אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ג · הלכה ג

הלכה ב

אף הפירות נכנסות ויוצאות. מפרש בירושלמי דהיינו דוקא כדי לעשות עיסה ולחזור. פי' דדוקא מעט ואפילו המעט חייב דוקא לחזור ולא לחנם אלא כדי לעשות עיסה:

זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שומירה. פי' מדקאמר במתני' דפירות שנגמרה מלאכתן תופסן מחיצה לענין שצריכין לחזור מעשר שני שלהם לירושלים מפני שכבר נטבלו למע"ש והרי לא ראו פני הבית אלא ודאי ירושלים עשו אותה כו':

א"ר יונה בדין הוא אפי' בתים ששם לא יטבלו. פי' והאיך את [אומר] דירושלים טובל אלא ודאי לענין זה עשה אותו כחצר בית שומירה דהיינו לענין ליתפס מה בית שומירה טובלת אף זו תופסת לענין שיצטרך לחזור מע"ש שלה כיון דמדאורייתא נטבלת:

אם התרו בו משום שני לוקה. פי' אף שלא הפריש ראשון הוי טבל לשני דאל"כ לא הי' נתפס ומקשי מב"ש דסברי דאף בשלא נגמרה מלאכתו יחזור מע"ש שלה דהיינו שנתפסו [בתוך] המחיצות אף שהתם ודאי אינו לוקה אלא ודאי חומר הוא כו':

הפריש עליו שני ממקום אחר נפסד. פי' אי אמרינן כיון דתפסתן מחיצה צריך להפריש דוקא מניה וביה או לא:

כולו נתפס או לא נתפס כו'. פי' מי אמרינן כיון שתפסתן מחיצה הוי כמו שנפרש המ"ש ואסור להפריש ממנה על מקום אחר או לא פי' כיון שלא הפריש עדיין מותר להפריש ממנה על מקום אחר:

הא סלי תאנים לאכילה. פי' דקאי על מתני' דקתני סלי ענבים לגת משמע הא סל (ענבים) [תאנים] לאכילה:

לא הדא אמרה סלי תאניס לאכילה וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן כו' כצ"ל:

אמרו ב"ה לב"ש. פי' דקאי על סיפא דסברי דלא פליגי ב"ש אלא על דבר שנגמרה מלאכתן אבל פירות שלא נגמרה מלאכתן אף ב"ש מודו דיפדה ויאכל בכ"מ וע"ז אמרו ב"ה לב"ש:

אי אתם מודים כו' אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להוציא עליהן שני למקום אחר כו' כצ"ל:

הדא פשיטא שאילתא דר' זעירא. פי' דבעי לעיל אם אחר שתפסתן מחיצות מותר להוציא שני ממקום אחר והכא משמע דמותר:

נתנו להם פירות. פי' שנזדמן להם פירות טבלים ובקשו לפדות היינו שבקשו להפרישן ולפדותן בירושלים:

אמרה להם חדא סבתא אבוכון לא הוו עבדין כן אלא שהי' מפקין חוץ לחומה. פי' שהי' מוציאין הפירות כשהן בטבלן חוץ לחומה ושם ה' מפריש ופודה אותן והשתא מפרש במאי פליגין:

סבתא הוה סברה מימר רואין את המחיצות כאילו עולות. פי' דאף השתא שאין שם מחיצות רואין אותה כאילו יש לה מחיצות ולפיכך סברה שאסור לפדות בירושלים עצמה ואילו רבנן הוי סברין מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות והוי השתא כמו שאין שם מחיצות ולפיכך מותר לפדותה אף בירושלים. והשתא מפרש אמאי לסבתא מותר כיון שהיא סוברת דרואין את המחיצות כאלו עולות וא"כ כבר נתפסו [בתוך] מחיצות ומאי מהני מה שמוציאין מירושלים אח"כ ולזה משני:

דסבתא הוי סברה כר"ש בן יהודה. פי' שסובר דאף משנגמרה מלאכתו סובר ב"ה שאין המחיצה תופס בטבל:

ואילו רבנן הוין סברין מימר כת"ק. פירש שסובר דתיכף משנגמרה מלאכתן אף בשעת טבלן תופס המחיצה ולכך לא רצו להחמיר על עצמן להוציאן חוץ לעיר ולפדותן דממ"נ אם מחיצות כאלו עולות אף בחוץ אסור שכבר תפסתן מחיצות ואי אינן כאלו עולות אף בפנים מותר:

ר' פינחס מסאב לי' ופדאה לי' דחושש לדין ולדין. פי' שהי' ר' פינחס חושש שמא מחיצות כאלו עולות ושמא כת"ק דאף בטבלן תופס המחיצה ולהכי אסור לפדותן אף בחוץ ולהכי הוצרך לטמא אותן ולפדותן בפנים:

הלכה כדברי התלמיד. פי' רשב"י:

ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי. פי' הא דקתני ויוצא ונפדה לא מצי איירי אלא בפירות טבל אבל לא דמאי עצמו וקמ"ל דאף לת"ק דסבר דאף בטבל תופסתן מחיצות:

מודה בטבל של דמאי עצמו. פי' דהיינו מעשר של דמאי לאו [לא] והיינו לענין שלא יפדה אבל לצאת מותר אף בפירות דמאי כדקתני במתני' בהדיא הדמאי נכנס ויוצא ולא קתני תפדה ומשמע התם דאיירי בדמאי עצמו דקתני התם אין לו חומש והכל בדמאי עצמו:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה