בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף מ.
שם במשנה מי שזימן אורחים וכו'. הנה מה שנקט אורחים לשון רבים ובחד אורח הוי די ומה לי אחד מה לי הרבה והו"ל לומר מי שזימן אורח וכו' וכן מ"ש אא"כ זיכה להם משמע דבעינן שיזכה להם לכולם וכפרש"י זכה לפלוני ולפלוני ולכאורה אם הי' מזכה רק לחד סגי כיון דעכ"פ זכה בו אורח אחד ונעשה כרגליו שוב יכול כ"א מבכי עירו להוליכו כרצונו ומה לי הזיכוי לכולם. אך כראה דא"ש דמיירי שאין האורחים מעיר אחת ממקום אחד רק כ"א ממקום אחר ויש לכ"א תחום שלו בפ"ע לכך צריך לזכות לכ"א בפ"ע ובזה א"ש מה דנקט אורחים לשון רבים והוא דמיירי דלא הקנה לכ"א חלקו מבורר רק סתם שהקנה לכולם כך וכך ומ"מ מהני ויכול כ"א לברור לו חלקו דבדרבנן קיי"ל די"ב ודומה לחביות די"ב ולכך נקט מי שזימן אורחים לשון רבים ואעפ"כ אם זיכה להם מנותיהם ופרש"י לפלוני ולפלוני אף שלא בירר לכל אחד חלק שלו י"ב ויכול כ"א להוליך כ"א כפי החום שלו וא"ש. ולקמן כדבר בזה עוד:
גמ' אתמר המפקיד וכו'. הנה הפ"י הקשה דמה טעמו של דבר כיון דגוף הממון של הבעלים הוי ולו הוי רק גורם לממון מה סברא יש שיהי' כרגלי הנפקד. ולדעתי כוונת הדבר הוי כיון דבכל דבר אזלינן בתר אומדנא וא"כ כיון דאם נולד איזה חשש אונס והפסד בפירותיו יכול השומר להחזירו תוך הזמן כמו בהלואה ואף אם נימא דא"י לחזור בו תוך הזמן אף שניכר איזה הפסד מ"מ בלא זמן ודאי יכול להחזירו אימת שירצה וגם אף אם הוי בזמן קבוע מ"מ יתכן שהבעלים עצמן ניחא להו בשלהם ולא שיהיו נפסדים וישלם לו הנפקד כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו לכך דעת המפקיד עצמו דניחא לי' שאם יזדמן איזה אונס והפסד ביד הנפקד שיחזיר הפירות לו ולכך יש אומדנא דמסתמא הי' דעת הנפקד באופן שע"ד כן מקבל האחריות שאם יצטרך לערב עליהן יהי' הפירות ברשותו כדי שאם יצטרך להחזיר לו ביו"ט יכול הוא להחזירו ולכך הוי כאנן סהדי דהוי כהתנה בתחלה שיהי' ברשותו לתחומין לכך הוי ברשותו. ואין להקשות א"כ אף בלא קיבל נטירותא מכ"ש דצריך המפקיד לפירותיו אם יהי' ביד הנפקד חשש הפסד אך א"ש כיון דיש אומדנא להיפוך דלפעמים המפקיד מבקש פירותיו וצריך הוא להיות כרגליו וא"כ יש אומדנא לכאן ולכאן ולכך אם קיבל נטירותא אז כיון דהוי אומדנא דהנפקד לא רצה לקבל שמירה רק באופן שיהי' כרגליו וכיון דהמפקיד הי' צריך לקבלת הנפקד שמירתו וגם לו יש לפעמים טובה בכך להיות כרגלי הנפקד לכך אמרינן דגמר בדעתו להיות כדעת הנפקד אבל בלא אחריות דלהנפקד אין לו כ"מ אם יהי' כרגליו או לא לכך ליכא כאן אומדן דעת הנפקד רק דעת המפקיד ובדעת המפקיד יש סברא לכאן ולכאן ולכך הדר נשאר אחזקתו דמעיקרא וכרגלי בעליהן וא"ש והכלל כך הוא דאם הוי ברשות הנפקד ואחריות שלו אז הוי אומדנא דעת הנפקד מסתמא שיהי' כרגליו ודעת המפקיד י"ל לכאן ולכאן ולכך אזלינן בתר דעת הנפקד דבטל לי' דעת המפקיד לגבי נפקד אבל באם לא קיבל אחריות אין הנפקד חפץ שיהי' כרגליו ואף אם חפץ בכך כל שאינו עושה לו טובה להיות באחריות שלו אין המפקיד מבטל דעתי' לגבי נפקד כלל ולא מבטל דעתי' לגבי נפקד ולמפקיד יש אומדנא לכאן ולכאן ולכך נשאר בחזקתו דמעיקרא אבל באם עושה לו טובה ומקבל אחריות אז מבטל המפקיד רצונו מפני הנפקד ואז הוי כרגלי הנפקד כפי אומדן דעתו וא"ש ודו"ק.
גמ' רב אמר כרגלי מי שהפקידו בידו וכו'. הנה הרי"ף השמיט כל פלוגתא זו לגמרי ועיין בבעה"מ שעמד בזה והנה לכאורה הי' כראה ליישב בפשיטות דהנה הר"ן הביא דעות הפוסקים דהוי כרגלי שתיהן וביאר הב"י הטעם מכח דמפרש אף כרגלי הנפקד, והנה טעמם נראה דהם מפ' דלכאורה אין טעם בדבר להיות כרגלי הנפקד כיון דקיי"ל בכל דוכתא דדבר הגל"מ לאו כמ"ד וכמו שעמד בזה הפ"י ולכך מפרשי הם כמו דאמרינן בערובין דנכסי נכרים קונין שביתה והיינו מכח דגזרינן נכסים של ככרים אטו דישראל ייע"ש והכי קיי"ל א"כ י"ל ה"ה כאן גזרינן של נפקד אטו שלו כיון דהמה בשמירתו והוא שומרן לכך נראין כשלו והרואה זה שהוא מוציא אותם חוץ לרגלי הנפקד יבאו לומר שמותר להוציא חפצים של בעלים ממש לרשות אחר ולכך בשלמא אם אינן באחריותו כיון דייחד לו קרן זויות אז נכרין הדברים דלאו שלו הוא ומפרסמא מלתא וגם כיון דהוא אינו מקפיד על שמירתן לא כראה כשלו לכך לא יבאו להתיר מכח זה חפצים שלו ממש אבל במה שהוי על אחריות שלו ונראה כשלו ממש והוא חושש לשומרן לכך נראין כשלו לכך יש לחוש לטעות הא אטו הא לכך גזרינן פקדון אטו שלו ממש וא"כ א"ש דתינח לחומרא הוי כרגלי הנפקד אבל לקולא א"א להקל כיון דמדינא ראוי להיות כרגלי בעליהן א"כ פשיטא דמכח גזרה א"א להקל לכך הוי כרגלי שתיהן וא"ש. ולכך כראה דגם הרי"ף ס"ל כן ולכך א"ש כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב א"כ בשלמא הרמב"ם ואינך פוסקים דמפרשו מ"ש רב כרגלי הנפקד הוי רק כרגלי הנפקד א"כ ל"ש לומר הלכה כדברי המיקל בעירוב דמה קולא יש בזה יותר מבזה אם לא עירב המפקיד ועירב הנפקד הוי זה קולא כדעת רב וכיון שכן דאין זה מיקל יותר מזה לכך הדרינן לכללא דהלכה כרב באיסורא אבל הרי"ף יסבור כדעת יש פוסקי' דלרב הוי כרגלי שתיהן א"כ רב מחמיר ושמואל מיקל וגם רב ס"ל דעיקר הוי כרגלי המפקיד רק דרב גזר להיות אף של נפקד ושמואל לא גזר ובזה קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב לכך הלכה כשמואל וכיון דהרי"ף לא הביא האוקמתא דייחד לו קרן זויות רק משמע דבכל ענין פירותיו כמוהו ולכך א"צ להביא עוד דשמואל דכבר כשמע זה מגוף המשנה וא"ש ודו"ק. ועוד הי' כראה לומר בשיטת הרי"ף כיון דעיקר טעמו דרב הוי מכח דהוי באחריות שלו לכך הוי כגורם לממון וכמ"ד בזה וא"כ כיון דבפ"ק דפסחים יש ב' לשונות דחד לשנא אמר שם הניחא לר"ש דס"ל גל"מ כמ"ד אלא לרבנן וכו ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא ומזה משמע דלמ"ד גל"מ כמ"ד אף זה הוי גל"מ אף היכי דאיתא בעינא הוי כממון אבל אמר שם א"ד הניחא לרבנן וכו' היינו דאיצטרך לא ימצא אלא לר"ש דס"ל גל"מ כמ"ד למ"ל לא ימצא ומשני הנ"מ היכי דליתי בעינא אבל הכא כיון דאיתא הדר בעינא וכו' וקמ"ל והנה כבר כתבנו בכמה דוכתא והוא ג"כ כבר בדברי האחרונים בשם תשובת צ"צ דמפרש כן הכונה לאמת דלפי האמת כל היכי שיש בעין הוי לאו כמ"ד וא"כ לפ"ז א"ש דהכא יסבור רב כל"ק דהתם דלמ"ד כמ"ד אף אם איתא בעינא הוי כממון לכך בתחום כמי נחשב כממון לכ"ע ולכך הוי כרגלי הנפקד אבל לדידן קיי"ל כל"ב דהיכי דאיתא בעינא אף למ"ד הגל"מ כמ"ד לא הוי זה כממון וא"כ ה"נ תחומין לא עדיפא לדידן מכל התורה לר"ש, וכעין שכתב הרשב"א ראי' דבדאקני יכול לחזור בו מכח דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ יע"ש כן ה"כ בזה דנהי דנימא בתחומין גל"מ כמ"ד מ"מ לא עדיף תחומין לדידן מכל התורה לר"ש וכיון דלר"ש בכל התורה כמ"ד ומ"מ היכי דאיתא בעינא לאו כמ"ד א"כ ה"ה בתחומין לדידן אף אם הי' ראוי לומר בי' גל"מ כמ"ד כיון דאיתא הדר בעינא לא כממון הוא ולכך רב יסבור כל"ק דלר"ש בכל ענין הוי כממון לכך לדידן בתחומין כן אבל לדידן דקיי"ל כל"ב שם א"כ לא עדיף תחומין לדידן מכל התורה לר"ש לכך קיי"ל כל"ב דהתם וכשמואל דהוי כרגלי המפקיד. וי"ל עוד דלכך לא הכרים נמי הרי"ף כשמואל דלפעמים קיי"ל כרב והיינו כמו דאם כגנב הפקדון מבית השומר דמחייב ר"ש דו"ה מכח גל"מ כמ"ד ואף דבאם הי' בעין היה חוזר למפקיד מ"מ כיון דהשתא גנבו נחשב למפרע כשל השומר או ההקדש של הבעלים ולכך הכא נמי אם גנבו הפירות מבית הנפקד וכדומה אז נעשה למפרע של הנפקד והוי כאלו נקנה לו בה"ש שביתה אצלו והוי למפרע כשלו ואין יכול הגנב וכל אדם להוליכו רק כרגלי הנפקד ולכך א"ש דרב דאמר סתם כרגלי הנפקד דמשמע בכל ענין אף בהיותם ביד הנפקד עצמו מכח דהוא ס"ל כל"ק דאף כשהוא בעין הוי לר"ש דבר הגל"מ כמ"ד וה"ה בתחומין לדידן ולכך פריך שפיר ממתני' אבל לדידן דקיי"ל כל"ב התם אז הוי כך דבהיותם ביד הנפקד עצמו כיון דהדר בעינא לא הוי כממון והוי כרגלי המפקיד אבל אם נגנבו מיד הנפקד אז נעשה למפרע גל"מ והוי הוברר הדבר דמאתמול של הנפקד הוי דלחומרא י"ב כפרש"י במשנה גבי של עולי בבל כרגלי ממלא ולכך אז הוי כרגלי הנפקד ולכך לא העתיק הרי"ף פלוגתתם כיון דבחד דוכתא הלכתא כרב ובחד כשמואל וכיון דלא נתפרש זה בש"ס לא כתבו כדרכו ברוב המקומות והמשנה העתיק כצורתה וא"צ לפרש בייחד לו דבלא נגנבו הוי כרגלי המפקיד באמת וא"ש ודו"ק. ועוד נראה בישוב שיטת הרי"ף והוא דהוי קשה להרי"ף מה שהקשינו לקמן ד"ה ת"ש כו' דלמה לא פריך הש"ס ממשנה הקודמת משואל כלי בעיו"ט דהוי כרגלי שואל ולכך הוי מתרץ לו כך והוא דבאמת הרי הקשה הפ"י דמה טעם יש בדבר שיהי' כרגלי הנפקד הלא קיי"ל גל"מ לאו כמ"ד ייע"ש ועיימש"ל בזה אך הרי"ף מפרש כך די"ל דהנה אנן קיי"ל דגל"מ לאו כמ"ד אך יש דברים דהוי כממון כגון גבי חמץ או ע"ז כתב הב"ח הביאו המג"א בסי' תקפ"ו כיון דנתכוין לגזול הו"ל באחריות של ישראל ונקרא ע"ז של ישראל ועוד בכמה דוכתא וכתבנו במ"א דהכלל כך הוא דבדבר דבעינן שיהי' נחשב שלו ממש ויהי' לו דין בעלים ממש בזה הוי גל"מ לאו כמ"ד להיות נחשב שלו ממש אבל בדבר דל"ב שיהי' שלו ממש רק שיהי' לו שייכות בו בזה הוי גל"מ כמ"ד ולכך נראה דזה יהי' תליא בפלוגתא דרבנן וריב"ן אם חפצי הפקר קונין שביתה או לא דלרבנן דס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה א"כ מוכח דעיקר תקון תחומין הוי רק באם יש לו בעלים א"כ הוי דין תחומין רק ביש לו בעלים ממילא הוי כיון דבעינן בעלים הוי בזה גל"מ לאו כמ"ד אבל אם נכסי הפקר נמי קונין שביתה מוכח דדין תחומין לאו בבעלים ממש תליא מלתא ולכך ה"כ כל דהוי לו דין גל"מ הוי כממון והוי כרגלי הנפקד ובחמץ נמי כיון דכל חמץ אינו ברשותו של אדם וכא משכחת בעלים ממש לכך גלי קרא בי' דהוי כמ"ד וה"ה בזה (והכלל כך הוא דדבר שאין שייכות בו כלל בהפקר רק ביש לו בעלים כגון בכפל ודו"ה דל"ש כלל בהפקר רק בבעלים וכן בחמץ לולי דגלי קרא דל"ש כלל ביעור בהפקר לכך הוי מסברא גל"מ לאו כמ"ד אבל בע"ז כיון דאף הפקר אסור בהנאה רק דהוי מהני לו ביטול וכיון דעכ"פ כעת לא נתבטל עדיין וכיון דגם כעת שייך איסור הנאה מהני לי' לשוי' ע"י גל"מ להיות כשל ישראל שלא יהי' לו היתר ע"י ביטול וכן ה"נ למ"ד דחפצי הפקר קונין שביתה כיון דשייך תחומין גם בהפקר ועיקר הגורם לממון הוי רק של מי יהי' תחומיו או של זה או של זה בזה הוי גל"מ כממון אבל אם חפצי הפקר אין קונין שביתה א"כ ל"ש כלל דין תחומין בהפקר רק בבעלים וכיון דאינו לברר התחומין לבד רק להיות שייך בו גוף דין תחומין בזה הוי גל"מ לאו כמ"ד וז"ב ונכון ודו"ק היטב והבן כי קצרתי) ולכך רב דאמר כרגלי הנפקד יסבור הלכה כריב"ן דחפצי הפקר קונה שביתה וכן יש דעות כן בערובין דיש אמוראי דפסקו הלכה כריב"ן ושמואל עצמו אף דמסיק הש"ס בערובין דס"ל כרבנן מ"מ כמ"ש הלח"מ בפ"ה מה' יו"ט בביאור שיטת הרמב"ם בשור של פטם כתב שם מה דמבעיא הש"ס בערובין אם שמואל כריב"ן אמר היינו רק לשיטת ריב"ן ולי' לא ס"ל והוכיח כן מלשון הש"ס שם דמספקא לי' רק אם לדברי ריב"ן אמר א"כ גם בזה י"ל כן דהוא אמר אף לדברי ריב"ן הוי כרגלי המפקיד ועיקר פלוגתת רב ושמואל הוי רק אליבא דריב"ן ולכך ממילא לא הוי מצי להקשות מרישא דהשואל כלי די"ל דהתם אתיא כרבנן וכמו שבע"כ סיפא דהתם דשל עולי בבל כרגלי הממלא דאתיא כרבנן כמ"ש בערובין ופרשינן כבר עייש"ל במשנה ולרבנן לכך פשיטא דהוי כרגלי המפקיד רק ממשנה זו פריך שפיר דהוי קשה לו מה שנקט מי שזימן וכו' אא"כ זיכה להם וכו' למ"ל זכה להם אף שלא ע"י אחר משכחת לה בהפקיר את המנות שלו אז כיון דנעשה הפקר הוי כמו רגלם וא"כ קשיא דלמ"ל זיכה ע"י אחר יפקירם ויהי' די בזה ואף דהפקר בפני שלשה לא הוי צריך כאן כיון דאינו רק להפקיע איסור של תחומין כמ"ש הפוסקים בא"ח סי' רמ"ו דמהני הפקר כהך לדין שביתת בהמתו וגם י"א שם דאף אחר א"י לזכות בו כיון דלא הפקירם רק להפקיע איסורא א"כ ה"כ אף הפקר בינו לבין עצמו מהני ואף אחר לא יכול לזכות בו וא"כ למ"ל זכה ע"י אחר יפקירנו בינו לבין עצמו ויוכלו לטלו וחצרו לא יקנה לו כיון דלא ניחא לי' בהך קנין וגם עכ"פ איך שייך הלשון לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להם משמע דאין לו שום תקנה רק בזיכה להם והרי משכחת לה תקנה אחרת נמי אם יפקיר אותו ובע"כ מוכח דמתני' אתיא כריב"ן דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה לכך אין לו תקנה בהפקר רק בזיכה להם ולכך בע"כ דהך משנה או דס"ל כריב"ן או דרוצה למתני תקנה דמהני ככ"ע ובפלוגתא לא קמיירי והפקר תליא בפלוגתא לכך נקטו תקנתא דזכה דמהני לכ"ע ולכך שוב פריך שפיר דאיך אמר פירותיו כמוהו הרי לריב"ן לרב הוי כרגלי הנפקד ואיך קתני פירותיו כמוהו וא"כ לא הוי התקנה אליבא דכ"ע וכאן רוצה התנא למנקט תקנתא דמהני לכ"ע ובפלוגתא לא קמיירי ואיך אמר פירותיו כמוהו ולכך מוכרח לתרץ דגם לריב"ן משכחת לה ביחד לו קרן זויות אבל לדידן דפוסק הרי"ף בערובין כרבנן ולא כריב"ן ולרבנן לית מאן דפליג דהוי כרגלי מפקיד דגל"מ לאו כמ"ד, ומ"ש הרי"ף לשון המשנה ולא נקט הפקר היינו דלשון המשנה הוי כן ולכך נקט לשון המשנה כדרכו ואך יש להסביר הדבר יותר עפמש"ל די"ל לכך נקט אא"כ זכה להם לאשמעינן די"ב בדרבנן אף שאינו מפרש לכל חד מנה שלו ולפ"ז שוב לא הוי פריך הש"ס מידי דדלמא לעולם מתני' רבנן הוא ולא ריב"ן ומה דלא נקטו הפקר היינו לרבותא דבהפקר פשיטא דמהני כיון דהוי כרגלי כל אדם אבל בזכה להם ה"א דא"ב ויהי' אסור לכך קמ"ל אף בזה מהני די"ב, אך עיקר הקושיא הוי לרב כיון דהוא אמר לעיל שנים שלקחו בהמה וחביות וכו' חביות מותרת וכו' וקשה מהו קמ"ל דחביות מותרת הלא מתני' הוא דקתני אא"כ זכה להם משמע דזכה מהני ומה בא רב להשמיענו ואם בא להשמיענו דבהמה אסורה הו"ל רק להשמיענו על משנה זו וכך הו"ל לרב להעמיד דבריו מה דקתני כאן אא"כ זכה להם מנותיהם לא שנו אלא בזכה להם מנות אבל בהמה לא דינקי מהדדי ולמה אמר רב זה לדין בפ"ע בע"כ דרב הוי מוקי למתני' כפשוטו שהוו כולם מעיר אחת ולא מיירי מדין ברירה ולכך שוב הו' קשה לי' למה לא נקט תקנתא דהפקר ולכך ס"ל דאתיא כריב"ן ולכך כיון דמתני' ס"ל כן לכך פוסק ל כריב"ן ופליגי אליבא דידי' אבל אנן לדידן דקיי"ל דלא כריב"ן וקי"ל הלכה כסתם משנה בע"כ מהני' לכך [לא] נקט הפקר רק זכה להם דמיירי שהאורחים איכן מעיר אחת וקמ"ל די"ב בדרבנן והוי זה רבותא טפי ולכך קיי"ל כרבנן ולכך העתיק הרי"ף המשנה דממנה מוכח דקיי"ל כמ"ד בדרבנן י"ב ולא כאינך אמוראי דס"ל אף בדרבנן א"ב והיינו ר' יוחנן דבע"כ ר"י ס"ל הלכה כריב"ן לכך מפרש הך משנה כריב"ן דהרי הוא ס"ל הלכה כסתם משנה וכאן דנקט זכה ולא הפקר מוכח דבדרבנן י"ב לכך בע"כ הוא מפרש דאתיא כריב"ן ולכך אין ראי' דבדרבנן י"ב אבל אנן קיי"ל דלא כריב"ן ומתני' דידן נקט זכה לרבותא די"ב לכך הלכה כסתם משנה לכך העתיק הרי"ף המשנה כצורתה להוכיח ממנה דלכך הוי הלכתא כמ"ד די"ב בדרבנן וכיון דקיי"ל דלא כריב"ן ליכא מאן דפליג דהוי כרגלי המפקיד לרבנן וא"ש שיטת הרי"ף על נכון ודו"ק היטב. ואף דר"י אמר בערובין דף מ"ו נכסי נכרים אין להם שביתה ומוכח דס"ל כרבנן י"ל לדברי רבנן קאמר כמ"ש הלח"מ אליבא דשמואל דאמר לדברי ריב"ן י"ל להיפך לר"י לדברי רבנן קאמר ודו"ק היטב:
שם גמרא אתמר המפקיד פירות אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו בידו וכו'. הנה כבר הבאתי דברי הפ"י שהקשה דמה טעם יש בזה דהרי קיי"ל בל"מ לאו כמ"ד ייע"ש. ולדעתי הי' נראה לומר דיש סילוק בזה בין דאורייתא לדרבנן ע"ד מ"ש הרא"ש ושאר פוסקים לענין עבדא כמקרקע דמי או כמטלטלין דמי שחלקו דבדאורייתא הוי עבדא כמקרקע ובמילי דרבנן הוי עבדא כמטלטלי ייע"ש כן ה"כ י"ל בזה דבשל תורה הוי גל"מ לאו כמ"ד ובשל דרבנן הוי גל"מ כמ"ד ולכך בתחומין דרבנן הוי גל"מ כמ"ד, ובהכי מיושב מה שהקשיתי כבר במה דפריך הש"ס לרב ממתני' דתנא אא"כ זכה להם ע"י אחר ולא פריך ממשנה ראשונה בשואל כלי מחברו דהוי כרגלי השואל ומוקי לה הש"ס בלא מסרו לו אלא ביו"ט דמאתמול אוקמוהו ברשותי' ומה בכך הרי לא עדיף מזיכה להם ע"י אחר ויהי' עכ"פ כפקדון בידו למה דלא ידע הש"ס מהך תרוצא דזכה שאני ולפמ"ש א"ש דמהך משנה דהשואל לא הוי קשה די"ל דאתיא כמ"ד תחומין ד"ת ובשל תורה הוי בל"מ לאו כמ"ד ועודה רב דהוי כרגלי המפקיד דרב לא קאמר רק לדידן דתחומין דרבנן ובדרבנן ס"ל דגל"מ כמ"ד אבל למ"ד תחומין ד"ת ודאי ל"ה כממון לכך הוי כרגלי המפקיד אבל מהך משנה דאא"כ זיכה להם ע"י אחר כיון שכתבנו לעיל דלמ"ל לשון רבים שנקט הו"ל למנקט שזימן אורח וכתבנו די"ל דקמ"ל אף שהם משני מקומות [ולא] בירר לכ"א מנה שלו רק זיכה לכולם יחד מ"מ אמרינן ברירה וקמ"ל דבדרבנן י"ב ייע"ש א"כ מוכח דס"ל תחומין דרבנן דאם בדאורייתא א"ב, וא"ל דאתיא כמ"ד די"ב אף בשל תורה דא"כ מה איריא דקמ"ל כן בתחומין הרי בכל התורה הוי כן ובע"כ דס"ל כמ"ד א"ב וקמ"ל דגבי תחומין אף דיו"ט הוי מן התורה ועיקרו דאורייתא בם חוץ לי"ב מיל דעת כמה דלכ"ע הוי מן התורה והוי עיקרו מן התורה וקמ"ל אף בזה י"ב ולכך מוכח דס"ל דתחומין דרבנן ואעפ"כ הוי כרגלי המפקיד ופריך שפיר וא"ש ודו"ק. ועוד הי' כראה ליישב קושייתינו הנ"ל דלמה לא פריך ממשנה דהשואל והוא דהנה התוס' ישינים הקשו ד"ה אא"כ זכה להם ע"י אחר דלמ"ל זכה אפילו בירר נמי סגי מידי דהוי אשואל דאמרינן לעיל אעפ"י שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכו' והנה מ"ש דשואל דעתי' טפי אכלי מאורחים על מנות הוא דוחק גדול. ולפענ"ד כראה דא"ש דהנה כיון דאמרינן בפ"ח דב"מ דף צ"ד ע"ב דפרה במשיכה ובעלים באמירה והכי קיי"ל והנה אם הוי בעינן בשאלה קנין מה לי פרה מה לי בעלים והרי גבי קנין ממש בעינן בקנין גוף האדם קנין ממש כמו בקנין ממון ולמה בשאלה יהי' בעלים באמירה ובע"כ דמן התורה שומרין ל"ב קנין דדוקא לקנות הגוף בעינן קנין אבל להתחייב באחריות ל"ב קנין ודי באמירה, וכעין חילוק זה כתבו בתוס' פ' השואל דף צ"ט ע"א ד"ה כיון שיצאת מרשות משאיל בתירוץ ב' שם לענין משיכה בר"ה דאף דלא קניא לענין מקח קניא לענין להתחייב באונסין ייע"ש כן י"ל בזה אף דבאמירה לא קניא לענין מקח אעפ"כ קניא למנין שומרין ומן התורה די בשומרין באמירה. וכן מורה לשון הש"ס בכמה דוכתא שאמרו כשם שתקנו משיכה בלוקח כך הקנו בשומרין ובשלמא במקח שפיר אמר שתקנו דהוי דרבנן דמן התורה הוי בכסף ורבנן תקנו משיכה אבל בשומרין כיון דליכא כסף א"כ מן התורה ליכא קנין אחר רק משיכה והיכי דליכא כסף כתבו התוס' דהוי משיכה מן התורה ולמה קאמר שתקנו בע"כ דמן התורה לא בעי כלל קנין בשומרין רק באמירה די רק רבנן תקנו שלא יתחייב באמירה רק במשיכה כמו שתקנו במקח ממש שלא יועיל כסף רק משיכה כן תקנו בשומרין שלא יועיל אמירה רק משיכה ולכך כיון דהוי רק דרבנן לא תקנוהו רק בפרה אבל בבעלים העמידו על דין תורה שדי באמירה, ובפרט דטעמא יש במלתא דהפרה דהוי משיכתה להוציא ממון מחזקתו שיתתייב באונסין או שיהי' מוכרח המשאיל להשאיל לו לכך להוציא ממון מחזקתו בעינן משיכה מדרבנן אבל קנין הבעלים דהוי רק לפטרו מאחריות והוי לאוקמא ממון בחזקתו ולא להוציא ממון בזה העמידוהו על ד"ת דדי באמירה, וא"כ א"ש גם כאן דלענין תחומין אוקמוהו אד"ת ולכך בשואל דלא הוי הקנין להיות שלו ממש רק בתורת שאלה דמן התורה די באמירה לכך לענין תחומין דרבנן אוקמוהו אשל תורה ולכך בבירור די וכבר זכה בו השואל מעיו"ט אבל כאן שבא לזכות להם ממש להיות שלהם ובקנין ממש מן התורה בעי משיכה לכך בעינן שיזכה להם ע"י אחר וא"ש, ולפ"ז מיושב גם קושייתנו הנ"ל דתינח לענין תחומין אוקמוהו אשל תורה ודי באמירה אבל להיפוך לענין שיתחייב המשאיל באחריות הכלי כיון דמדרבנן בעינן משיכה וכל שלא משך לא נעשה של השואל ממילא אין המשאיל נעשה שומר של השואל ואין אחריות הכלי עליו שאם יאבד יצטרך ליתן לו כלי אחר ולענין קנין ממון אזלינן בתר דרבנן דהפקר ב"ד הפקר וכיון דטעמא דרב הוי רק מכח חיוב אחריות ואם הי' מוחל לו ופוטרו מאחריות לא הוי כרגלי הנפקד א"כ ה"כ בזה כיון דמדרבנן לא זכה בו השואל וממילא לא נעשה המשאיל שומר עליו וכיון דהפקר ב"ד הפקר הוי עכ"פ כאלו פטרו מאחריות ושוב לכ"ע ל"ה כרגלי הנפקד משא"כ כרגלי השואל שפיר הוי כיון דענין זה אינו תלוי באחריות ואף אם יפטרנו המשאיל שלא יהי' חייב באחריות כמי הוי כרגלי השואל וכיון דאין הדבר תלוי בחיוב ממון שפיר אזלינן בתר ד"ת דדי באמירה וזכה בו השואל לכך הוי כרגליו אבל להיפוך כרגלי המשאיל לא הוי כיון דאין חיוב אחריות על המשאיל בזה כיון דמדרבנן לא זכה בו השואל אבל ממתני' דידן דזיכה להם ע"י אחר כיון דזכה בו השני ממש שפיר נעשה הנותן נפקד עליו והוי באחריותו ולכך פריך שפיר דלמה לא הוי כרגלי הנפקד וא"ש ודו"ק. ואין לדחות דברינו דאם הפקר ב"ד גם לגוף קנין השואל נימא הכי וא"כ אינו שלו אך א"ש דבשלמא לענין קנין גוף הכלי דהוי קנין הגוף בזה אף דמדרבנן לא קנה מ"מ לענין תחומין אזלינן בתר דאורייתא ולא הוי של המשאיל רק של השואל אבל לענין חיוב אחריות כיון דאף מן התורה לא הוי שלו רק מכח גורם לממון א"כ בזה תינח אם גל"מ שיתחייב לשלם באמת אבל אם באמת לא יצטרך לשלם לא נחשב גל"מ וא"ש ודו"ק. והנה כיוצא מזה ממש מצינו בפ"ח דיומא דף ע"ד דקאמר שם וכ"ת כיון דאית לי' היתר מן התורה קא חייל עליו קרבן שבועה והתנן שבועת עדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד וכו' והא משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חייל עליו שבועה ומשני ש"ה דאמר קרא אם לא יגיד וההוא לאו בר הגדה הוא כלל וכו' א"כ מוכח דאף דבעלמא אזלינן בתר דאוריתא בעדים דכתיב אם לא יגיד אזלינן בתר דרבנן א"כ ה"כ בזה לגבי שואל עצמו דהוי קנין הגוף אזלינן בתר דאורייתא דנקנה באמירה אבל לענין להיות כרגלי הנפקד דלא הוי שלו רק מטעם גל"מ וכיון דבזה מדרבנן פטור לא הוי גל"מ עכ"פ ובזה אזלינן בתר דרבנן. ועוד הי' נראה ליישב קושיות התוס' הנ"ל דלמ"ל זיכה להם אפי' בירור כמי והוא עפ"י מה שהזכרתי לעיל דלכך נקט לשון (הרמב"ם) [רבים] לאשמעינן דאף שכ"א הי' ממ"א ולא ייחד המכות בפרוטרוט לזה מכה זו וכו' אעפ"כ מהני מכח דבדרבנן י"ב ולפ"ז הכה בערובין דף פ"ב בר"פ כיצד משתתפין איתא שם דכל שקיבל עליו מבעי"ו מותר משתחשך אסור ופריך שם הש"ס ש"ע אין ברירה ומשני הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני ופרש"י שם הודיעוהו אעפ"י שלא נתרצה מבעי"ו ונתרצה משחשכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך הי' לא הודיעוהו משחשכה מהו ברירה איכא הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתי' עלוי' ייע"ש א"כ מוכח מזה היכי דל"ה ידע כלל ל"ש ברירה ועיין בחבורי ס' החיים שכתבתי לחלק בסי' תי"ג בין היכי דבעינן קנין ממש אז לא מהני ברירה בלא ידע כלל ובין היכי דדי ברצוי בעלמא אז (לא) מהני בלי דעת כמי ייע"ש ולפ"ז ה"נ כיון דמיירי מדין ערובי תחומין ובעי קני' ממש א"כ בשלמא התם בשואל דהוי רק חדא ולא תליא בדין ברירה גם התם מיירי דעכ"פ הוי בפני השואל וידע מזה לכך די באמירה ול"ב זכי' אבל כאן דמיירי שהיו הרבה אורחים ולא פירש לכ"א מנה מיוחד לו וצריכין אנו לבא לדין ברירה א"כ בשלמא אם זיכה להם ע"י אחר כיון דנעשה זה שלוחם דזכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטטעם שליחות ממילא הוי ידיעת השליח כידיעתם ממש והוי כאלו ידעו הם אבל אם לא זיכה להם ע"י אחר והאורחים לא ידעו מזה ל"ש ברירה כיון דלא ידעו כלל ל"ש דין ברירה ואסורין להוליך עמם כיון דלא בירר לכ"א מכה שלו ביחוד ומיירי כאן שלא היו כאן האורחים לכך בעינן זיכה ע"י אחר. מיהו דברים שאמרתי בזה טעות הם בידי שהרי בכיצד משתתפין נמי לא מהני העירוב רק ע"י שזיכה להם ע"י אחר כמ"ש בסי' תי"ג ואעפ"כ לא נחשב ידיעת הזוכה כידיעת בכי העיר. מיהו בזה יש לחלק הענינים דשם אינו מזכה להם רק בשביל העירוב וממילא אם לא חל העירוב לא זכה הם בגוף הדבר ולכך אמרינן דלא הוי ידיעתו כידיעתם ולא נעשה שלוחם וממילא לא הוי ידם כידו אבל בזה דכוונתו להקנות להם המנות ממש להיות שלהם ואף אם יוליכו לביתם ישאר שלהם וכיון דעכ"פ זכה בהם השליח ונעשה ידו כידם לכך מהני ידיעתו כידיעתם ומהני אף לעירוב. מיהו שבתי וראיתי בהר"ן בסוגיא זו ייע"ש ואם נימא דהתם מיירי בפני השואל והכא מיירי שלא בפני האורחים לק"מ קושיות התוס' דכן תירץ שם הר"ן באמת דהתם מיירי בפני השואל וכאן מיירי שלא בפניהם וא"צ לאריכות דברינו בזה. מיהו אם נימא דהתוס' שהקשו כן היינו מכח דמשמע להו דגם התם מיירי אף שלא בפני השואל בזה שייך שפיר דברינו דהתם דהוי חד שואל ול"ב ברירה לכך מהני אף שלא בידיעתו אוקמוהו ברשותו בדבורו אך כאן דמיירי בהרבה אורחים דבעינן ברירה בזה בעינן זיכה ע"י אחר דידיעת השליח הוי כמו ידיעתם בכה"ג וא"ש ודו"ק:
גמ' מי קא ניחא לי' וכו'. עיין בצל"ח שהקשה דתינח אם הי' המפקיד יכול לבא אליהן או עירב להם אבל אם המפקיד בלא"ה לא הי' יכול לבא להם למה לא יהי' כרגלי הנפקד וכו'. והנה מה שתירץ הוא וחידש דנכסים שאין הבעלים כאן אין קונין שביתה כלל ודינן כדין חפצי הפקר הנה זה מבואר בתוס' להיפוך בדף ל"ח ע"ב ד"ה וכ"ת כו' והאר"י חפצי הפקר וכו' שכתבו דאף רבנן דפליגי על ר"י היינו אם אין להם בעלים כלל אבל היכי דיש להם שייכות בעלים אף רבנן מודים כמי וכן סיימו שם בלשונם אף לרבנן היכי דהי' להם תובעין אף דהשתא אין להם תובעין דקנו שביתה במקומן א"כ מפורש יוצא מדבריהם דאף דהשתא אין להם תובעין אף רבנן מודים דקנו שביתה במקומן ואף אם נדחוק ליישב לשון התוס' דהכל בבה"ש תליא והתם בבה"ש הי' לו תובעין אבל כאן בבה"ש לא הי' לו תובעין כיון דלא ערבו הבעלים וא"י לבא כלל, והנה חוץ ממה שזה דוחק דמלשונם שם משמע שרק בלית להו בעלים כלל פליגי רבנן וכו' אך אף אם נסבול זה או דנימא דהוא חולק באמת על התוס' מ"מ לא א"ש דבריו, חדא דמה שמשמע מדבריו דיכול אדם לערב על נכסי הפקר שיהי' כרגליו אף שלא זכה בהם ולדעתי ז"א דדוקא אם זכה בהם והם שלו אז מהני עירוב שלו אבל אם לא זכה בהם הוא לא מהני עירוב שלו רק דינו כמו אם לא עירב עליהן כלל דהוי כרגלי כל אדם ומה מהכי עירוב שלו אם לא זכה בהם קודם בה"ש הוי הוא כאחר לגבייהו ואיך יחול עירוב שלו שיהי' כרגליו ומה שייכות יש לו בהם יותר מאיש אחר, ואף גם אם נדמה זה למה דאמרינן במס' נדרים בהי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש חל ההקדש אך גם שם דעת הרא"ש והר"ן דמיירי שכבר זכה בד כגון שהי' בתוך ד"א שלו אבל כל שלא זכה אף שהי' יכול לזכות בו לא מהני ההקדש שלו וה"ה נמי דעירוב שלו לא מהני ואף גם לדעת הר"א עמין שם שמיירי שלא זכה בו רק כיון שיכול לזכות בו חל ההקדש מ"מ גם לדידי' הוי רק כשזכה בו אח"כ נעשה הקדש ולא אמרינן דהו"ל דשלב"ל אבל ודאי כל שלא זכה בו כלל עדיין לא חל ההקדש, ואף אי נימא דהכא בעירוב כיון שהי' יכול לזכות בו הוי עירוב היינו רק בשל הפקר כיון דעכ"פ הי' יכול לזכות בו אם ירצה אבל אם יש לו בעלים באמת א"כ א"י שום אחד לזכות בו היאך יתכן שנאמר שיהי' כל מי שירצה יכול לערב עליהן שיהי' כרגליו על פירות של אחרים שאין לו רשות בהם, וממ"נ אם יש להם דין חפצי הפקר שאין להם שביתה כלל אז א"צ עירוב שלו ולא מהני עירוב שלו לאסור על אחרים ואם קכו שביתה קכו לעצמן במקומן ואין לו שייכות בו להיות יכול הוא לערב עליהם ובאיזה כח. ושוב ראיתי שצדקו דבריו דאין כוונתו שיש כח ביד כל אחד לערב שיהי' הפירות כרגליו ולא כרגלי אחר רק הפירות הם כרגלי כל אדם רק שיכול כל אדם לערב שיהי' הוא מותר לילך כרצונו למקום המפקיד וממילא יכול לישא הפירות שם והעירוב הוי להתיר רגלי עצמו והפירות באמת הם כרגלי כל אדם ולכך נכונין דבריו בזה. ומה שהשגתי עליו תחלה טעות הוי בידי. מיהו גוף הדין שחידש הוא דזה הוי כהפקר הוכחתי לעיל מדברי התוס' להיפוך ולדבריהם נשאר קושיות הצל"ח במקומו. ולכך עה שנראה לי ליישב בזה דאין כוונת הש"ס דבכוונת המפקיד ממש ורצונו תליא מלתא רק כיון דערובי תחומין הוי תקון חז"ל ולכך כמו שתקנו חז"ל גוף דין תחומין תקנו נמי מה יהי' נאסר משום תחומין ומה יחשב כרגליו של זה ומה דהוי כרגליו של זה וכמו שתקנו בחפצי הפקר למ"ד דקונין שביתה במקומן ולחד מ"ד דאין קונין שביתה כלל ולכך ה"נ בהא פליגי רב ושמואל מה הוי תקנת חז"ל בפירות המופקדין אם יהי' כרגלי המפקיד או כרגלי הנפקד ולכך רב ס"ל דתקנת חז"ל הוי כיון דהוי באחריות הנפקד אוקמוהו חז"ל ברשותו שיהי' כרגליו ושמואל ס"ל דאוקמוהו ברשות המפקיד והיינו כיון דעפ"י הרוב ניחא לי' למפקיד שיהי' כרגליו ולכך דטבא לי' עבדי לי' ותקנו חז"ל שיהי' כרגלי המפקיד כיון דכן ניחא לי' עפ"י רוב ואף אם לפעמים מזדמן דלא הוי טובה לו שיהי' כרגליו ל"פ חז"ל בתקנתן כמו בכמה תקנות שתקנו חז"ל מטעמים שראו ואף אם ע"ד המיעוט ל"ש טעם זה ל"פ חז"ל בתקנתן דכל תקנות חז"ל הוי על הרוב ואם ע"ד המיעוט לא הוי כן לא השגיחו ע"ז ול"פ בתקנתן ולכך ה"נ לרב ס"ל דחז"ל ראו דתמיד ראוי לתקן שיהי' כרגלי הנפקד ותמיד תקכו כן כל דהוי באחריות ושם פקדון עליו הוי כמו רגלי הנפקד ודוקא באם לא קיבל אחריות ולא הוי שם פקדון עליו הוי כרגלי מפקיד אבל שמואל ס"ל כיון דלמפקיד ניחא עפ"י רוב שיהי' כרגליו תקנו חז"ל שפירות המופקדין יהי' כרגליו ואף אם לפעמים אין לו קפידא ל"פ חז"ל בתקנתן ליתן תורת כ"א בידו לעשות כפי רצונו רק תמיד תקנו דהוי כרגליו וא"ש כנלפע"ד נכון:
גמ' תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו וכו'. קשה מה קושיא דלמא סיפא ארישא קאי דתחלה נקט שהם ערבו ולא מהני ולכך אמר ואם עירב הוא דהיינו שעירב אף הוא כמוהם לכך מהני. אך לק"מ בפשיטות שהרי התוס' הקשו דלמה לא פריך מרישא דלא יביאו וכו' וכתבו דמיירי דלא ערבו הנפקדים וא"כ פריך שפיר ממ"נ אם ערבו הנפקדים עצמן תקשה מרישא ואם מיירי רישא דלא ערבו הנפקדים תקשה מסיפא דמה בכך שהוא נמי עירב אם לא ערבו הנפקדים כמי וקשה ממ"נ:
גמ' תיש מי שזימן וכו' אא"כ זכה להם מנותיהם וכו' לכאורה קשה לי טובא למה פריך מכאן ולא מלעיל דקתני השואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא צריכא דמסר לי' ביו"ט כו' וא"כ קשה מהתם מה בכך דאוקמוהו ברשותו סוף סוף להוי כפקדון ביד המשאיל ולהוי כרגליו והו"ל להקשות מרישא תחלה כיון דקשה פשיטא ובע"כ מיירי דמסר לי' ביו"ט וא"כ קשיא להוי כרגלי הנפקד, ואף לתירוץ הש"ס דמשני זכה לו ע"י אחר הוי כמו שייחד לו קרן זויות ל"ש בזה שהרי במשאיל לא זכה לו ע"י אחר וא"כ לא הוי כייחד לו קרן זויות וגם תירוץ השני זכה שאני פשיטא ל"ש בזה דבשלמא הכא כיון דלא הי' צריך לזכוי זה רק עבור התחומין א"כ גילה דעתו דלא להוי כרגליו רק כרגלי האורחים אבל כאן בשואל ליכא גלוי דעת כלל שהרי עפ"י הרוב יתכן שאחד מבקש להבטיח לו להשאיל כלי לכשיצטרך לו ואין ראי' מהבטחה זו שהבטיח להשאיל לו להיות כגלוי דעת שמוחל על שביתתו. והנה אחר שעלה זה בדעתי ראיתי בהר"ן על הרי"ף ונראה שהרגיש בזה וכתב בלשונו כך ומיהו בהכי מהכי כיון דזיכה לו ע"י אחר א"כ אמר לו משאיל לשואל גופי' שיטלנו ביו"ט כמו שייחד לו קרן זויות דמועיל משמע שהרגיש בקושיא זו וכתב כיון דאמר לי' משאיל לשואל גופי' הוי כמו שייחד לו וכו' והיינו דלשטתו הולך שהוא מיישב קושיות התוס' בד"ה אלא א"כ זיכה להם שכאן לא הוי בפניהם והתם הוי בפניהם וכו', אך גם לשיטתו קשיא דתינח להך תרוצא דזיכה ע"י אחר כמו שייחד לו קרן זויות דמי י"ל דהיכי דאמר לו משאיל לשואל גופי' נמי מהכי אבל לתירוץ השני זכה שאני ומשמע דמכח הוכחה דזיכוי מהני קשה מסתם דליכא הוכחה, ואף אם נדחוק דבאמר לי' גופא עדיף ול"ב הוכחה אכתי תקשה להס"ד דלא ידע מהני תרוצים דהרי פריך מהך משנה למה לא הקשה מרישא תחלה משואל ומשאיל דנקט ברישא. ומכ"ש על התוס' קשה יותר דהם לא מחלקו בחילוק של הר"ן הנ"ל ולא ס"ל כן רק משמע דמפרשי אף כאן מיירי שזימן להם פנים אל פנים כמש"ל א"כ משמע דזימן פא"פ כמי לא מהכי ובעינן רק זיכה ע"י אחר אז נחשב נייחד לו קרן זויות א"כ קשה מ"ש מהכא דהוי כרגלי הנפקד, ואף שאפשר לתרץ כתירוץ התוס' כיון דגבי שואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות לכך נחשב הבטחה פא"פ כמו שייחד לו קרן זויות אבל באורחים דאין דעתן על מנות לכך אף פא"פ לא הוי כייחד רק בזיכה ע"י אחר מ"מ קשה להס"ד למה לא פריך משואל דרישא כיון דהוי ס"ל להס"ד דאף זיכה לו ע"י אחר לא נחשב נייחד לו מקום מכ"ש דבשואל ומשאיל בדבורא בעלמא דראוי שלא יהי' נחשב כייחד לו קרן זויות ולמה לא הקשה מכאן. ונראה דרש"י הרגיש בזה ולכך פי' במשנה אא"כ זיכה להם היינו במשיכה והנה לקמן ברש"י ד"ה מנותיהם כו' הקשיתי בזה דלמה נקט משיכה ולא הגבהה אך כעת נראה דס"ל לרש"י דז"א סברא כלל לומר מה דהוי בבית הבעלים עצמן יהי' נחשב כפקדון בידו כיון דלא בא לידו בתורת שמירה כלל ודאי לא אסיק אדעתי' דמקשן לדמות זה לפקדון כלל ולכך לא פריך משואל ומשאיל דהתם א"א למטעי כלל לומר מה דהוי בבית בעלים עצמן שיהי' כפקדון כיון דלא בא לידו בתורת שמירה והוא בבית בעליו מתחלה ודאי לא דמיא לפקדון רק דקושיות המקשן הוי ממה דנקט כאן אא"כ זכה להם ע"י אחר והוי ס"ד דזכי' זו הוי במשיכה שמסרם ליד אחר שהם יעשו בהם משיכה ומשיכה לא מהני רק ברשות שאינו של שניהם או בסמטא ובזה כיון דיצאו הדברים מרשות הבעלים בין אם נשתיירו ברשות הזוכין כיון דהוי כאן נתינה חדשה הן אם הי' ברשות הזוכין או חזרו לרשות הנותן כיון דיצאו מרשותו ונעשו של אחרים וכשחזרו אח"כ לרשותו שפיר דומה למקבל פקדון מחדש לכך מדמה לה הש"ס לנפקד ולכך פרש"י דהס"ד הוי דמיירי שקנהו במשיכה ונהי דהוי יכול לתרץ דמיירי שזכה ע"י הגבהה מ"מ כיון דבאמת אף ע"י משיכה מהני כיון דהוי כזכה לו ע"י אחר מה לו לדחוק דהמשנה לאו בכל ענין מיירי ובפרט דזה יהי' עיקר קושיות המקשן כיון דנקט תקנתא אא"כ זיכה להם ע"י אחר ואי ס"ד דלא מהני כאן משיכה רק הגבהה הו"ל כפרש אא"כ זיכה להם ע"י אחר ע"י הגבהה ולמה נקט סתם זכה להם ובפרט למה אשמעינן רבותא ברישא דלא יוליכו בידם מנות בלי זכי' כלל ומחלק בין זכה או לא טפי הו"ל לפרש רבותא טפי ולחלק בין זכה עצמו דאם הוי ע"י משיכה לא יוליכו ובע"י הגבהה יוליכו בע"כ דזכה להם בכל ענין מהני אף ע"י משיכה לכך זה דומה ממש לפקדון ולכך פריך שפיר ומשני דהוי כייחד לו קרן וכו' ולכך פרש"י במשיכה כלומר דאף זה מהני ולכך ס"ד להקשות מזה אבל מהתם ממשאיל לק"מ כיון דלא דמיא לפקדון וא"ש ודו"ק:
גמ' ד"ה ואבע"א זכה שאני. הכה רש"י פי' דלכך זכה שאני שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתת שלהן וברשותן וכו' והנה לולי דברי קדשו הי' נראה לי דלא כן הוא דא"כ קשה מה בין ל"ק לל"ב דהרי לל"ק כמי צריך לפרש כן במה דמשני כיון שזיכה להם ע"י אחר כמו שייחד לו קרן זויות דמי ולכאורה אין הבנה לדברים אלו דאטו עדיף זיכה להם ע"י אחר מאם הי' ממש של האורחים והפקידו בידו דמ"מ הוי כרגלי הנפקד ולא הוי כרגלי המפקיד רק בייחד לו קרן זויות בפירוש וא"כ ה"נ מה בכך שזיכה להם ע"י אחר סוף סוף כיון שהאחר נתנו לרשותו הוי עליו סתם נפקד ולמה יחשב בזה כייחד לו קרן זויות ובע"כ הכונה דבשלמא בשאר נפקד לא חזינן גלוי דעת דניחא לי' לנפקד להיות כרגלי המפקיד ולכך בסתמא הוי ברשות הנפקד לסחומין אבל כאן כיון דזיכה להם ע"י אחר ולמ"ל כל זה אין זה רק להיות בשביתת האורחים לכך יש אומדנא דניחא לי' להעמידן ברשות האורחים לכך נייחד לו קרן זויות דמי וא"כ מה הוסיף הש"ס תת כח במה דמשני זכה שאני היינו תרוצא קמא וצע"ג על רש"י בזה. ולכך הי' נראה לפרש דהנה לכאורה לא פריך הש"ס מידי דבשלמא בנפקד שקיבל אחריות בפירוש בזה ס"ל לרב דהוי כרגלי הנפקד אבל בזה הרי לא קיבל עליו אחריות בפירוש רק סתמא וא"כ יהי' תליא בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבנן אף בסתמא קיבל עליו נטירותא ולרבי בסתמא לא קיבל נטירותא וא"כ נימא דהך משנה רבי הוא דבסתמא לא קיבל נטירותא לכך הוי כרגלי המפקיד ומהו פריך. ונראה דזה באמת יהי' כוונת הש"ס דתחלה הוי ניחא לי' לאוקמא מתני' כדברי הכל אף כרבנן ובפרט דהלכה כרבנן ולכך משני תחלה דאתיא ככ"ע והטעם בזה כיון דזיכה לו ע"י אחר א"כ רצה לאוקמוהו ברשותי' לשביתתן הוי כייחד לו קרן זויות כפרש"י ללשון שני כן יהי' הכוונה באמת לל"ק ואח"כ משני דאבע"א זכה שאני כיון דלא התנה לו בפירוש באחריות רק בסתמא בא לידו אין האחריות עליו ואתיא כרבי דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא. כן יהי' כוונת הסוגיא לולי פרש"י ועוד הי' מקום להאריך בזה אלא שלא גרם הזמן אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה:
גמ' ואי אינהו תלו לך לא תשקיל והאמר שמואל שור של פטם וכו'. לכאורה הוי קשיא לרב דס"ל כרגלי הנפקד למה בשור של פטם הוי כרגלי כל אדם ולמה לא יהי' כרגלי הנפקד דלא גרע הרועה מנפקד וא"ל דרב לא ס"ל הא ושמואל לשטתו ע"מ קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל כרב ובהא קיי"ל כשמואל בשור של פטם ולשיטת הרמב"ם בטעם שור של פטם הוי א"ש דנעשה כהפקר ממש אבל לשיטת הראב"ד וטעמו קשה שפיר, והנה זה הי' אפשר ליישב די"ל כמ"ש הר"ן בטעם דהוי כרגלי שואל מכח כיון דהוי בפניו הוי כמו שייחד לו קרן זויות כן י"ל בזה כיון דשור של פטם דרכו בכך הוי כמו שייחד לו קרן זויות דמי. אך לכאורה קשה דתחלה הוי ס"ד דש"ס דפריך ואי איהו תלה מי קא שקיל משמע דס"ל דזה דומה לרגלי נפקד ואף בתולה איהו לא שקיל ואח"כ פריך להיפוך דאף בתלו אינהו ישקול דהוי כשור של פטם. אך א"ש דתחלה פריך הש"ס מכח הבעלים של הבית שתלה שם הבשר הוא אינו דומה לשור של פטם ולכך פריך דראוי שיהי' כרגלי נפקד ולכך פריך שפיר והא רב הונא תלמידי' דרב הוי וכו' אבל אח"כ פריך ממ"ש ואי אינהו תלו לי' דמשמע דהאיסור מצדם לא מצד הבעה"ב מקום שנתלה בו הבשר רק מצד הנותנין הבשר ואהא פריך שפיר והאמר שמואל שור של פטם ובזה הוי כמו ייחד לו קרן זויות דהבטחון דומה לשור של פטם וכו'. מיהו אכתי קשה מה פריך דלמא ס"ל לר"ה דשור של פטם אינו דומה לייחד לו קרן זויות ורק עברא דדשא הוי כייחד לו קרן זויות ולכך דוקא שמואל לשטתו אמר בשור של פטם דהוא ס"ל כרגלי המפקיד אבל ר"ה תלמידו דרב לכך אם איהו סלה הוי עברא דדשא כייחד לו קרן זויות אבל באינהו תלו הוי כרגלי הנפקד דהוי המקום מיוחד להם לא לרב חנא דאיהו לא תלאו ולכך אף אם הוי כשור של פטם לא גרע מפקדון בידם ומה קושיא וצ"ע בזה. ושוב ראיתי בפ"י בחדושיו שהרגיש בזה ייע"ש:
שם גמ' ואי אינהו תלו ומסחת דעתיך מכי' וכו' לשון רש"י א"נ משום מוקצה עכ"ל, ולכאורה תקשה עליו מה שהקשו התוס' לעיל דף ל"ז ע"ב גבי דינקי תחומין מהדדי דאטו אסור לאחד לשלוח מכה לחברו ביו"ט וכו' א"כ גם כאן קשה כן מ"ש רש"י דהוי מוקצה אטו אם שולח אחד לחברו ביו"ט דבר מאכל יהי' מוקצה בכך אך נראה דא"ש לפמ"ש שם בישוב שיטת רש"י דהכנת המשלח ששולח לו מהכי כאלו הכינו המחבל ייע"ש ולכך א"ש דאם המשלח שולח לו ביו"ט והי' בה"ש ברשות המשלח וידע ממנו א"כ הוכן ע"י דעת המשלח או אף אם שלח לו בעיו"ט רק שידע שלא יגיע לידו עד יו"ט אז ממילא לא מסח המשלח דעתו ממנו בה"ש של יו"ט עד שיגיע ליד המקבל אבל כאן דהנותן הי' סבור שכבר הגיע ליד המקבל בעיו"ט א"כ הנותן אסח דעתי' ממנו דסבר שכבר הגיע ליד המקבל והמקבל באמת לא קבלו ולא ידע ממנו לכך זה לא הכינו תה לא הכינו לכך נעשה מוקצה ממש. ולכך הי' כראה בשיטת רש"י דאם אחד שלח לחברו דורן בעיו"ט והי' ראוי שיגיע לשם קודם יו"ט רק שאירע אונס להשליח שנתעכב בדרך ולא הביאו עד יו"ט שיהי' מוקצה בכך דבזה שניהם הסיחו דעתם ממנו הנותן והמשלח ונעשה מוקצה, ועיין בש"ע סי' תקט"ו סוף סי' בהג"ה ע"ש ודוקא וכו' ועיין בט"ז ומג"א שם וכאן מוכח מפרש"י דהוי כה"ג מוקצה אף אם הוי תוך התחום ועיימ"ש בזה בק"א סי' תקט"ו מ"ש בזה:
בעז"ה מהדורא תנינא לסוגיא דף מ' אתמר המפקיד פירות וכו'.
גמ' מי שזימן אצלו וכו'. הנה הש"ך בסי' שפ"ו הביא דעת בעה"ת דס"ל דדינא דגרמי וגורם לממון הכל אחד וס"ל דקי"ל כר"ש דדבר הגל"מ כמ"ד והנה עפ"ז קשה לי מה פריך הש"ס כאן נימא דרב ס"ל דהל' כר"ש דדבר הגל"מ כמ"ד לכך ס"ל דהוי כרגלי הנפקד אבל המשנה אתיא כרבנן דגל"מ לאו כמ"ד ולכך הוי כרגלי המפקיד, ובשלמא להסוברים דלא קי"ל כר"ש א"ש דלא ניחא לי' לאוקמא לרב דלא כהלכתא אך לדעת הבעה"ת דס"ל דקיי"ל כר"ש קשה. ונראה דמזה יהי' ראי' דהבעה"ת ס"ל כדעת הסוברים דהוי כרגלי הנפקד לבד ולא כדעת איכא מ"ד שהביא הר"ן דהוי כרגלי שתיהן ולכך א"ש דמזה יהי' ראי' לדברינו מ"ש בפנים בסוגיא זו דטעמא דרב הוי מכח אומדנא וכעת אבאר יותר כיון דהנפקד מקבל על עצמו השמירה א"כ צריך הוא להיות שייך אצל הפקדון כדי לשמרו ואם לא יהי' כרגליו איך יכול לשמרם ולכך הוי אומדנא כאלו התנה עם הבעלים שיהיו כרגליו ולכך א"ש דמה דס"ל לר"ש גל"מ כמ"ד היינו רק דהוי נמי כשלו אבל מ"מ אינו מוציא זה מכח הבעלים לומר דלא הוי של הבעלים רק שלו דאטו בשביל דהוי גורם לממון יהי' עדיף מכח ממון מממון עצמו וכיון דהגוף הממון שלו מ"ט יוגרע כוחו מזה דהוי רק גל"מ ובע"כ מה דס"ל גל"מ כמ"ד היינו רק דנחשב כמי כשלו אבל מ"מ הוי גם של הבעלים וא"כ תינח בחמץ וכדומה אבל כאן כיון דהוי רק של הנפקד איך ס"ד דהוי מצד גל"מ א"כ יהי' כרגלי שתיהן ובע"כ מטעם אומדנא הוי וכיון דהוי מכח אומדנא א"כ אין לחלק בין אם הוי גל"מ כממון או לא לכך לא משני כן ומוכח מזה דלא כא"ד שהביא הר"ן דלדידהו דהוי גם כרגלי הנפקד קשה מהו פריך נימא דרב כר"ש ומתני' כרבנן ודו"ק. והכה עפ"י דברינו הנ"ל נראה לפרש הסוגיא מה דמשני כיון דזיכה להם ע"י אחר כייחד לו קרן זויות דמיא ואיבע"א זכה שאני והנה בחדושי בפנים תמהתי דלכאורה זה הוי תירוץ אחד כיון דלתירוץ הראשון כמי צריך לומר ה"ט דבלא"ה מה בכך דזיכה ע"י אחר הרי סוף סוף האחר הפקידו אצלו, והנה כראה כעת דמזה הי' סייעתא לרש"י בפ"ק דפסחים דמפרש ייחד לו בית שלא קיבל אחריות והתוס' תמהו עליו שם והנה כאן אזיל רש"י לשיטתו שם דז"ל כאן בד"ה כגון שייחד לו קרן זויות וז"ל דאושלי' ביתו הלכך ברשות המפקיד הם אבל הכא דמשכן שומר וקיבל עליו שמירתן הרי הם כרגליו עכ"ל. והנה לכאורה לאו רישי' סיפא דהתחיל בייחד לו קרן זויות והו"ל לסיים אבל לא ייחד לו קרן זויות לא ולמה שינה לשונו לומר דמשכן וקיבל שמירתן אך רש"י לשיטתו דמפרש בפ"ק דפסחים דייחד לו בית זה מורה שלא קיבל עליו השמירה ואינן באחריותו לכך שפיר הוי סיפא הפוכי דרישא דתחלה בייחד לו קרן זויות מורה שלא קיבל השמירה ואח"כ כתב הא אם קיבל השמירה הוי כרגליו. ולכך א"ש הני תרי לישנא דלל"ק הוי הפירוש כך דנהי דבשאר מפקיד ונפקד הוי קבלה בסתם נמי קבלת אחריות היינו היכא דלא חזינן דדעתי' להוציאן מרשותו אבל כאן כיון דאדרבה הוא מזכה להם ע"י אחר א"כ חזינן דדעתי' להוציאן מרשותו בזה לא הוי סתמא כקבלת אחריות לכך הוי כייחד לו קרן זויות דמיא ואינו חייב באחריות כלל והתירוץ השני הוי דנהי דבזה כמי הוי באחריות הנפקד מ"מ כיון דזכה לו הוי אנן סהדי דמכוין לטובת המקבל והוי דעתי' לענין תחומין להיות כרגלי המקבל וא"ש. אך א"כ תינח לפירש"י דייחד לו בית הוי טעמו דבזה אינו באחריותו א"ש שני התירוצים אבל להתוס' בפ"ק דפסחים דמפרשים שייחד לו בית הוי נמי באחריות הנפקד רק דהוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם א"כ ה"כ דמשני בייחד לו קרן זויות הוי נמי הכוונה כן דהוי כאלו מונחין בבית המפקיד וקיבל אחריות על פירות המפקיד בבית המפקיד דבזה ודאי הוי כרגלי המפקיר א"כ תינח בייחד לו באמת אבל מה משני כיון דזיכה לו ע"י אחר הוי כייחד לו קרן זויות מה ענין זה לזה בע"כ הוי הכונה כיון דזיכה להם ע"י אחר הוא מכוין לטובתם ולהיות כרגלם א"כ מה מוסיף בתירוץ השני היינו הך. ולכך כראה דהכוונה כך כיון דכתבנו לעיל דעיקר טעמו דרב הוי מכח אומדנא דלא הוי רצון הנפקד רק באופן זה וכן כראה מלשון הש"ס במה דקאמר לשמואל הכא מי ניחא לי' משמע דבאומדן דעת תלוי הדבר וכן ממ"ש רש"י ד"ה זכה שאני מוכח נמי דמטעם אומדנא אתינא עלה ולפ"ז כיון דטעמא דרב הוי מכח אומדנא הרי התוס' כתבו בכתובות מ"ז ע"ב דבדבר התלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא וא"כ ה"כ כיון דתלוי גם בדעת המפקיד אין לנו לילך בתר אומדנא, אך באמת אינו דומה דהיכי דהוי לטובת שניהם כגון מוכר ולוקח דזה צריך למקח וזה לדמים בזה נחשב תלוי הדבר בדעת שניהם משא"כ במפקיד ונפקד דהוי דק לטובת המפקיד בזה אנן סהדי דהוא מבטל דעתו נגד הנפקד וכעין שכתבו התוס' שם דגבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דלא נחשב תלוי בדעת שניהם כן ה"כ בזה ובזה ודאי המפקיד מבטל דעתו נגד הנפקד ולא נחשב תלוי בדעת שניהם, ולכך א"ש דתינח היכי דהוי גוף הפירות של המפקיד ומוסרם לנפקד בזה הוי להמפקיד טוובה שלימה ולהנפקד לא הוי טובה כלל בזה לא נחשב תלוי בדעת שניהם רק אנן סהדי דהמפקיד מבטל דעתו לדעת הנפקד אבל באם מזכה לו מתנה ע"י אחר הנה אני כתבתי ב"ה במקום אחר דמה דבעינן אדם חשוב היינו רק להיות ההכאה שוה פרוטה אבל בנותן לאחר שאינו א"ח לא הוי הנאה ש"פ אבל הנאה כל דהו הוי ייע"ש (גם מדברי הט"ז בהל' ריבית משמע כן דלכל אדם הוי הנאה ובפרט לפי דבריו א"ש יותר כיון דהט"ז העלה שם דבאומר אמור לפלוני הוי הנאה ש"פ לכל אדם א"כ ה"נ משני זכה שאני כיון דמזכה לו ע"י אחר הוי הנאה פרוטה ותלוי בדעת שניהם וא"ש) א"כ מוכח מזה דבנותן לחבירו הוי הנאה גם להנותן ולהיפוך להמקבל לא נחשב זכות גמור כמ"ש הרשב"א בקידושין דף כ"ב בלולי דמסתפינא דלכך אם מוחה לא קנה בע"כ כיון דאינו זכות גמור דשונא מתנות יחי' וכן הוא בחו"מ סי' קע"א בדין גוד או אגוד ולכך כיון דבכה"ג לשניהם הוי קצת זכות שוב נחשב תלוי בדעת שניהם ולא אזלינן בהר אומדנא. וזה הוי כוונת הש"ס דתחלה מתרץ הש"ס כיון דזיכה לו ע"י אחר א"כ הוי אנן סהדי שכיון לטובתם כדי להעמידם ברשותם והוי הוכחה דלא רצה שיהי' כרגליו כפירש"י ללשון שני כן יהי' הכוונה לדידן לל"ק ואח"כ מתרץ דנהי דנאמר דגם בזה הוי דעת הנפקד שיהי' כרגליו מ"מ זכה שאני דהוי לטובת שניהם וכל דתלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא וממילא כיון דגל"מ לאו כמ"ד לכך נשאר כרגלי המפקיד וא"ש ודו"ק היטב:
בתוס' דיה אא"כ זיכה להם ע"י אחר תימא למ"ל זכה אפילו בירר כמי. ולפענד"כ ליישב קושיתם עפמ"ש בפנים לפרש לשון המשנה מה דנקט אורחים לשון רבים ולכאורה הוי די למיתני אורח לשון יחיד ומה לי רבים מה לי יחיד אך י"ל דקמ"ל אף שלא זיכה לכ"א חלק מיוחד רק סתם זיכה לכולם אמרינן ברירה דזה חלקו של כ"א ייע"ש ולכך א"ש די"ל דעה דהוי כרגלי השואל אף דלא שאל רק ביו"ט היינו מכח ברירה כיון דלקחו היום הוברר הדבר דמאתמול הוי כרגליו וכן מוכח בש"ס דקאמר דאוקמי' ברשותי' וכן ביו"ט כרגלי המשאיל דקאמר ס"ד דאוקמא ברשותו והכוונה רק דמאתמול אוקמי' ברשותו ומה דבעינן בירור מעיו"ט היינו דבסתמא לא שייך ברירה כמ"ש התוס' במעילה דף כ"ב ד"ה כיסין אלוגין רמי לי' ייע"ש ולכך צריך בירור דאז מהני אח"כ למפרע מטעם ברירה ולכך א"ש כיון דקי"ל אין ברירה בד"ת רק בדרבנן יש ברירה והיינו מטעם דספיקא הוי וספקא דרבנן לקולא ולכך א"ש דתינח מתם דהוי חד שואל לכך מהני ברירה לבד ואמרינן ספק דרבנן להקל אבל כאן דהוי כמה אורחים א"כ כיון דלא בירר חלק כ"א רק זיכה לכולם א"כ זה גופא לא מהני רק מטעם ברירה א"כ אם לא יהי' זיכה רק בירר ונצטרך לבוא נמי מטעם ברירה א"כ תרי גווני ברירה לא א דס"ס אפי' בדרבנן הוי להחמיר והוי ספק אולי לא הי' מוכן להם למפרע מעיו"ט כלל דלא גמר בלבו להם מעיו"ט ואת"ל דגמר בלבו מעיו"ט אכתי דלמא הוי זה חלק חבירו ולכך כיון דנקט הרבה אורחים לכך בעינן זיכה וחד ברירה אמרינן תרי ברירה לא אמרינן. ודו"ק היטב כי זה נכון בעזה"י:
בתוס' ד"ה תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו נלפע"ד ליישב קושייתם עפ"י מ"ש רש"י בסוף הסוגיא דלכך אי אינהו תלו לך לא תשקיל הוי משום מוקצה ועיימ"ש ביאורו בפנים בחבורי ולכך א"ש כאן דברישא הוי אפשר לעולם [לומר[ דאדרבה כיון דהם כרגלי הנפקד והבעלים לא ידעו מזה שערבו הנפקדים א"כ הסיחו דעתן מזה ונעשה מוקצה דבשלמא בשולח מנה לחבירו אז כיון דהמנה של המשלח מהני הכנת המשלח אבל כאן הרי גוף הפירות הוי של הבעלים א"כ הכנת הנפקד ודאי לא מהני והוא אסח דעתי' מיניהו כיון דאינו יודע אם עירבו הנפקדים או לא לכך לא יביאו לו מטעם מוקצה אבל בסיפא דתנא פירותיו כמוהו פריך שפיר וא"ש ודו"ק. ואין לומר דקושיתם הוי כך דלמה נקט לא יביאו לו מפירותיו הרי אפי' בביתם אסורין לטלטל די"ל דהכוונה כך דקמ"ל לא מבעיא אם [לא] עירבו כיון דא"א להביא לו א"כ ודאי דנעשין מוקצין וממילא מוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל אדם רק אף גם בעירבו הוי ס"ד דמותר אף להביא לו וממילא לא הוי מוקצה דהוי מוקצה בטעות דאם ידע דעירבו בני עיר לא הי' מקצהו לכך קמ"ל דאעפ"כ לא יביאו לו כיון דלו הוי מוקצה וממילא כיון דהוי מוקצה לו הוי מוקצה לכל אדם, ואפשר עוד די"ל אדרבא כיון דלרב הוי כרגלי הנפקד מוכח דיש להם שייכות בפירות לכך ע"י מוקצה שלו לא נעשה מוקצה להם ועיין במג"א ה"ל שבת סוף סי' ש"ח דיעות אם מוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל אדם או לא ולכך אפשר להכריע כך דהיכא דאינן ברשות נפקדים רק ברשות בעלים הוי מוקצה לכל אדם אבל כיון דהם בעיר אחרת ברשות נפקדים א"כ הם כרגלם ג"כ לכך הוי הם נמי כבעלים וממילא מה דהוי מוקצה לבעלים לא הוי מוקצה להם ולכך קמ"ל דלא יביאו לו מפירותיו דלו הוי מוקצה והוי טרחא דלא צריך אבל להם אינן מוקצה וא"ש ודו"ק. והנה עפ"י דברינו הנ"ל נראה ליישב שיטת הרי"ף שלא העתיק הך אוקומתא דמתניתין בייחד לו קרן זויות ועיין בפנים שם בזה וכעת נראה כך דהנה עיקר התמהון על הרי"ף הוא כיון דקי"ל כרב באיסורי הו"ל למיפסק כרב וא"כ צריך לפרש המשנה בייחד לו ולפי הנ"ל כראה לומר כך דהרי"ף הוי קשה לו קושיות התוס' למה לא פריך מרישא והוי קשה לו יותר דאף בתירוץ הש"ס לא יתיישב זה דבשלמא סיפא שפיר מיירי בייחד לו קרן זויות וקמ"ל טובא דאף דאינן בביתו רק בבית אחר ועיר אחרת כמי מהני עירוב שלו אבל רישא דקמ"ל דלא יביאו לו מפירותיו בזה אי מיירי בייחד לו קרן זויות קשה פשיטא דבזה פשיטא דאינן כרגלי הנפקד ובע"כ דרישא מיירי אף בלא ייחד לו קרן זויות ורישא מיירי בכל ענין רק סיפא מיירי בקרן זויות ובלא"ה מוכרחין אנו לומר כן דלא הוי רישא וסיפא בחד גוונא להני איכא מ"ד שכתב הר"ן דאף כרגלי הנפקד קאמר רב והנה הוכחה שלהם הוי דקשה להו קושית התוס' הנ"ל למה לא פריך מרישא ולכך מפרשו דאף כרגלי הנפקד קאמר וא"כ מרישא לק"מ ודו"ק, אך לפ"ז קשה מה איריא ייחד לו קרן זויות אף בלא ייחד לו נמי לא יביאו לו כיון דהוי אף כרגליו של מפקיד והוא לא עירב ובע"כ לדידהו רישא מיירי בכל גווני רק סיפא מיירי דוקא בייחד לו וא"כ כמו כן ס"ל להרי"ף אף להני דמפרשי דהוי רק כרגלי הנפקד מ"מ ס"ל דבייחד לו פשיטא דאינן כרגלי הנפקד ובע"כ דהרבותא הוי אף בלא ייחד א"כ אף למסקנא קשה לרב מרישא בע"כ דהטעם מכח מוקצה. אך תינח לרב דס"ל במוקצה כר"י מוקי סתמא דמתני' כר"י ומכח עוקצה אבל לדידן דקי"ל כר"ש דל"ל עוקצה א"כ א"א לאוקמא מתני' דלא כהלכתא אך הרי הרי"ף ס"ל דביו"ט קי"ל מוקצה אך המעיין בפ"ק דמכילתין כמה אמוראים ס"ל דאף ביו"ט לא שייך מוקצה ומה"ט ס"ל לכמה פוסקים להלכה כן ולכך נהי דהרי"ף מחמיר היינו דס"ל כיון דהוי ספיקא הוי ספק מוקצה וספק מוקצה לחומרא ולכך מחמיר ביו"ט ולכך תינח לענין מוקצה אבל לענין עירוב כיון דקי"ל ספק עירוב להקל וא"כ כיון דלאינך אמוראים דל"ל עוקצה ביו"ט בע"כ מוכח מרישא דמתניתין דלא כרב לכך הוי בזה ספק עירוב להקל ואף דהוי להיפוך קולא לנפקד מ"מ שוב אזלינן בתר חזקת מרא קמא ומוקמינן לי' בחזקת בעלים הראשונים ומרב אין ראי' דהוא לשיטתו דס"ל במוקצה כר"י אף בשבת ובזה לא קי"ל כוותי' רק ביו"ט כיון דהוי ספקא לדידן הוי ספק מוקצה להחמיר וספק עירוב להקל לכך השמיטו הרי"ף וממילא משמע מסתם משנה דהוי כרגלי המפקיד:
(ע"כ מהד"ת)
במשנה אלו הם בייתות וכו'. עיין מ"ש ביאור המשנה בזה בדף זה ע"ב בד"ה ואבע"א הני נמי כו' מ"ש בזה ייע"ש:
גמ' למ"ל למימר משקין ושוחטין וכו'. לכאורה קשה לי לשיטת הטור דס"ל שאר השקאה מותר אף במדבריות ורק השקאה דלצורך שחיטה אסור א"כ קשה כיון דברישא הוצרך למנקט אין משקין לאשמעינן דדוקא השקאה של שחיטה אסור א"כ נימא דנקט סיפא איידי דרישא כיון דבעי למימר אין משקין ושוחטין לכך נקט בסיפא משקין איידי דבעי למימר ברישא אין משקין ובשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל מזונות אסור ליתן להם א"ש דלפ"ז קשיא להיפוך למה נקט ברישא אין משקין הלא אף כל מזונות אסור ובע"כ דנקט רישא איידי דסיפא לכך ממילא קשה למ"ל בסיפא משקין וכו' אבל להטור דדוקא השקאה של שחיטה וכו' קשה לתרץ דנקט סיפא איידי דרישא. ועוד קשה על הטור בשלמא לשיטת הרמב"ם דכל מזונות אסור א"כ הדין שפיר הוא דאין משקין רק דהוי מצי הש"ס להקשות מ"ש דנקט אין משקין הלא כל מזונות אסור ובזה הוי ידע לתרץ דאיידי דנקט בסיפא משקין נקט ברישא אין משקין לכך פריך מסיפא למ"ל אבל להטור דכל מזונות מותר רק השקאה של שחיטה אסור א"כ קשה תינח למסקנא דמשני אורח ארעא דלשקי אינש בהמתו וכו' משום סרכא דמשכא א"כ תינח למסקנא אבל להס"ד דלא ידע מזה א"כ אין כאן השקאה של שחיטה א"כ הו"ל להקשות טפי על הרישא למה אין משקין הרי הוי מזונותן עליך והו"ל להקשות למה אין משקין הרי הוי מזונותן עליך וצ"ע בזה. וע"ק לי מה דפריך הש"ס למ"ל דנקט משקין ושוחטין הרי אמרינן בפ"ק דף ד' דר"א אומר ביצה תאכל היא ואמה ומשני שם כגון שקנאה סתם נשחטה הוברר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל וולדות עומדת וכו' א"כ ה"נ כיון דאף בבהמות בייתות יש אשר עומדת לאכילה ויש שעומדת לחליבה והעומדת לחליבה המה מוקצין א"כ לשיטת הרמב"ם דאין נותנין כל מזונות אף שאר מזונות מכח דהם מוקצין א"כ נימא דלכך נקט משקין וכו' דמיירי בקנה הבהמה סתם ולכך אם בא לשוחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת אבל לא נשחטה הוברר דלגדל וולדות או לחליבה עומדת ולכך נקט דוקא משקין ושוחטין דדוקא השקאה של שחיטה מותרת דאז כיון דבשעה זו משקה אותה לסחיטה ובשעת שחיטה ממש לכך ל"ח בי' לאמלוכי לכך מותר להשקותה דהוברר הדבר דלשחיטה עומדת אבל השקאה שאינה סמוכה לשחיטה אסור להשקותה דחיישינן דלמא ממלך ולא שחט לה א"כ הוברר הדבר למפרע דלגדל וולדות או לחליבה עמדה א"כ שוב עשה איסור למפרע שהשקה אותה לכך נקט דוקא משקין ושוחטין דדוקא בעת שחיטה מותר להשקותה ולא קודם לזה ומאי פריך, אך באמת א"ש ולק"מ כיון דעיקר טעמו של הרמב"ם דאין משקין אותה כל דבר שהוא מוקצה היינו מכח חשש שמא יבא לאכול ממנו א"כ תינח במה שהוי מוקצה ממש ואין לו היתר בשום ענין לכך אסור להשקותה מכח חשש שיבא לאכלו אבל אם מיירי בקנה סתם ובנשחטה הוברר דלשחיטה קנאה א"כ שוב בכל ענין מותר ליתן לפני' מזונות וליכא חשש שמא יבא לאכלו דהרי אם יבא לכך בהיתר הוא דאז הוברר דלשחיטה עומדת וממ"נ ליכא חששא. אבל אין לתרץ מכח דאין ברירה דאכתי נימא דאתיא כמ"ד י"ב ובפרט דבדרבנן קיי"ל י"ב וא"כ מה פריך בע"כ כמ"ש וא"ש ודו"ק היטב:
גמ' מלתא אגב אורחי' קמ"ל וכו'. הנה בזה לכאורה קשה למ"ל לתרץ מלתא אגב אורחא וכו' ולמה לא משני דהיתרא אתי לאשמעינן כיון דפליגי לעיל בפ"ק ב"ש וב"ה אם מותר להוליך טבח וסכין אצל בהמה וכו' דב"ש חייס לאמלוכי וב"ה ל"ח וכו' א"כ ה"נ נימא כיון דיש השקאה דלפני שחיטה דהוי ענין בפ"ע כמ"ש הטור בסי' תצ"ח דבהמות מדבריות אין משקין אותם השקאה של שחיטה אבל שאר השקאה פשיטא דמותר דהוי מזונותן עליך א"כ מוכח דיש השקאה של שחיטה ויש שאר השקאה שאינו של שחיטה א"כ נימא דקמ"ל דמותר להשקותן השקאה הסמוך לשחיטה ול"ח לאמלוכי דלמא ממליך ולא שחיט לה ונימא דדינא קמ"ל דמותר לעשות כן, ומלשון הש"ס משמע דאמר דלשקי אינש בהמתו משמע דעיקר הרבותא הוא דיעשה כן ונותן עצה טובה ולמה לא נימא דקמ"ל התירא דמותר לעשות כן. ואפשר דהוי קשיא לי' דממ"נ אליבא דב"ה כיון דמתירין אף להוליך בהמה וכו' מכ"ש השקאה דלא ניכר בה כ"כ טרחא דלא צריך דגם בלא"ה משקה אותה ולומר דקמ"ל דבזה אף ב"ש מתירין קשה דא"כ טעמא דב"ש אתי לאשמעינן והנה במה שמשני הש"ס משום סרכא דמשכא יש בזה שני פירושים שיטת רש"י מכח דנוחה היא להפשיט וכו' ופי' הרי"ף והרמב"ם בפי' המשנה מכח דסרכות מתנתקות והש"ך ביו"ד סי' ל"ט כ"כ בשם אביו, והנה לכאורה הי' נראה דפלוגתתם תליא במה דיש פלוגתא בסי' תצ"ח אם מותר מכשירי אוכל נפש שקודם שחיטה או לא דדעת הרא"ש הוי דלא הותר רק אחר שחיטה ולא קודם שחיטה והמג"א משיג עליו ייע"ש ולכך הי' כראה דניתוק הסרכות הוי מפרק ואף דהוי משאצ"ל מ"מ גם בתלישת הנוצות הוי משאצ"ל ומ"מ אסור כמ"ש שם המג"א לכך הרי"ף והרמב"ם ס"ל דמכשירי אוכל נפש של קודם שחיטה נמי מוהר לכך מפרש הטעם מכח ניתוק הסרכות דמתנתקין ע"י השקאה זו אבל רש"י ס"ל דמכשירי אוכל נפש של קודם שחיטה לא הותר א"כ א"א לפרש דהסרכות מתנתקות דזה ודאי הוי מחיים בשעת השקאה וא"כ הוי כאן איסור מפרק והוי השקאה זו מכשירי אוכל נפש של קודם שחיטה והי' אסור לכך בע"כ הכונה רק דנוחה היא להפשיט וא"כ לא נעשה כלל קודם שחיטה שום ענין מלאכה כלל. אך באמת זה ליתא כלל חדא דאף להאוסרין היינו רק במה דאפשר לעשותו מאתמול אבל במה דלא אפשר לעשותו מאתמול כא וכאן השקאה זו בעינן סמוך לשחיטה ושחיטה עצמו לא נקרא אפשר מאתמול כיון דבשר שנשחט היום טוב יותר ויש חשש שמא יסריח א"כ גם השקאה זו לא אפשר מאתמול ואין כאן חשש לכ"ע ועוד דהסרכות שמתנתקין הוי רק בריר בעלמא דמה"ט מותרת מכח דהוי ריר בעלמא ואין בזה מכח חשש מפרק כלל. והנה באמת זה פשוט ולא כתבתיו רק מכח דמספקא לי למקום שנוהגין לשחוט בהמה ביו"ט או לדידן במקום שיש צורך בכך כמ"ש המג"א סי' תצ"ח אם נזדמן שיש סרכא בריאה ולדידן נוהגין למעך בסרכות אם מותר למעך סרכא ביו"ט הנה אם הי' ידוע לנו שתהי' כשרה ולא תבצבץ ודאי דהי' מותר דחדא דסרכא כזו הוי רק ריר בעלמא ול"ש בזה איסור מפרק ואף אם שייך איסור מפרק מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט אף מלאכות ממש אך יש לחוש אולי באמת תבצבץ ותהי' מוכח למפרע דהוי סרכא מעלייא ושייך בזה איסור מפרק. ולכאורה היה נראה דתליא במה דמבעיא בש"ס דף ל"ד בעוף שנדרס אם מותר לשוחטה ביו"ט מי מחזיקינן ריעותא וכו' ופליגי בזה הפוסקים אם קיי"ל לקולא או לחומרא א"כ י"ל ה"נ בזה כיון דיש בה סרכא אתיילד ריעותא ולאותן דס"ל לקולא ה"כ מותר למעך בה אבל להסוברים דחיישינן לחומרא אסור למעך בה דלמא הוי סרכא גמורה. ואפשר לומר דאינו דומה דבשלמא לשחוט הוי מלאכה דאורייתא לכך חיישינן ומחזיקינן ריעותא אבל כאן במיעוך סרכות הוי רק משאצ"ל והוי רק דרבנן וספק דרבנן להקל לכך לכ"ע לא מחזיקינן ריעותא. אך בלא"ה כראה דל"ש כלל במיעוך סרכא מפרק כלל ואינו דומה למפרק דמפרק הוי תולדה דרישה וזה הוי המוציא דבר שהוא נבלע בתוך חברו כמו דישה שהתבואה נבלעת בפנים אבל ניתוק סרכא הוי מבחוץ לכך ל"ש בהא מפרק כלל וכן אינו דומה למפשיט עור וכו' דנטילת סרכא הוי רק כבשר מבשר וכחותך חתיכה מחברתה ולית בי' מלאכה כלל ולכך בלא"ה לא קשה מה שהקשינו לעיל דאין כאן חשש מלאכה ממש. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם מס' תמיד פ"ג משנה ד' ד"ה נכנסו ללשכת וכו' מ"ש שם דמשקין התמיד כדי להיות נות להפשיטו כמ"ש בביצה וסותר דבריו למ"ש כאן ובתשובות שלי ליו"ד סי' ל"ט הארכתי בזה יותר ייע"ש:
גמ' ומי אית לי' לרבי מוקצה וכו'. קשה לי לפמש"ל בדף ל"א דפריך שם אימר דאמר ר"ש במותר שמן וכו' דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו וכו' ופרש"י שם דזה יודע שסופו לכבות וכו' א"כ הכא כיון דלרבי מדבריות היינו שאין נכנסות בישוב לעולם א"כ י"ל דל"ש יושב ומצפה בהם כמו דאינו יושב ומצפה מתי תפול סוכתו ומה קשיא. וצ"ל דדוקא התם דדחי' בידים דהוא עשה האיסור שבעבורו א"י ליגע בי' כגון בנר שהדליקו ובסוכה דהוא עשה האיסור שבעבורו נדחה דהי' אסור להשתמש בו לכך הוי דחי' בידים ובעינן שיהי' יושב ומצפה וכו' אבל כאן מדבריות נהי דשלחם המדברה אטו בעבור זה אין ראוין לו ואינו דומה לגרוגרות וצמוקים דהתם על ידי מעשיו נדחו שלא יהיו ראוין לאכילה לכך הוי דחי' בידים שדחאן מלהיות ראוי לו אבל כאן לא דחאן מלהיות ראוי לו לכך ל"ב יושב ומצפה. ובזה הי' בראה דמה שמשני הש"ס הני כמי כגרוגרת וצמוקים דמיא אין הכונה דזה נמי הוי דחיא בידים דא"כ תקשה למה נקט רבי אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים ולא נקט כמי מדבריות ולכאורה הוי אפשר לומר דבעיא זו מיירי בשבת ולכך אין נ"מ במדבריות ובייתות והשקאה מותר בשניהם ולכך נקט רק גרוגרות וצמוקים לבד אך א"כ קשה קושיות המרש"א מה פריך נימא שאני שבת מיו"ט ואין לתרץ כתירוץ הפ"י דזה מיירי ביו"ט וכפרש"י דהרי בע"כ מיירי זה בשבת דאל"כ למה לא נקט מדבריות כמי וא"ל דבאמת הש"ס אזיל דלא כר"נ כמ"ש המרש"א דא"כ קשיא קושיות התוס' במס' שבת דף ע"ה דהקשו שם מ"ט לא מוכיח מהורה רבי כר"ש בנר דס"ל לרבי כר"ש אך לדברי הפ"י א"ש דהתם מיירי בשבת וכאן רוצה להוכיח רק ביו"ט אבל אם נימא כמ"ש המרש"א תקשה קושיות התוס' במקומה ובע"כ כמ"ש הפ"י א"כ קשה למה נקט גרוגרות ולא מדבריות ובע"כ כמ"ש דהוא לא נקט רק מה דדחי' בידים ויושב ומצפה בזה מחלק בין גרוגרות וצמוקים לאינך אבל במדבריות לא הוי מכח דדחי' בידים רק דלא הוי יושב ומצפה, והיינו דתחלה הוי ס"ד דס"ס דתרתי בעינן אינו יושב ומצפה וגם דחיי בידים ולכך הוי ס"ד דהני כיון דלא דחי' בידים לא הוי מוקצה ואהא משני הש"ס דהני נמי כגרוגרות וצמוקים דמיא דבחדא סגי או דחי' בידים או אינו יושב ומצפה ולכך לא נקט זה דהוא מיירי מדברים דשייך יושב ומצפה בהו לא ס"ל רק כגרוגרת וצמוקים דדחי' בידים אבל במה דלא הוי יושב ומצפה איכא אחרים ולא הוי טעמם שוה אבל אין לפרש דנקט גרוגרות וכל דדמי לי' דא"כ הו"ל למנקט הני טפי דהרי ס"ד דש"ס דזה לא דמיא לדחי' בידים כדס"ד וכן בש"ס יש ב' לשונות אם הוי דחי' או לא א"כ הו"ל למנקט רבותא במדבריות ומכ"ש דנדע בגרוגרות דהוי דחי' טפי אלא ודאי כמ"ש דלאו מטעמא חדא נינהו רק דכל חד טעמא אחרינא הוי וא"ש:
רש"י ד"ה לא יוליכו וכו' לסעודת הלילה. לכאורה פרש"י תמוה למה פי' לסעודת הלילה ואטו לא הי' משכחת לה שלוקחין לצורך היום עוד להם או לנשיהם ולבניהם או שזימן אותם בליל יו"ט והם לוקחין לצורך מחר של סעודת היום ומה דחקו לרש"י לפרש כאן דוקא לסעודת הלילה. אך נראה דכונה גדולה כיון רש"י בזה דהנה התוס' הקשו בד"ה שזכה למה לי שזכה בבירר לכ"א די כמו בשואל ותרצו דשואל דעתי' טפי אכלי מאורחים על מכות והנה תחלה אבאר גוף דבריהם דלכאורה אין הבנה לדבריהם מה הקשו בשלמא התם דידע אתמול שישאל ממנו הכלי לכך אוקמוהו ברשותו מאתמול אבל כאן יכול להיות שתחלה סבור שיאכלו האורחים המנות כאן רק שנזדמן שלא אכלו חלקם ומוליכין אותם לביתם א"כ אתמול לא ידע על כך אך עיקר קושייתם הוי כיון דאמר אא"כ זיכה להם ע"י אחר וזכי' זו למה לו בע"כ כוונתו דמסיק אדעתי' שירצו להוליכו לביתם וא"כ אם מסיק כן אדעתי' שוב קשיא למ"ל זכוי ע"י אחר אף בבירור לבד יהי' די ויאמר שאם ירצו להוליכו לביתם יעשו כן. אך עדיין קשה מה הקשו בשלמא התם במשאיל שדבר השואל עם המשאיל בעיו"ט ולכך כיון שאוקמוהו ברשותו מעיו"ט פנים אל פנים לכך נעשו ברשותו אף דלא מסר לו רק ביו"ט אבל כאן דהאורחים לא דברו כלום עם הבעלים לכך לא מהכי בלא זיכה ממש, ושוב ראיתי שכ"כ הר"ן ות"ל כוונתי לדעתו בזה. וזה כראה כוונת הרמב"ם במ"ש מי שזימן אצלו אורחים ביו"ט ולמה הזכיר ביו"ט והלא כל הפרק מיירי ביו"ט ולמה הזכיר כאן ביו"ט אך כראה דהנה מה שהקשו התוס' כאן ולא תרצו כנ"ל היינו דהוי קשה לו מ"ש מי שזימן אצלו אורחים דלמ"ל שזימן מה איריא אם זימן או לא ובקיצור הו"ל לומר מי שהיו אצלו אורחים וכו' ולכך בע"כ הכונה דקמ"ל רבותא דאף שזימן אותם מעיו"ט והכין אותם שיבאו לו ביו"ט וכן מדויק לשון רש"י שכתב שיבאו ולמה כתב לשון עתיד שיבאו הו"ל לומר שבאו ולכך בע"כ הכונה כמ"ש דמיירי שזימן אותם מעיו"ט שיבאו ביו"ט וקמ"ל רבותא דאעפ"כ בעינן זיכה ע"י אחר לכך הקשו שפיר דאם זימן אותם מעיו"ט למ"ל זיכה בבירר סגי ולכך הרמב"ם ס"ל כתירוץ הר"ן ולכך דייק בלשונו שזימן אותם ביו"ט אבל אם היה מזמין אותם בעיו"ט ל"ב זוכה ע"י אחר רק בבירור סני. אבל רש"י דפי' זימן שיבאו משמע דמפרש כפי' התוס' שהזימון הוי בעיו"ט לכך הוי קשה לי' מה שהקשו התוס' ולכך צ"ל כתירוץ התוס' דשאני שואל כלי מאורחים ואך זה גופא מחוסר הבנה וטעם דמ"ש כלי מ"ש מנות ולכך מפרש רש"י כך דבשואל כלי שהוא צריך לו על יו"ט עצמו אז סמכא דעתי' טפי של שואל ומשאיל לאוקמוהו ברשותי' ובפרט דהוי צורך יו"ט לכך אנן סהדי דגמר ומקני להיות ברשותיה להיות כשלו כדי שיהי' יכול להוליכו ביו"ט אבל במנות דהליכה הוי רק אחר הסעודה לצורך חול לכך אין בו צורך מצוה וצורך יו"ט לכך לא גמר ומקני להיות ברשותי', ועוד י"ל כיון דעיקר תחומין הוי דרבנן לכך מה שהם אמרו דבשואל הוי כרגליו היינו דעיקר תקון חז"ל כן הי' דהם אמרו דין ערובי תחומין והם אמרו דבשואל יהי' ברשות שלו והכי תקנו רבנן מתחלה ולכך דוקא מה שהוי צורך יו"ט בזה תקכו חז"ל והעמידוהו ברשות השואל אבל מה שהוי לצורך חול בזה לא הקילו חז"ל רק כיון דלא נמסר להם מעיו"ט לא הוי כרגליו וא"ש. ולכך היוצא לדינא יש כאן פלוגתא להרמב"ם והר"ן אם הי' מזמין אותם מעיו"ט והודיע להם פ"ב זכוי כלל מעיו"ט רק הי' די בבירור לבד אבל להתוס' במנות בכל ענין בעינן זכוי ולפרש"י יש חילוק בין אם המוליכין מכות כוונתו רק על לילה של חול או יו"ט שני דהוי כחול לגבי ראשון אז בעינן זכוי אבל אם הם מוליכין לצורך יו"ט וזימן אותם מעיו"ט ל"ב זכוי וא"ש ודו"ק אבל משום הכנה ל"ש בזה דהרי משלחין כלים אפילו הן לצורך חול דשמחה הוא לו אף ביו"ט וה"ה כמי במנות כן הי' מותר לשלוח אף לחול מכח שמחה רק כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:
רש"י ד"ה מנותיהם מעיו"ט כו' במשיכה וכו'. קשה כיון דמשיכה אינו קונה רק או בסמטא או רשות שאינו שלהם של שניהם והגבהה קונה בכל מקום ולמה עזב רש"י כאן הגבהה ונקט משיכה דאינו בכל מקום וצ"ע בזה. ועיימש"ל בש"ס ד"ה ת"ש אא"כ זכה כו' מ"ש ליישב זה ייע"ש:
רש"י ד"ה אין משקין ושוחטין את המדבריות משום מוקצה וכו'. הן אמת דבש"ס מוכח דהטעם מכח מוקצה אך קשיא לי מנ"ל להש"ס דטעמא מכח מוקצה דלמא הכונה כך דהרי בפ"ק דף י' ע"א פליגי שם ב"ש וב"ה בלא יטול אא"כ נענע וכו' ומוקי לה הש"ס התם בבריכה ראשונה מכח דחיישינן דלמא ממלך עלה וכו' וא"כ נימא דנהי דהתם ב"ה לא חיישי לאמלוכי היינו כיון דהזמינן מעיו"ט מסתמא שוב לא ממלך עלה ובפרט דאם הזמינן מעיו"ט גלי דעתי' שאין לו אחרים רק אלו א"כ שוב לא ממליך גם י"ל דשאני בריכה ראשונה דס"ל לב"ה דלא חיישי לצות לאמה ול"ח לממלך משא"כ הכא במדבריות דדרכן להיות רועה באפר ואין דרכו לשחוט מהם כלל והוא לא הזמינן מעיו"ט רק עתה נתן דעתו לשחוט מהם שפיר חיישי אף ב"ה לאמלוכי, ולכך באמת לשוחטן ממש אף בהו מותר אך הכונה של אין משקין ושוחטין היינו השקאה דלצורך שחיטה אין משקין מכח דדלמא ממלך עלה ולא שחט וטרח טרחא דלא צריך דאף בטרחא דל"צ חיישי ב"ש לאמלוכי כדמוכח בפ"ק דאין מוליכין טבח וסכין וכו' ואף ב"ה דלא חיישי התם י"ל היינו בבהמה בייתות דדרכה בשחיטה ועומדת לכך ובזה לא ממליך אבל במדבריות דאינה עומדת לכך חיישינן לדלמא ממליך ולכך אמר אין משקין ושוחטין היינו השקאה דלשחיטה אסור רק אם בא לשוחטה שוחטה בלי השקאה אבל להשקוה ולשחוט אסור מכח דדלמא ממליך וכמש"ל בשם הטור דמשמע שיש השקאה לשחיטה האסורה אף דשאר השקאה מותרת א"כ ה"כ נימא כן אבל בבייתות דל"ח לאמלוכי לכך משקין ושוחטין דאלו עומדין לכך. ואפשר דהוי קשה למה נקט דינו במשקין ולא במוליכין טבח וסכין דנקט בפ"ק וכך הו"ל למתני שם דבד"א בבייתות אבל במדבריות אין מוליכין טבח וכו' וממילא נדע דה"ה לכל טרחא דל"צ אסור אך אכתי קשה דלמא מלתא אגב אורחא קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט. ועוד הי' אפשר לומר טעם אחר דהנה בדף ל"ז ע"ב פריך שם לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ופרשו שם התוס' דהקושיא הוי ממה שהבהמה גדלה בכל יום ומוסיפה שמנונית וכו' והנה הטעם שבאמת ל"ח לכך צ"ל מטעם ביטול ברוב אף דהו"ל דשיל"מ מכח דלא הוכר האיסור מעולם בטל לי'. ומדי דברי בזה אזכיר מ"ש בסוגיא הנ"ל בישוב קושיות השעה"מ על הטור ומצאתיו בשעה"מ שכן כתב בעצמו דלכך אוסר הטור מכח דינקי תחומין מהדדי דבזה ל"ש לומר לא הוכר האיסור מעולם דמ"מ גוף החלק שהבהמה יונקת ממנו יש בעולם והוי הוכר האיסור ייע"ש, אך א"כ קשה עה התחיל הש"ס להקשות לאיסור תחומין חששו דלמא שאני מוקצה דלא הוכר האיסור מעולם לכך בטל לי' משא"כ בתחומין ולפרש"י שם לק"מ אבל כבר תמהו התוס' על פרש"י א"כ לפי פירושם לא פריך הש"ס מידי, ואפשר דבאמת מה"ט לא חייש הרמב"ם והטור להך פרכא מכח דס"ל דרב לא חייש להשיבו ולא קבל דבריהם מכח דרב ס"ל לחלק בין אם ניכר האיסור או לא והם לא הוי ס"ל כן ודו"ק. ועכ"פ כיון דהטעם הוי מכח דלא ניכר האיסור דטל לי' א"ם הרי דעת המרדכי דכל היכי דתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת ל"ש ביטול והקשו הכל מדין גיגית של ענבים שכתב הטור בסי' ש"ך ותרצו דהתם ההיתר הוי כיכר בפ"ע תחלה לכך בטל לי' א"כ נימא כך דמדבריות כיון שהיו בה"ש חוץ לתחום א"כ בעודן שם היו אסורין בשחיטה הכל א"כ שוב נהי דכעת ביו"ט באו תוך התחום ומצד איסור חוץ לתחום הי' מותר למי שלא הובא בשבילו מ"מ שוב אסורין מצד מה שגדל והולך ומוסיף בכל יום והו"ל כולד ובזה ל"ש ביטול כיון דתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת לא בטל ובזה לא הוי ההיתר עומד בפ"ע דקודם התערובת לא הי' ראוי לנו ההיתר בה"ש בשחיטה ולא בא להיתר שחיטה רק עכשיו וכבר הוא מעורב עם האיסור אבל בבייתות כיון דלנו בתוך התחום א"כ הי' אפשר לשחוט אותם בה"ש קודם שבא התערובת לכך שוב לא נחשב תחלת ביאתו ע"י תערובת ובטל לי'. ובהיות כן תקשה מה פריך הש"ס מי אית. לי' לרבי מוקצה וכו' דהרי זה כלל בין הפוסקים אותן דס"ל דמוקצה ונולד שוין ס"ל ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש והפוסקים דס"ל דשוה שבת ליו"ט ס"ל מאן דל"ל מוקצה אית לי' נולד א"כ ממ"נ מה קשיא מפצעילי תמרה אם קיי"ל דיו"ט חמור משבת א"כ דלמא זה בשבת הוי כמ"ש המרש"א ואם יו"ט ושבת שוין א"כ מאן דל"ל מוקצה אית לי' כולד ולכך מדבריות אסור מכח כולד מה שנוסף בכל יום ויום ומה פריך. אך כראה דא"ש דא"כ קשיא בכל בהמה שהיתה בה"ש בחוץ לתחום נימא כן ולמה תלה הדבר במה שלנות כל ימות הקיץ באפר ולרבי שאין נכנסות בישוב לעולם אלא ודאי דלאו מטעם שמנונית שנתוסף הוא רק הוא עצמו הוי מוקצה ולכך פריך שפיר ודו"ק.
רש"י ד"ה מלתא אגב אורחי' וכו' דתנא דהו"ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקטי אורחי' בלשנא דמשמע מינה מלתא חדתא וד"א עכ"ל. הנה אריכות לשונו לכאורה אך למותר ומי לא ידע כ"ז דתנא הוצרך לכתוב גוף הדין מה מותר ומה אסור ובקיצור הו"ל לומר דנקט כך אורחי' בלשנא דמשמע מנה מלתא חדתא וד"א וגם מ"ש דהו"ל לאורויי בבהמות מי מותרת וכו' אין לו משמעות לכאורה. אך הי' כראה דכוונה כיון רש"י בזה דהוי קשה לי' מה דפריך למ"ל למימר משקין ושוחטין וכו' הנה תיבת ושוחטין למותר הוא דעל ושוחטין לא הקשה כלום רק למ"ל משקין וכך הו"ל למימר למ"ל למימר משקין ולכך פי' רש"י דבאמת בלשון משקין לחוד לא הוי קשה לי' דבאמת דינא אתי לאשמעינן דזה מותר להשקותה וזה אסור להשקותה רק דהוי קשה לי' למה נקטו בלשון כזה משקין ושוחטין הו"ל לומר בלשון מותר ואסור דבהמות מדבריות אסורין ובייתות מותרין והוי משמע על שניהם דאלו מותרים בין במזונות בין בשחיטה ואלו אסורין בשניהם ולכך הקושיא על שניהם למה נקט בלשון משקין ושוחטין ולא נקט בלשון מותר ואסור ולכך משני מלתא אגב אורחי' וכו' וז"ש רש"י דתנא דהו"ל לאורויי בבהמות כלומר דלפי מה דנקט דינו השתא נקט האיסור אקרקפתא דגברא שהאדם אסור לו לעשות כך ומותר בכך ובאמת הו"ל למנקט דינו על הבהמות דבהמות אלו מותרין ואלו אסורין ת"ש רש"י דהו"ל לאורויי בבהמות כלומר למכקט דינו ולאוריי בבהמות מי מותרת וכו' ולא באדם ורק מלתא אגב אורחי' וכו' וא"כ מוכח מפרש"י דמפרש דהקושיא משניהם ממשקין ושוחטין, והנה מדדחק רש"י לכך ולא פי' כפשוטו הוי מוכח דס"ל דאסור להשקותה למדבריות ולכך לא הוי קשי' ממשקין לחוד וא"כ א"א לומר דס"ל לרש"י כפי' הטור דדוקא השקאה של שחיטה אסור דא"כ לא הוי פריך נמי מלשון משקין ושוחטין דהרי לא הוי מצי למתני אסורה דאז הוי משמע דכל השקאה אסור ולכך הוי צריך למנקט משקין ושוחטין ובע"כ רש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דכל השקאה אסור לכך פריך שפיר דהו"ל למנקט אסורה ומותרת וא"כ קשיא דסתרי פרש"י אהדדי דבר"פ א"צ פרש"י דאסור מזונות הוי מכח דאין מזונותן עליך א"כ משמע דבהמות דמזונותן עליך מותר ליתן להם מזונות כמ"ש הר"ן כאן וכאן משמע דס"ל כפי' הרמב"ם דמה דאסור בשחיטה אסור במזונות דגזרינן הא אטו הא וצ"ע. ואפשר דס"ל לרש"י דבהמות מדבריות הרועות באפר נחשבו כאין מזונותן עליך כיון דדרכם להיות רועין באפר ולא בבית וצ"ע בזה. וכאן כראה יותר דאזיל בשיטת מ"ש הוא עצמו בפ' ר"א במס' שבת דמה דהוי מוקצה לא שרינן למטרח עלייהו ולכך ה"כ אף עבור מדבריות כיון דמוקצה הם אסור לטרוח ומה שלא יסתור לפרש"י דפ' א"צ לשם עיין בחדושי ר"פ א"צ מ"ש בזה. מיהו מלשון רש"י במשנה דנקט ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין משמע דרק מלשון משקין פריך ולא מלשון שוחטין והוא היפוך משמעות לשון רש"י בגמרא הנ"ל: