ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ג · הלכה ד
כתב יד א
סירקי אי אפשר לה שלא להסתפק. פי' דודאי יום א' מסתפקים ממנו וכיון שהוחזק יום א' ולא ידעינן איזה יום:
ברם הכא לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם. פי' וכיון שאפשר לומר שלא טחן שם ע"ה כלל לכך אין לנו לאסור אלא כשיודע שטחן שם באותו יום ותיבת באותו יום מיותר:
כתב יד ב
לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם. ואפשר שלא טחן שם ע"ה ותיבת באותו יום מיותר. [וסביב הירושלמי לא הגיה בזה כלום ]:
כתב יד א
מהו שיהא נאמן לומר נטלתיו כו'. פי' אם ע"ה נאמן לומר כך:
ומשני אם את מאמינו שנטל כו'. פי' דהוה הפה שאסר הפה שהתיר דנאמן במגו דאי בעי שתיק:
ומסיק כותי את מאמינו שנטל ואין את מאמינו שנתן. פי' דאפילו במגו אינו נאמן:
ומקשי מה אנן קיימין כו':
ומשני כמ"ד כותי כגוי. פ' ומשו"ה אינו נאמן אפי' אמר פלוני עישר לי:
כתב יד ב
אם את מאמינו שנטל כו'. דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דנאמן במינו דאי בעי שתיק:
כתב יד א
כאן קופה בקופות. פי' גבי טוחן איירי שנתתלפה קופה שלו בתוך קופות אחרות דהא ודאי אינו מוליך לטחון אלא זקופה ולפיכך לא חיישינן שמא נתערב בפירותיו של גוי דהא ניכר הוא אגב קופה ואפי' בקופה של גוי ודאי לא חיישינן שמא נתחלף שהרי ניכר הוא ובמזיד ליכא למיחש שמא חילף אלא דחיישינן כיון שהוא חשוד על הגזל אינו נותן דעתו להבחין איזה קופה של זה ואיזו של זה חיישי' שמא נתחלף בקופות עם הארץ לפיכך דמאי אבל כאן גבי מפקיד פירות חיישי' שמא עירב לתוך פירותיו כיון שלא נתן לו קופה כלל והוא אינו חייש לגזל ולכך כפירותיו:
כתב יד ב
כאן קופה בקופות. גבי טוחן איירי שנתחלפה קופתו בתוך קופות אחרות דהא אינו מוליך לטוחן אלא בקופה וניכר הוא אגב קופתו לכן לא חיישינן שמא נתחלף ובמזיד לא חשדינן ליה אלא מתוך שהוא חשוד על הגזל אינו נותן דעתו להבחין בין קופתו של זה לשל אחר וחיישינן שמא נתחלף בקופת ע"ה והוי דמאי אבל גבי מפקיד חיישינן שמא עירב לתוך פירותיו מאחר שלא נתן לו קופה כלל והוא אינו חייש לגזל לכן הוי כפירותיו:
כתב יד א
ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא. צ"ל ר' אחא בעי קומי ר' חנינא מה כפירותיו ממש. פי' ודאי פוטר כו' או לא הוי אלא ספק ולא הוי טבל אלא לחומר' אבל אינו פוטר טבלו במקום אחר:
א"ל ולכל דבר . פי' בתמיה וכי לכל דבר הוא כטבל והלא לא הוי אלא ספק:
ולא על יאות הוי ר' חנינא מתריס כו' פי' דשפיר קבעי:
כתב יד ב
א"ל ולכל דבר. בתמיה והא לא הוי אלא ספק:
ולא על יאות הוה ר"ח מתריס כו'. ר"ל שפיר קבעי ליה:
כתב יד א
לא אמר ר"ש. פי' דאמר דמאי פי' דמספקא ליה דשמא היא פירות ישראל או של נכרי לא על כל הפירות של נכרי אר"ש שהוא דמאי:
אלא כדי קופתו. פי' דהיינו אם נטל מן הנכרי כ"כ כמו שהפקיד אצלו ישראל אז אמרינן דהוי דמאי אבל אם נטל ממנו יותר ממה שהפקיד אצלו ישראל לא אמרינן דעל כל חדא וחדא איכא למימר שמא היא של ישראל והוה כל חדא וחדא דמאי אלא כיון שיש כאן יותר ממה שהפקיד ישראל הרי יש כאן פירות נכרי ודאי ולכך הוי כמו שהפקיד ישראל דמאי והשאר ודאי:
ה"ג נטלו ממנו שתים אחת דמאי ואחת ודאי כדפרישית:
כ"א יאחר מתקן. דכל אחד אומר זה שבידי הוא של ישראל:
נתנם לאדם אחד. פי' כל אותן המאה הרי יש אצלו פירות של נכרי ודאי ולכך הראשונה דמאי והשאר ודאי כצ"ל:
כבר נראו להיות ודאי. פי' שנתחייבו אצל ישראל ראשון ודאי:
ה"ג עשו פירות ישראל זה את פירות כותי זה דמאי. פי' דמשמע ליה כל הפירות של כותי זה:
ומשני עוד היא לא א"ר שמעון כו'. פירוש הא דקתני את פירות כותי זה לאו כל הפירות אלא כדי קופתו:
כתב יד ב
אלא כדי קופתו. אם נטל מן הנכרי כפי שהפקיד אצלו אז היה דמאי אבל אם נטל ממנו יותר ממה שהפקיד לא אמרינן על כל חדא וחדא שמא הוא של ישראל והוי כל אחד דמאי אלא כיון שיש כאן פירות נכרי בודאי הוי כמו שהפקיד ישראל אצלו דמאי והשאר ודאי:
נטלו ממנו שתים א' דמאי וא' ודאי:
ה"ג שם כל א' וא' מתקן. שמא בידו הוא של ישראל:
כבר נראו להיות דמאי. בידי המאה בני אדם:
את פירות כותי זה דמאי. ומשמע ליה כל הפירות של הכותי:
ומשני עוד היא לא אר"ש אלא עד כדי קופתו. ולאו כל הפירות:
כתב יד ב
ה"ג והדא שטהור כו' [ומוחק תיבת אמרה]:
גם זה למדתי מאוצרה של יבנה. [וסביב הירושלמי גרר על המחק]. וקיים כבפנים:
כתב יד א
ה"ג והדא שטהור אחד מזה על כמה טמאים. פירוש גם זה למדתי מאוצרה של יבנה:
ותנינן אצל הנכרי כפירותיו אמר ר"א חכמים שהן בשיטת ר"ש כצ"ל. פי' הני חכמים דסברי דאפי' ישראל אחד מטיל לתוכו דמאי הא דמקילין כולי האי היינו לפי דסברי כר"ש דיש קנין ולכך אין פירות הנכרי חייבין אלא מדרבנן ולפיכך מקילין כשפירות ישראל מעורבין בתוכו אבל לרבנן דסברי שאין קנין א"כ פירות הנכרי חייבין מדאורייתא לא הוי מקילין כולי האי:
רבי יוחנן אמר חכמים ממש. פי' דמצי סברי אפי' כחכמים שאין קנין:
בעון קומיה מה טעם. פי' [מה טעם] הקילו כ"כ כיון שהן חייבין מדאירייתא:
א"ל כד תסבאון אימא לכון. פי' כשתזקינו ודחייה בעלמא היא:
מה הוי מימר לון עד שמואל בר אבא מיותר וכצ"ל שמעון בר ווא בעי ניחא לטהרות לא אמר להון מפני גדר טהרות. פירוש אם היו שואלין בענין טהרות ולא הוי אמר לון הוה ניחא מפני גדר טהרות:
למעשרות לא אמר לון מפני גדר טהרות. פי' בתמיה אמאי לאי אמר להון טעמא דהקילו:
והשתא מקשה אילו הוי אמר לון מה הוי מימר לון. פי' באמת מפני מה הקילו דהא משמע שיש לו טעם אלא שלא רצה לומר:
ומשני מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. פי' והוה מעשר בזה"ז דרבנן:
כתב יד ב
ה"ג ותני כן אצל הנכרי כפירותיו אר"א חכמים שהן בשיטת ר"ש. היינו הני חכמים דסברי אפי' ישראל א' מטיל לתוכו דמאי לפי דסברי כר"ש דיש קנין ואין פירות נכרי חייבין אלא מדרבנן לכן מקילין בשנתערב בשל ישראל אבל לרבן דאין קנין וחייבין דאורייתא לא הוי מקילין כולי האי:
רי"א חכמים ממש. היינו חכמים דס"ל אין קנין:
וע"ז בעון קומי' מה טעם. דא"כ למה הקילו כ"כ:
כד תסבאין. כשתזקינו ודחיה בעלמא היא:
למעשרות לא א"ל מפני גרד טהרות. בתמיה:
ומשני גבי מעשרות כו'. והוי מעשר בזמן הזה דרבנן:
כתב יד א
מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה. פי' קס"ד דקאי על האי מתני' דאמר ר"ש דמאי ע"ז אמר דמודה לר"ש שהוא מפריש מהלכה כמו ודאי:
כתב יד ב
מודה ר"ש כו'. קס"ד דקאי על מתני' דאר"ש דמאי ואמרו דמודה ר"'ש שהוא מפריש מהלכה כמו ודאי. ומקשה כיון דשניהם אמרו מפריש מה ביניהון:
כתב יד א
וע"ז מקשי כיון דשניהם אמרו מפריש מה ביניהון: ורצה לחלק דפליגי אם נוטל דמים מן השבט: ומקשי דהא אפי' לרבנן דסברי שהוא ודאי אינו אלא מספק ומסתמא לא עדיף מתרומת ח"ל דנוטל כו':
ומשני דילמא על עיקר טבלו של גוי כו'. פי' דפליג ר"ש ארבנן במקום אחר וסבר דיש קנין וטבלו של גוי פטור מן המעשר ע"ז אמר דמודה ר"ש שהוא מפריש מהלכה ובהא איכא למימר שפיר דנ"מ אם נוטל דמים מן השבט או לא. או לענין דינא פליגי אי דאורייתא אי דרבנן ונ"מ לענין ספק אבל במתני' ליכא למימר דנ"מ לענין ספק דהא אף רבנן לא מחייבי אלא משום ספק וא"כ כשנולד ספק הוי ספק ספיקא וס"ס בדאורייתא כמו ספק בדרבנן:
כתב יד ב
ואפי' בתרומת חו"ל. מקשה אפי' לרבנן דסברי שהוא ודאי אינה אלא מספק ומסתמא לא עדיף מתרומת חו"ל דנוטל דמים:
דלמא על עיקר טבלו כו'. דפליג ר"ש ורבנן כדלקמן דיש קנין לגוי וטבלו פטור ועליה אמר דמודה ר"ש כו' דבהא שפיר איכא למימר דנ"מ אם נוטל דמים מן השבט או לענין דינא פליגי ונ"מ לענין ספק. אבל במתני' ליכא למימר דנ"מ לענין ספק.דהא אף רבנן לא מחייבי אלא משום ספק וכשנולד עוד ספק הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בדאורייתא הוי כמו ספק בדרבנן: