ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ה · הלכה ב
אף הן היו מחלקין אותו לקרובין. פי' הענבים של כרם רבעי:
אפילו דבר קל היו מעטר את השוק. פי' אף שלא היו ענבים מרובים למכירה. שהרי אותן של כרם רבעי אינו נמכר. דהוי כמו מ"ש דקתני אין מוכרין אותו. מ"מ מחמת שהיו הבעלי בתים אוכלין אותן ענבים של כרם רבעי היה המיעוט של חולין מעטר את השוק. ופי' [מה שהי'] די לנסכין מעטר את השוק. היינו שהיו עומדים בשוק תמיד ונראין כאלו היו מרובים:
הדא פליגי. פי' מתניתי' דקתני ולוד מן המערב פי' מהלך יום אחד והכא משמע דהוי קרוב לירושלים מאוד וכדמפרש:
על נקי מיותר:
מן דהוי עביד קנדילי ונחית מדליק להון הוי סליק שבת בבית מקדשא כו' כצ"ל:
ולא הוי בר נש קריץ לתאיני. פי' שהי' מקדים ללקוט תאניו יותר משאר כל אדם. דתאינים נלקטות בשחרית כדאמרינן לעיל:
בנות לוד היו לשות עיסתן כו'. אלמא דקרוב הוי:
שלא יחמיצו מכלל דפליגי כצ"ל. פי' דמשמע דקרוב הוי:
ומשני אפי' תימר לית הדא פליגי מחילות הוי ונגנזו הה"ד גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה. פי' דע"י מחילות היו קרובות:
ומייתי ראי' כהדא בר נש הוי קאים (כדי) [רדי] פסק תורתי' כו':
עד אתר כהיידא דא:
ר' יונה בשם ר' זעירא אפי' כרם שהיה סמוך לחומה. פי' קאי על מתני' דקתני משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ועל זה מפרש דלאו דווקא פירות שסמוך לחומה אלא אף אם הי' הכרם סמוך לחומה נמי נפדה:
אמר ר' אחא זאת אומרת כו'. פי' מדקתני במתני' ותנאי הי' אימתי שיבנה בהמ"ק. משמע דאף לכשיבנה בהמ"ק לא יהיו ענבים מרובות וכתיב במלכות בית דוד. אלא ודאי שביהמ"ק עתיד להבנות כו':
על דעתי' דהדין תנינא ב"ש לא למדו לנטע רבעי. פי' כל קדושתו וחומש וביעור:
אלא ממעשר שני כו'. ובשביעית שאין מעשר שני נוהג הוי כמו חולין וחייב בפרט ועוללות. ומקשי כיון דסברי ב"ש דנטע רבעי ילפינן ממעשר שני ודווקא בשעת מ"ש אבל בשעה שאין מ"ש לא א"כ בשביעית שאין מ"ש נוהג סבר ב"ש יש לו פרט ויש לו עוללות. וא"כ לא יהא לו קדושה כלל:
ומשני קדושה מאיליו למדו. קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. והיינו ביכורים:
ומקשי ויהא חייב בביעור כביכורים. ואמאי סברי ב"ש שאין לו ביעור:
ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. פי' [פוטר] בכורים מן הביעור עיין במתני' דביכורים [פ"ב מ"ב]:
ומקשי ויהא מותר לאונן. פי' אי ילפת מבכורים וכר"ש הא ר"ש מתיר לאונן וא"כ יהא מותר לאונן:
ומשני תני קודש מגיד שהוא אסור לאונן. פי' דכתיב גבי מ"ש קודש מיני' ילפינין שהוא אסור לאונן ודלא כר"ש אבל לענין ביעור סבר כר"ש:
ע"ד דהדין תניא [לא למדו] ב"ש לנטע רבעי ממ"ש כל עיקר. פי' אלא כדמפרש לקמן דמביכורים ילפינן לענין קדושה אבל לענין שאר דברים יש לה דין בפ"ע ולכך אין לו חומש כלל כמו חולין ואין לו ביעור:
ומקשי מעתה אל יהא לה קדושה. פי' כיון דלא ילפת ממעשר שני:
ומשני קדושתו מאיליו למדו. פי' בלא מעשר שני:
דכתיב קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. פי' שיהא לו קדושה כביכורים:
ומקשי אי מביכורים ילפת יהא חייב בביעור כביכורים:
ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. פי' וסבר כר"ש:
ומקשי ויהא מותר לאונן. פי' אי סברת כר"ש יהא מותר לאונן דהא ר"ש מתיר לאונן:
ומשני תני קודש מגיד שהוא אסור לאונן:
וע"ז מקשי ויפדה במחובר לקרקע. פי' מהיכי תיתי לו כיון דלא ילפת ממ"ש דהא ביכורים קדשו מחוברין לקרקע:
מנין שהוא טעון פדיון. פי' כיון דלא ילפת ממ"ש:
ומשני קודש הילולים לא מתמנעין רבנן בין ה"א לחי"ת. פי' לא מימנעין מלדורשו דה"א כתיב כמו חי"ת והיינו חילולים שיחלל אותו על כסף:
חמישיתו יוסף עליו פרט לנטע רבעי שאינו מוסיף חומש. פי' דהשתא מפרש היאך ממועט למאן דיליף מ"ש מביכורים מחומש הא ביכורים חייבים בחומש לכ"ע ומפריש מעליו:
חזר ותני ואם גאל יגאל כו'. פי' אליבא דב"ה דסברי שיש לו חומש אע"ג דב"ה לא יליף ממ"ש כלל:
כיני מתני' אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. פי' לא בכל מקומות אלא דווקא בסוריא דשם יש לנכרי קנין להפקיע ממעשר וה"ה לענין נטע רבעי:
אתיא דר' יהודא כב"ש אליבא דרבי כו'. פי' כמו דרבי סבר שב"ש למדין נטע רבעי ממ"ש ולכך אינו נוהג אלא בשנת מ"ש. כן ר' יהודא סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני הלכך אינו נוהג אלא במקום מ"ש. ולפיכך סוריא שאין נוהג בה מ"ש אצל נכרים אין נוהג בה נטע רבעי:
א"ל חמי מה אמר. פי' דר' יהודא עדיפא מב"ש אליבא דרבי. דהא ב"ש אליבא דרבי אע"ג דיליף ממעשר שני מכל מקום בשביעית שאינו נוהג מעשר שני נוהג נטע רבעי על כל פנים אלא שאין לו חומש ואין לו ביעור אבל ר"י סובר שאינו נוהג בסוריא כלל בנכרי כמו שאינו נוהג בה מעשר שני:
וה"ג ור' יהודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא כל עיקר:
ודכוותי' שלישית וששית שאין בהן מ"ש. פי' אף שיש בהן [מעשר] עני מ"מ מעשר שני אין בהם ונטע רבעי נוהג בהן:
ומשני דשלישית ושישית יש בהן ב' מעשרות. ואף שאין בהם מ"ש מ"מ יש בהן שאר מעשרות וא"כ איכא למימר היכי דגלי גלי שלא יהא מ"ש נוהג בהן אינו נוהג והיכא דלא גלי לא גלי דהיינו גבי נטע רבעי דלא גלי נוהג בה אף שהוא דומיא דמ"ש כיון דיש מעשרות שנוהג בהן. אבל שביעית שאין מעשר כלל נוהג בה וכיון שזו [היינו נט"ר] ילפינן נמי ממעשר אינו נוהג בה כיון שהיא נקראת מעשר:
לא למדו ממנו אלא לשיעורין. פי' תרומת תודה לא למדה אלא לענין השיעור שצריך להפריש מהחלות דהיינו א' מעשרה ולא לשאר הדברים. אבל הכא נטע רבעי ילפינן לענין כל דיניה דהיינו לענין שצריכה פדיון וחומש וביעור ואסור לאונן כו' ולכך אמרינן שפיר שבמקום שאין מ"ש נוהג אין נטע רבעי נוהג:
והוא בשיטת אבוי. צ"ל והוא בשיטת בנו. פי' ר' יהודא סבר כר' יוסי בנו אבל זה אינו מוכרח דר' יוסי יסבור כר' יהודא אביו וכדמפרש:
דסוריא למדה מי"ד שנה. פי' לענין חיוב דהיינו אם י"ד שנה חייב כ"ש סוריא שהרי יש הרבה מצות נוהגים בסוריא משא"כ בי"ד שנה ולפיכך ר' יהודא דפוטר בסוריא בשל נכרים כ"ש בי"ד שנה ור' יוסי דפוטר בי"ד שנה אפשר דסבר דבסוריא חייב אף בשל נכרים:
כתיב ובשנה החמישית כו' הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלין כו'. פי' מדכתיב ובשנה קדריש הכא דמשמע לי' דקאי אשנה השביעית ג"כ והיינו בשנה הרביעית ובשנה החמישית תאכלו את תבואתה:
כמה דר' יהודא עושה אותה כנכסיו. פי' דר' יהודא סבר דילפינן נטע רבעי ממ"ש ומ"ש ממון הדיוט הוא והיינו כנכסיו. כן ר"י הגלילי כו':
כדברי מי שהוא עושה כנכסיו. והיינו כר' יהודא וכב"ש ואליבא דר' מהו שיהא חייב במעשרות ורצה לפשוט ממנהג שנוהגין שלא ליקח:
וע"ז מקשי אילו אמר כב"ש. פי' הא לא איבעיא לן אלא אליבא דב"ש. דהא ב"ש יליף נטע רבעי ממ"ש אבל אליבא דב"ה דפוטר מפרט ועוללות ולא יליף כלל ממ"ש ודאי לא איבעיא לן דודאי פטור מן המעשר ולכך אין ראי' ממנהג שלנו:
ופשיט ר' אבין כו'. פירוש שפטור מן המעשר:
עיסת מ"ש בירושלים כר"מ פטורה מן החלה. פי' לר"מ דסבר ממון גבוה הוא:
וכר' יהודא חייבת בחלה. פי' דסבר ממון הדיוט הוא:
ומפרש ר' יהודא דדוקא בירושלים אבל בגבולין לא. פי' דאפי' לר' יהודא פטורה מן החלה אם לשה עיסה של מעשר שני ואחר כך פדאה פטורה מן החלה דכיון שקודם שנפדית לא היתה ראויה התם לאכילה ודאי לא נתחייבה בחלה וכיון שנפטרה משגלגלה אף אחר שגלגלה פטורה:
כדברי מי שחייב בפרט. פי' היינו כב"ש מהו שתהא חייבת בחלה:
א"ל ולא ר' יהודא היא. פי' הא ב"ש סבר כר' יהודא ור"י סבר ממון הדיוט הוא הילכך חייב בחלה:
ודחי הגמ' וסברינן מימר כל הדא הילכתא ר"י כב"ש. פי' דר"י דסובר מ"ש ממון הדיוט הוא סובר כב"ש והיינו דילפינן נטע רבעי ממ"ש אבל ב"ש אפשר דסברי כר"מ דאמר מ"ש ממון גבוה הוא: