אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ה · הלכה א

פרק ה

קדמאי כרם רבעי ותניינא נטע רבעי. פי' הא דקתני בג' משניות הראשונות כרם היינו דבראשונה משום קברות. ובקברות דווקא בכרם דהיינו אם היה כרם עומד על קבר א' צריך להודיע שהיין שלו טמא. שלא יקנו ממנו לנסכין. וזה דווקא גבי יין אבל לא גבי זיתים דזיתים אינן מקבלין טומאה תיכף בשעת מסיקה כדקתני בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. ובשני' גבי כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום א' נקט דווקא כרם כדמפרש בגמ' שלא היו ענבים מצוין לנסכין. ובשלישית נקט כרם משום דבעי למיפלגיה בפרט ועוללות שאינו אלא בכרם. לכך נקט בכל הני כרם. והשאר נטע רבעי:

ר' זעירא מקבל. צ"ל מיקל. פי' מבזה אותם על שלא למדו כל מתניתין ממנו:

שהוא לשעה. פי' הקזוזות של אדמה הוא לשעה ואיסור רבעי ג"כ לשעה:

שהוא יותר מיכן. פי' האיסור הוא יותר מרבעי שהוא ג' שנים לכך מציינין אותו בלבנונית שהוא לבן יותר. ושל קברות שלעולם אסור צריך לציין בלבן יותר:

אם הי' יחידית. פי' בבית הקברות אילן אחד:

כל אחד ואחד לפי מה שהוא. פי' הציון יהי' דומה להאיסור דהיינו רבעי שיש לו הנאה ממנה דהיינו אחר פדיה מציינין אותו באדמה שיש לו הנאה ממנה שכשנזרע מצמחת. ושל ערלה שאין לו הנאה כלל. בחרסית. דנמי אין לו הנאה שאינה מצמחת. ושל קברות בסיד שהוא דומה לעצמות המת. כהדא דתני אילן של הקרש סוקרין אותו בסיקרא לסימן דומיא דמזבח. דגבי מזבח הי' חוט הסיקרא:

בתי ע"ז בפחמין. שהוא עומד לשריפה:

בית מנוגע כו'. באפר מקלה. שהוא עומד לנתיצה:

במגורה של אבנים כו' כצ"ל. להודיע שאותו הקרקע אסור לעבוד ואין לו הנאה ממנו כאבן:

וחש לומר שמא אילן (שמנפל) [שמנבל] פירותיו הוא. פי' איך סוקרין אילן של הקדש בסיקרא לסימן. דילמא הרואה אומר שהוא (מנפל) [מנבל] פירותיו ולכך סקרוהו בסיקרא:

ובבהתין לי' דיעביד. תיבת דיעביד מיותר:

ומשני תמן דלא יתיר פירוי. משמע שיש פירות עליו אז סוקרין אותו:

ברם הכא בתחילה. פי' אף תחילת גידולו סוקרין אותו שאז אין פירות עליו וידעו שמשום הקדש סוקר:

חוט בחוט של סיקרא זכר למזבח. פי' דה"ל לשנות גבי הקדש בחוט והכא גבי קברות ממחה ושופך:

תני ר' חייא סוקרין עליו בסיקרא שהוא הקדש כו' כצ"ל. פי' גבי הקדש כותבין עליו תיבות אלו הקדש. אבל גבי קברות אין כותב כלל אלא שופך סתם:

ר' יוסי. פי' שאמר גבי נותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה. פי' דשמא תחלפה ותאכל בלי מעשר. עליה א"ר יוסי שאין אנו אחראין לרמאין:

רשב"ג לא יודה לר' יוסי:

שאין דרך החבר כו' כצ"ל. פי' דרשב"ג דסבר במתני' שאין אנו אחראין לרמאין אפשר שמודה גבי חמותו שצריך לעשר תחילה דהתם נותן לה ואין דרך החבר להוציא מביתו. פירוש שמכשיל אותה בידים אבל הכא הוא נוטל בעצמו אין אנו אחראין כו':

מנין לציון מדאורייתא וכו' ואומרת לך פרוש. פי' אלמא שצריך להזהיר את העם שלא יגעו בו וה"ה בשאר איסורין:

עצם מכאן שמציינין על עצמות כו' כצ"ל. פי' מדכתיב למטה ציון וכדמפרש לקמן ציון מכאן לציון:

אמן קבועה. פי' של ע"ז:

אם אומר את על תלושה. פי' לא מהני הציון:

אף היא הולכת כו':

תני מצא אבן על א'. פי' ציון הי' על אבן א':

אע"פ שאין מקיימין. פי' שאין עושין כן משום דהציון צריך להיות במקום טהור ובציון א' אם יודע היכן הטומאה או מצד זה או מצד זה ולכך צריך ב' אבנים להודיע שהטומאה ביניהם והכא שאינו אלא אבן א':

המאהיל עליו טמא. פי' על האבן וכדמפרש:

מת מצויין. פי' שאני אומר הטומאה תחתיה ולכן ציין באבן א' דטעה דסבר שמותר להעמיד הציון על הטומאה:

היה חדש. פי' השתא ודאי לא היה טומאה ביניהן אלא ב' ציונים א' לכאן וא' לכאן ולכך הוי כיחידית:

תני אין מציינין על הבשר. פי' אם היה בשר מונח על מקום א' אין מציינין עליו שמא יתעכל הבשר ויטמא בחנם:

ומקשי ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. פירוש קודם העיכול:

יאות ארשב"ג. פי' שאין אנו אחראין כו' הלכך א"צ לציין אלא בשביעית שהוא הפקר. ואח"כ מקשי על רבנן דסברי דאף בשאר [שנים] צריך לציין אף שהוא נוטל שלא ברשות אלא גונב וע"ז מקשי מאי מהני הציון:

ולא ביום הוא מציין. פי' ביום רואה הציון. וא"כ עיקר הציון הוא לצורך היום:

ולא בלילות הוא גונב. פי' שהוא גונב בלילה:

ומשני מביום. פי' ביום הוא מציין היכן לגנוב בלילה ולכך כשרואה הציון יפרש ממנו:

ויציין. פי' דמקשי אמתניתין דנקט והצנועין מניחין את המעות כו'. למה צריך להניח ליציין כדי שלא תהא תקלה לציבור ודי:

ומשני היאך נקרא הוא צנוע. פי' באמת הוא עושה זאת לפנים משורת הדין כדי שלא להכשיל אף את החשוד:

אתיא כמ"ד לעתותי ערב פי' מתניתין דקתני כל הנלקט מזה משמע אחר הלקיטה והיינו כמ"ד לעתותי ערב. פי' גבי פאה פליגי ר' דוסא ורבנן ור' יהודא. דר' דוסא אמר כל מה שילקטו והיינו בשחרית כשילקטו. ור"י סבר לעתותי ערב. ורבנן סברי שאינו הפקר כלל כיון שאינו מפקיר ברצון אלא מחמת שכבר לקטו או שילקטו והוי כמו הפקר אונסין דהוי בע"כ ומתני' אתיא כר"י:

ברם כמ"ד בשחרית לא אתיא. פי' אפילו למאן דסבר גבי פיאה דמפקיר בשחרית מודו הכא שצריך לפדות בעתותי ערב אחר הלקיטה וכדמפרש שאין פדיון במחובר לקרקע וה"ג ויש פדיון במחובר לקרקע א"ר ירמי' אפי' למ"ד בשחרית אתיא. והא דקשיא לך שאין פודין במחובר לקרקע. מפרש דהא מתני' רשב"ג אמרה:

ורשב"ג סבר משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. פי' שאם נתן האחד מעות ואחר כך משך אזלינן לענין פדיון מ"ש בתר שעת משיכה דעיקר פדיון הוא בשעת משיכה. וכן אמרינן בהדיא בגמ' תיכף אחר מתני' דמשך ממנו מעשר בסלע דרשב"ג סבר כן. והכא בשעה שמושך הוי תלוש ולכך אתיא אפי' כמ"ד בשחרית:

ומקשי והיינו וקם לו. פי' דכי הוי זה כברשותו שיכול לפדותו:

אלו ראה ככר כו'. והכא בשעת משיכת שני לא הוי ברשותו ולכך לא אתיא כמ"ד בשחרית:

ומקשי עד דאת מקשי למ"ד בשחרית קשיתי' למ"ד לעתותי ערב. פי' למ"ד לעתותי ערב קשה טפי הרי היום הוא ברשות חבירו ואינו ברשותו:

ומשני למ"ד לעתותי ערב לית לי' לאילן קשייתא כלום. פי' דהוא סבר שזה נקרא שפיר ברשותו כיון שאומר כל מה שלקטו עניים יהיה פדוי למפרע. או דקסבר שמותר לפדות אף שלא ברשותו. אבל למ"ד בשחרית הא דדחיק לאוקמא בשחרית ולא לעתותי ערב היינו מהאי טעמא דלעתותי ערב אינו ברשותו ולכך מקשי שפיר דהשתא אף בשחרת אינו ברשותו. דתיכף בשחרית אי אפשר שהרי אינה נפדית במחובר לקרקע. ובשעת משיכה הרי אינו ברשותו:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה