אור ברסלב

בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה

הבית השישי

הבית החמישי

השער הראשון

פסקה א

מענין נטילת ידים: גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרכת תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים ואמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה והקשה המחבר והא בברכות אמרינן דנפקא מוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכתב דאי מההיא הוה אמינא דהתם למברך בלחוד ומשום ברכה ע"כ. ואיני מבין דבריו מאי ברכה דקאמר אי מברכת המוציא קאמר והא לא אפשר דהא ידים בהיסח דעת לא מיפסלי לברכה כדמוכח בפרק ערבי פסחים דאמרינן אעפ"י שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאיכא היסח דעת וצריך נטילת ידים משום טיבול ומשום סעודה ואלו משום ברכה לא אלא עיקר תירוצא דההוא אסמכתא בעלמא דמדכרין מים ראשונים והאחרונים והכא עיקר דמדכר בהדיא ידים בנגיעה והיינו מים ראשונים.

עוד כתוב שם הא דתניא קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק ומוכח בהדיא בערכין בקדוש ידים במקדש עד הפרק שמתחברת היד עם קנה הזרוע וזהו עד סוף פסת היד וגרסינן עלה אמר רב ע"כ לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא ובירושלמי משמע דמחמרינן בחולין מבתרומה דאמרינן התם בשם רב לתרומה עד לפרק לחולין עד קשרי אצבעות היינו סוף פיצול האצבעות עם פיסת היד מכלל דלתרומה עד לפרק דקאמר היינו קשר אמצעי שבאצבעות והקשה המחבר היאך אפשר והלא עיקר לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה והיאך אפשר דתיהוי תרומה קילא מינייהו ותרץ דלתרומה דקאמר עד לפרק היינו סוף פסת היד ולחולין עד סוף פיצול האצבעות ע"כ ואינו נכון דאם כן פליגא דרב אמתניתא ורב שמיע ליה מתניתא כדאיתא ובגמרין דפריש עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ובמתניתא ליכא למימר הכי דהא היינו קדוש ידים ורגלים במקדש אלא ודאי עיקר כדפרישית דחולין חמירי מתרומה ואע"ג דמשום סרך תרומה משום דתרומה חמירא וזהירי בה אקילו בה כדאמרינן דלא התירו במפה לאוכלי חולין והתירו לאוכלי תרומה ושמואל דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה סבר דעד הפרק דחולין ותרומה חד הוא ותרוייהו לחומרא עד סוף פיצול האצבעות ורב ששת נמי סבירא ליה דתרוייהו חד הוא אלא דלקולא עד פרק שני שבאצבעות ולרב לתרומה עד פרק שני ולחולין עד פיצול האצבעות והכי סודרא דמתניתא חמור חמור ראשון וכן דעת מורי רבנו משה ז"ל. ולענין נטילת ידים ודאי קיימא לן כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים.

ולענין שתיה קיימא לן דסגי ליה בחדא ידא וכדאמרינן בברכות בסדר היסבה בא להם יין כל אחד נוטל ידו אחת ובהכי סגי ליה אבל קובע עצמו לשתיה בעי נטילת שתי ידיו והכי מוכח ביומא דאמר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידיו אחת ונכנס פירוש שאינו צריך להשתמש כששתה אלא ידו אחת דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו פירוש משום דאסחא לדעתיה וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים פירוש משום חשד ואמר רב הונא לא שאנו אלא לשתיה אבל לאכול מידע ידעי דאנינא דעתיה פירוש ואין חוששין לחשד ואין צריך ליטול מבפנים שמעינן מינה דלשתות נמי בעינן שתי ידיו וטעם כדאמרן. והמחבר כתב דאהשתין מים קאי שמא שפשף רגליו בידיו משום ניצוצות עד כאן ודבריו מן המתמיהין דהא בהדיא קתני אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת אלא ודאי אהא לא עיין בה.

עוד כתב הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש דכיון דנטל שתי ידיו כלי אדעתיה דרוצה לאכול בלא קדוש דהא משום קדוש לא צריך אלא ידו אחת ונמצא זלזל בקדוש ולפיכך לא יקדש ע"כ וליתיה כלל להאי טעמא דאטו מי שזלזל בקדוש אינו יכול לחזור בו ולקדש אלא שיקדשו לו אחרים זה אינו כלל אלא הנכון נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת דכיון דמשום כסא דקדושא לא בעי נטילת ידים ואיהו נטל ידיו גלי אדעתיה דנהמא חביבא ליה טפי ואנהמא בעינן קדושי ואסיקנא דלא מימנע משום הכי ואההיא דמימליך מצי קדושי.

עוד כתב דפת הבאה בכיסנין קודם סעודתו בזמן שאינו קובע סעודתו עליה דיו בנטילת ידו אחת והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים וקתדראות עד שכלן מתכנסין הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להן פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו אלמא אף בפרפראות שהן פת הבאה בכיסנין סגי בנטילת ידו אחת ע"כ ואני אומר הא ודאי בורכא ואגב חורפיה לא עיין בה והלא הוא עצמו כתב למעלה במי שטיבולו במשקה שצריך נטילת ידים בשתי ידיו לפי שיש לו בו עסק בשתיהן קל וחומר לפת הבאה בכיסנין אם אתה אומר שצריך נטילת ידים כלל שצריך ליטול שתי ידיו שיש לו עסק בשתיה אלא ודאי ליתה אלא דפת הבאה בכיסנין כל היכא דלא קבע סעודתיה לא חשבינן להו אלא כפירות. ולא בעו נטילה כלל דמהיכא תיתי הא לאו משקין נינהו ולאו פת נינהו ומיהו ההיא מתניתא דתני הביאו להם פרפראות כל אחד מברך לעצמו משמע דלא חשיב ישיבה דאורחים בכי האי גונא היסבו דאי לא אחד מברך לכלן דהא אפילו ביין אמרינן לה בברכות דהיכא דהיסבו אחד מברך לכלן ברכה לכתחילה.

השער השני

פסקה א

גרסינן בירושלמי דברכות בפרק ואלו דברים תני מים שלפני המזון רשות לאחר המזון חובה אלא שבראשונה נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר' אחא אמר נוטל ושונה רבי שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת אמרת רשות אית בעי מהלך ארבעה מילין ואת אמרת רשות פירש רבי שמואל בר רב יצחק מתמיה כיון שדקדקו חכמים לומר להיות נוטל ושונה היאך אתה אומר רשות ואחרים שואלין כיון שאתה אומר במים ראשונים שצריך להלך בשבילן ארבעה מילין כמו שנזכר באותה שמועה למעלה בירושלמי היאך אתה אומר רשות וענין נוטל ושונה פירוש הראב"ד ז"ל שופך פעם אחת ומפסיק ואח"כ שונה פעם שניה כדי לטהר המים הראשונים כמו ששנינו בפרק שני דמסכת ידים מים ראשונים מטהרין את הידים שניים מטהרין את המים שעל הידים וכתב המחבר ואני תמה אחר שהראשונים מטהרין את הידים מה לנו לטהר את המים שעל הידים והלא הידים נטהרו ואין המים הראשונים מטמאין אותם שאם כן מה טהרו המים הראשונים ע"כ ודבריו תמהים מאד והלא ענין ידים אין בו ענין משורת הדין אלא כולו משערין אותו ברואין שהרי הדברים מעיקרן מתמיהין שיהא אבר אחד טמא ושאר הגוף טהור ויהא מיטמא מולד הטומאה ואדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ויהא אבר אחד מיטהר בפני עצמו ויהא מיטהר בשאובה ובכלים אלא כלן תקנות חכמים ועיקרו של דבר למדו אותו חכמים מקידוש ידים ורגלים ובדין הוא לפי דבריהם שאמרו שהידים טמאות שניות ושני עושה משקין תחילה שאי אפשר לידים בנטילה שהרי המים מיטמאין מן הידים אלא שעשו המים כמקוה לענין טהרת הידים ולא לענין גופו של מים ואמר שהמים השניים מטהרים את המים הראשונים ואמרו שאם יצאו מים ראשונים שבאין לטהר הידים חוץ לפרק וחזרו לפנים מן הפרק שמטמאים את הידים דכיון דידים שניות עושות המשקין תחילה ומטמאין את הידים והם לא תקנו שלא יחזרו המים ויטמאו את הידים אלא למה שתקנו נטילה והיינו עד לפרק שהם אינן חוזרין לטמאות ואפילו חוץ לפרק אין המים שהם חוץ לפרק מטמאין במקומן כל זמן שלא יחזרו שאם כן אין לדבר סוף אבל חזרו המים שהם חוץ לפרק לפנים מן הפרק כיון שהיו במקום שאינו בנטילה בעיקר תקנה הרי הן מטמאין וכל היד היא בגזרה זו של טומאה עד חבור קנה הזרוע ומכל מקום לא תקנו נטילה אלא עד הפרק וצריך לו ליזהר שלא ליגע באוכלין במותר ידו.

גרסינן בסוף שלשה שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים פירוש הא ודאי פשיטה דלאו אנטילת ידים להכשר אכילה קאמר שאין נטילת ידים במשקין אלא במים שמעין טהרה עשאוה כמקוה ודוגמה דקידוש ידים אלא לנקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין נגעו בה ואלו דברים פשוטים ומחוורין שלא כדברי המחבר.

השער הרביעי

פסקה א

תנן במסכת ידים הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל והקוף נותן לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו וכתב המחבר דפלוגתייהו אי בעינן כח גברא ולתנא קמא לא בעינן כח גברא וחרש שוטה וקטן וקוף כמאן דליתנהו נינהו ור' יוסי דפליג למימרא דבעינן כח גברא ולא מדין נטילת ידים דכח גברא בנטילת ידים לא בעינן כלל דמהיכא תיתי אלא משום דרביעית שיעור מצומצם חששו שמא יתפזרו מהם ע"כ ודבריו אלו כשגגה דלמה לי למתנא הכל כשרים ליתן לידים כיון דבלא נתינה כלל כשר ותו מאי אפילו חרש מאי רבותא כיון דבלא נתינה כלל סגיא ולמה לי למתנא מניח חבית בין ברכיו וכן מטה חבית על צדה כלהו משנה יתירה דהא לא בעינן לדבריו כח אחר כלל ומניח חבית בין ברכיו ומניח חבית על צדה תרוייהו מכח אדם אלא דליכא אחר אלא הנוטל עצמו ול"ל למתני הקוף נותן ליד' כיון דלא בעינן נתינה כלל ותו אי טעמא דרבי יוסי משום שיעור מצומצם ליפלוג בדידה בין שיעור מצומצם להיכא דאיכא מים טובא אלא דברים אלו משתברין ובבירור שהם דברים צריכין ביאור כח אדם או כח אחר מנא לן בנטילת ידים דמשמע ודאי דכולי עלמא בין תנא קמא ור' יוסי כח אחר בעינן אלא דפליגי אי בעינן כח בן דעת וטעמן של דברים דלאו משום היא גופו דליהוי דין נטילת ידים מכח נתינת אחר דמקדוש ידים ורגלים ילפינן ונתינה אחר לא כתיבה אלא דנפקא לן משום דבעינן מכח כלי דרחמנא אמר ממנו ולא בתוכו וכן הדין בנטילת ידים דבתוכו לא מהני כלל ובר מיהא מכל מקום כלי בעינן ולהכי מודו רבנן ורבי יוסי דנתינת אחר בעינן דאי לא לא חשיב מכח כלי דמנא מאי קא עביד כל היכא דאתי ממילא והיכי מיקיים קרא דממנו דהא בתוכו ממעטינן מהאי טעמא כל דכן היכא דאתי ממילא אבל בנתינת אחר סגי וחשיב בהכי כח כלי כי דלי הוי הנותן ואפילו כל דהו דמכל מקום כלי מכח אחר חשיב מכח כלי ולהכי מכשיר תנא קמא חרש שוטה וקטן וקוף ורבי יוסי פליג בהני דהני כמאן דליתנהו דמו ולא חשיב בהו כח כלי עד דאתי מכח בן דעת ואפשר דבהכי סגי לרבי יוסי ולא בעי כוונה אבל במניח חבית בין ברכיו מודה רבי יוסי וכל דכן במטה חבית על צדה וכן הוא בתוספתא והלכתא כתנא קמא ומכל מקום מכח אחר בעינן לעולם ולכולהו נוטל מן הקלוח היורד מאליו לא מהני כלל והרב ר' משה בר מיימון ז"ל היטב לראות וכתב דמכח אחר בעינן אבל בן דעת לא בעינן ואפילו בקוף כתנא קמא והא דגרסינן בתוספתא הפקיע את המוליאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו קבולת כדי רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות איפשר דפליגי הפקעת מוליאר אי חשיב מכח אדם והוא שנשתייר במוליאר כדי לקבל רביעית ובסילון נמי פליגי במעין דמטהר בכל שהו כיון דסגי לן ברביעית בכלים אי חשיב נמי הכי צנור לענין נטילת ידים כיון דאית ביה רביעית או בעינן לענין נטילת ידים במקבל מן הסילון שיהא הסילון מחובר לארבעים סאה כי ההוא דדולא דכל הבשר דמכשרינן בדליפי לארבעים סאה או אפשר דבמעין לתנא קמא לא בעי מכח אדם וסגי במקבל מן הסלון כיון שיש בו כדי רביעית דלא אתמר מכח אדם אלא בכלי ור' יוסי פוסל דבקרקע לא סגי לעולם אלא בראיון לכל גופו כאחת והיינו ארבעים סאה ואפשר דהתם נמי דוקא במטביל ידיו ואפשר גם כן ברישא בהפקיע את המוליאר דתנא קמא סבר דכל דאיכא מכח אדם בתחילתו בהכי סגי בכל אותו קלוח ואע"ג דאזל ליה כחו ואפשר דהיינו נמי מטה את החבית ור' יוסי פליגי בהפקעה מוליאר אלא בכח ראשון בלבד מותר והא לא צריכא ליה לפרושי דכן במטה את החבית דתנן לעיל אפשר דבההיא פליג ר' יוסי ובקוף ולא בחרש שוטה וקטן דמכל מקום אדם נינהו.

והא דתניא בתוספתא הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אפילו לרבנן כוונה דחד מינייהו בעינן ההיא לתרומה אבל לחולין לא בעינן כוונה כדאיתא התם בפרק כל הבשר ובהדיא אתמרא התם והא דאמרינן בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום התם לאו משום דבעינן כונה אלא משום דהיסח הדעת פוסל איפשר שאין סומכין על שמירתו לכל היום אלא א"נ במתנה עליהם או אפשר דמתנה דקאמר לאו למימרא דבעי תנאי להכי אלא לומר שישמור אותם דלא ליסח לדעתיה והראשון נראה עיקר.

השער החמישי

פסקה א

לא נתכונו דברי המחבר בענין ברכה בנטילת ידים והנכון דמים אמצעיים דבין בשר לגבינה וכן מים אחרונים ואפילו לענין המברך ואפילו אכל דבר מזוהם דידיו פסולות לברכה ליכא בהו ברכה שאין נטילתו אלא לנקיות ואפילו במי פירות סגיא לכתחילה ולא קפדינן לא אמנא ולא אחזותא ולא אשיעורא הילכך ליכא ברכה אלא במים ראשונים וכן כל זמן שהוא צריך לכך כגון קריאת שמע ותפילה דהא תיקון מיא וצריך לילך בשבילן עד ארבעת מילין וכל היכא דתקון מיא כעין סעודה תקון ועיקר נטילת ידים נמי מקידוש ידים ורגלים גמרינן לה ובעבודה הוא דכתיבה ותפילה במקומה וראיה לדבר נטילת ידים שחרית דכל היכא דאיפשר במיא מיא בעינן אע"ג דהיכא דליכא מיא סגי בכל מידי דמנקי כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. יתברך ויתעלה שמו לעד אמן ואמן.

תוכן העניינים

בדק הבית על תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה