים. משום דסבר שאין המעשר ניתן לכהנים. והשתא מפרש:

ואע"ג דאת אמר אין נותנין מעשר לכהנים. פי' אפי' למ"ד כן:

מודי שאין מוציאין את שלו מידו. פי' שהכהן גופא א"צ ליתן המעשר שלו ללוי כדמפרש טעמא. כי תקחו מאת בני ישראל כו'. מאת בני ישראל אתה מוציא. ואין אתה מוציא מכהן. מבני ישראל אתה מיציא ואין אתה מוציא ממכירי כהונה ולויה כו':

ותי' אתיא כמ"ד מיותר וכצ"ל אמר ר' אלעזר כו' כי תקחו מאת בני ישראל מאת בני ישראל אתה מוציא ואין אתה מוציא מן הלוקח מן הגוי פירות ממורחין. דשם אמרינן בגמ' דמעשרן והן שלו:

ואכלתם אותו בכל מקום. פי' דמשמע שיהא ראוי לאכול בכל מקום והכהן אינו יכול לאכול בבית הקברות:

ומשני דהאי בכל מקום לא קאי אמקום טומאה. אלא קאי אמקום קדושה דהיינו שיהא ניתן אף לאותן אנשים האוכלין אותו בכל מקום והיינו כהנים שיכולים לאכול בעזרה:

וע"ז מקשי דודאי האי בכל מקום (ודאי) לא קאי אפי' אעזרה. דהא כתיב בסמוך אתם וביתכם ואשה בעזרה ליכא:

אין אתה אומר לו בא בדרך היה. פי' לרמוז לו הקושיא דכתיב ואכלתם אותו בכ"מ משמע אף בביה"ק:

אין ישלח תלמידיה. פי' שאז ליכא למירמז לי' בא בדרך הזה שהרי התלמיד יכול לילך בכל המקומות:

א"ל אתם כתיב. פי' שצריך לילך הוא בעצמו. וכל זה כדי שיבין שאינו רוצה שיהי' המעשר ניתן לכהנים:

שמע ר"א כו':

ה"ג בשירותא בעיא הדא מוליא סבי דקיסי מקצייא. פי' בתחלה צריך לחתוך אותן הקוצים הגדלין בשדה. ולמשל אמר לראב"ע שבתחילה כשמוחין הוא קל. ואח"כ אם לא מיחה אינו יכול למחות:

מ"ט דב"ש וצרת הכסף בלבד בידך. פי' אפי' בלבד בידך דהיינו שישאר הכסף בידו ולא יכול לעלות לירושלים אפ"ה וצרת הכסף והתם משמע לי' דחובה כיון דהתם ליכא למימר דיעלה הפירות ויאכל בירושלים צריך לחלל אותן על כסף. וב"ה סברי כיון שאין תועלת דבין זה ובין זה הולך לאיבוד אינו יכול לחלל:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה