אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לט.

דף לט:

במשנה ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא. הנה לפי פרש"י דלכך הוי כרגלי הממלא ולא כרגלי כל אדם מכח די"ב להחמיר לא הוי צריך התנא להאריך לאשמעינן בשל עולי בבל דהוי כרגלי הממלא והי' יכול לאשמעינן כן בשל אותה העיר לבד וכך הו"ל למנקנט ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר וברגלי הממלא, והיינו דאם בני העיר ערבו לצד אחד למזרח ואחד מהם עירב למערב הכה אם הממלא רוצה להוליכו למזרח א"י דהרי י"ב לחומרא והוא עירב למערב ואם רוצה להוליכו למערב א"י דדלמא א"ב א"כ הוי כרגלי אנשי אותה העיר והו"ל לומר כרגלי אנשי אותה העיר וכרגלי הממלא דאינו רשאי להוליכם רק למקום ששניהם יכולין לילך. ואפשר דלשון כרגלי אנשי אותה העיר לבדו נמי משמע כן דאטו רגל אחד הוא לכל העיר הרי יתכן שזה עירב לכאן וזה עירב לכאן ולכך אמר כרגלי אנשי אותה עיר למקום שכולם יכולים לילך אבל למקום שא"י כולם לילך אסורין דכ"א אוסר חלקו על חברו ולכך א"צ לומר עוד כרגלי הממלא לענין שאם הוא עירב לצד אחר אסורין להוליכם לצד של אנשי העיר ומכח י"ב להחמיר דאף אם לא הי' ברירה להחמיר ולא הי' ממלא כלל כמי הי' הוא אסור להוליכן לצד אנשי העיר מכח חלקו דא"ב ולכך א"א לאשמעינן דין זה דכרגלי הממלא ולחומרא י"ב רק בבור של עולי בבל וא"ש ודו"ק. והנה מש"ל הכונה דאם עירב אחד למזרח ואחד למערב אין רשאים להוליך המים רק למקום שכולם יכולים לילך אך בפרש"י מפרש רש"י כרגלי אנשי אותה העיר אלפיים לכל רוח משמע משם להדיא דבגוף העיר משגיחינן ומודדין ממנה תחום שבת ואין משגיחין בעירוב בני העיר אם ערבו לצד זה או לצד זה ובאמת הדבר תמוה כיון דמשמע ומוכח במשנה זו ובפרש"י דלחומרא אמרינן י"ב ולקולא א"ב א"כ אם מילא אחד שעירב לצד מזרח ראוי שלא יהיו רשאים המים להוליכן כלל באלפיים לצד מערב דדלמא י"ב והרי הוא של פלוני מאתמול שאין לו כאן כלום רק לצד מערב וכן להיפוך אפילו אם מלאם זה שיש לו אלפיים לצד זה נימא הרי להיפיך לחומרא א"ב היכי דנפיק מני' חומרא וא"כ הרי יש לשאר בני עיר שערבו לצד מערב נמי חלק במים הללו וקנה שבית' ואיך יוליך חלק שלהם חוץ לעירוב וצ"ע בזה. ושוב ראיתי בפ"י קצת מזה אך לא כל הצורך ועיין בתוי"ט ובשעה"מ בזה. והנה מ"ש רש"י דאתיא דלא כריב"ן דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה קשה מנ"ל דאתיא דלא כריב"ן דלמא אתיא אף כריב"ן רק אתיא כמ"ד די"ב אפילו לקולא א"כ כיון דהוברר הדבר דמאתמול היו ראוין לזה א"כ קנו שביתה כרגליו ממש וריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה מיירי באם בשבת כמי לא כיון הלה לזכות להם והם נשארים הפקר כבתחלה בענין דל"ש בזה ברירה רק דרבנן ס"ל דבהפקר עצמו ל"ש שביתה בזה פליג ריב"ן ואמר דהפקר קונה שביתה אבל היכי דכיון הלה לזכות בו בענין דשייך ברירה כמו דהוי כרגלי הממלא ולא כרגלי כל אדם מכח ברירה כמ"ש רש"י בעצמו כן י"ל דמה"ט לא קנו שביתה לעצמן מכח ברירה וכמ"ד די"ב אפי' לקולא ואף לדידן קיי"ל בדרבנן י"ב אפילו לקולא ומנ"ל דהוי דלא כריב"ן וצ"ע:

גמ' אתמר מילא ונתן לחברו. הנה הרי"ף ורמב"ם השמיטו כל סוגיא זו וכתבו רק המשנה כצורתה ועיין בהר"ן והה"מ ובספרי ס' החיים וכאן במה"ק שהארכתי בזה בעזה"י וכעת כראה כך דהנה המג"א סי' ש"ו כתב בשם המרדכי דאסור ליתן מתנה ביו"ט ובסבת והמג"א הביא ראי' לזה ממ"ש בערובין ע"א דלמקני רשותא בשבת אסור ייע"ש והנה לעיל דף י"ז איתא שם נמי כה"ג דאמר שם רחב"א אמר רב דמניח אדם עירוב ביו"ט לחברו ומתנה וכו' אמר רבא מניח אדם ערובי תבשילין וכו' מ"ד ערובי תחומין כ"ש ע"ת מ"ד ערובי תבשילין אבל ע"ת לא דלמקני שביתה בשבתא לא והנה הך למקני שביתה דשם ולמקני רשותא דערובין שוין המה ובשניהם הקשו שם התוס' מגיטין גבי ש"מ שהתירו שם שתיחוד ותפתח וכו' ולפ"ז הנה דין זה של המרדכי אם מותר ליתן מתנה ביו"ט יהי' תליא בפלוגתא דרב ורבא הנ"ל דלרב דס"ל מערבין ע"ת מיו"ט לחברו ס"ל דלמקני שביתה ביו"ט מותר ולכך מותר ליתן מתנה ביו"ט ולרבא דס"ל אין מערבין ע"ת אסור ליתן מתנה ביו"ט ולפ"ז א"ש דהנה לכאורה קשה דהך דינא דהמגבי' מציאה לחברו קנה חברו או לא ל"ש כלל ביו"ט כיון דא"א לזכות לשני רק אם נעשה שלוחו תחלה דאז כיון דנעשה ידו כידו מצי זכה לו וא"כ זה גופו הוי הקנאה שמקנה גופו להמשלח ועיין בחו"מ סי' קע"ו שיש דעה שהשולח שליח ונתפס בדרך שחייב לפדותו דנתחייב באונסיו דקנהו לרשותו ייע"ש וא"כ לפ"ז בשלמא מה שקתני במשנה דבור של עולי בבל הרי הוא כרגלי הממלא א"ש דאף דאסור לכוין לקנות ביו"ט מ"מ לצורך יו"ט מותר ולכך מותר לכוין לקנותו לצורך יו"ט אך במילא לצורך חברו בזה קשה שפיר דהרי יכול חברו למלאות בעצמו ואף בא"י למלאות בעצמו רק ע"י אחר עכ"פ זה שיכוין השליח ל קנות לו זה הוי למותר ומה נ"מ אם יכוין הלה לקנות לשני או שיקנה בו השני בעצמו ואם יקנה בעצמו הוי רק חד קנין בגוף המים תה הוי צורך יו"ט אבל אם יזכה לו חברו יעשה תרתי אחד גוף קניית יד חברו להיות ידו כידו ולהיות כעשה שלוחו והשני גוף קניית המים וא"כ נהי דגוף קנין המים הוי צורך יו"ט אבל מה שיקנה זה לשלוחו לא הוי צורך יו"ט בכך וא"כ אסור לכוין לקנות לחברו ביו"ט ואף אם כיון לא מהני דאשלד"ע ואפי' בדרבנן י"ל דהמעשה בטל כמ"ש הפוסקים האחרונים בזה וא"כ איך שייך בזה לומר דין המגבי' מציאה לחברו קנה חברו, אך כראה דר"כ ור"ש ס"ל כרב דמערבין ע"ת וס"ל דמותר לקנות מתנה ביו"ט כל שאינו דרך מקח וממכר ולכך שייך זה לפלוגתא דהמגבי' מציאה לחברו קכה חברו וס"ל להרי"ף והרמב"ם כגרסת התוס' דבקנה חברו פליגי או אף כפרש"י דבקנה הוא פליגי כמי א"ש כיון דלו אינו נצרך המים א"כ הוי לו שלא לצורך יו"ט ואיך יקנה בלא דעתו הרי אסורא לא ניחא לי' דלקני ובע"כ דס"ל דמותר לקנות ביו"ט ישבת כרב אך אנן דקיי"ל כרבא וכסוגיא דערובין דלמקני שביתה או רשותא אסור בשבת ויו"ט פשיטא דאין כופל כלל בפלוגתא דהמגבי' מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה רק הוי הפקר ממש ומותר לכל אדם ואינו נאסר רק כשכבר נתן לחברו אז הוי כרגליו אבל בלא"ה אינו כרגלי הממלא ולא כרגלי מי שנתמלא לו. ובהכי א"ש שלא תקשה על דברינו דלמה לא מוקי הש"ס דפליגי בזה עצמו דמ"ד כרגלי מי שנתמלא לו ס"ל כרב דמותר לקנות ביו"ט ומ"ד כרגלי הממלא ס"ל דאסור לקנות ביו"ט ולכך הוי כרגלי הממלא, אך באמת א"ש דלמ"ד דאסור לקנות ביו"ט שום דבר אף כרגלי הממלא אין ראוי להיות דבשלמא המשנה מיירי שנצרך באמת לעצמו והוי צורך יו"ט ואף בא"צ לו אם עבר וכיון לקנותו מהני דע"י עצמו ודאי בעבר וקנה מהני אבל במילא לצורך חברו א"כ מע"כ כרגלי הממלא אינו כיון שלא כיוון לקנותם ושלא מדעת לא הוי בזה כמדעת מכח דאיסורא לא ניחא לי' דלקני וכרגלי מי שנתמלא לו כמי אינו למ"ד דלא קנה ומכ"ש בזה דקנין השליחות ודאי לא הוי לצורך יו"ט ולכך אין ראוי להיות לא כרגלי הממלא ולא כמי שנתמלא לו ולכך בע"כ מ"ד כרגלי מי שנתמלא או כרגלי הממלא שניהם ס"ל דמותר לקנות ביו"ט אבל לדידן קיי"ל כרבא וכהמרדכי שאסור ליתן מתנה ביו"ט ולכך אינו לא כרגלי הממלא ולא כמי שנתמלא לו רק הוי כרגלי כל אדם בזה ולכך השמיטוהו הרי"ף ורמב"ם. ואפשר שזה הוי תמהין התוס' שתמהו על רש"י דאיך יקנהו בלא דעת והוא תמוה כמ"ש לקמן דהרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולפמ"ש כוונתם כך דבשבת וביו"ט כיון דאסור לקנות בזה ל"ה שלא מדעת כמדעת דאיסורא לא ניחא לי' למעבד כיון דאינו לצורך יו"ט לו אסור לקנותו. ועימ"ש עוד לקמן עפ"י הנ"ל:

רש"י ד"ה מילא ונתן לחברו וכגון שמילא לצורך חברו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא יש לדייק דל"ה צריך רש"י להוכחה זו דבלא"ה הרי מפורש בדברי ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו א"כ מוכח דנתמלא לו בתחלה ובע"כ מיירי שמילא לצורך חברו. והנה בגוף הכונה כמי לא הוי צריך רש"י לפרש דמילא להדיא לצורך חברו רק י"ל כיון דאמרינן לעיל דף ד' דאחרים אומרים משום ר"א ביצה תאכל היא ואמה ומוקי בקנאה סתם נשחטה הוברר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל וולדות עומדת ומוכח דלמ"ד דאית לי' ברירה אף בכה"ג אמרינן ברירה א"כ ה"נ אף במילא סתם אם משתמש בם לעצמו הוברר דלעצמו מילא אבל אם נתן לחברו הוברר דלחברו מילא וס"ל לר"נ כמ"ד י"ב ולכך כיון שנתנו לחברו הוברר דלחברו מילא, ואין להקשות א"כ למה הוצרך הש"ס לומר דפליגי אם בירא דהפקרא וכו' או במגבי' מציאה לחברו ולמה לא קאמר דמיירי במילא סתם ופליגי בברירה דר"נ ס"ל י"ב ולכך אמרינן כיון דנתנו אח"כ לחברו הוברר דלחברו מילא ור"ש ס"ל א"ב ולכך ס"ל כרגלי הממלא, אך ז"א דא"כ קשיא לר"ש ממ"נ אם לגמרי ס"ל לר"ש א"ב א"כ למה יהי' כרגלי הממלא הרי ראוי להיות כרגלי כל אדם כיון דבה"ש הי' הפקר וכדמוכח מפרש"י במשנה דאם א"ב אפי' לחומרא הי' כרגלי כל אדם ואם ס"ל לר"ש די"ב לחומרא ולכך הוי כרגלי הממלא א"ם שוב ראוי לחוש לחומרא דדלמא י"ב והוי כרגלי מ' שנתמלא לו וממ"נ הי' מותר להוליכו כרגלי מי שנתמלא לו דאם י"ב הוי כרגלי מי שנתמלא לו ואם א"ב א"כ הוי כרגלי כל אדם ולכך לא מצי לתרץ כן אבל בטעמא דר"נ שפיר י"ל דמיירי במילא סתם וממ"נ אם י"ב הוי כמי שכתמלא לו ואם א"ב הוי כרגלי כל אדם ולכך לא הוי צריך רש"י לפרש במילא בפירוש לצורך חברו רק י"ל בסתמא איירי ומכח ברירה. והנה בזה י"ל דברי התוס' ד"ה במגבי' מציאה לחברו וכו' שהמה תמוהין כמו שתמהתי עליהם ייעש"ל דעה תמהו על פרש"י דאיך שייך לומר שיקנהו המגבי' אם לא כיון לקנותם והוא תמוה דלפרשב"ם מי ניחא הרי גם לדידי' צריך לומר כן לר"ש ייע"ש וכן תמה הצל"ח ולפמ"ש י"ל כך דהנה כבר כתבתי עייש"ל דמה שהקשו התוס' איך יתכן שיקנה שלא מדעת היינו רק כיון שגילה דעתו להיפוך שמכוין לשם חברו אבל אם לא הי' מגלה דעתו להיפוך הי' קונהו בלא דעתו כמו חצרו של אדם דקונה לו שלא מדעתו ייע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דבשלמא לפרש"י דמפרש דבע"כ ס"ל דלא קנה חברו ופליגי רק אם המגבי' קנה הנה בע"כ מיירי דגילה דעתו תחלה בפירוש שממלא לצורך חברו דאם בסתמא קשה להיפוך מ"ט דר"נ דס"ל דלא קנה המגבי' אם הוי סתמא פשיטא דראוי לומר שקנה המגבי' דהרי הך דינא דחצרו של אדם קונה לו הוי הלכה פסוקה וריב"ח התנא ס"ל כן ואיך יפליג ר"נ ע"ז ובע"כ מה דס"ל דלא קנה המגבי' היינו בפירש שממלא לחברו ולכך שוב הקשו דא"כ מ"ט דר"ש דאין סברא שיקנה כה"ג בלא דעתו היכי שגילה דעתו בפירוש להיפוך וזה לפרש"י אבל לפרשב"ם דס"ל כגרסא הישינה דבמגבי' מציאה לחברו פליגי א"ש די"ל דרשב"ם מפרש דמיירי במילא סתם ולכך ר"נ ס"ל דקנה חברו ולכך כיון דנתן לו אגלאי מלתא למפרע דמתחלה הגבי' לצורך חברו מכח ברירה לכך הוי כרגלי מי שנתמלא לו ור"ש ס"ל דלא קנה חברו ולכך אם הי' מכוין בתחלה לשם חברו כמי לא הי' קונה חברו שוב אמרינן דלא הוברר למפרע דלשם חברו מילא ורק הוי סתמא ובסתם קנהו שלא מדעתו כמו בחצרו דקונה לו שלא מדעתו כיון דליכא גלוי דעת להיפוך וא"ש. ודו"ק היטב והוא נכון לפענ"ד:

רש"י ד"ה ר"ש סבר בירא דהפקרא וכו' וכשאמר זה לחברו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו וכו'. הנה מלשונו זה מוכח דלמ"ד דהוי בירא דהפקרא אף אם עשאו שליח לא כעשה שלוחו דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והדבר תמוה שסתרו דבריו למ"ש בפ"ק דב"מ דף י' דשם כתב להדיא גבי תופס לבע"ח הואיל ולא עשאו שליח משמע הא עשאו שליח מהני אף בתופס לבע"ח כמ"ש הפוסקים בשמו בחו"מ סי' ק"ה וצ"ע דכאן מוכח להיפוך. והנה לפמ"ש הש"ך שם דבשכר דוקא מיירי רש"י שם הוי א"ש דזה מיירי בחנם אך לפי הבנת שאר הפוסקים מפרש"י קשה מכאן וצ"ע והנה אח"ז ראיתי שא"ש לפי הכלל שכתבתי בחדושי מכבר בכמה דוכתא שבענין מה דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו י"ל שני אופנים או דהשליח מקנה כוחו להמשלח ונעשה הוא של המשלח או להיפוך המשלח מקנה כוחו לשליח ויזכה הוא בכח המשלח וכתבנו כבר עייש"ל די"ל דשניהם איתנהו כל היכי דשייך כך או כך אמרינן וא"כ לפ"ז א"ש דזה יהי' טעמו של רש"י דס"ל דתופס לבע"ח אינו שייך רק בלא עשאו שליח אבל בעשאו שליח מהני והוא דהנה הך כללא דהמשלח מקנה כוחו לשליח זה ל"ש רק אם המשלח עושהו שליח ואז י"ל דהקנה לו כוחו אבל אם אין המשלח עשאו שליח ל"ש לומר שהוא הקנה כוחו לשליח דאיך אפשר שיהי' נמכר זכותו וכוחו בלא דעתו ובע"כ בזה הוי להיפוך שהשליח מקנה כוחו למשלח ואז בזה זכה המשלח שפיר בהשליח כדין זכין לאדם שלא בפניו, אך הנה בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הנה זה ודאי אם הי' השליח קונה החוב אצל המלוה ודאי דהי' יכול לתפסו דלעצמו הוא תופס ובזה לא מצינו איסור שיהי' אסור למלוה למכור החוב ולפלוני לקנות החוב זה לא שמענו מעולם רק לזכות למלוה היכי דאין החוב של השליח לזכות בשביל אחר א"י לחוב לאחרים ולכך א"ש דהיכי דלא עשאו שליח א"כ א"א לומר דהמשלח הקנה כוחו לשליח להיות החוב שלו רק דלהיפוך נאמר שהשליח הקנה ידו להמשלח שיהי' ידו כיד המשלח לתפוס עבורו א"כ הוי ההקנאה בענין היד שיהי' ידו כידו לתפוס בזה אמרינן דהיכי דחב לאחרים אין בידו להקנות ידו לאחר כדי לחוב בכך לאחרים אך אם המשלח עשאו שליח בזה אמרינן דהמשלח הקנה כוחו לשליח ובזה הוי כאלו הקנה כח חובו וזכותו להשליח שיהי' קונה השליח כח המלוה בזה מותר שפיר דבזה הוי כמוכר לו החוב ואף דמכח זה ממילא יכול לתפוס מה בכך כל דאין עיקר הקנאה בענין היד לתפוס רק שקנה לו כוחו וזכותו שוב נעשה כאלו הי' השליח המלוה ויכול לתפוס וא"ש. ולכך תינח בעלמא אבל כאן לענין ערובי תחומין דמיירי דהמגבי' עירב לצד אחד והזוכה מי שנתמלא לו עירב לצד אחר א"כ בזה הוי ממ"נ אם נאמר דהמשלח הקנה כוחו לשליח א"כ הדר הו"ל כרגלי הממלא כיון דהוי כזכה הממלא לנפשו והרי הוא בה"ש עירב לעצמו ולא הי' אז שלית למי שזכה מבורו א"כ כעת אם המשלח מבטל רשותו להשליח הדר הו"ל להיות כרגלי הממלא ואם כאמר דהשליח מקנה כוחו למשלח להיות ידו שייך למשלח א"כ הדר הו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה ומה מהני בזה עשאו שליח או לא וא"ש. ודו"ק היטב כי זה סברא ברורה ועמוקה לפענ"ד ועיימ"ש לקמן בד"ה הכא במגבי' מציאה לחברו קמפלגי ייע"ש:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה