אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לט:

דף לט.

גמ' ואי אמרת בירא דשותפי הוי וכו' וסבר ר"כ י"ב וכו'. קשה לי מה פריך נימא דהחילוק הוי בין גוף הבור לבין המים דאת המים עצמן ודאי הפקירו עולי בבל אבל גוף הבור הקרקע י"ל דלא הפקירו תה נשאר שלהם וי"ל דגם זה הפקירו ולכך א"ש דהתם בנדרים לענין למלאות מן המים אין חילוק בין אם הוי גוף המקום הפקר או לא רק בתר המים אזלינן וכיון דהמים הפקר מותר להנות מהם אבל כאן נהי דהמים הוי הפקר מ"מ אם המקום אינו הפקר א"כ דומה למה דאמרינן לקמן דבמפקיד פירות אצל חברו דהוי כרגלי הנפקד ואף החולק שם היינו רק מטעם דלא ניחא לאינש לאוקמא ממונא ברשותא דחברי' וא"כ תינח בשלו ממש אבל הכא דבאמת המים של הפקר ואין הוי כרגליו למפרע רק מכח ברירה א"כ בזה י"ל דודאי הסכים להיות כרגלי הנפקד ברשות מי שמונחין בידו כל בה"ש וא"כ ראוי להיות כרגלי כל ישראל או אלפיים אמה מן הבור כמו בבור של אותה עיר לכל חד כפי שטתו עיין במפ' בשם רש"י והר"ן וא"כ ה"נ בזה. אך בזה י"ל להיפוך דהרי אמרינן לעיל דבשואל כלי מחברו ביו"ט כרגלי המשאיל ופריך פשיטא ומשני ל"צ דרגיל דשאיל מכי' מה"ד מאתמול אוקמוהו ברשותי' קמ"ל כיון דלא אתא ואמר אימר אינש אחרינא אשכח ושאיל מכי' מוכח להדיא דהיכי דל"ש הך סברא מדלא אתא ואמר שפיר י"ל הך סברא דאתמול אוקמוהו ברשותי' כיון דרגיל בכך אבל אם אינו רגיל ודאי לא אוקמוהו ברשותי' מאתמול ולכך א"ש די"ל להיפוך בשלמא במפקיד כיון דלא אתא מאתמול ואמר שיטלנו לא אוקמי' ברשות אבל בבור של עולי רגלים למאן יאמר כן ולכך שוב אמרינן כיון דרגילין למלאות מאתמול אוקמוהו ברשותו הממלא וניחא לכל ישראל בכך ושלא מדעת הוי כמו מדעת, אך זה במי שממלא לעצמו כיון דזה רגיל אז אתמול אוקמוהו ברשותו אבל למלאות וליתן לחברו זה אינו רגיל ול"ש לומר מאתמול אוקמוהו ברשותי' ולכך י"ל דבהא פליגי דמ"ד כרגלי מי שנתמלא לו זה סבר בירא דהפקרא הוא דגם הבור עצמו הוא הפקר גוף העקום א"כ ל"ש לומר כאן דהוי כרגלי הנפקד לכך אמרינן כיון דבאמת נתן לחברו הוברר הדבר דלחברו הי' עומד והוי כרגליו אבל מ"ד כרגלי הממלא ס"ל דגוף הבור בירא דשותפי הוא רק המים הם הפקר וא"כ עכ"פ ראוי לומר בזה כרגלי הנפקד שהרי עכ"פ היו מופקדין בה"ש ברשות הרבים של כל ישראל ואין היתר רק שהם עצמן אוקמוהו ברשות הממלא וכיון שבדעת הרבים תלוי והם העמידוהו ברשות הממלא דשכיח הוא ולא ברשות מי שנתמלא לו דלא רגיל בכך ולא שכיח ול"ש לומר מאתמול אוקמוהו ברשותו ולכך הוי כרגלי הממלא ונימא דכוונת הש"ס כך ולק"מ מנדרים ומהו פריך הש"ס וצ"ע והוא קושיא גדולה אלי. ובהיותי בזה ראיתי דברי הצל"ח תמוהין מאוד במה שרוצה ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם שהשמיטו סוגיא זו זו ומתרץ דזה תלוי בפלוגתא דשמואל ורב לקמן אם הוי כרגלי המפקיד או כרגלי הנפקד וכו' ונתן לממלא תורת נפקד שקנו המים שביתה בידיו, והוא תמוה בתרתי חדא דאין לו דמיון להתם דהרי התם מפרש הש"ס הטעם למ"ד דהוי כרגלי המפקיד מכח דלא מוקי אינש ממונא ברשותי' דחברי' וא"כ היינו ממונא ממש אבל כאן שלא הי' ממונו בעולם ולולי שזכה לו הממלא לא הי' זוכה בהם א"כ ודאי דניחא לי' לאוקמא ברשות המזכה לו ול"ש בזה הך סברא דלא מוקי אינש ממוני' ברשותי' דחברי', ועוד יותר תמי' דכל קניית תחומין בבה"ש תליא עלתא ולא במה שהוא עתה וכדמוכח מפרש"י דלכך הוי ברשות הממלא מכח ברירה אבל בלא"ה אף שעכשיו הם בידו לא קנו שביתה דעיקרו תלוי בבה"ש של יו"ט וא"כ כאן מה בכך דזה מילא ביו"ט ונעשה נפקד בבה"ש לא הי' ברשותו ואם אמרינן ברירה א"כ כיון דמילא לצורך חברו הוברר דברשות מי שנתמלא לו הי' בה"ש ואם לא אמרינן ברירה א"כ הי' ברשות הפקר ממש וראוי להיות כרגלי כל אדם אבל ל"ש ליתן על הממלא שם נפקד ת"ב לדעתי:

גמ' וסבר ר"כ י"ב וכו'. הדבר תמוה מה קושיא הרי בדין ברירה הוי תנאי ואטו תנאי שקלת מעלמא וא"כ י"ל דהך משנה דהריני עליך חרם מוקי לה ר"נ כמ"ד י"ב ולכך אמרינן ההוא מדידי' קממלא וכו' והך דינא דחלקו גדיים נגד גדיים ר"כ קאמר לעצמו כן לדידן להלכתא ולהלכתא ס"ל אין ברירה דפוסק כמ"ר א"ב ומה קושיא. וצ"ע כעת בזה:

גמ' אלא הכא במגבי' מציאה לחברו קמפלגי וכו'. הנה רש"י מחק גרסא זו מכח קושייתו דר"נ ס"ל בפ"ק דב"מ דלא קנה חברו וראיתי בבעה"מ שמתרץ קושיא זו דהתם מיירי שלא הגיע ליד חברו עדיין וכאן מיירי שכבר נתן לחברו ולכך אמרינן אגלאי מלתא למפרע שמתחלה כיון המגבי' לזכות לזה ולכך הוי כרגלי מי שנתמלא לו ייע"ש. והנה אכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה מהני בזה אגלאי מלתא למפרע שכיון הלה לזכות לו מה בכך שכיון הלה לזכות בו סוף סוף הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קכה ואטו טעם המגבי' מציאה לחברו דלא קנה אטו הוי טעמא דלא כיון המגבי' כזכות לו ודאי ז"א דא"כ אם מודה בהודאה גמורה שכיון לזכות לשני יקנה השני אף שלא בא לידו ולא משמע כן בכל פ"ק דב"מ וגם זה מוכח בש"ס שם דהטעם דלא קנה מכח דדומה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והרי בתופס לבע"ח אף במודה שתפס לחברו ואף הודאתו א"צ כי בזה ודאי דתופס לחברו כי לו אין שייכות בו ואעפ"כ לא מהני א"כ מה מהני מה דאגלאי מלתא למפרע שכוונתו הי' לזכות לו בתחלה וצע"ג לכאורה ומה שהי' כראה ליישב קצת הוא ע"ד מ"ש הר"ן בטעם דתכ"ד כד"ד ויכול לחזור בו היינו מכח דאנן סהדי שכל תכ"ד אינו גומר בלב שלם ומשייר לנפשו כח שיהי' יכול לחזור וכו' והנה יש דברים שיכול לחזור בו יותר מתכ"ד כגון בעסוקין באותו ענין כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה ובע"כ כך טעמו נמי מכח דאנן סהדי שבכל כהאי איכו גומר ומקנה או קונה רק משייר לנפשו כח שיהי' יכול לחזור בו, והנה בזה ודאי דכל חזרה דתכ"ד או בעסוקין באותו ענין אף אם מודה הלה שעשה תחלה בלב שלם מ"מ יוכל לחזור בו דהתורה ירדה לסוף דעתו שלא גמר כן בלב שלם א"כ ה"נ כל שהקני' הזה הוי חב לאחרים אנן סהדי שאין הלה רוצה לעשות דבר שיחוב בזה לאחרים ואנן סהדי ששייר לנפשו כח שיוכל לחזור בו ולכך לא קנה אבל באם כבר עשה מעשה ונתן לו יש הוכחה שכיון מתחלה בלב שלם לקנות לו ולכך קנה ואף דלדינא אינו כן גבי תופס לבע"ח מ"מ יתכן לומר דר"נ ס"ל כן עכ"פ כן נראה לפרש דברי בעה"מ. והנה לולי דברי קדשו י"ל עפ"י דרכו בע"א קצת דהנה מה דמדמה הש"ס דין זה למגבי' מציאה לחברו אין לו הבנה כלל לכאורה כמ"ש התוס' דבמים לא הוי חוב דהם מצוין הרבה ולכך נראה לומר עפמש"ל בישוב שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דין זה וכתבנו שמה דקנין זה שיזכה אחד לחברו ביו"ט יש בו איסור כקונה קנין בשבת דכיון דבשליחות בעינן שיהי' נקנה השליח למשלח א"כ קנין זה הוי למותר והוי דבר עברה ואשלד"ע והמעשה בטל ולפ"ז י"ל כך דהנה י"ל לכאורה דהא דאשלד"ע היינו רק אם להמשלח הוי עברה אבל אם למשלח אין עברה רק להשליח הוי עברה י"ל דבזה יש שלד"ע וי"ל להיפוך דגם בזה אשלד"ע (עיין לעיל במה"ק מה שדברתי בזה) והנה מהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שביאר הפ"י בגיטין הטעם מכח אשלד"ע מוכח דאף דבזה לא הוי עברה למשלח שאם תפס הוא פטור ומותר אעפ"כ אם לשליח הוי עברה אשלדע תה דקאמר הש"ס כאן דהם פליגי במגבי' מציאה לחברו דמ"ס קנה חברו וס"ל מה דהוי עברה לשליח ולא למשלח יש שלד"ע א"כ ה"כ כיון דלמשלח מותר לו לקנות דהוי לו צורך יו"ט רק לשליח ים איסור דלו א"צ יו"ט בכך ואסור לו להקנות א"ע וידו למשלח יש שליחות בכך וקנה השני ור"ש ס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו אף דהוי עברה רק לשליח כמי אשלד"ע ולכך ה"כ כיון דלשליח יש איסור לקנות ביו"ט ושבת שלא לצורך לכך אשלד"ע והמעשה בטל וא"ש. והנה לפ"ז י"ל כך כיון דעיקר מה דלא קנה הוי מכח דהוי לדבר עברה ובטל השליחות א"כ לפ"ז מן התורה אין בזה עברה דכל עיקר מקח וממכר הוי רק דרבנן וכן כמי בכל תופס לבעל חוב במה שחב בזה. לאחרים אין בזה איסור תורה רק מדרבנן ולכך מן התורה ודאי דהמגבי' מציאה לחברו קנה חברו רק מדרבנן לא קנה ולפ"ז הנה בכל גזל דדבריהם קיי"ל דאינו יוצא בדיינין ולא נחתינן לנכסיו ואף בפסולי עדות דרבנן ס"ל להרשב"א בשבועות דאם תפס לא מפקינן מני' א"כ ה"נ בשלמא כל שלא הגיע ליד השני אמרינן דלא קנה מדרבכנן כיון דהעברה הוי דרבנן ובטל השליחות מדרבנן אך אם כבר נתן לחברו א"כ כבר תפס השני וכל גזל דדבריהם בתפס קנה ולכך זכה בו והוי כרגלי מי שנתמלא עבורו דבתפס נשאר קנין הראשון קיים וא"ש. ועוד הי' אפשר לפרש גרסא הישינה עפמש"ל פלוגתת רש"י ותוס' אם עשאו שליח מהני או לא וי"ל דבזה פליגי ר"נ ור"ש כאן דשם מיירי ר"נ בלא עשאו שליח ולכך ס"ל דלא קנה אבל כאן מיירי בעשאו שליח ובזה פליגי בפלוגתת רש"י ותוס' אם עשאו שליח מהני דר"כ ס"ל דמגבי' מציאה לחברו ע"י שליח שעשאו קנה ולכך ה"נ קכה דמיירי בעשאו שליח ור"ש ס"ל אף בעשאו שליח כמי לא קכה ולכך הוי כרגלי הממלא. ועוד י"ל דהנה דבר זה שכתבנו לעיל דאם יזכה הממלא לחברו יש בזה איסור קונה קנין בשבת י"ל דזה תליא בדין אם זכי' מטעם שליחות או לא דאם הוי מטעם שליחות א"כ צריך לקנין גוף השליח שיהי' כקנה השליח למשלח והדר יקנה השליח גוף המים א"כ בזה יש שני קנינים קנין השליח עצמו וקנין המים ולכך זה הוי למותר ביו"ט והוי קנין יתירא ולכך לא הוי צורך יו"ט דאם יקנהו בעצמו יהי' די בחד קנין וע"י שליח כעשה שני קנינים אבל אם זכי' לאו מטעם שליחות א"כ כשזוכה לו המים הוי רק חד זכי' ומה לי זכיית הממלא מה לי זכיית חברו בעצמו אם הי' מגביהו ולכך אין כאן מותר קנין וקנין אחד הוי לצורך יו"ט דהרי בין כך ובין כך צריך הוא לעשות קנין אחד ולכך אין בזה עבירה כלל, ולכך א"ש שיטת רש"י דס"ל התם בעשאו שליח מהכי וכאן הוכחנו כבר דס"ל אף בעשאו שליח לא מהכי וא"ש די"ל דרש"י יסבור כהסוברים דזכי' אינו מטעם שליחות ולכך ס"ל דמה דמגבי' מציאה לחברו או תופס לבע"ח לא קכה היינו מטעם שזכי' לא מהני בחב לאחרים אבל שליחות מהני אף בחב לאחריני דבשלמא בזכי' שהוי מטעם זכות ולכך היכי דהוי חב לאחריני אין זה זכות ממש ולכך לא זכה אבל שליחות מהני אף בחב לאחריני, ולכך תינח בעלמא אבל כאן ביו"ט הוי ממ"נ מצד שליחות לא מהני דא"כ הוי תרי קנינים ואסור לקנות ביו"ט ושבת ואש"ל לד"ע אף בדרבנן בטל השליחות מה אמרת דנהי דנתבטל השליחות עכ"פ יקנה מטעם זכי' שאינו מטעם שליחות וחד קנין הוא וזה מותר אף ביו"ט אך א"כ אם מטעם זכי' הוא ולא שליחות הדר הו"ל מגביה מציאה לחברו דלא קנה חברו מטעם זכי' ולכך, לא קכה ממ"נ וא"ש דברי רש"י על נכון ודו"ק. ומ"ש רש"י למ"ד בירא דשותפי נעשה שלוחו היינו דלמ"ד דהוי שותפי א"צ קנין ולברר לבד לשם מי הוא צריך ובזה א"צ להיות השליח נקנה למשלח רק כסתם שליח לדבר הרשות ואינו רק כמברר החלקים וכל היכי דל"ב שיהי' נקנה השליח למשלח אין איסור שליחות בשבת ויו"ט ודו"ק והבן. ובהכי י"ל דברי התוס' שתמהו על פרש"י דאיך יתכן שיקנה בלא מכוין והוא תמוה דגם לפרשב"ם קשה כן לר"ש וכבר כתבנו לעיל מזה וכעת י"ל כך דהנה לעיל כתבנו דמה שהקשו התוס' דאיך קנה בלא מתכוין ומה קושיא הרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכתבנו דהכונה כיון דאיסור הוא לקנות ביו"ט קנין שא"צ ולכך איסורא לא ניחא לי' לקנות ייע"ש אך לכאורה לא קשה די"ל דהך מ"ד ס"ל דמותר לקנות כה"ג ביו"ט ושבת כרב א"כ שוב קנה בלא מתכוין אך לרש"י הקשו שפיר דהרי קשה לרש"י לשטתו דס"ל בעשאו שליח מהני וא"כ קשה למה מחק גרסא הישינה הו"ל לקיימה ואי דר"נ ס"ל התם לא קנה הרי י"ל התם בלא עשאו שליח וכאן פליגי בעשאו שליח ובע"כ דס"ל דכאן עשיית שליח לא מהני כיון דאסור למקני בשבת ויו"ט וא"כ בטל השליחות ואינו נשאר רק זכיה בלא שליחות ובזה ס"ל לר"נ דלא קנה ולכך הוצרך למחוק הגרסא ואך אכתי קשה אכתי הו"ל לפרש דמיירי בעשאו שליח ואי דהשליחות בטל הו"ל לפרש דס"ל כמ"ד דמותר לערב ערובי תחומין ביו"ט כרב ושייך שליחות בזה ולמה לא פרש"י כן בע"כ דס"ל לרש"י דזה אסור לכ"ע ורב התם אינו מתיר רק בספק יו"ט אבל בודאי יו"ט אף רב אוסר או דלא ניחא לרש"י לפרש דברי ר"נ דלא כהלכתא דקיי"ל כרבא דאסור למקני בשבת ויו"ט ולכך הוצרך למחוק הגרסא וא"כ לפ"ז דס"ל לרש"י דכ"ע מודים שיש בזה איסור קנין או דס"ל דמסתמא ר"כ ור"ש ס"ל כהלכתא וא"כ שפיר הקשו על רש"י דאיך יקנה בלא מכוין כיון שהוא א"צ לכך הוי לדידי' שלא לצורך יו"ט ואסור לקנות קנין ביו"ט ואיך יקנה בלא מכוין, וזה לפרש"י אבל הרשב"ם לעצמו שפיר אפשר לו לפרש דברי ר"ש דקנה הממלא בלא מתכוין מכח דחצרו קונה לו שלא מדעתו ואי דהוי איסור לקנות בשבת ויו"ט י"ל דס"ל כרב דמותר לקנות תחומין ביו"ט וה"ה בזה כמש"ל. ומה שלא פי' הרשב"ם הוא עצמו דפליגי בעשאו שליח היינו דהוא ס"ל כדעת התוס' בפ"ק דב"מ ופ' הכותב שהשינו על רש"י וס"ל דאין חילוק בין עשאו שליח או לא וס"ל דזכי' כמי מטעם שליחות א"כ אין סברא לחלק בין עשאו שליח או לא לכך הוכרח לפרש פי' אחר בזה וא"ש ודו"ק היטב. והכה אחר כותבי זה ראיתי באו"ת סי' ק"ה שהרגיש בסתירת דברי רש"י הנ"ל גם מה שעמדתי על התוס' דגם לפרשב"ם קשה כן מפורש כמי שם ייע"ש אבל בפירושינו לא הרגיש ייע"ש:

במשנה מי שהיו פירותיו וכו' וערבו בני אותה העיר להביא וכו'. קשה לי לפי מ"ד לקמן דהוי כרגלי המפקיד למה אשמעינן דבכי עיר ערבו להביאן לו ולא קמ"ל רבותא יותר דאף אם הנפקד עצמו עירב להביאן לו לא מהני ועיין בתוס' לקמן שכתבו דכאן מיירי שלא ערבו הנפקדין וכן מורה באמת לשון המשנה דנקט וערבו בכי אותה העיר ולא נקט וערבו הנפקדין וכו' משמע מזה דאם ערבו הנפקדין מהכי וקשה על ע"ד כרגלי המפקיד וצ"ע כעת בזה:

רש"י ד"ה ואם עירב הוא ללכת שם וכו' פירותיו כמותו ומותר להביאם. הנה פרש"י ללכת שם הוא למותר דפשיטא דעירוב הוי ללכת שם. אך נראה דדבר גדול דיבר רש"י והוא דהנה קשה לי טובא מה פריך הש"ס לקמן למ"ד כרגלי הנפקד למה עירב הוא פירותיו כמוהו ומה קושיא הרי עיקרו טעם של רב הוי בין להס"ד דרב כחכמים בין למסקנא הוי עיקר טעמו מכח דקיבל עליו נטירותא והי' חייב באחריותו אבל אם לא הי' באחריותו מודה דהוי כרגלי מפקיד וא"כ הרי בשומר חנם כל אימתי שרוצה יכול למחול שיעבודו לוותר לו החיוב וא"כ כיון דקיי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ועיין בשעה"ע שהביא בשם הריטב"א שכתב דאף דקיי"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה הוי רק בדבר שצריך לשנות דבורו כמו באומר ערכי עלי של פחות מבן חודש אבל היכי שא"צ לשנות דבריו לכ"ע אמרינן כן וא"כ מה קושיא בשלמא רב מיירי היכי שלא עירב המפקיד כלל רק יש לו ממילא אלפיים אמה לכל רוח או שעירב סתם ולא אמר שעבור פירותיו הוא מערב בזה אמרינן כיון דהוי באחריות הנפקד הוי כרגליו אבל כאן כיון דברישא נקט וערבו בכי אותה עיר להביא פירותיו אצלו א"כ משמע הכונה דהם ערבו בכונה עבור פירותיו להביא לו א"כ נימא נמי דסיפא ארישא קאי דאם עירב הוא ע"ד כן בעבור פירותיו א"כ בזה כיון דפירש כן והרי ידוע דפירות הנפקדין הוי כרגלי הנפקד וא"כ הוי ערובו לבטלה וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בע"כ הי' כוונתו כאלו מחל להנפקד שיעבוד שלו ומחל לו להיות חתר הפקדון לרשותו וגבי מחילה ל"ב מפורש רק בגלוי דעת ואומדנא סגי לכך בזה לכ"ע שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך הוי כנמחל שיעבודו לכך חוזר להיות כרגלי המפקיד ומה קושיא. ונראה דעיקר קושיות הש"ס הוי כיון דברישא נקט וערבו בני אותה העיר להביאם אצלו משמע דערבו כן בכונה ונקט נמי לא יביאם אצלו ובסיפא לא נקט ואם עירב הוא להביא פירותיו וכן לא אמר ואם עירב הוא מביא אותם רק אמר פירותיו כמוהו משמע מזה דהוא לא עירב בכונה עבור הפירות רק הוא עירב עבור כונה אחרת וממילא הוי פירותיו כמוהו ולכך פריך שפיר לרב. וזה שדייק רש"י וכתב ואם עירב הוא ללכת שם כלומר דלא הי' הכונה בפירוש להביא אותם דא"כ לא הוי פריך לרב (ונקט בכל חד רבותא ברישא נקט אף אם ערבו בכונה עבור הפירות לא מהני ובסיפא קמ"ל בעירב הוא אף סתם נמי מהני כיון דהוא הבעלים והוי בכל חד רבותא ודו"ק) ובע"כ מוכח דהכונה רק ללכת שם. ולכך א"ש לשון הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' יו"ט לשון המשנה מי שהי' פירותיו וכו' וערבו בני אותה העיר לבא אצלו וכו' וכתב הה"מ שם דהוא לשון המשנה והעתיק כן לשון המשנה משמע דהם גרסו במשנה וערבו לבא אצלו ולא להביא לו פירות והיינו דהוי קשה לו דלגרסא שלנו מה פריך לרב דלמא סיפא ארישא קאי ולא משמע לי' להרמב"ם דקדוק הנ"ל ולכך גרסי דהרישא מיירי להדיא דעירב לבא אצלו ולא להביאם וא"כ גם סיפא מיירי בהכי רק לבא ולכך פריך שפיר ודו"ק ועוד אפשר לומר כוונת רש"י דלכאורה אפשר לומר סברא אחת דכמו דס"ל לרב דהוי כרגלי הנפקד אף דאין הפירות שלו כיון דברשותו הם מונחין אז נגררין הפירות אחר הרשות של הבעלים כן נמי י"ל להיפוך למ"ד דהוי כרגלי המפקיד א"כ אזלינן בתר רשות מרי' קמא אז אף לרב אם הם שלא באחריות דאף לרב ברשות המפקיד הם א"כ י"ל דלהיפוך השומר נגרר אחר הפירות, וכעין שכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים אף דבחמץ כתיב בתיכם כיון דהשאיל ביתו לשמירת ממונו דמפקיד ביתו דמפקיד קרינן בי' א"כ י"ל אף בבעלים כן כיון דהשומר השאיל א"ע להיות שומר לו הפירות נעשה גופו כיד הבעלים של הפירות ויכול הוא לערב עבור הנפקד ומותר הנפקד להביא לו פירותיו על סמך העירוב שהניחו הבעלים להביא אצלן הפירות וה"א דסיפא ארישא קאי דנקט תחלה שערבו בכי העיר להביא לו פירותיו לפי גרסא שלנו משמע דהם ערבו להביא פירותיו לו ולכך ה"א דגם בסיפא אמר כן דאם עירב הוא שבני העיר יביאו לו פירותיו מהני דאפשר דבתר גוף הפירות אזלינן ולא בתר האדם רק האדם טפל לפירות לכך פרש"י דלא כן הוא רק ואם עירב הוא ללכת שם בזה מותר לו להביאם ולא שעירב שבני העיר יביאו לו שבזה אין להם רשות לצאת בעירוב שלו וא"ש ודו"ק:

תוס' ישינים דיה והתנן השותפין מגופי' הוי מצי למידק וכו'. הנה לפי קושייתם לא הו"ל להקשות בלשון ה"ה רק טפי הו"ל להקשות דממתני' דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' לק"מ דהרי זה דעת רבנן וראב"י פליג שם וס"ל דמותרין א"כ י"ל דהך משכה דהריני עליך חרם ראב"י הוא ולעולם בירא דשותפי הוא רק דהוי קשה אם ראב"י הוא בסיפא בדברים של אותה העיר כמי יהיו מותרין א"כ הוי עיקר הקושיא מגופי' ולא הו"ל לכתוב בלשון וה"ה וצ"ע:

תוס' ד"ה הכא במגבי' מציאה וכו' ועוד אין סברא לר"ש שיקנה המגבי' בלא מתכוין לכ"נ וכו'. לא זכיתי להבין דבריהם דלימרו אינהו לנפשייהו דאף לפי גרסתם דפליגי במגביה מציאה לחברו קנה חברו וס"ל לר"נ דקנה ור"ש ס"ל דלא קנה חברו ולכך הוי כרגלי הממלא אכתי קשיא לו יהא דחברו לא קנה עכ"פ הממלא נמי לא קנה כיון דלא נתכוין לקנותו ולמה יהי' כרגלי הממלא ולכאורה צ"ע. ומה שהי' כראה ליישב זה הוא דלכאורה קשה על התוס' דמה הקשו דאין סברא שיקנה המגבי' בלא מתכוין הרי קיי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ חזינן דיש קנין בלא דעתו כמי ומה קושיא (שוב ראיתי בישועות יעקב על א"ח שהרגיש ג"כ בזה) וצ"ל דבשלמא התם דליכא גלוי דעת להיפוך ולכך אף שלא מדעת הוי כמו מדעת דאנן סהדי שאם הי' יודע הי' מכוין לקנותם ולכך הוי שלא מדעת כמו מדעת אבל כאן שידע הלה ממציאה זו ולא רצה לזכות בה לנפשו א"כ חזינן שלא חפץ בה ולכך אינו קונה בע"כ. אך לכאורה גם בזה נימא שהוא לא כיון לקנותם מחמת שסבר שקנה חברו בהגבהתו ויעשה שליחותו לחברו ולכך רוצה להיות מהנה את חברו ולהיות שלוחו לקנות כי גם זה הנאה לחברו במה שעושה שליחותו וכמ"ש הר"ן והפוסקים גבי מודר הנאה דאף בדברים דבלא דעתו מותר לעשות מ"מ אם מצוהו על כך נעשה שלוחו ואסור מכח דשליחותי' קעביד וכו' א"כ מוכח דעשיית שליחות לחברו הוי כמי הכאה ולכך י"ל דסבור שהמגבי' מציאה לחברו קכה חברו ורצה להיות שלוחו של חבירו לקנות לו ולכך לא רצה לזכות בו לעצמו אך אם הי' יודע הדין שהמגבי' מציאה לחברו לא קכה חברו וסוף סוף לא הי' נעשה שלוחו של חברו לכך הי' מסכים לקנות לעצמו ואכתי יקנה שלא מדעת כמו מדעת, אך י"ל דגבי מציאה כיון דאמרינן בש"ס דאפילו לגבי' ברי' נפשי' עדיפא לי' ומכ"ש לאחרים ולכך אם איתא שהי' חפץ בגוף המציאה טפי הי' זוכה לנפשו מלהסכים להיות שלוחו של אחר והי' זוכה בו טפי לנפשו ומדלא כיון לזכות לנפשו מוכח דגוף הדבר אינו חפץ בו ואינו רוצה לקנותו ולכך כיון דהוי גלוי דעת שלא ניחא לי') בקנינו לא קנהו בע"כ א"כ תינח במציאה דעלמא שהוא דבר שאינו מצוי למצאו במקום אחר ולכך אם איתא דבשום צד הוי ניחא לי' בקנינו הי' מכוין טפי לקנות לעצמו משישבוק נפשי' וירצה לזכות לחברו ובע"כ דגוף הדבר לא ניחא לי' ולכך הוי כגלוי דעת שאינו חפץ בו ולא הוי שלא מדעת כמו מדעת אבל במים שהרבה מצוין וכמ"ש התוס' דלכך ס"ל לר"נ דזה לא נקרא תופס לבע"ח ולכך אף לר"ש דס"ל דזה נקרא תופס לבע"ח מ"מ מודה דגלוי דעת לא נחשב במה שכיון הלה לזכות לחברו די"ל דלעולם גוף המים נמי ניחא לי' רק שתחלה סבר שיהי' נעשה שלוחו של חברו לקנותו הסכים טפי לעשות הנאה לחברו בשליחותו והוא יטול אח"כ מים אחרים ואם הי' יודע שלא יזכה לחברו ולא נעשה שלוחו בכך הי' זוכה באלו לעצמו ולכך שוב בזה זוכה שלא מדעתו כמו בחצר. ולכך א"ש דבריהם דלפרש"י שמחק הגרסא דפליגי במגבי' מציאה לחברו קנה חברו מכח דר"נ ס"ל התם לא קנה ואם ס"ל לרש"י דיש חילוק בין מים לשאר מציאה לא הוי צריך למחוק הגרסא כלל ובע"כ דס"ל לרש"י דאין חילוק בין זה לשאר מציאה ולכך שוב הקשו שפיר דאיך שייך לומר שיקנה אם לא כיון לקנותם כיון דאיכא גלוי דעת שלא כיון לקנותם ולכך בע"כ דיש לחלק בין מים לשאר מציאה דמים שכיחי ואין זה גלוי דעת דלא ניחא לי' בהם ולכך קנה שלא מדעת וכיון דצריכין אנו לחלק בין מים לשאר מציאה שוב א"צ למחוק הגרסא רק גרסינן שפיר דבקנה חברו קמפלגי ואף דר"נ ס"ל התם לא קנה כאן שאני וא"ש. ועוד ה' כראה ליישב דבריהם דהנה י"ל מה שעמדנו לעיל על התוס' הרי זכין לאדם שלא בפניו וחצרו זוכה לו שלא מדעתו י"ל כך דהרי גוף הדבר מה דחצרו קונה לו שלא מדעתו יש להבין דהרי קיי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש והרי בכל דוכתא הוצאת ממון מרשותו קל מהכנסת ממון וקנין שהרי הפקר נעשה בדבור וקנין א"א לחול בדבור רק במעשה ולמה בזה לענין הוצאת מעון מרשות אמרינן יאוש של"מ לא הוי יאוש ולמה בקנין חצרו קונה לו שלא מדעתו, ובשלמא ממה דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו לא קשה דשם יש דעת אחרת מקנה אותו ודעת אחרת מקנה אותו שאני גם כוונת הזוכה יש עכ"פ משא"כ ביאוש של"מ דליכא דעת אחרת מקנה כלל אבל מחצרו דקונה לו שלא מדעתו קשה שפיר דשם ליכא דעת אחרת מקנה אותו א"כ למה יאוש של"מ לא הוי יאוש וחצרו קונה לו שלא מדעתו. ולפמ"ש הש"ך בסי' שכ"ח הוי א"ש אך דבריו תמוהין מן הסוגיא שם כמ"ש שם בחדושי ולכך קשה מ"ש זה מזה. ונראה דזה כלל בדוכתא טובא דהיכי דלא הוי נגד החזקה אזלינן בתר אומדנא אבל אם הוי נגד החזקה לא אזלינן בתר אומדנא אם לא באומדנא אלימתא וא"כ ה"כ בשלמא יאוש של"מ ואינך דעד הנה הי' בחזקת הבעלים להוציא ממון מחזקתו לא אזלינן בתר אומדנא מה דאנן סהדי שאם הי' יודע הי' מתייאש וכיון דהשתא לא ידע לא הוי יאוש אבל בחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו דמיירי במציאה וזה אין לו חזקה הסותרת לכך אזלינן בתר אומדנא ואמרינן אם היה יודע הי' מכוין לקנות אף בלא ידע הוי כידע מכח אומדנא. ולכך א"ש תינח בכל דבר אבל כאן הקשו התוס' שפיר דאם נימא דהמגבי' לא קנה יהי' הפקר ויהי' כרגלי כל אדם והרי עד הנה הי' להמים חזקת היתר שהיו מותרין כרגלי כל אדם ועכשיו באנו לאוסרם להיות כרגלי מי שנתמלא וא"כ הוי להוציא מחזקה שוב לא מהני אומדנא לעשות שלא מדעת כמו מדעת ושפיר הקשו דאיך קנה בע"כ הרי זה דומה ליאוש של"מ דלא הוי יאוש. ולכך א"ש תינח לפרש"י דס"ל דלכ"ע כאן לא קנה חברו ולא פליגי רק אם המגבי' קנה א"כ בזה הוי קנינו להוציא מחזקה שהיתה בחזקת היתר עד הנה ולכך בזה דומה ליאוש של"מ דלא הוי יאוש ואינו דומה לחצרו דקונה לו שלא מדעתו אך לפרשב"ם דס"ל דגרסינן במגבי' מציאה לחברו קנה חברו פליגי וס"ל לר"כ דבזה קנה דאינו דומה לשאר מגבי' מציאה דמים שכיחי הרבה א"כ לפ"ז צריך להבין דעת ר"ש דס"ל דאף בזה לא קנה חברו ומ"ט הרי לא הוי חב לאחריני וצ"ל דנהי דלאחרים אינו חובה דהרבה מים יש וטרחא ליכא שהרי אף אם לא היה דולה היו צריכין אחרים לטרחא כזו ולכך לא הוי חב לאחריני אך עכ"פ להממלא בעצמו הוי חובה שהרי זה כבר מילא המים ואם לא יקנה חברו יקנה הוא לעצמו ולא יצטרך לחזור ולמלאות ואם יקנה חברו יצטרך הוא לחזור ולמלאות לנפשו א"כ לגבי עצמו הוי חובה וס"ל דטעם מגבי' מציאה לחברו דלא קנה. חברו לא הוי מכח דהוי חוב לאחרים רק דהוי חובה לנפשו ולא גמר ומקנה נפשו לו ואינו נעשה שליח לאחר רק בדבר שאין בו הפסד לנפשו אבל בדבר שיש בו הפסד לנפשו לא גמר ומקני נפשו לאחר ולכך לא קנה חברו, ובהיות כן א"ש דתינח היכי דאם נימא דלא קכה השני קנה המגבי' שייך לומר דהוי חוב לעצמו ולא קנה חברו גם י"ל כמו דאם המוכר מקנה שלו לאחר אין יכול להיות הוא הקונה והמקנה יחד דלא יצא הדבר מרשותו כן ה"נ הרי אם לא יקנה חברו יקנה הוא עצמו אף שלא כיון לקנות א"כ הוי כשלו ממש כבר ובדבר שהוא שלו א"י להקנות לאחר דלא יצא הדבר מרשותו ולכך ס"ל לר"ש דזה הטעם של המגבי' מציאה לחברו דלא קנה חברו דכיון דלא קנה חברו יקנה הוא עצמו א"כ הוי כאלו זכה בו וברשותו הוא ולא יצא הדבר מרשותו. ובזה פליגי ר"נ ור"ש דר"כ ס"ל דטעם מגבי' מציאה דלא קנה חברו הוי מכח דחב לאחריני ובמים לא חב לאחריני ור"ש ס"ל דהטעם הוי מכח דאם לא יקנה חברו יקנה הוא וא"כ הוי כאלו כבר הוי ברשותו ולא יצא הדבר מרשותו וא"י להקנותו לאחרים (ועיין ראי' לזה בנדרים דף ל"ה גבי הי' מונח לפניו ככר הפקר שהביא הרא"ש בשם הרא"מ דיכול להקדישו אף שלא בא לרשותו עדיין מכח דהי' יכול לזכות בו נחשב כבא לרשותו ויכול להקדישו וא"כ ה"נ נחשב ברשותו שא"י להקנותו לאחרים ייע"ש ודו"ק) ולכך אף במים שייך כן וא"כ א"ש דתינח אם לא יקנה חברו הוא לכך לא קכה חברו דהוי חוב לנפשו או דלא יצא מרשותו אבל אם הממלא לא הי' קונה בשום אופן שוב הוי קונה השני כיון דליכא במים חב לאחריני וגם לא נעשה ברשותו כלל ובהיות כן א"כ מחזקת היתר ודאי יצא דהרי בין אם יקנה המקבל או לא סוף סוף יקנהו השני ויהי' כרגלי מי שנתמלא לו ועכ"פ מחזקתו דמעיקרא יצא וכיון דליכא שוב הוצאת דבר מחזקתו הדר אמרינן דקנהו הממלא ואף שלא מדעת הוי כמו מדעת כמו בחצרו דזכין לו שלא מדעתו משא"כ לפרש"י דהשני לא קנה בכל ענין רק דפליגי אם קנה המקבל בזה שפיר הוי בקנין זה הוצאת הדבר מחזקת היתר דמעיקרא לכך דומה ליאוש של"מ דלא הוי יאוש אבל לפרשב"ם אדרבא הוא אם לא יקנה הממלא בכל אופן יקנה השני וסוף סוף איתרע חזקת היתר שוב ל"ב דעת ושל"מ הוי כמו מדעת כמו בחצרו דקונה לו שלא מדעתו ודו"ק היטב והבן. ועיימש"ל בזה עוד בע"א:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה