בדק הבית על תורת הבית הארוך· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
הבית השביעי: בית הנשים
השער הראשון
פסקה א
מראות הדמים: גרסינן בנדה בריש פרק המפלת בעא מיניה ר' יוסי בר' חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין א"ל לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי כי קמא מיבעיא לי יבש מעיקרא הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים ואם נמוחו טמאה אי הכי כי לא נמוחו נמי כי לא נמוחו בריה בעלמא הוא ומי איכא בריה כהאי גוונא אין והתניא אמר רבי אלעזר בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות וכו'. ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעיה וכו'. משמע מיהא דכל שאינו נמוח לא חשבינן ליה דם וטהורה ויש חולקין בזה והחכם המחבר הכריע כדבריהם והביא ראיה מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בהמפלת חתיכה בחתיכה של ארבע מיני דמים דרבי יהודה סבר דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה ורבנן פליגי עליה ואם איתא היכי שייך פלוגתא בהא הא איכא למיקם עלה דמלתא אי דם או לא בהאי בדיקה ותו דהא תנן בפרק דם נדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאים יבשין אבל הזוב והרוק והשרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין אלמא דרישא דדם הנדה ובשר המת טומאתן אפילו בשאינן יכולין לחזור על ידי שריה ואפילו ביבש מעיקרו דהכי מוכח התם בהדיא אבל ההיא דשערות שאני דצורתא מוכחא עליהן ועלה אמרינן דכי לא נמוחו טהורה ע"כ ואני אומר ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ודמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא וכי לזו הוצרכנו מי איכא מאן דאמר אמסקנא דשמעתא דדם הנדה לא יטמא אפילו ביבש מעיקרו ואפילו אינו חוזר על ידי שריה הא ודאי פשיטא דכך הוא עיקר הדין ושורת הדין ומקרא נפקא לן בהדיא דיבש טמא ואפילו ביבש מעיקרו ושריה לא כתיבה אלא אנן הכי קאמרינן דשריה סימנא לדם לסימנא בעלמא הוא דמתנחינן ליה דכששורין אותו ונמוח ראיה שהוא דם ואם לאו אינו דם אלא בריה ודין זה בדם מועט כעין שערות ויבחושין וקליפות אבל כל שיצא מכלל כך ונעשית חתכיה כיון שנתרבה הדם ונקרש ונתקשה ונעשית חתיכה שוב אינו נמוח בשריה ואפילו בדם מועט כעין שערות דאמרינן דשריה סימן להם אפשר דאם נשתהו זמן מרובה מוסיפין ביובש ושוב אינן נמוחין ואפילו הכי טמאין דדם היבש טמא הוא ולאפוקי זוב ורוק ושרץ ונבלה דכל שנתייבשו עד שאינן חוזרין שוב אינן מטמאין ומתניתין דהתם עיקר קתני ובסימנא לא איירי וראיה ברורה בזה דכי בעינן דם יבש מהו ומהדרינן להדיא תנינא המפלת כמין שערות וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה אלמא כל דם יבש אע"ג דלאו כעין צורות חדא היא לגמרי בהדי ההיא דהתם ובכלהו אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה כעין דהא אמרת דכמין שערות וכמין עפר וכמין יבחושין איפשר דהוי דם ואפשר דהוי בריה וכשנמוחו הוברר הדבר דהוי דם ולהכי מצרכינן להו להטיל אותם במים אע"ג דהוו כעין צורות חוששין להם לדם ובעו בדיקה ואם נמוחו אמרינן דנתברר דדם הוא שנתייבש דמתרמי דהוי כעין הני צורות וכיון שכן כשלא נמוח אמאי מטהרת ליה ולא אמרת דם יבש הוא אע"ג דכעין צורות ותהא טמאה כיון דאיפשר ניחוש להכי דהא אמרת דאפילו בלא נמוח איפשר דהוי דם וכי תימא רובה דהני צורות בריה הן אם כן לא תיבעי בדיקה דהא כל היכא דאיכא רובה לא בעי בדיקה אע"ג דאיפשר וראיה לדבר מההיא דאמרינן בחולין דהות משדרא כרעא בתרייתא ותלינן בשגדונא משום דשכיח ולא בעי בדיקה בגיד הנשה אע"ג דאיפשר ותו דהא תנא עפר דלית ביה צורה כלל וליכא למתלי ביה התירא משום טעמא דצורה אלא ודאי סימן מובהק הוא וכל היכא דלא נמוחו לאו דם הוא וטהורה ומתניתין תנא מידי דאית ביה צורה ומידי דלית ביה צורה כגון עפר למימרא דהני והני בבדיקה תליא מילתא ואם נמוחו טמא ואם לאו טהורה כדכתיבנא.
השער השני
פסקה א
שער הפרישה: כתב החכם דאסור לאכול עמה על השלחן כי הא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה ע"כ ונראין דברי האומר דדוקא בשאוכלין שניהם בפני עצמן או שמסובין סמוכין אבל אם היו שם אחרים אוכלין ומפסיקין ביניהן מותר.
עוד כתב פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואעפ"י שלא הרגישה בדם ואלו הן מי שהגיע עת וסתה והבועל את הבתולה ומי שתבעוה לינשא וניפיוסה והרואה דם מחמת תשמיש הגיע עת וסתה כיצד כל אשה שיש לה וסת בין וסת קבוע בין וסת שאינו קבוע אסורה לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות בה וכמה עונה או יום או לילה רגילה לראות ביום אסורה כל אותו היום רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה דבר זה דרבנן הוא דמדאורייתא אינה אסורה עד שתראה כמו שיתבאר בשער הוסתות ע"כ ואינו נכון דבהדיא מוכח בשבועות גבי היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דקודם שתראהו אסורה לו דאורייתא אבל עיקרן של דברים כך הם דפלוגתא הוא וסתות אי דאורייתא אי דרבנן למימרא אי מחזקינן לה בשעת וסתה בודאי רואה ואפילו בדקה אחר כך ומצאה טהורה טמאה דאמרינן דודאי חזאי דאי דאורייתא אמרינן דודאי חזאי ואי דרבנן לא אמרינן בהא דודאי חזאי ולא מחזקינן לה בודאי אלא אמרינן דספק הוא ואפשר דלא חזאי ואם בדקה בתוך זמן שרגילה בו שנמשך לה נדתה ומצאה טמאה הרי היא טמאה דאמרינן דמההיא שעתה הואי ואם בדקה ומצאה טהור טהורה ותו נפקא לן מינה דאי מחזקינן לה בודאי חזאי אסור לו לבעלה לבא עליה עד שידע שכבר טבלה וטהורה היא ואי אמרת דספיקא הוא מותר הוא לבעלה לבא עליה אחר שהות ספירת שבעה וטבילה דאמרינן דילמא לא חזאי ואם תמצא לומר חזאי שמא טבלה שדרך הנשים לטבול לאלתר שיוכלו לטבול או להשתדל להודיע לבעליהן שלא יכשלו ומכל מקום בין למר בין למר אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן אפילו בריא לה שלא ראתה אסור לה לשמש משהגיע וסתה כל אותה עונה כיצד אם רגילה לראות בסוף היום או בסוף הלילה אסור לו מאותה עת עד חשכה או מאותה זמן עד זריחת השמש ואיסור זה מן התורה מדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם לפי שדרכו של דם לבא בהרגל התשמיש וכן בחצי יום אסור מאותו זמן עד חשכה וכן בתחילת היום אסור לו עד חשכה וכן בחצי לילה אסור לו עד זריחת השמש וכן בתחילת הלילה אסור לו עד זריחת השמש כללו של דבר לעולם אסורה לו אחר וסתה עונה וכמה עונה אותו יום או אותה לילה פעמים זמן מרובה פעמים זמן מועט לפי שעת עונת הוסת ולעולם אינה מותרת לו בעונה ואפילו בריא לה שלא ראתה ואפילו בוסת שאינו קבוע כגון שנשתנה אלא שלא נעקר ואיסור תורה הוא זה אבל לפני וסתה בעונה זו כגון למודה לראות בסוף היום או באמצע היום לענין שעות שלפניו באותה עונה דהיינו מתחילת היום לענין שעות שלפניו אי רגילה לראות בסוף הלילה או באמצע הלילה לענין שעות שלפניו באותה עונה דהיינו מתחילת הלילה הא כפלוגתא דלמאן דאמר וסתות דאורייתא ומחזקינן לה בודאי רואה האי קרא דוהזרתם אתאי לעונה זו שלפני וסתה ולמאן דאמר וסתות דרבנן איסור עונה זו שלפני וסתה דרבנן וקרא אתאי לאיסור עונה שלאחר וסתה ואע"ג דלא חזאי והיינו דשרו ליה רבנן ליוצא לדרך לפקוד את אשתו ומסתמא אפילו בביאה משמע ומשום דעונה זו לפני וסתה דרבנן שרו ליה רבנן ביוצא לדרך ומכל מקום לא התירו אלא ליוצא לדרך בלבד אבל לא לבא מן הדרך והכי הלכתא דוסתות דרבנן ומאי דאמרינן בשבועות בשמעתא דהיה משמש עם הטהורה דנקטי סמוך לוסתה לאיסורא דאורייתא לא דאיק ונקיט לה כמאן דאמר וסתות דאורייתא הא למאן דאמר דרבנן אתיא כולא שמעתא בעונה שלאחר הוסת ומכל מקום לכולי עלמא לא מישתרי אינש באשתו אחר וסתה בשלא ידע בה אם טהורה אלא לאחר שהיית ספירת שבעה וטבילה והתם נמי למאן דאמר וסתות דרבנן ולכולי עלמא אחר עונת וסתה דהיינו אותו יום או אותה לילה ובריא לה שלא ראתה הרי היא מותרת לו ואפילו למאן דאמר וסתה דאורייתא דכיון דאשתהה חשבינן ליה להאידנא כמאן דמעקר וסתה אבל לא לפעמים אחרות מכאן ואילך אלא חוששת לו עד שתעקר שלש פעמים כמו שיתבאר במקומו ועוד כתב בזה בענין וסת שאינו קבוע ובענין עונה בינוני דהיינו שלשים יום דברים לא נתכנו יתבארו לפנינו בעזרת השם.
בענין בועל את הבתולה דקיימא לן בועל בעילת מצוה ופורש כתב החכם דלא שנא נערה לא שנא בוגרת דאע"ג דבוגרת אין לה טענת בתולים איכא מינייהו דאית בהו דם ע"כ ולא נתכוונו דבריו דבוגרות כולהי אית להו דמים לא אמרו אין להם טענת בתולים אלא לענין פתח וכן כתב הרב ר' משה בר' מימון ז"ל וכבר כתבתים בכתובות בסייעתא דמרי שמיא יתעלה.
גרסינן בפרק תינוקת תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים כתב החכם דלא בעינן הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי ספירה לא בתחילתן ולא בסופן שחשש דם חימוד זה ראיה קטנה היא ומעטת ולאלתר פוסק הדם והביא ראיה מההוא דאמרה דרבינא איעסק ליה ליבריה בי רב חביבא ואמר ליה ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא כלומר דאיתחזי להו ולא אתא לההוא יומא דאמר להו דלכתבו כתובה א"ל מאי טעמא עבד מר הכי א"ל לא סבר לה מר להא דאמר רבא תבעה לינשא ונפייסה צריכה לישב שבעה נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה בקטנה מי אמר א"ל בהדיא אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנה קטנה משמע מיהא דרב חביבא לאו אדעתיה ומסבר סבר דברתי' דקטנה לא צריכא מידי הילכך ודאי לא אצרכה בדיקה להפסיק טהרה ולא שבעה נקיים ורבינא נמי אתא במשלם הנהו שבעה ולא אצרכה שבעה אחריני ע"כ ואין דבריו נכונים כלל דמנא ליה הא דרבינא לא אצרכה שבעה אחריני דגמרא כל עיקר לא אתא לאשמועינן אלא דלא שנא גדולה ולא שנא קטנה אדרבה כיון דבשבעה נקיים אמרינן שבעה נקיים ספירה בעינן ספורים בנקיות ולא אפשר אלא בהפסק טהורה ולענין שבעה ימים גופייהו אי בעלמא בענין בדיקה בכל יום ויום הא נמי דכותייהו אי בעלמא סגי לן בתחילתן בלא סופן או בסופן בלא תחילתן הא נמי דכותייהו אלא אי איכא לאקולי בהא דתבעוה לינשא וניפייסה בהא בלחוד הוא דאיכא לאקולי דקיימא לן ברואה ופוסקת בו ביום דלא סגי לן בבדיקה באותו יום לענין הפסק טהרה באותו יום דאמרינן דהוחזק מעין פתוח לכל אותו יום אלא אם כן ידיה בין עיניה כל בין השמשות ובהא לא אמרי הכי אלא כיון דלא ידעינן ודאי דחזאי אלא חשש דם חמוד הוא ובדקה ומצאה טהורה אמרינן אפילו אותה דחזאי ודאי דם מועט הוא וכיון דפסקה פסקה וכן עיקר.
ומסתברא דתביעה דקודם קדושין לא כלום הוא ואזלינן בתר תביעה דבתר קדושין דבההיא סמכא דעתה והא דאמרינן בהחולץ ואיתא נמי ביומא רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הוי ליומיה ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומיה ופרכינן והאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה שבעה נקיים ופרקינן רבנן שלוחי הוו משדרי ומודעי התם פירוקי אחריתי איתמרו עלה דשמעתא אבל לההוא פירוש ודאי שלוחי נמי היו מקדשי מעיקר והאי דלא ארווחו בה משום דאיכא פירוקי אחריני ובעיקר ההוא פירוקא נמי לא אתא למימר אלא דמיהוא הוו שבעה נקיים מעיקרא ולעולם בקידושין דבלאו הכי לא כלום הוא. ולישנא אחרינא התם דרבנן יחודי בעלמא הוו מיחדי ויפה פירש החכם דלאו למימרא שיתיחדו עמהן דהא ודאי כל שתבעוה לינשא צריכה ז' נקיים לא שנא קטנה ולא שנא גדולה לא שנא זקנה אע"ג דמסולקת דמים בכולהי איכא למיחש לדם חימוד וכיון דכן הוה ליה ככלה שפירסה נדה עד שלא נבעלה שאסור להתיחד עמה לא שנא עם הארץ לא שנא תלמיד חכם אדרבה תלמיד חכם אסיר טפי ליחודי כדקיימא לן כל הגדול מחברו יצרו גדול מחברו אלא מיוחדות להם קאמר ומקדשת היו אותן ואפשר אפילו נישואין ומיוחדות וראויות להן ומיהו לאחר בדיקת שבעה ימים ומכל מקום פת בסלו חשוב ומיהו בלא נישואין לא מסתבר דהא אפילו בנשואיה לא חזיא ליה בלא שבע ברכות כדקיימא לן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואפילו ביחוד וכיון דכן לא חשיב פת בסלו כיון דאסורה לו במידי דמחוסר מעשה לאפוקי ז' ימים דממילא וטבילה ובדיקה דבדידה תליא מילתא ולא צריכה לאחריני דבהא ודאי חשיב פת בסלו אבל לא היו מתיחדין עמהן קודם שבעה ואפילו אחר שבעה נמי לא היו באין עליהם דאיכא למיחש לדר' אליעזר דאמר לא ישא אדם אשה במקום זה וילך וישא במקום אחר שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו כדאיתא נמי עלה התם. תנן בפרק קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת כלומר לטהרות שתי פעמים ביום כדי שלא תטמא למפרע ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה כלומר עוד זאת בדיקה שלישית שהיא צריכה לבדוק בשעה שרוצה לשמש ואמרינן אהא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא באשה העסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני תשמיש שמא תמצא דם לאחר תשמיש ואיכא קלקול בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה כלל. ואקשינן מאי קמשמע לן שמואל מתניתין היא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והתם ודאי בשאינה עסוקה בטהרות אלמא דאינה עסוקה לא בעיא בדיקה לבעלה כלל. ופרקינן אי ממתניתין דהתם הוה אמינא דהתם הוא באשה שיש לה וסת דוקא והתם הוא דלא בעיא בדיקה אבל אין לה וסת תבעי בדיקה קמשמע לן שמואל דאפילו אין לה וסת לא בעי בדיקה ומקשינן והא מתניתין דהכא באשה שיש לה וסת עסקינן דהא קתני ברישא במתניתין כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה. וברישא דהא מתניתין קתני אעפ"י שאמרו דיה שעתה ועלה קאי האי סופא ועלה קאמר שמואל דלבעלה לא בעי בדיקה משמע דשמואל כי אמרה דוקא באשה שיש לה וסת ופרקינן מתניתין בין באשה שיש לה וסת באשה שאין לה וסת כלומר מתניתין וודאי ביש לה וסת ואפילו הכי קאמר דבעיא בדיקה וכל דכן אין לה וסת דצריכה בדיקה והאי דנקטה ביש לה וסת למימר דאפילו יש לה וסת צריכה בדיקה לטהרות ולבעלה מיגו דטהרות וקאמר שמואל דדוקא בעסוקה בטהרות אבל לבעלה לעולם לא בעיא ואפילו אין לה וסת ומקשינן והא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לקמן בעסוקה בטהרות מכלל דשאינה עסוקה בטהרות מותרת לשמש בלא בדיקה ופרקינן חדא מכלל חברתה איתמר פירוש דלא איתמרן תרוייהו בהדיא אלא דחדא איתמרא בהדיא ואידך מכללא דההיא ואי אפשר לומר דההיא דרבה בר ירמיה מכללא דהא בההיא דרבה בר ירמיה מחדתינן דאפילו ישנה אלא ודאי דהא דרב יהודה מכללא דההיא דרבה בר ירמיה דשמעה ר"י ומינה נקט בידיה לפרושי משמיה דשמואל דמתניתין דתני בדיקה לבעלה לא אתיא אלא בעסוקה בטהרות ולפום מאי דמתמר לקמן בשילהי פירקא דדילמא רב יהודה לית ליה הא דרבה בר ירמיה ולית ליה דאמרה שמואל ואית ליה דפסק הלכה כרבי חנינא בשילהי פירקא דבעינן בדיקה לטהרות ולא לבעלה אמרינן נמי דהא אמרה רב יהודה מנפשיה מכללא דההיא ולעולם שמואל לא אמרה אלא לחדא ולעולם הא מכללא איתמרא והיינו הא דאמרינן בשילהי פירקא דתנו רבנן אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ויוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן הן תקוניה הן הן עוותיה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס ואקשינן במאי אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמר שמואל כל לבעלה לא בעי בדיקה דאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואוקימנא בעסוקה בטהרות הא לאו הכי לא בעיא בדיקה כלל ומפרקינן דמתני הא לא מתני הא כלומר דמתני דרבה בר ירמיה לא מתני הא דרב יהודה אמר שמואל. ואיכא דמקשה מכל מקום תיקשי דהא אמרה רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דאמר לעיל אמתניתין דתנן ובשעה שעוברת לשמש את ביתה לא שאנו אלא בעסוקה בטהרות לא בעי בדיקה ותירוצא דהא מילתא כדכתיבנא לעיל דהא אמרינן לעיל דהא דרב יהודה אמתניתין מכללא דאחריתי איתמרא דמיעקרא דסבירא ליה דמודה רב יהודה לההיא דרבה בר ירמיה אמרינן דהא דרב יהודה דאיתמרא אמתניתין איתמרא מכללא דרבה בר ירמיה והשתא דאמרינן דרב יהודה לא מודה לרבה בר ירמיה דאמרה שמואל לשמעתיה אמריה דההיא דרב יהודה דאיתמרא אמתניתין מכללא דהא דפסיק שמואל כר"ח בן אנטיגנוס והכי ניחא דפסק הלכה אמר שמואל ופירשוה דמתניתין רב יהודה משמיה דשמואל ולאו דאמרה שמואל אלא רב יהודה הוא דאמרה מדעתיה לפום מאי דגמיר מיניה דשמואל דפסק כרבי חנינא ושמיע ליה מיניה בהדיא דדוקא בעסוקה בטהרות דמכללא דהאי פרושא למתניתין דלעיל בשם שמואל ולעולם בין מעיקרא בין השתא לעולם אית לן דרב יהודה דאיתמרא אמתניתין מכללא דאחריתי אתמר ולעולם לבעלה לא בעי בדיקה והכי סוגיין בהדיא בכל דוכתא דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ולא עוד אלא דאיסורא נמי כרבי זירא מרה דשמעתא משמיה דשמואל דלא בעיא בדיקה ואיהו בעא מיניה מרב יהודה אם תבדוק למדת חסידות ואמר ליה דלא שלא תתגנה על בעלה ולהדיא נמי כי אמר לה שמואל פרכינן עלה מאי קמשמע לן אלמא מילתא פשיטא הוא ואלו דברים ברורים בלא שום פקפוק. וסתם מתניתין נמי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן בין יש להם וסת בין אין לה וסת דאע"ג דדחינן לה למימרא דהא דשמואל אצטריכא אבל סתם מתניתין ודאי הכי היא ושלשה דינין בדבר יש לה וסת קבוע ויש לה וסת שאינו קבוע ואין לה וסת יש לה וסת פשוט הוא שאינה צריכה בדיקה כלל וחוששת לוסתה ואסורה כל יום וסתה תשלום היום לאחר זמן וסתה מן התורה מקצת היום לפני זמן וסתה למאן דאמר וסתות דאורייתא אסור מן התורה למאן דאמר וסתות דרבנן אסורה מדרבנן עבר זמן זה ולא ראתה שיודעת כן בבריא הרי היא מותרת ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא ולמאן דאמר וסתות דרבנן בשבדקה אחר זמן זה ומצאה טהור הרי היא טהורה ואינה צריכה בדיקה כלל מכאן ואילך לכולי עלמא עד שיגיע זמן וסת אחר וכן הדין לוסת שאינו קבוע ואי זהו וסת שאינו קבוע כגון ששנתה וסתה ולא הוקבע דינה שתחוש לו כדאמרינן בהדיא בגמרא חוששת לזה ולזה עד שתעקר הראשון והוקבע השני ודינו ממש ליומו כוסת קבוע אין לה וסת כלל בשום ענין כבר כתבנו דינו.
ובזו אין לו לחוש כלל ולהוציא מדברי המחבר שכתב שחוששת לעונה בינונית והיינו משלשים יום לשלשים יום ואינו כלום ונתלו באותה שמועה שבפרק כל היד עלה דמתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ואינו דהא אנן סתמא קאמרינן דכל לבעלה לא בעיא בדיקה לעולם באשה שאין לה וסת ומה טעם לחששה זו אחר שאין לה וסת כלל ומה מקום בזה לשלשים יום אלא ענין אחר היא שמועה זו והריני מפרשה אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונותה איש לה וסת קאי דמתניתין בין באין לה בין ביש לה וסת וריש לקיש קאי איש לה וסת וקאמר דכי אמרינן בחזקת טהרה דוקא בשהגיע בתוך ימי עונתה אי זו עונה שתהא לה או משלשים יום או עשרים או אי זמן שיש לה שהגיע בתוך אותו זמן וכגון שהלך מכאן אחר שטהרה וחזר בתוך ימי עונתה אי זו זמן שידועה לה ולאפוקי בשחזר בסוף עונה ואפילו קודם וסתה לומר שהיא אסורה היום ואפילו עונה לפני וסתה אסורה לאותו יום בין בוסת קבוע בין בוסת שאינו קבוע דחוששת לו ונוהגת בו לוסת קבוע ומיתסרא באותה עונה אפילו לפני וסתה ואפילו למאן דאמר וסתות דרבנן ואפילו לבא מן הדרך אעפ"י שהתירו ליוצא לדרך לא התירו לבא שהיא משתוקקת ליוצא יותר ואמר רב הונא לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה קודם שבא ובא אחר כן אסור לו לעולם עד שידע בודאי שספרה וטבלה דוסתות דאורייתא ומחזקינן לה דודאי חזאי ולא סגיא למשרייהו בספיקא ואפילו נשתהא ביותר אלא בידיעה ודאית רבב"ח אמר אפילו הגיע עת וסתה מותר פירוש בשנשתהא כדי ספירת שבעה מאי טעמא וסתות דרבנן מספק דילמא חזאי ואם איתא דחזאי אימר ספרה וטבלה דאורחא דנשי הכי ואתיא כאידך דרבי יוחנן דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וסבר דוסתות דרבנן וכיון דאישתהי כדי ספירה וטבילה שריא ולכולי עלמא הניחה טמאה הרי היא בחזקתה עד שידע בודאי שהיא טהורה ביארתי דינין אלו ומקצתן שלא כדברי המחבר.
השער השלישי
פסקה א
כתב המחבר שאין וסת ההפלגות נקבע אלא בד' פעמים ע"כ ואינו נכון כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם עוד כתב שנינו בפרק האשה שהיתה עושה צרכיה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן וסתות מפהקת ומעטשת חוששת בפי כריסה ושיפולי מעיה וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה ג' פעמים הרי זה וסת אלמא בג' ראיות בלבד קובעת לה וסת ואע"ג דגרסינן בפרק האשה שהיתה עושה צרכיה א"ר הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים ג' פירוש לימים שנים לוסת הנקבע לימים בב' פעמים הוא נקבע לוסתות אחד פירוש לוסת דגופא אחד כלומר בוסת הנקבע בגופה כגון מפהקת ומעטשת בפעם אחד הוא נקבע הא אוקימנא לה התם כחכמים דהיינו רבי דפליג עליה דרשב"ג אבל לרשב"ג לעולם אימא לך דאינו נקבע בפחות מג' פעמים כסתמא דמתניתין דהתם דקתני היתה למודה להיות רואה יום ט"ז וכו'. שנתה ג' פעמים ליום כ' הותר ט"ו וקבעה לה יום כ' ומתניתין רשב"ג היא וקיימא לן כותיה בוסתות כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ביבמות בשלהי פרק הבא על יבמתו ע"כ ודבריו בשגגה במאי דקאמר למימרא דשמואל אמר בחד ואמר בתרי ואמר בתלתא וכהאי גוונא לית ליה דרבי אלא הכא שמואל גמרא גמיר לה הכי דאיכא רבנן דאיפליגו עליה דרבי ועליה דרשב"ג ואית להו דקביעת וסת לא בחד גונא אלא זימנין בחד וזימנא בתרי וזימנין בתלתא דזימנין כרבי וזימנין כרשב"ג דהיינו בתלתא וזימנין דלא כחד דהיינו בחד וכי אמרינן בתלתא למה שלא מנו חכמים פרישו בגמרא מה שלא מנו חכמים אכלה שום וראתה וכסכסה פלפלים וראתה.
עוד כתב גרסינן בהאשה ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום י"ו בחדש זה ויום י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים שוין כלם מלאים או כלם חסרים אין כאן דילוג כלל אלא הפלגות והפסקות שוות ל' ושנים יום שכן מיום ראייתו והיום בכלל ליום ראייתה שלשים וב' יום וכן לעולם ואי בחדשים חסרים הרי הם לעולם ל' יום ואי באחד מלא ואחד חסר אף דילוג שוה אין כאן דראיה אחד מיום ראיה אחד עד ראיה שניה ל"ב יום וכשתחשוב לראיה שלישית הם ל' ואחד שהרי חדש אמצעי היה חסר לפיכך פירש הר"א בר' דוד ז"ל שכשם שהאשה קובעת לה וסת להפלגות שוות כך קובעה לה וסת לימי החדש כיצד ראתה ר"ח ור"ח קבע לה וסת לראשי חדשים ואע"ג שאין הפלגותיה שוות שהא' מלא ואחד חסר והילכך זו שדילגה כיון שאין בראיותיה צד השוה כלל לא בדילוג כלל שוה ולא בהפלגות שוות אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג וכן לדבריו ראתה בט"ו בחדש זה ובט"ו לחדש זה ובט"ו לחדש זה קבעה לה וסת לעולם לחמשה עשר בחדש ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שפעמים מקרבים ראיותיה פעמים מרחקת ראיותיה דאיכא מלא וחסר מכל מקום השוה מדותיה לענין ט"ו בחדש ע"כ ואני אומר וכן הדין אבל אדונינו מורי רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושיא גדולה מבטלת כל זה ואומר שא"א שיהו עניני הוסתות נתלין בקדוש החדש שאין השופר שתוקעין בו גורם ולא קדוש שלנו שמקדשין אותו גורם ואי אפשר לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה ותראה וזו קושיא חזקה סותרת בבירור לפיכך אני אומר שהאמת בבירור כשיטת הרב הגדול ר' אברהם ז"ל אבל לא כדבריו שא"א שיהא קדוש החדש גורם לאשה שתראה אבל כי אמרינן בט"ו בחדש זה לא לקידוש החדש שלנו אמר אלא למוליד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע ר"ח ע"פ הראיה שמשעה זו שהוא נראה על הארץ הוא פועל בעולם והוא אינו בא בהשויה לפיכך אין הפלגותיה שוות אבל יש כאן השויה לימי החדש אחר המולד כלומר אחר הראות הלבנה והשויה זו בדילוג יום אחד כגון ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה וכן הדין בט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה וכן הימים קובעין וסת כגון ראתה שלשה פעמים בשבתות או בשלישי בשבת וכיוצא בזה וכן אמר בשור המועד וכן מוכח בפירוש בהלכה.
עוד כתב וסת ההפלגה אינו נקבע אלא בד' פעמים משום דבעינן ג' הפלגות ולא משכחת לה אלא בד' ראיות ולאו בבציר מהכי דקמייתא לאו בהפלגה חזיתא ע"כ ואינו נכון כלל ומעולם לא הוזכרו בגמרא בוסת ההפלגות אלא שלשה פעמים ולא הזכירו בשום מקום בעולם וסת בארבעה פעמים אלא בוסת הדלוג ואף הוא דוקא כענין שאמרו ראתה בחמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה שלא השותה מדותיה בענין זה בשום דבר לא להפלגות ולא לימים ולא לשום דבר אבל כל זמן שיש השואה בענין בשום דבר דינו שלש פעמים אע"פ שיש בו דילוג כגון בחמשה עשר בחמשה עשר בט"ו שאין השואה בהפלגות ולא בדילוג דפעמים מקרבת ראיותיה ופעמים מרחקת ראיותיה אבל יש בו השויה לענין ימי החדש שהוא בחמשה עשר וכיון שכן דיה בשלש פעמים ואפילו לשמואל וכן בוסת ההפלגה אפילו שמואל מודה ולא מיבעיא לרב דהלכתא כותיה אפילו בוסת הדילוג דמכל מקום איכא קצת השויה כשהוא בתוספת יום אחד בימי החדש ולא אמרינן קמא לאו בהכי חזיתיה וכן לרבי דאמר בתרי זמני בוסת ההפלגות כיון שאין השויה אחרת לא ליום ידוע כגון שבת או ראש חדש וכיוצא בזה ולא לימי החדש כגון חמשה עשר לחדש וחמשה עשר ולא ענין דילוג כגון חמשה עשר לחדש וששה עשר לחדש דליכא חד מהני אזלינן בתר הפלגה והוקבע לכיוצא בה אע"ג דליכא אלא הפלגה אחת אבל איכא חד מהני אזלינן בתריה בשתי ראיות בלבד משום דהוא דבר חדוש ואיכא הוכחה ומעולם לא שמענו וסת באשה אלא לרבנן בשלש ראיות ולרבי בתרתי בר מוסת הדילוג שחדש בו שמואל לרבנן ארבע ראיות דהיינו שלשה דילוגין דהא פרישנא מאי טעמא ובהאי מסתברא ודאי לשמואל אליבא דרבי דבעינן שני דילוגין ושלש ראיות ולרב דהלכתא כותיה ליתה אלא בשתי ראיות נמי הוי לרבי דכיון דליכא עונה בינונית ולא השויה לימי חדש לאלתר נקטינן דענינה ווסתה ולדילוג ומסתברא דלא אמרו דינה דדילוג אלא בענין זה שמוספת בכל פעם ומשנה יום אחד כגון מחמשה עשר לששה עשר ומששה עשר לשבעה עשר וכיוצא בזה אבל בתוספת יותר מזה לא כגון מחמשה עשר לשבעה עשר ואחריו לתשעה עשר וכל שכן בתוספת יותר אלא הכי הוא כמי שאין לה וסת וראיה לדברינו בוסת הפלגות שהוא בג' פעמים ולא אמרינן קמייתא לאו בהפלגה חזיתה הא דאמרינן בשור מועד ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ולא אמרינן קמייתא לאו בסירוגין הות והתם מדמינן העדה לוסתות והתם איכא שלש נגיחות הכא איכא שלש ראיות והתם איכא שני סירוגין והכא שתי הפלגות וחדא הוא בהדי הא לגמרי והקשה המחבר לסברא זו מיהא דאמרינן בפרק האשה שהיתה עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושנתה ליום כ' זה וזה אסורין ראתה פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין שנתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים דהכא ודאי בהדי קמייתא דמקמי הני תלת ארבע ראיות נינהו אלא דשלש הפלגות בעינן וא"ת התם במתניתין למודה שאני דכיון דרגילה וקבעה לה וסת ליום חמשה עשר האי יום חמשה עשר בתרא בתר קמאי שדינן להו וכששנתה ליום כ' התחלת מלאכה היא וליכא אלא שלש ראיות ושתי הפלגות א"כ תיקשא הא דמותבינן לרב מברייתא דקתני היתה למודה לראות ביום חמשה עשר ושנתה לששה עשר זה וזה אסורין שנתה לשבעה עשר הותר ששה עשר ונאסר שבעה עשר וחמשה עשר שנתה לשמונה עשר הותרו כולן ואינה אסורה אלא משמונה עשר ואילך קשיא לרב פירוש דאי לרב לאלתר בשבעה עשר קבע לה וסת לדילוג והותרו השאר דהיינו חמשה וששה עשר. ומתרצינן אמר לך רב למודה שאני ודקארי מה קארי אמר לך למודה איצטריכא ליה מהו דתימא כיון דלמודה ועקרתיה בתרי זימני הויא עקירה קמשמע לן ואם איתא דבמתניתין אית לן למודה שאני מאי מותבינן ליה מברייתא על כרחין למודה שאני ממתניתין ע"כ וליתה ותשובתה בצדה דלרב ודאי אמרינן בהדיא למודה שאני ואי אמרת דבעינן שלש הפלגות אם כן במתניתין אליבא דרב ליכא אלא תרתי דהא בתרייתא בתר קמייתא שדינן להו ותפשוט דלרב לא בעינן אלא תרתי הפלגות שוות אלא מאי אית לך למימר דשאני לן בטעמא דלמודה שאני בין וסת דילוגן לוסת הפלגות דבוסת דילוגין אמרת למודה שאני למישדי ראייה קמייתא בתר קמייתא ולא בוסת הפלגות אלא דשדית לה בתר בתרייתא ואיכא שלש הפלגות לדידן נמי אמרינן איפכא ואדרבה הכי מסתברא דבוסת הפלגות שדינן ראיה בתרייתא להפלגה קמייתא דהיא ראיה קמייתא להפלגה בתרייתא הא שדינן בתר הפלגות קמייתא ובהא מודו כולי עלמא כיון דזיל הכא וסת הפלגות הוא וזיל הכא וסת הפלגות הוא ואפילו שמואל מודה בהא ומודה שמואל נמי בוסת הפלגות דלא בעינן אלא תרתי כדפרישנא לעיל אבל בוסת דילוגין כיון דאיכא שנוי וסת בהא ראיה ראשונה להן דהיינו יום חמשה עשר מתחשב בהן כלומר עם האחרונות דהא מההיא איכא דילוג דקמייתא בט"ו ואחריה בששה עשר וכיון שהדלוג מתברר בה הרי הוא מתחשב עמהם אליבא דשמואל וכיון דכן לא שנא למודה ולא שנא אינה למודה אבל רב סבר דכאן וכאן למודה אינה מתחשבת עם האחרונות ולרב נמי נגח שור שור וחמור וגמל האי שור בתרא בתר שוורים שדינן לה ולא מייעד לשאר מיני ודייקינן תו אשמעתין ומותבינן תו לשמואל מיהא דתניא ראתה ביום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה ויום עשרים ושלשה בחדש זה קבעה לה וסת דילגה ליום עשרים וארבעה לא קבעה לה וסת כלומר שאם ראתה בפעם שלישית ביום עשרים וארבעה לא קבעה לה וסת וקשיא לשמואל דהא הכא בשלש ראיות ובב' דילוגין אמרינן דקבע לה וסת ומתרצינן הכא במאי עסקינן דרגילה למיחזי ביום עשרים ושנתה לעשרים ואחד כלומר וההיא ראיה דיום עשרים מצטרפת ואיכא שלשה דילוגין ודייקא נמי דשבקיה ליום עשרים דלא תנא ליה ונקט עשרין וחד שמע מינה מאי האי דייקותא לטעמיה דשמואל היא דלית ליה בוסת דילוגין טעמא דלמודה שאני אבל לרב לאו דייקותא היא כלל דהא ראיה דיום עשרים אינה מצטרפת בלמודה ולהכי לא תנא לה ולאשמועינן היא גופא אתא שלמודה שאני ולהכי הוא דשביק יום עשרים דמצטרף לראשונות וברייתא לרב בלמודה דכיון דליכא דייקותא לרב הדרינן לכללא דמילתא דקיימא לן דהלכתא כרב באיסורי והאי דנקטה ביום עשרים וארבעה לא קבעה לה וסת אפשר דהוא הדין בכהאי גוונא דוסת דדילוג שני ימים לא קבעה לה וסת אע"ג דנקטה לה סרכתא בכהאי גוונא וכדכתיבנא לעיל ואפשר דמתניתא נמי הכי קאמר ועוד הביאו ראיה לדבריהם מדקתני במתניתין שאין האשה קובעת לה עד שתקבענו שלשה פעמים וסתמא קתני ודומיא דהא מה הא בשלש הפלגות אידך נמי בשלש הפלגות וליתה דמתניתין אי אמרת בלמודה שאני הא ליכא אלא שתי הפלגות ותו מידי אריא הא כדאיתה והא כדאיתה הנה הרוחנו הרבה בשמועתנו ועלתה בידינו יפה תהלה לבורא יתעלה.
תנו רבנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה פירוש הא מני רבי היא כדמוכח סיפא ואפילו הכי בעינן שלשה פעמים ומיירי נמי בשקרבה ראיותיה כדמוכח בהדיא וטעמא דמילתא דבעינן שלשה פעמים ואפילו לרבי משום דכיון דמסולקת בדמים שלא הגיע זמנה ראיה ראשונה לא חשיבא לן לאיצטרופי דאקראי בעלמא חשבינן לה והכי נמי אמרינן בגמרא בברייתא בזקנה דבעינן שלש פעמים ומסתברא דאתיא נמי לרבי דומיא דבתולה ומיהו לא איתמר בגמרא בזקנה אלא בשרחקה ראיותיה אבל בקרבה ראיותיה לא אלא היינו מתניתין דאמרינן דפעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעת לעת דשאני זקנה דהורגלה בדמים ודין תינוקת שלא הגיע זמנה אף בקרבה ראיותיה כזקנה כשרחקה ראיותיה וכשהגיע פעם שלישית דמטמינן לה לא אמרינן לטמויי למפרע אותן ב' פעמים דשאני וסתות דרבנן ואפשר נמי בהני דמסולקת דמים דאכתי לא שכיחי בה דמים עד השתא ומתניתין נמי דתני אליבא דרב דמוקי לה בבתולה לקמן ופריש עלה ודפעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעת לעת מיירי בתינוקת שהגיע זמנה לראות דבההיא פעם שניה מטמאה מעת לעת לרבי כדאיתא נמי בהאי ברייתא ופעם ראשונה דיה שעתה ובהא איירי מתניתין והא הוא דאיצטריכא ליה והא הוא דאתא לאשמועינן דדיה שעתה דאלו לא הגיע זמנה פשיטא ומיהו מדרבי נשמע בהני דהיינו תינוקת שלא הגיע זמנה וזקנה בשרחקה ראייתיה לרשב"ג לאו מי אמר רבי דהני בעינן ג' פעמים וראיה קמייתא לא מצטרפא לרשב"ג נמי דבעי בעלמא שלש פעמים בהא בעינן ארבעה פעמים דכאן וכאן ראייה קמייתא לא מצטרפא זו מדה בגמרא בכל מקום ללמוד דעתו של תנא או של אמורא מבעל מחלקתו וכן הדין נותן וזה שלא כדברי המחבר ועוד נראה מדברי המחבר שיש ללמוד דין קביעות וסת מדין טומאה ולפיכך כתבן שאלמלא כן אין לו עסק עמהם ואם הוא כן נתבאר בפירוש דוסת הפלגות סגי בשלשה פעמים לרשב"ג שהרי אמרו אליבא דרבי בתינוקת שהגיע זמנה דפעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעת לעת ולרשב"ג ודאי בג' פעמים. סיפא דמתניתא עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמא מעת לעת פירוש עברו עליה שלש עונות ואפילו לאחר שהוחזקה בדמים דכיון דעברו עליה שלש עונות הרי זה הפסק וראיה לסילוק דמים הגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה הרי היא ככל הנשים ומוקמינן להדיא כרבי דאית ליה דבתרי זימני הויא חזקה ואפילו הכי בעינן ברישא שלש פעמים משום דברישא ראיה קמייתא לא חשיבא כדפרישנא לעיל ומינה לרשב"ג דבעינן ארבעה פעמים דראיה קמייתא לא חשיבא עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתא דסבירא ליה דכל אשה שעברו עליה שלש עונות הרי זו ראיה שהיא מסולקת בדמים ואיבעיא לן ארישא בשלא הגיע זמנה לראות דתני עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה הדר חזיא בעונות קטנות מאי כלומר בעונות בינוניות או כמו שהיתה רגילה ולאפוקי ריחקה ראייתיה בשלש עונות אמר רב גדל אמר רב פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ופירוש פעם ראשונה היינו אותה ראיה שעשתה בסוף שלש עונות שעברו עליה שלא ראתה בהן כי אם ראיה זו ושניה היינו ראשונה אחר זו תחילה לסוף עונה קטנה ראשונה ושלישית דאמרינן היינו שלישית לאותה ראיה של שלש עונות ובזו נעשית ככל הנשים. וכן הדין נותן שהרי קודם שהוחזקה כלל להיות רואה ראתה בפעם שלישית דינה ככל הנשים כל שכן עכשיו לאחר שכבר ראתה אע"ג דאיכא סילוק שראוי שיהא דינה כשאר הנשים בשלש ראיות וזה מבואר והוא שלא כדברי המחבר ותו מיבעיא לן אמאי דתני ועוד עברו שלש עונות שראתה שתי פעמים כל אחת בהפסק שלש עונות ואמרינן עליה דדיה שעתה הדר חזיא בעונות קטנות מאי ואהא מהדרינן דפעם ראשונה כלומר ההיא דסוף שלש עונות דיה שעתה שנייה והיינו ההיא דסוף עונה קטנה ראשונה והיא שלישית לאותה ראשונה שבסוף ג' עונות ראשונה הרי היא ככל הנשים ובזו הראיות מצטרפות ודין הוא דכיון דאם רחקה לשלישית זו אחר שלש עונות אחרות טמאה כל דכן הכא דקרבה והקשה המחבר לשיטה זו שכתבתי דהיכא דבעי הכא בג' פעמים בעי רשב"ג ארבעה א"כ סוגיין דלא כהלכתא דאמרינן כתם שבין שניה לשלישית פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ולר' יוחנן טהור ושקלינן וטרינן טובא עלה וכלה דלא כהלכתא דלרשב"ג הא אמרת דארבעה בעינן ולאו מילתא היא דהא בהדיא מוכח דשקלא וטריא אמתניתין ומתניתא ומתניתין כרבי ולהכי שקלי וטרו בהאי לישנא ובההיא גונא ואליבא דהלכתא נפקא לן לכתם שבין שלישית לרביעית.
עוד כתב זקנה זו שעברו עליה שלש עונות וראתה אחר מיכן בעונותיה שהיתה למודה לראות בהן בין של הפלגות בין של ימים קבועים מסתבר לי שהיא חוזרה לקביעותה הראשון כיצד אם היה וסת בימים קבועים אפילו בפעם אחת הוחזקה זו ואם וסת של הפלגות בב' ראיות כראשונות שהיתה למודה לראות בהן ע"כ ואיני מבין דבריו ולפי מה שכתבתי אין שום הפרש בין וסת ימים לוסת הפלגות ואין לנו כאן וכאן אלא כדברי משנתנו דראיה ראשונה דיה שעתה ושניה דינה ככל הנשים אבל לענין קביעות וסת אין הדבר מבואר אם יש הפרש בין טומאה לקביעות.
עוד כתב הא דתנן בפרקא קמא דנדה אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה היא להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא יושבת פשיטא מהו דתימא תיבדוק דילמא קבעה לה קמשמע לן דממעין טהור למעין טמא לא קבעה הא ניחא ללוי דאמר שתי מעיינות הן אלא לרב דאמר מעין אחד תבדוק דילמא קבעה לה אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לה ודקדק מכאן מורי רבנו משה ז"ל דאשה קובעת וסת בימי מנקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה ויש מן המפרשים חלוקין בזה וזה החכם הכריע כדבריהם מדאמרינן בגמרא דשמואל ורבי יוחנן דאמרו מעוברת ומניקה דיין כל ימי עוברן ודיין כל ימי מנקתן ואם איתא דקובעת וסת חדש בימי עוברן ובימי מנקתן הרי הן כלל הנשים ולמה דיין שעתן וכל שאתה אומר בכל ראיותיהן דיין שעתן אף אתה עושה ראיות כמקרים ואין ראיות המקרים ראיות להצטרף וכענין שאמרו בראיה ראשונה של זקנה שעברו עליה שלש עונות ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות ע"כ כדמוכח בהדיא בההיא מתניתין לתינוקת שהגיע זמנה לראות ע"כ ודבריו פלא בעיני מה ענין דיה שעתה לקביעות וסת וכי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דיה שעתה אינה קובעת לה וסת אם אמרו בראיה ראשונה שאינה מצטרפת מפני שהוא כמקרה לא יאמרו בשאר והלא בראיה שניה דיה שעתה ומצטרפת ואיפשר שאף היא לענין קביעות וסת מצטרפת ראיה ראשונה וסת מצטרפת ראיה ראשונה שלה ששאר ראיות מצטרפות לה ולא נאמרו דברים אלא לענין דיה שעתה לפי שדמיה מועטין אף בימי מנקתה וימי עיבורה אם ראתה קובעת לה וסת ואע"פ שדיה שעתה מתוך מיעוט דמיה ואף באשה שיש לה וסת מתוך ששאר שעות מסולקים דמיה אמרו דיה שעתה ודברי רבנו ז"ל מוכרחים מיהא דמקשינן להדיא תבדוק דילמא קבעה לה ולא מפרקינן לה אלא משום דלא קבעה מימי טהרה לטומאה ודבריו נכונים הם וברורים ובשאר מה שכתב המחבר בזה לא נתכונו דבריו ואיני צריך להשיב. מיהו אע"פ שהיא קובעת וסת לימי עיבורה ומניקתה מיקבע הוא דקבעה לה אם אירע לה שלשה פעמים כשאר דיני וסתות אבל ודאי אינה חוששת בהן לוסתה הראשון שלפני עיבורה שלפניו מינקתה דמסתמא במסולקת דמים חשבינן לה ולא בעיא בדיקה כלל בשביל אותו וסת אפילו לכתחילה והכי מוכח בהדיא בגמרא וכן העלה בזו המחבר. אבל אם אירע להם לראות עכשיו קובעות להם וסת בתחילה אבל אם לא אירע להם לראות בימי עיבורן ומניקתן נראין דברים שאחר שעברו ימי עיבורן ומניקתן חוזרות וחוששות לוסתן הראשון שכיון שנעקר הגורם דהיינו עיבורה או הנקתן בדין הוא לחוש לאורח שמא יחזור למקומו וכן העלה המחבר וכתבה בשם הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. בוסת קפיצות נראין דברי המחבר שאין וסת לקפיצות לבד שאין וסת נקבע מחמת אונס והילכך ליכא וסת לקפיצות לחודייהו אלא לקפיצות וימים כגון שהיא רגילה שהיא קופצת בשבא או בחדא בשבא ורואה ובהא בלחוד הוא דאיכא קביעות וסת לקפיצות בהדי ימים. בענין הוסתות לעולם הולכין אחר התחלת הוסת ואע"פ שהראיה נמשכת בין בוסת הימים בין בוסת קפיצות ופיהוקין ובכל וסת וכן כתב המחבר וכן כתב אדני זקני הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל בספר פתחי נדה ומבואר הוא בגמרא בהרבה שמועות וחדא מינייהו הא דאמרינן בפרק האשה היתה למודה לראות עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר אסורה ואי חיישינן להמשכת הוסת אמאי לא מתסרא נמי ביום אלא ודאי כדאמרן.
כתב החכם המחבר דאשה שאין לה וסת חוששין לה לימי עונה בינונית דהיינו שלשים יום מיהא דאמרינן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונה ע"כ ואין דבריו נכונים וכבר נתבאר במה שכתבנו למעלה דאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל ואינה חוששת לשום זמן אבל אותה שמועה ענין אחר היא ופירוש אחר יש לה וכבר כתבנוה למעלה.
עוד כתב עלה דהא דאמרינן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דלמאן דאמר וסתות דרבנן אתיא בין באין לה וסת בין ביש לה וסת ונשתהא בכדי ראיה וטבילה דדילמא לא חזאי ואי חזאי דילמא טבלה ואם יש לה וסת לקפיצות וימים אתיא אפילו בלא נשתהא כדי שיעור זה דכיון דבמעשה תליא מילתא אומר לא קפצה ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא ע"כ ודברים אלו כשגגה ונשתקע דבר זה ולא נאמר והיאך עלה על דעת דספיקא דאורייתא שרינן בחד אימר והא קפצה מידי דמתרמי היא ובחדא ספיקא לא שרינן איסורא דאורייתא אלא ודאי דאגב חורפא לא עיין בה אבל עיקרה דמילתא דאנן כי שרינן בוסת דקפיצות וימים ודאי אפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא שרינן ומיהו דוקא בנשתהא הבעל כדי ראיה וטבילה והשתא כיון דוסתה תלו במעשה איכא למשרי אפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא דהשתא חשיב ספק ספקא דילמא קפצה דילמא לא קפצה דהא ראיותה בקפיצה תליא ואם איתא דקפצה וחזאי דילמא טבלה והילכך אפ"ת וסתות דאורייתא איכא ס"ס אבל היכא דלא תליא וסתה בספיקא ליכא ס"ס אם איתא דבוסתות דאורייתא דהאי בודאי חזאי מחזקינן לה ולאפוקי ממאן דאמר וסתות דרבנן דלדידן בלאו הכי איכא ס"ס דדילמא לא חזאי ואם תמצא לומר חזאי דילמא טבלה ואלו דברים ברורים.
עוד כתב שראוי לו לבעל שיהא חושש לעונה בינונית ע"כ וכבר כתבנו שהם נתלין באותה שמועה שאמרו והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונה ולא נתכונו דבריהם בה וענין אחר ופירוש אחר יש לה וכבר כתבנוה למעלה בסעייתא דשמייא.
עוד כתב החכם בענין וסת הפיהוקין שאם פיהקה בראש חדש וראתה ועוד בר"ח וראתה ובר"ח שלישי ראתה בלא פיהוק איגלי מלתא דראש חדש גרים ולא פיהוק וכעין שאמרו בשילהי פ"ק דנדה בוסת דקפיצות אבל פיהקה בר"ח וראתה וכן בר"ח וראתה ובשלישי פהקה בתשעה ועשרים בו ולמחר ראתה בר"ח בלא פיהוק הרי זה וסת מורכב דפיהוק דאמש קא גרים והאי דלא חזאי כי פיהקה משום דאכתי לא מטא זמנא כדרך שאמרו ג"כ לענין וסת של קפיצות ע"כ ואינו נכון כלל ורואה אני דברי חברנו שאין הקפיצות דומין בדינן לפיהוקין שהקפיצה גורמת לוסת שיבא וכיון שכן אפשר שהקפיצה של יום זה גרם לוסת שיבא למחר אבל הפיהוק אינו כן אלא הוסת גורם לפיהוק שיבא וא"א לוסת לגרום ביאת הפיהוק יום אחד קודם לכן וזה נכון וברור. והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת לא בימי זיבה ולא בימי נדה כתב מורי רבנו משה ז"ל דעכשיו דהחמירו בנות ישראל על עצמן אין להם הפרש בין ימי נדה בין לימי זיבה ואין להם ספירה לידע זמנים אלו הילכך בכל זמן חוששין לוסתן עוד כתב המחבר בשער זה פלוגתא דרב ושמואל בוסת הדילוג ושאר דינין נתבארו ונכללו במה שכתבתי למעלה.
השער הרביעי
פסקה א
הכתמים: גרסינן בפרק האשה שבעה סימנין מעבירין על הכתם וכו'. העביר עליו שבעה סימנין ולא עבר הרי זה צבע וכתב המחבר דדעת הרב ר' משה בר מיימון ז"ל דלענין לטהר אשה לבעלה נשנית משנה זו וקבל החכם הזה דבריו וכתב וכיון שכן כל שלא העביר עליו סימנין הרי זו חוששת ואפילו לבעלה ואם עבר עליו הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע היא וטהורה והרמב"ן ז"ל פירש משנתנו לענין טהרות ויפה פירש ע"כ. ואני אומר אבל פירושו של רבנו משה ותורתו אמת והוא דבר מוכרח שהרי כך שנינו שבע סמנין מעבירין על הכתם הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע והא לא אפשר למימר דכל שהעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר איתחזק בודאי צבע דהא הטבילו קתני ואי ודאי צבע למה לי הטבילו אלא ודאי לאו דוקא צבע אלא שתולין בצבע לענין טהרות לטהר אותם ממה נפשך אחר שכבר העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר דמה נפשך אי צבע הוא הרי הוא טהור ואי נמי דם הוא כיון שאינו עובר מחמת סמנין דינו כטומאה בלועה מאי אמרת דבג' גופיה נטמא בשעת נפילות הדם בו הרי כבר הטבילו אבל לענין אשה לבעלה הרי היא טמאה שאין הסמנין בדיקה יפה שעדיין איפשר שהוא בדיק אצלה בדיקה יפה לטומאה דתו לא מטמא משום דהוי כטומאה בלועה וזה מבואר.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אמרינן בהדיא בפרקא קמא דנדה דכתמה טהור ובכתם שבין ראיה שניה לשלישית פליגי בה חזקיה ורבי יוחנן דחזקיה מטמא דחשיב כתמה אחר ראיה שניה כראיה והוי כראיה שלישית דאיתחזקא בדם וכתמה טמא ור' יוחנן מטהר עד דאיתחזקה בדם כראיות והיינו בשלש ראיות ופלוגתייהו אליבא דרבי דאמתניתין ומתניתין קיימי דאתין כרבי דתרי זימנא הויא חזקה ובתינוקת שלא הגיע זמנה לראות בעיא תלתא זימני דראיה ראשונה בקטנה שלא הגיע זמנה לראות אינה מצטרפת ולרשב"ג דהלכתא כוותיה דבעי בוסתות תלתא זימני פלוגתייהו דחזקיה ורבי יוחנן בכתם שבין שלישית לרביעית דהא לכולי עלמא בקטנה שלא ראתה אין ראיה ראשונה מצטרפת והילכך לרשב"ג בעינן ארבעה פעמים וכבר כתבנוה למעלה ושלא כדברי המחבר.
גרסינן בפרק הרואה תניא נמצאת אתה אומר שלש ספיקות באשה על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על חלוקה ספק טהור ספק טמא טהור ובהיסטות ובמגעות הלך אחר הרוב ואקשינן עלה בגמרא היכי דמי אי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא ופרקינן אי בעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשר מגופה אתאי דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי לאישתכוחי אבל על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי וכתב המחבר ונראה לי לפרש על בשרה לבד טמא דאם איתא דמעלמא אתא אף על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי ע"כ ואינו נכון דסתמא תנן במתניתא על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא משמע דכל על בשרה ספקו טמא אבל הנכון דכי אמרינן על בשרה טמא כל על בשרה אמרינן בין בבשרה לבד בין על בשרה וחלוקה כסתם מתניתין דתני על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא דכל ספק בבשרה טמאה על חלוקה בלבד דליכא מידי בבשרה טהור.
תו גרסינן התם בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו ופירש המחבר דכי בעינן טיפין טיפין מהו אפילו כטיפין גדולים קאמר ומבעיא ליה משום דילמא טיפין טיפין הוכח דלאו מגופה הוא כיון דבבשרה דבשלמא בחלוקה כיון דמתהפך שייכא ביה הא מילתא דיעשה טיפין אע"ג דמגופה אבל על בשרה אי מגופה לאו אורחא דמילתא להיות במקומות חלוקין שהרי ממקום אחד בא למקום אחד ע"כ ואינו נכון דכל דבר הנוטף דבר ידוע הוא שאינו מתכוון למקום אחד ומתפזר הוא לכאן ולכאן והנכון דלענין צירוף מיבעיא לן ואע"ג דקיימא לן דטיפין אין מצטרפין התם בבגדיה והכא בבשרה ולעולם בבשרה נקטינן לחומרא ובבגדיה אין מצטרפין לשיעור כגריס ובבשרה מצטרפין. גרסינן במסכת נדה נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן. ופרכינן בגמרא וניחוש דילמא דם מאכולת הוא ועיקר הפירוש בזה דאנמצא על שלו פריך דמטמינן אפילו אחר זמן ותו דנמצא על שלו ולא נמצא על שלה וכיון דכן איכא למתלי בדם מאכולת דאי דם דגופה בשלה הוה משתכח אבל נמצא על שלה פשוטה מילתא דלא תלו בדם מאכולת כיון דשכיחי בה דמים דאי לא תימא הכי אין לך אשה טמאה ע"י בדיקה אלא בדם כגריס ועוד דליכא למיחש לדם מאכולת אלא ודאי כל מגופה לא תלינן במידי. ופרקינן אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת פירוש והילכך ליכא למיחש דדם מאכולת הוא אלא דם גופה הוא ואע"ג דלא נמצא על שלה כלל איפשר שמתוך שהיה דם מועט נמוק בשלה ולא נדבק אלא בשלו וכל דכן בשמש עצמו דאמרינן דהוא בדוק אצל מאכולת והא פשיט ליה ומעיקרא לא פרכינן וניחוש דילמא דם מאכולת אלא אמטולתא דידה. איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ולענין א"מ אמרינן ולעולם השמש בדוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאשתכח מאכולת רצופה כלומר בעד שלו. להך לישנא דאמרת בדוק הוא אצל מאכולת הא ודאי מתה נכנסה שם על יד השמש שאפשר שהיה קרובה לשם כלומר אותו מקום ומתוך שהיה מתה נגרר עם השמש והאי דם מגופה הוא דהא בדוק הוא אצל מאכולת חיה להך לישנא דאמר דחיה הוא כיון שאינו בדוק ומאכולת מצויה שם אימא שמש רצתה והכניסה שם והרגה והאי דם דידה הוא.
איתמר בדקה בעד הבדוקה לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה הפירוש הנכון בזה דמצאה עליו דם על העד קאמר ואפילו במשהו דהא להדיא אמרינן טמאה נדה ולא מפרשין שיעור כלל הילכך האי לשנא סתמא ודאי במשהו משמע וכן הדין נותן כיון שהיה עד בדוק לה וכדפרישית לעיל דאלו בעד שלה לא חשו לעולם למאכולת וראיה גמורה בדבר דהא ר' חייא ורבי פליגי בעד שאינו בדוק רבי אומר טמאה נדה ורבי חייא אומר משום כתם ואמר ליה רבי חייא לרבי דכיון דמשום נדה מטמא לה הוה ליה לטמויי אפילו משהו ובעד הבדוק לא פליגי מכלל דבעד הבדוק אפילו רבי חייא מודה דטמאה משום נדה ורבי חייא מודה דכל היכא דטמאה משום נדה דין הוא שתטמא במשהו ודברי המחבר לא נתכוונו בזה.
איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה רבי חייא אומר טמאה משום כתם ותניא בברייתא דרבי מטמא ורבי יוסי מטהר לגמרי. ועד שאינו בדוק לה פירוש מורי רבנו משה ז"ל כגון שהזמינה מוכין לבנים ונקיים וכיוצא בו ואחר זמן קנחה בהן ולא בדקה אותן עכשיו בשעת בדיקה ולהכי מטמא לה רבי משום נדה אבל עד שאינו בדוק לה כלל לכולי עלמא אינה חוששת לו כלל והקשה החכם אם כן שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא דם עליו דאמרינן כולן טמאות אמאי כולן טמאות ע"כ ואיני מבין דבריו דחלוק זה בשהיה מתחלתו בדוק איירי והגיע לשלשתן לזו מיד זו א"כ כשנמצא עליו דם הרי כולן בספק. עוד הקשה החכם מיהא דאמרינן נמצא על בית יד חלוק שלה טמאה וכן פושטתו ומתכסה בו וכן פליון ע"כ וכל דבריו תמה אצלי דהתם שמלבוש שלה כל שהוא בדוק מתחילה והיא לובשתו תדיר הרי הוא בחזקתו בדוק ואינו דומה למניח מוכין נקיים במקום אחד ועמד זמן שלא נתברר לה ענינם אם הם בנקיותה אם לאו וזה ברור.
גרסינן בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות פירוש ישבו על ספסל אחד דומיא דלבשו חלוק אחד בזו אחר זו ונמצא דם אחר שנשתמשה בו האחרונה וחלוק זה היה בדוק תחילה קודם שלבשתו ראשונה כולן טמאות שהרי אין אנו יודעין במי לתלות אבל ודאי אם בדקה אחרונה עצמה בשיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהורה הרי היא טהורה והשאר טמאות ולא סגיא להו לשתים ראשונות בבדיקת אותיום של מציאה דלשתים ראשונות זמן מרובה יש להם שפשטו אותו כללו של דבר אין בדיקת הראשונות בשעת מציאת הדם ראיה שכבר עבר תשמישן שנשתמשו בחלוק וכן אם בדקה אחת מהן ומצאה טמא אינה מצלת על האחרות דלא מהניא להו בדיקה זו שעושים אחר שפשטתו האחרונה אבל בדקה האחרונה בשיעור אותיום ומצאה טמא מצלת על השאר דהשתא הויא ראיה דדם זה שלה דאין אנו מחזיקים הכתם אלא לשעת מציאתו לענין בדיקת האחרות כשבדקה ומצאה טמא אבל בדקו עצמן כל אחת בשעת שפושטין את החלוק ולא בדקה החלוק אינה מצלת עצמה אבל על חברותיה פעמים מצלת שאם מצאה עצמה טהורה אינה טהורה כיון שלא בדקה חלוקה בשעת שפשטתו ונמצא דם אחר לבישת כולן ואין אנו יודעין במי לתלות כיון שכל אחת בדקה עצמה בשעה שפשטתו וכלן מצאו טהור ע"כ דם זה מאחת מהן היא וכלן טמאות מספק אבל אם לא בדקו כולן בשעה שפושטין אותן שבדקו טהורות ואותה שלא בדקה טמאה ואם בדקתה האחת אחר שפשטה ומצאה עצמה טמאה מצלת על חברותיה שלובשות אח"כ. ג' נשים שיושבות על מטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות פירוש אוקימנא בגמרא במשולבות שאין כאן הוכחה של כלום מאי זה מהן דם זה בדקה אחת מהם ומצאה דם היא טמאה וכלן טהורות דכיון דכלן היו כאחת תולין באי זו שמצאה דם ובלבד שבדקה עצמה כשיעור אותיום ולא דמיא לההיא דרישא דג' נשים שלבשו חלוק אחד דהתם בזה אחר זה. ותולות זו בזו דאם אחת מהן ראויה לראות יותר מן האחרות תולין בזו שראויה יותר כגון שהאחד מיניקה ואחת אינה מיניקה או שאחת עוברה ואחת אינה עוברה תולית באינה מניקה ובאינה עוברה וכבר נתבאר בפרק ראשון אי זו היא עוברה ואי זו מיניקה ואי זו היא זקנה וכתב הראב"ד ז"ל דנמצא עליו דם שאמרנו כלן טמאות אם נתעסקה אחת מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ובדברי המחבר עלו דברים אלו בערבוב שבמקצת דינין חלק בין חלוק למטה ובמקצת דינין לא חלק.
והא דאמרינן דתולות זו בזו ואמרינן בגמרא נמי דאם אחת מהן יושבת על דם טוהר שתולות בה ונראין דברי האומר דאפילו בזמן הזה ואעפ"י שאין אנו נוהגין בדם טוהר חומרא הוא שהחמירו על עצמן אבל בעיקר הדין דם טוהר הוא ותולות בה.
וכן כתם שנמצא בחלוק וכשלבשתו לא היה בדוק אצלה אלא שהיה מכובס אם נתכבס ע"י ישראלית מסתמא בדקה אותה אותה ישראלית שחזקת בת ישראלית בודקת חלוק בשעת כיבוס בין שלה בין של אחרת ואינה תולה בה ואם אמרה לא בדקתי או שנתכבס ע"י עו"ג אמרינן עלה בגמרא רבי אחא אומר תחזור ותכבסנו אם נדחו מראיו בידוע שלאחר הכיבוס היה כתם זה ואם לאו בידוע שלפני כיבוס היה כתם זה רבי אומר אינו דומה כתם זה שלפני כיבוס לכתם שלאחר כיבוס שכתם שלפני כיבוס ונתכבס מקדר כלומר נוקב ונבלע בבגד וכתם שלאחר כיבוס שלא נתכבס מגליד כלומר שהוא עבה כמין גליד ומסתברא דלא פליגי והכי הוא לישנא בגמרא מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא בחלוק למפרע עד שיאמר בדקתי החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכיבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסן ואם לא בדקו הפסידו למפרע דברי רבי מאיר רבי אחא אומר תחזור ותכבסנו וכו'. רבי אומר אינו דומה כתם וכו'. והשתא מסתברא למימר דלא פליגי אלא דרבי מאיר אתא למימר דחלוק סתמו נבדק בשעת כיבוס ואפילו נאבד לאח"כ ואינה מטמאה למפרע בכתם אלא משעת כיבוס ואילך ור' אחא אתא למימר דאפילו בידוע לא נבדק או שנתכבס על ידי נכרית איכא למיקם עלה דמילתא בשחזרה לכבסו ורבי אומר דאפילו לא נזדמן לה לכבסו ניכר הדבר בעצמו אם מקדיר או מגליד ולא פליגי אהדדי כלל והלכתא ככלהו שדברים נראין הם לעינים הילכך כל היכא דנאבד אם נתכבס ע"י ישראלית אמרינן חזקתו בדוק ואינה תולה בו נתכבס על ידי נכרית או שאמרה הישראלית שלא בדקה החלוק בודקין אותו כרבי אחא או כרבי אם אינה יודעת לבדוק טמאה ואינה תולה בו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל אם נאבד החלוק תולה בו דכתמים דרבנן וספקא דרבנן לקולא ולא נתכונו דברים אלו בספר המחבר בהא דאמרינן לעיל בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות ואוקימנא במשולבות יפה פירש החכם דלאו במטה בסדינין איירינן דאי בסדינין אפילו בשאין משולבות כולן טמאות לפי שהן עשוין להתהפך כדרך שאמרו בחלוק בזמן שמכסה בו ראשה. האשה שמצאה עליה כתם ונתעסקה בדם תולה בו נתעסקה בכגריס ונמצאו עליה שני גריסין אומר גריס אחד ממה שנתעסקה וגריס אחד של מאכולת ואינה טמאה אלא בכשני גריסין ועוד לא נתעסקה בכתמים ונמצא עליה גריס ועוד ומאכולת רצופה באותו ועוד תולין להקל דאמרינן אותו ועוד מאכולת אחרת הוא וטהורה.
כתב החכם פעמים שהוא רואה מגופה ואינה חוששת כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכיה והשני בשיש לה מכה במקור כדתניא בפרק האשה הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית וכו'. ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה והרב אדוננו מורי רבנו משה ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה שהרי אפילו בבועל את הבתולה אמרינן בפרק תינוקת דחזרו רבותינו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ואין לך מכה מבוארת ראויה לתלות יותר מן הבתולים וכל שכן בשלא הגיע זמן לראות שהוא הוכח גמור וראיה ברורה שדם זה על ידי מכה הוא ואעפ"כ אין תולין שרבותינו נמנו בדבר להחמיר שלא לבעול על דם מכה. וכתב המחבר דאין הנדון דומה לראיה דאם אסרו בבתולה מפני שעדיין יש לה שעת הכושר תאמר בזו שתאסר ותעגן לעולם כל ימיה בת אברהם והא רב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו כרבותינו ושקלי וטרו בההיא דהרואה דם מחמת תשמיש דילמא סבירא להו דההיא הלכתא היא ע"כ תורף דבריו ואני אומר דברי אדני מורי מעשה אמן מופלאין בטעמן ונמקן עמן. ודברי החכם הזה תמהים מאד עד שאין הלב יכול לקבל ולא האוזן יכולה לשמען מה זו ראיה משום דשקלי וטרו בההיא דהרואה דם מחמת תשמיש אטו מי איכא מאן דאמר דעיקר דינא לאו הכי דתולה במכתה דברים הם פשוטים וכלהו מתניתין ומתניאתא שוו ומודו בהכי ובית הלל ובית שמאי וכלהו רבנן ורב ושמואל וטובא מרבנן שקלי נמי וטרו אמתניתין דתינוקת משום דהלכתא היא ועיקר דינא הכי ואפילו הכי מודו לרבותינו שחזרו ונמנו דרך תקנה לאסור דם מכה שלא להקל בעולם לבעול על דם דילמא אתי לאיחלופי או לאמשוכי בתר זמנה ואפילו באשה שלא הגיע זמנה לראות שהיא מסולקת בדמים ומכתה ברורה כל שכן בעלמא ברגילה בדמים שאם באת לתלות במכה אין לדבר שיעור ונמצאת אשה שאין לה וסת פעמים שתראה בשעת תשמיש מוסתה ואתה תולה במכתה ואתה מטהרה לעולם ואעפ"י שמתערבין בהן דמים טמאים ואם החמירו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות כל שכן וכל שכן ודאי בזו שיש ללמוד עליה איסור מרבותינו והם דברים מחוורין.
השער החמישי
פסקה א
הבדיקה והספירה: כתב החכם כל הנשים שראו דם או שטמאות משום כתם צריכות להפסיק בטהרה קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים שלה ואעפ"י שהרגישה שפסקו דמים לעולם היא בחזקת טומאה עד שתבדוק ותמצא טהור והביא הא דתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה כלומר וטבלה אח"כ אחר ימים בדקה ומצאה טמא הרי היא בחזקת טהרה כלומר עד אותו זמן בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה פי' והרגישה בעצמה שפסק הדם וטבלה אחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה כלומר הרי זו בחזקתה לטומאה כלומר מאותה שעה שבדקה שחרית ביום שביעי ומצאה טמא ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה פירוש ארישא קאי דקתני אחר ימים בדקה ומצאה טמא ואם יש לה וסת דיה שעתה רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טומאה דסבר ר' יהודה דהפסקת טומאה והפרשתה בטהרה בשחרית לאו מידי הוא ולא מהני כלום דחוששין דשמא תחזור ותראה בו ביום אלא אם כן מן המנחה ולמעלה שיצא רובו של יום בטהרה וחכמים אומרים אפילו בשני לנדתה בדקה בשחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה הרי זו בחזקת טהרה ואעפ"י שבדקה אחר הימים ומצאה טמא פי' וג' מחלוקות בדבר דתנא קמא סבר דבדיקתה בשחרית מהניא ביום שביעי דוקא שדרך נשים להפסיק ביום שביעי וטובלות לערב ורבי יהודה סבר אפילו ביום שביעי לא מהניא אלא מן המנחה ולמעלה ורבנן בתראי סברי דבדיקת שחרית מהניא ואפילו ביום שני לנדתה ובגמרא אמרינן תניא אמרו לו לר' יהודה אלמלא ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר כלומר אלו הייתי חושש לכל יום שביעי לומר שלא יהא לה תקנה אלא אם כן ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר שאתה משוה מדותיך עכשיו שמא עם סלוק ידיה ראתה ולהכי אתה פוסל בדיקתה אם כן מה לי הפרישה בטהרה מן המנחה ביום שביעי להפרישה ביום ראשון שהרי מן המנחה ולמעלה עוד היום גדול ואם באת לחוש אף לו ראוי לחוש ואם אין אתה חושש כיון שבדקה ומצאה טהור א"כ אף בדיקת יום ראשון שחרית תועיל ולא תחוש דאין להפריש בענין זה בין זמן מועט לזמן מרובה ומתמהינן אטו יום ראשון מי איכא מאן דשרי כלומר דהא רבנן דמתניתין בשנים לנדתה קאמרי בראשון לא קאמר וכו' דכן אמר לו היכי אמרי להכשר בראשון ומשנינן אין והתניא א"ר שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה שחרית ביום ז' ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה כלומר וטבלה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא מהו אמ"ל הרי היא בחזקת טהרה ו' וחמישי רביעי שלישי ושני מהו אמרו לי הרי היא בחזקת טהרה ואלו ראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי התם ששי וחמישי רביעי וג' ושני מאי טעמא טהור דהא כולהו בחזקת טומאה נינהו אלא דכיון דפסק הכא נמי בראשון אמרינן דכיון דפסק פסק ומעיקרא שלא רצה לשאול על הראשון מאי סבר דשאני ראשון בימי נדה דהוחזק מעין פתוח וכתב המחבר דקיימא כתנא דאמרו לו דאפילו ביום ראשון מהניא בדיקת שחרית דכיון דאמרו לו פשיטא להו האי דינא ור' אמר טעיתי שלא שאלתי ומראה פנים לדבריו דהכי איכא לטהורי ביום ראשון כשאר ימים הכי נקטינן דיום ראשון לנדה כשאר ימים מהניא לה ומהני לה בדיקת שחרית ע"כ ודבריו אלה רחוקים מאד ותמהים ונשתקע הדבר דאטו מי אפשר למימר דשבקינן רבנן דמתניתין ועבדינן כאמרו לו דברייתא ותו דבגמרא מתמהינן טובא אי איתמר כלל דבדיקת ראשון תיהני לה ואנן מייתינן ליתובי תמיהא מדרבי דאיצטער כשלא שאלם על הראשון אלמא לאו מילתא פשיטא היא כולי האי כיון דרבי הוה ניחא ליה למיגמרה מפומייהו ומסתברא נמי דרבי דתני מתניתין כרבנן דמתניתין סבירא להו והכי מוכח מיחורא מילתא אלא דמקמי דשמעה מרבנן דמתניתין הוה בעי למיגמרה מרבי יוסי ורבי יהושע ושאל מינייהו שאר ימים ולא יום ראשון משום דהוה פשיטא ליה לאיסורא ולבסוף איצטער אע"ג דסבירא ליה דהכי דיניה לאיסורא כיון דאיכא טעמא כלל לאידך גיסא להיתירא כשאר ימים אף על פי דאידך טעמא נהיר ליה טפי כלומר לאיסורא משום דהוחזק מעין פתוח אפילו הכי כיון דאיכא שום טעמא לאידך גיסא הוה ניחא ליה דלישמעה מינייהו ולמגמרה בהדיא מפומייהו מכל מקום שמעינן דרבנן דמתניתין לאיסורא ובגמרא מתמהינן עלה דמתניתין היכי אפשר דאפליג שום תנא אהא ותו דלר' נמי מכלל ספק לא נפקינן וספק איסורא לחומרא ודברים ברורים הם ומיהו האי דלא פסקינן כתנא קמא משום דאיכא רבנן ור' יוסי ור' שמעון ורבי קבלה דבדיקת שחרית דשאר ימים מהניא.
בענין ספירת שבעה נקיים כתב המחבר דכל היכא דפסיקא בטהרה סגיא לן בשבדקה ביום ראשון של ז' נקיים אעפ"י שלא בדקה בסופן או שבדקה בסופן אע"פ שלא בדקה בתחילתן ואם בדקה באמצעיתן כתב המחבר שהיה ראוי לומר דמהניא וראוי ללמוד דבר זה מבדיקות הסוף השתא הפסיקה טהרה ולא בדקה עד סופן טהורה בדקה באמצע לא כ"ש ע"כ ודבריו תמוהים דאנן שבעה נקיים ספורים בעינן בשלמא כי איכא תחילתן או סופן איכא למימר דסליק לז' ספורים דכי איכא בתחילתן ז' ספורים גרירי בתריה וכי איכא סופן איכא למימר דבז' ספורים דלקמיה גרריה בתריה אבל בדיקה דבאמצע זיל הכא ליכא ז' ספורים וזיל הכא ליכא ז' ספורים ומהאי טעם ליכא למיגמר בדיקת זבה מבדיקת נדה ולעולם בזבה בעינן סופן או תחילתן בר מההיא בדיקה דהפסיקה בטהרה בענין בדיקת חורים וסדקים יפה כתב החכם דכל היכא דבעינן בדיקה בעינן בדיקה חורין וסדקין.
פסקה ב
תנן בפרק בנות כותיים הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות שהן יושבות על כל דם ותניא אמ"ר מאיר אם יושבות על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק. דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה. מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. וכתב המחבר פירוש רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכלהו דלא נספריה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה אלמא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא למידק דהא משמע דר' יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה לעשות פסח שני וקא מפרש טעמא התם דקסבר דר' יוסי דמכאן ולהבא מטמ' ולא סתירה דלמפרע דמקצת היום ככלו אבל לדידן סותרת וטמאה למפרע משעה שראתה מיום ראשון ואילך. ואקשינן עליה דר' יוסי זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך יומא סליק ליה שימור ופרקינן אב"א בשופעת כל תלתא אב"א ברואה תרי בין השמשות אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה. וליתה דר' יוסי לא אמר לא בסוף ספירה אלא בתחלת ספירה אי נמי באמצעית לא אמר וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה הטבילה וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך תספור ספירה למפרע. ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידה סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ובטעמא דאמרן ולדידן סלקא לה טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו דאדרבה בתחילת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה ק"ו מנדה דבכי האי דאמרינן בפ"ק דראש השנה דאמרינן התם אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין מקצת היום עולה לה בסופה שהרי אסור לה לטבול ביום שביעי עולה לה בתחלתה שהרי יום ראשון שראתה בו סופרתו שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה לה בתחילתה ונשאר להם הענין בקושיא ע"כ וכתב המחבר ונ"ל דודאי סוף היום לעולם כתחילתו בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והאריך בזה ועלו דבריו בערבוב. ואיני מבין אותם כלל. והנכון בזה דזבה שאני דכיון דבנקיים תליא מילתא יום שפוסקים בו ליכא למספרי בנקי דלאו נקי הוה כיון דראתה בו. אבל בסיפא כיון שתחלת היום עבר בנקיות הא איכא ספירה דז' נקיים אלא דלדידן אם ראתה סותרת ולר' יוסי אינה סותרה כיון דהתחילה לספור יום שביעי שתחלתו טהור היה איכא ספירת שבעה אבל בתחילת החשבון ליכא למספריה בנקי כל שראתה בו אבל כשהתחילה לספרו בנקי עולה לה ודוקא בסוף ספירה אבל באמצע ספירה לא דלא בעי שיהא הפסק ביניהם אבל נדה דלאו בנקיות תליא מילתא אלא ביומי בלחוד סוף היום בתחלתה עולה ליום א' וכן בכל דבעינן ימים כגון גבי בהמה דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו לא שנא נולד תחילת הלילה ולא שנא נולד בסוף הלילה או בסוף היום אותו היום עולה לה למנין ז' אבל מכל מקום שפיר יליף מינה לשנה דכיון דשנה יום אחד בסופה חשוב שנה הוא הדין בתחילתה כיון דאשכחן בנדה דעדיף טפי מקצת היום בתחלתה מבסופה דאם בנדה דלא חשיב מקצת יום בסופה חשיב בתחילתה בשנה דעדיף יום אחד בסופה להיות חשוב שנה דין הוא שיהא חשוב בתחילתה.
השער השישי
פסקה א
יולדת ויושבת על דם טוהר: תנן בפרק המפלת. המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ופירוש טמאה משום נדה ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה פירוש ובחתכה שאין בה עצם עסקינן דליכא משום טומאת לידה ופליגי באפשר לפתיחת הקבר בלא דם דרבי יהודה סבר דא"א לפתיחת הקבר בלא דם והלכתא כרבי יהודה כדאמרינן בפרק תינוקת דרבה סבירא ליה כותיה וכן כתב המחבר. ושוב הביא המחבר ההיא דהמפלת כמין דגים וחגבים אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה ויש תמה בדבריו היאך הביא אותה סתמא דההיא אליבא דמאן דאמר איפשר לפתיחת הקבר בלא דם היא דלמאן דאמר א"א אפילו בלא דם נמי טמאה והכי מוקמינן לה בהדיא בפרק המפלת. בהא דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם דפליגי בה ר' יהושע ורבנן פליגי בה רב ושמואל דרב אמר אחת זו ואחת זו כלומר בין עכור בין צלול אינה חוששת ושמואל אמר אחת זו ואחת זו חוששת מסתברא דהלכתא כרב דקיימא לן כותיה באיסורי. ואע"ג דאמר שמואל מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא התם אתרא דשמואל מכל מקום שפיר דמי למנקט בה לחומרא ומיהו ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר. המפלת חתיכה ויש בה עצם יפה פירש החכם דמסתבר כמאן דאמר טמאה לידה דעדיפא מגוף אטום דהתם הא מוכחא דלאו ברית נשמה אבל הכא אימר הרחיקה לידתה.
המפלת בתוך ארבעים יום אינה חוששת משום לידה והיכא דליכא דם אינה חוששת אפילו משום נדה מההיא דאמרינן בכריתות בפרק אמרו לו דהיכא דהוי בתוך ארבעים לא אמרינן בה א"א לפתיחת הקבר בלא דם ואע"ג דבההוא דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ספק זיבה ספק לידה אמר ר' יהושע מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אפילו הכי עדיף רוח לאחר ארבעים יום מולד תוך מ' דתוך ארבעים לא כלום הוא ולית ליה פתיחת קבר כלל.
הוציא העובר את ידו והחזירה חוששין לה ללידה מדרבנן והוא הדין לכל שאר איברים דטעמא דמילתא משום דחיישינן מדרבנן ללידה בחד אבר וליכא לידה ריבותא בטעמא דלידה ושלא כדברי המחבר וזה פשוט.
השער השביעי
פסקה א
בדיני הטבילה: הרבה המחבר לדקדק במה שאמרו שהמעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה מה שאמרו מטהר בכל שהו נאמר בכלים או אפילו באדם ואייתי מאי דאמרינן את מי השילוח ההולכים לאט בגימטריא שלו ארבעים אלמא אף במעין בעינן ארבעים סאה ואיני מבין דבריו דודאי בגדול לא משכחת לה בפחות מארבעים סאה טבילת כל גופו כאחד ובהא לא שנא מקוה ולא שנא מעין דאנן טבילת כל גופו כאחד בעינן דומיא דביאת שמשו כדאיתא בסיפרא וכשדרשו בשילו' ארבעים סאה למעט שאין טבילת כל גופו עולה לחצאין ואפילו במעין אבל היכא דמשכחת בפחות מארבעים סאה טבילת כל גופו והיכי דאמי בקטן ודאי במעין סגי ולא במקוה דמדכתב רחמנא מקוה מים דמשמע מים מכונסין נקטינן מינה שיעורא והיינו שיעלה בהם גופו כאחת ומסתמא בגדול משתעי קרא אבל במעין לא נתנה בו שיעור ובהדיא קתני בכל דוכתא שהמעין מטהר בכל שהו ואפילו המקוה בעצמו אם היה בית גדול ובו ארבעים סאה או יותר ומימיו מרודדין ואין גופו עולה בהן כאחת אין ראוי לטבול בו עד שיהו מים ראוין לטבול בהם ואסור ליתן בהם שאובין עד שיהו בהן כשיעור הזה אבל אין לפחות מארבעים סאה דמקוה מים משמע שיעור ומסתמא בגדול והיינו ארבעים סאה.
גרסינן בנדה בפרק תינוקת אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה פירוש דהיינו יום שמיני לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה דילמא אתיא למטבל ביום שביעי ולא סלקא לה טבילה כלל אלא בלילה דנדה דבר תורה אינה טובלת אלא אחר שבעה משא"כ בזבה דמן הדין טובלת ביום שביעי. אתקין רב אידי בר אבין בנרש מטבל ביממא דתמניא משום אריואתא רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי רב יהודה בפומבדיתא משום צנה רבא במחוזא משום אבולאי פירוש הא דרבא לאו דומיא דהאי אידך דאידך אינו אלא בנדה אבל בימי רבא כבר פשטה תקנה בנות ישראל להתנהג בזבות ולספור שבעה נקיים הילכך לדידהו ביום שמיני מותרת היא לכתחילה לטבול דהא ליכא סרך בתה דאי נמי טבלה ביום שביעי מן הדין עלתה לה טבילה הילכך הא דרבא דשרא משום אבולאי ביום שביעי קאמר והיינו דאמרינן דאמ"ל רב פפי לרבא מכדי האידנא כלהי נשיא ספק זבות נינהו כלומר לפום מאי דנהוג לספור ז' נקיים ליטבלן ביומא דשבעה כלומר ואפילו בלאו טעמא דאבולאי דהא זבה מן הדין טבלה ביום שביעי אמ"ל משום דר' שמעון כלומר שמא תשמש דתניא ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר מותר לשמש מן הדין אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק כלומר אסורה לשמש ביום שביעי אחר טבילה שמא תראה ותסתור. והכי איתא בהדיה בסיפרי דר' שמעון לא אסר אלא לשמש והכי מוכח בפרק המפלת אבל כל היכא דאיכא טעמא כגון אבולאי ודכוותה שרינן אפילו ביום שביעי לטבול אבל לא לשמש ומכל מקום ביום שמיני מותר לטבול לכתחילה בלאו טעמא אחרינא וליכא למיגזר כלל דאי נמי טבלה בתה בשביעי מדינא עלתה לה טבילה וליכא למיחש אלא שמא תשמש ושמא תראה בו ביום ולכולי האי לא חיישינן ואלו דברים ברורים ושלא כדברי המחבר.
הא דאמרינן בבנתיה דשמואל דעביד להו שמואל מפצי ביומי תשרי למאן דפריש משום טיט מיירי במחצלאות דלא חזו לשכיבה דאי לא כיון דמיטמו איכא משום גזרת מרחצאות והכא נמי בכלי עץ אבל בכלי חרס דלא מטמו מגבן שרי לעמוד עליהן בשעת טבילה כל היכא דליכא טעמא דבעיתא. נמצא עליה דבר חוצץ אחר טבילה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה חוששת לו ואם לאו חוששת והוא שלא נתעסקה באותו מין אחר טבילה אבל נתעסקה וטהורה ואם נתעסקה בשום דבר בין חפיפה לטבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ כל שלא עיינה בגופה קודם טבילה אינה טהורה ואשה לא תטבול בנמל משום צניעותא אבל משום טיט שבנמל לא חיישינן דלא חאיץ אלא בטיט היון או של יוצרים ואפילו בהא לא חיישינן שהמים מקדימין לרגליה כדאיתא במקואות לענין רגלי המטה ואיכא מאן דאמר דשאני אדם שהטיט נכנס בין אצבעות רגליו ודבק שם ואיפשר דשמואל להכי עביד מפני לבנתיה. וריבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכוחל שבעין אינו חוצץ ועצמה עיניה ביותר או פתחה עיניה ביותר אין לחוש לה אלא בקריצת שפתים בלבד.
גרסינן במקואות האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידים במים טהורין רש"א ירפא שיבא בהן מים ופירש מורי רבנו משה בר נחמן ז"ל דלתנא קמא לא סגי ליה בהכי כלומר שירפה ידיו דגזרינן שמא לא ירפא והקשה המחבר מההיא דאמרינן ביבמות גבי מנימין עבדיה דרב אשי כי בעא למטבלה מסריה לרבינא ורב אחא אמר להו חזו דמנייכו בעינא ליה רמו ליה אריסיה בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה דלא ליהוי חציצה וצמצמו ליה דלא לקדים ולימא לשם בן חורין טבלתי והא התם דארפו ליה ולא חיישינן. ולאו מילתא היא דהתם באריסא לא חיישינן אבל הכא באחזו בחברו שחברו נשען עליו עשוי הוא ומצוי שלא ירפה ושפיר שייך למיגזר ותדע לך דפירושא דההיא משנה לא סגי בלאו הכי וכו' דהא ודאי ר' שמעון מודה הוא לתנא קמא וכולי עלמא מודו דבהדחת ידים סגי ליה מידי דהוה אקרקע של מקוה וטעמא כאן וכאן שהמים מקדמין והוו חבור ומבטלי לחציצה הילכך האוחז בחברו ובכלים ומטבלין אם לא הדיח ידיו הרי הם טמאים ואע"פ שמרפה ידיו ואם הדיח ידיו הרי הם טהורים ועלו דברינו בטהרה תושבחתא למרי שמיא דעמיה שרי נהורא יתברך ויתעלה מרי נצחן קרביא דחילא רבא וגוברא יתברך ויתעלה לעד ולנצח נצחים אמן אמן. שלום רב לאוהבי תורתך אמן אמן.
סוף הספר