בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
הבית הראשון
השער הראשון
פסקה א
כתב שם בבית ראשון בביאור ענין השוחטים בשער ראשון מי שוחט דקיימא לן כרבא דאמר רבא ישראל אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק התירא ואכיל אסורא אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכינו אחריו נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו וקיימא לן כרבא ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו משמע דכשבדק סכין מתחילה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו ואמאי נחוש שמא נפגם הסכין דהא קיימא לן כרב הונא דאמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה וכדאמרינן התם י"ל דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן ליה ואפילו לרב הונא אלא אם כן היא פגומה לעינינו אבל כשנאבדה הסכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לה דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה וכ"ש למאי דפסקינן בההיא כרב חסדא דמכשר בשיבר בה עצמות ע"כ. הרי שכתב בפירוש דאפילו לרב הונא בנאבדה הסכין אין חוששין לה ואינו נכון דלרב הונא ודאי נאבדה הסכין אחר שחיטה ודאי אסורה דהא אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום אסורה ובשיבר בה עצמות כל היום הרי היא נפגמה לעינינו מחמת אותה שבירה וכן בכלל שיבר בה עצמות כל היום בכלל זה ודאי שבירת הסכין שתשתבר לשברי שברים ואעפ"כ אסורה ואי אפשר בסכין שנאבדה לאחר שחיטה להתיר ביותר מזו שאין לך אבידת סכין גדולה מזו אלא ודאי לרב הונא כל שלא נבדקה הסכין אחר שחיטה הרי הוא אסורה וכן דעת רבותינו ז"ל והם דברים מחוורין אבל כרב חסדא קיימא לן דמכשר בשיבר בה עצמות דמעמידין סכין על חזקתו ואפילו לכתחילה אינו צריך בדיקה כדבעינן למימר קמן.
עוד כתב שבגמרא מסייעינן לרבא מההיא דתניא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא דאוכל איסורין לתיאבון טרח קצת דהא טרח להחליף אע"ג דלא טרח לתקן סכין דנפיש טרחיה וכתב נראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה ואמר בזה שחטתי נאמן ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים ע"כ. ואני אומר שא"א לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו יפה ידועה לו שאלמלא כן יש לי לחוש שמא בשעת שחיטה לא היתה סכין יפה זו במקום ידוע לו ואע"פ שהיא עכשיו לאחר שחיטה לפנינו שהרי עבריין זה אינו נאמן לנו בעדותו כלל שהרי אינו נאמן לנו לומר בסכין בדוקה שחטתי וזה ברור.
עוד כתב ואפילו עוף שחוט כל היכא דאיכא ישראל מומחה ואמר מומחה שחטו לי נאמן ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין ע"כ. ואני אומר שאין זה נכון ואינו דומה לזו דהתם ודאי מצוי להחליף אבל הכא אע"ג דאיכא מומחה דילמא ליכא גביה סכין מתוקן וחשיב ליה טירחא דנפיש ואינו ממתין כל כך תדע דאלו דמיין אהדדי ודאי כל היכא דאיכא מומחה אע"ג דלא אמר מומחה שחטו לי ליתכשר מידי דהוה אחמצן של עוברי עבירה דאע"ג דלא אמר מידי תלינן להתיר ואפילו זה המחבר נמי לא אמר אלא בשאמר מומחה שחטו לי והא ודאי לא אפשר דכל היכא דכי לא אמר אסור אי מכשרת ליה אדיבוריה אשתכח דבסהדותיה סמכינן וכבר ביררנו שאין נאמן לנו בעדותו כלל וכללא דמילתא כל היכא דכי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור וזה ברור. ותו תמיהא לי מאי שנא עוף דנקט. ודילמא אסתבר ליה דעוף דקליל ומזדמנא ליה מלתא מהימן ולאו בבהמה דטריחא לה מילתא ומיהו פשיטא מילתא דכאן וכאן לא מהימן.
עוד כתב ומסתברא שאפילו במומר לתאבון סומכין על חזקה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דסתמא איתמר וכיון שכן אפילו אין ידוע לנו אם יודע הלכות שחיטה שוחט בינו לבין עצמו בבודק סכין ונותן לו ע"כ. ואינו נכון דמומר זה חשוד הוא לנו לתאבון שלו ואפילו אינו בקי ואינו יודע כלל שוחט הוא לתאוה ואוכל אלא האמת כלשון האחר שכתב דכל מומר ואפילו לתאבון יש לחוש אחריו ואין סומכין עליו אלא בשידוע לנו שהוא מומחה. עוד כתב דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן עלה להתיר דוקא בדליתיה קמן אבל כל היכא דאיתיה קמן צריך בדיקה כדעת הגאונים ז"ל ואין לזוז מדבריהם ע"כ. ואני אומר דברי הגאונים ז"ל מדת חסידות וראוי לנהוג כן אבל לפי ההלכה אינו כן דהא בגמרא אמתניתין דהכל שוחטין קשיא לן הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד ואיכא כמה אוקמתי וחדא מנייהו דרבינא דפריש מתניתין הכל מומחין שוחטין ושחיטתן כשרה בדיעבד בשאין ידוע אם הוא מומחה ושחט ואחר כך בדקוהו ושבקינן לאוקמתיה משום האי טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואם איתא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה אכתי אפשר לאוקומה שפיר כדרבינא דנימא הכי הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאין מוחזקין והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אם אין אנו יודעין בו לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ואע"ג דלהאי אוקמתא לא אתיא סיפא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה דהשתא קשיא דאי אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אשאין מומחין לנו אפילו לא ראוהו אחרים שחיטתו כשרה בשאינו לפנינו ואין אנו יכולין לבדקו דהשתא סמכינן ארוב מצויין אפילו הכי אי איתיה להאי טעמא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה ותסגי לאוקמי מתניתין בהאי גונא לא הוה להו לאידך רבנן דאית להו במתניתין אוקמתא אחריתי למשבק האי אוקמתא משום סיפא דהא לפום אוקמתיהו נמי איתא בגמרא להאי קושיא דלא אתיא להו סיפא דמתניתין וכיון דכן אכתי איכא למבעי אמאי לא אמרינן כרבינא דהא אוקמתא מתרצתה היא וסגיא כי אוקמתיהו אלא ודאי מדשבקינן לה מהאי טעמא דאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שמע מיניה דאפילו לכתחילה איתא דאפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל ושחיט לכתחילה ולהכי לא סגיא להו האי אוקמתא דרבינא כלל הילכך שורת הדין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל אלא למי שרוצה לעשות כן במדת חסידות ולא מן הדין כלל. עוד כתב ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה. כדאיתנהו קמן כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ע"כ. ואני אומר שזו אינה וזו אינה דבדיקת סכין אחר שחיטה לא צריך כלל וראיה ברורה לדבר מהא דאמרינן במומר אוכל נבלות לתאבון דנותנין לו לשחוט לכתחילה דאמרינן בתקנתא דלכתחילה לבדוק סכין וליתן לו ואמרינן עלה ואם לא בדק קודם שחיטה בודק סכינו אחריו אלמא דכי בדק קודם שחיטה לא בעי כלל בדיקה אחר שחיטה ואפילו לכתחילה דהא רבא תקנתא קאמר בלכתחילה ולא מצריך בדיקה אלא קודם שחיטה ואף זה המחבר עצמו כתב כן למעלה כשפסק כרבא ואמר מדקאמר לא בדק ונתן לו יבדוק סכינו אחריו משמע דכל שבדק מתחילה אינו צריך לבדוק סכין אחריו ע"כ ואלו דברים ברורים ומיהו אע"ג דלא בעי בדיקה אחר שחיטה אי עביד מהני דאלו לא בדק אחר שחיטה ואחר זמן חזר ובדק ומצא הסכין פגומה הרי היא אסורה למפרע כדמוכח בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא ואם בדק אחר שחיטה ונמצאת יפה ואחר זמן מצאה פגומה הרי שחיטתו כשרה שהסכין מצוי הוא להפגם מעצמו.
עוד כתב שהרב ר' משה בר' נחמן ז"ל כתב סעד לדברי הגאונים ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן ע"כ. ואני אומר דרכו של רבנו ז"ל לסמוך דברי הגאונים ז"ל בכל מקום אבל בעיקר הדין אין טענה זו מחוורת דודאי כי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דאם כן לא סגיא לן בהכי דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה ואיכא להיתירא רובא דמצויין מומחין וכהאי גוונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה ובאידך איכא רובא אמרינן בהדיא ביבמות דהוי כפלגא ופלגא ובמכלתין בפרק כיסוי הדם אמרינן דחשיב לרבי מאיר טפי מרובא וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולאו דוקא רוב אלא כל המצוין קאמרינן שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה ואפילו מיעוט ליכא והאי דנקט רוב אשגרת לישן הוא בגמרא וטעמא דמילתא דכל המצויין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפילו אצל עמי הארץ שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי [אסור] ואין תקנה בזה אלא בשחיטה הילכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אלא אם כן יודע הלכות שחיטה ואלו דברים קילורין לעינים.
עוד כתב דאפילו עבד ואשה בודקין סכין ושוחטין בינם לבין עצמם כאנשים וכן בכל איסור והיתר נאמנין כעד אחד והקשה מההיא דעירובין מדתנן גבי תחומין ואפילו עבד או שפחה נאמנין לומר עד כאן חתום שבת שלא הלכו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל פירוש משום דתחומין דרבנן משמע דאי דאורייתא לא מהימני ותירץ דשאני מדידת תחומין דמלתא רבתי היא וצריכא בקיאות יתרה בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני ע"כ. ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר אלא ההיא בהכחשה היא ובהכחשת עד אחד כשר וארישא סמיך דקתני עד אחד מרבה ועד אחד ממעט שומעין למרבה ואע"ג דהוא עד אחד בהכחשה ועלה קתני ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת פירוש ואע"פ שמרבין בתחום בהכחשת עד כשר שממעט שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל דבתחומין הקלו מה שאין כן בשאר איסורין ואפילו של דבריהם.
עוד כתב ומיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה שוחט לכתחילה באחרים עומדין על גביו וכדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול ע"כ. ואני אומר וכן הדין מיהו אפילו ביודע הלכות שחיטה צריך לאחרים רואין אותו שאלמלא כן אינו נאמן לנו להעיד נהי דאם מסרו בידו דבר המותר וחזרו עליו ועדיין הוא בידו אם הוא קטן שיודע לשמור מה שבידו מחזיקין אותו שזהו שמסרנו לו והכי מוכח בסוכה מההיא דאמרינן התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין עליו טהרות אבל ודאי אינו נאמן לעדות ואין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שצריך עדות.
עוד כתב דמומר להכעיס לדבר אחר הרי הוא כישראל לענין שחיטה אבל מומר לאותו דבר כמומר אוכל נבלות להכעיס לכתחילה לא ישחוט ואם עבר ושחט ונמצאת סכינו יפה ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה ע"כ. ואיברא דהתם בע"א פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר דמומר להכעיס מופקרים הוא וח"א דלהכעיס נמי מומר הוי ופסקי בה רבוותא ז"ל לקולא דמומר הוי ולדידהו סליק האי פסקא מיהו להכעיס לאו דוקא אלא לאפוקי דלאו לתאבון למימרא דהיכא דאיכא התירא ואיסורא לא קפיד בין האי להאי אבל להכעיס ממש ודאי מופקרים הוי.
פסקה ב
עוד כתב שהשוחט לעו"ג שחיטתו כשרה ואפילו הוא סבור שהעו"ג יקטיר החלב או יזרוק הדם לעכו"ם משום דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן אבל שחטו ישראל על מנת שהעכו"ם יזרוק הדם לע"א או יקטיר החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה דכיון דעל מנת כן שחטה הוה ליה כאלו השוחט חישב עליה בשעת שחיטה שיקטיר החלב או יזרוק הדם לע"א והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א או להקריב אותה לע"א ר' יוחנן אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה ריש לקיש אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה וכתב דההיא ודאי לא אתיא כפשטה בשחישב הוא לזרוק דמה דאם כן ריש לקיש היכי שרי הא ודאי הוה ליה מומר לע"א אלא ודאי בששחט על מנת שיזרוק העו"ג דמה לע"ג וחשבינן לה כאילו חישב עליה הוא ע"כ. ואיני מבין דבריו ואיני רואה ראיותיו כיון דקיימא לן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן מה לי אם סבור שיזרוק הנכרי או יודע בו שיזרוק או שעושה על מנת כן ואפילו מתנה עמו ועשה כמצותו מה בכך וכי יש שליחות בכך וההיא דמייתי מפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן ההיא ודאי בהשוחט עצמו מחשב בכך אתיא שהשוחט חישב לזרוק דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג ולר' יוחנן דאית ליה דמחשבין מעבודה לעבודה ודאי באכילה אסורה דהוה ליה מומר לע"ג לענין שחיטה ואפילו איסור הנאה איכא דלר' יוחנן חשיב כתקרובת משום דילפינן חוץ מפנים וריש לקיש דסבר דאין מחשבין מעבודה לעבודה לא עביד ולא מידי ואפילו באכילה מותרת והכי מוכח בע"א לריש לקיש דפריש לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולאו דוקא אלא דבזביחה אינו עובדה כלל אלא בזריקה דמלתא אחריתי וההיא קרי התם גמר זביחה וכיון דאין מחשבין מעבודה לעבודה ובשחיטה גופא ליכא פסול הרי היא מותרת באכילה הילכך לר' יוחנן הויא זבחי מתים ולריש לקיש מותרת באכילה ואיכא דמפרש באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאההיא דגבינת בית אונייקי מהדרינן דאמרינן דרוב עגלים נשחטין לע"ג ואמרינן וכי נשחטין לע"ג מאי הוי לריש לקיש דסבר השוחט לזרוק דמה לע"א מותרת ופרשי דההיא דבית אונייקי בשאומר בגמר זביחה הוא עובדה ולאו דוקא בגמר זביחה אלא כלומר שעובדה בשחיטה עצמה ונקט בגמר זביחה משום שיטפא דוכתי אחריני ומכל מקום ראיה הוא לדידן דטעם משום דעובדה והכי מוכח בהדיא הא דמייתינן לר' יוחנן ראיה בגמרא מיהא דתניא השוחט את הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"א הרי אלו זבחי מתים דחשבינן לה כתקרובת שחטה ואח"כ נמלך עליה להקטיר חלבה לע"ג ולזרוק דמה לע"ג זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בה לא איסור ולא היתר ופרישא אי אמרינן בהא הוכיח סופו על תחלתו או לא ומה סיפא דשחטה ואחר כך נמלך עליה אתיא בשוחט גופיה רישא נמי דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ג אתיא בשוחט גופיה שהוא שוחט על דעת שיזרוק הוא הדם או שיקטיר החלב לע"ג הא בשוחט על דעת אי על מנת שיזרקו או שיקטירו אחרים לא כלום הוא וזה ברור.
עוד כתב דהלכתא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו ודלא כרב נחמן ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומייתי ראיה מהא דאוקימנא כתנאי מדתניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור ור' יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירה מתירין אותו מפני שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"א וא' מפני שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי ורב הונא כתנא קמא ע"כ. ואני אומר דהא ליתא אלא הלכה כרב נחמן דהלכתא כבתראי וראיה שהביא אדרבה סייעתא היא לדידי דהא רב אשי התם בע"א כר' יהודה סבירא ליה ופלוגתייהו ודאי אדינא דאורייתא וכלהו סבירא ליה דמגען אסור מדרבנן אבל האי דמנסך בהדיא סבר תנא קמא דאסור דאורייתא כתקרובת ונפקא לן מינה לדיני טובא ור' יהודה סבר דלא מיתסר אלא דרבנן כשאר מגען ועלה קאמר רב אשי התם הילכך האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל כלומר דנסכיה להדיא אע"ג דלזבוניה אסור דהא כל מגע נכרי דעלמא נמי אסור בהנאה ואסור לזבוניה משקל דמי מההוא נכרי שרי דמיחזי כתשלומי נזק מאי טעמא מקלא קלייה הימנו הילכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא דרבנן וסבירא לן כותיה שרי למשקל דמי מההוא נכרי מה שאין כן לתנא קמא דכיון דמיתסר מדאורייתא מההוא נכרי גופיה אסור למשקל דמי ולמיתב ליה חמרא דדמי חמרא יהיב דאי לאו חמרא לא הוה יהיב דמי אבל השתא דמיתסר מדרבנן שרו ליה רבנן ועשאוה כתשלומי נזק הילכך הא דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם דבר כשר ואחד לשם הרים שחיטתו פסולה ופרישה דאי אמר לגדא דהר זבחי מתים נמי הויא ואסורה בהנאה והא דתנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב לשלם דאלמא אהנו מעשיו כלהו דוקא בדאית ליה שותפות בהו והיכא דלית ליה בה שותפות לא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא חזו לשחיטה והוה ליה כנוחר ובגמרא נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לאו הכי אמרינן לצעורי חבריה קא מיכוין ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן ואפילו הכי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפילו הכי איכא דפליג בההיא ואמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכלאים לא מתסרי לעולם אלא בדניחא ליה וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעינן.
עוד כתב בהא דתנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ודייקינן עלה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין לשחיטה לא לחתיכה כלל ואפילו מיד שוטה וחרש דלא הוי בן דעת דלא בעינן כונה לשחיטה חולין הוא וכתב דהיכא דנפלה מידו הרי זה כהפילה הוא כי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה שהוא חייב וכי היכי דאמרינן בפרק השוחט בנדה שנאנסה וטבלה ומוקמינן לה בנפלה מן הגשר וטבלה דמהניא לה טבילה לר' נתן דלא בעי כונה בחולין דכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמי ע"כ ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם גבי טבילת נדה נמי למאן דאמר דלא בעינן בחולין כונה כלל ובעלה חולין הוא בכלהו גווני מהניא והוא דטבלה אבל בשחיטה אע"ג דלא בעי בה כונה כלל ואפילו לחתיכה הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל ולא מהניא כלל ודבר ברור הוא ותו לא מידי.
השער השני
פסקה א
במה שוחט: כתוב שם תנן בפרק קמא דחולין בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין ופירש מגל קציר יש בו פגימות וכולן מסוכסכת ונוטות לצד אחד ואעפ"כ אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה מפני שחוששין מתוך שפגימותיה מרובות שמא השיב ידו מעט ופגעו הסימנין בפגימות ונקרעו המגירה פגימותיה זקופות ויש להן שתי מורשות ובין הוליך ולא הביא ובין הביא ולא הוליך אי אפשר שלא פגעו הסימנין באחת מן המורשות ונקרעו ואפילו אין שם אלא פגימה אחת כיוצא בזו שחיטתו פסולה. דתנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגרה כלומר ואפילו כולן מסוכסכות ושאין בה אלא פגימה אחד אוגרת פסולה מסוכסת כשרה היכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת ופריך מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש בתרא בזע מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע ופריק בדקימא ארישא דסכינא סוף סוף כי אזלא מיחלשא כי אתיא בזע בשהוליך ולא הביא ודקדק בשמועה זו הרבה והעלה בפירוש דמסוכסכת אין לה אלא מורשא אחת ואינה זקופה אלא מוטה ואינה נרגשת אלא מצד אחד או בהולכה או בהובאה וכל זמן ששחט מאותו צד שאינה נרגשת בו בהולכה או בהובאה בלבד שחיטתו כשרה ואפילו עומדת הפגומה באמצע הסכין ופירש דקימא ארישא דסכינא שהפגימה כלפי ראש הסכין ומורשא שוכבת ומוטה כלפי קתו זהו פירושה ואם הוא כן באמת לשון מחודש הוא ורחוק מאד וע"כ תורף דבריו. ואני אומר שזה הפירוש אי אפשר להתקיים מהא דאמרינן בגמרא השוחט במגל קציר דרך הולכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואמרינן עלה אמר ר' יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה ודאיק לה מדקתני וב"ה מכשירין ולא קתני מתירין ולא קמה לן האי אוקמתא אלא מכשירין ומתירין חדא מלתא היא ואם איתא אמאי לא מייתינן ליה לרבי יוחנן ראיה מהא דתניא סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגורה ופירש החכם ואפילו כלן מסוכסכות והכי ודאי קושטא דמלתא מדמפרשינן גבי פגומה אחת בין אוגרת ומסוכסכת אלמא בפגימות הרבה ליכא הפרשא כלל אלא בין באוגרות בין במסוכסכות שחיטתו פסולה ומתניתא מסתמא ודאי ב"ה היא אלא ודאי אין פירוש מסוכסכת כמו שכתב אלא עיקר הפירוש דאוגרת יש לה שתי מורשות ומסוכסכת מורשה אחת וכאן וכאן זקופות הן ונרגשות משני צדדין בין בהולכה בין בהובאה ופסלו באוגרת והכשירו במסוכסכת בשהוליך ולא הביא וקימא ארישא דסכינא לפי שאין כח במורשא אחת לנקוב אלא להחליש ואפילו בבא לשחוט סימנין גרידי שאין עליהם עור ולא בשר ולא התירו אוגרת לעולם שלא רצו להתיר אלא מה שאפשר להתיר בשוחט סימני גרידי ומ"מ אף מסוכסכת פסולה במוצא חצי קנה פגום ובא לגמרו דהשתא האי מורשא בזעא אלא דהא לא שכיחא כלל אי נמי אפשר שאף בזו לא התירו בשוחט סימנין גרידי שאין עליהם עור ולא בשר ובאוגרת מורשא קמא מחלשת עור הבהמה והבשר והשני קורע הסימן מכל מקום פירוש ראשון במסוכסכת אי אפשר והא דאמרינן בגמרא אמר ליה רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרב מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשרה לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא פירוש ובדקימא ארישא דסכינא כדאיתא לעיל מינה ואדלעיל מינה סמיך והכי קאמר כאן שהוליך ולא הביא וכדאמרן לעיל והכי אורחא דגמרא.
פסקה ב
עוד כתב החכם בענין תלוש ולבסוף חברו ובטלו דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו כלומר ובטלו לענין ע"א כתלוש דמי לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה על הכותל וכו' ומוקים לה כתנאי ובעי רבא תלוש ולבסוף חברו כלומר ובטלו מאי לענין שחיטה מאי ומייתינן עלה ממתני' דלעיל השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עומד מאליו ושחט בה שחיטתו פסולה ומייתי מסיפא דהא דתני דצור יוצא מן הכותל ושחט בה שחיטתו פסולה ודחינן לה בכותל מערה והוי מחובר מעיקרו דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו פירוש ולמאן דמייתו מינה ראיה מעיקרא לפסול סבר דהיינו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו ורישא דמכשר במחובר לקרקע ובסכין נעוצה בכותל בשלא בבטלו וקבליה האי מקשה להאי פירוקא משום דיוקא דדמיא לקנה עומד מאליו והדר מייתי ממציעתא דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה וקסבר דכיון דסיפא במחובר מעיקרו הא אתיא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו ואמר שאני סכין דלא מבטל ליה כלומר דאע"ג דבטליה לא חשיב בטול והדר מייתי ליה מרישא דתני השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה פירוש ואליבא דמאן דמייתי לה תנא סיפא לגלויי רישא דאפילו בשבטלה כשרה ואמרינן דילמא פרושי קא מפרש פירוש ואי לאו רישא אמינא דנעץ סכין בשלא בטלו והשתא מלישנא יתירא אמרינן דאפילו בשבטלו משום דלא חשיב בטול וכן כל כיוצא בזה ולא אפשיטא ההיא דרבא וכתב החכם דכיון דאיתוקמא מתניתין דהשוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה בתלוש ולבסוף חברו ומתניתין סתמא קתני ולא מפרש אי בשלא בטלו או בשבטלו עדיפא לן למנקט אוקמתא דמתניתין כפשטא ומחוורתא מסתמא דלא שנא הכי ולא שנא הכי ובכולהו לכתחילה אסור ובדיעבד כשר ולאו למנקט ספיקי דרבא ולדחוקי מתניתין בתלוש ולבסוף חיברו ולא בטלו הלכך בכולהו כשרה בדיעבד ע"כ ואני אומר דברים אלו פלא ואין האזן יכולה לשמען מילתא דמיבעיא ליה לרבא במילתא דאיסורא ושקלינן וטרינן עלה בגמרא ולא אפשיטא להו אנן אמרינן דקיימינן עלה.
עוד כתב שנראין דברי האומר בגמרא דאיפשיטא בעיין מדתניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה והשוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה ולא כדברי הדוחה שאמר דפרושי קא מפרש דאם כן כשרה כשרה למה לי ע"כ. ואני אומר אכשור דרי בעלי הגמרא קבליה ולא קשיא להו ואנן גמרינן טפי ומכרעינן בה אלו דברים שאינן ודברים בטלים אבל אני אומר דהלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא משום דלפום מאי דאתמר בגמרא בעייא דרבא לפום סבריה דהכי אמרה מעיקרא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א כתלוש דמי לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה על הכותל וכו'. לענין שחיטה וכו' ואשתכח השתא דבעייא דרבא משום דאשכח פלוגתא בעלמא בדין תלוש ולבסוף חיברו וביטלו אבל רב פפא מוקים לה בגמרא לההיא דהכופה קערה על הכותל כולה בחד תנא ופריק לה שפיר ולמימרא דסבירא ליה להאי תנא דלהכשר זרעים נמי כתלוש דמי ורבא כל עיקר לא אוקמה כתנאי אלא משום דקשיא ליה רישא אסיפא כדאיתא בגמרא. ואי הוה שמיע ליה לרבא דרב פפא הדר ביה דודאי עדיפא לן לאוקמוה כחד תנא ורב פפא נמי לרבא בתרא הוא הילכך כיון דלענין ע"א אשכחן דהוי כתלוש ולענין הכשר זרעים נמי כתלוש לענין שחיטה נמי כתלוש הוי דהא כל עיקר דלא איבעיא לן מעיקרא אלא משום דסברי' דתיהוי כפלוגתא אבל השתא לר"פ הא לא אשכחן דליהוי לשום דבר כמחובר אלא כתלוש ולענין שחיטה נמי דיניה כתלוש ואלו דברים על אדני פז מיוסדים. ואעפ"כ להלכה אני דן ולא למעשה.
עוד כתב בשיעור פגימת סכין הא דאמר בפ"ק דחולין דאמר רב חמא בר רב קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אזן בבכור פגימת מום בקדשים ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי כלומר ריש לקיש לא איירי בחולין ולהכי לא חשיב בדיקת סכין וכלן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. וכתב יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא דאמר דפגימת סכין כדי חגירת צפורן כשאר פגימות אלו מדלא קאמר דפגימת סכין לית ליה וכתב ואין זה מחוור דהא בעא מניה רב אחא מרב אשי דמיא לסאסא מאי ודמיא לסאסא אינה חוגרת אפילו חוט השערה ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה ותו דהא בגמרא אמרי במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא במיא רב אחא בר יעקב בחוט השערה רב ששת ארישא דלישניה וכל הני ודאי לכאורה לית להו דרב חסדא וכיון דכן קיימא לן דפגימת סכין בכל שהוא ומיהו לאו דוקא כל שהוא אלא אוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה ומאי דדייקי מדלא קאמר ואידך פגימת סכין לית ליה לאו דיקיתא היא דלא מיתריץ בהכי דמכל מקום ה"ל למחשבה בהדי פגימות אע"ג דלאו בחד שיעורא ולהכי עדיפא ליה למימר ואידך בחולין לא מיירי ע"כ וזה אינו נכון ומאן דדאיק דהלכתא כרב חסדא מדאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי ולא אמר פגימת סכין לית ליה שפיר קא דאיק דודאי אם איתא הכי הוה ליה למימר דריש לקיש לא אמרה לשמעתיה כל עיקר אלא משום מאי דמסיים בה וכולן פגימתן כפגימת המזבח ולאו לאשמועינן מנינא בפגימות אלא ודאי עיקר שמעתיה לאשמועינן פגימות דחד שיעורא והיינו בלחוד מאי דמחדית בה והא אתא לאשמועינן ואם איתא דלית להו האי שיעורא בפגימת סכין ודאי לא הוה להו למחשבה בהדייהו אלא ודאי הדבר ברור דכלהו מודו דרב חסדא ומאי דמייתי ראיה מדאמר בנהרדעא בדקי לה במיא ובמערבא בשמשא ורב אחא בחוט השערה ור' ששת בלישניה למימרא דלא סבירא להו דרב חסדא לאו ראיה היא כלל דלא משכחת בחד מיניהו לישנא דאצרכתא דלא אמרינן במערבא מצרכי בדיקה הכי ולא בחד מינייהו ולא אמרינן אלא דהני בדקי הכי והני הכי וכולי האי לחזר אחר סכין יפה אבל לעכב אין לנו אלא כדי שתחגור בה צפורן האי לישנא אינו מלשון חגורה כמו שסבור החכם אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותיהם כלומר שתרגיש בה הצפורן שאלו כדבריו היה לו לומר כדי שתחגור הצפורן שהפגימה היא החוגרת ורב אדא דבעי דמיא לסאסא מאי ענין אחר הוא דדמיא לסאסא ודאי מרגשת בה צפורן ואעפי"כ כשירה שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט אחד ואותו חוט מסכסך בבשר האדם ודומה לראשי השבלים והוא מלשון שאמרו כי סאסא לשבלתא ולפעמים מסתלק מן הסכין ועליו שאלו והשיבו שהוא כשר שאינן פגימות אלא שמתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסכך כך. ולא משכחת לישנא דאצרכתא אלא בדרב אשי דאמר צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא ובודאי אבשרא היא בדיקה יפה מטופרא אלא דבשרא הוא לחזר אחר בדיקה יפה וטופרא הוא לעכב והוא כדי חגירת צפורן וזה דבר ברור ותמה אני על זה החכם היאך לא כתב דצפורן תלושה שוחטין בה וצור תלושה וזכוכית ושן תלושה אבל לא בשתים מפני הפרש שביניהן ואותו הפרש חונק וטעמא דמפני שהן חונקין אשנים בלחוד איתמר.
גרסינן בפרק קמא דחולין אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס ואי עביד הכי ודאי לאסור בדיעבד איירי דאפילו בסכין למעלה וצואר בהמה למטה לא שרינן לכתחילה וכתב זה המחבר כיון דבדיעבד איירינן הוה ליה למימר שמא דרס ומדלא קאמר הכי וקאמר שמא ידרוס שמעינן מינה דאפילו באומר בריא לי שלא דרסתי אסורה שאם אתה מתירו שמא ידרוס באחרות ולאו אדעתיה ע"כ. ואינו נכון דכיון דהיא גופא לא שריא אלא בדיעבד ומעשה זה אסור לעשותו לכתחילה ודאי לא שייך למגזר ואי אמר בריא לי שלא דרסתי ודאי שחיטתו כשרה דלא אסרינן אלא בסתמא והאי דאמר שמא ידרוס ולא אמר שמא דרס משום דהא מילתא דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא דר' ור' חייא ור' חייא מכשר אפילו לכתחילה ורבי חייא חביביה דרב ורביה הוה ולא מעייל רב נפשיה בפלוגתא ולא נחית להכי אלא לומר דצואר בהמה למעלה חיישינן לדריסה והא דרב לאו אהא איתמרא אלא בעלמא ודכוותה טובא בגמרא ומיהו מדמסדרינן לה אהא דנעץ סכין בכותל ושחט בה דהויא דיעבד נקטינן מיניה אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דחיישינן שמא דרס ולאו אדעתיה אבל ודאי היכא דאמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו כשרה.
סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והלכתא בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך ולעיל מינה אמרינן השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח ואמרינן עלה דכולי עלמא בית השחיטה רותח מאן דאמר קולף שפיר מאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי כלומר אפילו שמנונית בהאי רתיחה זוטרתי דידהו דדמא ודאי מפשט פשיטא לן דלא בלעי כלל אלא אפילו שמנונית קא אמרינן איכא דאמרי דכולי עלמא בית השחיטה צונן ומאן דאמר מדיח שפיר ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלעי פירוש ההיא רתיחה פורתא דידהו בלעי דצונן דעלמא לא בלע כלל אפילו אגב דוחקא והכא איכא למידק טובא שוחט בסכין של נכרים מאי טעמא אסרינן כלל והא קיימא לן ודאי דסתם כליהן של נכרים בחזקת שאינן בני יומן ואי פלטי מידי הוה ליה נותן טעם לפגם כדמוכח בעבודת אלילים בכמה שמעתתא ואיכא למימר הני מילי בשאר כלים שאין דרך להשתמש בהן אלא אחר הדחה אבל סכין אין מדיחין אותו אחר תשמישו ונשאר טיחה על פניו ודבר שהוא בעין אינו נפגם כשאינו בן יומו ולזו חששו התם בעבודת אלילים גבי קורט של חלתית דאסרינן משום דמפסקי לה בסכינה דארמאי כלומר דאית בהו טיחה וחלתיתא בלעא אגב חורפא דאית בה ואע"ג דלאו אורחיה דחלתיתא בשמנינות לא תחשביה בהכי לשמנינות בהדה לנותן טעם לפגם אלא נותן טעם לשבח שממתק קצת וממעיט אותו חריפות שבה והיינו דאמר עלה בע"א ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור. תו איכא למידק דודאי קיימא לן כרב באיסורי וכיון דכן בשוחט בסכין של נכרים בעינן קליפה דנחשביה לבית השחיטה כרותח דבלעה אגב דוחקא דסכינא וכיון דכן בשוחט את הטרפה היכי פסקינן דסגי ליה לסכין בהדחה או לכפורה בבליתא דפרסא תו קשיא הכא מההיא דאמר רב נחמן בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה הרי שאמר דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ולא סגי ליה בהדחה דבצונן הוא דפליגי בענין הדחה אבל רותח דכולי עלמא לא סגי ליה בהדחה אלמא דבית השחיטה מרתח רתח ונאסר הסכין מחמת בליעת דם שבלעו ואם יאכל בה רותח יפלוט עכשיו ופירש המחבר דודאי בית השחיטה דינה כצונן שאותו חום מועט שבו אינו חשוב ומיהו מהני להבליע הסכין בהדי דוחקא דסכינא ומהני נמי דבלע בית השחיטה מטיחה שעל פני הסכין אבל אין בו כח להפליט מה שנבלע בסכין הילכך ההיא דרב נחמן דבפרק כל הבשר אתיא שפיר דסכין ששחט בה הרי היא בלועה מן הדם ואסור לאכול בה רותח דרותח מפליט הסכין וכן הא דאמר רב בשוחט בסכין של נכרים קולף לפי שבלעה בית השחיטה מטיח איסור וסכין ששחט בה טריפה מדיחה ודיו בכך שאין כח בבית השחיטה להפליט מה שנבלע בסכין ע"כ. ואינו נכון כלל ואין בידינו שיעור זה לומר שיהיה בית השחיטה מבליע סכין שהוא דבר קשה ולא יהא מפליטו ותסמוך על זה להקל וכלל גדול בידינו כבולעו כך פלטו. וההיא דרב נחמן דכל הבשר אטעיתיה אבל אני אפרש דודאי אין כח בבית השחיטה לא להבליע דבר קשה ולא להפליט דבר קשה ועל זה הסכימו ופסקו והלכתא בצונן אלא שעל ידי קצת חום מועט שבו הוא בולע מן המוכן והיינו טויחה שעל פני הסכין וכן הדין לכל דבר חריף כגון צנון ובצל וכיוצא בהן אין מבליעין דבר קשה ואין מפליטין אבל בולעין מן המוכן והיינו דאמרינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח לפיכך השוחט בסכין של נכרים צריך קליפה מפני שבית השחיטה בלעה מטיחה שבו ולהכשירה לשחוט בה דיה בהדחה כסכין ששחט בה טרפה וההיא דרב נחמן דבפרק כל הבשר מלתא אחריתי היא ולאו אסכין מהדרין כלל בענין הדחה והכי גרסינן התם סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה והכי פירושו סכין ששחט בה ולא הודחה אסור לאכול בה רותח כלומר לחתוך בה רותח מפני טיחת דם שבה ואם חתך בה רותח לאחר שניטל מן האור בעי נטילת מקום או קליפה לפי שהדם מתלחלח ונבלע ואפשר שנבלע יותר מדבר אחר להצריכו נטילת מקום ומכל מקום בהכי סגי לכל רותח כדמוכח בפסח שני אבל אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה פירוש לאו אסכין מהדרינן אלא לאותו צונן שחתך דאמרי לה בעי הדחה כלומר לאותו צונן כדין כל צונן ואמרי לה לא בעי הדחה כלומר לאותו צונן שחתך בו משום דלא דמי לשאר צונן דעלמא משום דבעלמא איכא טיחה כל דהו במה שנגע אבל הכא גבי דם לאחר שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל אבל מכל מקום לכתחילה כשבא לחתוך בו צריך הדחה הסכין ובהכי סגי ליה אפילו לחתוך בה רותח שאין בית השחיטה מבליע הסכין כדפרישית הילכך מותר לשחוט בסכין של נכרים לאחר שהודחה שאין בית השחיטה מבליע דבר קשה ולא מפליט דבר קשה ולא שנא סכין של נכרים מסכין ששחט בה טריפה בהכשרן כלל לענין להתיר תשמישן לשחוט בהן שאין בהן שום הפרש בעולם בשום דבר בהכשר כלים בין נשתמש בהן איסור לשעה לנשתמש בהן איסור כמה זמנים אין בזה שום הפרש בעולם אלא לענין ניצוצות שמי שנשתמש בו איסור הרבה פעמים על ידי רותח צריך גדנפא בהכשרו בהגעלה משום ניצוצות שניתזו על שפתו ונשתמש בו פעם אחת אינו צריך כדאיתא בע"א בסופו במאי דאמרו כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ולא חששו לניצוצות דלניצוצות דחד שעתא לא חיישינן דמסתבר דלא שני לן בהא בין בלע איסור להיכא דלא בלע אלא היתר אבל מכל מקום בגופו של הכשר אין לנו שום הפרש בעולם ולא כמו שפירש זה שנשתמש בו איסור לשעה לנשתמש בו זמן מרובה ואינו אלא כאן וכאן חפין איתן יפה יפה עד שרואין אותן שהן נקיים ולא אמרו הדחה אלא לאפוקי הגעלה אבל ודאי צריך לחוף אותן יפה וראיה לדבר מה שאמרו בע"א שצריך לנועצה עשרה פעמים בקרקע קשה להכשירה בצונן ואלו הדחה כפשטה הדחה בעלמא למה לי כולי האי אלא ודאי הדחה דקאמרי לאפוקי מחמין וכל ניקוי בצונן מיקרי הדחה אבל צריך לחוף יפה וכן נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה בסכין שאין בו גומות הוא הכשר יפה לענין צונן.
עוד כתב זה המחבר הכשר שיפה בסכין עם הכשר נעיצה ואינו נכון דהכשר נעיצה נאמר בגמרא ופירשוה לעין צונן ושיפה נשנית בע"א במשנתנו הסכין שפה והיא טהורה וסתמא קתני תקנתא לסכין ולא משמע לצונן בלחוד אלא הכשר גמור הוא לסכין בלחוד ואפילו בחמין ושיפה בסכין קליפה בברזל וקים להו לרבנן שאין דבר נבלע בכלי ברזל כל שאין משתמשין בו על ידי האור יותר מכדי קליפה ולהכי סגי בשיפה בסכין שאין בו גומות ודוקא לענין גוף הסכין ולא לענין קתו.
פסקה ג
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה אימר בעצם נפגמה פירוש הא מלתא פשיטא לדרב הונא וכו' ואינו נכון דהא ברירנא דכי אמרינן בגמרא דלא שיבר בה עצמות פירושא דמילתא שאין ידוע לו דשיבר בה עצמות כלל ואפילו עצם דמפרקת וכדפרישנא ואוכחנא ובהא הוא דאפליגי רב הונא ורב חסדא וכיון דכן בהא הוא דאמרינן דלית הלכתא כרב חסדא אלא כרב הונא וכדאמרן והלכתא כרב הונא בשלא שיבר הא כל היכא דמפקא מהא הלכתא כרב חסדא ושיבר בה עצמות מיקרי דאי לא תימא הכי אלא דעצם דמפרקת לא מיקרי שבר בה עצמות אם כן איכא חדא דלא איירי בה גמרא ולא פסק בה מידי והיינו נגע בעצם דמפרקת דהא אמר דשיבר בה עצמות דוקא עצמות אחרים ואוכחנא בהדיא לעיל דלא שבר בה עצמות בעי למימר דלא ידיע דנגע אפילו בעצם דמפרקת ואם כן נגע בעצם דמפרקת לא איירי בה כלל והא לא אפשר אלא ודאי כל היכא דנגע במפרקת דינו כשיבר עצמות ומיהו מסתברא דדוקא בשעשה רושם בעצם והא קרינן שבר ובהא פסקינן כרב חסדא אבל נגע בלא רושם לא ברירא מלתא ובהא נקטינן לחומרא למימר דאי שחט ב' וג' בהמות ונגע בעצם דמפרקת דראשונה ולא עשה בו רושם שמא דינו כשבר עצמות ויצאה סכין מחזקתה ואם לא בדק סכין אחריה אסורות אותן ששחט אחר כך ואם נגע עצם דמפרקת דבתרייתא לא עשה בה רושם חוששין להחמיר שמא אין דינו כשיבר עצמות ואם בדק הסכין לאחר כולן ונמצאת פגומה כלן אסורות מספק אבל נגע בעצם דמפרקת ועשה בו רושם דבר פשוט הוא שדינו כשיבר בו עצמות בין להקל בין להחמיר ומיהו ע"כ לא שקלינן וטרינן אלא בנמצא פגום אבל כל היכא דלא בדק ולא נגע בעצם דמפרקת אפילו הן אלף כלן כשרות דמעמידין הסכין על חזקתו עד שיודע שנפגמה וכל אלו דברים ברורים ותו לא מידי.
השער הרביעי
פסקה א
באיזה זמן שוחט: השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטת כשרה. ומקשו בה והלא מומר לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו אסורה וכתב המחבר בשם התוספות שאין שחיטתו אסורה אלא מראשונה ואילך אבל ראשונה שנעשה בה מומר אינה נאסרת והראיה מהא דתנן בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"א ר' שמעון פוטר דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וחכמים מחייבין דסברי דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואוקימנא בשוחט ראשון לשלחנו ושני לע"א וחייב כל היכא דלא אתרו ביה אלא למלקות וכי אסרו ביה נמי למיתה לא מפטר אלא משום דקים ליה בדרבה מיניה הא לאו הכי חייב ואע"ג דמומר לע"א ולפום הא באידך דאמרינן בגמרא דמוקמינן לה בראשון לע"א ושני לשלחנו אתיא בתרי גברי דבחד גברא לא אפשר שכבר נעשה מומר בשחיטת השני ולא הויא שחיטה כלל ע"כ. ואינו נכון שפסלו ופסול שחיטתו באין כאחד ולאלתר ודאי פסולה שחיטתו אבל ההיא כבר תרגמה מורי רבנו משה ז"ל דישראל מומר לע"א אין שחיטתו נבלה דמכל מקום ישראל הוא ולא אמרינן נבלה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהניא ההיא בשחיטה לטהרה מידי נבלה דינא הוא דמיחייב באותו ואת בנו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מידי דהוה אשור הנסקל דמחויב באותו ואת בנו ואם תאמר משנתינו מיירי בצנעה ובהא שחיטתו כשרה.
עוד כתב בהא דאמרינן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ופירוש בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום אבל למוצאי שבת שריא וכתב בשם הרב רבו ז"ל דאינו צריך לשהות לערב בכדי שיעשו שלא נאמרו דברים אלא במלאכה שנעשית על ידי נכרי כגון נכרי שהביא דורון לישראל ויש במינו במחובר שהדבר קל בעיני ישראל ויאמר לו לתלוש וכן באשה שמלאו קדרה תרמוסין מערב שבת שאסרה עליה בשבת ולערב בכדי שיעשו לפי שהוא קל בעיניה אבל עושה מלאכה בשבת בין שוגג בין מזיד הא מלתא חמירא היא לישראל ולא גזרינן עלה למוצאי שבת ע"כ. אבל מורי רבינו משה ז"ל לא אמר כן אלא כל מקום שהוא אסור מחמת מעשה איסור שנעשה בו ואי אפשר שיגיע לו אלא על ידי מעשה איסור כיון שאסור לו לבו ביום אף לערב אסור בכדי שיעשו שאם אי אתה אומר כן נמצא זה נהנה ממעשה שבת ואיסור זה בכלל איסור היום שאין זה איסור מחידש אלא בכלל איסור היום שכיון שראוי שיאסור לבו ביום שלא יהנה ממעשה זה ואין בכלל זה מבשל לחולה בשבת לפי שנעשה מעשה זה בהיתר גמור. ויש אומרים שאף איסור הבאת תחומין אינו בכלל זה כיון שלא אסרו אלא לאותו ישראל הבא בשבילו שדברים אלו לא נעשה בהם מעשה איסור בגופן ואפילו לישראל שבאו בשבילו פעמים שאפשר לו ליהנות מהן בהיתר כגון שהן במקום שאפשר לו על ידי עירוב וכן אין איסור תחומין דבר השוה לזה חוץ לתחום ולזה תוך התחום ולפיכך אפשר שיהא מותר לערב מיד אף לזה שנאסרו לבו ביום אלא אם כן במביא במצותו דהתם החמירו לו ואסור לו אפילו לערב בכדי שיעשו כדמוכח בשבת גבי נכרי שהביא חלילין נמצא שבדברים החמורין החמירו יותר. ושיטה זו יותר נכונה וכן דעת גדולי המורים.
עוד בהא דאמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וכתב המחבר יש מי שפירש אפילו בחולה שחלה בו ביום דמשום מוקצה ליכא דקיימא לן בשבת כר' שמעון דלית ליה מוקצה כדאיתא בריש פרקא קמא דביצה ויש מי שפירש דבמוקצה דבעלי חיים שנשחטו מודה ר' שמעון שאין אדם מצפה אימתי תשחט בהמתו והכריע זה המחבר כדברי האומר דר' שמעון לית ליה מוקצה כלל וכמאן דאמר ביום טוב דחלוק היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו וכיון דכן הוא הדין בנשחטו דכיון דמודית במתו הוו להו מוכנין לכלבים ולר' שמעון דלית ליה מוקצה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ע"כ. ודברים אלו אינן כלל ומה שאמר דר' שמעון דלית ליה מוקצה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם הא בורכא דבהא אפילו רבי יהודה דאית ליה מוקצה מודה בה כדאיתא בהדיא בריש מסכתא דביצה אבל ר' שמעון אפילו במוכן לאדם סבר דהוי מוכן לכלבים אלא הכא ליתא להא ולא להא דודאי מודה ר' שמעון בבעלי חיים שנשחטו דלא גרעו מכוס קערה ועששית דמודה בהו ר' שמעון לפי שהיתה גדולה מהם הרבה ורחוקה מהן מאד ולא אמרו מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם במידי דמחוסר מעשה בידי אדם במאי דלא עביד דאתי כגון שחיטה בעלי חיים בשבת שאין לך ענין רחוק ממנו ובר מן דין שאין הלכה כר' שמעון במוקצה מחמת איסור ובשלהי שבת אפליגי רב אחא ורבינא חד אמר בכל שבת הלכה כר' שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש בר ממוקצה מחמת איסור ובודאי האי לישנא דאמרינן במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר' שמעון בר ממוקצה מחמת איסור מוכח דכולי עלמא מודו במוקצה מחמת איסור ומאן דאמר מחמת מיאוס כ"ש מחמת איסור דרחיק טפי דאי לא הל"ל וחד אמר בכל השבת הלכה כר' שמעון בר ממוקצה מחמת איסור מאי האי לישנא דאמר מחמת מיאוס נמי הלכה כר' שמעון אלא דבמוקצה מחמת איסור כולי עלמא מודו ומר מפיק לבר מהלכתא מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור ומר לא מפיק אלא מוקצה מחמת איסור ולכולי עלמא במוקצה מחמת איסור לית הלכתא כר' שמעון ור' יוחנן נמי במוקצה מחמת איסור סבירא ליה כר' יהודה ובשאר מוקצה כר' שמעון ורבא נמי הכי סבירא ליה דאמר בשמעתין בהדיא פעמים שהשוחט מותר בשהיה לו חולה מבעוד יום אלא ודאי במוקצה מחמת איסור לית הלכתא כר' שמעון אלא כר' יהודה וכן דעת גדולי המחברים ומהם רבנו אלפסי ואדוני זקני הרב ר' זרחיה הלוי ומורי רבנו משה ז"ל.
השער החמישי
פסקה א
בכיסוי הדם כתב שחט ולא נתן עפר למטה גורר ומכסהו דתנן דם שעל הסכין חייב לכסות ופרישנא בשמעתא קמייתא דכסוי הדם דגריר ליה ומכסי ליה ע"כ ואינו נכון שלא נאמרו דברים אלא בדם שעל הסכין דלא סגיא ליה בלא גרירה דלא חשיב כסוי בעדו בסכין משום דסופו לינטל משם אבל בדם הניתז לא בעי גרירה וליכא למיתי עלה מדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וראוי לבילה הוה כשניתז וכדיעבד חשיב כל היכא דבעי גרירה תדע דתני ר' יוחנן אומר שחט בהמה ואחר כך שחט חיה כלומר ואפילו לאחר שקרש דם בהמה חייב לכסות ואע"ג דליכא עפר למטה אלא כיון דהוה ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.
עוד כתב השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן וכו' והיה לו לכתוב דאסור לאכלן כשהן שלמים בין בקדרה בין בצלי אלא אם כן חותך אחר ומנתחן אבר אבר ושמא סמך לו במה שכתב בזה בענין ורידין ואע"פ כן לא היה לו לסתמה בזה בלא שום רמז.
עוד כתב השוחט לחולה בשבת אף על פי ששחט ברשות ויש לו דקר נעוץ לא יכסה וכו' ואיני מבין דבריו אם רצה לומר שאין לו לכסות כלל ואפילו בעפר מוכן לכל צרכיו משום היכירא שיום זה אסור לשחוט וזה כדעת מקצת גדולי המחברים ז"ל והוא שלא כדעתי דודאי מסתבר לי דבעפר מוכן גמור מותר לו לכסות וכן בכוי. וכן כתבתי ביום טוב בס"ד או אם רוצה לומר בדקר נעוץ דוקא דאיכא קצת איסורא משום גומא ובהא אסור לו לכסות בשוחט בשבת וכן בכוי ביום טוב הא שוחט חיה ביום טוב מותר בדקר נעוץ אבל בעפר מוכן גמור בין בזה ובין בזה לעולם מותר וכן דעתי.
עוד כתב חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינם לבין עצמם פטורין מלכסות מפני שרוב מעשיהן מקולקלין וכו' עד וקיימא לן כר' מאיר הרי שזה החכם קובע דבריו בטעמו של ר' מאיר הואיל ורוב מעשיהם מקולקלין כפשט הגמרא וטעות הוא משום דקשיא היכי שרי רבי מאיר משום רובא איסורא לשחוט אחריהן דהא ר' מאיר חייש למיעוטא בכל דוכתא לחומרא אלא טעמא דר' מאיר משום דאיכא חזקה בהדי רובא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכיון דאיכא רובא וחזקה משוינן לה כודאי ואהא פרכינן בגמרא דכיון דאיכא חזקה תסגי בהדי מיעוטא ולא בעינן רובא דאשכחן לרבי מאיר דכי האי גונא משוי לה כודאי גבי טומאה ומהדרינן דאיסורא שאני ואפילו היכא דאיכא בהא רובא וחזקה חיישי רבנן כיון דליכא פסידא וטירחא דמאי פסידא איכא אי מכסה אי נמי ממנע ולא שחיט אותו ואת בנו וליכא למימר דרבנן לא מודו ברוב מעשיהן מקולקלין מדלא אמרינן א"ר אמי קסבר ר' מאיר רוב מעשיהן מקולקלין אלא להדיא אמרינן הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין אלמא בהאי כולי עלמא מודו ומלתא פשיטא היא ודאי לכולי עלמא בחרש שוטה וקטן דרוב מעשיהן מקולקלין דבריש מכלתין סתים לן תנא הכי דתנא שמא יקלקלו את שחיטתן ואפילו הכי אמרינן עלה בשלמא רבנן לחומרא למימרא דמכסי ואסרי לשחוט אחריהם משום דליכא פסידא ובכי האי גונא מחמרינן ומאי דאמרינן מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה ודאית לאו דוקא אלא כלומר עושה היה רבי מאיר שחיטתן נבלה ודאית לכל דבר ואין ראוי להחמיר בכך כלל ובהא פסקינן הלכה כרבי מאיר ודלא כרבנן דכיון דאיכא רובא וחזקה בודאי משוינן לה ולא חיישינן ובהא פסקינן הלכה כיחידאה ודלא כרבים ועכשיו נתבררו הדברים.
עוד יש שגגה בדבריו במה שכתב דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינם לבין עצמם פטורין מלכסות דרוב מעשיהן מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן ושחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה בכסוי דתנן חרש שוטה וקטן וכו' כדאיתא לעיל וזו ודאי שגגה במה שכתב דלענין כיסוי שחיטה זו שחיטה שאינה ראוי ולא שמה שחיטה לענין כסוי דלא מקריא שחיטה שאינה ראויה אלא כשהיא ראויה בעצמה ודבר אחר גורם לה למפסל אבל שחיטה זו אינה שחיטה כלל אלא הרי הוא כנוחר ומעקר ודינה בכל מקום כנבלה ואף לענין אותו ואת בנו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מותר לשחוט אחריה שזו כנפסלה היא בשחיטה דהויא נבלה ואף הוא כתב כן למעלה שלענין אותו ואת בנו מותר לשחוט אחריהם אלא ודאי כי נאים ושכיב אמרה. בענין במה מכסין הרבה לכתוב והעיקר כאותו לשון שכתב דמגדל צמחים וזורעין בו ומצמיח חדא מלתא היא וכל שזורעין בו ומצמיח עפר חשיב וכל שנקרא בפירוש עפר אע"פ שאין זורעין בו ומצמיח מכסין בו כגון זהב ואפר שהכתוב קראן עפר ולענין כסוי אמר הכתוב בעפר ומה שאמרו היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות ההיא במדבר שאין בו עפר אבל לא נתכוונו דבריו במה שאמר דכל דבר שזורעין בו ומצמיח אעפ"י שלא נקרא עפר מכסין בו וזה אינו שכל דבר שזורעין בו ומצמיח עליו אנו דנין שהוא חשוב עפר והוא הוא שנקרא עפר והוא עפר הכתוב בתורה וזה ברור. ובמי שהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה העיקר הוא כמו שכתב בשם הרב ר' יונה ז"ל דאין צריך לחזור ולברך ולא דמי לתפלין של יד ושל ראש דשיחה מפסקת בברכותיהם דהתם מצות חלוקות הן ובשתי מצות של שני ענינים חלוקים שהרי חלוקין הם בברכתם ולפיכך שיחה מפסקת בהם. וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות ראש השנה ומה שכתב שם הרב אלפאסי שאין מעכבות זו את זו לא שזהו עיקר הטעם אלא שאם היו מעכבות זו את זו אעפ"י שהם ענינים חלוקים היו בודאי חשובים מצוה אחת ואין שיחה מפסקת ביניהם אבל עכשיו שאין מעכבות זו את זו והם חלוקות בברכתן חשובין שתי מצות ולא כמו שבאר בדבריו בספרו זה המחבר אבל מי שבא לשחוט בהמות הרבה או עופות הרבה הרי הוא כקובע עצמו לסעודה וכאן וכאן אין שיחה מפסקת ולא עוד אלא שמותר לו להשיח לכתחילה עד שיגמור אותן שדעתו עליהן.
פסקה ב
עוד הוא אומר מורי רבנו משה ז"ל שמי שבא לשחוט בהמות או עופות הרבה ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחברו לגמור בהן לא שיהא הוא נמלך בהן שאלו לא היה חבירו שוחט הוא היה גומר אלא שאמר לו שהוא יגמור הרי זה יגמור ואינו צריך לברך וכן בביעור חמץ וכיוצא בו ויש לו ראיה לדבריו מברכת התורה קודם תקנה שהפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה ואמצעיים קורין בלא ברכה ונפטרו בברכת הראשון דקריאת התורה בצבור כחדא מצוה חשיבא ובתר תקנה דתקינו דכל חד מברך הא פרישנא התם דמשום יוצאין ונכנסין הוא. ולענין ברכת כסוי כתב בשם הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דמכסי והדר מברך ואע"ג דאמרינן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם הכא שאני משום שזו ברכה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות ואם כן כבר התחיל במצוה וא"א לה עובר לעשייתם ולפיכך תקנוה אחר כסוי שהכשר מצוה הוא ולפיכך תקנוה נמי בעל ולא תקנוה בלמד לכסות ואעפ"י שמשעה ששחט לא סגיא דלא מכסי וכן מצאתי לרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל ע"כ. ואינו נכון ולא אמרה רבנו ז"ל משום דסבירא ליה הכי אלא לפרושה למימרא דגאון ז"ל אבל איהו לא סבירא ליה הכי אלא לענין זה בלבד כלומר לענין לברך בעל ולא בלמד לפי שהכסוי תלוי בשחיטה והשחיטה רשות אם כן אף הכסוי חשוב רשות שאם אין שחיטה אין כסוי אבל לברך אחר כסוי אין לנו שמכל מקום מצוה היא בפני עצמה וברכה בפני עצמה ומטבע שלה ענין אחר ופעמים יש שחיטה בלא כסוי כגון בהמה הילכך הדרינן לכללא דקיימא לן כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכן עיקר.