אור ברסלב

בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה

הבית השני

הבית הראשון

השער הראשון

פסקה א

בביאור הדברים המפסידין השחיטה בחמשה דברים הידועים שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. וכתב בעיקור פירש רש"י ז"ל דהיינו פסוקת הגרגרת ותני לה במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה ואינו מחוור. דאם איתא דמידי דמטרפי ביה סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הושט ועוד דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואלו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא וכדתנן בפרק אלו טרפות בעוף נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת וכן תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכתב הנכון בעיני כמו שפירש בעל הלכות גדולות ז"ל דעיקור היינו סימנין שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ממקום שאינו עושה אותה טרפה ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טריפה היא לא תהני לה שחיטתה והכי מוכח בריש פרק אלו טרפות דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ומקשי עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן ותנינן לה בפרק כיסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות ע"כ. וזו סברא זרה ושבח אני למסתלק מן הסברות הרחוקות וזה דבר רחוק מאד היאך אפשר שיהא בבהמה הפסד שאינה מטרפת בו ולא תהא ראויה לשחיטה ויותר הפלא ופלא שהרי עוף די לו בסימן אחד ושנינו נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה ולפי סברא זו הרי אין כאן בעוף זה טרפות וסימן השני שלם ואעפ"י כן אתה אומר שלא תועיל לו שחיטה בסימן השלם ואעפ"י שדיו בסימן אחד ואלו דברים אין הדעת סבלתן וגם זה המחבר הקשה כן לעצמו ותירץ דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהו הסימנין ראויין לשחיטה ע"כ ולא הועיל לנו כלום בתירץ אלא שריבה בתימה מה ענין הסימן האחד לחברו אחר שאין באחד מהן הפסד כדי לטרוף בו והסימן השני שלם למה לא תועיל לו שחיטה זה דבר שאי אפשר לשכל לקבלו. ועוד קשיא ההוא דאמר ר"נ לקמן תרבץ הושט שנטל כלו מלחי כשר ומתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין ומתרצינן לא תימא כלו אלא אימא רובו דכי חשיב עיקור סימנין לפסול היינו לפסול בכלן אבל כי מכשר רב נחמן היינו ברובו ופרכינן והא אמר רבב"ח סימנין שנידלדלו ברובן טרפה התם דאפרוק איפרוקי ופירשו בו שנתמסמס ההיקף כולו וכיון שכן אין חבור מיעוטו חשוב אבל כל היכא דלא אפרוק אע"פ שנעקר רובו כשר והוא שמחובר במיעוטו הרי שאמרו בפי' סימנין שנדלדלו ברובן טרפה וכל שכן שנעקרו כלן ופירוש המחבר דכי קתני אסורה קאמר וכדקתני אלו טרפות ופרישנא אלו אסורות. וזה אינו דודאי לישנא דטרפה סתמא טרפה ממש משמע עד שיפרש דבשלמא התם קתני אלו טרפות למימרא דאסורות ומהן נבלות ומהן טרפות ומכל מקום טרפות בכלל אבל באסורות לא קאמר לעולם לישנא דטרפה היכא דלאו טרפה בכלל ועוד אם תאמר בסימנין שנדלדלו ברובן שאינה מיטרפה בכך ואפשר לה לחיות ואע"פ כן אינה ראויה להכשיר בשחיטה כיון שרובן נפסדו אם כן כשלא נדלדלו ונעקרו רובן היאך הם בתורת שחיטה אי אמרת בשלמא הכא טרפה והכא לאו טרפה שפיר דאין דמיון בטרפות אבל אי אמרת דכאן וכאן לא הויא טרפה וכאן וכאן ראויה לחיות אלא דסימנין עקורין אינן ראוין לישחט הכא והכא עקורין נינהו ועוד אם כן מצינו בהמה שנאסרה מחמת לקותית ולד וכנגדה בעוף מטלת ביצים ובודאי חלבה של זו אסורה וביציה גם כן אסורין קל וחומר מטרפה ששחיטתה מטהרתה ואם נתעברה הולד אסור למאן דאמר זה וזה גורם אסור ועוד דחלב חידוש הוא כדאיתא בבכורות ואין לנו בו היתר אלא במי שאפשר להכשיר בשרו. ועוד בפרק אלו טרפות דפליגי בטרפה אם יולדת ומייתינן עלה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע דפליגי בולד טרפה אם ראוי להקרבה ולמאן דאמר יולדת מפרשינן פלוגתייהו בזה וזה גורם ונטרפה ולבסוף עיברה ולמאן דאמר אינה יולדת אתינן למימר דלא אפשר לאוקומי פלוגתייהו אלא בעוברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו או לא. ואם איתא הא משכחת לה שפיר בעיקור סימנין ובנטרפה ולבסוף עיברה כל זה קשה לסברא זו ואי אפשר להשיב תשובה של כלום ואעפ"י שאמרה גאון עולם רבנו בעל הלכות גדולות ז"ל לא ירדנו לסוף דעתו אבל למדנו מדבריו דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי וזה בודאי מוכרח מדברי רב נחמן אמר שמואל ואתקפתיה דרב פפא ולא כדברי רבנו ז"ל אלא נעקרו כולן נבלה דלא מהניא לה שחיטה ונדלדלו רובן טרפה ובהא מהניא שחיטה לטהרה מידי נבלה והיינו דאיפרוק אפרוקי אבל כל היכי דלא איפרוק אפרוקי אלא שנעקרו רובן ומיעוטן קיים הרי היא כשרה ואע"ג דמיעוט בשום מקום לא חשיב שאני הכא גבי סימנין שמלבד חיבורן שבלחי הן מעורין בכל הצואר. וא"ת אם כן אמאי מני לה בהלכות שחיטה טפי מנקובת הושט יש לומר נקובת הושט הוא פסול ניכר בגופו של סימן אבל כאן הרי הסימן שלם בגופו אלא שנעקר ממקומו והוא גם כן מחובר עם גופו של צואר וכיון דכן אימא תהני בהו שחיטה ומשום דהוא דבר שיש לטעות בו והוא במקום שחיטה חשיב לה בהלכות שחיטה ואמרו שאין ראוי לשחוט אלא בקי בכל אלו וכי תימא אם כן היכי אפשר למימר דאין עיקור סימנין לעוף ואין שחיטה לעוף מן התורה והלא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ועוד שהרי שנינו ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד שהרי נבלת העוף מן התורה היא אסורה ומטמאה היא בגדים בבית הבליעה. תשובתך דודאי כל היכא דכבר נעקרו הסימנין בין במליקה בין בשחיטה ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה דכולי עלמא ודאי יש עיקור וזו היא ששנינו בטרפות בעוף פסוקת הגרגרת ואם מתה זו היא נבלת העוף שמטמאה בגדים בבית הבליעה אבל הא דאתינן למימר דאין עיקור סימנין לעוף היינו דאם עקרן מכחו כשר דזו היא שחיטתו כשם שהקלה עליו התורה דאינו טעון אלא סימן אחד אם נעקרו מאיליהן אסורה מידי דהוה אשחיטה גופה דמכח אדם כשרה וכל היכא דלאו מכח אדם פסולה ולמאן דאמר אין עיקור במליקה בכי האי גוונא נמי לומר שאינו צריך לחתוך הסימנין בידו במליקה אלא כיון שנעקרו מכחו אף זו היא מצות מליקה אבל נעקרו קודם לכן כאן וכאן אסורה והא דאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואית דמפרשי התם כדי לחנכו במצות ופריך והא אכיל כהן מליקה ומשני דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. וכי תימא הא מכל מקום טרפה ששבר מפרקתה קודם שהגיע לסימנין איכא למימר בשהחזיר סימנין לאחורי העורף ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה בכל ענין שיחתוך הסימנין בידו או שעקרן מכחו. וללישנא דאתינן למימר בגמרא דלמאן דאמר נמי יש שחיטה אין עיקור הא ודאי מסתבר לפרושה דוקא בסימנין שנדלדלו ברובן וכי היכי דבשחיטתו חלוק מבהמה דסגי ליה בסימן אחד הכי נמי לההוא לישנא סבר דלא מפסיל בדלדול סימנין וליתה וכבר כתבתיה בארוכה בחדושי חולין שלי.

גרסינן בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' ממקום שסח חטהו ואימא מאזנו וכו'. ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי אלא הלכתא גמירי לה וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא וכו'. ואינו נכון דאם כן הא דשמואל מכתב כתיבא ותו דמאי משמע שלא יתיז את הראש כלו דהא לא אמר אלא דממקום שזב או ממקום ששח אבל שלא יתיז את הראש לא משמע כלל. ועיקר דינא נמי ליתיה שלא נאמרו דברים אלא בשובר מפרקתה של בהמה שמתוך שבירתו נבלע דם באיברים אבל במתיז דרך שחיטה לא נאסר שאין דם נבלע בכך ובפי' אמרינן בריש פרק השוחט אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט וניתוח כלומר שאותן נתחים הוא חייב להקריב מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו משום דשחיטה מן הצואר והרשות נתונה לו לשחוט ולחתוך כל מה שירצה שהרי לא נאמר בבהמה לא יבדיל ואם כן אפשר לו לראש שהותז ואפילו בקדשים ואע"פ שהוא צריך לדם אבל לאו הכי פירושו אל הכי קאמר וקרא למאי אתא כיון דסוף סוף אגמ' סמכינן ובלאו הכי לא סגיא לן קרא למאי אתא ומהדרינן דלא לישוייה גסטרא כלומר אהני לן להכי מיהת פשטיה דקרא בלאו הלכתא כלל דלא לישויה גסטרא בדוכתא דליכא שח כלל דשח או זב בעינן אבל ההיא דוכתא הי ניהו אי אזנו או לבו או צוארו להכי בעינן הלכתא. אמר המגיה זה הענין אינו שייך בכאן כי אם לקמן ואגב גררא נקטיה הכא.

פסקה ב

עוד ראיתי המחבר שכתב בענין דרסה התיז את הראש בבת אחת פסולה פירש שחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה והובאה ואעפ"י שלא חתך המפרקת דחתיכת הסימנין קרויה התזת הראש לפי שעיקר החיות בסימנין וכיון שנחתכו רואין את הראש כמונח בדיקולא וכדתניא מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט ע"כ. ודברים אלו כלם אינן נכונים דודאי מתניתין התיז את הראש כלו קאמר ובודאי דהכי דינא בסימנין לחודייהו בששחטן בדרסה אלא משום אידך מתניתין נקטה דתנן היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשרה דאשמעינן דאע"פ שחותך הראש כלו בהולכה בלבד או בהובאה בלבד אם יש בסכין כדי שיעור זה כשרה שיש בכדי שיעור זה לחתוך הצואר כלו בהולכה או בהובאה בלבד בלא דרסה ומאי דמייתי ראיה מדאמרינן מנין לרבות את הראש שכבר הותז ופירש שכבר נשמט שגגה היא בודאי דודאי הותז לגמרי קאמר דהא בגמרא מייתינן לה למימרא דליתא בניתח והפשט שכבר הוא מנותח ואי הותז משום שחיטת סימנין קאמר הרי הוא בניתוח והפשט שהרי עדיין הוא חסר ניתוח אלא ודאי כדאמרן.

שהייה כיצד נפלו כליו וכתב החכם הילכך קיימא לן כי הא דר' יוסי בר' חנינא אבל רש"י ז"ל גריס בדרב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ופירש בין ר' יוחנן ובין רבי חנינא דרבי יוחנן לית ליה כדי שיגביהנה ע"כ. ואינו נכון דאפילו למאן דגריס איכא בינייהו לאו בין ר' יוחנן לר' חנינא דרב מרא קמא דשמעתא ושמואל ור' יוחנן לא אתו אלא לאיפלוגי מאי דאמר רב עוף לעוף למימרא דלאו הכי אלא בהמה לעוף הילכך אפילו למאן דגרס הכי הלכתא כר' יוסי בר' חנינא בענין חלדה. במאי דבעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו כתב המחבר דבמיעוט בתרא דסימן קמא קאמר ובבהמה וכו' עד וסלקא בתיקו ע"כ. ואינו נכון שאין זו שיטת הגמרא לשאול אם נאמר חלדה ודאי או ספק. אבל הנכון דאפילו אם תמצא לומר תחת העור פסולה קא מיבעיא ליה דהתם הוא דליתיה בשחיטה כלל אבל הכא כיון דאיתיה בשחיטה ולא מעכב דינו כשחוט לגמרי אי נמי לאידך גיסא אפילו למאן דמכשר התם הוא דליתיה בשחיטה כלל אבל הכא גבי סימנין כיון דאיתנהו בשחיטה כולהו לכתחילה ודאי מעכבי לענין חלדה וזה הפירוש עיקר.

פסקה ד

עוד כתב הא דתני רב יצחק בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת גדולה ועד כנפי ריאה התחתונה וכו' ולא ביאר דבריו שיש כאן קושיא גדולה מאי קא מיבעיא ליה דהא שיעורא מסימנין בהדיא עד כנפי ריאה התחתונה וכיון דכן מה לי אנסה מה לי לא אנסה. ותירוצא דלאו עד מקום חיבור כנפי ריאה התחתונה קאמרינן דאי הכי ליכא הפרישא בין אנסה ללא אנסה אלא עד מקום הקנה שכנגד הכנף קאמרינן שהריאה עומדת נפוחה כנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה והיינו דאיכא הפרשה בין אנסה ללא אנסה. עוד כתב למעלה בושט דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד וכתב שזה כרוחב אצבע והביא דברי הרב ר' משה ז"ל שכתב שזה השיעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו ע"כ וזה אינו שיעור מסויים אבל מורי אחי ז"ל פירש שיעור ושט בעוף למעלה כנגדו של שיפוי כובע בקנה. ובדין הגרמה כתב דהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה ואין ראוי להכשיר אלא בשחט שני שליש והגרים שליש והביא ראיה מהא דאמרינן פסול בשחיטה פסול במליקה ואמרינן לאיתויי מאי ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו דנקיט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכדרב הונא אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה אלמא מדנקיט האי לישנא שמע מינה דהכין הלכתא ומינה שמעינן דאפילו הגריס שליש ושחט שני שליש פסולה עד כאן תורף דבריו והם דברים תמהים מאד דהא רב הונא ורב יהודה אפליגו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דרב הונא פסיל ורב יהודה מכשר והכי נמי בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דרב יהודה פסיל בהא ורב הונא מכשר ולדברי כלן הגרים שליש ושחט שני שליש כשרה דהא איכא רובא בשחיטה ושליש אמצעי דבדידיה נפקא חיותא בשחיטה הוי. והכי מוכח בהדיא בגמרא דכולהו מודו בהא דכשרה ובר מיהא נמי דהלכתא כרב הונא וכלישנא בתרא דידיה דמכשרינן כל היכא דנפקא חיותא בשחיטה והילכך שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מותרת ורב חסדא נמי סבר לה הכי בהדיא ורב אסי נמי דרב הונא גופיה משמיה דרב אסי אמר לה וללישנא קמא דרב הונא דפסל בהגרים שליש ושחט שני שליש בהדיא אדחיא ליה ורב חסדא אותביה לההוא לישנא ומסייע ליה ללישנא בתרא ולישנא בתרא עיקר דהא שמעתיה דרב הונא במאי דאפליג בהדיה רב יהודה כלישנא בתרא אתיא. וראיה דקא מייתי מהא דאמרינן כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הא פסול פסול ומייתינן עלה לישנא דרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה דאלמא הכי נקטינן הא ודאי בורכא דהא בגמרא מוכח בהדיא דאנן כי מייתינן הא דרב הונא אמר רב אסי לתרוצה להא דשמואל דאמר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה אתינן דתיתי כרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנין לעוף ואי אין עיקור סימנין כל דכן דליכא הגרמא כלל אלא ודאי האי שמעתא לאו הכי מתפרשא ולא אתיא כפשטה אלא הכא לישנא בתרא דרב הונא הוא דמייתינן דהוא עיקר ומדרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר' יהודה הוא דמייתינן דסבירא ליה הכי ללישנא בתרא דרב הונא ולאו דנייתי לה בתורת דינא הוא דמייתינן לה דלית הלכתא כרבנן ושמואל גופיה דהוא מרא דשמעתא דכל הכשר בשחיטה לא סבר לה כרבנן בהא אלא כר' יוסי בר' יהודה אלא בתורת טעמא אתינן עלה והכי קאמר לאו מי אמרי רבנן בהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה דבעידנא דהוי רובא דסימן ליכא אלא מיעוט בשחיטה ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא פליג אלא משום דהגרמה נקב הוא שישנו בסימן עצמו וכל נקב שבסימן שאינו פוסל מדין עצמו במשלים הסימן לרוב בהכשר שחיטה דיו אבל אלו שחט למעלה מן הסימן לגמרי אלא שחתך בבשר והגרים עד שנגע בסימן ושחט בו מיעוט ועם מת שחתך בבשר יש בו כדי רוב סימן אפילו אם תמצא לומר שכל הסימן ראוי לשחיטה הא ודאי לא מהניא שחיטה כלל דלא כלום הוא וכולי עלמא מודו דהא ליכא במקום שחיטה אלא מיעוט ואין חתך הבשר מצטרף לשחיטת הסימן הכא נמי אם היה במקום מליקה מעט שבירה במפרקת ומלק והשלימה ודאי כשרה אבל למעלה ממול עורף לענין מליקה הרי הוא כלמעלה מכל הסימן לגמרי לענין שחיטה והוא לגמרי לגבי מול העורף כבשר שעל הסימן אצל הסימן וכיון שכן כשחתך בו מעט והגרים והגיע למול העורף והשלים מליקתו נמצא במיעוט מליקה דהוי בנשברה רוב המפרקת ושוב אינה ראויה כי היכי דפסלי רבנן בהגרים שליש ושחט שני שליש משום דליכא כי מטי רוב סימן אלא מיעוט בשחיטה ובהא לענין מליקה אפילו ר' יוסי ברבי יהודה מודה כדפרישית אשתכח דאפילו לרמי דלית ליה עיקור ולא הגרמה לענין מליקה איכא למפסליה מהאי טעמא דפרישנא והכי מוכח בהדיא בההוא עובדא דבריש אלו טרפות בההוא תורא דהוה בו רב עוקבא דאתחילה ביה שחיטה בתרבץ הושט ונגמר בושט עצמו ואמרינן בהדיא דאי תרבץ הושט לא מתסר במשהו אלא ברובו אע"ג דלאו מקום שחיטה הוא מישרא שרי וזו ראיה מוכרחת וזה ברור.

השער השני

פסקה א

בשיעור הכשר השחיטה: בענין וורידין קיימא לן כר' יהודה דאמר עד שישחוט הוורידין ואפילו בצלי נמי כדמוכח בגמרא במאי דאמרינן לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך והמחבר דקדק בזה בצלי אמאי דהא אפילו בשרא דאסמיק דהוא דבר ברור ומקום מסויים בלוע מדם אמרינן דבצלי שרא והעלה בדבריו דבניקור חוטין אחר צלי שרי ע"כ ואינו נכון דהלכתא כר' יהודה ור' יהודה ודאי אפילו בדיעבד אסר דאמתניתין קאי דהיא בדיעבד כדאיתא בגמרא בהדיא ועלה קאי ר' יהודה וקאמר עד שישחוט את הורידין ובתוספתא נמי ר' יהודה אדיעבד קאי משמע דלית לה תקנתא אלא ההיא דאתמרא בגמרא דהיינו נתוח אבר אבר קודם מליחה ובישול או קודם צלייה והאי דאשרינן אומצא דאסמיק רבותינו ז"ל היו יודעין דברים אלו ואין אנו יודעין עיקרן וקים להו לרבנן דבכל איסור דמחמת דם איכא הכשר בצלייה לבר מההוא דורידין דכל היכא דלא נשחטו נבלע דם בבשר בליעה יתרה וחשיב כאלו הדם בעין ואין האור כדי הכשר בזה שכל כך הוא בלוע שעד שלא יפלוט הוא מבושל ולא חשיב דם האברים דשרינן בעלמא בשלא פירש לפי שזה בלוע כל כך שחושבין אותו כאלו הוא בעינו וכי אמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואפילו בו ביום והתם ודאי בלא מליחה דאי בלא מליחה (אסיר) אסור לו למולחו בשבת כדי להכשירו ההיא בשנשחטו הורידים והכשרו של עוף בכך שנשחטו הורידין ובהכי סגי ליה מה שאין כן בבהמה דאפילו הכי איכא חוטין משום דם אבל בעוף לא שמענו מעולם דבעוף רכין הן ותורת בשר עליהן אבל בשלא שחט הורידין בעוף ובא להכשירו בביתו בזה יראה שצריך לחתוך הורידין ומוזירקי שהן בצואר לפי שאלו מבועו של דם ולא שאר חוטין שהשאר תורת בשר עליהן ומסתבר דשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה כדין זה לגמרי לפי שמבליע דם באברים בשבירתו ואעפ"י שנשחטו הורידין ואסור לצלותו כלו כאחד ואסור לאכול ממנו באומצא וכאן וכאן מותר במחתך אבר אבר ומולחו שהמלח מפליט בליעת דמו בכדי להכשר ואפילו לקדרה מה שאין כן בנבלע מדם דעלמא שלא מצינו הכשר מלח בכך ושלא כדברי מקצת רבותי ז"ל.

השער השלישי

פסקה ג

עוד כתב בדין פרכוס בבהמה מסוכנת אמר רב נחמן בר יצחק פרכוס שאמרו בתחלת שחיטה אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן א"ר שמעון אף השוחט בלילה ולשחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת רבי אליעזר פירש דאמר במתניתין וזינקה הוי פרכוס ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו ואי אמרת בסוף שחיטה ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה וכו' ואינו נכון דכל כי האי מלתא הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא דמר לימא כותלי בית השחיטה ומר לימא כותלי הבית ותו דשמואל לאו בכדי אמרה למילתיה אלא דמתניתין דיקא ליה הכי דלא משמע ליה משום זיניק לישנא דכותלי הבית מלאים דם אלא הנכון דלישנא דמלאים דם לא משמע כותלי הבית שיהו מלאים דם דרבה סבר דבהא נמי פליג ר' שמעון דקסבר דזינוק הוי פרכוס ואפילו בתחילת שחיטה ולית הלכתא כותיה בחדא מינייהו דזינוק לא הוי פרכוס ופרכוס שאמרו דוקא בסוף שחיטה ומייתי ראיה למלתיה מדתניא שור או כשב פרט לכלאים וכו' כדאיתא בגמרא.

עוד כתב בענין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר אפילו בן תשעה חי מותר בשחיטת אמו ואם הוציא העובר אבר אחד והחזירו ואחר כך וכו' עד וניתר בשחיטת עצמו ע"כ וממה שכתב דיצא חצי עובר ברוב אבר מספקא לן ומשום הכי מה שבפנים אסור וכתב אחר כן דהני מילי בבן שמונה חי אבל בן תשעה חי כיון שיצא רובו ניתר בשחיטה עצמו נראה מלשון זה שהוא סמוך ועומד לענין חצי עובר ברוב אבר דכי ה"ג נמי מפליג בבן ט' דניתר בשחיטת עצמו כיון שיצא רובו דאי זה רוב שיהא קאמר ואפילו האי רוב דהוא מחמת רוב אבר כיון דהוא חזי לשחיטה כלומר דהוא בן תשעה חי דניתר בשחיטת עצמו אף כאן ברוב עובר ברוב אבר שוחטין אותו ומותר דהא קיימא לן דיש לו סימנין בפני עצמו ויש לו הכשר בפני עצמו בשחיטה. נראה מדבריו דכל הני דאסרינן אפילו מה שבפנים משום דחשבינן ליה כילוד משום דיצא רובא אי נמי דמספקא לן כי הא דמיבעיא לן אם הלכו באיברים אחר הרוב בכולהו ובבן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו וליתה דכל היכא דמשום ספיקא אסרינן מה שיצא לחוץ דמספקא לן אי חשיב כיצא רובו וכנולד כולו ודאי אותו מקצת שיצא אין לו תקנה דדלמא אין דינו כילוד ומה שבפנים ניתר דכל היכא דמקצת ניתר בשחיטת אמו אין השאר ניתר בשחיטת עצמו ובהכי דמספקא לן ודאי מה שיצא לחוץ אין לו תקנה ולא עוד אלא אפילו מה שבפנים אינו ניתר אלא בשחיטה עצמו אחר שחיטת אמו דדלמא דינו כילוד נמצא אף בשחיטת עצמו אינו מותר אלא מה שבפנים וצריך הוא שחיטת עצמו למה שבפנים דבשחיטת עצמו ניתר מה שבפנים ודוקא בבן תשעה חי נמצא עובר בטרפה יפה כחו שבין יצא מקצתו בין לא יצא יש לו הכשר בשחיטת עצמו דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא כדאיתא בגמרא מה שאין ראוי לומר כן כל זמן שתועיל לו שחיטת אמו להכשיר ממנו באכילה כלל וזה ברור.

פסקה ד

עוד כתב בענין ריאה בשני קרומות של ריאה דקיימא לן דאם נקב אחד מהן חברו מגין וכתב דאם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר דומיא דקרקבן וכיסו. וליתה דהתם ריעותא הוא בקרקבן ואחד מגין על חברו אבל ריאה עיקרה לקלוט את הרוח וכיון שניקבו אי אפשר ומדבריו ניכר שאינו בקי ברפואות.

עוד כתב האי ריאה דקיימא גילדי גלדי אוכמי אוכמי חזואתא חזואתא כשרה ודוקא מאותן מראות שאינה נטרפת בהן כגון אדומות וירוקות ככרתי וכו' ע"כ. ואינו נכון דלא היה ליה לסתומי הכי חזואתא חזואתא דמשמע בכלהי חזואתא ותו דהא אוכמי אוכמי סתמא קאמר ואיכא מאוכמי דאסורא כגון כדיותא אבל העיקר דבכלהו חזואתא קאמר ואגלדי קאי והיינו לישנא דכפילא גלדי גלדי והכי קאמר האי ריאה דקיימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי או חזואתא חזואתא כשרה אי זה מראה שיהא שאין מראות פוסלי בריאה אלא כשהן בבשר הריאה אבל בצמחים ובועות שבה אין מראה פוסל בהן וזה עיקר. ובניקב קרום של מוח העיקר כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל דקרמא תתאה קאמרינן ועילאה אינו מגין והוא דבר ברור. וריאה דאגלידא כאהינא סומקא העיקר כמו שכתב דכשרה ולא בעיא בדיקה ולא נפיחה כלל ואין לחוש לזה.

עוד כתב אמר רבה האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה ואיכא דאמרי דשיע כאופתא דלית לה חיתוכא דאוני שהריאה צריכה חמשה אונין תלתא מימינא ותרתי משמאלא ואי חסיר טרפה עד כאן והיה לו לכתוב דוקא דשיעא ממש ואם חותכין בה נראה וניכר מקום חתך שאינו עומד חלק אבל אם היו חותכין בה בשום מקום ועומד מקום חתך לכאן ולכאן משני צדדין חלק כשירה דאונין הם אלו אלא שנדבקו ונסרכו וכל כסדרן כשרה וכל היכא דאיכא במקום חתך זה חלק כטרפא דאסא כשירה שכך שיעור אונא בין לפסול כגון יתרת שלא במקומה בין להכשיר להשלים למנין אונות ואע"פ שנאמר שיעור זה בגמרא בלשון אפילו דאמרינן אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה איכא כי האי לישנא בגמרא דהוי דוקא והכי מוכח בברכות דאמרינן אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר ואמרינן עלה ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. ובבבא בתרא נמי אמרינן אפילו לא אכל שם סעודת חתן אלא בדינר אין חוזרין ואמרינן עלה דוקא דינר ומתמהין פשיטא דינר תנן ואע"ג דתני לה בלשון אפילו ושוב מצאתי שכתבה המחבר לפנינו. עוד כתב הא דאמר רב נחמן ריאה שנימוקה כלומר שנימוקה מבפנים והיה רקנית אם העור שלה קיים כשרה ואפילו מחזקת רביעית ע"כ והיה לו לכתוב דדוקא רביעית ולא ביתר מיכן וכדאמרינן דכל שיעורי חכמים מסתמא דוקא ואע"ג דמפקי להו בלשון אפילו.

עוד כתב אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טרפה ואוקימנא בניקב לחברו לפי שהוא קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה בשר הריאה רך ומגין אבל הרב ר' משה בן הרב ר' מימון ז"ל כתב אחד מסמפוני הריאה שניקב ואפילו לחברו טרפה נראה מדבריו שהוא סבור כי מה שאמר תלתא קני הוו דריאה כריאה היינו סימפוני הריאה וזו ביד הרב ז"ל בעיני כשגגה שיצאה מלפני השליט דתלתא קני הוו שאמרו אינן סימפונות הריאה אלא אותן המתפצלין קודם שיכנסו בכבד ובריאה ובלב ותדע לך שהרי גבי מחט שנמצאת בחתוך הריאה שבא לפני ר' אמי וטרפה הקשינו והא רבנן מכשרי והשיבו הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו אנו מאי זה טעם נכשיר דילמא אי איתא לריאה קמן הוה מינקבא ואקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן הוה מכשרינן והאמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טרפה כלומר וזו ודאי כיון דאשתכח בריאה ולא בסימפון אי אפשר למחט שלא נקבה סימפון ויצא לבשר הריאה ופרקינן ההוא ניקב לחברו אתמר אבל זה שלא ניקב לחברו אע"פ שניקב לבשר הריאה כשרה שבשר הריאה רך וסותם וזה מבואר עד כאן. ואני אומר שתפס הרב רבי משה וגם הוא נתפס מתוך ראיתו שהביא שכל דבריו אלו כשגגה שהרי מבואר מתוך מעשה זה דאי איתה לריאה קמן כשהיא שלימה בדקינן לה בנפיחה או בפושרין ומכשרינן לה וכי ליתה שלמה טרפינן לה וכאן וכאן לא מפלגינן כלל בין היכא דקופה לגאו להיכא דקופה לבר אע"ג דכי האי גונא בכבד מפלגינן בהו משום דלא דמיא ריאה לכבד משום דכבד אין בו חשש נקב בגופו ואין בו בדיקה להכי מפלגינן בין קופה לגאו לקופה לבר למיחש דילמא מעלמא אתאי ונקבא בני מעים וכל היכא דלא חיישינן בה דאתאי מעלמא ליכא למיחש בה למידי דהא נקב לא פסיל ביה אבל ריאה יש בה בדיקה ונקב פוסל בה הילכך כל היכא דליתא שלמה בין קופה לגאו בין קופה לבר אסור דאפילו תימא דלא אתאי מעלמא כיון שאנו רואין אותה עכשיו תחובה בבשר הריאה ואינה בסמפון הרי נראה לנו שהיא נקבה בריאה וכיון שכן יש לחוש שמא נקב בעור וחזרה ונדחקה ואעפ"י שהיא עכשיו בתוך הריאה ורחוקה מן הקרום אבל כשהיא שלימה כיון דריאה אפשר לה בבדיקה בין קופה לגאו בין קופה לבר מכשרינן לה דבדיקה ריאה בדיקה מעליתא היא וכדאי לסמוך עליה ואם כדברי החכם הזה שהוא סבור דנקיבת סמפון פוסל בריאה ואפילו לאחר שמובלע בה בשנקב לחברו היאך אנו מכשירין בשלמה ואפילו בבדיקה ואפילו נמצאת המחט בבשר הריאה למה אין אנו חוששין שמא נקבה הסימפון לחברו ועכשיו נדחקה והיא בבשר הריאה כשם שאנו חוששין לה בין קופה לבר לקופה לגאו ואע"ג דליכא למיחש לה דאתאי מעלמא חוששין שמא נקבה בקרום הריאה וחזרה ונדחקה ועכשיו היא בתוך הריאה אלא הא מלתא ליתה כלל אלא כל שבתוך הריאה לית בה טרפות כלל כמסקנא דשמעתא אלא למאי דסלקא דעתין מעיקרא והכי פירושא הם הכשירו שידעו מאי זה טעם הכשירו אנו מאי זה טעם נכשיר דילמא אי איתא לריאה קמן הוה מינקבה ומקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן ובדקינן לה ולא מינקבא כשר והא אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב לחבריה טרפה והיינו דאמר רב נחמן בגמרא תלתא קני הוו חד פריש לריאה ודיניה כריאה ולא אתמרא דרב נחמן בדוכתא אחרינא וקסלקא דעתא דדיניה כריאה אפילו לאחר שמובלע בה וכיון דכן אמאי לא חיישינן דילמא אינקיב ומהדרינן ההוא ניקב לחברו אתמר פירוש ממקום שמתפצל ועד מקום שמתחבר ומובלע בריאה והיינו לחברו דהא תלתא קני הוו ואתא למימר דאפילו בהתחלת פיצילו שדבוק עם חברו אבל לאחר שמובלע בריאה אין בו טרפות כלל וראיה ברורה לזה הא דאמרינן בריאה שנשפכה כקיתון דאכשרה רבא והוא דקיימי סימפונהא והיכי עבדינן מותבינן צעא דקוניה ומותבינן לה בגווה אי אית בה שירייקי חיוורי טרפה ואי לא כשרה ואמאי לא חיישינן דילמא אינקיב סמפון הריאה חד לחבריה אי נמי אפילו שלא לחבריה דכל שנשפכה כקיתון ליכא דמגין עליה דמוגלא לא סתמא אלא ודאי כל בתוך הריאה ליכא טרפות כלל בנקב ואף לחכם הזה הוקשה זה ולא העלה בידו כלום והעיקר כמו שכתבנו.

עוד כתב אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ופירש רש"י ז"ל דקים להו שאין סמיכותן אלא מחמת נקב שהעלה בועות הללו סביביו. ואינו מחוור דאם כן לאשמועינן באי זה שיעור הם קרובין עד כאן. ואיני מבין דבריו אי זו שאלה היא באי זה שיעור דהא סמיכי דבקות ממש וסריכי ממש דאמרינן דומיא דתרתי אוני דסמיכי להדדי דסריכי קאמר והוא כתב שמא תדחוק האחת חברתה ותבקע מדוחק חברתה וכן העומד לינקב כנקוב דמי ואלו דברי נביאות ואף לדבריו צריך לשאול באי זה שיעור אבל הנכון כפירש רש"י ז"ל והוו להו בועי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואיני קרום.

פסקה ה

ולענין סירכא שאוסרת בריאה בשלא כסדרן כתב יש שפירש לפי שאין סרכא בלא נקב ובמקום רביתה הסירכא מגינה ושלא כסדרן אינה מגינה וקשיא ליה דהא קיימא לן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ותו דאם כן מקמי סירכא טרפה משום נקב וסירכא מכשירתה ואם כן פסול זה חוזר להכשרו ואמאי לא מקשינן עלה לרבא דמכשר בכסדרן כדמקשינן התם טעמא דסביך הא לא סביך טרפה והא תניא ניקב פסול נסתם כשר וזה פסול החוזר להכשרו זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כהאי גוונא והכריע כדברי האומר שיש סרכא בלא נקב ושלא כסדרן שאסרו לפי שסופה להתפרק ולינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי עד כאן. ויש בסברא זו דחקים הרבה כמו שכתוב בחיבורו. עוד קושיא לדבריו מהא דמפלגינן בגמרא בריאה הסמוכה לדופן בין העלתה צמחים ללא העלתה צמחים ואם אין חשש על שעה זו אלא על העתיד מה לי העלתה מה לי לא העלתה ועוד דהא אמרינן בגמרא גבי ריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרין ואמר ליה מר זוטרא בר רב חנניה בר רב פפי לרבינא דאינהו הא דרב נחמיה לאו אהא מתנו לה אלא אההוא דרבא מתנו לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ורב נחמיה בדיק לה בפושרין ואהדר ליה רבינא האי מאי בשלמא התם בעי בדיקה דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכי אי אינקיב האי טרפה ואי אינקוב האי טרפה אלמא דלא סגיא דלא אינקיב חד מינייהו והמחבר גריס אי מינקיב האי טרפה ואי מינקיב האי טרפה ועל העתיד קאמר מכל מקום קשיא מר זוטרא במאי טעי אי טעמא דסרכא שמא תתפרק ותינקב מאי מהניא לה בדיקת פושרין ותו רבינא דמתני הא דרב נחמיה גבי ריאה הסמוכה לדופן אם חששא זו על העתיד מאי מהניא לה האי בדיקה אלא ודאי איסורא דסרכא לאו משום חששא דעל העתיד היא אלא משום חששא דהשתא ואיכא מאן דסבר כל סרכא ודאי נקב ואיכא דסבר ספק נקב ול"ל דמר סבר חששא דהשתא ומר סבר חששא לקמן דהא לכולי עלמא בריאה הסמוכה לדופן מהניא בה בדיקת פושרין ואם עתידה להתפרק קשיא בדיקה זו למה כדאמרן אלא ודאי דרב נחמן ומר זוטרא סברי סירכא ספק נקב ומשום הכי אמר רב נחמן דריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה ספק ספיקא הוא שמא סרכא זו אינה מחמת נקב ואם תמצא לומר מחמת נקב שמא מחמת דופן ומר יהודה משמיה דאביי אמר בין כך ובין כך חוששין לה דסבר כל סרכא ודאי נקב והילכך חוששין שמא מחמת הריאה והכי נמי סבר מר זוטרא בר רב נחמיה דכל סירכא ספק נקב ולהכי אמר בההיא דרבא בתרתי אוני דסמיכי אהדדי דמהניא להו בדיקת פושרין ורבינא סבר דכל סירכא ודאי נקב ולא מהניא לה בדיקת פושרין דלא סגיא דלא אינקיב חד מינייהו ולא מהניא בדיקת פושרין אלא לסרכא הבאה מריאה למקום שאינו נאסר בנקב דבהא מהניא בדיקת ריאה ותולין לומר דאותה סירכא מחמת אותו מקום אחר היא שאינו נפסל בנקב ומה שהקשה מיהא דקיימא לן דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום לאו קושיא היא כלל דלא אתמר אלא קרום אבל סרכא דמחיתוך לחיתוך בכסדרן או או מחתוכא דאיני לדופן במקום רביתא ודאי מגינה ומגינה והאי נמי דאמרינן דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דוקא בריאה ובושט דבדידיה נמי אתמר הא בכל דוכתי אחריני ודאי הוי קרום מדאתמר בהני תרי ויש כאן קושיא היכי מהני קרום בנקב בדוכתי אחריני דלאו ושט וריאה והיכי מהניא סרכא בכסדרן או מחתוכא דאוני לדופן אם כן מצינו פעמים נקב שבריאה וכן בבני מעיים בא לידי הכשר וכיון שכן אפילו כי ליכא סרכא וכי ליכא קרום לא ליתסר בנקב דכל מידי דאפשר ברפואה אפילו ליתה לרפואה לא מתסר מההיא דאמרינן גמירו דאי בדרי לה סמי חיי וכיון שאפשר לה ברפואה אע"ג דליתהו כשרה ותשובה שאלה זו שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שבידי אדם כגון ההיא דאמר עלה דמחו בכוליתא ומחו בגידה נשיא אבל לא בדבר שבידי שמים שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום אי אפשר שתעלה לו רפואה לפי הלחה שנעשה הנקב מחמתה ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם ולפיכך כשאני רואה סירכה בריאה בכסדרן או במקום רביתא נתברר לי שזה הנקב מאותן שראויין לבא לידי רפואה וכשאין זה אני חושש עליו שמא מעיקרו אינו ראוי לבא לידי רפואה ולפי זה סרכא תלויה הרי היא אסורה ומי שהנהיג בה היתר הוא לפי הסברא האחרת וכבר ביררנו שאינה נכונה ומאי דקשיא ליה למחבר אם כן רבא דמכשר בכסדרן פסול חוזר להכשרו הוא ואמאי לא מקשה ליה מינה כי היכי דמקשינן לרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא זו אינה קושיא שכבר הקשו אותה ותרצו עליה דלא אתא למעוטי אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום ותירוץ זה מספיק לקושיא זו בכל מקום שתקשה אותה וא"ת למה הקשו אותה עלה דהא דרבא משום דההיא דרב נחמן מיפרשא בהדיא דאמר ריאה שניקבה ואעפ"י שאנו יודעין בבירור שניקבה והיכי דמי כגון דפרקוה בסכינא ובדקוה ומשתכח דמפקא זיקא אפילו הכי כשרה בסתימת דופן דהינו בסרכא דמגינה שפיר בההוא דוכתא וזו ראיה לתירוץ שכתבתי במה שהקשה לפי שטה זו שאמרו אין סרכא בלא נקב מיהא דקיימא לן דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הרי כאן שאמרו בניקבה בודאי שמגינה עליה סרכא הא אין עליך לדון אלא כמו שכתבנו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה פירוש והלכתא כמר יהודה דטעמא דידיה משום דאין סרכא בלא נקב והכי הלכתא דרבינא סבר לה הכי כדכתיבנא לעיל והיכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ופרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא וטרפה וכתב דהא דרבא קאי אתרוייהו עד כאן. וכן עיקר. ואמרינן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרין ואמרינן אמר ליה מר זוטרא בר רב נחמיה לרבינא אתין אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית להו בדיקותא רב נחמיה בריה דרב יוסיף בדיק לה בפושרי אמר ליה האי מאי בשלמא התם בעי בדיקה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה ומשמע ודאי דכי היכי דבהאי לישנא דמר זוטרא רב נחמיה לאיפלוגי אתי הוא הדין ללישנא דידן דרב נחמיה לאיפלוגי אתי וכי היכי דלהאי לישנא רב נחמיה לקולא הכי נמי ללישנא דידן רב נחמיה לקולא למימרא דאפילו היכא דליכא מכה בדופן סגי ליה בבדיקת פושרין והלכתא כרב נחמיה חדא דעביד בה עובדא ומעשה רב ועוד דמר זוטרא ורבינא מסתברא דסברי לה כותיה דשקלי וטרי אליביה אהייא איתמרא וכן כתב המחבר אלא שהביא לשונות אחרים. אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ודוקא במקום רביתא ומקום רביתא היכא מקום חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבשרא וכתב המחבר יש אומר דלאו דוקא דסביך בבשרא אלא הוא הדין בגרמא שאין לך צלעות שאין עליהן מחיים מעט בשר אלא דאתא לפרושי דלא תימא דופן סותמתה דקאמר רב נחמן לאפוקי ניקב הדופן כנגדו קמשמע לן דוקא דסביך בסרכא עד כאן. והוא דעת רבנו גרשום ורבנו תם ז"ל וכן עיקר. עוד שמעתי דלאו אריאה קאי דאם כן הוה ליה למימר דסביכא אלא אדופן קאי למימר דהאי דקאמר דופן סותמתה דוקא דסביך בסרכא בבשר הריאה ודוקא מגב האונין או שכנגדן.

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה וכמה א"ר אלעזר א"ר יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו ואסיקנא מקום הדבק אפילו ניטל כלו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ויש שפרשו אצבע ויש שפירש שתים אצבעות וכתב המחבר דהלכה כר' יוחנן בשלא מקום הדבק דשיעורו במשהו עד כאן. וקשיא עליה דא"כ דזעירי היכא אם במקום הדבק הא אמרה במשהו ונראין דברי האומר דג' מקומות הם שלא במקום הדבק אפילו במשהו אסורה במקום הדבק אפילו נטל כלו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסת יד ואותו תפיסת יד ברובו.

נקבה הגרגרת כנפה אמ"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא נקבים שיש בהם חסרון וכו' ופירש המחבר אם חופה רוב הקנה בין הנקבים והשלם שביניהן אעפ"י שבנקבים גרידי ליכא רובא טרפה הואיל ויש בהם חסרון ע"כ. וי"מ בעופא בין יש בהם חסרון בין אין בהם חסרון משערין אם חופה רוב הקנה בין הנקוב והשלם דלשער בו בכאיסר לא אפשר ואומר דכל השיעורין האמורים כאן בין הנקוב והשלם וסימנא דעבידי כי נפיא ופירש רש"י סימנא דכולא שמעתא דעביד כי נפיא דאלו נקבים שאין בהם חסרון היינו כי נפיא כלומר כנקבי הנפה שאין בהם חסרון וכולן כלומר אפילו אותן שיש בהם חסרון סימנא דמילתא כי נפיא שאין בין נקב לנקב כמלא נקב ובאלו משערין בין הנקוב והשלם שאין השלם כדאי להגין שאלמלא כן הרי אפילו בשני נקבים קטנים בשהם מופלגים זה מזה אפשר שהם עם מה שביניהם רוב הקנה תאמר בזו שהיא טרפה אלא ודאי כדפרישית והחכם הזה לא ביאר כמה יהא בין נקב לנקב.

ובענין כל יתר כנטול דמי כתב המחבר כאלו ניטל היא בלבד ממקומו וכו'. ואינו נכון דהא לקמן בההיא חיותא דאשתכח בה תרתי סניא דיבי אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל יתר כנטול דמי ובהא ודאי ליכא לפרושי כאלו ניטל היתר בלבד דהא מוכח בהדיא בגמרא דלרבינא סניא דיבי לאו היינו כרס הפנימית ואינו נאסרו בנקב אלא בנקרע רובא וסניא דיבי מחובר בכרס במקום דאליבא דכולהו לא חשיב כרס הפנימית לבד מדר' יוסי בר חנינא דאמר מפרעתא ולית הלכתא כותיה אלא ודאי כניטל האחר כנגדו קאמר ומסתברא דדוקא כנגדו בלבד ואפשר דתרווייהו קאמרינן לחומרא כאלו ניטל האחר כנגדו וכאלו ניטל הוא בלבד לומר שכל מקום שאלו ניטל הוא בלבד חמור יותר אף בזו מחמירין.

והתליע הכבד כתב המחבר דכשרה אפילו בכזית דבמקום חיותה ע"כ. ומסתברא דדוקא בשכלו שלם אבל ניטל ולא נשתייר אלא כזית במקום חיותא בעינן אותו כזית בריא ומה שכתב המחבר בהוריק כבד שרואין אותו כאלו ניטל מה שהוריק אפשר שהוא כן וכן דעת הרב ר' משה ז"ל במה שכתב גם הוא ומיהו דוקא על ידי האור כגון שנפלה לאור ואלו בכזית במקום חיותא הוריק כלו ודאי טרפה אבל לשון שכתב הוריקה הכבד כנגד כל מקום חיותה אינו נכון שאין לנו פסול בכנגדו אלא במקום שפוסל במשהו כגון בני מעיים ובמקום חיותא אינו פוסל אלא אם כן הוריק הוא עצמו ויש כאן מקום עיון כיון שאנו אומרים שנחשוב הוריק כניטל אם כן אפילו משהו בכזית במקום חיותה חשבינן כניטל ותו ליכא כזית. והנכון בזה דכל הוריקה לא חשבינן כנטל אלא כנקב.

ובהא דאמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף כתב המחבר בוקא דאטמא הינו שמוטת ירך והוא העצם השלישי שנשמט ראשו העליון המחובר לגוף ועומד שם כבוכנא באסיתא ע"כ. ויש כאן קושיא חזקה בהא דמייתינן דרב מתנא ושקלינן וטרינן עלה ומסקינן עלה דליתא אלא היכא דאיעכול ניביה ולא מייתינן עלה כלל שקלא וטריא דלקמן באלו טרפות דשמוטת ירך ותו דלישנא דאסרינן לקמן שמוטת ירך סתמא משמע בדלא איפסוק ניביה דהא סתמא אמר דרב מתנא דלא אדכר איפסוק ניביה ולא איעכול ניביה אפקיה לבר מהלכתא ואסיקו ודלא כרב מתנא אלמא דהאי לישנא בסתמא משמע דלא איעכול ניביה ולא איפסוק ניביה ולקמן באלו טרפות שקלינן וטרינן טובא בשמוטת ירך ולא אדכרו כלל איפסוק ניביה ולא איעכול ניביה ולקמן בשמוטת ירך איכא דמפליג בין בהמה לעוף ואלו בהא בבוקא דאטמא מעולם לא הוזכר הפרש בין עוף לבהמה ולקמן ר' יוחנן סתמא טריף שמוטת ירך אפילו בעוף וכל שכן בבהמה כדמוכחא שמעתא בהדיא דחמירא לן בהא בהמה מעוף ולא מדכר ניביה כלל ואלו לעיל פליגי ר"י בדרב מתנא ומכשר בבוקא דאטמא אלא ודאי עיקרא דמלתא כדברי מורי רבנו משה ז"ל שאותו עצם שלישי שבעוף ובבהמה ראשו עליון התחוב בגוף נקרא בוקא דאטמא וראשו האחר המחובר לשוק נקרא שמוטת ירך וכאן לא הזכירו כלל ניביה דמאן דמכשר בהא מכשר אפילו איעכול ניביה ומאן דטריף טריף אפילו לא איפסוק כלל והלכתא כר' יוחנן ובשמיטת ירך אסורה לעולם ובבוקא דאטמא לא מיתסרא אלא בדעכול ניביה והקשה המחבר מיהא דאמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך בעוף טריפה שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ובודאי מאן דאסר שמוטת גף בעוף שרי בשמוטת יד בבהמה ושמוטת גף היינו הראש התחוב בגוף מדקאמר דחיישינן שמא ניקבה הריאה אם כן שמוטת יד היינו שנשמטה מן הגוף ומה שהתיר ביד כנגדו אסר ברגל עד כאן. ואני אומר צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום דודאי מאי דאיירי בבהמה בין ביד בין ברגל לא איירי אלא בעצם שלישי בראשו התחוב למטה עם השוק דאיהו חמיר טפי דאלו ברגל בראשו עליון כשרה בדלא איעכול ניביה ובראשו התחתון אוסרה וקאמר שמוטת ירך בבהמה טרפה כלומר בעצם שלישי בראשו התחתון ואלו בעליון כשרה בדלא איעכול ניביה ושמוטת יד בבהמה כשרה בראשו התחתון ואין צריך לומר בראשו העליון דכשרה דקיל טפי אפילו בירך אם כן בבהמה ביד ליכא טרפות כלל לא בראשו התחתון וכל דכן בעליון דקיל ובעוף כנגדו דיד בבהמה דהיינו גף בראשו עליון איכא טרפות משום ריאה. עוד הקשה המחבר לפי שיטתנו שאנו אומרים בעצם שלישי דראשו תחתון שמוטת ירך וראשו עליון בוקא דאטמא ור' יוחנן אסר בשמוטה ומכשיר בבוקא דאטמא מכל מקום ר' יוחנן דאמר דמאי דקאמר במתניתין אלו טרפות אלו דוקא קתני ולמעוטי דרב מתניתין דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה וכיון דאית ליה לר' יוחנן דאלו טרפות דוקא ולמעוטי ובקא דאטמא מאי שנא דלא ממעט נמי שמוטת ירך עד כאן. וליתה דר' יוחנן חדא בלחוד סבירא ליה דממעטינן משום אלו טרפות ואידך מרבינן משום רבויא דמתניתין דזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה וגמרא גמיר ר' יוחנן דבוקא דאטמא כשרה ולהכי מוקים מיעוטא דאלו טרפות להכי ואיהי גופה נמי לא ממעטינן לגמרי דהא היכא דאיעכול ניביה טרפה ועיקר פלוגתייהו נמי דר' יוחנן וריש לקיש בההיא דרב מתנה לאו אמתניתין הות ומשום דיוקא דאלו טרפות דאם כן לר' יוחנן מאי מכרעא הא דרב מתנא דמייתינן להיתירא מחדא דשב שמעתתא אלא עיקר פלוגתייהו בדרב מתנא גופה אי אסירא או לא וסבר ר' יוחנן דשריא ומוקי מיעוטא דמתניתין להכי וראיה ברורה לדברינו הא דאמרינן בגמרא עלה דשמוטת ירך אמר רב אבא אשכחתיה לר' ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין ואקשאי ליה ואמרינן ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה ואי שמוטת ירך בוקא דאטמא מה ענין לו צומת הגידין שהם ודאי דבר פשוט הוא שאינם מתפשטים למעלה מאותו אבר אמצעי כלל ושוב אין דין צומת הגידין עליהם אלא ודאי דבראשו התחתון קאמר שהשוק נשמט מן הירך וקא סלקא דעתין שהגידין מתפשטין בכל אותו אבר עד הפרק שעליו וקסלקא דעתך שדין צומת הגידין בכל אותו אבר ונקשרין בפרק שעליו והיינו דמקשי ליה דאם איתא דדין צומת הגידין בעוף ראוי הוא דשמוטת ירך בעוף פסולה שהרי נתפרקו צומת הגידין דקא סלקא דעתין שנקשרין באותו פרק והיינו קושיין מינה גופה מצומת הגידין לצומת הגידין ואייתי ליה ראיה ר' ירמיה בר אבא מדרב דצומת הגידין שהם בעוף וקבלה מיניה ר' אבא דודאי סבר רב דדין צומת הגידין בעוף ואפילו הכי אמר רב שמוטה כשרה שאין הגידין מתפשטין כל כך ואפילו באותו אבר עצמו יש חלוק בין חתוכה במקום צומת הגידין לחתוכה למעלה מהם כדאיתה בגמרא והשתא סלקא שמעתא כלה שפיר ושפיר הוה מקשי רבי אבא משמוטת ירך כיון דשמוטת ירך בראשו עליון של אותו אבר שבו צומת הגידין דאלו מבוקא דאטמא ליכא למיקשי דאתפליג מצומת הגידין ומאי דמהדרינן נמי אתי שפיר דאפילו הכי שמוטה כשרה שאין צומת הגידין מתפשטין כל כך ולאו תימהא הוא אי מכשרינן בשנשמטה דאפילו בשנחתכה באותו אבר עצמו איתא להאי דינא בין נחתכה במקום צומת הגידין לנחתכה למעלה מצומת הגידין כדאיתא בגמרא בהדיא ומה שאמרו שמוטת ירך ולא אמרו שמוטת שוק שלא תטעה לומר שעל השוק אמרו במקום שמחובר לרגל והרי נתבררו דברים אלו ביאור מספיק לרואי השמש.

בענין צומת הגידין וכו' ושיעור צומת הגידין דאמרינן ד' בטדי בתורא ופירשו בו ארבעה אצבעות ובדקה וכו' וכתב המחבר בעופא כבהמה דקה וכו' וליתה דסימני בהמה בצומת הגידין לא שייכי בעופא כלל דבבהמה דאיכא תלתא דחשיבי צומת הגידין ואיכא אחריני שייכי הני סימנין אבל בעופא דכלהו צומת הגידין לא שייכי הני סימנין אלא עיקרא דמלתא בעופא דמשנבלעין בבשר אין דין צומת הגידין עליהם.

ובענין זפק תנן ניקב הזפק כשרה ר' אומר אפילו ניטל ובגמרא אמרינן דר' סימון ור' יצחק הורו בזפק כרבי וכתב המחבר דלא שבקינן סתם מתניתין למעבד כוותייהו ע"כ ונראין דברי האומר דכיון דעבדו בה עובדא מעשה רב ומיהו דוקא למעלה מגג הזפק דלתנא קמא גופיה דמכשר בניקב דוקא ודאי למטה מגג הזפק.

ובענין הכרס הפנימית שנקב או שנקרע רוב החיצונה כתב המחבר מה בין קרועין לפסוקין. עד כאן. ונראה לומר דלשון פסוקין שייך בדברים ארוכין (ומשופין) [ומשוכין] כמו גרגרא וחוט השדרה אבל בדבר רחב הרבה כעין כרס לא שייך לשון הפסק אלא לשון קריעה.

והא דתנן דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס פירוש הגס שבמיני הנץ והם פלקין ואוסטור ובגמרא אמרינן בעופות מן הנץ ולמעלה כלומר מן הנץ ולמעלה יש להם דריסה בעופות אבל למטה מן הנץ אפילו במיניו אין להם דריסה אפילו בעוף הדק ולאו למימרא דאינהו לא דרסי אלא דזיהריהו לא קלי ומיהו מן הנץ ולמעלה דאמרינן דיש להם דריסה לאו לאשווינהו דנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס אלא למעוטי למטה מן הנץ דאין לו דריסה כלל למימרא דזיהריה לא קלי ובגמרא מיבעיא לן בשאר עופות טמאין גדולין מן הנץ אם יש להם דריסה ולאו למימרא דאי דרסי או לא דהא חזינן דדרסי אלא למימרא אי קלי זיהריהו ואסיקנא דשאר עופות טמאין יש להם דריסה בדכותייהו ונץ בדרב מיניה ומיהו דוקא בעוף הדק והגס בעוף הגס ואפילו בדרבה מינה ומיהו הא דאמרה בשאר עופות טמאין בדכותייהו לא אמרה אלא בעופות שאין מיוחדין לדריסה ומיהו זמנין דרסי אבל בעופות המיוחדין לדריסה כגון נשר דינן כדין הגס ואפילו בדרב מינייהו דרסי ודברים אלו לא נתחוורו יפה בדברי המחבר וכן מה.

שכתוב שאר עופות טמאין קטנים מן הנץ או שכמותו יש להן דריסה בעוף הדק. אינו נכון דהא אמרינן בעופות מן הנץ ולמעלה ומאי אתא למעוטי ודאי קטנים מן הנץ כי היכי דאמרינן בבהמה מן הזאב ולמעלה ואתא למעוטי למטה מן הזאב כגון חתול ולמעוטינהו לגמרי אתא דאי למעוטי הנהו דרברבינן מינייהו אי נמי דכותייהו הא אפילו בשאר עופות טמאין בגדולים מן הנץ אין להם דריסה בדרברבי מינייהו אלא בדוכתייהו אלא ודאי למעוטינהו לגמרי אתא.

והא דאמרינן הפק כלבא ספק שונרא אימר כלבא כתב המחבר דדוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא הא ליתנהו קמן הי מנייהו דליהוי מצוי יותר תולין בו וכו' ואנו לא כך קבלנו דודאי מלתא דרבא אפילו בשאינו מצוי קאמר דתולין בכל דבר שאפשר דודאי שונרא וכלבא אפילו איתנהו קמן לא שכיח כלבא כשונרא ולא תלינן בשונרא משום דדריסה מלתא אחריתי היא ואין תולין בה כל היכא דאפשר בדבר אחר ואפילו בשאינו מצוי ותולין בובין להקל בין להחמיר וזימנין דהוי לחומרא כגון בבהמה דאי תלינן בדבר אחר א"א לשוחטה דלמא במקום נקב שחיט ואי תלינן בדריסה יש לה בדיקה אחר שחיטה דזיהרא מינכר אלא דלא תלינן בדריסה לעולם אלא בדבר אחר כל היכא דאיפשר ורב אשי היא גופא אתא לאשמועינן דלאו משום דשכיח האי כי האי אלא משום דלא תלינן בדריסה כל היכא דאפשר וכיון דכן נילף מינה דתלינן בקנה אע"ג דדבר רחוק יותר מן הכלב דעיקר טעמא דרבא משום דלא תלינן בדריסה דאי לא לא תלינן בכלבא דטפי שכיח שונרא לאיגרויי ולמימתי מכלבא והא דאמרינן בריש אלו טרפות חיצון אדום ולמאי נפקא מינה לספק דרוסה הוא הדין לספק נקב אלא חדא מינייהו נקט וכן עיקר.

עוד כתב והא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה דוקא קטע אבל דרס חדא מינייהו לא עד כאן ונכון הוא עוד יש לי להוסיף דדוקא במקום שהוא יכול עליהם אבל במקום שאינו יכול עליהם כגון כלוב של עופות לא ניח רוגזיה בהכי אדרבה אוסופי קא מוסיף.

עוד כתב בהא דאמר בההוא שרקפא דספק דרוסות דאתאי לקמי' דרב וכו' ותירץ דלפרסומי מלתא דאיסורא וכי האי גוונא אמרינן בגמרא ע"כ ולדידי לא שמיעא לי דנהי דאמרינן לה בגמרא גבי הפסד מועט אההיא דפרכינן ואמאי ליחנקינהו וליתבינהו לכלבים או לנכרים אבל היכא דאפשר לאכשורינהו וליפסדינהו חס ושלום והא ודאי בורכא אבל תיובתא לא חזינא וקושיא מעיקרא ליתה דודאי הכי הוה דבדקינהו ואשכח בהו אודם במקום האוסר מספק והיינו לדידיה דחייש לספק דרוסה דאלו למאן דלא חייש האדים הבשר אין בכך כלום שכן בעופות המותרין אם האדים הבשר לא קפדינן והאי דלא אמרוה בהדיא משום דלאו אהא הוא דאתינן אלא למימר דרב הדר ביה לגבי שמואל ולהכי אייתי ליה לעובדא בלישנא קיטא והכי קאמר שדרינהו רב לקמיה דשמואל דמורי בהו לאסור ושמואל בדקינהו ואסרינה וחנקינהו ושדינהו בנהרא והמחבר הרבה לכתוב בזה וא"צ.

ספק דרוסה צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא ואם האדים בשר כנגד בני מעיים אסורה דזיהרא מקלא קלי ואזיל וסימן זה דהאדים בשר מבחוץ הוא לבר מושט לפי שעור שלו אדום ודוקא כנגד בני מעיים משום דזיהרא קלי כנגדו ומפסיד בבני מעיים והפסד משהו פוסל בהן בנקב אבל האדים ירך לא דס"ס הוא דלמא דריסה או לא ואם תמצא לומר דרוסה שמא הארס עכשיו לא יפסיד בזו בכדי שאלו ינטל תאסר שאין הפסד הארס בשוה שפעמים מפסיד יותר מפעמים אחרים ולפיכך לא נאמרה בדיקה בודאי דרוסה אלא מתניתין מסתים לה סתומי ודרוסת הזאב ודרוסת הנץ אלמא מכי דרסי אסירי ולית כאן בדיקה וכן בהאדים בשר כנגד בני מעיים אסרו אפילו בספק מפני שאם תמצא לומר דרוסה א"א שלא תאסר שבהפסד מועט נאסרת ובסימנין שהם חזקות אין חוששין להאדים הבשר כנגדן משום האי טעמא דאמרן דספק ספיקא עד שיאדימו סימנין עצמן ואלו בדרוסה ודאי מכל מקום אסורה שמא ארס של עכשיו חזק כל כך שממית בכל מקום ולאלתר סריך תכלא בכולא וטעם זה מאיר עינים והמחבר לא ביאר דברים אלו.

עוד כתב דספק דרוסה דצריכה בדיקה ואהניא לה בדיקה דוקא לאלתר אבל לא לאחר זמן ע"כ. וליתא שהרי לא נתנו חכמים בזו שיעור.

עוד כתב בדין ריסוק איברים דאם שחטה תוך מעת לעת לנפילתה אם לא עמדה טרפה ואין לה בדיקה אבל אם שהתה מעת לעת כשרה ובבדיקה. וא"ת וכו' ודברים אלו אינן שאין בטרפות של ריסוק איברים בדיקה ואין בדיקה באה בזה לבדוק טרפות זה שא"א לעמוד עליו בבדיקה ותמה על עצמך אי זו בדיקה אפשר לעשות להוכיח ולברר בה חשש ריסוק איברים אלו דברים בטלים אלא הוכחה שלו וסימן שבו הוא כשאינה עומדת ואז ראוי לחוש לה שמא נתרסקו איבריה שהוא טרפות בעצמו ואינו באבר אחד אלא בעצמותיה בשדרתה ובחליות שהן בנינו של אדם שאף בהכה אותה בשדרתה חששו לטרפות זה וטרפות זה מתברר בשוהה מעת לעת שאלמלא לקתה בזו לא היתה יכולה להתקיים זמן זה וכיון ששהתה נתברר שאין בה לקותא זה אבל עדיין יש לספק שמא בנפילתה מחמת החבט ניקבה באחד מאיבריה במקום האוסר ועל זו צריכה בדיקה ואעפ"י שא"א לעמוד בבדיקת נקב לבדוק עליו כל הגוף אחר שאינו במקום מסויים כדמוכח בההיא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל ולא אמרה תבדק דלא אפשר התם דנקב משהו במקום שאינו מסויים לא משתכח אבל נקב הבא מחמת חבט קים להו לרבנן דלא הוי משהו אלא נקב גדול דמשתכח שפיר ואם הלכה הובררה שאין בה שום הפסד מחמת חבטא זו ואעפ"י שהטרפות חיות ומהלכות קים להו לרבנן דכל ריעותא הבא מחמת חבט ראוי שתיטרף בו ואינה ראויה להלך ומיהו כל זמן שבדק ולא מצא נקב האוסר ומצא הפסד באבר שאילו ניטל כשרה עכשיו כשרה שאין לנו אבר שאלו ניטל כשרה ותאסר בהפסדו בין בידי שמים בין בידי אדם אלא אם כן מנאוהו חכמים ומצאנו ניטל טרפה ויש הפסד שאינו אוסר בו שהרי הכבד אם ניטלה כלה בלא שיור טרפה ואם התליע כלה בלא שיור כשרה אלא הנכון כמו שכתבנו.

בענין נחתכו רגליה תנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ואפליגו בה בגמרא אמתניתין באי זו רכובה אמרו דשלש עצמות הם בבהמה וכנגדן בעוף רגל הנמכר עם הראש למעלה ממנו שוק ונקרא אשקנקיל וכנגדו בעוף גינוי ובראשו התחתון של עצם זה צומת הגידין למעלה ממנו הנקרא קולית וראשו עליון חוב בשדרה ועל זה אמרו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ועל ראשו התחתון שמוטת ירך לפי שיטתנו שכתבנו למעלה וכנגדו בעוף נקרא פאלא ובמתניתין פסיק ותני מן הארכובה ולמטה כשרה דהיינו פרק התחתון ומן הארכובה ולמעלה טרפה ואיכא לספוקי באיזה פרק דהא שני פרקים הן אחד בין הרגל והשוק ושני בין השוק והקולית ומפרש רב יהודה בלישנא קמא דבפרק שבין הרגל והשוק איירינן ועולא אמר דבפרק שבין השוק והקולית איירינן ואקשו ליה לרב יהודה ואוקמוה מתניתין דתני וכן שניטל צומת הגידין שהם בראשו התחתון של שוק אלמא שאין בשוק טרפות אחר ולפום מאי דמסיק בגמרא לית להא קושיא קיום הדר אמרינן בגמרא משמיה דרב יהודה כעולא דרכובה דמתניתין פרק שני ובסיפא דמתניתין בנשבר העצם פליגי רב ושמואל דרב אמר דנשבר העצם אין רוב בשר קיים דהיינו כנחתך ממש באי זה מקום שיהו ואם הוא למטה מן ארכובה דמתניתין הי דתיהוי אבר אסור ובהמה מותרת כדאמרינן במתניתין דלמטה מן הארכובה כשרה ואם נשבר העצם ואין רוב בשר קיים למעלה מן הארכובה דמתניתין הי דתיהוי בהמה גופא אסירא כללא דמלתא דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים דינו בכל מקום כנחתך אחר דשבירת עצם לא מיתסרא בהכי בהמה לעולם כי היכי דחזי מדין תורה דבשבירת עצם לא מתסר ליה אבר אם רוב בשר קיים כדקיימא לן דאין עושה ניפול ומתניתין דקתני מן הארכובה ולמעלה טרפה דוקא דנחתכו לגמרי וכדחזינא אדינא דאורייתא דשני לן בין נשברו ואין רוב בשר קיים לנחתכו לגמרי לענין אבר מן החי ולהכשיר באכילה ולשמואל דכיון דמכשרינן לה לבהמה הוא הדין לאבר עצמו דמותר מדאורייתא ולא מיתסר אלא מדרבנן דמדינא דאורייתא אין שחיטה עושה ניפול ולא שייכא האי פלוגתא כלל בפלוגתא דלעיל דרב יהודה ועולא דאנן לא נחתינן השתא למימר ארכובה דמתניתין הי היא אלא ארכובה דתהוי ומקשי רב נחמן לשמואל יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה והיא מותרת דודאי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים אינו מעלה ארוכה לעולם ודינו כאלו נחתך לגמרי וקסלקא דעתך דקושיין דרב נחמן כפשטה למימרא היכי אפשר הא דחד אבר בבהמה כמוטל באשפה ותשתרי היא ופרכינן לרב נחמן דהא לרב גופיה הכי דינא דהא מתניתין קתני נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה שנחתכו לגמרי הרי לך אבר ממנה מוטל באשפה והיא כשרה ואמרינן דרב נחמן הכי קא קשיא ליה אבר שהוא חיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת פירוש אהא מתמה רב נחמן דלשמואל במאי דמודה דנחתכו טרפה דמתניתין היא למעלה מן הארכובה טרפה והיינו אבר שהיא חיה ממנו דהא מודות דנחתך טרפה לימא בנשבר העצם ואין רוב בשר קיים דכשרה דהא ודאי כיון דאין רוב בשר קיים הרי הוא כנחתך לגמרי ומוטל באשפה שהרי שוב אינו מעלה ארוכה אבל לעולא דמכשר בנחתך השוק למעלה מצומת הגידין וטריף בנחתך במקום צומת הגידין וטריף בנחתך במקום צומת הגידין ליכא למקשי הא ותימא אבר שהיא חיה ממנו שהרי נחתך אחד מצומת הגידין ומתה ויהא כלו מוטל באשפה ותתכשר דהאי קושיא הא איתמרא בגמרא ומי איכא מידי דפסיק לה מתתאי ומיתא ופסיק לה מלעיל ותיחי והשיבו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו ובנחתך ממש קאמרינן דבתתאי טרפה ובדעילאי כשרה אבל כל קושית ר"נ כל עיקר אינה אלא היכי אפשר לאפרושי בין נחתך לגמרי לנשבר עצם ואין רוב בשר קיים באבר שחיותה תלוי בו דהא כיון דאין רוב בשר קיים שוב אין מעלה ארוכה וראוי להיות דינו כנחתך לגמרי לכל דבר מה שאין כן באבר אחר שאין חיותה תלוי בו דאפשר לענין שחיטה דכל שהוא מחובר מוכשר אבל באבר שאתה מודה שחיותה תלוי בו ואם נחתך טרפה אי אפשר בנשבר ואין רוב בשר קיים שלא תאסר שהרי אין מעלה ארוכה וכל שאינו מעלה ארוכה באבר דין הוא שיהא כאלו נחתך וקושיא זו לשמואל ולא לרב דלרב לעולם בין ללישנא קמא דרב יהודה בין ללישנא בתרא דרב יהודה בכל מקום שאלו נחתך לגמרי טרפה נשבר נמי כאלו נחתך כיון שאינו מעלה ארוכה והמחבר כתב דרב ושמואל תרוייהו סבירא להו דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאלו נחתך לגמרי ולא אפליגו בהא כלל אלא דרב סבירא ליה בהאי שמעתא כדמפרש רב יהודה אליביה בלישנא קמא וארכובה דמתניתין דתניא למעלה מן הארכובה היינו פרק ראשון מן הרגל ממש וכל מקום שנחתך בו השוק ואפילו צומת הגידין הרי היא טרפה ונשבר העצם ואין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת כנחתך לגמרי שאין הפרש כלל בין נחתך לגמרי לנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שאף זה כנחתך לגמרי אחר שאינו מעלה ארוכה ולשמואל מתניתין דתני מן הארכובה ולמעלה טרפה היינו בעצם שלישי דהיינו קולית ובאותו עצם קאמר שמואל אף בנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שהיא אסורה כללו של דבר בין לרב בין לשמואל כל נשבר העצם ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאלו נחתך ופליגתייהו בנחתך השוק למעלה מצומת הגידין אם תאסר הבהמה אם לאו וכי מקשינן לשמואל יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת מעצם שני קאמר מפני שבו צומת הגידין והכל מודים שהיא חיה מהם שאם נחתכו במקומן טרפה לדברי הכל והא קשיא לשמואל ולא לרב דרב מודה הוא בנחתך עצם זה שהוא אסור ובמסקנא אמר דהדר ביה שמואל לגבי רב הילכך הלכתא כרב וכלישנא קמא דרב יהודה ולמעלה מן הארכובה דתני במתניתין היינו פרק ראשון למעלה מן הרגל ממש וכל מקום שנחתך בו השוק אפילו למעלה מצומת הגידין הרי היא טרפה ע"כ תורף דבריו. וכולהו בורכא דאם כאן מחלוקת רב ושמואל זהו מחלוקת רב יהודה ועולא ללישנא קמא בלי חסר ובלי יתר דפליגי בארכובה דמתניתין אי עצם שני או שלישי ואי רכובה שנייה או שלישית והכל מודים דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שהוא כאלו נחתך לגמרי ואם כן הוא אתחזק ליה לישנא קמא דרב יהודה דהא אסקינן במתניתין דהדר ביה שמואל לגבי רב ולעיל אסקינן לישנא קמא דרב בקושיא והיאך אפשר לשתי שמועות של משנתינו מחלוקת אחד ממש ולא הוזכרה של זו בזו ובמקום אחד העלו דברי רב בקושיא ובמקום אחר העלו אותם בעיקר ולא הוזכרה קושיא זו ובמקום אחר בלשון אחרון לרב יהודה אמרו סברת שמואל לרב ובמקום אחר אמרו דהדר שמואל לגבי רב אם כן לפום לישנא בתרא דרב יהודה קם ליה רב בשיטתא דשמואל ושמואל בשיטתא דרב ותרתין שמעתא אילין אתאמרן אמתניתין והוה ליה למימר. ומי אמר רב הכי והאמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור לא סגיא אלא ברכובה ראשונה כדפרישנא דאי לא לא אתי עלה פלוגתא דשמואל דתקשי ליה הא דקתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ומוקים לה מתניתין בטרפות זו דומה לזה ואלו הכא בקולית לפום מאי דפריש המחבר והלין מילו דחוכא ותו דההיא קושיא דמקשי רב נחמן לשמואל יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת לפום מאי דמקשי בה המחבר דמן השוק קאמר משום צומת הגידין כבר הקשו אותה לרב בתמה יותר מזה דמקשיא ומי איכא מידי דאלו פסוק לה מתתאי מיתא וכי פסוק לה מעילאי חיה ופריק לה רב אשי שפיר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה ואלו הכא לפי דבריו העלו אותה בקושיא ואולי שכחו דרב אשי אלא דברים אלו כולם אינם נכונים וכבר ביררנו קושית רב נחמן לשמואל ולא לרב וביררנו דברים אלו כלן יפה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה. הא דתנן נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ותנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור חדא מתפרשא בחברתה דממאי דתני בברייתא שמעינן דאע"ג דיצא לחוץ מתכשר בעור ובשר חופין את רובו וממתניתין שמעינן אע"ג דלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים ומיהו דוקא בשנקב הבשר כנגד שבירת העצם שראוי לצאת לחוץ והיינו יצא לחוץ דמתניתין וממתניתין נמי שמעינן לעור דמשלים לבשר היכא דבשר רובא הוא דבשר מגין טפי ומיהו בבר גוזלא דרכיך מצטרף עור לבשר אפילו מחצה על מחצה דאיידי דרכיך עורו כבשרו אבל לא בשאר עופות אא"כ בקטנים ורכיכין כיוצא בו וענין חופה רוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבים מצד אחד וקצר מצד אחר כעין מה שאמור בגרגרת רוב עביה ורב חללה וכן פירוש רבנו יצחק ז"ל. ובענין נשתברו גפיה דמכשרינן ופסלינן בנשמטו משום חששא דריאה הסכימו רובי המפרשים ז"ל דהיינו בפרק המחובר לגוף ואחרים פרשו שאין כאן לחוש אלא אם כן נשמטו עצם אחר המחובר עם הגוף וראשו נוגע בריאה ונראין דבריהם ומכל מקום לדברי כלן אין חוששין בצלעות שנשברו ואין חוששין לדקין שלא נאמרו דברים אלא בקוץ וכן כתב בזו המחבר.

לענין עוף לענין טחול שבו אפשר שכיון שנקב פוסל בשל בהמה בסומכיה והכא ליכא קולשא וסומכא אפשר שהנקב פוסל בו ואם נקב פוסל ה"ה ללקות אכן בכוליא נראה יותר בשל עוף שאין שום דבר פוסל בה וראוי להחמיר.

בענין הוריקה כבד כנגד בני מעים או הלב או קרקבן או שהאדימו בני מעים שדרכן להיות ירוקין משנה שלמה שנינו ומלתא פסיקתא קתני נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אדומין כשרה ירוקין פסולה ודוקא בנפלה לאור שאלמלא היה פסול בשלא נפלה לאור לא הוה שתיק מתניתין מינה וליתני לה בנפלה לאור ובגמרא נמי לא מדכרינן בשום דוכתא למיחש לה בשלא נפלה לאור לא במתניתא ולא בשמעתא אלא דאגב אורחיה לא מדכרינן נפלה לאור במאי דמהדר רבי יהושע בן לוי לבריה דאמרינן בעא מיניה רב יוסף בריה דרב יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו אמר ליה טרפה ואיהו ודאי כמתניתין בעא מיניה דקתני נפלה לאור ואמר ליה טרפה ואמר ליה לא יהא אלא ניטלה ואלו ניטלה כשרה ואהדר ליה שאני אומר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעים והאי דקאמר בידוע לאו אנפלה לאור הוא ולמיסר אפילו בסתמא דהא איהו אמתניתין בעא מיניה דאיירי בנפלה לאור דוקא אלא אידוע שנחמרו מעיה קאי והרי זה כאלו בעא מיניה נפלה לאור והוריקה כבד כנגד בני מעים מהו והדר ליה כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעים כלומר בידוע שכשנפלה לאור נחמרו מעיה והאי דנקט הבעייא כנגד מעיה משום דהוה שמיעא ליה דאיכא מאן דאסר בהא ולא הוה ידע טעמא והיה סבור דמאי דאמר כנגד מעיה שמא באותו מקום קרוב יותר להוריק והיה סבור שהטרפות מחמת עצמו ולפיכך הוקשה לו ולא יהא אלא ניטלה ואהדר ליה דמשום חשש בני מעים הוא אבל בדידיה ליכא למיחש ומסתברא דאפילו בכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא אינו נאסר מחמת עצמו בלקות זה דכל שאינו נפסל בנקב אינו נפסל בלקות כזה במקום שכולו שלם דהא מכשרינן בהתליע הכבד כלו ואפילו בכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא ואמרינן ההיא תרנגולתא דהות בי ר' יהושע בן לוי אתיוה לקמי' דר' אלעזר הקפר ירוקין היו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין היו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסול א"ל לא אמרו ירוקה פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד תניא נמי הכי באלו בני מעים אמרו בלב וקרקבן וכבד. ההיא תרנגולתא דהות בי רב יצחק בר יוסף אתיוה לקמיה דר' אבהו אדומין הוו וטרפה והא אנן תנן אדומין כשרה אמר ליה אדומן שהוריקו וירוקין שהאדימו פירוש שכל שנשתנה מראיהן פסולין ומתניתין דקתני הוריקו לפסול ולא תנא האדימו לפסול משום דהכי אורחא דמלתא דשליט בהו ירקות באדומים מקמי אדמומית בירוקין ואמר אמר רב שמואל בר חייא ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא עייל בהו אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מאי טעמא איגלי בהתתיהו וסוגין מוכחא דשוין הן אדומים שהוריקו וירוקים שהאדימו בין לפסול בין להכשר כלומר דאם נשתנו על ידי שלק לפסול פסולין ואם להכשר כשרין וכן שלא על ידי שלק אמר רב אשי הילכך לא ניכול איניש אלא בשלקא כלומר כיון דאמרת דשלק ראיה לפסולו ולא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן והא דרב אשי מוכחא דכולה סוגיין דוקא בנפלה לאור דהא דרב אשי לא סגיא ודאי אלא בנפלה לאור דאי לא מי אפשר למימר דלימא רב אשי בבני מעים שהם במראה כשר ולא הוחזק בהם שום ריעותא דלא ליכול איניש אלא בשלקא אטו מי לא ידע רב אשי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אלא ודאי בנפלה לאור וסבר רב אשי דכיון דאתחזק ריעותא דנפלה לאור והשלק הוכח בהם לא ניכול אלא בשלקא ואפילו הכי דחינן לה דליתה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן כיון שהם במראה כושר לפנינו וזו ראיה מוכרחת וליכא למימר דהא דרב אשי בנפלה לאור ואידך סוגיין בסתמא דמאי מכרעת אלא ודאי כולה בנפלה לאו דוקא אבל בסתמא לא חיישינן שדרך בני מעים בכך מחמת חולי וכל שכן בכבד ואעפ"י כן כל שנפלה לאור בפנינו הרי הוחזק בו ריעות וראוי לבדוק ואם נשתנה מראיהן מן הראוי בבריאותן חוששין דהא אתחזק ריעותא וראוי לתלות בו ולא בחולי כיון דהא אתחזק האי ריעות ולא דמי לזאב וידא דטבחא דתלינן להקל דהתם מידי דאיתיה בעיני' ודברים אלו ברורים וראוי לסמוך עליהם לעשות מעשה וכן דעת רבנו שלמה ומורי רבנו משה ז"ל ולא כדברי המחבר.

בהא דאמרינן בעדיות פרק חמישי ביצה נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק הרי זו מותרת ואם לאו הרי זו אסורה דברי ב"ש וב"ה אוסרין ומודים בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור כתוב שם מאי שנא מדלענין בשר בחלב דתניא בפרקא קמא דביצה השוחט את התרנגלת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסור מכלל דלתנא קמא אפילו במעורות מותרות ואע"ג דלענין טרפות ודאי כי האי גונא חשיבא כגופא ותירץ משום דבשר בחלב דרבנן א"נ משום דבשר בחלב היתר בהיתר משא"כ בנבלות וטרפות משום דהא החמירו בהן ע"כ. ושניהם אינן נכונים דלגבי טרפה ודאי לאו משום חומרא הוא כלל אלא מדינא אבל הנכון דשאני התם דלאו בשר הוא וכיון דלאו בשר הא לא אפשר לאחמורי עליה למסריה משום בשר בחלב. עוד כתב דביצת טרפה או נבלה אפילו הטילה אותו לאלתר שנטרפה הרי זו אסורה ע"כ ואיני מבין דבריו ורואה אני דברי האומר שלא נאמרו דברים אלא במוציא אותה מגופה דהשתא מיחזיא כגופה ומיחלפה ליה בההיא דגמרה באיסור אבל היכא דהטילה אותה לאלתר מותרת.

עוד כתב בהא דאמרינן בר"פ בהמה המקשה גבי הוציא העובר את ידו ואחר כך שחט את אמו ולכולי עלמא העובר מותר והיוצא אסור ומבעיא לן מהו לגמע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי וכו' עד בשחיטה והכא לא ע"כ. ואין דבריו נכונים דודאי טעמא אלימא הוא דלישתרי האי חלב דמה לי אית לה תקנתא או לית לה תקנתא הכא והכא כל זמן שהיא מיתסרא היא כאבר מן החי ואפילו הכי שרייה רחמנא לחלב וכיון שכן מה לי אי חד אבר בהאי איסור קאי באבר מן החי ולא פקע מה אכפת ליה לענין חלב אלא ודאי הפירוש הנכון כלישנא דגמרא דחלב בדין הוא דליתסר משום דהוי אבר מן החי וחידוש הוא שחדשה בו תורה בהיתרו ולהכי מיבעיא ליה בהאי דאיכא איסור יוצא ובבן פקועה שבא על בהמה מעליתא למאן דאמר חוששן לזרע האב ולית לה תקנתא מהו לגמע מינה חלבו כיון דכל חלב דעלמא שרא רחמנא מחי' ולא חייל עליה איסור אבר מן החי הכא נמי שרי דמאי שנא או דילמא שריותא דחלב חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ולא מצינו שהתורה התירתו אלא במקום שאפשר לבשר להכשירו בשחיטה ולא אפשיטא ואסור.

דתב בהא דאמר בפרק כל הבשר כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ופרכינן וכו' עד קיבתה אסורה והא אמרת פירשא בעלמא הוא והרבה לכתוב על זה. ואין דבריו נכונים והוא סבר דלישנא דאמר פירשא בעלמא הוא פרש קאמר ויצא מתורת אוכל ולהכי קשיא ליה וליתא אלא מאי פירשא דקאמרינן פרוש מגופא ולעולם הולכין אחר אותה בהמה שינקה ממנה ודכוותה הא דאמרינן בב"ק תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה מאי טעמא פרשא בעלמא הוא כלומר דבר פרוש מגופה הוא ומיהו בע"א בפרק אין מעמידין איכא האי לישנא דפרשא דבעי למימר פרש דאמרינן התם עלה דההיא דאמר דקיבת עולה חמורה ואמרו חכמים כהן שדעתו יפה שורפה חיה ופשטינן התם מינה דאיסורי הנאה שרי פרשיהו כלומר פרש שלהם ומדאמר דקיבת עגלי ע"א אסור אמרינן דפרש ע"א אסור משום דניחא ליה בנפחיה ומיהו לא מפקה ההיא דהתם ממשמעיתה דהא דהכא ולעולם לא משמע לן חלב שבקיבה דהיינו קיבה עצמה דהוי פרש אלא דבר הפרוש מגופה ואפילו הכי פשטינן שפיר מקבת עולה דשרו רבנן דפרש איסורי הנאה שרי דאלו הוה מתסר כל דכן דאסרינן חלב שבקיבה שהוא דבר חשוב מפרש והוה אסרינן ליה אע"ג דפריש מגופא ומדאסרי קיבת ע"א דפריש מגופא לגמרי נקטינן מינה נמי דהוא הדין דאסרינן פרש דאי לא לא הוה אסרינן קיבתה דפרוש מגופה וזו היא אמתן של דברים הללו.

פסקה ו

עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא וקיימא לן כר' יהושע דהלכתא כוותיה וכו' ואינו נכון דקשיא הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא אלא עיקר כדברי רבנו תם ז"ל דבודאי עיקר דינא דעובר לאו ירך אמו הוא וההיא דסנהדרין דכי נגמר דינה על הכל נגמר ואין להשהותה בשבילו כיון שחיותה תלוי בה נגמר הדין עליה אבל נגמר דינה ונתעברה האי דינא בפלוגתא דזה וזה גורם וההיא דערכין דכותה וההיא דגיטין דינא הוא לענין גט דליהוי עוברה כגופה וההיא דב"ק נמי לענין אשתלומי מינה כיון דהוא חיה ממנה דינא הוא דליהוי כגופה לאשתלומי מיניה וכן לענין טבילה במעוברת ונתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר.

השער הרביעי

פסקה א

במחוסרי זמן כתב המחבר שלשה מינין יש במחוסרי זמן אחד בעוף ושנים בבהמה ואלו הן אפרוח שלא יצא לאויר העולם וכדברי ר' אליעזר בן יעקב אפילו יצא לאויר העולם עד שלא יתפתחו עיניהם ובבהמה כל שלא שהה שמנה ימים ואותו ואת בנו ע"כ ותמהני שאין ראוי לומר מחוסר זמן אלא כשישנו בשחיטה ואפרוח שלא יצא לאויר העולם אי אפשר בשחיטה שאם באת לשחטו הרי יצא לאויר העולם ובודאי אפרוח דינו כבהמה וכי היכי דאמרינן גבי בהמה דנפל דידיה לא מהניא ליה שחיטה להכשירו מידי נבלה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה הוא הדין גבי עוף כל היכא דנשברה קליפתו ויצא קודם זמנו בכדי שאינו ראוי להתקיים לא מהני ליה שחיטה ומיהו אפילו בתר דמטי להכי דמהניא ליה שחיטה אסר ליה ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן באסמכתא דשרץ השורץ על הארץ ורבנן נמי מודו ליה היכא דלא יצא לאויר העולם דאיכא משום שרץ השורץ על הארץ מדרבנן לבד מאסור נבלה אי נמי אפשר דכי משמע לן דר' אליעזר בן יעקב מדאורייתא קאמר דמחייב משום שרץ השורץ על הארץ משמע לן דמודו להו רבנן היכא דלא יצא לאויר העולם אבל השתא דקים לן דר' אליעזר מדרבנן קאמר רבנן לגמרי פליגי דאמרי ביצא לאויר העולם דמשרא שרי ולא יצא לאויר העולם ליתיה בשחיטה דלאו אפשר וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל דכי היכי בבהמה נפל דידיה ליתיה בשחיטה הוא הדין לאפרוח כל היכא דלאו בר קיימא ודברים ברורים הם והמחבר הקשה אם כן אמאי לא אסמכוה למילתייהו בטעמא דנבלה ואסמכוה למלתייהו בשרץ השורץ ולאו מילתא היא דאי בלא יצא לאויר העולם לא סגיא דלאו נבלה ואי יצא לאויר העולם מדינא שחיטה מכשרא ליה.

עוד שאל המחבר אפרוח זה למה סמכו אסורו לשרץ השורץ ולא סמכו איסורו לשרץ העוף והשיב שאין ראוי לומר ללקות משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף מעופף על הארץ ע"כ ודבריו תמוהים מאד אם כן עוף טמא בשיצא לאויר העולם ולא נתפתחו עיניו אין לוקין עליו משום שרץ העוף עד שיעוף וישוט בעולם זה אינו אבל לא מיקרי שרץ העוף אלא בעופות טמאין אבל עוף טהור אעפ"י שנאסר מתוך קטנו לא מיקרי שרץ העוף אבל שרץ הארץ מיקרי מתוך קטנו. וכן זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין דהתליעו במחובר לא מיקרי שרץ העוף משום דדכותה בהתליעו בתלוש הם מותרין ואין פריחתה אוסרתן אלא שריצתה על הארץ אוסרתן ולהכי אמרו בביצת עוף טהור שרקמה ובזיזין ויתושין שאסורן משום שרץ השורץ על הארץ ובביצת עוף טהור אסורא דרבנן ואסמכתא בעלמא אבל ביצת עוף טמא שרקמה ואכלה ודאי לוקה משום שרץ העוף וכן כתב הרב ר' משה ז"ל.

השער החמישי

פסקה א

גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ובפרק גיד הנשה איפליגו בחלבו וגידו דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר"א אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו דמצריך ליה שחיטה ורבי יהודה לשטתו דשרי ליה בשחיטת אמו אבל בבן תשעה מת בשעת שחיטה אמו או בן ח' בין חי בין מת דכולי עלמא מותר הכל בין חלבו בין גידו דכל מה שבבהמה תאכלו ור' יוחנן וריש לקיש פליגי אפילו לענין דמו ובפרק גיד הנשה תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמקדשין ומקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה ואוקימנא בולדות קדשים קסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים דאסור גיד ואסור קדשים בהדי הדדי אתו. והקשה המחבר והא מאן דאמר נוהג בשליל לא קאמר אלא בבן תשעה אבל בבציר מהכי לא וכיון דכן קדשים קדמי וכדאמרינן לעיל משמו דר' אליעזר אמר ר' הושעיא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בבן תשעה וכתב דשני לן בין חלבו לגידו ואוקימתא דר' אליעזר א"ר הושעיא לא איתמרא אלא בחלבו ובהא אפליגו דוקא בבן תשעה אבל לענין גידו בכלהו אפליגו. והאריך בזה וסברא זו אינה נכונה דהא גמרא יהיב לן טעמא לפלוגתייהו דמילתא דבעי טעמא הוא דהא כלהו מודו בדרש דכתב מה שבבהמה תאכלו ולהכי שרו בן תשעה מת ובן ח' חי או מת וכיון דכן תמיהא הא מילתא במאי פליגי בחלבו ויהיב לן טעמא למימרא דבבן תשעה פליגי ובעיקר דינא פליגי אי טעון שחיטה או לא ואי ניתר בשחיטת אמו או לא ובתרא דהא גריר נמי דין חלבו וגידו אלא אי אמרת דאפילו בבן שמנה דניתר בשחיטת אמו פליגי בגידו ושרו בחלבו השתא ודאי תמיהא מילתא טפי טובא במאי פליגי ואפילו משכחת טעמא כל מידי דלא מתמר בגמרא לא מקבלינן ואדרבה אפכא אתמר בגמרא דמשוינן לגמרי גודו לחלב ואפילו לענין דמי איפליגו ואם איתמר לא הוו שתקי בגמרא מינה דלא למיתב טעמא בהא אלא ודאי מחוורתא דמלתא דשחיטה וחלב וגיד כלהו שוו והלכה כר' יהודה בכלן ואפילו בבן תשעה מותר בלא שחיטה וחלבו וגידו מותרין וחלבו לא הוזכר במשנתנו אלא גיד ושחיטה ואתא מתניתא ופריש חלבו ואתא ר' אלעזר ופריש חד טעמא לתרוייהו דהא שקולין הן ועיקר פירושא דר' אלעזר נמי אגיד דהוא עיקר פלוגתייהו דאיתני במתניתין ומשום דבמתניתא אוספינן חלבו איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש בדמו ולענין קושיין איברא דהא דלא כר' אושעיא ולא קיימא לה.

תוכן העניינים

בדק הבית על תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה