אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

תשובה ב

דף מ:

בעזה"י יום ג' שלח תרט"ו לפ"ק שלום וברכה לידידי הרב החריף המופלג ובקי החכם השלם כש"ת מוה' אלי' מארדער נ"י.

ידידות מכתבו קבלתי יום א' דנא והנה תיכף לשמיעה עשי' והנה מפ"ק א"א לשלחו ע"י הבי דואר מטעם הכמוס לכך לקחתי ספרי נדרי זרוזין ושלחתי ללבוב להרבני הנגיד מ' וואלף קרעפס וצויתי לו לשלחו מלבוב ע"י הדילזאנץ ולדעתי בעזה"י יעשה כן. ועתה פניתי להשיבו על הערות שלו בעזה"י. הנה ע"ד אשר הקשה במאי דפריך הש"ס בתמורה דף ה' למ"ד אי עביד לא מהני מהרי אלמנה לכ"ג וכו'. והרי התוס' בתחלת הסוגיא בד"ה מיתבי כתבו דגבי אונס שגירש לכן הוי גירושין משום דאיתקש למיתה. א"כ מאי פריך מקידושין הרי שוב איתקש קידושין לגירושין מויצאה והיתה. דבחולין דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בהיקש ע"כ. והנה מה שהקשה רו"מ על הפ"י בחידושיו לקידושין דף ג' ובכתובות דף ע"ד שכ' דהיכא דאינו מפורש בכתוב רק מסברא לא אמרינן אין היקש למחצה היכא דיש סברא לחלק דא"כ איך כתבו התוס' לתרץ דאתקש גירושין למיתה הרי יש סברא לחלק דגבי מיתה ליכא עברה ובגירושין איכא עברה הכה זה לק"מ דכוונת הפ"י היכא דההיקש עכ"פ מועיל לדבר אחד לומר דהוקש לכל דבר בזה לא אמרינן היכא דיש סברא לחלק אבל היכא דלולא זה אין ההיקש מועיל בלום ודאי הוי היקש אף דיש סברא לחלק כן ה"נ נהי דאמרינן במס' קידושין ההיקש היינו להיפך דהוקש מיתה לגירושין. אבל להיפך דאיתקש גירושין למיתה לא מצינו שיועיל לשום דבר רק לזה שיהי' אי עביד מהני בזה מודה הפ"י דאמרינן אין היקש למחצה ולומר כמו דזה הוקש לזה כן כמי הוקש השני לראשון דעכ"פ שניהם צריכין להיות מוקשין בשום דבר וא"ש דברי הפ"י. אך בדברי הפ"י הרווחנו ליישב קושייתו של רו"מ די"ל כיון דחזינן בקדשים אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, א"כ מוכח דלחזור וללמוד בהיקש גרוע מהיקש גופא. א"כ נהי דבחולין דבר הלמד בהיקש חתר ומלמד בהיקש היינו רק דבר הלמד בהיקש ממש אבל דבר שאינו למד בהיקש ממש רק משום אין היקש למחצה י"ל דהיינו עכ"פ לגופא אבל לחזור וללמוד בהיקש אינו חתר ומלמד בהיקש כיון דהוא גופא אינו היקש גמור רק משום דאין היקש למחצה ואינו היקש גמור תה ברור בסברא:

והנה עוד נראה ליישב קושייתו בכמה אנפי. אחד די"ל הרי התוס' לא כתבו רק דאיתקיש גירושין למיתה לענין גט אבל לא להיות הבנים רק פגומין כדין יש קידושין ויש עברה, ולענין הבנים הי"ל לומר דעביד ל"מ והוי ממזרים. ולכן דייק הש"ס והרי אלמנה לכה"ג כו' ותנן כל מקום שיש קידושין ויש עברה הולד הולד אחר הפגום. ולמה לא פריך בפשיטות למה יש קידושין בח"ל והרי זה ידוע דקידושין תופסין בחייבי לאוין, אך זה ידע הש"ס דאיתקש ויצאה והיתה רק דפריך למה הוי לענין הבנים עביד מהני דהרי דכמו שכתבו התוס' דלענין זה הוי עביד ל"מ לענין שצריך להחזירה כן יהי' נמי אי עביד ל"מ לענין הבנים דבענין זה לא שייך ההיקש דגירושין למיתה ולא קידושין לגירושין. ומה מדויק תי' הש"ס דמשני דכתיב ולא יחלל זרעו ולמה לא נקט כמה קראי אחריני דגלי קרא דקידושין תופסין בחייבי לאוין, אך לפי הנ"ל א"ש דקשיא רק מן הבנים. ועוד י"ל הרי התוס' כתבו מיהו להכי ל"מ שאין שילוח זה לכל ימיו דהרי הוא צריך להחזירה כו' ומשמע אי עביד מהני לא הי' צריך להחזירה והרי בלא"ה מצווה על ולו תהי' לאשה ובע"כ הך עשה דולו תהי' לאשה הוי רק על שעה ראשונה אבל אם כבר קיים ולקחה ואח"כ גרשה עבר רק על לאו דלא יוכל לשלחה אבל עשה דולו תהי' לאשה ליכא עוד וא"ב אינו מחויב להחזירה רק מכח עביד ל"מ. וא"כ איך מקיש קידושין לגירושין דבקידושין לא משכחת לה עכ"פ הך כללא דעביד ל"מ, אם במה שיגרשנה הרי זה בלא"ה מחויב לגרשה מחמת לאו דכהונה א"כ ל"ש בזה הך כללא דעביד ל"מ וא"כ אדרבא נימא דהוקש קידושין לגירושין כמו בגירושין אמרינן לקיים עביד ל"מ לענין שצריך להחזירה כן בקידושין יקיים עביד ל"ט לענין שאין הקידושין חלין כלל. ויומתק בזה יותר הדרך הראשון דפריך רק מן הבנים דהוי ידע הש"ס די"ל דהוקש לגירושין רק דפריך דהרי בגירושין כמי מהני מקצת עביד ל"מ לענין להחזירה ובקידושין דלש בי' על"מ בשום ענין יקיים על"מ בנדון הבנים שיהי' כדין אין קידושין ועברה דהוי הולד ממזר וא"ש ודו"ק:

ומה שהקשה על הסוברים דגם בדרבנן אעל"מ דהרי הש"ס קאמר בתמורה שם דמה נ"מ בין אביי לרבא דר"ק יוצאה בדיינין אב"ר כו' וא"כ מוכח דרבא כר"א ומוכח דאב"ר עודה רבא דאינו יוצאה בדיינים ואיך ס"ל דבדרבנן נמי אי עביד ל"מ. הנה זה לק"מ מתרי טעמי חדא די"ל דהם אמרו והם אמרו ע"כ לא אמרינן דבדרבנן אעל"מ רק היכא דאסרו הדבר סתם אז אמרינן אפי' עביד ל"מ אבל באבק ריבית הם אמרו בפי' דאינו יוצא בדיינים והם תיקנו בפי' כן והם אמרו והם אמרו. ומה יומתק בזה לשון הש"ס פרק האשה שנפלו דאמר ר' יוסף השתא דאמור רבנן לא לזבין אי זבין לאו כלום הוא, שממנו הוציא הסמ"ע דאף בדרבנן לא מהני, ולמה לי הך אריכות לשון השתא דאמור רבנן לא לזבין הוי זה ידוע והי' די לומר אי זבין לאו כלום הוא רק הכוונה השתא דאמרי רבנן לא לזבין דאמרו רק לא לזבין ולא אמרו אי עביד מהני כיון דאמרו רק סתם לא לזבין לכן אי עביד לא מהני. ועוד דהרי העיקר מה דאב"ר אינו יוצאה בדיינים היינו בנתן הלוה מדעתו כמ"ש ביו"ד סי' קס"א וא"כ בנותן מדעתו הוי כאומר א"א בתקחז"ל לכן שומעין לו כיון דאומר א"א בתקחז"ל. אבל הפוסקי' מיירי כעין מעשה דש"ס פ' האשה שנפלו דאין הבנים מסכימים להמכירה כל כה"ג דלא ניחא להו להתחייב ע"כ בזה אעל"מ אף בדרבנן ואיש ודו"ק.

והנה מ"ש דרך אגב מה שהעלה בפלפולו בחו"מ סי' ס"ט בדין ממר"ם חלק שהש"ך הביא ראי' להע"ש שלא מהני חלק ורו"מ תמה על ראי' זו מדברי הש"ך עצמו בסי' מ"ו ס"ק ל"ז שכתב דלכך לא חיישינן שמא יכתוב שטר מתנה על החרס (בההוא עובדא שנים שחתמו על השטר ומת אחד מהם דאמרינן דיחתום אחספא כדאית' בפ"ב דכתובות) שכיון דלא שכיח יהי' כזכר שחתם בב"ד ויברר הדבר, וא"כ ה"נ כיון דלא שכיח ממר"ם חלק יהי' סכר ויברר הדבר. משא"כ אם יכתוב עליו לא יהי' נזכר כיון דשכיח הוא וסתרי דברי הש"ך אהדדי עכת"ד. הנה לכאורה היטב אשר דיבר ומ"מ כד דייקינן לא סתרי דברי הש"ך אהדדי דנהי די"ל דבממר"ם חלק יהי' נזכר ויוכל לברר מ"מ אטו הוי ברור שיוכל לברר דלמא לא יוכל לברר שישכחו הב"ד או ימותו וכדומה ולכך לכתחלה ראוי לחוש לתקן כל מה דאפשר ולכך לא יחתום אמגילתא, אבל אחספא כיון דא"א בע"א והרי חייב להעיד לכך לא חיישינן במלתא דל"ש כיון דא"א בע"א אבל אמגילתא כיון דאפשר לחתום בחספא ראוי לחוש אף למה דלא שכיחא. ואין לומר דלא הוי מצי לומר במגלתא מכח ממר"ם ושחשינן אלא שכיחא דא"כ מה בין זה לחספא הרי גם בחספא יש לחוש שיכתוב עליו שטר מתנה ובע"כ דלא חששו ללא שכיחא וסתרי אהדדי, אך זה אינו דאדרבא מכח קושיות השיך בסי' מ"ו תתחזק ראיות אביו יותר בסי' ס"ט דאם חיישינן דיכתוב עליו מה דבעי ותקשה קושיות הש"ך גם אחספא ליחוש לשטר מתנה אבל אם יאמר החשש דיוציא ממר"ם חלק בלא"ה לא תקשה קושיות הש"ך ממתנה די"ל דודאי לשקר כולי האי לזייף לא חיישינן וכדקיי"ל בעלמא שלא חיישינן לזייף רק דחיישינן שיוציאנו כך חלק ויתבענו. וממילא בחספא דלא יועיל החתימה לבדו לא חיישינן, ולא יצטרך לחלק ולומר דלמלתא דל"ש לא חיישינן שיהי' נזכר. גם הוי מצי הש"ס לומר כך דבמגלתא הוי ב' חששות שמא יכתוב עליו שטר מתנה או יוציאנו כך ויתבע ממנו מעות אבל אחספא דהוי רק חד חששא שמא יכתוב עליו מתנה לזה לבד לא חיישינן לזיוף דל"ש וגם לא שכיח שלא יהי' נזכר ולברר והוי מיעוטא דמיעוטא אבל במגילתא דהוי רק חד לא שכיחא חיישינן ושפיר ראיות הש"ך על מכונו.

ומה שהקשה רו"מ במה דפריך הש"ס בפ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה א"נ דקאמר מאן וכו' ולמה לא מתרץ דקאמר מלוה דהיינו שהוא טוען דהוי חתימה חלקה ושהאמין לו הלוה בזה אינו נאמן, הנה זה לק"מ דלא מבעיא דממר"ם חלק לא נקרא בלשון שטר רק אף אם כתב עליו כל דלא חתם בו עדים רק הלוה נקרא כתב ידו ובכל הש"ס לא ימצא שכתב ידו יהי' נקרא שטר וכאן בע"כ יהי' מיירי דהוי רק חתימת ידו ולא הוי בו עדים א"כ איך יאמר עליו שטר אמנה הוא והלא אף לפי דבריו אינו שטר רק כתב ידו. ואני בחבורי טוב טעם סי' ר"ח שפיר הקשיתי דשם יתכן להיות שיהי' שטר בעדים ונקרא שטר משא"כ בקושייתו ל"ש לקראו שטר וז"פ. הנה בעזה"י השבתיו על הערות שלו עתה ועל מה ששלח לי קודם ר"ה העבר עמו הסליחה בזה כי אני חלש כח מאוד יותר מימי הזקנה ויותר ממחצה הכותבין לי איני משיב כלל והכל לפי הענין והזמן אז אני משיב. ז"ז אין להאריך בטוח אני כש כשיראה ספרי יתענג בו כי הוא יקר מכל חבוריי בעזה"י והוא אשכול שהכל בו כאשר יעיין שם והאל הטוב יגמור עמו אות לטובה להצליח בתורה ולעמוד על התורה ועבודה כל הימים כנפשו וכנפש המעתיר:

שלמה קלוגער

במשנה בהמה מסוכנת וכו' ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה. הנה גרסינן בירושלמי שם וז"ל רבא בשם רבנן תנן שחטה ואכלו זאבים בני מיעי' כשרה שחזקת בני מעיים לכושר וחש לומר שמא ניקבו חזקת בני מעיים כשרים עכ"ל. ועיין בק"ע ופירושו דחוק מאוד דא"כ הוי הענין בכפל לשון בעלות שונות דהרי תחלה הוי כוונתו כך להוכיח מן המשנה דחזקת בני מעיים כשרים ולמה חזר לומר וחש לומר שמא ניקבו ועוד יש לדייק למה שינה הלשון דתחלה אמר לכושר ואח"כ אמר בני מעיים כשרים. והנה בפשיטות הי' נראה לומר דכאן חסר איזה תיבות וצריך להיות כמ"ש בש"ס דילן דבא זאב וכו' והחזירן כשהם נקובין ובזה יהי' א"ש תחלה קמ"ל דאם באו זאבים ואכלו בני מיעי' דכשרה והיינו מטעם דחזקת ב"מ לכושר היינו דאנן סהדי אם היו לפנינו הי' מוצא אותם כשרים ואח"כ אמר דאפי' אם החזירן כשהם נקובים כמי כשר דתלינן בזאב ועל זה פריך כיון דנמצאו נקובים א"כ וחש לומר שמא ניקבו בני מיעי' לכך אמר דאעפ"כ חזקת בני מעיים כשרים ותלינן דכשרים היו ועתה ניקבו ע"י הזאבים כן י"ל בפשיטות. ובדרך יותר נכון ובלי הגה"ה נראה לומר דהנה בכל דוכתא הוי איכא לברורי חמור מליכא לברורי דבליכא לברורי סמכינן להיתר כגון ברוב וס"ס ובאיכא לברורי חמור דצריך לברר וזה היכא דאפשר לברר מיד אבל אם אי אפשר לברר מיד אז מצינו דקיל איכא לברורי מליכא לברורי, והוא במה דגרסינן בפ"ב דנדה דף ט"ז ע"ב א"ר אבא אר"ח בר אשי אמר רב בדקה בעד ואבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק מתקיף לה ר' אילא מה אלו העד קיים מי לא משמשא ה"כ תשמש א"ל רבא זו מוכיחה קיים וזו אין מוכיחה קיים עכ"ל א"כ מוכח דמוכיחה קיים עדיף יעיי"ש בפירש"י דפירש דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ייע"ש וא"כ לפ"ז קשה מנ"ל להירושלמי מהך משנה דבא זאב ונטל בני מעיים דכשירה הרי י"ל כיון דבדיקת הריאה מדבריהם כנ"ל בירושלמי והובא בפוסקים וא"כ י"ל דאם נאבדה הריאה מה הועילו חז"ל בתקנתן ואין להוכיח מהך משנה דרע"א כזית חי מבית טביחתה י"ל התם כיון דסופו לבדוק הריאה וא"כ הוי מוכיחה קיים לכך מותר לאכול ממנה קודם בדיקה אבל באם נאבדה הריאה א"כ אין מוכיחה קיים י"ל דאסירה בלי בדיקה. אך הנה רש"י הרגיש שם דמה יועיל מוכיחה קיים הרי סוף סוף כבר בעל ומה יתקן מה שכבר בעל ומתרץ שם ב' תירוצים אחד דהתקנה נתקן רק עבור טהרות א"כ בזה שפיר אם יוודע להם בסוף יטמאו למפרע והשנית הוא דבאם תהי' טמאה תביא חטאת כפרתה, והנה הנ"מ בין הטעמים הוי כאן לענין בדיקת הריאה דלטעם דהתם נתקן רק לטהרות א"כ הכא דנתקן רק עבור אכילה א"כ אם אוכל ממנה מה מהני מה שיבורר אח"כ א"כ אדרבא גרע מוכיחה קיים כיון דאפשר לברורי לכך הוי ק"ו אם באפשר לברורי מותר לאכול מכ"ש בליכא לברורי אבל לטעם השני דתביא חטאת כפרתה א"כ ה"כ כיון דאם יבורר אח"כ יעשה תשובה א"כ עדיף מוכיחה קיים ואין ראי' לדין נאבדה הריאה. ולפ"ז בהני שני טעמים יהי' מחולק המקשן עם התרצן בירושלמי ויהי' זה דרך קשיא ותירוץ דהנה תחלה התחיל לומר דרבנן דתמן הוכיחו מן המשנה דבא זאב ואכלו בני מעיי' כשירה וע"ז פריך הירושלמי דמה ראי' הוא זה דהתם במשנה שאני שחזקת בני מעיים לכושר דהחזקה הוי שיהיו נמצאים אח"כ כשרים ויוכשרו וא"כ כיון דהוי חזקה שיהיו כשרים אח"כ וגם מוכיחה קיים לכך מותר לאכול ממנה אבל כאן שאין בכי מעיים לפנינו וחש לומר שמא ניקבו בכי מיעי' דשמא ניקבו ומה הועילו חז"ל בתקנתן והיינו דהס"ד הוי ס"ל דלכך מוכיחה קיים עדיף מכח דאפשר לתקן ע"י כפרה א"כ ה"כ כאן והתרצן מתרץ לו דלא כן דאין טעם המשנה מכח דחזקת בני מעיים להיות כשרים ומוכיחה קיים דאדרבה זה גרע דמה תיקן מה שכבר אכל ואינו דומה להתם דהוי רק לטהרות ובע"כ הטעם מכח דחזקת בני מעיים כשרים מכבר ולא במה שיבורר שהם כשרים רק דחזקה שכבר הם כשרים א"כ אדרבה הוי ק"ו אם כשאפשר לברר סמכינן על החזקה מכ"ש בא"א לברר ושפיר מוכח דין זה. ודו"ק היטב כי לדעתי הוא נכון בעזה"י:

ע"י הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה יחיאל מיכל במוהר"ר יהודא דוב הלוי שלייכער.

וע"י אחיו העוסק במלאכת הקודש באמונה אברהם יעקב במוהר"ר יהודא דוב הלוי שלייכער.

וע"י הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה ישראל במוהר"ר יצחק יהודא קעססלער נ"י.

וע"י המאשינמייסטער החתן אברהם יוסף במוהר"ר חיים זאב הלוי וואהלמאנן.

סוף הספר

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה