אור ברסלב

בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה

הבית החמישי

הבית הרביעי

השער הראשון

פסקה א

בית היין: גרסינן בע"א בפרק ר' ישמעאל אמר רב קטן בן יומו עושה יין נסך לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה עד שנדע בטוב ע"ג ומשמשיה ואמרינן נמי התם אר"נ א"ש הלוקח עבדים מן העו"ג אע"פ שמלו וטבלו עושין יי"נ כלומר בשתייה עד שתשתקע שם ע"ג מפיהם והיינו יב"ח והיינו במגייר אותה שלא מדעתם לשם עבדות דאפשר לעשות כן כדאיתא ביבמות. והא דתני לוקח עבדים מן העו"ג לאפוקי בני השפחות שגדלו בבית ישראל אבל עבדים דלאו בני שפחות ל"ש לוקח מן העו"ג לא שנא לוקח מישראל ושלא כדברי המחבר ובגמרא מייתינן חדא מתניתא דאית בה תרי לישנא. לענין רוקן ומדרסן בבני השפחות בשוק דאיכא דתני טהור ואיכא דתני טמא ולהאי לישנא דתני טהור לא סגיא דלא פליגי רב ושמואל ולהאי לישנא דתני טמא אפשר דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר חדא. וכיון דכן האי לישנא עדיפא לן למימרא דלא פליגי ואמרינן נמי דרוקן ומדרסן בשוק טמא ואף על גב דספיקא דרבנן הא אמרינן בפסחים דספק רוקין וספק משקין לחומרא אזלי בהו רבנן הילכך בתרוייהו נקטינן לחומרא לאסור בשתייה ושלא כדברי המחבר. אבל בהנאה מותר. ומכאן סמכו רבותינו ז"ל להתיר עכשיו מגעם של נכרים בהנאה בקטנים שאינן יודעין בטיב ע"ג ומשמשיה ואע"פ שאסרו חכמים מגעם לא השוו בו מדותיהם שהרי מגעו של בכונה התירו ובני השפחות התירו ובגר תושב התירו בהנאה אף יינו אלמא שלא גזרו לכל אלא לפי מה שראו אף כאן י"ל שכיון שאנו רואים בהם שאין מנסכים ואינן אדוקין בניסוך אין מגעם אוסר בהנאה אבל יינן ודאי אסור ואפילו בהנאה שלא מצינו לו היתר בשום מקום אלא בגר תושב שקבל עליו בב"ד שבע מצות ואף בו נחלקו ודברי המחבר בזה כשגגה שכתב בזה סמכו קצת בדורות אלו ליקח יינן בחובותיהם ע"כ וחס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר שאין דנין אלא לענין מגעם אבל סתם יינן לעולם אסור חוץ מגר תושב.

השער השני

פסקה א

גרסינן בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אף ע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל למישך נעשה יין נסך הפירוש הנכון יין כיון שהתחיל לימשך בגת עצמו מצד לצד וניכר בגת נעשה יין נסך להיאסר במגע נכרי ואקשינן ליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה מן העו"ג ואע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח ומפרקינן בגת פקוקה ומלאה. פירוש פקוקה שאלמלא כן אי אפשר שלא חסרה קצת מתוך שיצא מקצת ממנה יין דרך נקב שבה וכיון שחסרה עכשיו שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח אי אפשר שלא יהא שם יין נמשך במקום זה וניכר לעצמו אבל עכשיו שהיא פקוקה ומלאה גדושה אי אפשר לה לעולם מתוך שום בעיטה להיות שם יין נמשך וניכר ועומד בפני עצמו שלא בערבוביא הדר מקשינן מסיפא דתנן אינו נעשה י"נ עד שירד לבור ומתרצינן בגת פקוקה ומלאה תו מקשינן מסופא דסופא דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. קתני והשאר מותר דומיא דמה שירד לבור דכיון דתלי טעמה בירד לבור אלמא בגת אינו נעשה לעולם יין נסך עד שירד לבור. ומסקינן דמתניתין כמשנה ראשונה וברייתא כמשנה אחרונה דתנן בראשונה היו אומרין דורכין עם העו"ג ולא חיישינן לדרב הונא חזרו לומר אין דורכין עם העו"ג דחיישינן לדרב הונא ותניא בתוספתא הלוקח עביט של ענבים מן העו"ג ומצא תחתיו גממיות מותר בצדו אסור דמאי דהוי בצדו חשיב המשכה אבל תחתיו לא חשיב המשכה ומאי דאמרינן בירושלמי גממיות שתחת האשכולות מותרות ר' בא אומר הן עצמן נעשות יין נסך ההיא דלא כגמרין דרב הונא גופיה לא אמר אלא בהמשכה ושתחת האשכולות לא חשיבה משכה. ויין שנמשך קצתו בגת דאמרינן דמתסר במגע נכרי דברים פשוטים הם דדוקא בשנגע במה שנמשך אבל נגע בשאר פשוט הוא דלא חשיב יין מיהו נתערב ביין אסור הכל אסור דאע"ג דלא חשיב יין להיאסר במגע עו"ג מכל מקום יין הוי דחשיב מין במינו דאסר ביין נסך בכל שהוא דהא שמא וטעמא חמרא. מכל מקום לענין ניצוק ודאי דלא הוי חיבור אפילו למאן דאמר חיבור ודברים אלו עלו בערבוביא בחיבור החכם.

עוד כתב החכם מגעו של עו"ג ביד בכוונה כלומר שהוא יודע שהוא יין ואפילו הכי נוגע בו הרי זה אסור ואפילו בהנאה ואע"פ שלא שמענו ממנו שנסכו בפירוש לעו"ג וזהו סתם יינן שאמרו בכל מקום שאסור בהנאה ודוקא ביד אבל ברגל אסור בשתיה ומותר בהנאה כי הא דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"א בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת כלומר לענין איסור הנאה ולענין שכרו דאי לשתיה ודאי אסיר כמשנה אחרונה אמר להו מותר והא מנסך בידיה דציירנא ליה לידיה ע"כ ואינו מבין דבריו כלל שהרי בכל אבר מאבריו הוא עושה י"נ והכי מוכח הא דתניא מדדו בין ביד בין הרגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר ולתנא קמא למה לי הפרש בין יד לרגל ובכלהו כל זמן שמתכוון למלאכתו כגון מדידה בכלהו מותר הנאה וכל זמן דקא עביד בחנם אסור מדקתני מדדו בין ביד בין ברגל והלכתא כתנא קמא אלא ענין דריכא מילתא אחריני היא וההוא ינוקא שפיר אורי ורבי נתן ורבנן כלהו מודו מתעסק במלאכתו לא אסר בהנאה ודכולי עלמא נגיעת רגל בחכם אסיר בהנאה אלא הכא במדדו בהא קא מיפלגי דתנא קמא סבר בין ביד בין ברגל מתעסק במלאכתו הוא ומותר בהנאה ור' נתן סבר דלענין מדידה ביד חיישינן כיון דדרך ניסוך ביד חיישינן דילמא משהי לה בכונה בחמרא טפי ממאי דמיבעי ליה למדידה ועל דעת ניסוך ולא מינכר ותנא קמא לא חייש ומיהו דוקא במדידה דמוכחא מילתא אם היה מתרפא במלאכתו אבל דריכה דאשפר דמתרפא ולא מוכחא מילתא והיא מלאכה נמשכת זמן רב ועוסק בה בידיו וברגליו ודרך בני אדם להפסיק בה מעט לפוש בהא חיישינן והיינו מתניתין דאין דורכין בגת דחיישינן להו ומיהו בדציירנא ליה לידיה שרי וכיון דכן לא חיישינן תו ופרכינן והא מנסך בכרעיה כלומר דהאי חששא איתא גבי כרעיה ומהדרינן ניסוך דרגל לא שמיה נסוך כלומר האי חששא לא חיישינן גבי רגל בעוסק במלאכתו ודכולי עלמא נמי ואפילו לר' נתן חיישינן לה ואפילו לענין ידים במגעו ע"י ד"א ועוסק במלאכתו לפי שעה כגון מדדו בקנה והתיז את הצרע' בקנה או עוסק במלאכתו לפי שעה ביין שלא נגמרה מלאכתו כגון מטפח ע"פ חבית מרותחת דבכל הני תניא ימכר ולא איפליג רבי נתן ואיפליג ר"ש למשרי אפילו בשתיה ואיסתפק לן אליבא דתנא קמא הוא הדין אפילו מדד ביד.

עוד כתב ובפיו נמי עושה יין נסך להיאסר בהנאה וכדתניא אגרדמים נכרי שקדח במינקת והעלה או טעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו כלומר מפני תערובת אותו יין שהחזיר לחבית ואתיא כרבנן דרשב"ג דאסר תערובת סתם יינן ודלא כרשב"ג דאמר ימכר כלו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם מהו שיעשה יין נסך בפיו ר' אדא בשם ר' זירא אין הנכרי עושה יין נסך בפיו ר' ירמיה בשם רבי אבהו עו"ג עושה י"נ ותני כן אגרדמים שקדח מן המניקית והעלה או טעם מן הכוס והחזירו לחבית אסור על דעתיה דרב אדא והוא שהחזיר עו"ג על דעתיה דר' ירמיה אפילו החזיר ישראל כלומר על דעתיה דרב אדא דאמר אין עו"ג עושה י"נ בפיו דוקא בשהחזיר עו"ג ומשום חזרה הוא דמחסר ועל דעתיה דר' ירמיה דאמר עו"ג עושה י"נ בפיו אפילו החזירו ישראל וקיימא לן כר' ירמיה שאמר משום ר' אבהו עו"ג עושה י"נ בפיו וברייתא תניא כותיה דתניא בתוספתא קדח במיניקת ונפלה ממנו טיפה כל שהוא הרי זה אסור מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרת בכל שהוא כלומר אותה טיפה שנגעה בפיו ועוד דטעמא דרב אדא לא מיחוור לדידן דקיימא לן דיין שמזגו עו"ג לא מיתסר אפילו בשתיה אלא משום לך לך אמרינן נזירא הילכך לא מיתסר אלא בשתייה דשפיכת מים או יין כשר לתוך יין אינו חשיב נגיעה ואפילו בשתיה לא מתסר אלא במתכוין למזיגה ואגרדמים אפילו בהנאה אסר כדאיתא בגמרא הילכך על כרחין לדידן לית לן טעמא דרב אדא כלל ע"כ ודבריו תמהים מאד דהא לתרוייהו לרב אדא ולר' ירמיה ברייתא שמיעא להו ומר מפרש החזירו לחבית העו"ג ומר מפרש החזיר ישראל אלמא לרב אדא בהא מיתרצא ליה ואם כן היכי סלקא דעתך דהאי מפרש דאיכא מתניתא דהויא תיובתיה דקתני בהדיא נפלה ממנו טיפה כל שהוא אסורה שטיפה של יין אסרה ואוסרת בכ"ש והרי כאן מפורש דבלאו חזרה מתסר משום טעימת פיו ואישתמיטתיה לרב אדא ותו לפום מאי דמשמע ליה למחבר רב אדא בר זעירא מאי אהני ליה פירקוה דאמר החזירו עו"ג בלאו האי סופ' נמי תיקשי ליה רישא דתני אגרדמים שקדח במיניקת והעלה אסור ומאי אסור בהנאה כדאיתא בגמרא ולדידיה אמאי כיון דאין טעימת פיו עושה יין נסך ותו למאי דפריש המחבר לא ידע רב אדא דזריקה או שפיכת משקה לתוך יין הן יין הן דבר אחר אין עושה י"נ דזריקה לא חשיבה כמגע ואינה עושה י"נ ואם הם בני איניש אנו חמורים ומי איכא מידי דאנן ידעינן ואינהו לא ידעי אלא דברים אלו משמע אחר יש להם ואני אפרש דפלוגתא דרב אדא ור' ירמיה בירושלמי לפי שהוא כמתכוין למלאכתו ובטעימת פיו פליגי ופליגי אי חשוב כמתכוין למלאכתו לענין להיאסר בהנאה או לא ולכולי עלמא קדח במיניקת והעלה יין לפיו דינא הוא דמתסר שהרי אין שתייתו נראית שהוא מתוך המיניקת ואיפשר שמפסיד בה ומשתהה בה מה שאין צורך למלאכתו ומתכוין לנסך וכיון דהוא גופיה דינו כנוגע בכולה ועוד שהרי מיניקת זו ראשה אחר בכד וראשה אחד בפיו ואחר שאנו חוששין לו מתוך שאין שתייתו נראית לנו שמא מתכוין לנסך בראשה אחד של מיניקת שהוא נתון בחבית. אבל ראיה דמייתו התם אמאי דקתני או שטעם את הכוס והחזירו לחביות דהכא ליכא אלא טעימה בכוס ובדבר הנראה לנו ואמרינן דמתסר ופריש רב אדא כשהחזירו עו"ג כלומר שלקח הנכרי כוס אחר שתייתו ונגע ביין והחזירו לחביות והאי דלא פריש לה משום דבכללה הוא מסתמא דבהדי דמחזיר לו לחבית נוגע בה בכוס והויא כעין נגיעה דלא צריכא ליה והויא כעין כונת מגע אי נמי אפשר דשפיכת יין בתוך יין אחר היינו אוריק אוריקו ונאסר הראשון בשתייה ובדלא צריכא ליה אסור אפילו בהנאה וההיא מתניתא דתניא קדח במיניקת והעלה ונפלה ממנו טיפה אסור שטיפה של יין אסורה ואוסרת בכ"ש אפשר דלא מתרצתא כיון דלא אייתו לה ולא חשו לה דודאי קשיא לההיא מתניתא כיון שהיא סבורה דטעימת כוס אוסרת והיא כנגיעה בכונה שאוסרת למה לי טעמא דטיפה אסורה הא ודאי נוגע בפיו כנוגעת בכולה דמי אחר שסופו של קילוח זה לירד בתוכו אי נמי אפ"ת דמתרצתא ומאי טיפה המפסקת מפיו בשעה שמפסיק לשתות וחוזרת בחבית וחשבינן להאי יין העולה בפיו כקילוח העקור לגמרי מן החבית ולא חשיב כנוגע בכלה ולא מתסרא אלא אותו טיפה אפשר למאן דאי"ל דאינו עושה י"נ בפיו דבמיניקת חששו מתוך שאין שתייתו נראית לאסור אותה טיפה כדין י"נ וכדכתיבנא לעיל ומכל מקום לענין ראשה של מיניקת שנוגע ביין לא חששו אליבא דהא מתניתא דהתם אי לאו משום האי חששא דההיא מתכוין למלאכתו הוא ומכל מקום אינו נראה כן בשיטת גמרתנו אלא נוגע בפיה כנוגע בכולה מיהו אפילו בההיא מתניתא לא מתמר אלא בהעלה דוקא ולפי גמרתינו אין זה אלא בקנישקניז שהיא הדרך עקלתון אבל במיניקת שהוא מכוון לא שמענו אלא הרי הוא כנוגע ממש בפיה.

ההוא עיבדא דהוה במחוזא דעל נכרי לחנותא אמר להו אית לנו חמרא לזבוני א"ל לא הוה יתיב חמרא בכולא שדא ביה ידיה ושכשך ביה אמר האי לאו חמרא שקליה מריה דחמרא בריתחיה ושדייה בחביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לנכרים כלומר ואפילו המשוכשך אפלוג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן נפקי שיפורי דרבא ושרי ושיפורי דרב הונא ואסרי. פירוש דסבר רבא דהאי נכרי לא נתכוין אלא לאתפושינהו אדיבוריהו והו"ל כמדדו דקיימא לן דאסור בשתיה ומותר בהנאה ואידך רבנן סברי דשכשוך יתירה דשכשך ביה אסר ליה בהנאה דלא שרינן אלא מדדו דלא עביד מידי אלא כמה דמיבעי למלאכתו אבל כל היכא דעביד טפי ממאי דמיבעי ליה ואפילו פורתא בכל דהו מיתסר דחשיב נגיעה בכדי והכא נמי לא מיבעי ליה לשכשוכי אלא למשקל מיניה פורתא בידיה ולמימר האי לא חמרא הוא לאתפושינהו אדיבוריהו הילכך שכשוך יתירא חשיב נגיעה בכדי ואסר ליה אקלע רב נחמן למחוזא אקלע רבא לגביה א"ל רבא לרב אליקים שמעי' טרוק גלי דלא ליתיה איניש ולטרוד בעא מיניה כהאי גוונא מאי א"ל אסור אפילו בהנאה א"ל והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כלומר שכשוך כי האי א"ל אימר דאמרי אנא לבד מההוא חמרא בדמי ההוא חמרא מי אמרי כלומר והכי אמרי וכי שכשוך כי האי עושה אותו כודאי יין גמור שנסך לע"א ויאסור כל תערובתו יין ביין הא ודאי לא שאין זה חשוב כיין נסך גמור שאסור מן התורה שאין תקנה לתערובתו אבל חשו כיון שנגע בו נכרי נגיעה בכדי שאסור מדרבנן ומיהו יש בתערובתו תקנה שימכר כלו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו.

ואיתיה ראיה לרב נחמן מדתניא אגרדמים עו"ג שקדח במיניקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוה ואפשר דאסרו בהנאה קאמר וראיה מסופא דקתני או שטעם מן הכוס והחזירה חבית כלומר והחזירו עו"ג ונגע בו בחזרתו או הרקתו ומההיא חשבינן נגיעה בכדי או הרקה בכדי להיאסר היין בהנאה אע"ג דעביד אגב אורחיה כל דכן הכא ואם איתא דמתניתין משום הרקה ואפילו הכי אסרי כוליה חמרא לית ליה דרשב"ג דאמר בכי הא ימכר כלו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ושמואל נמי אמרינן דסבר שבו ושמואל נמי אמרינן דסבר ליה הכי בהאי עובדא כרב נחמן דאסר בהנאה משום שכשוך יתירה דחשבינן כנגיעה בכדי והא דאמרינן לעיל גבי נוגע ברגל בעוסק במלאכתו הוה עובדא ושהייה שמואל תלתא ריגלי ואמרינן עלה דאי משכח תנא דשרי כר"ש גבי מדדו ברגל שרינא ליה ואפילו בשתיה התם גבי מדידת רגל היינו דאי משכח תנא דשרי כר"ש וחשיב מדידת רגל כמדדו בקנה דהוי ע"י דבר אחר אבל בעלמא לא סבר לה שמואל כר' שמעון דאי לר"ש בכל נגיעה במתעסק במלאכתו אסר אפילו בהנאה לבר מהני תלת דחשיב מדדו בקנה והתיז הצרעה בקנה ומטפח ע"פ חבית מרותחת דר"ש כי שרי שרי אפילו בשתיה וכי אסר אסר אפילו בהנאה אבל שמואל מודו בנגיעה כמתעסק במלאכתה דאסור בשתיה ומותר בהנאה דלא אסר אלא בהאי עובדא דמחוזא דאיכא שכשוך יתירא דחשבינן כנגיעה בכדי והא דלא כר"ש הילכך לשמואל שלשה דינין יש בדבר בהני תלת דר' שמעון ומדידות רגל דהוו כותייהו שרי ואפילו בשתיה בנוגע במתעסק במלאכתו אסור בשתיה ומותר בהנאה נגיעה בכדי אסור אפילו בהנאה ומתניתין דאסרין לדרוך עם הנכרי בגת משום נגיעת ידיו הוא כדפרישנא לעיל והכא נמי איכא לפרש לדרב למאן דגרס לקמן אמר רב חסדא אמר רב הלכתא כר"ש דהא רב גופיה סבר בנגיעה שלא בכוונה אסור בשתיה ומותר בהנאה בההוא עובדא דסליק לדיקלא לאחותי לוליבא וכיון דכן לא סגיא דסבירא ליה לגמרי כר"ש אלא כסברא דשמואל ואם איתה הכי גרסינן בההוא עובדא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ונגע בידיה קאמרינן ולאו בלוליבא דאם איתא דסבר לה כרב שמעון מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונה מותר ואפילו בשתיה ואיכא נוסחי דגרסי אמר רב אין הלכה כר"ש ונפל לבור ועלה מת בהאי טעמא שייכא דמגעו שלא בכוונה הוא ושרי בהנאה ומגעו שלא בכוונה או מתעסק במלאכתו חדא היא לדידן דבכולהו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן במגעו ע"י דבר אחר לדידן דלא שני לן בכל דבר שהוא כדרך נגיעה ולאפוקי שלא כדרך נגיעה כגון מתעסק בקורה ונגעה ביין דבהא שרי לגמרי לכולי עלמא ומיהו נפל לבור ועלה לר"ש כיון דדרך אונס הוא בכלל אידך תלת נינהו דשארי אפילו בשתיה ולית הלכתא כותיה ומיהו עלה חי לכולי עלמא אסור דמנסך הוא עם עלייתו וברישא דההיא דאגרדמים עו"ג שהיה שולה חרצנים מן הבור אסור בשתיה ומותר בהנאה משמע מינה דטפי חיישינן לדריכה דטפי איכא היתה לעסק במלאכתו בשולה חרצנים מדריכה דהתם אורחא דמילתא דבעודו בגת מפסיק ועומד לפוש ושוהה יותר מן הצריך למלאכתו ואלו דברים מסורים לחכמים לפי מה שראו והנה נתבארו דברינו באגרדים ובדברי רב ושמואל ובדברי המחבר עלו בערבוביא.

עוד כתב המחבר נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל לו לתוך היין וכיוצא בו והוא רוצה להצילו בתחילת נגיעתו אינו אוסר בהנאה דמעשים מוכיחין עליו דלהצלת כלי שנפל לו לתוכו נתכוין אבל מכל מקום אסור בשתיה דאין לך מגע גופו ומותר בשתיה אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי כדי שלא יוכל לשכשך אסור ואפילו בהנאה לאחר מיכן נותן דעתו ומשכשך ואוסרו אפילו בהנאה דגרסינן התם ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא עו"ג שדא ידיה ונקטיה ואמר להו ר"א אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה ולהתירו בהנאה וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר ע"כ. ואיני מבין דבריו במה שכתב אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי די שלא יוכל לשכשך אסור אפילו בהנאה דלאחר מיכן נותן דעתו ומשכשך ואוסרה אפילו בהנאה מאי קאמר אי חזינן דשכשך ודאי אסיר דהויא לה נגיעה בכדי אוסרת כדכתיבנא לעיל אי חזיניה דלא שכשך אלא לאלתר דנקט ההוא מידי אפקה לידיה כעוסק במלאכתו הא ודאי פשיטא בהא דלא מיתסר בהנאה וההיא דרב אשי עצה טובה הוא דאשמעינן משום חששא דילמא מנסך אבל כל היכא דאפקה לידיה ולא שכשך ודאי מותר בהנאה דלא גרע ממדדו ביד דקיימא לן דשארי בהנאה אלא ודאי לא נתכוונו בזה דבריו.

עוד כתב נגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו של יין אם יש שם ישראל שיכול להצילו וקדם העו"ג והציל ונגע בו אסור ואפילו בהנאה שאלו לא נתכוון אלא להצלת היין למה לו להצילו שהרי יש ישראל שיכול להצילו אבל אם אין שם ישראל עמו שיכול להצילו כמותו אפשר שהוא מותר בהנאה ע"כ. ואינו נכון כלל דכל שהוא נראה כעוסק במלאכתו ויש שם הוכחה בכך ולא עביד מידי דלא מיבעי ליה להכי אינו אסור בהנאה ומעשה דההוא ברזא אטעיתיה דאמרינן ההיא חביתא דאשתקיל ברזא דידה אתא עו"ג נקטה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי א"ד אר"פ עד ברזא אסיר ואידך שרי והוא סבר דמאי שרי בהנאה ומאי אסיר בהנאה והרבה פירשו כן וקשיא ליה היכי אפשר דמתסר בהנאה דהא מגעו שלא בכוונה הוא דקיימא לן דלא מיתסר בהנאה ולפיכך פירוש דהכא שאני דמיירי בשהיה שם ישראל ויכול להציל והילכך הו"ל כנגיעה בכדי וליתא דאם כן איבעי להו לפרושו הכי בהדיא דהא עיקר דינא תלי בהכי אלא ודאי בשתיה קאמר והאי ברזא הוא כעין קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית בצדה ומוטה לצד פיו ומשם היין יוצא וסותמין אותו בעץ שנותנין לתוכו בפיו או במעט מוכין ונוטל משם אותו עץ או אותן מוכין היין יוצא דרך פיו של אותו קנה ובודאי אף כשהוא סתום שהקנה סתום היין שבתוך אותו קנה פרוש הוא לגמרי משאר יין שבתוך החבית והוא כעין קלוח שיוצא ממנו ואין חוזר לתוכו אף כשהוא סתום ולהכי קאמר רב כל דלהדי ברזא אסיר כלומר כל אותו יין שבתוך אותו קנה חלול הוא בלבד נאסר והשאר מותר שהוא כאלו נגע בקלוח החבית שאין נאסר מה שבחבית אלא הקלוח בלבד שאין חבור זה לזה שאין הקלוח חבור לחבית דסבר ר"פ דנצוק לאו חבור והכי אמר בהדיא בשילהי ההוא מכילתא ולפיכך הקלוח בלבד אסור והשאר מותר והקנה עצמו צריך לו ליטלו משם מתוך שנאסר יין שבתוכו והקלוח בעצמו אינו נאסר אלא בשתיה איכא דאמרי אמר רב פפא עד ברזא אסור אידך שרי כלומר כל היין הנגרר אחר אותה ברזא אסור בשתיה ואידך שרי וחומרא בעלמא דאחמירו רבנן ביין נסך דאלו מדינא לא חזי למיסר אלא מאי דלהדי ברזא שכן שורת הדין שזה כקלוח הוא אפילו בעוד שהוא סתור שהרי פרש ממנו לגמרי ובדין היה שהנוגע בקלוח לא יאסור אלא הקלוח אלא דאחמירו רבנן ביין נסך ובלבד בנוגע בקלוח בלבד ואידך אוקמוה אדינא ושרי אפילו בשתיה ושייך האי טעמא בהדי טעמא דאמרינן בשילהי מכילתא דכולי חמרא בגושתא ובת גושתא גריר ולעולם נצוק לאו חבור הוא והכי הלכתא וראיה מוכרחת קנישקניז שהתירו וכן אמר לי מפי מורי רבנו משה ז"ל ואמרינן עלה א"ר יימר בר שלמיה כתנאי חבית פירוש של תרומה שניקב בין מפיה בין מצד ונתן בה ברזא ונגע בה טבול יום פירוש באותה ברזא טמאה פירוש מה שבברזא חשוב כאלו בתוך החביות שהכל חבור אחד והנוגע בו כנוגע בתוך החבית ולהכי אמרינן דכולה טמאה על ידי טבול יום אעפ"י שאין מגעו מטמא בתרומה אלא פוסל מקום מגעו הכא כולה חשיב מקום מגעו רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מצדה טהורה דברזא שהוא בצדה מה שבתוכו כפרוש מן החביות ואם נגע בו טבול יום מה שבתוכו בלבד טמא והשאר טהור ורב פפא כר' יהודה וכן בדין לענין יין נסך לאסור מאי דבברזא בלחוד אלא דללישנא בתראה דאמרינן עד ברזא חומרא הוא דאחמירו רבנן ביין נסך בכל מה שנגרר אחר הברזא ודוקא בשתיה וההיא דאמרינן בתוספתא בפרק שני חביות שניקבה בין מפיה בין מצדה ונגע בה טבול יום טמאה ר' יהודה אומר מצדה יעלה באחד ומאה דמשמע מינה שהמשקין מעורבין דאי לא לא שייך בטול ההיא לא אפשר כפשטה דאי סלקא דעתך מהאי טעמא משום שהמשקין מעורבין תפסל כולה שהרי זה כנוגע בכולה אלא מההיא ודאי בשניער אחר כך אתיא ואשמועינן דברזא דבצדה חשבינן כפרוש או אפשר דלענין ביטול איסורין דרבנן היקלו לענין ביטול טומאת טבול יום לעשותן כמעורבין לענין ביטולו ולא לענין טומאתו וכאן להקל עליו ומכל מקום האי דמחמרינן ביין נסך דוקא בשהנכרי נוגע בקילוח אבל מוריק אוריקי לא מיתסר אלא מאי דנפק לבראי ודוקא בשנשפך במקום האבד אבל נשפך במקום שאינו אבד הכל מותר והכי מוכח במתניתא דנכרי רבבן ועבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד עליו ואינו חושש ופרישנא טעמא דחשיב כזורק לתוך הטיט ומיהו היכא דנגע בנקב שבדופן החביות בין ביד בין על ידי דבר אחר דינו כנגע בכולו אי בכדי לאסור בהנאה אי דרך מלאכתו לאסור בשתיה.

מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת מגע או שלא בכוונת יין או שלא בכוונה כלל מותר בהנאה ואסור בשתיה ולאו מההיא עובדא דבירם דסליק עו"ג לדיקלא דלא גרסינן בהדי דנחית נגע ברישא דלוליבא בחמרא משום דקשיא לן ההיא דרב אסר כדכתיבנא לעיל אלא נגע בחמרא גרסינן אבל יש ראיה לדין זה מההוא עובדא דאמרינן דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי ושתו חמרא אתו ההוא גברא אמרי ליה אשקיין בסוף איגלי מילתא דנכרי הוה חד אסר אפילו בהנאה וחד שרי אפילו בשתייה אריב"ל מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשארי שפיר שארי מאן דאסר שפיר אסר מימר אמר רבנן כי הני שיכרא שתו חמרא הוא דשתו ונסכיה פירשו ואע"פ שעוסק במלאכתו חוששין שמא הוסיף במלאכתו חוששין שמא הוסיף במלאכתו במה שאינו צריך לפי שהדבר קרוב לו לפום מאי דמסקינן דמוריק אוריקי וכיון שכן בידו לפחות במזיגת הכוס או להוסיף וכאן ראוי לחוש וכל כי האי גוונא דמוריק אירוקי בכדי אסור ואפילו בהנאה. ומאן דשארי שפיר שרי מימר אמר רבנן כי הני חמרא שתו ואמרי לי אשקיין חמרא שתו ואמרי לי אשקיין חמרא אלא ודאי שיכרא שתו. ותיפוק ליה דנגע וה"ל מגע עו"ג שלא בכוונה ואסור פירוש דנגע בנטלא שנוגע ביין על ידי הכוס שנוטל על ידי הכוס מכלי היין דהשתא לא סלקא דעתך דמוריק אורוקי ואמרינן לא צריכה דמוריק אירוקי מכלל דאם נוגע ביין על ידי הכוס הרי כאן מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין ואסרו והמחבר דחה לזו דהכי קאמר תיפוק לי דנגע בנטלא שנוגע בידו ביין שבכוס וזה אינו נכון שאין לנו להוציא השמועה מפשוטה בפירוש דחוק כדי להקל אלא הנכון כמו שכתבנו ומגעו ע"י עצמו בכל דבר שיש דרך בכך אבל מוריק אורוקי כל היכא דהוי בכדי אסור בהנאה בחנם אלא בעוסק במלאכתו אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם שלא בכוונת יין או שלא בכוונת מגע מותר ואפילו בשתיה ומיהו לעולם לא מיתסר אלא מאי דנפק לבראי אבל מאי דלא נפק מותר ואפילו בשתיה כדאיתא בהשוכר עו"ג המסייע לישראל להוריק היין מכלי לכלי כתב המחבר שהוא מותר שלא נאסר כחו של נכרי כל זמן שהוא בסיוע ישראל ע"כ וכן הדין אבל בתוספות נסתפקו היכא דזה אינו יכול וזה אינו יכול או שהעו"ג יכול וישראל אינו יכול מהא דאיתמר בהמצניע גבי זב ואפשר דגבי יין נסך לא שני לן בהו וכלו שרו.

עוד כתב בנכרי הנושא חבית פתוחה ויודע בה והיא מטפטפת שהיין מותר שאין שפיכתו מתרבית בשביל נדנודו ע"כ ואינו נכון שהדבר נראה שטפטופו מתרבה בשביל נדנודו אבל היה לו לפרש דכל היכא דנשפך במקום האבד מותר כדמוכח במאי דכתיבנא לעיל.

עוד כתב כל מקום שאמרו במגע עו"ג וכחו שאסור בהנאה לא אמרו אלא למכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו עו"ג שאסרו מותר שאינו כמוכרו אלא כנוטל ממנו דמי נזקו ע"כ וכן זה אינו נכון אלא למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (דלא) דמיתסר דאורייתא אלא דרבנן דגזרו על מגעם והילכך שרי ליה מיניה דההוא עו"ג דלא מיחזי אלא לתשלומי נזקו אבל למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיתסר דאורייתא כיון דהאי עו"ג לא הוה יהיב ליה דמי אי לאו דישראל יהיב ליה חמרא דמי ההוא חמרא מיקרי ואסיר וקשיא ליה שכתב למעלה שאדם אוסר דבר שאינו שלו אבל לפי דעתנו כך הדין לפי מה שכתבתי למעלה בסיעתא דשמיא.

והא דאמרינן ישראל שהיה נושה בנכרי מנה ואומרים לו המתן לי עד שאמכור יין נסך ואביא לך אסור משום שרוצה בקיומו כתבו המחבר דהשתא שאין הנכרים בקיאין בטיב ע"א יש אומרים שאין מגען נאסר ואם איתא אפילו המתן ואביא לך מותר ע"כ וזה אינו נכון כלל שלא דנו מעולם אלא על מגעם אבל יינן הכל אסור בהנאה בכולן חוץ מגר תושב שנחלקו בו כדאיתא בגמרא ויש אומר דיינן בכולן אסור ואפילו בגר תושב ואפילו בהנאה דגזרה שוה היא בכולן משום בנותיהן שאף היא אסורה בגר תושב אבל כשהזכירו בגר תושב יינות ונחלקו בו אינו אלא מגעו ואף זה נכון ומתקבל.

השער השלישי

פסקה א

כתב המחבר (לקמן דף צ) בקונדיטון שאנו עושין שנראה לו שהוא מותר במגע נכרי מעיקר הדין שהרי נשתנה טעמו וריחו ושמו ע"כ ותמהני על דבריו שהרי בירושלמי אסרו אותו בפירוש עד שיהא בו שליש בבשמים ואין להקל בזה במה שאין בו סמך בגמרא שלנו וזה ברור.

עוד כתב וי"א שלא אמרו שלשה חלקים מים ואחד יין הרי זה יין ולא ביתר מיכן אלא במתמד בפורצני או בשמרים אבל לא ביין עצמו ע"כ. ואינו נכון שאף ביין נאמרו דברים וכן מוכיח בפרק המצניע.

השער הרביעי

פסקה א

כתב המחבר דאפילו לר"א בעינן במפקיד יינו אצל נכרי מפתח וחותם ולרבנן שני חותמות וכי אמר רבי יוחנן אפילו יין משתמר בחותם אחד במפתח עמו קאמר והביא ראיה מדרב דפסיק הלכה כר' אליעזר ואיהו אמר דחבי"ת צריך חותם בתוך חותם וחדא מינייהו יין ע"כ האריך בזה וכל דבריו בזה כשגגה דהא אמרינן בשבת דר' חנינא התיר לבית רבי יין הבא בקרונות של נכרי בחותם אחד כר"א וסתמא דמילתא בקרונות ליכא מפתח ועוד יש ראיה ברורה מיהא דמתמהינן וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומא וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביה נכרי ומהדרינן חיישינן לשיבי פ' נקב פתוח שמניחין במגופה ופי' כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דמכשר בחותם אחד מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביה נכרים כיון דקילא לן מילתא דסגי לן בחותם אחד ותו דמשמע דלא מהדרי אזיופא כיון דסמכינן בחותם אחד אלמא דחותם אחד דוקא. והחכם כתב וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא דמכשר בחותם. ומפתח אמאי אינו שוכר ברשותם מקומו במפתח ודיו בחותם אחד ע"כ. וזה מבואר שאינו דאטו מי לא טריחא מילתא דמפתח וחותם אחד כשני חותמות אדרבה איכא טירחא טפי דבעינן בית חלוק לעצמו ותו דהא ליכא למימר דלא ניחוש דמהדרי אזיופא כיון דבעינן בית חלוק לעצמו במפתח וחותם ותו דאם כן שלשה דינין הם חב"י בעי שני חותמות יין בעי חותם ומפתח חמפ"ג בעי חותם אחד. אלא ודאי מבואר הוא שזה אינו נכון כלל ומילי דחוכא נינהו אלא דר"א בחותם אחד מכשר ומפתח חשיב כחותם כדאיתא בגמרא. רבנן בעו שני חותמות ושני מפתחות כשני חותמות וכי אמר רב בחבי"ת דבעינן שני חותמות אליבא דרבנן נקטה ואליבא דהלכתא איתא במטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו ולעולם יין בחותם אחד או במפתח סגי ליה בין ברשותו של עו"ג בין של ישראל החשוד בין ישראל מומר וסוגיין דאמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם כלה אליבא דהלכתא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו וזה ברור.

עוד כתב בענין חותם דדוקא בשרואה ומכיר קשריו בטביעות עין ע"כ. וזו ודאי כשגגה דכל היכא דאיכא טביעות עינא אפילו בלא חותם כלל כל דכן דלא אפשר דליפליגו בחותם אחד אלא הנכון כדברי האומרים שיכיר שחותם זה כעין חותמו שעשה בו ואפשר היה ודאי לזייף אלא דאמרינן מסתמא דלא טרח ומזייף.

עוד כ' בשער השני כתב במוכרי יינו לעו"ג הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולי זוזי מינייהו והדר כיילי להו ואי לא נקטי אוזפינהו והדר' יהבו להו כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו ואי לא עבדיתו הכי הוי יין נסך ברשותייכו כי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואוקימנא בדכאיל ורמי למנא דעו"ג ודמנח בחצרו של ישראל ומנח אארעא וכמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וכיון דכן כי מטי לארעיתו של כלי נעשה יין נסך ואינו נקנה עד שיטול הנכרי הכלי ואפילו לרשב"ג דשארי למכור לנכרים חוץ מדמי איסור שבו מכל מקום לערב לכתחילה אסור והשתא דהקדים לו דינר מותר ואפילו אליבא דר' יוחנן דסבר דבר תורה מעות קונות בישראל הא לנכרי במשיכה אפילו הכי כיון דפסק ונתן מעות על דעת להוציאם נתנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו יין לבסוף נמצא בשעה שנותן לאו דמי יין נסך הוי וכשנוטל הנכרי יינו באותה עת אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר. ואם תאמר רוצה בקיומו הוא שהרי העו"ג יכול לחזור בו עד שימדוד לו כל מה שפסק וכדקיימא לן כור בשלשים סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה נראה לי דכיון שנתנה על דעת להוציאם שוב אינו יכול לחזור בו במה שמדד מיהת וההיא דכור בשלשים בשלא הקדים לו דינר הא הקדים לו דינר כל סאה וסאה שמודד קנה לאלתר שמשך ע"כ ותמהים דבריו דודאי בעיקר דין זה אני מודה לו וכן כתבתיה בבבא בתרא בסיעתא דשמיא. אבל עדיין מה תירץ בזה שהרי יין זה אינו נקנה כלל עד לאחר שלקחו הנכרי כלו לאחר מדידה שהרי אין שם במה יקנה כלל עד שיטול הנכרי הכלי וכבר נאסר יין זה ואינו דומה לההיא דכור בשלשים דההיא יש לו במה יקנה ראשון ראשון לאחר מדידתה אלא ודאי זה אינו אבל הנכון כמו שפירש מורי רבנו משה ז"ל דר' יוחנן הוא דאמר מעות בישראל קונות הא לעו"ג במשיכה אבל אמימר ורב סברי דלישראל מעות קונות ולא משיכה הא לעו"ג במשיכה והוא הדין למעות הילכך בהקדים לו מעות מותר.

בענין חומץ הדברים ברורים לפי שורת הדין דכל דאקרי' דריחיה חלתא תלתא יומי בתר הכי הוי חלא אבל שמעתי דכל שמפרישין אותו ואין מסתפקין ממנו אלא בחומץ מותר במגע עו"ג וכן ראוי לעשות מעשה.

בענין קונדיטון והוא יינמלין והוא יין ודבש ופלפלין בפירוש אמרו בירושלמי שיש בו משום יין נסך אלא אם כן שלישו דבש ופלפלין ואין להקל בזה כמו שכתבתי למעלה.

והא דאמרינן גבי גר תושב דמייחדין אצלו יין כלומר ברשותינו דליכא למיחש לאיחלופי ולא למשקל מיניה ולא למשתיה מיניה דאינו חשוד על הגזל ולא על אחת משבע מצות. ואין חוששין שמא יכנס כאן עו"ג אחר ויגע בו דלהכי קביל עליה נטירותא שלא יבא נכרי אחר ויגע בו אבל אין מפקידין אצלו יין דכיון דברשותו אין מקפיד על מגע נכרי חבירו אבל ישמעאלים אעפ"י שאינם חשודין ליגע בשביל ניסוך חשודין ליגע כדי ליטול ולגנוב או לשתות וזה שלא כדברי המחבר ומכל מקום אין מגען אוסר בהנאה אבל יינן גזרה שוה היא כל מקום שבנותיהן אסורות יינן אסור בהנאה.

שנינו בברייתא בפרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עו"ג ומלאוהו יין וישראל דר באותה חצר מותר ואעפ"י שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וכבר כתבנו למעלה דאליבא דרבי אליעזר במפתח או חותם סגי ושני מפתחות כשני חותמות ושלא כדברי המחבר וכשאין הנכרי דר באותה חצר מותר ואפילו נמצא העו"ג עומד בצדו של יין כל היכא דנתפש כגנב על הכניסה כללו של דבר הרי הוא לגמרי כרשותו לכל דבר שלקח ישראל או השכיר ביתו ואין העו"ג דר בו כרשותו של ישראל לכל דבר וכל זמן שישראל ועו"ג דרין בחצר אין הפרש בין שהחצר של נכרי וישראל דר בשכירות בין שהחצר של ישראל והעו"ג דר בה בשכירות כל זמן שהעו"ג דר שם ברשות דין אחד הוא וכל זמן שאין לו שייכות ביין וישראל ועו"ג דרין באותה חצר הרי הוא בחזקת המשתמר ומותר בשישראל יוצא ונכנס ואפילו היה יין בחצר והוא שהיה הפקק עליו ולא בחביות פתוחות ממש כיון שהעו"ג עומד שם ברשות אבל מגופה דין חותם אחד יש לה כשישראל מכיר חביתו אי לאו משום שיבי לפי מה שהיה דרכן לעשות בה נקב כדין מניח עו"ג בחנותו שהנכרי ג"כ עומד שם ברשות. אבל מקום שאין ישראל ונכרי דרין בו ברשות כגון בית שמונח בו יינו של ישראל ועו"ג או שאין העו"ג דר בו ברשות ודחק ונכנס בהא תליא מילתא בנתפס כגנב על הכניסה וגרע מיניה ממניח עו"ג ברשותו דהתם ברשותו וכיון שלא שנה לעשות שום דבר אין חוששין לו אבל כאן ששנה ליכנס שלא ברשות בהא חיישינן ובעינן נתפס כגנב על הכניסה ומיהו כל זמן שהיין של עו"ג בין שהוא ברשותו של עו"ג בין שהוא ברשותו של ישראל כיון שהיין שלו אם העו"ג עומד ברשות שהיין עומד שם דעת הרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל דלא סגי בישראל דר שם ונכנס ויוצא כיון שהיין של עו"ג שקרוב לו לנכרי ליגע בו כיון דחביות פתוחות בלא מגופה ואע"ג דסגי בשחיטת כותי ביוצא ונכנס אפשר דלענין שחיטה רמי אנפשיה ישראל טפי ומנטר וסגי ליה ביצא ונכנס דהא ודאי בשומר לא פקפק אדם מעולם קרובים דבריו ואם כן כי אמרינן במטהר יינו של נכרים ונתנו ברשותו דאם ישראל דר באותה חצר מותר דוקא בשהיין ברשות מיוחד כגון שהיה בבית שבחצר מיוחד ליין הא אם היה בחצר אסור ומכל מקום כשהתירו בישראל דר באותה חצר דוקא ביוצא ונכנס ולא הודיעו שהוא מפליג ולא שנה הנכרי לעשות דבר שאינו ראוי נכון דלא אחיד ליה לדשא שלא נעל במנעול הא אם שנה כגון שנעל בפניו במנעול אם נתפש כגנב על הנעילה מותר ואם לאו הרי זה אסור וכל היכא דאמרינן דלא מיתסר אלא בהודיעו שהוא מפליג דוקא בהודיעו שיעור הפלגתו הא לאו הכי דינו כלא הודיעו. וכבר כתבתי דאליבא דרבי אליעזר דקיימא לן כותיה דאסגי לן ביין שלנו בחותם אחד מגופה דינו כחותם אחד וכל היכא דשרינן כגון יוצא ונכנס דוקא בסתומות בפקק של עץ וכיוצא בו אבל בפתוחות ממש הכל אסור ולא הותר לנו בשום מקום בפתוחות ממש בנכנס ברשות אא"כ בשומר דוקא התם אפשר דשארי או בבולשת שנכנסה לעיר כדבעינן למימר קמן או בחסרות כל כך דטריחא ליה מילתא או נכנס שלא ברשות ונתפס כגנב על הכניסה ונכרי מעביר חבית התירו בבא ישראל אחריו בבא דרך עקלתון בכהאי גוונא דכל שעתא ושעתא אפשר דנפיק וחזי ליה וכל בבית חשוב כדרך עקלתון סדרתי דינין אלו לפי שהם בערבוב בדברי המחבר מקצתם שלא כדעתו והם דברים ברורים. ולפי מש"כ המחבר בכמה מקומות נראה בבירור שהוא סבור שאין המגופה סימן כלל ואינו נכון דהא בגמרא אמרינן להדיא וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חיישינן לשיתומא וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים וסתמא קשיא לן בכלהו מדלא פירשו אמאי לא מותבינן חמרא בית נכרים בסימן אחד אלא ודאי כיון דאפילו חביות פתוחות אפשר בסתומה כל דהו בסימן אחד דהיינו חותם אחד ואורחייהו נמי דרוב חביות במגופה והנהו בהא בלחוד סגי להו להכי פרכינן סתמא אמאי לא מותבינן חמרא בית נכרים דר' אליעזר דלא חייש לזיופא בחותם אחד סגי ומגופה חשיבא כחותם אחד דהיא נמי מאן דסתר לה ומהדר לה כעין ההיא מגופה זיופא חשיב והוא שמכיר חביותיו דרוב בני אדם בקיאין במגופותיהם לא בקיאות והיכר חשוב כטביעות עינא אלא היכר קצת שצריך בקיאות קצת במזייף כעין אותה מגופה וראיה ברורה הא דמהדרינן עלה בגמרא אקושיין אמאי לא מותבינן חמרא בית נכרים ומתרצינן משום שובו ופירש רבותינו הגאונים ז"ל נקב קטן שבגופה להוציא משם ולהפיג כחו של יין כדי שלא יבקע החבית אלמא דאי לאו הכי אלא דסתומה לגמרי מותבינן בסימן דמגופה.

עוד כתב הא דתנן היה אוכל עמו על השלחן והני לגין על השלחן ולגין על הדל פקי ויצא שעל השלחן אסור ושעל הדלופקי מותר ואם אמר מזוג ושתה אף שעל הדלופקי אסור וכתב דברישא שעל השולחן אסור אפילו חוץ לפשוט ידים ושעל הדלופקי מותר דוקא חוץ לפשוט ידים והביא ראיה מן הירושלמי ע"כ ואינו נכון דכיון דבגמרא דילן מסתמינן לן סתומי ולא אדכרו בה האי הפרישא מכלל דלא סבר לה אלא מלתא פסיקת כדתנן במתניתין כל שעל השלחן אסור וכל שעל הדלופקי מותר.

עוד כתב הא דאמרינן ההיא מסוביתא דמסרה מפתחה לנכרית אמר רבי יצחק ברבי אלעזר כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרה לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד הא אם מסר לה שמירת הבית היין אסור אבל השתא דאמרינן דלא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד אין לו רשות על הכניסה והרי היא כאיניש דעלמא ואפילו הודיעו שהוא מפליג מותר ע"כ והיה לו לפרש דדוקא בעיר שישראל ונכרים דרים בה דהא בית כיון דמפתח ביד עו"ג חשוב הוא כפתוח לגבי דירה והוה ליה כמטהר יינו ונתנו ברשותו של עו"ג כלומר במרתף מיוחד ואף הוא אין לו רשות ליכנס שם ולא שריא בפתוח אלא בעינן שישראל ונכרים דרין בה אף כאן כיון שהוא מפליג אינו מותר אלא בעיר שישראל ועו"ג דרים בה.

עוד כתב המחבר הא דאמרינן ההוא ישראל ועו"ג דהוו שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בי כנשתא קם נפק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר לחמרא והדר אתי. ותו נמי ההוא ישראל ועו"ג דהוו יתיב בארבא שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי קם סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר לחמריה ואתי ואי משום שבתא אמר רבא אמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא וקשיא ליה אם כן הודיעו שהוא מפליג אמאי אסר אמאי לא אמרינן השתא מדכר ליה לחמריה דהא קל צלוי וקל שיפורי דשבתא כהודיעו שהוא מפליג דמי ותירץ דלא אמרינן מדכר לחמריה ואתי אלא במידי דאפשר למעבד הכא כגון צלויי ושבת נמי אבל רחיצה וכיוצא בזה לא ע"כ ואיני מבין דבריו שהרי ניכר היה לנכרי דלצלויי בבי כנישתא אזל ודכוותה לא אפשר ליה הכא אבל דברים אלו מוכרעים ממקומן דאמרינן שמע קל צלויי קם נפק שמע קל שיפורי קם סליק הרי זה מוכיח שישראל זה מתוך ששמע קולות אלו קם בטירדא כאדם נחפז והשתא איכא למיתלי ולמימר אגב טירדיה לא אדכר לחמריה דאלו אדכר לא הוה אזיל לא לצלויי ולא לשבות דלא מפסיד ליה לחמריה השתא דילמא מידכר ושביק כולהו ואתי חמריה לנטורי אבל כל שהוא פורש משם בלא טירדא אלא בישוב דעתו כל שהודיעו שהוא מפליג אסור לא שנא רחיצה לא שנא תפילה ואלו דברי טעם ודברים ברורים.

בהא דתנן בפרק רבי ישמעאל במטהר יינו של נכרי ונתנו במרתף מיוחד שאינו בחצרו של עו"ג אלא שהוא רשות מיוחד לעצמו וכתב לו התקבלתי ממך מעות והרשות ביד ישראל להוציאו כל זמן שהוא נעול במנעול ואפילו בלא מפתח ובלא חותם בחביות ואפילו אין פתחו פתוח לרשות הרבים דלא בעינן פתח פתוח לרשות הרבים אלא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו כתב המחבר דאפילו נמצא עומד בצד היין מותר והביא ראיה לדבריו מיהא דתנן נכרי שהיה עומד בצד בור של יין אם יש לו מלוה עליו אסור ואמרינן עלה אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין בפירוש הוה ליה כיינו של נכרי הא לאו הכי אעפ"י שיש לו מלוה על ישראל מותר ומייתינן סייעתא לשמואל ממתניתין דאמרינן כתב לו התקבלתי ויכול להוציאו מותר ואעפ"י שאותו ישראל חייב לו דמים כיון שאין אותו היין משועבד לו בפירוש ומדמייתינן מינה ראיה אלמא דההיא נמי דכוותה מכשרינן כלומר אפילו נמצא שם העו"ג דאי לא מאי ראיה דילמא שאני התם דלא נמצא שם העו"ג ע"כ ודבריו אלו כשגגה דכיון דבהדיא מתניתין דכתב לו התקבלתי לא תנא בהדיא היתירא אפילו בנמצא שם העו"ג לעולם הוה יכול לדחויי לה הכי דהתם בלא נמצא שם העו"ג והיכי מייתינן מינה ראיה אלא כל עיקר לא מייתינן מינה ראיה אלא למימרא דשני לן בין יש לו מלוה על אותו היין בפירוש לאין לו מלוה על אותו היין בפירוש דהא במתניתין כשיכול להוציאו מותר ואעפ"י שישראל חייב לו דמים וכשאין יכול להוציאו אסור ומיהו ודאי לא דמיאן כלל דהתם אלו נמצא שם העו"ג כל היכא דאית ליה לאישתמוטי על הכניסה כגון שלא קבע לו זמן לישראל להוציא אלא כל שעתא ושעתא יש לו עליו להוציא כיון דנמצא שם אסור דומיא דיש לו עליו מלוה דאית ליה לאשתמוטי נמי ומיהו כאן וכאן דוקא בשנמצא שם וכל היכא דלית ליה לאשתמוטיה אלא שהיה נתפש כגנב על הכניסה ודאי מותר וכל היכא דאית ליה מלוה על היין בפירוש חשבינן ליה בלא נתפש כגנב על הכניסה ומחזקינן ליה בדאית ליה לאשתמוטי ובדין הוא דליתסר כל היכא דאית ליה לאשתמוטי שהרי זה יין ברשותו של נכרי בלא חותם והמחבר הביא עוד ראיה לדבריו מיהא דהמניח עו"ג בחנותו והניח יינו בקרון דשרינן וליכא טעמא דנתפש כגנב וזו אינה דהא מניח לדעת שלא שנה העו"ג לעשות דבר שלא ברשות והתם נמי לא שרינן בחביות פתוחות ממש אלא בשהפקק עליהם ואין אנו מתירין לעולם בחביות פתוחות ממש אלא בנכנס שם שלא ברשות ונתפס כגנב על הכניסה כדפרישנא לעיל. וזו היא סברת רבנו שלמה ומורי רבנו משה ז"ל.

עוד כתב דבמטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשות לא סגי ליה בשני חותמות אלא בשומר ע"כ וכבר כתבנו למעלה דשני חותמות חשיבי בכל דוכתא כשומר.

עוד כתב במטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו בעיר שכלה עו"ג למה אסר הוא כיון שהוא דר בעיר מאי טעמא לא אמרינן ביה השתא מדכר לחמרי ואתי כדלעיל ע"כ וזו אינה שאלה וכבר פירשנו למעלה דלא אמרינן טעמא דהשתא מדכר לחמריה אלא ביוצא מתוך טרדא אבל כאן הרי ניכר לעו"ג שהוא סומך על נעילת המנעול בישוב דעתו הולך לעסקיו ואינו חושש לשמירה אחרת ועו"ג זה אמיד נפשיה דלא משתכח ועביד באומדנא דאי נמי משתכח לא מסתפי דהא שלו הוא.

עוד כתב והיכא דטהר יינו של עו"ג ברשותו של עו"ג אחר אין דינו כמניחו ברשותו של בעל היין אלא הרי הוא כיינו של ישראל ברשות עו"ג דבמפתח וחותם סגי ע"כ וליתה דבחותם אחד סגי ומפתח כחותם כדכתיבנא לעיל והוא הדין דסגי ליה בלא מפתח וחותם ונותנו ברשות מיוחד וישראל ועו"ג דרין בה.

עוד כתב בעיר שרובה עו"ג והוא דר בשכונה שרובה ישראל ונכנסו לביתו ופתחו חביות ואינו יודע מי היה אזלינן בתר רובה דשכונה ע"כ ואינו מבין דבריו וכי מחלקין העיר בדינה למבואות ותינוקת שנבעלה בשכונה אחת ורוב העיר פסולין ורוב שכונה כשרין אזלינן בתר רוב שכונה שבקינן רוב העיר ואזלינן בתר רובה דשכונה הא ודאי ליתא ותו דקיימא לן כרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב. גרסינן בפרק השוכר בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות פירוש שאלו פתחו לא טרחו לסתמן ומאי סתומות במגופה אבל בפקק דין פתוחות להן שאין סתימתן ראיה דהכי אורחא דאינשי להחזיר הפקק עליהן ולא נאמרו דברים אלא במגופה דאיכא טירחא.

השער החמישי

פסקה א

בדיני תערובתו: גרסינן בפרק השוכר נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עו"ג פירוש שיש בו יין נסך נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ופירשו בגמרא משום נצוק ולהכי אתסר ליה מה שבמשפך מעיקרא ולמאן דאמר נצוקן אינו חבור שפחסתו צלוחיתו כלומר של עו"ג והגיע יין אסור שבו במשפך ובודאי מתניתין דלא כרשב"ג דאי כר"ש ב"ג הא קיימא לן דאפילו יין ביין בסתם יינן ימכר כלו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו ונצוק איסורו ודאי משום תערובת ואפילו מה שהגיע לתוך צלוחיתו של עו"ג ואצ"ל מה שבמשפך מעיקרא ימכר כלו לעו"ג חוץ מדמי איסור שבו ואצ"ל מה שבא עכשיו בצלוחית של ישראל שאין מגופו של איסור בו כלל וי"מ דאסור בשתיה קאמר וטעמא דאיכא עכבת יין הא לאו הכי בשתיה נמי שרי דכל כלי שאין מכניסו לקיום והכשרו בהדחה ועמד שם יין אסור לפי שעה ונתייבש אינו צריך הדחה לפי שכבר כלה כל לחלוחית שבו ודוקא בכלי שאין בו בית קבול כגון משפך ושלא כדברי המחבר שהביא סברא זו בכל הכלים ולא נאמרה אלא בכלי שאין בו בית קבול והקשה המחבר דהא משפך ניגוב בעי וליתא שאין דברים אלו אלא במשתמש בו בגת שהוא תשמיש מרובה אבל לפי שעה בכל כלי הגת בהדחה בעלמא סגי להו והכי מוכח בפירקין קמא דע"א בהנהו כובי דאנס בר עדי טייעא מרב יוסף ורמא בהו חמרא ואורו ליה דסאגי בהדחה וכובי כלי הגת נינהו אלא דנשתמש בהו איסור לפי שעה ואמרו דסאגי בהדחה ולא אמרו אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן אלא במכניסו לקיום או בגת עצמו אבל לא בכליו.

הא דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כתב המחבר בשם רבנו תם ז"ל דדוקא ודאי יינן אבל סתם יינן בנותן טעם אפילו במינו כשאר איסורין שבתורה והביא המחבר ראיה לדבריו מיהא דתנן בהשוכר את הפועל להביא לו יין נסך שכרו אסור ואיבעיא לן עלה שכרו לסתם יין מהו אלמא סתם יינן לאו בכלל יין נסך הוא ע"כ וכבר הביאוה הראשונים ז"ל לראיה זה ולאו ראיה דשאני התם גבי שכרו דהוי קנס יתירא אסתפקא לן אי הוי הכי בסתם יינן אדרבה ראיה היא דאי לישנא דיין נסך לא משמע אלא ודאי יינן מאי אסתפקא להו ובודאי בכלה מכילתין מתניתין ומתניאתא לא אדכר סתם יינן אלא יין נסך ואיכא כמה דיני דפשיטא מילתא דהוא הדין בסתם יינן וחדא מינייהו יין נסך שנפל על גבי ענבים מבוקעות אסורות ובודאי הכי דינא בסתם יינן אלא ודאי כל היכא דמדכרי יין נסך הוא הדין לסתם יינן אבל ודאי בכל יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה בזו מודים רבותינו ז"ל שאינו אסור אלא בששים כשאר איסורים שבתורה.

גרסינן במסכת ערלה פ"ג בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כלן ידלקו דר"מ וחכמים אומרים יעלו באחת ומאתים ומקשינן עלה בירושלמי לר' מאיר אמאי ידלקו ולא אמרינן בה תקנתא דר"ש ב"ג דאמר בשילהי השוכר דימכר כלו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו ופרקינן משום דהוה ליה דברים הניקחין מן הנכרים ושמא יחזור וימכרם לישראל ומיהו אכתי קשיא אמאי לא אמרינן בה יוליך הנאה לים המלח כר' אליעזר דאמר הכין בפרק כל הצלמים אמתניתין דנטל ממנו עצים והלכתא כותיה ושמעינן מינה דההיא דר' אליעזר ליתה בנתערב גופו של איסור כגון סתם יינן שנתערב ביין היתר אלא חבית בחבית אבל דר"ש ב"ג אמרינן בה אפילו בתנערב גופו של איסור וביין נסך ודאי אפילו דר"ש ב"ג לא אמריה בה בשנתערבה גופו של איסור אבל חבית בחבית אמרינן בה אפילו דר' אליעזר דיוליך הנאה לים המלח והכי מוכח ההיא דנטל ממנה עצים ובגמרא אמרינן ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ואתיא בין בחביתא דסתם יינן בין בחביתא דיין נסך ודאי דהא בנטל ממנה עצים ואפה בהן הפת דהיא ע"א גופה ונתערבה באחרות איתמרא דרבי אליעזר דיוליך הנחה לים המלח ופסקינן כותיה וכל מה שכתב המחבר בזה אינו נכון. ובשילהי ע"א אמרינן אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך ודאי יין ביין אסור דלית ליה תקנתא חבית בחבית מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא סתם יינן אפילו יין ביין נמי מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא והא דאמרה דחבית בחבית אית לה תקנתא אע"ג דחבית חשיבא ולא בטלה אפילו באלף והויא לה מדברים שאוסרין בכל שהן ואפילו בהנאה הני מילי לענין דלית לה ביטול לההיא דאיסורא לעולם וכל היכא נמי דלא עבדינן תקנתא מתסרן כלהו אבל בתקנתא משתריאן אידך לבר מינה דהא ליתיה לההיא דאיסורא והיינו אליבא דרשב"ג או אליבא דרבי אליעזר במאי דשייכא מילתיה.

עוד כתב בשם רבנו יצחק ז"ל דיין של תרומה בטל בששה חלקי מים אע"ג דבעלמא אזלינן בתרומה בששים בשאינו מינו אבל יין בהאי שיעורא מיפסיד לגמרי וכתב דה"ה אף ליי"נ ע"כ וליתי מיהא דאמרינן בפרק המוכר פירות גבי שמרים של תרומה ראשון ושני אסור שלישי מותר ואמרין עלה דבהקדש הגוף לעולם אסור ויין נסך ודאי הרי הוא טמא טומאת הגוף ואסור לעולם אפשר דסתם יינן דינו כתרומה אע"ג דאשכחן דאחמירו ביה טפי אבל יין שלנו כל היכא דנפישי מיא מעל חד תלתא נפק ליה מתורת יין ואינו נאסר במגע נכרי.

גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אמר אביי במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי. והקשה המחבר ולאביי הא איכא חרצנים וזגים דלאו מינו וכיון דכן נימא רואין ונימא סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו והשיב דחרצנים וזגים גופייהו טעמא דחמרא חדתא אית בהו ע"כ והנכון בזה דחרצנים וזגים כיון דפרישי ולא מיערבי ומינכרי לא מבטלי. ולא דמי לההיא דאמרינן בחולין בחתיכת נבלה שנפלה בקדרה דאמרינן אליבא דרב דסבר דמין במינו לא בטיל דרוטב מבטלה דרואין מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלין אותו דהתם רוטב בחתיכה איכא קצת תערובת דרוטב נבלע בחתיכה וחתיכה פולטת ברוטב אבל חרצנים כיון דפרישי לגמרי לא מבטלי אפשר דלרבא דאית ליה בששים מצטרפין לבטל מידי דהוה עצם דמצטרף בהדי בשר דידיה לבטל בשר דאיסורא.

הא דאמרינן המטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו ישראל דר בחצר מותר בחצר אחרת אסור ואע"פ שמפתח וחותם בידו וחכמים אומרים עד שיהא יושב ומשמר וקאמרינן עלה חכמים אהייא אלימא אסיפא דרישא תנא קמא נמי אחמורי מחמיר קשיא הכא לימא ליה דתנא קמא לא סגי ליה במפתח וחותם אלא בחותם בתוך חותם ורבנן בעו שומר א"נ לימא ליה דמתניתין מפתח או חותם קאמר אבל בחותם בתוך חותם שרי ורבנן סברי דאפילו בחותם בתוך חותם לא סאגי אלא בשומר ותירוצא דלא ניחא ליה דבכל דוכתא חותם בתוך חותם חשיב כשומר ובהאי תירוצא מיתרצא לה קושיא קמייתא דאמרינן דתנא קמא סבר דלא סגי במפתח וחותם אלא בחותם בתוך חותם ורבנן סברי דלא סאגי בחותם בתוך חותם אלא בשומר ותו לא קשיא הא כיון דאמרינן דסבירא לן דחותם בתוך חותם כשומר וכשטתיה דר' יוחנן דאמר הכי בפרק אין מעמידין ואסיקנא דלא מהדר אהא אלא אאחריתי דאמרינן יינו של ישראל בבית שברשותו של עו"ג אסור אא"כ במפתח וחותם וחכמים אומרים עד שיהא שם שומר ומוכר לעיר בהדיא בפרק אין מעמידין דהוא הדין לרבנן דסאגי בחותם בתוך חותם הילכך לתנא קמא מפתח או חותם קאמר דודאי תנא קמא כרבי אליעזר דסאגי ליה בחותם אחד בלא מפתח כלל דליכא דעת שלישי ור"א אוכחנא לעיל בהדיא דסאגי ליה בחותם אחד או במפתח אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותיה ושמעינן מיהא דמפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות.

בענין נצוק הרבה המחבר לכתוב והנכון דנצוק אינו חבור וראיה ברורה לזה קנישקניס דשרינא בגמרא ולא גרע מנצוק ועליה דן מורי רבנו המובהק ז"ל ובשבילה חזר בו ואמר לי מפיו דנצוק אינו חבור וכן הוא ברור ואין בו ספק.

השער השישי

פסקה א

בדיני כלי היין: כתב החכם הא דתניא בפרק אין מעמידין הכי גרסינן נודות העו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין. ופירוש דנודות לא חשיבי כלים דמכניסו לקיום ע"כ וליתה מיהא דאמרי בגמרא בר עדי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרי ואמרינן עלה דבעו מילוי וערוי שלשה ימים מעת לעת וזיקי היינו נודות אע"ג דאיכא לדחייה דההיא בזפותן מכל מקום סתמא איתמר ולא פרישו בה מידי ועוד דבר הנראה הוא דנודות מכניסו לקיום הוא אבל הגירסא הנכונה נודות העו"ג חדשים גרודין מותרין ישנים מזופתים אסורין והכי קאמר נודות העו"ג חדשים וגרודין כלומר שלא היה בהם זפת מותרין ישנים שנכנס בהן יין ואפילו לפי שעה או חדשים והם מזופתין אסורין בלא מילוי ועירוי דבשעת זיפותם נותנין בהם יין אסור והכא נמי באידך מתניתא בקנקנים הכא נמי גרסינן והאי דלא ערבינהו ותננהו משום דיני דפליגי דתני בכל חד בנודות תנא דאי רבבן ישראל וזורק בהם העו"ג יין כשר מותר דכיון דאזלי לאיבוד לא מנסכי ליה ובאידך דקנקנים אשמועינן דאיפשר לאכשורי בציר ואיפשר דלאו אורחיה דנודות בציר דטעמא דציר משום דשורף כאור ושריף בקנקנים דכלי חרש ולא בנודות ובירושלמי אמרינן דזיקין ועירין ובירושלמי אמרינן דזיקין ועירין בעו מילוי ועירוי ואפשר דהוו זפותין ומיהו סתמא איתמר ואיפשר דכל נודות חשבינן מכניסו לקיום וכל היכא דאסרינן בזפותין מחמת זיפתן אם קלף את הזפת חזרו להכשרן והכי מוכח בהדיא בשילהי ע"א בשמעתא דגת והיכא דמתכשרי בציר דעת רבותינו ז"ל דדוקא בשנשתהא בתוכו שנים או ג' ימים והכשרו לפי ששורף ולא בעי מילוי ועירוי אבל הכשר המים לפי שמפיגין כדכתיבנא לעיל ונראין דברי האומרים דקליפה בכלי עץ מהניא ובמלוי ועירוי צריך הכלי שפה לפיו כעין גדנפא האמורה בהגעלה וצריך שלשה ימים רצופין ולא מפוזרין ונראין דברי האומר שלא יהא ביניהן כדי מעת לעת.

עוד כתב המחבר דנראין דברי האומר דבכלי מתכות אפילו שמכניסו לקיום לא בעינן מילוי ועירוי וכן בכלי עץ ע"כ ואינו נכון דלישנא דגמרא מוכח דבמכניסו לקיום תליא מילתא לא שנא חרס ולא שנא עץ לא שנא מתכות ועוד דאבטא דטייעי דחשבינן במכניסו לקיום משום התמדתו ביין ובעי מילוי ועירוי כלי עץ הוא מדלא אמרינן זיקי ואין לנו שום הפרש בשום מקום בבליעתם בין כלי עץ לכלי מתכות וכלי זכוכית כמותן.

ומאי דאמרינן בכלי נתר שאין לו טהרה עולמית כתב רבנו משה מורי ז"ל דדוקא על ידי מעשה קאמר כגון מילוי ועירוי אבל בישין סגי מידי דהוה אחרצנים וזגים והמחבר השיב אם כן שיש לה הכשר בישון אף בהגעלה וחזרת כבשונות לישתרו לאלתר ע"כ ודבריו כשגגה שאין הגעלה לכלי חרס קל וחומר לכלי נתר שאינו יוצא מידי דפנו. אבל לענין חזרת כבשונות מנא ליה דלא מהניא ליה והלא בכלי חרס בבלוע מאיסור רותח אמרו בכל מקום סתם אין לו תקנה וקיימא לן דמהניא ליה חזרת כבשונות דכי אמרינן אין לו תקנה מצד פליטתו נאסר בכל מקום אבל חזרת כבשונות כלוי הוי ומהני ליה וכן ישון מהני ליה מהאי טעמא נמי ואין זה דומה כלל לחרס הדרייני.

אמרינן בגמרא רבא כי משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו קסבר כל מכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ולודאי אפילו בחותם אחד סגי אלא דסבר דהכי מזדמנא ליה מלתא מיהו דוקא בשנשתמש בו בידוע לפי שעה אבל בספק מותר דהיא גופה גזרה וזו סברת מורי רבנו משה ז"ל והמחבר לא כתב כן.

עוד כתב וכלי הגת אפילו לא נשתמש בהן אלא לפי שעה צריכין ניגוב כדאמרינן בההיא נכרי דאשתכח ביה מעצרתא דאי איכא טופח להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ע"כ. ואינו נכון שלא אמרו אלא בגת אבל לח בשאר כלים. והיינו דאמרינן בגמרא בכובי דסגי להו בהדחה בנשתמש בהן לפי שעה וכובי היינו כלי גת והיינו דאתא לאשמועינן אלא אם כן נשתמש בהן בשעת הגתות. כתב המחבר הכשרן של כלים בסדור קטן לפי דעתו מה שכתב למעלה וכבר השבנו עליו וכתב כל מקום שהמילוי ועירוי מועיל הגעלה מועלת ע"כ ואינו נכון שאין הגעלה לכלי חרס ואפילו באיסורין דרבנן כמו שכתבנו למעלה אבל בכלי עץ מהניא אי מכניסו לקיום דוקא בכלי ראשון או בכלי הגת אפילו בכלי שני ולענין הגעלה אין בה מקום כלל לעירוי אי ככלי ראשון או לא וכללא דמלתא כבולעו כך פולטו ובכל דוכתא דבעינן כלי ראשון עירוי לא מהני כלל וכמו שכתבנו גם בזה למעלה.

עוד כתב המחבר ואם נדרכו ענבים בגת עד שלא הוכשר הכל מותר דהא קיימא לן כרבא דאמר חמרא חדתא בעינבי בנותן טעם האי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי הילכך החרצנים והזגים אינן מינו ומבטלין אותו ע"כ ואינו נכון דחרצנים וזגים כיון דהוי דבר בדל ופרוש לעצמם וניכרין בפני עצמן אינן ראויין לבטל ואיסור גת וכלים שמכניסן לקיום גם כן לאו משום פליטת בלע שלהם הוא כדפרישנא לעיל ודאי היכא דאיכא יין אסור בשתיה ומותר בהנאה דקיימא כדינו כשאר איסורין ושיעורו בנותן טעם ונפל בגת שיש בו יין מותר וחרצנים וזגים מסתברא ודאי דמצטרפין לששים מידי דהוה אעצמות דהתירא דמצטרפין לבטל איסור מפני שהאיסור מתפשט גם בהם ונבלע מקצתו בהם והוא חסר ממדתם וטעם זה בעצמו יש ביין בחרצנים וזגים דאיסורא לענין יין דהיתירא דבעינן ביין דהיתירא ששים דיין דאיסורא וחרצנים וזגים והיכא דנפלו בגת דהיתירא חרצנים וזגים דאיסורא כגון ערלה ודאי כיון דחמרא שאינו מינו בהדי חרצנים וזגים לא מצטרף חמרא כלל לבטולינהו דהשתא חמרא לא שייך כלל בהדי חרצנים ולא חרצנים לגבי חמרא ואינו דומה לאיסור שנפל לקדירה שמשערין בחתכות מברוטב ואע"ג דחתיכות לחוד ורוטב והרי הרוטב ניכר לעצמו דהתם מין במינו וכל היכא דחתיכות דהיתירא רובא מצטרף הרוטב לבטל הטעם אבל הכא דחמרא בפורצני דמין בשאינו מינו לא מצטרפי לבטל איסור ותו דהכא לא שוו שיעורייהו בהא דמין במינו באחד ומאתים ומין בשאינו מינו בששים ומיהו בההיא דהתם נמי כל היכא דחתיכות דהיתירא לאו רובה וליכא אלא חתיכת איסור וחתיכת היתר דמיערבי ולא מינכרי בהא לא מצטרף רוטב לבטולי לחתיכת איסור דהא חתיכת איסור וחתיכת היתר פרשי מרוטב וחדא אסירא ודינייהו כאלו ניכר האיסור.

עוד כתב המחבר בגת של חרס דאמרינן בגמרא דלא סגי לה בניגוב דוקא בתחלת תשמיש ביד עו"ג ע"כ וליתא דבהדיא מוכח בגמרא דגת של חרס לרבנן חשיב ככלי חרס שמכניסן לקיום ולא בעינן תחילת תשמיש ביד עו"ג אלא אפילו תחילת תשמיש ביד ישראל לעולם צריך מלוי ועירוי ובהכי טהורה.

גרסינן בשילהי ע"א הני דיקולי דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו ודעת המחבר דאישון קימי ולישון בעי למשרי קטרי ונראין דברי האומר דאניגוב קימי אבל ישון והדחה לא בעי למשרי קטרי ובלאו הכי טהורין. ונשלמו דברינו בטהרה.

תוכן העניינים

בדק הבית על תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה