בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לט:
גמ' והא תנן השותפין וכו'. עיין בתוי"ט מה שהקשה למה לא פריך מגופי' ולדעתי כראה דא"ש והוא כיון דנדר בדעת האדם תליא א"כ הוי אפשר לומר דבדעת האדם לא נחשב רחיצה של צונן בכלל הנאה ולכך י"ל דדוקא דברים שבדעת האדם נחשב להנאה לכך מה שאסרו בהנאתו הוי דעתו נמי על כך אבל דברים שבדעת האדם לא נחשב הכאה לא הוי דעתו ע"כ וע"ז לא אדרי' א"כ י"ל בשלמא בהכ"נ ומרחץ של חמין זה הוי הנאתן גלויה ומפורסמת לכך כיוון נמי ע"ז אבל רחיצת צונן לא הוי נחשב הנאה לו ואדעתא דהכי לא אדריה וכמו דאמרינן בנדרים בכמה דוכתא לכמה דברים דאדעתא דהכי לא אדרי' לכך פריך משותפין שנדרו הנאה דקתני להדיא אסורין לרחוץ בבור א"כ מוכח דאף זה הוי בכל הנאה. ומה דמשני דלמלאות קתני ומכח דההיא מדידי' קממלא ולא משני דלרחוץ הוי בכלל הנאה אבל למלאות ל"ה בכלל הנאה אך ז"א דלמלאות ודאי הוי בכלל הנאה ועיקר הס"ד הוי רק דלרחוץ מותר דרחיצת צונן י"ל דאינו בכלל הנאה, ואפשר עוד דבאמת הוי אפשר לומר דרחיצת צונן לא נאסר דאינו בכלל הנאה ודוקא חמין הוי בכלל הנאה אבל לא צונן ולכך פריך רק ממה שמפורש דאף לרחוץ בבור אסור אבל למלאות ודאי הוי הנאה ולכך הוכרח לתרץ מכח דההוא מדידי' קממלא וכו'. אך קשה לפ"ז עה פריך הש"ס מהשותפין דלמא י"ל דבאמת רחיצת צונן לא נחשב הנאה כלל רק כיון דפליגי ר"א ורבנן אם ויתור אסור בנודר הנאה או לא ולכך י"ל דהך משנה דפתרת של עולי בבל אתיא כמאן דאמר ויתור מותר בהנאה והך דאסרי בבור לרחוץ בו אתיא כר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה דלא הוי הכאה ממש ומה קושיא. וצ,ל דניחא לי' להש"ס לאוקמא ככ"ע דמה דמשני דס"ל ברירה היינו רק בדרבנן דס"ל לר"נ דבדרבנן לכ"ע אמרינן ברירה וכמש"ל ולכך מוקי לה ככ"ע. ובהכי א"ש מה שהקשינו לקמן דמה פריך הש"ס לר"נ ומי אית לי' לר"נ ברירה דלמה אתיא כמאן דאית לי' ברירה אך לפי הנ"ל פריך כך כיון דלא מתרצית דכאן כרבנן כאן כר"א דא"ל דס"ל רחיצת צונן הוי הנאה ממש דא"כ תקשה מגופה דמתני' בע"כ דס"ל צונן לא הוי כ"כ בכלל הנאה א"כ היית יכול לתרץ כאן ר"א כאן רבנן ובע"כ דבעית לאוקמא ככ"ע ולא כתנאי א"כ שוב קשה וכי אית לי' כר"כ ברירה בדרבנן והא אמר וכו' ומוכח דאף בדרבנן לא ס"ל ברירה (כמ"ש הפ"י ייע"ש וגם בחדושי מכבר) א"כ שוב קשיא מהתם וא"ל דהתם יהי' כמאן דאית לי' ברירה תריץ כפשוטו כאן ר"א כאן רבנן וא"ש. אך אכתי תקשה לפי האמת מי דחקו לש"ס לפי האמת לומר דפליגי במגבי' מציאה וכו' ולחזור בו מתירוץ הראשון ולא משני כאן ר"א כאן רבנן ולכך צ"ל דהקושיא של ומי אית לי' לר"כ ברירה הוי על מה שסובר כרגלי מי שנתמלא לו וכמ"ש לקמן בסמוך ולא על נדרים ייע"ש ודו"ק היטב:
גמ' וסבר ר"נ י"ב. הנה בחדושי מכבר הקשיתי מה פריך דלמא דוקא בדרבנן ס"ל ברירה אבל בדאורייתא א"ב כמש"ל בש"ס וכתבתי שגם הפ"י כ"כ וכן הוא באמת בפ"י, אך כעת ראיתי שדברי שנינו לכאורה תמוה דהרי עיקר קושיות הש"ס הוי על נדרים למאי דמשני דלכך מותרין בשל עולי בבל מכח דההוא מדידי' קממלא וכו' א"כ הקושיא על נדרים ונדרים הוי איסור תורה וכן פרש"י בד"ה אין אומרים וכו' להדיא אע"כ לר"כ בירא דהפקרא הוא מדאשתרי במודר הנאה וכו' א"כ מוכח דעיקר הקושיא הוי ממודר הנאה וזה הוי של תורה. ואך כראה ליישב דברי הפ"י ודברינו והוא דאדרבא דברי רס"י אין מובנין דאם קאי הקושיא על נדרים קשה מה פריך דלמא מתני' דמותרין בשל עולי בבל אתיא כמ"ד י"ב וכיון דיש בזה פלוגתא דתנאי מה קושיא דר"נ אדר"נ דלמא לדידן קיי"ל כמ"ד א"ב אבל משנה דמותרין בשל עולי בבל אתיא כמ"ד י"ב ומה קושיא, לכך בע"כ דעיקר הקושיא הוי על מה דאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו מכח דבירא דשותפי הוי וקשה א"כ להוי כרגלי כולם אם שותפין הם בע"כ אתיא כמ"ד די"ב ולכך הוי כרגלי מי שנתמלא לו ומוכח דס"ל לר"כ י"ב ולכך פריך ע"ז וסבר ר"נ י"ב וא"כ שפיר הקשינו דמה פריך דלמא בדרבנן י"ב ובשל תורה א"ב ולכך אדרבא על רש"י קשה מ"ש דהקושיא ממודר הנאה דמה קושיא נימא דאתיא כמ"ד י"ב וצ"ע. ועוד הי' כראה לומר דהנה קשה לי למה דמשני לרחוץ ה"כ הבמ"ע למלאות ההוא מדידי' קממלא וכו' וקשה לי א"כ מה איריא בור של עולי בבל אף בבור של שותפין ממש יהי' מותר ויהי' תכא דבור של שותפין מותר למלאות ולמה דוקא של עולי בבל נקט ולכאורה ב"ע. ולכך נראה דאף למ"ד בירא דשותפין הם אין הכונה דהוי מן התורה בירא דשותפין רק מדרבנן והיינו או דבאמת בירא דהפקרא הוא רק שגזרו בי' רבנן להיות לו דין סבירא דשותפין כיון דנראה כשל שותפין, ואף בתחומין דרבנן מצינו כן כמו דקיי"ל דנכסי ככרי קונה שביתה אטו דישראל מוכח דגזרו בזה גזרה לגזרה כן ה"כ ס"ל דמן התורה לא הוי סבירא דשותפין רק מדרבנן גזרו אטו שותפין ממש ומה דהוי כרגלי הממלא היינו דבדרבנן י"ב ואף בבור של שותפין הי' מותר למלאות מה"ט וכן נמי בנדר דמן התורה בירא דהפקרא הוי רק מדרבנן הוי כשל שותפין ומדרבנן י"ב אבל אם הזוי בור של שותפין ממש אז הי' אסור להנות מהם דבשל תורה אף לר"ב חדב. ואין להקשות א"כ כיון דעיקר מה דהוי בירא של שותפין הוי מכח גזרה אטו שותפין ממש והרי בשותפין ממש הי' אסור להנות ממנו אף למלאות ולמה מותר בבור של הפקר, אך י"ל דדוקא היכי דאם יבא להתיר בבור של שותפין ממש יעשה איסור ודאי אף דהוי איסור דרבנן מ"מ ידוע הוא דיעשה ודאי איסור לכך גזרו בשל עולי גולה אטו של שותפין ממש אבל היכי דאף אם יטעה בשל תורה לא יעשה איסור ודאי רק ספק איסור לא חששו בזה הא אטו הא ולכך בזה שפיר התירו וסמכו על ברירה. או י"ל הענין יותר דודאי לאו מטעם גזרה הוי דשותפין יהי' רק באמת תנאי ב"ד הוי דהבור יהי' נחשב של כולם וכמו שעשר תקנות תיקן יהושיע וכו' כן תקנו הב"ד של עולי בבל שהבור יהי' של כולם רק כיון דבזה הוי רק קנין דרבנן ונהי דקיי"ל הפקר ב"ד הפקר והוי של תורה מ"מ כבר כ' הגט פשיט דרק הפקר נחשב מן התורה דלהפקיר יש כח ביד חז"ל אבל להקנות] אין] להם כח לשוי' כעין של תורה א"כ א"ש די"ל באמת זה הוי רק תקון חכמים ותנאי ב"ד שיהי' הבור של כל ישראל והב"ד הקנו את הבור של עולי גולה לכולם ולכך כיון דהפקר ב"ד הפקר לכך בירא דהפקרא נחשב מן האורה אבל שלהם ממש הוי רק דרבנן דמקנין דרבנן לא נפשה של תורה ולכך מדרבנן הוי דשותפין ולכך שפיר ס"ל בזה די"ב כיון דהוי דרבנן אבל באם הוי של שותפין ממש דהוי איסור תורה א"ב ואסור אף למלאות, ולכך פריך שפיר וסבר ר"נ י"ב על הך דמודר הנאה וא"ל דשם אתיא כמ"ד י"ב א"כ אף בשל שותפין ממש יהי' מותר דדוקא לדידן להלכתא כיון דהוי ספק הלכתא כמאן מכריעין להקל בשל תורה א"ב ובדרבנן י"ב אבל לגבי תנאים עצמן אין חילוק רק מאן דאית לי' ברירה אף בשל תורה י"ב ואם ס"ל א"ב אף בדרבנן א"ב לכך פריך שפיר וסבר ר"כ י"ב. ואך ז"א דהמעיין לעיל בדף ל"ח במה דפריך מר' יוחנן משמע דאף לתנאים יש לחלק בין דרבנן לשל תורה. לכך צ"ל דהקושיא וסבר ר"נ הוי כמש"ל ממה דס"ל כאן כרגלי מי שנתמלא מיהו זה א"ש מה דמשני למלאות ההוא מדידיה קממלא ולא הקשה למה לא קמ"ל בשל שותפין ממש וכח די"ל דס"ל דאתיא כמ"ד בשל תורה א"ב ובדרבנן י"ב וזה הוי רק דרבנן. או י"ל אף אם ס"ל מן התורה. נמי י"ב מ"מ ס"ל דגזרינן למלאות אטו לרחוץ דבשל שותפין ממש כיון דהוי איסור תורה גזרו למלאות אטו לרחוץ אבל בבור של עולי גולה דמן התורה אף לרחוץ מותר רק שרבנן גזרו בזה דמדרבנן הוי של שותפין לכך תינח לרחוץ אבל למלאות הוי גזרה לגזרה ולא גזרו בזה וא"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה כפמ"ש הבעה"מ בסוגיא דשור של פטם דמה דס"ל לשמואל א"ב הוי רק בחלוקת השותפין דאפשר שלא יבא ככל לידי חלוקה ביו"ט אבל בשור של פטם יש לו ברירה בדרבנן א"כ לפי מה שהוכחתי לעיל דבע"כ הך קושיית הש"ס וסבר ר"כ יש ברירה היינו מכח הך דינא כרגלי מי שנתמלא לו א"כ קשה מה פריך בשלמא התם באחין שחלקו גדיים נגד גדיים כיון דאפשר הי' בשעת מיתת האב שלא יבאו לידי חלוקה כלל לכך א"ב אף בדרבנן אבל הכא במים שבודאי יבא לידי ברירה ביו"ט שכל אחד צריך למים ודומה לשור של פטם לכך י"ב בדרבנן. מיהו זה אפשר ליישב דדוקא לענין תחומין כתב הבעה"מ דזה שייך ביו"ט לכך ס"ל דכיון דאפשר שלא יבא לידי חלוקה ביו"ט זה לכך לענין תחום יום הזה א"ב אבל כאן בחלוקה סתם בודאי מסתמא יבאו בשום פעם לידי חלוקה לכך הוי כעומד לחלוק דבשום פעם יבא לידי חלוקה. אך קשיא לפי מה שמשמע לעיל דף ל"ז ע"ב בתוס' ר"ה ושמואל אמר דשותפין שחלקו נחשב כתולה בדעת עצמן ופרשנו לעיל הטעם כיון דכ"א נותן עינו בחלק טוב ובוחר לקבל חלק טוב ויכול הוא לפייס את חברו בדמים שיתן לו חלק כפי שהוא רוצה לכך הוא נחשב כתולה בד"ע ולכך א"ב א"כ מה פריך הש"ס דלמא דוקא התם באחין שחלקו דהוי תולה בד"ע לכך א"ב אבל בדולה מים שפרש"י כאן דמן השמים תקנו לו חלק זה ובזה ל"ש שיברור לו חלק כפי רצונו רק מה שיעלה כדו מן השמים א"כ הוי תולה בדעת אחרים ממש לכך י"ב ומה קושיא וצ"ע:
שם גמ' וסבר ר"נ יש ברירה וכו'. מה דקשה על זה עיין בחבורי לאו"ח הל' פסח סי' תמ"ח בתשובה לק"ק סטריסוב (במהדורא לא"ח הנרשם מאה תשעה עשר בדף פ"ג) שם כתבתי מה דקשה על זה ומה שיישבתי זה בעזה"י ייע"ש:
גמ' אלא הכא במגבי' מציאה לחברו וכו'. הכה הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה לגמרי ותמהו עליהם והנה בחדושי מכבר ישבתי דזה יהי' תלוי בפלוגתא אם הוי כרגלי המפקיר או כרגלי הנפקד ייע"ש והנה כעת ראיתי בצל"ח שדרך בדרך הזה אך לדעתי כעת אין כראה כן דשאני מפקיד ונפקד דכוונתו להיות לפקדון בידו על זמן מה לכל היו"ט או על משך זמן ומסרו לו לשם פקדון לכך י"ל דהוי כרגלי המפקיד אבל כאן אין כוונתו להיות פקדון בידו רק אדרבא רוצה שימסור אותו תיכף לידו ממש ואינו רק שליח בעלמא לא לשם פקדון כלל לכך אין שייך בזה דין מפקיד ונפקד ולכך אין דרך זה כראה ולכך הי' נראה בישוב דברי הרמב"ם, והוא דהנה רש"י פי' במשנה דשל עולי בבל כרגלי הממלא מכח דלחומרא י"ב והוברר דמאתמול הי' עומד לכך להיות מוכן לו והנה נלפע"ד ברור דדוקא אי נימא בירא דשותפי הוא ומאתמול היה לו חלק בו רק שלא הוברר איזהו לחלקו בזה שייך לומר ברירה דאם למחר נפל זה לחלקו הוברר הדבר דבה"ש שלו הי' מוכן לחלקו אבל בדבר שהוי הפקר ממש אם זכה בהם אדם ביו"ט ל"ש לומר ברירה דמאתמול הי' מוכן לו כיון דלא הוי לו זכי' כלל בו אתמול ולא הי' לו בה"ש שייכות בו כלל ל"ש בזה ברירה, רק מ"ש רש"י דהוי כרגלי הממלא היינו דס"ל לפי האמת בירא דשותפי הוא וכמש"ל בשיטת הרמב"ם או דרש"י לא נחית להך סברא אבל שיטת הרמב"ם והרי"ף יהי' כך והוא מלתא דמסתברא דאם הוי הפקר ל"ש ברירה ולכך מפרשים מה דהוי כרגלי הממלא היינו או דבירא דשותפי הוא ואם הפקרא הוא צ"ל שקנין תחומין כעשה אף ביו"ט עצמו שבשעה שהגיע ליד הזוכה אז קנה לו שביתה אז כרגלי הבעלים שלו. והנה דין זה אם יכול לקנות תחומין ביו"ט ממש או דוקא בבה"ש תליא אם קנה בה"ש נראה דהוא במה דפליגי בדף כ"ה באם יש מוקצה לחצי שבת או לא דלמ"ד יש מוקצה לח"ש א"כ מוכח דאיסורי שבת לאו בבה"ש תליא מלתא רק כל אימתי דמצי לחול חל כן ה"כ בתחומין אם בא ליד אדם אף באמצע היום מ"מ כל דמצי לקנות לו שביתה קכה ואף שבא אח"כ לידי אחרים כבר הוי כרגלי הראשון אבל למ"ד אין מוקצה לח"ש ובהסתלק ממנו גוף המוקצה חוזר להיתרו לכך ה"נ בתחומין כמו דבמוקצה דחמור תליא הכל בבה"ש ואם לא נאסר בה"ש לא חל אח"כ כן ה"נ בתחומין אם בא בתוך היום ליד אדם כשחזר ובא אחריו ליד אחר ונסתלק רשות הראשון ממנו חוזר להיות כרגלי השני דכל דלא קבע לי' בה"ש לא נקבע להיות כך תמיד וחתר להיתרו ולכך י"ל דהני תנאי דכאן דבע"כ ס"ל בירא דהפקרא הוא כמו שמוכיח הש"ס הם ס"ל דיש מוקצה לח"ש לכך ה"נ אף דהוי הפקר קכה לו שביתה כשהגיע לידו לכך שייך לפלוג אם הוי כרגלי הממלא או כמי שנתמלא וכו' אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד אין מוקצה לח"ש ה"ה כמי קנין תחומין לא משכחת לה בשבת לכך בע"כ עה דהוי של עולי בבל כרגלי הממלא היינו מכח דבירא דהפקרא הוא ולק"מ לדידן משותפין שנדרו דמותרין בבור של אמצע הדרך די"ל כדמשני מכה דההוא מדידי' קממלא וההוא מדידי' קממלא ולא קשיא דהרי א"ב די"ל כמש"ל דרק מדרבנן הוי של שותפות ואנן קיי"ל בדרבנן י"ב לכך י"ב בזה רק לר"כ דס"ל אף בדרבנן א"ב כיון דס"ל דחייבין בקלבון וכמ"ש הפ"י ואני בחבורי עכבר לכך פריך שפיר והוצרך לתרץ דלכ"ע הפקרא הוי אבל אנן לדידן דקיי"ל י"ב בדרבנן א"ש דרק מדרבנן הוי דשותפי וכמו שמוכרח לומר כן לפי מה דקיי"ל אין מוקצה לח"ש ור"נ דסובר אף בדרבנן א"ב ס"ל בע"כ יש מוקצה לח"ש לכך אף אם בירא דהפקרא הוא הוי כרגלי הממלא אבל לדידן בע"כ הוי בירא דשותפי רק מדרבנן י"ב ולכך לא הוצרך הרמב"ם להמתיק דין מלא ונתן לחברו דממ"נ אם משל עולי בבל הרי זה הוי של שותפות ובשל שותפות פשיטא דהוי כרגלי מי שנתמלא לו דהוי רק כעין חלוקה בעלמא וחלוקה בודאי הוי כרגלי הבעלים שלו ולכך פשיטא דהוי כרגלי מי שנתמלא לו ובבור של הפקר ממש בזה ל"ש דין זה רק כל מי שמגיע לידו הוי כרגליו דל"ש בזה ברירה למפרע ולהנות תחומין ביו"ט לא קכה, וכיון שנזהר הרמב"ם בלשונו וכתב וז"ל ושל עולי בבל המסורין לכל וכו' ומדכתב המסורין לכל ולא כתב המופקרין לכל דהוי משמע שהוי הפקרא רק כתב המסורין ומסירה הוי לשון קנין כמ"ש בכמה דוכתא דמסירה הוי במוסר מיד ליד משמע דס"ל דהוי דשותפי והוי כאלו נקנה לבל ממש וכיון שגילה דעתו דס"ל דהוי קנוי לכל והוי שותפות שוב הוי מלתא דפשיטא בזה דהוי כרגלי השותף שנתמלא עבורו וא"ש. וראי' גדולה לדברינו דאנן קיי"ל דשותפי הוי ממ"ש הרמב"ם והטור בס' נדרים סי' רכ"ד בדין שותפין שנדרו זה מזה שכתב שמותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל וכו' וא"ב מדכתב שהם בשותפות לכל ישראל מוכח דהם ס"ל דשותפין נינהו ולא הוי הפקר וזה מוכח הנ"ל וא"ש. אך לכאורה קשיא א"כ למה לא כתבו שם דדוקא למלאות מותר אבל לרחוץ אסור כדמחלק הש"ס כן כאן ובשלמא אם ס"ל הפקרא נינהו א"ש אבל אם ס"ל דשותפי הוי הו"ל לחלק כן. אך כראה דא"ש דהרי המעיין ביו"ד סי' רכ"ד הנ"ל שתמהו על הרמב"ם למה פסק דאסורין בבה"כ הרי הוי כאין בו דין חלוקה וע"ש בב"ח וט"ז מ"ש בזה ולכך א"ש דבור של כל ישראל ודאי הוי כאין בו דין חלוקה דהרי א"א שיחלוק ועם מי יחלוק ולא ניתן לחלוקה א"כ כה"ג קיי"ל כראב"י דמותר ומותר אף לרחוץ, והש"ס דפריך כאן למה מותרין בשל עולי בבל ולא משני דאתיא כראב"י היינו דהוי קשה לו א"כ לפלוג ולתני בדידה אף בשל אותה העיר אם אין בו כדי חלוקה לכ"א דמותר וביש בו כדי חלוקה אסור ובפרט דבית המרחץ הוי כאין בו דין חלוקה בודאי ולמה אוסר זה במשנה דהני טעמים דכתבו דבה"כ הוי כיש בו דין חלוקה ל"ש במרחץ דלא ניתן למקומות מיוחדין וכו' ולכך בע"כ אתיא כרבנן ולכך פריך שפיר ולכך משני מכח ברירה ובזה לא קשיא דלתני בור שלהם די"ל דבשל תורה א"ב רק דבשל רבים מדרבנן הוי של שותפות כמ"ש ומדרבנן י"ב ולא פריך רק לר"נ דס"ל אף בדרבנן א"ב ולדידן דקי"ל כראב"י לכך מותרין בשל שותפות כל ישראל דזה הוי אין בו דין חלוקה ממש לכך קיי"ל כראב"י אבל בשל אותה העיר אסור כיון דזה אפשר בחלוקה כמ"ש הט"ז דלכך נקט ספרים לשון רבים ובה"כ נמי הוי כיש בו דין חלוקה כמ"ש הב"ח וט"ז ולכך לא נקט בית המרחץ דזה באמת מותר לדידן דהוי כאין בו דין חלוקה ממש וא"ש דברי הרי"ף והרמב"ם על נכון. והנה במש"ל הוי א"ש לשיטת רש"י ורמב"ם דס"ל בנהרות המושכין ומעיינות הנובעין הוי כרגלי כל אדם ולא כדעת התוס' בערובין והרא"ם כאן דכרגלי כל אדם ורגלי הממלא אחד הוא וכו' ולשון הרמב"ם בפ"ה מה' יו"ט שכתב בעולי בבל כרגלי הממלא ותיכף תכ"ד כתב בנהרות המושכין דהוי של כל אדם ומדשינה לשונו משמע דס"ל כשיטת רש"י כאן דהוי כרגלי כל אדם ובאמת הרא"ש הביא לשון התוספתא דנהרות המושכין הוי כרגלי הממלא ייע"ש, אך להרמב"ם ורש"י צ"ל דבאמת פליגי הברייתא דילן והתוספתא אך בעת יהי' פלוגתתם ובאיזה סברא ונראה דפליגי בהך סברא אם יש מוקצה לחצי שבת או לא והיינו דודאי שיקנו נהרות המושכין שביתה בה"ש במקומן א"א כיון דניידי אנה ואנה רק מאן דס"ל כרגלי הממלא ס"ל דיש מוקצה לח"ש לכך ה"נ יש קנין תחומין לח"ש ולכך נהי דניידי כיון שבא ליד הממלא קנה שם שביתה כרגליו ואידך דס"ל כיד כל אדם הוי כמ"ד אין מוקצה לח"ש ואין תחומין לח"ש לכך הוי עיקר קנית תחומין למפרע בה"ש ובזה ל"ש קנין בה"ש כיון דאז הוי ניידי. ומה דבש"ס מבעיא אם יש מוקצה לח"ש וכו' ולא פשיט לי' מהך ברייתא י"ל כיון דמוקצה חמור מתחומין לכך י"ל אף דאין קנין תחומין לח"ש מ"מ יש מוקצה לח"ש ולכך מבעיא לי' ור"ש ור"נ דס"ל כאן בירא דהפקרא הוא ס"ל כמ"ד בתוספתא דהוי כרגלי ממלא בנהרות המושכין ויש תחומין לח"ם. אבל אנן דקיי"ל לדעת הרמב"ם דלא הוי נהרות המושכין רק כרגלי כל אדם לכך א"א לומר דהוי בירא דשותפי נינהו רק דהפקרא כן הי' נראה לומר. אך כד דייקינן הא ליתא שהרי לעיל מכי' כתב הרמב"ם דחפצי הפקר הוי כרגלי מי שזכה בהם א"כ אם בשל הפקר ל"ש ברירה למפרע ואין קנין תחומין לח"ש למה כתב דהוי כרגלי כל אדם הי' לו להיות כרגלי הזוכה לכך א"א לומר כן תירוץ זה לכך דברי הרי"ף ורמב"ם אינם מיושבין עדיין ועיימש"ל ברש"י ד"ה ר"ש סבר ייעיש:
תוס' דיה במגבי' כו' לכ"נ לרשב"ם לפרש הנה בחדושי מכבר הקשיתי שגם על הרשב"ם תקשה מה שהקשו על רש"י דסוף סוף איך ס"ל לר"ש דהוי ברגלי הממלא הלא הוא לא כיון לקנות ואיך יקנה שלא מדעתו ושוב כעת ראיתי שגם הצל"ח הרגיש בזה, והנה שם בחדושי ישבתי זה כיון דאנן סהדי שמה שלא כיון לקנות לעצמו היינו מכח דסבר שיקנה לצורך חברו אבל אם הי' יודע שלא יקנה חברו הוי זוכה לעצמו לכך הוי זכי' לו שלא מדעתו וכמו דחצרו קונה לו שלא מדעתו ייע"ש, אץ לכאורה יש סתירה לזה דא"כ מה הקשו לרש"י בם לרש"י נתרץ כן, אך נראה להחזיק תירוץ זה והוא די"ל לפרשב"ם דס"ל דזה לא הוי חב לאחריני ולכך קנה א"כ תקשה לר"ש למה ס"ל דלא קנה חברו הרי בכל דוכתא קיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ולמה לא יקנה לו המציאה לכך נראה דהרשב"ם יהי' סובר כדעת הרשב"א בחדושי קדושין דף כ"ג שכתב לולי דמסתפי הי' אומר מה דקיי"ל בזוכה לאדם מתנה אם מוחה אח"כ נתבטלה המתנה למפרע היינו דוקא היכי דהוי קצת חוב כגון במתנה דשונא מתנות יחי' אבל אם הוי זכות גמור אף אם מוחה לא נתבטלה למפרע והארכתי בזה בכמה דוכתא לכך י"ל ה"כ ודאי אם המקבל מסכים אח"כ או אינו לפנינו וראי לכ"ע קנה בלא ספק רק דהם מיירי באם המקבל מוחה אח"כ ואומר שלא ניחא לי' כלל בקנין זו אז ר"כ ס"ל דבשלמא מתנה שייך לומר שונא מתנות יחי' אבל במציאה ממש שים זכות גמור לכך אף אם מוחה לא מהני ור"ש ס"ל כיון דגם מציאה אלו רצה הזוכה הי' יכול לזכות לעצמו רק שהוא מתחסד עמו ומתכוין לקנות לחברו א"כ טרחא זו עצמו שמטריח עבור חברו נחשב כמתנה ובפרט במקום דהי' ראוי המציאה לעצמו וזוכה לשני לכך הוי בכלל שונא מתנות יחי' לכך אם מוחה לא זכה ולכך מיירי כאן רק אם כשנודע להמקבל מוחה ואמר לא ניחא לי' שיקנה לכך בזה פליגי אם מהני מחאתו או לא ולכך א"ש, או אף אי נימא דגם בסתמא ס"ל לר"ש דלא קנה המגבי' מציאה מ"מ י"ל אם מגלה דעתו בסוף בפירוש דניחא לי' למפרע אז לכ"ע קנה דדוקא בסתמא אמרינן דאולי לא ניחא לי' בכך אבל אם מגלה דעתו בסוף דניחא לי' למפרע ואף דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש י"ל כמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח דדוקא ביאוש לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כיון דהשתא נמי אינו מייאש רק מכח אונס והכרח אבל אם הוי מרצונו אז אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' א"כ י"ל ה"ב בזה אם מגלה דעתו בסוף דניחא לי' לכ"ע קנה רק בסתמא אם ליכא גלוי דעת למפרע פליגי אם קנה או לא, ולכך א"ש דהנה לא בקיאי אינשי בדינא לא אמרינן רק מסתמא כ"ע ידעו הדין כמ"ש הש"ך וכל הפוסקים דאל"כ בטלת כל דיני מגו וא"כ ה"נ לפרש"י דס"ל דזה נקרא חב לאחריני א"כ לפ"ז אף אם הסכים בפירוש אח"כ אינו זוכה למפרע כלל כיון דהוי חב לאחריני לכך א"כ כמו דאנו יודעין הדין שלא זכה המקבל כן נמי מסתמא ידע הנותן הדין כן ולכך מסתמא ידע הדין ומ"מ לא נתכוין לזכות לעצמו כלל שפיר קשה אם הוא לא נתכוין לזכות היאך יזכה שלא מדעתו אבל להרשב"ם דס"ל דלא נחשב חב לאחריני א"כ אם הסכים אח"כ לזכות בו זוכה למפרע ומכ"ש אם נימא כמש"ל דל"ב גלוי דעת רק אם מוחה בפירוש נתבטל למפרע א"כ בזה דרק ברצון האדם המקבל תלוי שפיר יכול להיות דהזוכה סובר שהמקבל יסכים לזכות ויאמר אין או לא ימחה לכך כיון לזכות לו ואם הוא יודע זה שהמקבל לא יסכים בכך או ימחה הי' זוכה למפרע לכך אנן סהדי דאם היה יודע שהוא לא יזכה בו הי' זוכה לעצמו לכך זוכה שלא מדעתו ולכך הוי כנתכוין לזכות בו והוי כנתכוין ממש דהוי אומדנא דמוכח והוי כנתכוין לזכות בו ולכך א"ש להרשב"א ודו"ק היטב:
בא"ד אומר ר"ת וכו'. הנה לכאורה דברי ר"ת המה מחוסרי הבנה אך נראה להסביר דבריו והוא דהעיקר הטעם דהוי כרגלי המקבל ולא הוי כרגלי כולם היינו מכח די"ב להחמיר דהוברר הדבר דחלקו הוא וכפרש"י ולפ"ז א"ש כיון דעיקר הטעם דזוכה מציאה קנה חברו מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' א"כ אם נימא די"ב והוברר הדבר דהי' עומד זה לו א"כ ל"ש בזה מגו דאי בעי זכה לנפשי' הרי אדרבא זה הי' עומד לחברו ולא לו א"כ ממ"נ אם אמרינן מגו דאי בעי זכה לנפשי' א"כ אם יכול הי' לזכות לו לא הוברר שלחברו הי' עומד כיון דאמרינן דאי בעי זכה לנפשי' לכך כל זמן שהוא ביד הנותן א"א לומר שיהי' כרגלי המקבל עי שנתמלא לו דממ"נ אם לא נימא מגו דאי בעי זכה לנפשי' א"כ לא זכה בהם עדיין כלל ולא שלו הוא ואם אמרינן דזכה בהו מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' א"כ זה סותר הברירה דנימא הוברר דמאתמול הי' עומד להשני דהרי אמרימן להיפך דאי בעי הי' יכול לזכות הוא בו ואם ליכא ברירה הדר לא הוי כרגלי המקבל לכך לא הוי באמת כרגלי הזוכה רק כרגלי הממלא. ובזה א"ס דברי הב"ח בסי' שצ"ו שכתב דדוקא אם לא הגיב ליד המקבל אבל אם הגיע ליד המקבל אז הוי כרגלי המקבל והיינו דאם לא הגיע א"א לומר ברירה דא"כ הי' עומד רק לו ולא לחברו ול"ש מגו דאי בעי זכה וכו' ואם יש מגו הדר ל"ש ברירה אבל כשהגיע לידו אז אמרינן דהו"ל ברירה ומאתמול הי' עומד לכך ולא אמרינן באמת מנו לכך הוי כרגלי מי שנתמלא לו וא"ש דברי הרשב"א ודו"ק היטב מהדורא תנינא מה שאמרתי בסוגיא דמלא ונתן לחברו בעזה"י פ"ב.