אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי בכורים· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני'. ור"ש מתיר. דתרומה קרינהו רחמנא ותרומה מותר לאונן וגם א"צ ביעור:

הרי אלו. וקשיא אהדדי דתנן במס' מ"ש פ"ה וגם נתתיו זו תרומה דמשמע שהיה מתודה אתרומה. וא"ר הילא דתמן בא"י מתרצין המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן. פירש דשם הנותן צריך להתודות שנתן בכורים כדינו לכהן. וכן הכהן הנוטל חייב לבער מן העולם בשנה שלישית וששית וצריך ג"כ להתודות שביער מהעולם. וכן אם נתן מ"ש לאחר במתנה מחויב הנוטל לבער מהעולם בשנת הביעור. אבל בתרומה אינו מתודה כ"א הנותן שרשאי אדם לעכב בידו תרומה עד שנת ג' וששית אבל שנת שלישית וששית חייב לבער מהבית ולתת לכהן אבל אין בתרומה ביעור מהעולם. שהכהן יכול להשהות התרומה אצלו לעולם. והא דתנן הכא משא"כ בתרומה קאי אוידוי דנוטל דאין כאן ביעור עולם. ור' זעירא אמר דרבנן כו'. מתרצים דיש נפקותא בין וידוי תרומה לוידוי מעשר ובכורים דמתודין על מעשר בפ"ע. כלומר אם רק מעשר נהג כדינו אזי אומר הודוי אע"פ שקרה לו אונס שנאבד הבכורים והתרומה ולא נתנן לכהן אינו מעכב הוידוי. וכן אם נתן בכורים כדינו ג"כ יכול לומר הוידוי אע"פ שהי' לו אונס בתרומה ובמעשר אבל לא נתן בכורים וכן מ"ש לא נהג מחמת אונס אך תרומה נתן כדינו אזי משום תרומה לבדו אינו יכול להתודות לומר וידוי דאין מתודין על תרומה בפ"ע. א"ר יוסי. דזאת מוכח ממתני' דתנן במ"ש פרק אחרון. הכהנים והלוים שלא נטלו חלק בארץ אין מתודין. ר' יוסי אומר מתודין דיש להם ערי מגרש. והשתא מפרש. דנראה על איזו דבר שייך וידוי בכהנים. אם על תרומה ומעשר ראשון שלו הם וא"צ לא ביעור מן הבית ולא לבער מהעולם. אלא כי אנן קיימין במ"ש וביכורים דגם הכהנים חייבין להתודות. עכ"פ שמעינן מכאן דמתודין אף בלא תרומה. וע"ז הקשה ר' הילא דמה מוכח מכאן דר' זעירא שמעינן דאמעשר בפ"ע מתודה ואביכורים בפ"ע מתודה כלומר וכי מוכח מכאן דאכל אחד ואחד לבד מתודה כדפי' לעיל דהא לכהנים יש להם להתוודות על ב' דברים מ"ש ובכורים. ועוד שמעינן מי שיש לו תרומה בפ"ע. כלומר וכי מוכח מכאן דאתרומה בפ"ע אינו מתודה. דיכול להיות מי שקיים מצות תרומה לבד ג"כ מתודה ומעשר ובכורים אינו מעכב כשם שמוכח מכאן דתרומה אינו מעכב:

גמ'. הקודש. בפ' תבא כתיב קודם פ' ביכורים ואח"ז כי תכלה לעשר ונאמר בוידוי מעשר בערתי הקודש. ודרשינן הקודש העליון דקאי גם על ביכורים. וכן דרשינן לענין וידוי. וכן לענין אכילת אונן דרשינן הקודש העליון ומקשי הירושלמי אמתני אמאי לא פליג ר"ש אוידוי. דממ"נ אם דרש הקדש העליון הא גם אונן וביעור דרשינין מהקודש העליון ואמאי פליג שם. ומשני וידוי דבכורים זו קריאה דכתיב בביכורים וענית ואמרת וענית זו קריאה ואמרת זו וידוי ופריך אמאי לא פליג ר"ש הא דתנן ואסורין בכ"ש כו' ומשני כיני מתני'. כלומר דכ"צ להיות באמת במתני' דר"ש פליג על כ"ש ועל גידולין ועל זרים ובהמה. ומביא ראיה דמצינו ברייתא דמקשי ר"ש לרבנן ומכח זה דמותיב מוכח דפליג על הכל. וזה לשון הברייתא דמותיב ר"ש לרבנן. אי אתם מודים שמותרים לזרים ומותרים לאכילת בהמה (פירוש אם נתערב כ"ש חוץ לירושלים תנן לעיל דעולין באחד ומאה). וכן בגידולין תנן במס' תרומה בפ' הזורע והביכורים ומ"ש גידוליהן חולין) ואם נתערב בכורים אף לזרים מותר ומעשר אף לבהמה מותר (דמעשר אסור לבהמה) ויש מחיצה לאכילת זרים ויש מחיצה לאכילת בהמה כלומר וכי ס"ד שיהא שום חומרא מחמת המחיצה שנכנסה לירושלים שיאסר הבכורים לזרים ומ"ש לבהמה תערובות כ"ש דהטעם דמותר בחוץ לירושלים דהוי דשאל"מ. וכן נמי לזרים ולבהמה אף בירושלים הוי דשאל"מ):

ואסורין כל שהן. כלומר אם נתערב מעשר שני או ביכורים בירושלים אוסר תערובתו בכ"ש דהוי דשיל"מ ולא בטל אבל אם נתערב חוץ לירושלים הואיל שיש טורח להעלותן הוי דבר שאין לו מתירין ולכן תנן לעיל שעולה באחד ומאה היינו חוץ לירושלים. וכן גידוליהן אסורין לאכול בתורת חולין חוץ לירושלים אם זרען בירושלים משום דהוי דשיל"מ:

אף לזרים ולבהמה. בכורים אוסר תערובתו בכ"ש לזרים דלא תימר דוקא בכהנים שיאכלו חוץ לירושלים אוסר דהוי אצלן דשל"מ דיכולין לאכול בירושלים אבל לזרים הוי דבר שאין לו מתירין ולא יאסרו בכ"ש וכן מ"ש לבהמה דהוי נמי דבר שאל"מ אעפ"כ אוסר תערובתו בכ"ש:

כשם שאין מחיצה כו' כך אין מחיצה לאדם ולכהנים. כלומר כמו דאין המחיצה מוסיף איסור לזרים ולבהמה כנ"ל כך אין המחיצה מועיל אף בירושלים בכורים לכהנים ומ"ש לאדם לומר שאוסר תערובתן בכ"ש לאכול בתורת קדושת תרומה וקדושת מעשר דר"ש סבר דאין זה מקרי דשיל"מ היוצא מזה מבואר כאן שר"ש מתיר אפי' בירושלים לאדם ולכהנים:

ורבנן אומרים ירושלים כו' רבנן פליגי אדר"ש וסברי דירושלים עשו אותה כדשיל"מ אפי' נגד זרים ובהמה כמו דהוי ירושלים דשיל"מ נגד כהנים ואדם:

במה ר"ש מודה. כלומר ובאיזו עירוב מודה ר"ש דוקא בעירוב מעשר אבל בעירוב ביכורים פליג ר"ש וסבר דדינן שווה כגידולין וכדתני בפי' רש"א אין הביכורים אוסרין עירובן וגידולן כו' ואמר הטעם דמחמיר ר"ש בעירוב מעשר מעירוב ביכורים משום דבמעשר אין לו עלייה שא"צ ליטול הסאה של מ"ש שנתערבה ונשארת שם והוי בעין. אבל כשנתערב ביכורים יש לו עלייה שצריך ליטול הסאה לכן אינו מחמיר בעירובו דהוי כמו שאינה בעינה:

מה פליגא. ר"ש דפליג על רבנן דמתני' לא פליג רק על גידולין. אבל שאוסר תערובתו בכ"ש אף ר"ש מודה ומביא ראיה מהדא דמצינו ברייתא ור"ש אמר לה אמתני' דקתני שהמעשר וביכורים אוסר עירובן בכ"ש ומפרש ר"ש באיזה מעשר אמרו במעשר שני טהור שנכנס לירושלים ויצא דאילו נתערב קודם שנכנס לירושלים עולה בא' ומאה אבל כשכבר נכנס ואח"ז יצא תו לא בטל דכיון דבשעה שהיה בירושלים היה דשיל"מ לכן אפי' יצא חוץ לירושלים לא בטל ועוד מן הדא דאמר ר"ש בפירוש במעשר אוסר עירובו בכ"ש ואמר הטעם דכשנתערב אזי הדבר בעין הוא אבל גידולין בטל בקרקע לכן סבר ר"ש דאין גידולין אוסרין:

הוי מה ר"ש מודה. כלומר לפ"ז דהא דר"ש מודה לרבנן בעירוב מעשר משום דאין לו עלייה שנשארת שם והוי עירובה כמו בעין אבל פליג בביכורים משום דנוטל סאה א' ממנה והוי המותר כמו אין האיסור בעין לפ"ז ע"כ מודה ר"ש בביכורים אותה הסאה שהיא מעלה מתוכה שחשובה כמו בכורים ודאי שטעונה מחיצה והבאה למזבח. ורבנן סברי אע"פ שמעלה הסאה מ"מ כל המותר שם מחמת חשש שמא אינה הסאה שנפלה לכן כולהון טעונין מחיצה והבאה:

ר' יוחנן אזל. והיה משבח עצמו שהוא גדול בתורה כבן עזאי:

ואתי חד סבא ורמי אהדדי. במס' תרומות תנן גידולי בכורים חולין והכא תנן גידולי ביכורים אסורים ותירץ ר' יוחנן דשם מיירי דבר שזרעו כלה בארץ. ומקשי הא אותן דברים שכלה בארץ הן השום והלוף והבצלים ודברים הללו אין בכורים נוהג בהן. ואמר הסבא אזל בן עזאי. כלומר אין את גדול כבן עזאי ושאל לר' ינאי:

והשיב למעשר הושבה. פי' הא דתנן הכא גידוליהן אסורין לא קאי אביכורים רק אמעשר:

ר' הילא. מתרץ מתנייתא דהכא כרבנן ותרומות כר"ש. כדתנן הכא ור"ש מתיר בגידוליהן ופריך והתנינן. בסיפא שם גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותן בזמן זרען. והשתא קשה מ"ש אמ"ש דכאן תנן דגידולי מ"ש אסור. וליכא לתירוצי ג"כ דשם כר"ש. א"כ אמאי צריך לפדות אפי' מה שזרע דהא כאן תנן ור"ש מתיר משמע הכל אפי' בלי שום פדיון מה שזרע ור' ירמי' כו' מתרץ. הא דתנן כאן גידולין אסור היינו איסור זרות. דהבכורים אסור לזרים וכן גידולי מ"ש אסור לבהמה. והא דתנן בתרומות וגידולין מותרין היתר מחיצות דהגידולין מותר לאוכלן חוץ למחיצה. ופריך למה אסרו לזרים לא מחמת קדושה שיש בהם ואמאי נחלק לומר דא"צ מחיצה ויטעינה מחיצה מפני קדושה כו':

מחלפא שיטתי': אמר רבינו הגאון מ"ו נר"ו רז זה אין מגלין אלא לצנועין שכל המפרשים נלאו להבין הפליאה. וכצ"ל כמבואר כאן בפנים. דאיתא במס' כלים משנה ב' למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה שהן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ע"כ. פי' כשנושא נבלה או מי חטאת שיש בהן כדי הזיה ובשעה שנושאן נוגע בבגדים מטמא הבגדים דהאדם נעשה אב הטומאה בשעה שנושאן. וחשוכי בגדים במגע. כלומר מנועים הבגדים מלטמא אם האדם נוגע בנבילה ומי חטאת ולא נושאן רק נוגע אזי אף בשעה שנוגע בהן נוגע בבגדים אינו מטמא הבגדים דאין האדם נעשה אב הטומאה בנגיעה ועל זו המשנה קשה מתוספתא מביאה הר"ש ז"ל במס' זבים פ"ה משנה ט' תניא בתוספתא הנוגע בצמר נבילה ובמימי חטאת שיש בהן כדי הזיה מטמא שנים ופוסל א'. שאי אפשר לנוגע שלא יסיט (דאף בנגיעה נעשה אב הטומאה) פי' מטמא א' ופוסל א' (כלומר דוקא בשעה שנוגע בידו א' בנבילה ובידו השנית בבגדים אז מטמא הבגדים דנקרא אב הטומאה. אבל אם פירש ממנה אז אין לו דין אב הטומאה) בקרן נבילה כו' ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה מטמא א' ופוסל א' ע"כ. (משום דכשנוגע בקרן נבלה יש מגע בלא משא לכן אין נעשה אב הטומאה) הרי מבואר בהתוספתא דאף ע"י נגיעה בנבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה נעשה אב הטומאה. שאי אפשר לנגיעה בלי משא. וקשה על מתני' דתנן וחשוכי בגדים במגע שאין נעשים אב הטומאה ע"י מגע. וע"ז תירץ בברייתא דמס' זבים ריב"ל לקרנה של נבילה הושבה. כלומר הא דתנן וחשוכי בגדים במגע לא קאי אמי חטאת דשם באמת לא מצינו מגע בלי משא. אבל קאי אנבלה לבד וכגון בקרנה של נבילה דשם יש מגע בלא משא. וע"ז הקשה שם ר"י לריב"ל. דקשה הלשון של חשוכי לשון רבים דמשמע אשניהם קאי. והשתא פריך הכא א"ר יוחנן למה לא מקשי כאן לר' ינאי שתירץ למעשר הושבה. הא תנן במתני' כאן ג"כ לשון רבים וגידוליהן אסורין ע"כ דקאי ג"כ אשניהן אבכורים ואמעשר. ודו"ק:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה