בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
הבית השלישי
השער הראשון
פסקה א
בשמעתא דסימני העוף כתב המחבר דכל עשרים וארבעה עופות טמאין הכתובים בתורה כלן דורסין הן ואין בהם אלא סימן אחד של טהרה לבד מעורב שיש לו שני סימני טהרה בגופו ופרס ועזניה תרוייהו בני חד סימן נינהו אלא דחד מינייהו סימן טהרה שבו הוא אינו דורס ע"כ וזה מבואר דאינו נכון דהא תרי כללי תנן במתניתין דכל הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף טהור ואיהו גופיה כתב דכללי דמתניתין דוקא וכיון דכן שמעינן מינה דכיון דנקט תנא דמתניתין הני תלתא לסימני טהרה דהיינו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף מכלל דלא אפשר למיתב כללא דוקא בבציר מהני והשתא ודאי קשיא דהא אמרת דליכא עוף טמא אינו דורס לבד מפרס ועזניה ואינהו נמי בני חד חד א"כ לימא וכל עוף שאינו דורס ויש לו אצבע יתירה או זפק או קרקבן נקלף טהור ומכללא דמתניתין מוכח בהדיא דהא ליתה מדתנא הני דוקא ותו דמאי דאמרה בגמרא בעוף הבא בב' סימנין טהור והוא שיכיר עורב היכי דמי והני שני סימנין מאי נינהו אילימא סמני גופו ולענין דריסה היכי דמי לענין עוף זה שבא אי דריס כלל גדול שנינו כל הדורס טמא אי דלא דריס אפילו אינו מכיר עורב טהורה דהא אמר שכל שאינו דורס ויש לו סימן אחד של טהרה בגופו כשר ואין צריך לומר ב' סימנין אלא הפירוש הזה משתבש לשברי שברים והנכון דכללי דמתניתין דוקא וכל הדורס טמא אבל יש שאינו דורס ואינו טהור וכל שיש לו שלשה סימני טהרה אלו שהם אצבע יתרה וקרקבן נקלף וזפק בידוע שהוא טהור דבידוע שאינו דורס ודוקא אלו הא שלשה אחרים כגון אינו דורס בב' סימנים שבגופו איכא טהורים ואיכא טמאים מדמסיים הני תלתא והיינו עוף טהור נאכל במסורת וכולהו עופות טמאים יש להם מג' מינים אלו יש מהן שיש בהם בגופן שני סימני טהרה דורס או אינו דורס ויש מהן שאין דורסין ויש להם סימן אחד של טהרה בגופן והוא עורב ומיניו ומי שמכיר אותן עוף הבא בב' סימנין אלו טהור ויש מהן בסימן אחד של טהרה בלבד והיא פרס ועזניה ואחד מאלו סימן טהרה שלו אינו דרוס ושמנה ספיקות שאמר היה להן אצבע יתירה וזפק ונסתפקו בקליפת קרקבן בסכין שאם היתה קליפה בידוע שהם טהורין ופרטי השמועה כתובין בחדושי חולין שלי בסייעתא דמרי שמיא יתעלה. עוד אני חוזר לדקדק במה שכתב המחבר ופירש במה שאמרו בסימני טומאה דורס ואוכל ופירש המחבר דורס ואוכל כשהוא חי לפי מה שנתפרש לשון זה בארי הא אם היה דורס וממית ואוכל אין זה מסימני טומאה אלא כעין מה שנאמר בארי דורס ואוכל ולא כעין מה שנאמר בזאב דורס שפירשו בו שאינו דורס אלא טורף ואוכל ע"כ ואינו מבין דבריו שזו וזו קרויה דריסה ובכל מקום דריסה נעיצת צפרנים והטלת ארס כדאמרינן אין דריסה אלא ביד אין דריסה אלא בצפורן ותנן נמי ודרוסת הזאב ואמרינן נמי שאר עופות אית להו דריסה בדזוטרי מינייהו והזאב והארי שניהן דורסין ומטילין ארס הם שהארי דורס ואוכל כשהוא חי ולפיכך המשילו בו נותן בתו לעם הארץ שאין לו בושת פנים שמכה ובועל עד שלא יפייס והוא דורס וממית ואוכל וראיה ברורה על דברינו שהרי סימני טומאה הפכן בתורים והם סימנין לטהרה והם אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף ואינו דורס כתורים והתורים אינן דורסין כלל ואלו דברים ברורים ופשוטים שכל שנועץ צפורניו בבעלי חיים ומטיל ארס זהו דורס ופירוש אצבע יתרה נתערבבו בו רבים יש שאמרו שהוא האצבע האחרון שאינו בשורת האחרים וא"א שהרי בנשר אמרו שאין לו אצבע יתרה והוא עיקר הדורסים וגדול שבהם ועיקר הדריסה הוא באותו אצבע ויש מרבותי שפירש שכל שיש לו ארבע אצבעות זהו שיש לו אצבע יתרה לפי שיש עופות שאין להם אלא שלש ואלו אין להם אצבע יתרה ואיני נראה שהרי מרובין הם אותן שיש לה ד' אצבעות ואם כן למה נקרא שמן בעלי אצבע יתרה אדרבה האחרים היה ראוי שיקרא שמם חסרי אצבע אבל הנכון שאותה אצבע אמצעית שבאותן שלש אצבעות שלפניו היא יתרה על השתים שעמה שהוא ארוכה מהן ולפיכך הוא נקראת יתרה ויש עופות שאין להם אלא שלש אחת לאחריו ושתים לפניו ואותן שתים הם שוות אם כן איזו אצבע חסר עוף זה אות אמצעית ועל זה אמרו שאין לו אצבע יתרה כלומר אותה אצבע שהיא יתרה.
פסקה ב
גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ותניא בברייתא אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרתה ניכר ואיתמר רב הונא אמר עד שיהא ראשה ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראשו או שדרו פירוש שיהא ראשו ושדרה ניכר ומכיר בהן שהוא דג פלוני והוא טהור ודוקא כשהוא שלם סמכינן בהו אטביעות עינא הא לאו הכי לא סמכינן אטביעות עינא דראש בלחוד ולא דשדרה בלחוד. רב נחמן אמר ראשו או שדרו דאפילו במחותך סמכינן אטביעות עינא דידהו ראש בלא שדרה ושדרה בלא ראש ומיהו בעינן טביעות עינה דכל חד וחד ומותבינן עליה דרב נחמן ממתניתין דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. בשלמא לרב הונא דאמר לא סמכינן אטביעות עינא אלא בשלם אתיא שפיר מתניתין דמתניתין סימנא אפילו במחותך דליכא אלא שדרה אלא לרב נחמן קשיא דמשמע דלא סמכינן אלא אהאי ואם איתא דראש לחודיה אפשר למסמך עליה למשרייה זמנין דבלאו ההוא סימנא שרי דבראש ליכא קשקשת ומתרצינן כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים כלומר להכי תנא ההוא סימנא משום דההוא סימנא סימן מובהק ואלו בראש בלחוד זמנין דלא מישתרי בהכי דלא מינכר ליה שפיר דאיכא טהור דדמי רישיה לטמאים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה דמתניתין דהתם אתיא לאתנוחי סימנא למי שאינו בקי בהן כלל בטביעות עינא וסימני הכשר דגים אתא לאשמועינן ולא נחתא לדינא דטביעות עינא כלל אלא דעדיפא ליה לתרוצי כדתריץ ורויחא ליה הכי ופסיק רב פפא הלכתא עד שיהא ראשו ושדרו ניכר כל אחד ואחד דבעינן טביעות עינא דכולי גופה ואלו הוי ראש לחודיה או שדרה לחודה לא סמכינן אהיכירא דטביעות עינא כל היכא דליכא סימנין דקשקשת דטביעות עין דכולי גופא בעינן. ודכל אחד ואחד ולא שרינן חד בטביעות עינא דחבריה ובדברי המחבר לא נתבאר זה כראוי. ומיהו לענין צירן מותר במכיר אחד דצירן דרבנן הוא כדמוכח בהעור והרוטב והקלו בו. ולפיכך דגים מלוחין מותרין ואין חוששין להם לפום מאי דאסיקנא הכא בגמרא דצירן מותר בהיכר דג אחד אבל בטרית טרופת לא שרינן אפילו ציר דכיון דטרופה חיישינן לתערובת גופן בציר עצמו. ובדברי המחבר לא נתבאר זה כראוי.
פסקה ג
גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה אין שם מומחה אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים רב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים ופרכינן וליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת וכו' ומתרצינן בשנימוחו וקשיא אהא דהא בחולין אסיקנא עלה דהא דסימנים לאו דאורייתא ואם כן למה לי נמוחו אפילו בשלמים נמי וזה המחבר כתב דהיפרישא איכא בין ביצים לעוברי דגים דביצים דוקא סימנין לאו דאורייתא ודעת אחרת דפליגי הני שמעתא אהדדי ע"כ ולישנא קמא ליתיה דהא בירושלמי אמרו בפירוש דסימני עוברים דגים וקרבי דגים לאו דאורייתא ואף המחבר הזה הביא אותו ולישנא אחרינא נמי דנימא דפליגי לא מיחוור.
אבל אני אפרש דודאי לא פליגי ולא קשיאן אהדדי כלל דהתם בע"א אמרינן אין ניקחין אלא מן המומחה כלומר אדם מוחזק בכשרות והכי מוכח בירושלמי דכאיל ליה בהדי תכלת דאמרינן אין לוקחין עוברי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא מן המומחה ולאו דחשידי לספויי לן איסורא אלא שאין מכירין בהן יפה וסומכין על עצמן וכסבורין להכירן וטועין בהם ולפיכך באין שם מומחה מתירין אותן באומר אני מלחתים שזה אינו עובר לדעת. וכיון שרואה שזה פירש ומבקש ממנו עדות אינו משקר לו ומקשינן ולבדוק בסימנין כלומר למה לי מומחה כיון שאיפשר לעמוד על בירורו של דבר בסימנין ופריק בשנימוחו ולא מצי לתרוצי משום דסימנין לאו דאורייתא משום דאכתי קשיא למה לי מומחה תיסגא באומר של דג פלוני הוא וטהור הוא דהכין אמרי בחולין גבי בצים ואפילו בנכרי הילכך הכא דאמרינן דבעינן מומחה לא סגיא לא קימא אלא בשנימוחו והתם בעינן מוחזק בכשרות ואי ליכא מומחה סגי באומר אני מלחתים ואם לא נימוחו אפילו בנכרי סגי באמר של דג פלוני הוא וטהור הוא ולפום מאי דפרישנא דהני דלאו מומחין דחשידי לספויי איסורא אתיא שפיר הא דאמרינן בגמרא דאם נתארח אצלו או שיגר לו מותר דמסתמא אין אדם נותן לחברו ולא משגר לו אלא לעשות לו קורת רוח הילכך אין אדם נותן לו לאכול לחברו ולא משגר לו שום דבר אלא בשבריא לו שאותו דבר ערב לו ונוח לאכול ממנו והיינו דאמרינן עלה דסתמא דמילתא בעל הבית ממאי דאכיל משדר ליה כלומר ממה שנוחה לו אכילתו לזה ששלחו לו והיינו דאמרינן עלה בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא דלאו דוקא דהא לאו באכילה דידיה דהאי דמשגר איירינן אלא דוגמא דעלמא דכי היכי דבעלמא מסתמא ליכא דשביק היתירא ואכיל איסורא הכא נמי אין אדם עושה דורון אלא ממה שנוח לו למקבל מתנה ורוצה לאכול ממנה וזה הלשון בגמרא בענין אחר.
השער השני
פסקה א
במתנות כהונה מי חייב ליתן דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם יצא כהן ונכרי אבל לוי קיימא לן כרב דמספקא ליה אי איקרו עם אי לא אקרו עם הילכך לא יהבינן להו ולא סקלינן מינייהו וכתב דאי קדם כהן ושקל לא מפקינן מיניה ע"כ. וליתה דכיון דמשום ספיקא לא שקלינן מיניה אי אתא כהן ושקל מפקינן מיניה והכי מוכח בבבא מציעא בפרק ראשון בשמעתא דתקפה אחד מהן ובההיא דמייתי התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו. עוד כתב דכהן פטור מן המתנות בשוחט לשולחנו. אבל שוחט למכור לאחרים אי קבע מסחתא אי נמי שנשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו חייב מיד ואי לא שתים ושלש שבתות פטור דמיחזי כי אקראי מכאן ואילך חייב ע"כ ומה שכתב בענין בנשתתף עם טבחים שהוא חייב לאלתר אינו נכון אא"כ קבעי מסחתא ואי משום עובדא דאושפיזכניה דרבי טבלא דהוה כהן ואשתתף בהדי טבחי וחייבוה התם קבע מסחתא ממש היה וכן עיקר עוד כתבו שם דבתוספות פירש דכי דרשינן מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח הני מילי בשוחט לישראל וכאן הוא חייב כדקיימא לן הדין עם הטבח אבל בשוחט בשל עצמו אפילו בנעשה טבח לעולם פטור מן התורה דרחמנא אמר מאת העם ולא כהנים אלא דרבנן הוא דחייביה דלא ליתי לאיערומי ולאשתתופי בהדי ולשכח תורת מתנות ועד שלש שבתות אוקמוה אדינא ע"כ ואיני כמשיב אלא כמוסיף שרואה אני דברי האומרים שלא חייבו בקובע מסחתא מיד ולא לאחר שלש שבתות אלא לענין המשתתף עמהן ואיהו גופה מדרבנן דמדאורייתא ליכא חלוק בין שלש שבתות לאחר כן ובין קבוע מסחתא או לא אבל הם לעולם פטורין. ובהא דאמרינן דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז דפטר בחוצה לארץ קשיא דהא בגמרא מוכח דראשית הגז ומתנות חד דינא אית להו ומפורש בפרק הזרוע שהיו דנין אותן בבבל וגובין אותן ואנו נהגנו שלא לגבות לא זה ולא זה. וכתוב המחבר שהם נהגו כר' אלעאי בראשית הגז ואנו נהגנו בכל ע"כ ואין זה מבואר. אבל אני אפרש שאלו היה מנהג זה מתוך פסק הלכה שנפסקה כמותו היה ודאי קשה הדבר היאך גובין בבבל מתנות אבל השתא לא אמרינן אלא דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז ואפשר שאף בראשית הגז מקומות מקומות היו וכן שנהגו בזו ולא נהגו בזו ואני נהגנו בכל והרי זה מבואר.
השער השלישי
פסקה א
במליחה וניקור בשר: כתב המחבר במי שלא שחט את הוורידין דאסור לאכול באומצא אלא אם כן במנתח אבר אבר ומולח וכתב דבחטיטת חוטי דם שבבשר מותר שהרי אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו באומצא סתם שוחט את הבהמה אינו שוחט את הורידין עד כאן. ואינו נכון שהרי אמרו לענין וורידין בשלא נשחטו שאין הכשר לנשחט אפילו בצלי ותלו ההיתר במנתח אבר אבר הא לאו הכי כלו אסור ואפילו מקום שאין בו חוטין דכוליא חשבינן דמובלע בליעה יתרה ולא הוזכרה תקנה לה ולענין זה אלא בנתוח אבר אבר. עוד כתב דדם האיברים כל היכא דפריש אסור בלא תעשה וכל היכא דלא פריש מותר והיכי דלא יצא לחוץ אלא דפריש ממקום למקום חשבינן ליה כפירש לחוץ ע"כ ואינו נכון שהרי הכשר מליחה לקדרה בשיעורא שהיתה אינה מוציאה כל הדם שאלו היתה משתהה יותר בודאי יותר היתה פולטת דם אלא שהיתה פולטת בכדי שאין כח במים פושרין להפליטה יותר ומשבאי לכלל רותחין אין לחוש שהן חולטין אותה כדמוכח בגמרא דרותחין חולטין וצומתין הדם ובודאי כשמעבירין אותה מן המלח כיון שלא פלט כל דמו בודאי יש בגופו דם שפירש קצת ולא הגיע לצאת אלא ודאי כל שלא יצא לחוץ לא חשיב פירש ואין חוששין לו. עוד כתב דבצלי לא בעי מליחה והביא הא דאמרינן במנחות במלח תמלח יכול תבונהו מאי תבונהו יכול צריך ליתן בו טעם כבינה שנותנת טעם באדם תלמוד לומר תמלח הא כיצד מולחו והופכו ומולחו ומעלהו אמר אביי וכן לצלי דאלמא צלי בעי מליחה והרבה לכתוב בזה ולא עלה בידו שום דבר מחוור. ואנן אנהרו לן בה עיינין מן שמיא דכי אמרינן התם במנחות וכן לצלי לאו בחולין קאמר דמאי שייטיה דהתם לענין חולין ולא מתמר בכולה מכילתין ואדרבה איתמר איפכא בכלהו מכילתין דבצלי לא בעינן מליחה אלא התם בקדשים איירינן ולענין ברית מלח וקאמר דברית מלח בקדשים לאו בדבר הקרב בלחוד היא אלא אפילו למה שנאכל לכהנים ולבעלים ולקדרה לא צריכא למימר אלא אפילו לצלי דמדינא לא בעי מליחה הכא בעי מליחה מדין ברית מלח. ובפסחים בפרק אלו דברים דאמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת דחיין נאכלין צלי אין נאכלין במליחה הוא דנאכלין אע"ג דמליחה כי האי גוונא כלומר להכשיר לא שריא במקדש (שאמרו) [שרו] רבנן.
פסקה ב
והא דאמרינן חוטין של יד אסורין וחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי איכא מרבוותא מאן דדאיק מדקאמר אפילו לקדרה שפיר דמי מכלל דהוא הדין לצלי וכן כתב המחבר הזה. ואינו נכון דבכמה דוכתי במכילתין מוכח דלצלי לא בעי מליחה וחתיכה כלל ולהדיא אמרינן עלה בכל דוכתא נורא משאב שאיב ובהדיא אמרינן עלה בפרק הזרוע גבי חוטין שבלחי דבצלי לא בעו מידי דנורא משאב שאיב לא נאמרו דברים דלא תסגי בצלי אלא לענין ורידין שלא נשחטו ולא מפני חוטין אלא מפני בשר עצמו שנבלע בליעה יתרה ולפיכך הצריכו ואמרו לנתח אבר אבר אבל בשום מקום אחר לא הצריכו לצלי שום דבר ולשון אפילו לאו לאיתויי אחרינא אלא לישנא רויחא. ודכותה גבי אומצא דאסמיק אמרינן שדייה אגומרי משאב שאיב ולא בעי מידי אחרינא ואמרינן עלה חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי אלמא לישנא רויחא בעלמא הוא וליכא למידק מינה מידי וכן המחבר הביאה לזו ודעת רבנו המובהק ז"ל כן.
עוד כתוב שם ולענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח משני הצדדין ואעפ"י שנתן מלח הרבה מצד אחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מצד השני ומיהו מסתברא דדוקא בשאפשר לו ומצוה מן המובחר כדי להפליטו מידי דמו היטב. אבל היכא דלא אפשר אפילו מצד אחד שפיר דמי ואפילו חתיכת בשר עבה מלח מפליט את דמה יפה ואפילו מצד אחד ומיהו לכתחילה ראוי משני צדדין ע"כ תורף דבריו ואינו נכון שכבר כתבנו למעלה שהדבר ברור והנסיון מוכיח ועד שאין כל הדם נפלט בכדי שיעור זה שאנו מולחין לקדרה שאמרו בשם הגאונים ז"ל שמשהין אותה בכדי שיעור שתצלה כמאכל בן דרוסאי ומקובל בידם כן וסמך לדבר ממה שאמרו מליח כרותח דצלי. ובבירור אם אתה משהה אותה יותר עדיין דם נפלט ממנה ולא עוד אלא שהדם זה יותר ברור מן הראשון ואין דם הבשר כלה עד שישהה כשיעור מליח כרותח לפי הפירוש הנכון שפירשנו בו למעלה שזהו שאינו נאכל [בתורת] בשר שאינו מליח [רק] בתורת בשר מליח ואין המליחה באה אלא להפליט הדם (הקרוש) [הקרוב] על פני הבשר ולא להפליט מה שבתוכו ודי לנו בזה דשוב לא יפליט דם בקדרה בעוד שהמים פושרין וכשיבאו לכלל רותחים שוב אין אנו חוששים לדם שהמים הרותחים צומתים וחולטים אותו ולפי זה חתיכת בשר שנמלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה אא"כ מולח מקום חתך או שנמלחה כדי שיעור מליח כרותח כ"ש שאסור הבשר בשמלחוה אותו מצד אחד ולא מצד שני.
גרסי בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. פירוש מדיח מפני דם דנתיבש על פניו קודם מליחה ויש לחוש שמא ישתהה הבשר הרבה במלחו עד שיתיבש וינוח מלפלוט הדם והציר ויהא ניתך הדם ויבלע הבשר ומדיח אחר מליחה משום לחלוחין דם שעל פני הבשר בעוד שהוא פולט.
רב דימי מנהרדעא מלח במליחה גללניתא ומנפץ לה. וכתב המחבר דודאי רב דימי לאו למימרא דאפשר ליה בנפוץ בלא הדחה אלא דאפשר ליה בהדחה בכלי שאינו מנוקב. מה שאין כן במלח דקה שאי אפשר לה בניפוץ ואם באת להדיח בכלי שאינו מנוקב הרי המים שנפל בהם המלח נבלעים בבשר. או אפשר דאהני לן מילחא גללניתא בניפוץ דאהני לה הדחה מועטת ע"כ וזה וזה אינו נכון. מה שכתב דבמלא דקה חוששין אם בא להדיח בכלי שאינו מנוקב שמא יהי המים נבלעין אינו נכון שהבשר אחר מליחתו לקדרה אין דינו עדיין כרותח ואם מפני המים שנמלחו קצת גם זה אינו נכון שלא נאמר מליח כרותח אלא בבשר שיש בו ממש ומתחמם אבל במשקין אפילו הם מלוחין דינם כצונן אלא אם כן הם מי מלח עזין וגם בזה אין הדין ברור. ועוד דהא רב דימי בלא הדחה כלל משמע דמעיקרא אמרינן מדיח ומולח ומדיח ועלה אמרינן רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה כלומר בלא הדחה כלל אלא בניפוץ בעלמא דעלה אתינן.
אבל הנכון דרב דימי היה מולח מליחה בכדי שהיא כרותח וכבר ביררנו שבשיעור זה כלה כל הדם ואי במלח דקה היה צריך הדחה אחרונה אפילו שיעור זה מפני שהמלח נסרך עם הבשר ואינו נשור בנפוץ ויש דם נסרך על פני המלח אבל מלחא גללניתא מתנפץ המלח יפה כלו ואין שם דם כלל מפני שאף טיחת הדם שעל הבשר עברה בכדי שיעור זה והודחה בפליטת ציר שבא לחוץ אחר כן ולפיכך מותרת בניפוץ בלבד בלא הדחה אחרונה כלל. עוד כתוב שם שמותר למלוח בשר עם בשר אחר ואפילו בזה אחר זה דכל זמן שהוא טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם ובלבד שלא ישתהה כל כך זה אחר זה שיפלוט הראשון כל צירו ויתיבש קודם שיפלוט השני דמו וכתב שאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר פליטת דם וציר אסור לפי שיש טיחת דם שפלט על פניו וחוזר הוא ובולע אם עשה כן צריך קליפה ע"כ ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר דאם כן לא אפשר דלישתמיט גמרא וליתני האי דינא לאיזדהורי בשהיית בשר במלח אלא ודאי ליתיה להאי דינא וכ"ת מאי טעמא לא חיישינן להכי שמא יחזור ויבלע מטיחות דם שעל פניו כבר ביררנו זה שאין טיחת דם נשארה אחר פליטת ציר שהציר מעבירתה ומיהו אכתי איכא למימר שמא יהא ניתך עם המלח הדם שנסרך עליו ויהא נבלע בבשר אף בזו יש להשיב דלא חיישינן להא דאיסורא דרבנן הוא דכיון דנשתהה הדם במלח או שניתך עמו הוה ליה כדם שנמלח ולא מיתסר דאורייתא וכיון דלא מיתסר דאורייתא לא חיישינן להא דהא ספיקא הוא שמא אין כאן דם נסרך על פי' המלח לאחר שבא הבשר לכלל רותח ושהציר שבא אחריו מעבירו ומכל מקום עדיין יש חששא שהמלח בלוע מן הדם והוא מצוי שיהא ניתך והבשר בולע ודבר זה מצוי ראוי לחוש לו ואפשר לומר לזו שהדם נפגם הוא במלח ותו לא מיתסר מלח אמטולתיה דלאו אורחיה דדם במלח שהרי דם שמלחו מותר דבר תורה.
ומורי רבנו משה ז"ל היה אומר שהדם נשרף במלח וכלה שהמלח דבר אניס ודק וראיה לדבר שאין המלח מזוהם בשבילו והוא מזוהם בשביל חלב ושומן.
עוד כתב דבשר שלא נמלח כלל שנתנוהו עם בשר שנמלח קודם פליטת דמו דאע"פ שבולע מן הדם אם חזרו ומלחוהו מותר שהמלח מפליט ע"כ ואין דבריו נכונים דבלאו הכי לא מיתסר האי בשר שהבשר שנמלח ופולט דם אין פליטתו רותח שהרי אין דינו כרותח עד שנשתהא הרבה שבא לכלל מליח כרותח ולאמר שבא לכלל שיעור זה שוב אינו פולט דם וזה שלא נמלח כן צונן הוא וכיון דכן הוה ליה צונן ובהדחה סגי להו.
ועוד אם תמצא לומר שיאסר האחר לא סגי ליה במליחה שהמליחה באה להכשיר הבשר מדם שבגופה להפליט מה שהיה פולט בפושרין עד שלא יבא לכלל רותח אבל אין לנו שיפליט כל מה שהוא בלוע ע"פ אחר ואין ראוי לסמוך בזה וכן דעת מורי רבנו ז"ל.
עוד כתב שם שאסור למלוח כבד עם בשר לכתחילה ודוקא עליו דומיא דהא דאמרינן בגמרא בצלי בשפוד בכבדא עילוי בשרא לכתחילה אסור ואינו נכון שלא אמרי אלא על ידי האור שהאור מבליע הרבה ואע"פ שהוא מפליט ושואב הדם חששו בכבד מתוך רבוי דם שבו אבל במליחה דין אחר הוא דלעולם אינו בולע דם כל זמן שהוא פולט ואפילו ציר ומסתמא כבר פלוט הכבד כל דמו עד שלא יפלוט הבשר דמו וצירו. הילכך אין להביא ראיה ממי שבולע ופולט לזו שאינו בולע כלל וזה ברור.
אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין ופרישנא בכלי מנוקב ודגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים כלומר מלפלוט אפילו ציר פלטי עופות כלומר דם והדר בלעי דגים מינייהו ופירש רש"י ז"ל דדגים לבדן אסורין משום דרפו קרמייהו ובלע. ויש מן המפרשים שאמרו דעופות נמי אסירי דבתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו ובלעי עופות והכריע החכם כדברי רבנו שלמה ז"ל דסתמא דמלתא לא משהי איניש עופית במלח עד דפלטי ציר ע"כ ולדידי לא שמיעא לי כלל דמאן דאמר עופות אסורין הכי קאמר דכיון דאתסרו להו דגים חתיכה עצמה נעשית נבלה ורטבן נאסר ופלטי להו ובלעי עופות אפילו בעוד שפולטין דפליטה של דגים אינה נקייה מדם אלא פתוכה בדם ורוטב בכדי שאין רשומו של דם ניכר ובהא ודאי נבלע הוא הכל כאחת דזה כלו חשיב איסור גמור ואעפ"כ דברי רבנו שלמה עיקר ולאו מטעמיה אלא דבליעתן של דגים מדם העופות לאחר שנתיבשו הדגים מסתמא אין בהם כדי לחזור ולפלוט וזה נכון.
ומיהו הא דאמרינן דדגים אסורין למימרא דבעו להו קליפה כיון דמחמת מליחה הוא דמיתסרי אמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעיין תרגומא הדורא דכנתא מעיא וכרכשא וכתב המחבר אבל הכרס יש בו דם כדאמרינן נמצא עליה גורט דם עד כאן. וידנו אמת אבל ראייתו אינה דמחיים כלהו אית בהו דם.
עוד כתב המחבר לענין ביצים דבגופה של תרנגולת דכי היכי דאמרינן לענין בשר בחלב דביצים שאינן גמורות אסור לאכלן בחלב דחשיבי כבשר הכי נמי לענין מליחה ומאי אינן גמורות כל שאין להם חלמון וחלבון ע"כ. ואינו נכון דאם אמרו לענין בשר בחלב דכיון דמחברי בגוף נראין כגופה אבל לענין דם ברור הוא שאין בהם דם צא ולמד ממעיא וכרכשא שאין בהם דם והן אסורין בבשר בחלב.
עוד כתוב שם אין מניחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום ע"כ וזה אינו כמו שכתבנו דלעולם פולט דם עד שישתהא שם בכדי שיעור שמגיע לכלל מליח כרותח.
עוד כתוב שם וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר כתב הרב ר' יהודה בר ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם כשיעור מליחתו הא בפחות מכן אין הדם והציר הנפלטים מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן וכו'. וראיה זו כשגגה דההיא פליטה ודאי צונן היא אבל הדגים הם רותחין וכשמוציאין פליטה זו הם בולעין._
אבל דברי הרב ז"ל עיקר הם ומיהו הרב ז"ל לטעמיה דסבר דבשיעור מליחה הוה מליח כרותח אבל לדידן לא חשיב מליח כרותח עד שנשתהא הרבה במלח עד שטועמין בו אחר שנתבשל טעם מלח שנתבאר למעלה.
עוד כתוב שם ולענין כלים שמלחו בהן בשר גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה קמיה דרב הונא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכתב ובאי זו מליחה אמרו אפילו במליחה דקדרה דצליה כרותח דקאמר שמואל אפילו במליח דקדרה ע"כ. וכבר פירשנו למעלה שזה אינו נכון שאין מליח כרותח אלא בשנשתהה שם בכדי שאינו נאכל מחמת מלחו בתורת בשר שאינו מליח לאחר הדחה ובשול.
עוד כתב בשם הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח ויש מי שאומר דדוקא בשאינה נקובה שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק שאם אי אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד ע"כ. ואני אומר שיטתנו מיישרת הכל שאין מליח כרותח אלא בשנשתהה הבשר שם בכדי שטועמים בה טעם מלח ואפילו אחר הדחה וכשהגיע לכלל זה כבר כלה כל הדם אם כן א"א לקערה נקובה שתיאסר מחמת מליחה שהרי קודם שבא הבשר לכלל מליח כרותח דינו כצונן ואחר כן כבר כלה כל הדם וכבר הדיחתו פליטת ציר דאי משום מלח שניתן עם דם שנסרך בו כשם שאין הבשר נאסר מחמתו כך אין הכלי נאסר מחמת כך כמו שכתבנו למעלה ולפיכך מותר למלוח בכלי אחד כמה פעמים. ובודאי מולח בקערה כל זמן שהבשר נאסר הקערה נאסרת שהבשר הרותח מרתיח הקערה ודינה כרותח וכל זמן שהבשר שחוזרין ונותנין בו דינו כרותח נאסר מחמת הקערה אפילו בקערה שנאסרה מחמת מליחה כל זמן שהגיע לכלל מליח כרותח ואפילו קודם פליטת ציר ואע"ג דבשר לא בלעא דמא כל היכא דפולטת ואפילו ציר שאני הכא גבי קערה שהיא בלועה דם בפתוך ופולטת ובשר ודאי (פולטות) [בולע] מן הפתוך וקערה זו שאינה נקובה ומלחו בה בשר והגיע לכלל מליח כרותח ונאסר הרי כלו נאסר לפי ששורה בתוכו ועל ידי שרייתו נבלע כולו ואם נתן לתוכה רותח ברוטב כולו אסור בלאו האי טעמא נמי דהשתא האי רותח רותח גמור הוא ואם נקבה אחר שנאסרה ונתן שם בשר כל זמן שנשתהא שם בכדי מליח כרותח הרי זה אסור ומיהו אינו אסור אלא בכדי קליפה או נטילת מקום דהשתא ליכא שרייה כיון דנקובה והוה ליה מליח כרותח דצלי וסגי ליה בנטילת מקום וכן בכלל איסור דמחמת מליח הרי היכא דליכא טעמא דשורה בתוכו בנטילת מקום סגי ליה. וכן הדין לרותח נגוב כל זמן שיש בו ליחה ונתנו אותו בקערה שאינה נקובה דבעי קליפה ומהניא ליה קליפה דהשתא ליכא שרייה אבל בשר מליח יבש שנתנו אותו בקערה אסורה אחר שהודחה מסתברא דשארי בלא כלום אבל צונן ודאי מותר בין לח בין יבש והוא שהודחה הקערה ובדברי המחבר לא נתחוורו יפה דינין אלו ומה שכתב בו אינו נכון לפי השטה שכתבנו במליחה.
עוד כתב דקערה שנאסרה מותר להשתמש בה צונן בין לח בין יבש ואפשר דאפילו הדחה לא בעינן אלא כל שקנחה יפה מותר לאכול בה צונן דמדקאמר גבי סכין ששחט בה בעיא הדחה ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה שמע מינה דקערה בצונן לא בעיא הדחה דסכין הוא דאגב דוחקיה פלטה אבל קערה דליכא דוחקא לא ע"כ. ותמהים דבריו מה הוא קנוח זה אם הוא קנוח יפה שלא נשאר שם אחריו שום טיחה אם כן מה בינו להדחה והלא בכל מקום השוו קנוח יפה והדחה ועוד לפי דבריו שהוא סבור שהסכין אגב דוחקא פולטת מן הבלוע בתוכה אמאי מהניא ליה הדחה שהדחא לא מהניא מידי לענין פליטה אלא לטיחה שעל גביו.
ועוד ההוא עצמו כתב לענין בית השחיטה דההוא חום מועט שבהן גורם לה להבליע הסכין אגב דוחקא דסכינא אבל לא להפליט הסכין אלמא דלא סגי טעמא דדוחקא דסכינא להפליט סכין אפילו בסיוע חום מועט כעין בית השחיטה.
אלא דברים אלו כשגגה הם והביא אותו לזה. מה שהיה סבור דכי אמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה אסכין והדחה דמעיקרא קאמר וליתה אלא אמאי דחתך בה קאי ומאי דמספקא ליה אי בעי הדחה או לא משום טיחת דם שעל פניו וטעמא דמילתא משום דמא דמיפריך ואינו נדבק כשאר טיחה דעלמא וכבר כתבנו למעלה בסייעתא דשמיא.
עוד כתב לענין כבד הא דגרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה וכתב דלאחר מליחה קא מיבעיא ליה וכן עיקר דאמרינן עלה כי סליק אשכחיה לזעירי א"ל ר' אמי שלקי ליה ואכיל. ואמרינן עלה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דהוא גופה לא מיתסרא דלאו אורחיה דכבד למיבלע דם ואפילו בלא מליחה נמי היא גופה שריא כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה.
ואמרינן מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך דתנן הכבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת דילמא התם בכבד דאיסורא משום שמנינות משום דמא מאי וכתב המחבר דתמיהא ליה אמאי לא איפשיטא בעייה מדר' אמי דודאי כי אמר ליה זעירי ר' אמי שלקי ליה ואכיל בהדי מליחה א"ל דאי לא מאי מיפשט ליה מינה ואי טעמא דר' אמי משום ההיא מתניתין למה לי מליחה ותירץ דמשום גזרה דשאר בשר ע"כ ולאו מילתא היא דדילמא מליחה משום אכשורי אוכלא א"נ דזעירי לא אמר ליה אלא דאיהו חזא דרבי אמי אכל כבדא שליקא וסבר דודאי במליחה דלא גרע משאר בשר ומכל מקום תפשוט מינה דכבדא במליחה שרי ואהדר ליה למישרי גופה לא מיבעיא לי דאפילו בלא מליחה כלל שריא כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה כלומר לאסור בשר אחר שנתבשל עמו ואמרינן מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך דתנן בבכורות ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת ואמרינן דילמא התם בכבד דאיסורא ותמיהא ליה למחבר ולימא ליה דכי קתני אוסרת בכבד בלא מליחה ותירץ דהוא הדין דהמ"ל הכי אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן ריבותא טפי דכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבלה אינה נאסרת. והכי קאמר הכבד דאיסורא אוסרת בשר משום שמנינות עצמה והיא עצמה כלומר כבד דהיתירא אינה נאסרת משום שמנינות ע"כ. ומתוך דבריו הותר מרק פיגולים ונראה שאינו בקי בענינים אלו שהכבד בולע בליעה יתרה משאר דברים וחס ושלום לא תהא כזאת נשתקע הדבר ולא נאמר. אלא כי אמרינן בכבד דאיסורא הכי קאמרינן דמתניתין מילי מילי קתני והכי קא אמר הכבד דאיסורא אוסרת חברתה הכבד דהיתירא משום שמנינות דכבד דאיסורא והיא עצמה דהיינו כבד דהיתירא אינה נאסרת בנתבשלה בפני עצמה אינה נאסרת משום דם מפני שפולטת דם ואינה בולעת אבל שמנינות דאיסורא ודאי בולעת היא. והיא גופה קמשמע לן דכבד אע"ג דלא בלעא דמא בולעת היא שמנינות ולהכי תנא הכבד אוסרת ואינה נאסרת ואשמעינן תיובתא ברישא ובסופא ולא בעא לתרוצי ליה הכבד אוסרת בלא מליחה לשאר בשר משום דהא פשיטא ליה דהא אפילו בשר לבשר נמי.
והיכא דתלטי ליה לכבד בחלא או ברותחין שפיר דמי ושרי וכתב המחבר דהני מילי לענין דם גופו דהוה ליה כדם האיברים דלא פריש אבל לא לענין סמפונות דהוה ליה כדם בעין ע"כ ואינו נראה דהא סתמא אמרינן חלטי ליה ואכיל וכוליה משמע אלא דם שבשלו דרבנן הוא וסמפונות כיון דבליעי בגופיה דכבדא עשאוהו כדם האיברים דלא פריש וראיה לדבר דרב הונא ורב נחמן דחלטי להו ואכלי ודאי בשולי מבשלי להו בתר הכי בהדי בשרא דאי באפי נפשה בלאו הכי שרי אלא ודאי לבשולי בהדי בשרא עבדי ואי דם שבסמפונות אסור האי נמי אסור משום דם שבסמפונות אלא ודאי כדרפישנא.
גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלייה אבית השחיטה מידב דאיב דמא ושרי אצדדין מיקוא קאוי ואסור אנחירי' אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. איכא דאמרי אנחיריה ואבית שחיטה דאיב אצדדים אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. וכתב המחבר וקיימא לן כל"ק דבשל תורה הלך אחר המחמיר ע"כ. וליתה דגמרא גמרינן דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ותו דהכא דרבנן הוא דדם שבשלו דרבנן הוא.
וכתב דהיכא דאשתלי ולא הפכיה מוקרה בלחוד הוא דאסור ע"כ. וכן עיקר שהרי שאר הדם יוצא הוא באור וליכא אלא קרמא דלא נפיק דמא משום קרמא דמפסקא נמצא המוח מתבשל עם הקרום.
ועוד כתב דהני מילי לצלי אבל לקדרה ודאי מפלט הוא ואוסר בששים ומשערין במוח ואינו נכון דלקדרה לא בעיא ששים אלא לקרום בלבד.
ולענין תרנגולת שמהבהבין אותה באור כתב המחבר שאין מניחין אותה בכדי שיחם הלב והכבד ומה שבתוכה דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח מלח אלא בכח האש ע"כ ולפי דבריו הני מולייתא שנתבשלו קצת כצלי ולא הגיעו למאכל בן דרוסאי אסור לסלקן מן האש וליתנן בקדרה ואלו דברים אין להם רמז בגמרא כלל אלא נראין הדברים שזה דרבנן הוא שהרי דם שבשלו אינו עובר עליו. וכיון שעל הכלל נורא משאב שאיב אנו רואין כאלו כל מה שפירש על ידי האור כאלו לאלתר כלו שאוב וכלה באור על ידי האור ואין אנו יורדין לדקדוקין אלו שאין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת ואלו דברים של עיקר ראוי לסמוך עליהם אבל ודאי כשמהבהבין הראש צריך לו לאדם ליתנו על בית שחיטתו בין בבהמה בין בעוף והרגלים צריך לעשות נקב בפרסותיה כדי שיצא הדם משם ואחר שהסר אותן צריך ודאי למלחן באותו מקום. ולענין מליגת גדיים וטלאים בעורותיהם הרבה המחבר לכתוב על זה ולדון אי אמרינן דכלי ראשון מבשל וליתסר משום מבשל חלב ודם או לא יכתב בסוף דלגבי הא לא נפקא לן מינה מידי דאפילו תימא דעירוי אינו ככלי ראשון הנ"מ לענין בשול אבל מכל מקום מבליע ומפליט הוא כן כתב בפירוש מורי רבנו משה ז"ל שכל שיצא מכלל צונן הוא מבליע ומפליט ואפילו בכלים קל וחומר מבית השחיטה שהוא בולע מן המוכן ולענין כלים כללו של דבר כבולעו כך פולטו ובשיעור חום שהם בולעין הם מוכשרין ופולטין ומיהו כלי אינן בולעין ופולטין אלא על ידי האור או חום בשר מחמת מלח ולאפוקי בית השחיטה ודבר חריף שאין בולעין אלא מן המוכן ואינן מפליטין כלים ולא מבליעין.
אבל תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכלי שני מבליעין מבית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילוי בשרא ואינו נכון שלא אמרו איסור בכפלי משום בליעה כלל שאין בכך חום לבלוע כלל ואפילו מן המוכן ולא אמרו בשעבר ועשה כלי בעי נטילת מקום ולא קליפה כלל אלא אסרו לעשותו משום דאיכא טיחה נדבקת ביותר וכן בית השחיטה אינו מבליע ולא מפליט דבר קשה אלא שהיא בולעו מן המוכן ומכל מקום אסור למלוג גדיים וטלאים אא"כ לאחר ניקור חלב ומליחה שהעור הרך מקבל מליחה ואין השער מעכב ואם עבר ועשה כן הכל לפי מעשה המליגה שאיפשר שמשערים בששים בכוליה ואיפשר שאין משערין כללו של דבר שאיפשר לדון שנבלע בהשייה משערין בכלו ואם לאו אין משערין בכלו ונאסר הכל כלומר כל מה ששרוי במים אם אין בו ששים במה ששרוי במים ואם אינו שרוי בתוכו מתירין אותו בניטל מקומו כדין חם לתוך חם בשניטלו מן האור לפיכך אין אומרין לעולם בענין מליחה ששים לפי שאינו בהשויה כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן ניער וכסה וכדכתיבנא עלה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה.
גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא אמר ליה אביי והא בלעא דמא ופריק כבולעו כך פולטו ודוקא לצלי וכתב המחבר דהני מילי בשלא נמלח הבשר אבל אם נמלח הבשר אפילו לקדרה מותר ע"כ ואינו נכון לפי שיטתנו הנכונה שאין מליחה באה אלא להוציא הדם הקרוש על פני הבשר ואפילו לאחר שהוכשר הבשר אם היו משהין אותו במליחה היה פולט דם ואסור לחתוך חתכה שנמלחה וליתנה בקדרה אלא אם כן מולחין מקום חתך הילכך מולייתא בקדרה לא אפשר אא"כ נמלח הבשר בכדי שאינו נאכל מחמת מלחו דהתם כלה כל דמו והרב הגדול ר' משה בר' מיימון היטיב לראות ואסר מולייתא.
אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה. ואסיקנא רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ואמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר פירוש לקבל מיחל הנוטף ממנו עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו ואסיקנא דליכא למיקם אהאי שיעורה וליכא תקנתא אלא דמייתינן תלת גללי דמלחא ושדי ליה בי דוגי דדמא סריך בהדי מלחא בתר הכי שפו ליה וכתב המחבר דשמואל דאסר בככר שחתך עליה בשר משום ספק דם גמור הוא ובי דוגי נמי לדם גמור הוא דחיישינן וסגי בתלת גללי מלחא דמלחא משאב שאיב ליה לדמא ע"כ. ודבריו בזה כלן בשגגה דודאי שמואל בהא דככר שחתך עליה בשר אחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הוא. ודבר הניכר הוא לכל אדם ואין לך אדם טועה בזה ואין לך אדם חותך בשר על ככר ולא על גבי כלים קודם שיעור זה ואם כן לאחר שיעור זה א"א לו לחוש לדם מן הדין שכבר הגיע לכלל בשול וכל מה שיוצא ממנו מותר מן הדין וא"ת קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי רבא היכי אכיל והלא פליטת אודם קודם לכן ודאי דם גמור הוא. וכן ההיא דבי דוגי א"א דאתינן קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי שהרי אמרו עליו שכלה כל מראה אדמומית שבו ואע"פ שאמרו עליו דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל ודאי לא אפשר דלא בשיל כלל כיון דתתאה מטא דבשיל לגמרי דכלה כל מראה אדמומית שבו אלא לא בשיל שפיר קאמר דלא בשיל כתתאי שרואה פני האור ותו דאי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי הוא מראה אודם שבו דם גמור הוא ומי שרינן דם גמור לערב ולבלבל בהדי שומנא משום טעמא דמלחה דשאיב מי בקאינן דשאיב כוליה ותו דלא אשכחן בשום דוכתא דשאיב מילחא דם המעורב בתוך משקה לח ולא אמרו דמייתינן תרי תלת גללי מלחא אלא משום דדמא שכין וסריך בהדי מלחא ואלו איכא למיחש לדם גמור מי סמכינן בהכי למשריה ולבלול לכתחילה על דעת שנסמוך לומר שכל הדם יסתרך במלח ושפיכן ליה בתר הכי ולא חיישינן למידי אלא דברים אלו אינן ודברים בטלין הם ועיקרן של דברים כדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל והסכים עליהן מורי הרב רבנו משה ז"ל דההיא דכבד שחתך עליה בשר והא דבי דוגי בתרוייהו מן הדין מותר ותרוייהו לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי והוא מן הדין מבושל ולא אמרו בככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה אלא מפני מראית העין ולהכי אכיל ליה רבא וקרי ליה חמר בשר דכיון שנבלע בככר אין בו מראית העין ותו אמרינן משמא דשמואל דאין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו ומשום מראית העין דודאי כבר הגיע למאכל בן דרוסאי ויותר מזה ואין מניחין כלי תחת הבשר קודם לכן ורב אסי אמר דליכא למיקם אהא מילתא ואהאי שיעורא דזמנין דדמי לן דכלה מראה אדמימות שבו ובו מיחל אדום ועדיין יוצא ממנו מראה אדום וליכא תקנתא אלא בהני תלת גללי דמלתא דסריך דם ביה ותו לא חיישינן למראית העין ושמואל הוה סבירא ליה דאיכא למיקם עלה דמילתא ואלו דברים ברורים.
פסקה ד
והא דאמרינן לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דלמא דאיב תרבא ובלע בשרא. עיקרן של דברים כמו שפירש הרב ר' משה בר' מימון ז"ל דלכתחילה קאמר דאלו בדיעבד שרי דצונן בצונן הוא ומיהו שפשוף גדול בעי משום טיחתו של חלב להכי אסור לכתחילה שמא יפשע בשפשוף זה.
השער הרביעי
פסקה א
בדיני בשר בחלב: כתב המחבר דקיבה שבשלה בחלב קרוש מותר דפירשא בעלמא הוא כלומר הרי כפרש ע"כ ואינו נכון דהלכתא כמשנה אחרונה דקתני סתמא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת. וכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וחלב שבקיבה דינו כבהמה שינקה זו ממנה ודינו כמכונס בעין ומאי דאמרינן עלה פירשא בעלמא הוא כלומר אינו נגרר אחר גופה אלא כדבר הפרוש מגופה והוא נדון כבהמה שינקה ממנה.
ולענין לאכול בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר אמרינן בפרק כל הבשר תנו רבנן בית שמאי אומר מקנח ובית הלל אומר מדיח ואסיקנא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומר מדיח והוא הדין למקנח ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ויש מפרשים בין למר בין למר לא בעינן אלא חדא או קנוח הפה או הדחת פה והיינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא סליק להו שפיר לישנא דמקנח והוא הדין למדיח ומדיח והוא הדין למקנח דהאי לישנא משמע תרוייהו ואי אמרינן נמי דבית שמאי ובית הלל מודו דתרווייהו בעינן קשיא ודאי אמאי לא אדכרו אלא חדא חדא דחדא לאו הכשירה הוא כלל ורואה אני דברי האומר דמדיח ידיו קאמר דבפה לא בעי אלא קנוח והיינו לישנא דמר אמר חדא ומר אמר חדא דמר איירי בקנוח הפה ומר איירי בהכשר ידים. ואמרינן בעי מיניה ר' אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר אמר ליה ולא כלום. ושיעור שהייה פרישנא ליה בגמרא מסעודתא לסעודתא דאמרינן אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא לגביה אבא דאלו אבא כי הוה אכיל בשרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא והא מילתא תמיהא טובא הכשר של שהייה ודין זה של שהייה היאך לא נשנה במשנה ולא בברייתא ולא נאמרה במימרא אלא אגב גררא הביאוה ודרך סיפור ועיקרן של דברים משום דשהייה אינה הכשר ולא הוצרך ללמד עליה לא תנא ולא אמורא שהדבר ומכרע מעצמו שמי שאכל בשר לא יאסר (לעולם) לאכול גבינה לעולם בלא הכשר ואפילו עמד שני ימים או שלשה שלא אכל אחר הבשר א"א לומר בזה שיהא צריך כלום אלא מפורסם היה אצלם היתר זה שבשר וגבינה מותרין זה אחר זה בשהייה לבד בלא שום הכשר שכבר נימוק ונימוח שמנינות וטיחה שבפיו וחכו אלא שלא השוו בזה יש מחמיר על עצמו במעת לעת ויש נוהג היתר בסעודה אחרת ולפיכך הביאוה דרך ספור בלבד דשהייה לא נאמרה מפי רבותינו בהכשר אלא מפורסם היה מעצמם לכל וכיון שכן ודאי ב"ש וב"ה ששנו בברייתא הכשר לבשר וגבינה ודאי הכשר לשעה אמרו דבהאי הכשר סגי לאלתר לאכול גבינה אחר הבשר ואין כאן צריך הכשר אחר ולא שהייה כלל. והדבר מוכרע מעצמו דהכשר זה להעביר טיחות הבשר מפיו ושמנינותו ודי בזה אפילו לאלתר וכן בדין דהא אפילו כאחת בכלי שני אינו אסור מן התורה אלא בכלי ראשון כדאיתא בגמרא ולפום הא מילתא הא דאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא שום הכשר אחר קאמר וביממא דהא חזי לידא. והילכך לא בעי נטילת ידים וקנוח הפה לא בעי משום דגבינה ליכא טיחה בפיו אבל אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא הכשר דהיינו בלא קנוח ומשום טיחת פיו ומאי דמסתיים לה סתומי דאמר אסור לאכול גבינה משום דמסתמא לאלתר משמע דאלו בשהייה מילתא דמיפרסמא הוא ודהכשר קנוח נמי לא צריך ליה למימר דהא רב חסדא לא אתא למימר אלא היתירא דבשר אחר גבינה דאיסור גבינה אחר בשר והכשר דידיה ממתניתא שמעינן לה והקשה המחבר אם כן מאי מקשינן מדרב חסדא דהא מודה רב חסדא דאפשר לאלתר בקינוח הפה בלא שהייה ואם כן ר' יוחנן דאמר ולא כלום שפיר קאמר דהא אפשר לאלתר בקנוח הפה ע"כ ולאו מילתא היא דודאי כי בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה בלא הכשר אחר בעו מיניה דפשיטא להו דשהייה לא בעיא הכשר וכדאמרן ואמר ליה ולא כלום ואהא מתמהינן והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ובלא הכשר קאמר וכדפרישנא ולאו קושיא דר' אסי לר' יוחנן הות דר' אסי לא מקשי ליה לר' יוחנן מדרב חסדא דקשיש טובא מדרב חסדא אלא גמרא הוא דמתמה אמימרא דר' יוחנן מהא דרב חסדא ולא מייתינן לה ממתניתא משום דאיידי דהאי הכשר דקנוח פה והדחה לא איתני במתניתין דילמא ר' יוחנן לא חשיב לה להא מתניתין מתרצתא להכי מתמיהין מדרב חסדא ומתרצינן דר' יוחנן נמי בשר אחר גבינה אמר הילכך בשר אחר גבינה לא בעי קנוח אלא נטילת ידים כדאיתא בגמרא. גבינה אחר בשר בשהייה מסעודה לסעודה לא בעי מידי אחריתי אלא אם כן מרגיש בשר בפיו דאפילו אחר שהייה חשיב בשר ולהתיר לאלתר סגי בקנוח ונטילת ידים וקרי במתניתין לנטילת ידים הדחה לפום מאי דרפרישנא לעיל משום דסגי בנטילת ידים מועטת ואפילו בכל דהו לאפסודי לההיא זוהמא דבשרא ואינו מחיוב להעביר אלא לאפסודה כל דהו דתו לא חשיבא וראיה ברורה לדברינו מה ששאלו בשר שבין השינים מהו ואם כדבריהם דאפילו בתר שהייה בעי קנוח להעביר טיחת פיו מה זו שאלה לבשר של בין השינים דהא אפילו טיחת פיו חשיבא אלא ודאי כדאמרן. והם דברים ברורים ומחוורין ואין לפקפק עליהם כלל וכן דעת הגאון בעל הלכות גדולות ורבנו יעקב והרב אדני זקני ר' זרחיה הלוי ז"ל. ואעפ"כ במקום שנהגו בו איסור אסור מתורת אם.
ובגמרא אמרינן תאני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים והאי דאמר באפיקורן כלומר באפקירותא ולא שנא גבינה תחילה או בסוף דהא מסתם לה סתומי ואמר עוף וגבינה דמשמע אפילו עוף תחילה ואמרינן רב יצחק בר רב משרשיא איקלא לבי רב אשי אייתו ליה גבינה ואכל ואייתו לקמיה בשרא ואכל כי לא משא ידיה אמר ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ואע"ג דאגרא אפילו בבשר עוף תחילה שרי ועובדא דרב יצחק גבינה תחילה הות הכי קאמרינן עוף וגבינה הוא דשרו בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין ואפילו גבינה תחילה דאי ס"ד שרי ליתנייה דהיא ריבותא טפי דאיסורא דאורייתא ואמר להו הנ"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא ואלו בקנוח הפה לא איירי דפשיטא להו מילתא דקנוח הפה אחר סעודה ליכא הילכך עוף וגבינה מותר ואפילו בשר תחילה בלא שום הכשר וכן דעת מורי רבנו משה ז"ל ומיהו הנ"מ מסתמא אבל מרגיש בשר בפיו או טיחה או שידיו מזוהמות ודאי צריך נטילת ידים וקנוח הפה ובכל מידי הוי קנוח בר מתמרי וירקא וסלקא ודכותייהו.
עוד כתוב שם בענין תנור שטחו פניו בשומן בשר הילכך בתנור אם אפה בו את הפת לאחר שהוסק התנור הפת מותרת דאפילו כלי חרס יוצא מידי דפיו על ידי היסק וכל שכן בחזרת כבשונות וכמו שכתבתי בשער רביעי של תערובות אבל הפת שאפאה קודם שהוסק התנור אסור לאכלה אפילו במלח משום הרגל עבירה. ותניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור ע"כ וזו כשגגה דהא קיימא לן ודאי דנותן טעם בר נותן טעם שרי בבשר בחלב והילכך לא בעי היסק אלא קנוח והאי דתנא היסק אורחא דמילתא נקט משום דאורחיה דתנור בהיסק ולאו היסק גמור כדי הכשר כשנאסר איסור גמור קאמרינן אלא היסק מועט כדי הכשר במקום זה דהיינו היסק כדי קינוח ואלו דברים ברורים.
ולענין כחל תנן במתניתין הכחל קורעו ומוציא את חלבו ואמרינן כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל ואמרינן אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמשמע לן מתניתין היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה כלומר א"נ לא פליג אדינא דשתי וערב דמודה הוא לרב יהודה בהכי אבל מאי דאשמעינן רבי אלעזר למשרייה אפילו לקדרה כלומר של בשר דסתם קדרה הכי משמע. ואמרינן נמי דאמרה ילתה לרב נחמן דבעיא למיכל בשר בחלב ואמר להו רב נחמן זווקו לה כחלי כלומר בשלו לה כחליה בפני עצמן בקדרה בלא קריעה. ופרכינן והא קתני קורעו ותרצינן לקדרה כלומר דכי אמרינן במתניתין דבעי קריעה היינו לקדרה של בשר ופרכינן ממתניתין דתניא כחל שבשלו מותר אבל לכתחילה לא ומהא שמעינן דהא דרב נחמן בבשיל בקדרה מהא דמקשינן מהא דתני שבשלו דאי כמאן דפריש הא דרב נחמן בצלי מאי מקשה ליה מהא מתניתין לימא ליה דההיא דר"נ בצלי ולהכי שרי לכתחילה ומתניתא לבשול בקדרה בפני עצמו דהא בהדיא קתני שבשלו ולהכי דיעבד אין לכתחילה לא ותו נמי שמעינן מינה דההיא דרב נחמן בלא קריעה דאי לא לימא ליה הא דרב נחמן בקריעה ולהכי נמי שרי לכתחילה ומתניתא בלא קריעה ולהכי קתני שבשלו אלא לאו דרב נחמן בקדרה בפני עצמה בלא קריעה וכיון דכן כי פרכינן קורעו ומהדרינן לקדרה לקדרה של בשר קאמר ותרצינן הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי ואיידי דתנא סופא קיבה שבשלה בחלבה אסור דאפילו דיעבד נמי תנא רישא שבשלו הילכך לקדרה של בשר מותר בקריעת שתי וערב וטחו בכותל ולקדרה בפני עצמו מותר ואפילו בלא קריעה. ובדברי המחבר לא נתבאר יפה.
ולענין צלי אתמר כבדא עילויא בשרא שרי מאי טעמא דמא משרק שריק כחלא עילוי בשרא אסיר חלבא מסרוך סריך. ואסיקנא הלכתא בין כחלא בין כבדא תיתי בשרא שרי עילויה בשרא דיעבד אין לכתחילה לא. וכתב המחבר דשמעינן מינה דמותר לצלות בכלי שצלו בו בשר או לצלות בשר בכלי שצלו בו כחל ואפילו בלא קריעה וכן להעלותו חם בקערה שאכלו בה בשר מותר ע"כ. ואינו נכון שלא התירו אלא בששניהם צלי אבל צלי במבושל אסור והכא ליכא למימר תתאה גבר שאין זה כרותח לענין כלים אלא הרותח מחמם הכלי ומפליט ומיהו כל זמן שאין שם דבר ששורה בתוכו לא עדיף מחם לתוך חם דקיימא לן דסגי בנוטל את מקומו.
השער החמישי
פסקה א
ולענין דם ביצים כתב דשני לן בין ביצת תרנגולת דספנא מארעא להיכא דלא ספנא מארעא דהיכא דלא ספנא מארעא דם דידהו אסור דאורייתא ע"כ. וליתא דסתמא ממעטינן ליה בכריתות אוציא דם ביצים שאינן מין בשר ואע"פ שהוא סימן ריקים כ"ז שלא ריקמה עדיין אני קורא בו דם ביצים ואינן מין בשר אלא ודאי כלהו דרבנן.
עוד כתב המחבר שאם נמצא דם על חלמון שלה כולה אסור מאי טעמא דסריך תכלא בכולא ע"כ וכן כתבו הרבה מן החכמים אבל יש לי מקום עיון לפי שיש במקום זה לשון מחודש בגמרא שאמרו שם תאני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי ואמרי לה אחוה דר' אפטוריקי לא שאנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה כלה אסורה מאי טעמא דסריך תכלא בכלא אזל רב גביהא מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה דרב אסי אמר ליה תנא אפכא תני קמיה דאביי ואביי הוא דתירצה ניהליה הכי וזה לשון מחודש בגמרא דודאי אורחיה דגמרא כי תאני אמורא קמיה דרב מיניה מילתא דלאו מתרצתא לממחה בידיה ולשתוקיה ולמימר ליה זמנין פוק תני לברא וכי הנ"מ אבל היכא דתנו קמיה שפיר ומלתא תריצא לאו אורחא דרבה למימר ליה מידי ולמימר פלניא הוה תני ליה בטעותא וכיון דכן רב אשי מאי אכפת ליה במאי דמשתבש תנא כיון דאיהו שפיר תני קמיה אבל הנכון דהכי קאמר ליה לישנא דידך כלישנא דאביי אבל מתניתא איפכא תני ולישנא דתנא דתני לה איפכא עיקר וכיון דכן על החלמון זורק את הדם ואוכל את השאר ועל החלבון כלה אסורה וכן האמת שהרי אדם מוצא דם בביצה בת יומא בחלמון ואין אדם מוצא בחלבון אלא בששהתה ובחלבון ראוי לומר דסריך תכלא בכולא שהרי האפרוח יוצא מן החלבון וניזון מן החלמון ואפילו לאחר שיצא לאויר העולם אם באת לקרעו כנגד בני מעיו אתה מוצא במעיו החלמון כלו שלם כאלו מונח בקופסא לפי שבשעת יציאתו לאויר העולם החלמון נבלע במעיו כנגד טיבורו וניזון ממנו מקצת זמן ואלו דברים של עיקר בלא ספק אעפ"כ לכבודן ראשונים ראוי להחמיר בכולם.
עוד שאל המחבר למה דם ביצים אינו מותר כל זמן שיש בו הוכח של ביצים כשם שהתירו דם דגים כל זמן שיש בו קשקשים ע"כ ולאו מילתא היא שבזה החמירו לפי שהביצים באין לכלל בשר ולפיכך כשהדם הוא במקום ריקום החמירו לאסור כל הביצה.
השער השישי
פסקה א
עוד שם כתוב בדיני גבינה לענין שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה שאין חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה כגון שנשחט ונמצא מכה במעיה והוגלד פי המכה כדקיימא לן הוגלד פי המכה בידוע שהיה ג' ימים קודם שחיטה ע"כ. ואיני מבין דבריו אם גבן מששים בהמות מותרות למה אין אותו חלב של אותה בהמה שנמצאת טרפה בטל בששים באותו חלב המותר אע"ג דהיא גופה לא בטל דבעלי חיים לא בטילי מאי טעמא לא בטיל חלב דידה.
עוד כתב דכל היכא דלא קיימי עלה דמלתא אימת נטרפה תולין לומר דהשתא בסמוך לשחיטה נטרפה והנ"מ בטרפות דאפשר לתלות ולומר דסמוך לשחיטה ממש הוה אבל בטרפות דסרכא וכיוצא בזה שא"א לומר דסמוך לשחיטה ממש הוה בהא ודאי אסור דהא אי אפשר לומר לן בה העמידוה על חזקתה שכבר יצתה מחזקתה ואי אתה יודע מתי וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואין אתה יודע מתי אוסרין אותה למפרע והביא ראיה לדבריו ממה שאמרו באשה בכתם יבש שאוסרין אותה למפרע משעת הכבוד ע"כ ודבריו סותרין זה את זה שהרי כתב שתולין להיתר ומעמידין אותה בחזקת כשרה כל היכא דאפשר לומר דסמוך לשחיטה ממש הוה אע"פ שאפשר דטובא מקמי הכי הוה א"כ בסירכא נמי למה אין אנו תולין עד הזמן שאפשר שלא היתה קודם לכן שהרי בין בזו ובין בזו אין לך ראיה על הזמן בשניהם שאף זו שאפשר שהיה סמוך לשחיטה אפשר קודם לכן והרי הסרכא כמוה לפי אותו זמן שאפשר לה קודם שחיטה ולא פחות מיכן שא"א לתלות בפחות מיכן אבל בזמן הקודם לזה זו וזו שוות ואף בזו שאפשר לתלות בה סמוך לשחיטה מכל מקום יצאה מחזקתה דיצאה מחיים מחזקת כושר ולפי האמת אין הפרש בין שעה אחת או רגע אחד לזמן מרובה כלן מחזקת כושר יצאו מחיים שכבר נטרפו מחיים ואין זה אלא דאגב ריהטא לא עיין בה אבל הנכון דדא ודא אחת היא וכיון שיצאו מחזקת היתר ואין אנו יודעים זמנם למפרע חוששין להם למפרע עד הזמן שמתברר לנו שהיתה מותרות בודאי כגון שנים עשר חדש למפרע ועד אותו זמן חוששין וכן מוכיח במסכת נדה.
השער השביעי
פסקה א
בבשולי נכרים גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותרה בבית דין פירוש לא נמנו עליו בית דין להתירו מכלל דאיכא מאן דשרי פירוש מדקאמר לא התירוה בבית דין משמע בבית דין הוא דלא הותרה אבל מכל מקום היתר נהגו בה לפי שלא היו יכולין לעמוד באותה גזרה אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עו"ג לפניו פת פורני מאפה סאה א"ר כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כלומר דלא שייך חתנות דלא היו אלא עראי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת כלומר בשדה ולא היא לא התיר את הפת פירוש ומכל מקום הוחזקו העם בהיתר ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא כלומר בשדה שלא היו יכולים לעמוד בה ולא מיחו בידם חכמים וכיון שכן הרי היא כאלו הסכימו עליה ומתחילה לא פשט איסורו ברוב ישראל וכל גזרה דאיתנהו בה הני תרוייהו דלא פשט איסורו ברוב ישראל ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כל בית דין יכול לבטל ואפילו קטן מן הראשון רב יוסף ואיתימא רב יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא פעם אחת הלך ר' למקום אחד פירוש ולאו בשדה הוה אלא בעיר וראה מקום דחוק לתלמידים אמר אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר עו"ג והוא לא אמר אלא פלטר ישראל פירוש ומתוך כך הוחזקו העם לנהוג היתר בפלטר ואפילו בעיר ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא לפי שלא היו יכולין לעמוד בה וכלה מילתא תליא בפלטר וכל היכא דאיכא פלטר שרי ואפילו בעיר וללישנא קמא שרא כל בשדה ואפילו דלאו פלטר ומאי בשדה כל מקום שאין פלטר מצוי בו ולא נהגו בו בפלטר א"ר חלבו אפילו למאן דשרי של פלטר עו"ג ואפילו בעיר והיינו לישנא בתרא הנ"מ במקום דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר לא. אמר ר' יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי בשדה אבל בעיר לא כלומר אפילו למאן דאמר דכלהו מילתא תליא בפלטר עו"ג ושל פלטר עו"ג מותר לעולם ואפילו איכא פלטר ישראל הני מילי בשדה אבל בעיר לא שארי לעולם אלא בדליכא פלטר ישראל ולכולי עלמא פת פלטר עו"ג מותר כל היכא דליכא פלטר ישראל.
ולענין פת בעלי בתים בשדה כיון דלישני נינהו ופלוגתא דרב דימי ורב יוסף מסתבר דאזלינן בה לקולא ובשדה מותר ואפילו של בעלי בתים ואע"ג דשקלי וטרי לפום לישנא דרב יוסף לאו משום דסבירא להו כותיה אלא אפילו קאמרינן הילכך כ"מ שאין מצוי בו פלטר כלל מותר ואפילו פת בעלי בתים ואפילו ליטול מן העיר פת בעלי בתים במקום שיש פלטר ישראל ולילך בשדה ולאכלו שם מותר אלא שהוא דבר מכוער לתלמוד חכם דאמרינן איבו מנכית ואכיל ביה מצרי פי' פת בעלי בתים של בני העיר בשדות אמר להו רבא לרבנן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי ופרשו הגאונים ז"ל לא תאמרו דבר שמועה משמו.
ולענין פת פלטר ביד בעל הבית או פת בעל הבית ביד פלטר כתב המחבר דבתר מעיקרא אזלינן ופת פלטר ביד בעל בית מותר ופת בעל הבית ביד פלטר אסור דפת פלטר כיון דהותרה הותרה והביא ראיה מההיא דאמרינן ההיא ביתא דחיטי דנפל עלה יין נסך ואמרינן עלה דשרא רבא למטחינה ולמיפי' ולזביניה לנכרים שלא בפני ישראל אלמא דאי בפני ישראל אסור משום דאתו למיהדר ולמיזבן מינייהו דכיון דהוה פת ישראל ואישתרי כי הוי דבעל הבית מותר והכי נמי פת פלטר וזו כשגגה ואינן דומות כלל שהתבשיל שלנו היתר גמור הוא ושוב א"א לו להיאסר ביד נכרים וכן פת אבל הפלטר דין בשולו ואפייתו בכל מקום כנכרי גמור ואלו אפה ובשל בשלנו איסור גמור הוא אלא שהפת התירו מידו כל זמן שאין שם פלטר ישראל וכשיש פת לפלטר ישראל פתו נאסר וכשכלה פתו של ישראל הרי פתו הותר נמצא פת פלטר הרי הוא כפתו של נכרי אחר ואפייתו באיסור בשל נכרי אחר אלא שמידו התירו נמצא שאין אפייתו מתרת אלא מכירתו על ידו של פלטר היא המתרת שכיון שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו אין כאן כל כך קירוב והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי הילכך פת בעלי בתים ביד פלטר מותר ופת פלטר בידו של בעל הבית אסור ולא עוד אלא שאם הזמינו פלטר לישראל הרי פתו של פלטר אסורה לו דלא עדיף האי מפתו של ישראל שאפה אותו הפלטר שהוא אסור ופתו של פלטר הוא עצמו משתנה דינו שאם הגיע לשם פלטר ישראל הרי הוא אותו פת בעצמו שהיה מותר קודם לכן עכשיו כשהגיע שם פלטר ישראל נאסר וכשכלה פתו של ישראל חזר והותר ואלו דברים ברורים ויש כאן מקום עיון לפי דברינו שלא הותרה פת פלטר אלא מידו. ישראל ששלח נכרי לקנות פת מפלטר ואין שליחות לנכרי והנכרי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח וכיון שכן ישראל זה לא זכה בו מיד פלטר תאמר שהוא אסור ונראה דכיון שאין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו וכיון שכן א"א לזכות נמצא ישראל מידו של פלטר הוא זוכה דמידו חשבינן ליה כל זמן שאין יד אחר זוכה באמצע.
ולענין פת של ישראל שנעשה על ידי עו"ג גרסינן בגמרא אמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בפת האי ריפתא דשגר נכרי ואפה נכרי אסור שגר ישראל ואפה עו"ג שרי שגר עו"ג ואפה ישראל שרי שגר עו"ג ואפה נכרי וישראל מחתה בגחלים שרי וכתב המחבר ואע"ג דבשאר בשולי עו"ג לא שרינן שגר עו"ג ואפה ישראל קולא היא בפת מפני שהוא עיקר חיי נפש ע"כ ולא היא דלא חשבו לה להא קולא ולא אתמר בה האי טעמא אלא שגירת תנור בפת והיסקו מלאכה חשובה חשיבא.
והשתא ודאי קשיא טובא מנהגא היאך אנו אופין בפורני ויש משליכין עץ לתוך הפורני ומורי רבנו משה ז"ל כתב שאין זה מכשיר כלל שלא אמרו אלא שגר תנורא או חיתוי בגחלים הניכר באפייתו כגון שניכר מהירות אפייתו על ידי כן ואני אומר מקום הניחו לי רבותי לפרש שיש כאן בענין בשולי נכרים קושיא אחרת גם כן דקיימא לן בחולה שאין בו סכנה שאין מתירין לו איסורין של דבריהם אלא בהנאה והתם נמי שלא כדרך הנאתו אבל לא באכילה שלא הותר סתם יינן ולא שמנה של גיד הנשה למי שהוא חש בגופו חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר וכן הדין במוקצה דאסור ודאי בחולה שאין בו סכנה ואע"ג דשרינן לגונח לינק חלב בשבת לאו מוקצה הוא דהאי בהמה לא אתקצאי אלא מחמת איסור שחיטה בכל מאי דאפשר לאיתהנויי בלא איסור שחיטה שרי תדע דהא קיימא לן דמותר לחלוב בשבת בתוך הקדרה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולא אסרינן משום מוקצה ולא דמי לביצה שנולדה בשבת דאסירא משום מוקצה דהתם בשבת נגמרה יציאתה ונעשית בריה מיוחדת בפני עצמה מה שאין כן בחלב שלא נתחדש בשבת שיעשה בריה חדשה ופנים חדשות אלא שנתרבה ריבוי שאינו ניכר ושאינו מסויים שהרי ידוע ומפורסם לכל שאף מערב שבת היה שם חלב וכהאי גוונא ליכא משום מוקצה אלא משום חולב ואפילו כדרכו ליכא איסורא דאורייתא וכיון דכן השתא דהוי מפרק שלא כדרכו שרי ליה רבנן והשתא דאתינן להכי קשיא טובא היאך מתירים לחולה לבשל לו על ידי נכרים ובודאי בכל דבר התירו לו אף בדברים שיש בהן בשוי נכרים והכי מוכח הא דאמרינן בשבת חיה שלשה שבעה שלשים שלשה מחללין עליה את השבת לעולם שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת שלשים עושין לה על ידי ארמאי כדקיימא לן דכל צרכי חולה נעשים על ידי נכרים בשבת והוא שאינו שלו ואינו עושה במצות בעלים איסורא דרבנן והתירו לחולה ובודאי דשלשים דומיא דשבעה ושלשה מה שבעה ושלשה עושין לה על ידינו כל דבר אף שלשים עושין לה על ידי ארמאי כל דבר ומותר לה אפילו בדברים שיש בהן בשולי נכרים. ותרצתא דהני שמעתא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו שהרי יינן ופתן והשכר שלהן והשלקות כלן מדבריהם משום בנותיהן ואסרו יינם ואף מגעם ביין שלנו ואפילו בהנאה וסמכו דבריהם לשל תורה לעשותו כיין נסך לפי שבו ראוי להחמיר לפי שקרובה ומצויה תקלתו יותר מן הכל ואעפ"כ התירו במבושל שלנו לפי שאין שתייתו תדירה ועיקרו לרפואה פתן הסירו מן הפלטר ושורת הדין אף בשדה מותר ובשכר התירו חוץ לביתם הרי שיש מקום שהוא אסור ומקום שהוא מותר ובשלקות התירוה כל שאין הנכרי מתכוין לבשל כדאיתא בגמרא נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהן אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בשולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצאי שבת. עוד אני בא לדון מזה הטעם שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות ואומר שהנכרי שבא לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת ובלבד דברים המותרין שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותרין להשתמש בהן אחר הדחה דלגבי גיעולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בשולי נכרים דלית בהו משום חתנות ולאו משום איקרובי דעתא. עוד שמעתי בשם הרב ר' יצחק ברבי מנוח ז"ל שאין דין בשולי נכרים בעבדו ושפחתו הקנוים לו כיון שמעשים דרך כפיה לא שייך הכא איקרובי דעתא. ומורי רבנו משה ז"ל רואה דבריו אע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה דיעבד מותר ומעתה יש לדון לזכות בנדון שלפנינו דלא חשיב בשולי נכרים שכיון שזה מחוקי המלכות לאפות כלם פתן בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו לא גרע לענין פת מפת פלטר נכרי במקום שאין פלטר ישראל.
ועוד שהאופה אופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם בזה אפשר לדון לזכות דכי הא לא חשיב בשולי נכרים דלא שייך בהא איקרובי דעתא וכל שכן לענין פת שהקלו בו.
ולענין בשיל שנעשה על ידי עו"ג וישראל אמרינן בגמרא אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ואמרי לה א"ר אחא אמר ר' יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך נכרי מותר ואינו אוסר עד שתהא הנחתו וגמרתו ביד עו"ג ואיכא מאן דאמר דתחלתו ביד נכרי וסופו ביד ישראל דשריא דוקא בשלא הגיע על ידי נכרי למאכל בן דרוסאי אבל הגיע על ידי נכרי כמאכל בן דרוסאי אסור ואיכא מאן דאמר דכל שגמרו ביד ישראל מותר ואפילו בנגמר בשולו כל זמן שמצטמק ויפה לו וכן עיקר דסתמא קאמר דהניח נכרי והפך בו ישראל מותר ולא יהיב שיעורא ולא עוד אלא דכפליה ללישניה דאמר אינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי אלמא לא מיתסר עד שתהא כלו ביד נכרי הילכך תחילתו ביד ישראל כדי מאכל בן דרוסאי מותר גמרו ביד ישראל בכדי שיהא בו תיקון התבשיל מותר והמחבר הקשה לסברא זו מהא דאמרינן בגמרא האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה ופרישנא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי אלמא דאי מיכוין לבשולי בשולי כי האי גוונא אסור ואע"ג דלא גמר בשולו בידו דודאי בשיל על ידי העברת שער אינו בשול גמור ע"כ ובהא ודאי לא עיין בה דמי איכא מאן דאמר כשבישל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי ובא ישראל לאוכלו דלא מיתסר הא ודאי פשיטא דמיתסר והיינו ריש אוניה דרישא דמיתסר אלו מיכוין נכרי לבשוליה דהא כוליה על ידי נכרים אין דיננו אלא בשבשל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל וזה ודאי מותר וזהו איסור החוזר להכשרו הא דאמרינן לעיל לענין פת בעלי בתים דשורת הדין שמותר ללקחם ולהוציאם בשדה ולאכלן שם איכא דדאיק עלה מיהא דאמרינן ההוא ביתא דחיטי דנפיל עליה חמרא דנכרים שרינן ליה למיעבדיה פת ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל ואמאי לא חיישינן דילמא זבין ליה ישראל ואכיל ליה בשדה ולאו מילתא הוא דדבר שאינו מצוי היא ודבר שאינו ראוי אע"פ שמותר מן הדין הילכך ליכא למיחש להא וכ"ש בהא דאיסורא משום יינן דאיסורא דרבנן ודבר ברור הוא ע"כ.