בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לט.
גמ' ר"א אמר משום דהו"ל דשיל"מ וכו'. עיין בתוספות מה שהקשו ועיין בתשובתי קנה מקומה ביו"ד סי' צ"ג הל' בב"ח (מהדורא ה' סי' רס"ג) מ"ש ליישב בדרך חדש בעזה"י ייע"ש:
גמ' חמשה דברים כאמרו בגחלת וכו'. יש לדייק למה במשנה נקט רק שלשה ולא נקט כל החמשה. ואפשר לפמש"ל די"ל בזה אחשבי' א"כ י"ל דתליא בפלוגתא דר"ש ורבנן אם אמרינן כ"ש למכות או לא ולכך י"ל דר"ש דס"ל כ"ש למכות וס"ל הך סברא דאחשבי' לכך באמת ס"ל במזיד אסור להנות מגחלת ע"ז ונודר הכאה מכח דאחשבי' ולכך באמת רק בשוגג כגון בהקדש לא מועלין וכן במוציא לרה"ר בשוגג בזה ס"ל דפטור או בתחומין דל"ש אחשבי' דהבעלים הראשוני' לא אחשבי' אך הברייתא דחמשה דברים וכו' אתיא כרבנן דל"א אחשבי' לכך אף לכתחלה מותר וא"ש. ואפשר הי' ליישב בזה עוד גרסא הישנה אלא הא דתניא וכו' די"ל דממתני' לא הוי קשה די"ל כמו דאמרינן בעלמא דאיסורו חושבו וכו' וכן בשרץ כעדשה אינו בטל הואיל והוא חשוב דטומאתו בכעדשה וכן הרבה כן ה"כ הוי אפשר לומר דהמשנה ס"ל דבגחלת ע"ז כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אף שלהבת שלו אסור ושוב י"ל המוציא שלהבת של ע"ז חייב כיון דלגבי ע"ז הוי לי' מנא וכלי אף לגבי שבת כמי הוי כלי וכן אמרינן במס' שבת מה דהוי מנא לענין טומאה הוי כמי מכא לגבי שבת וכן י"ל בזה נמי וא"כ י"ל דהברייתא מיירי במוציא שלהבת של ע"ז לכך כיון דחשוב לגבי ע"ז חשוב כמי לגבי שבת ומתני' במוציא שלהבת של חולין ושל היתר לכך פטור אבל ברייתא דס"ל אף שלהבת של ע"ז ונודר הנאה מותר א"כ לא משכחת לה שלהבת הנאסר כלל ולכך הקשה שפיר א"כ למה המוציא שלהבת חייב וברייתא נקט פטור וא"ש ודו"ק היטב:
גמ' מ"ש ע"ז דשריא וכו' הקדש דלא בדילי עני'. לכאורה קשה לי א"כ בנודר הכאה למה מותר בשלהבתו הלא בזה לא בדילי מני' ולמה לא גזרינן בזה. וא"ל דדוקא בהקדש דהוי איסור מיתה דמעילה במיתה החמירו אבל בנדר דהוי איסור לאו לא גזרו דא"כ מה פריך מע"ז הלא ע"ז נמי הוי בלאו בעלמא ולא במיתה, ואף דע"ז כקרא חמור נגד שאר האיסורין מ"מ נגד הקדש נימא דקיל כיון דאינו במיתה ובע"כ דלא משמע לי' לחלק בין איסור חמור לקל א"כ קשה למה בנודר מותר בשלהבתו. וא"ל דבנדר כיון דבדעתו תלוי הדבר דהוי רק איסור שבדה הוא מל עצמו בזה מה דאסיר על עצמו אסר ומה דלא אסר לא אסר וכיון דשלהבת אינו בכלל נדרו ל"ש שרבנן יאסרו עליו דהרי כתבו התוס' בפ"ק דפסחים בודקין וכו' ונזיר כמי איסורי' שרי לאחריני וכתב שם המרש"א דגרסינן ונדר נמי דהיינו כיון דנדר אסור בהכאה הו"ל למגזר דלמא אתי למיכל מני' לכך תרצו דאיסורא שרי לאחריני א"כ מוכח מדבריהם דלולי דאיסורי' שרי לאחריני הוי גזרינן לבער הנאסר מכח נדרו מכח דלמא אתי למיכל מני' א"כ מוכח דשייך שיגזרו רבנן עליו לאסור יותר ממה שנדר דהוא לא נדר רק אכילה והנאה ולא לבערו והתוס' הקשו דיהי' חייב לבערו מכח דלמא אתי למיכל מני' בע"כ דאף בזה שייך גזרה רק דתרצו דאיסורא שרי לאחריני א"כ זה מועיל לענין שלא לבערו שייך לומר כן דאיך נפסיד דברים אשר ראוין לאחרים אבל לענין שיהי' הוא עצמו נהנה משלהבתו קשה שפיר כיון דגזרו בהקדש מכח דלא בדילי מכי' נגזור כמי בנודר מכח דלא בדילי יהי' הוא אסור להכות ממנו, וא"ל דהוי רק לאו בעלמא דא"כ מה פריך מן ע"ז להקדש דלמא שאני הקדש דהוי רק בע"ז לאו בעלמא והקדש במיתה. ונראה דא"ש די"ל כמו דקיי"ל בנדה דמותרת להתייחד אף דבשאר עריות אסור להתייחד מכח דנדה יש לה היתר לאחר זמן ולכך אין יצרו תקפו כ"כ ולכך נראה דה"ה בכל כיוצא בזה כגון נדרים כיון דיש לו היתר לאחר כלות זמן נדרו או אף אם נדר לעולם עכ"פ יש לו היתר ע"י שאלה אם ישאל עליו (ובפרט להסוברים דמצוה לשאול על הנדר ובאם לאו עובר בל"ת ובודאי ישאל עליו) לכך אין יצרו תקפו וכיון דאין יצרו תקפו ל"ח שיעבור עליו לכך אין צורך לגזור בי' היתרא אטו איסורא מכח דלא בדילי מני' דמ"מ אין יצרו תקפו אבל בע"ז דאין לו היתר וכן הקדש דיתכן דהוי של אחרים או דאתי לידי גזבר דאין לו היתר בשאלה כלל לכך בזה יש חשש דיצרו תקפו לכך גזרו היתרא אטו איסורא. ובזה א"ש על נכון דעת בית הלל שהביא הח"י בה"פ סי' תמ"ה שכתב דגחלת של חמץ אסור ושלהבת מותר כמו דבע"ז מותר שלהבתו ה"ה נמי בחמץ והח"י תמה עליו דמכאן מוכח להיפוך דהרי בהקדש גזרו מכח דלא בדילי מכי' וה"ה כמי בחמץ דלא בדילי כמי ייע"ש ולפמ"ש א"ש ושפיר יש ראיה מכאן כיון דבנודר הנאה מותר בשלהבתו אף דלא בדילי מני' כמ"ש התוס' ברפ"ק דפסחים בע"כ מה שיש לו היתר לאחר זמן לא גזרו א"כ מכ"ש בחמץ דודאי יש לו היתר לאחר זמן דלא גזרו בשלהבת בזה ואין לחלק בין איסור קל לחמור דא"כ לא פריך הש"ס מע"ז להקדש בע"כ דאין לחלק א"כ מוכח מנודר דבחמץ מותר, ומ"ש התוס' בפ"ק דפסחים הטעם מכח דנדר שרי לאחריני היינו לחלק בין חמץ לנדר דבזה א"א לחלק מכח דיש לו היתר דהרי גם חמץ יש לו היתר לכך הוכרחו לחלק בין יש לו היתר עכשיו או לא והיינו דלענין בדיקה לבער דבר זה עצמו האסור לו להיות מותר לו להתעסק בזה עצמו הנאסר לו בזה יש להחמיר יותר ואף אם מותר לאחר זמן ראוי להחמיר בזה עצמו הנאסר לו לכך בזה החמירו לבער ולא התירו רק בנדר דהשתא נמי מותר לאחריני אבל כגון הכא בשלהבת דהוא עצמו הוי היתר ממש רק דנגזור היתרא אטו איסור' בזה דיקא בדבר אשר אין לו היתר לאחר זמן ויצרו תקפו לכך יש לחוש פן יבא להיות נהנה אף מגחלתו אבל בדבר דיש לו היתר בלא"ה אין יצרו תקפו ובזה לא גזרינן היתרא אטו איסורא כמו בנדר וה"ה בחמץ, רק דהי' אפשר לומר דחמץ מדינא אסור בשלהבתו כמו בגחלתו כיון דהוא איסור הכאה ממש לזה מביא הב"ה ראי' מע"ז דשלהבת מותר א"כ כ"ש בחמץ דמותר מדינא ומכח גזרה כבר מוכח מנדר דביש לו היתר לא גזרו כלל היתרא אטו איסורא וא"ש ודו"ק. ולכך הי' כראה להקל בשלהבת של חמץ כדעת הב"ה כיון דאף הח"י איכו אוסר רק דרבנן וכיון דמלתא דרבנן הוא ראוי לשמוע להקל אם ליכא סתירה מן הש"ס. אך קשה לי על דעת הב"ה דא"כ למה אמרינן בש"ס כאן חמשה דברים כאמרו בגחלת ולמה לא אמר ששה דהו"ל למנות גם חמץ דגחלתו אסור ושלהבתו מותר והו"ל ששה וא"ל דכבר מנה ע"ז דא"כ למה מנה נודר הנאה דהוא אסור ושלהבת מותר ולמה מנה לתרתי הו"ל למנות נמי חמץ והוי ששה אלא ודאי דשלהבת אסור בחמץ, ואף דהוי רק דרבנן לא תקשה דהו"ל למנות ששה דגחלת חמץ אסור מן התורה ושלהבת דרבנן כמו דמנה של הקדש דגחלת מועלין ושלהבת לא נהנין ולא מועלין אך א"ש דבשלמא בהקדש דיש בזה מעילה ויש בדינא חילוק בין גחלת לשלהבת לכך מונה אותו בתרתי אבל בחמץ דאף על גחלת אין לוקין כיון דעיקר איסורו מטעם הכאה ואין לוקין על הנאה כמ"ש הרמב"ם וא"כ כיון דמלקות ליכא אף בגחלת ואיסורא יש בשלהבת עכ"פ מדרבנן א"כ אין נ"מ בהו בדינא לכך לא מנו להו וא"ש אבל אם שלהבת מותר ממש הו"ל למנות אותו. מיהו י"ל דאין זה ראי' די"ל כסברא הנ"ל כיון דמנה ע"ז ה"ה חמץ וא"ל דלמה מנה נודר הנאה די"ל דאם הוי נקט רק ע"ז ה"א דוקא ע"ז דבדילי מני' לא גזרו בי' אבל בנודר הכאה דלא בדילי מכי' גזרו בי' לכך קמ"ל בנודר הנאה אף דלא בדילי מותר לגמרי ולהיפוך אם הוי חנא מודר הנאה ה"א דוקא זה מותר מדינא כיון דאין דעתו על שלהבת דבר שאין בו ממש אבל בע"ז כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה אף מדינא אסור שלהבת לכך קמ"ל דע"ז נמי מותר מדינא אבל בחמץ שוב ממ"נ שהוי מותר מדינא נלמוד מע"ז דמה ע"ז דכתיב לא ידבק מותר מכ"ש בחמץ ושלא גזרו בי' מדרבנן נלמוד מכ"ש מנודר הכאה דאין לו היתר רק לזמן רחוק ומכ"ש אם אין לו היתר רק ע"י שאלה ומ"מ מותר שלהבת מכ"ש בחמץ דיש לו היתר לזמן קרוב וא"ל בדיקה תוכיח שחייב לבער בחמץ ולא בנדר התם טעם אחר הוא כיון דשרי לאחריני ל"ש ביעור אבל לענין שלהבת דהוא עצמו נהנה ממנו שפיר יש ללמוד ממנו לחמץ, ובע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ תקשה לשיטות התוס' וסייעתם דס"ל דלוקין על הנאה א"כ קשה דלתני חמץ דעל גחלת לוקין ושלהבת אסור מדרבנן ובע"כ צ"ל כיון דנקט הקדש ממילא נשמע כמי לחמץ א"כ י"ל דשלהבת מותר ממש וכיון דתנא ע"ז ונודר הנאה שוב נלמד חמץ משניהם. כנלפע"ד נכון ולכך כראה דבהפ"מ ועת הצורך יש להקל דשלהבת חמץ מותר בדעת הב"ה ודו"ק
גמ' והא הניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב. לכאורה קשה להס"ד דלא ידע מהך סברא דאדי' אדויי' וגם לא ידע מהך סברא דמיירי בקיסם פחות מכשיעור שהרי פריך ולחייב משום קיסם וכו' א"כ בפשיטות הו"ל להקשות היכן משכחת לה כלל שיהי' מוציא שלהבת פטור ולחייב משום קיסם או משום חרס או הנר ואם ידע דיש בו פחות מכשיעור מה פריך אח"כ ולחייב משום קיסם ומשום חספא. אך נראה דא"ש עפ"י מה שהקשו התוס' דלבטיל חספא אגב שלהבת ותרצו כיון דשלהבת אין בו חשיבות ל"ש בי' ביטול ולכך א"ש דלהס"ד דש"ס ידע דיש לפרש דהוציאו בקיסם רק דהוי ס"ל דבטיל לי' הקיסם לגבי שלהבת אבל למה דמשני הש"ס כגון שהוציאו בקיסם בע"כ ס"ל דלא בטל לי' קיסם לגבי שלהבת דאם בטל לי' קשה דיפטור על השלהבת כיון דעל שלהבת בעצמו היה פטור א"כ אף אם הוציאו בקיסם יפטור כיון דבטל לי' הקיסם לגבי שלהבת א"כ ממ"נ לא על שלהבת יתחייב ולא על הקיסם בע"כ דס"ל דלא בול לי' קיסם לשלהבת א"כ אם לא בטל לי' קשה שפיר ולתחייב משום קיסם דאם בטל הוא יפטור לגמרי וא"ש ודו"ק.
גמ' אלא הא דתנן המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה הנה הצל"ח הביא גרסא ישינה אלא הא דתניא דהקושיא הוי מברייתא רק שכתב שרש"י הגיה דתנן דגם ממשנה קשה קושיא זו ייע"ש שהאריך ולפענ"ד הי' כראה לומר דלכאורה קשה מה פריך הש"ס והא תניא המוציא שלהבת כ"ש חייב הרי ר"ש ס"ל בכל דוכתא כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ופרשנו בחדושי הטעם דמ"ש מלקות מקרבן ושוב הוגד לי שבחדושי הר"ן כ"כ והוא דטעמי' דר"ש הוי מכח אחשביה כיון שגלי דעתיה דניחא לי' בכך הוי לו דבר חשוב ולכך בשוגג דל"ש אחשבי' דהוא סבר דהיתר הוא לכך בעינן כזית א"כ תקשה הרי לס"ד דמקשן בא להוכיח דשלהבת כ"ש חייב מצד עצמו שהוי דבר חשוב א"כ אם יש סברא לומר דהוי חשוב לחייב עלה מצד עצמו מכ"ש דיש סברא לומר כך דדוקא במזיד חייב עלה מיתת ומלקות ולא בשוגג דנהי דרבנן לא ס"ל סברא דאחשבי' היינו בפחות מכשיעור דאינו דבר חשוב מצד חסרון השיעור בזה לא מהני אחשבי' אבל בשלהבת דל"ב שיעור דהרי משמע על השיעור הכל מסכימין דהי' ראוי לחייבו בכ"ש רק מטעם אחרינא דאין בו ממש א"כ אם יש כאן כשיעור רק דאין בו ממש לזה י"ל דאף לרבנן אמרינן אחשבי' ולכך ברייתא מיירי שהוציא במזיד לכך חייב מכח אחשבי' אבל מתני' מיירי בשוגג לכך ל"ש אחשבי' ולכך פטור כיון דאין בו ממש ומה קושיא. ונראה דא"ש דעיקר קושייתו הוי ממה שקתני בברייתא המוציא גחלת לרה"ר אחר דין בחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת והנה אסור ומותר לא שייך רק במזיד היודע שזה אסור ובא לשאול אם מותר לו להנות ממנו שייך לומר אסור או מותר אבל בשוגג ל"ש לומר אסור או מותר אם אינו יודע שזה אסור כלל ולכך בע"כ מיירי במזיד, א"כ מדנקט המוציא גחלת גבי ע"ז מוכח דגם בשבת מיירי במזיד וקמ"ל דאף במזיד פטור לכך פריך שפיר והא תניא המוציא שלהבת חייב, אבל במשנה דנקט המוציא גחלת בבי הקדש דלא נהנין ולא מועלין ובמזיד ליכא מעילה ובע"כ מה שאמר ולא מועלין היינו בשוגג ולכך דומיא דהכי נקט מוציא גחלת לרה"ר ושפיר י"ל דמיירי בשוגג וברייתא דחייב איירי במזיד. ויש להסביר הדבר יותר דאי נימא דסברא דאחשבי' מהני תקשה הוא גופא למה שלהבת של ע"ז מותר ולא אמרינן כיון דאחשבי' א"ה כעשה איסור כמו גחלת ובשלמא גבי הקדש דאיירי בשוגג לכך לא אחשבי' לכך לא מועלין ואדרבא בזה הוי א"ש מה דלא נהנין ולא מועלין דלא נהנין לכתחלה דבמזיד אם בא להנות הרי אחשבי' לכך אסור אבל אם מעל בשוגג לכך לא אחשבי' ואין מועלין ולא הוי צריך לטעם הש"ס מכח דלא בדילי מני' ובתחומין כמי ל"ש אחשבי' דנהי דזה שנוטל השלהבת אחשביה מ"מ הרי בבעלים הראשונים ל"ש אחשבי' דליכא גלוי דעת מהם דאחשבי' א"כ לא כעשו כרגליו של בעלים הראשונים דהם לא תחשבוהו לכך הוי ככל מקום אבל מע"ז ונדר תנאה קשה שפיר. ולכך א"ש דבמשנה באמת לא נקט שלהבת ע"ז ונדר דמותרת הי' באמת סברא לומר דאחשבי' לשלהבת ולכך באמת אוסר בשל הקדש דלא נהנין לכתחלה רק בשוגג לא מעל ולכך בשבת נמי פטור בשוגג אבל ברייתא דחייב מיירי במזיד אבל על הברייתא דנקט גחלת של ע"ז ושל כדר הנאה מותרת ובע"כ לא ס"ל סברא דאחשבי' כלל דא"כ גם בע"ז ונדר יתסור בע"כ דלא מהני בי' אחשבי' כלל ולכך פריך למה חייב וכיון דעיקר הקושיא רק על הברייתא לכך פריך שפיר אלא הא דתניא דבמשנה ל"ה צריך לדחוק כלל דמיירי בלא קיסם רק בקיסם ובשוגג פטור ומזיד חייב רק על הברייתא פריך שפיר ודו"ק היטב:
גמ' דאדי' אדויי'. הנה הרמב"ם בפי"ח מה' שבת הלכה ה' כתב המוציא גחלת כ"ש חייב ושלהבת פטור ולא חילק בין מוציא בקיסם וחספא או לא ועיין בצל"ח מ"ש בזה. ולדעתי הי' כראה דיש להקשות עוד על הרמב"ם מ"ש גחלת כ"ש ומנ"ל דחייב בכ"ש והמגדול עוז והמגיד כתבו מראה מקום לזה בפ' משילין אך באמת הדבר תמוה דאטו מפורש כן דבגחלת כ"ש דלמא באמת בעינן שיעור' בגחלת והש"ס לא מיירי כאן משיעורא רק לחלק בין גחלת כשלהבת ודלמא בעינן שיעורא. אך כראה דא"ש דהנה מאן דמשני דמיירי בהוציא בקיסם פרש"י ב' לשונות דמ"ד בחספא או דס"ל קיסם עדיף מחספא או ברע מחספא ולדעתי מוכרח הוא מן הש"ס דמ"ד בחספא ברע מקיסם דאל"כ תקשה למה פריך הש"ס אלא הא דתנן המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה לתרץ כגון שהוציא בקיסם וא"ל דהקושיא על תירוץ הראשון דמשני בקיסם ולדידי' כ"ש בחספא דא"כ הו"ל לציין קושייתו לעיל על תירוץ הראשון דמשני בקיסם ולמה המתין עד התירוץ הב' דמתרץ בחספא ובפרט דעכ"פ הו"ל לפרש התינח למאן דאמר בחספא אבל למ"ד בקיסם מאי איכא למימר אלא ודאי דמ"ד בקיסם הוי ירק בקיסם לא בחספא ולכך למ"ד בקיסם תחלת לא פריך היכן משכחת לה די"ל דמיירי בחספא ורש"י שכתב תחלה בדברי מ"ד בקיסם דמיירי באדי' אדויי' היינו להך לשנא דמ"ד בקיסם כ"ש בחספא אבל להך לשנא מ"ד בקיסם אבל בחספא כא אז לדידי' לק"מ די"ל משכחת לה בחספא אבל להך לשנא דמיירי בחספא ומכ"ש בקיסם לכך הוי קשה לי' היאך משכחת לה ולפ"ז כן כמי הוי ס"ל להרמב"ם לכך הוי קשה לו כיון דמוכח מן הש"ס דמ"ד קיסם אבל בחספא לא וקשה באמת מ"ש קיסם מחספחא אם הטעם מכח דע"י הקיסם הוי השלהבת בעין מה לי קיסם מה לי חספא ולכך מפרש דזה הוי הטעם מכח דבקיסם כיון שהשלהבת בו לא ימלט שלא יהי' נעשה גחלת כ"ש לכך חייב מטעם גחלת אבל בחספא שאין האור שולט בו וליכא גחלת כלל לכך פיטר ואידך משני דהטעם הוי מכח דהשלהבת עצמו יש בו ממש כיון שיש לו דבר לאחוז בו ולכך אין חילוק בין חספא לקיסם ולכך מחייב אף בחספא ועכ"פ בהא פליגי דמ"ד דוקא בקיסם מחייבו רק מכח גחלת א"כ ממילא מוכח דגחלת כ"ש חייב ולכך הרמב"ם פוסק כמ"ד קיסם דלמ"ד חספא צריך לדחוק דהמשנה מיירי באדי' אדויי' והוא דוחק ולכך מפרש הרמב"ם כמ"ד קיסם ולכך פוסק דגחלת כ"ש חייב וכיון דכבר כתב דגחלת כ"ש חייב ממילא ידענו שבקיסם חייב דא"א שלא יהי' קיסם שדולק בו שלהבת שלא יהי' נעשה ממנו גחלת כ"ש ולכך לא הוצרך לפרש דבקיסם חייב דעיקר חיובו דקיסם הוי רק מטעם גחלת והרי קמ"ל דגחלת כ"ש חייב והברייתא דנקט המוציא שלהבת כל שהו חייב היינו משום דלא השמיענו עדיין דגחלת כ"ש חייב לכך קמ"ל דשלהבת כ"ש בקיסם חייב מטעם דנעשה ממנו גחלת ולכך לדידן דכבר כתב הרמב"ם דגחלת כ"ש חייב שוב לא הוי צריך להשמיענו בקיסם דחייב ובחספא ס"ל באמת דפטור וא"ש. ולקמן בתוס' נכתוב תירוץ אחר על דברי הרמב"ם הנ"ל ייע"ש ודו"ק:
במשנה כרגלי אותה העיר. עיין בפנ"י שהקשה לשיטת הר"ן דמפרש דהוי כרגלי אותה עיר כפי שעירב לתחום שלו מכח דבדרבנן י"ב והקשה הפ"י א"כ לר' יוחנן דס"ל, אף בדרבנן נמי א"ב תקשה לי' הך משנה והניח בצ"ע. והנה לכאורה הי' נראה ליישב לפמש"ל בסוגיא דשור של פטם לפרש כוונת הראב"ד דהיינו דדוקא בשותפין שקפדי אהדדי בחלוקתם לכך הוי כתולה בדעת עצמו לכך א"ב אבל בשור של פטם דל"ש קפדי אהדדי י"ב בדרבנן א"כ א"ש דה"נ במים דכל המימות שוין זה כמו זה ול"ש קפדי אהדדי לכך הוי כתולה בדעת אחרים וי"ב. אבל באמת א"א לומר כאן תירוץ זה שהרי התוס' לע"ל דף ל"ח ד"ה ואר"י וכבר בא חכם כתבו דר"י אינו מחלק בין תולה בד"ע לד"א א"כ הדרא קשיא לדוכתא איך יפרש ר"י הך משנה ולכאורה הי' נראה לפרש עפמ"ש הבעה"מ בסוגיא דשור של פטם דדוקא בשותפין דלפעמים דלא יבאו לידי חלוקה כלל ביו"ט לכך א"ב אבל בשור של פטם שיבא לידי חלוקה לכך י"ב בדרבנן והבאתיו לעיל בסוגיא דשור של פטם וכו' ולכך ה"נ במים י"ל דבודאי יבא לידי חלוקה שכל אחד ישאוב כפי צרכו ובשלמא התם בחביות ובהמה או במערב לכאן ולכאן דלפעמים יתכן שיהי' נמלך הוא או החכם ולא יבא לא לכאן ולא לכאן לכך כה"ג א"ב אף בדרבנן אבל הכא במים דבודאי יבא לידי בירור לכך י"ב בדרבק ולק"מ על ר' יוחנן, אך לפי מה שפרשתי לעיל דברי בעה"מ מכח דזה הוי תולה בדעת אחרים א"כ הדרא קושייתינו לדוכתא שהרי ר"י אינו מחלק שם בין תולה בד"א ואף לפמ"ש שם דבלא"ה א"א לפרש כן שיטת בעה"מ ופרשנו שם כוונת בעה"מ עפמ"ש התוס' במעילה דבסתם א"ב כלל ייע"ש א"כ גם לדרך זה א"א לפרש כאן כן דהרי
ר"י מיירי במפרש ממש ואעפ"כ ס"ל אף המדרבנן א"ב א"כ מ"ש דהכא י"ב לו יהא דזה הוי כמפרש אך נראה דהר"ן יסבור כפשט לשון בעה"מ דהיכי דיבא לידי בירור בודאי מיקל אף ר"י בדרבנן אבל אם אפשר שלא יבא כלל לידי בירור אף בדרבנן א"ב לשמואל וה"ה נמי לר"י י"ל דהתם בתחומין אפשר שלא יבא לידי בירור כלל כנ"ל אבל כאן במים ודאי יבא הדבר לידי בירור לכך י"ב בדרבנן וא"ש ודו"ק. ועוד נראה דלק"ט קושיא הנ"ל דודאי מודה הר"ן לפרש"י דאפשר לפרש כרגלי אנשי אותה העיר היינו אלפיים לכל רוח רק שהר"ן מפרש לדידן דקיי"ל י"ב בדרבנן לכך מפרש הר"ן כרגלי אנשי העיר כפי מה שעירב כ"א לעצמו אבל למ"ד דאף בדרבנן א"ב הוא יפרש כפרש"י כרגלי אנשי אותה העיר היינו אלפיים לכל רוח. והנה לכאורה קשיא לפי מה דסיד דפליגי וחד ס"ל בירא דשותפין הוא א"כ קשה למה שינה התנא לשונו דבשל אותה העיר נקט כרגלי אותה העיר ושל עולי בבל נקט כרגלי הממלא בשלמא להר"ן דמפרש דכרגלי אותה העיר היינו כזה שעירב א"ש דבאחד חד דינא רק כבני העיר כיון דשייך רק לאנשי אותה העיר נקט כרגלי אנשי אותה העיר אבל בשל עולי בבל דשייך לכולם נקט כרגלי הממלא אבל לפרש"י והרע"ב דמפרשי דהוי כאלפים לכל רוח וכ"כ הטור דאפילו עירב אחד לצד אחר לא הוי כרגליו קשה למה לא הקשה למ"ד בירא דשותפי הוי מ"ש של עולי בבל מ"ש של אותה העיר דלא הוי כרגלי מי שעירב עליו. והנה ראיתי בתוי"ט במשנה שהקשה עוד על שיטה זו דמשמע דאם עירב אחד לצד אחר אינו אוסר על בני העיר דמ"ש ממ"ש במשנה ג' בכלים שאינן מיוחדין דהוי כרגלי כולם ייע"ש, ולדעתי נראה דא"ש והוא כיון דפליגי לקטן בהמפקיד פירות וכו' אם הוי כרגלי המפקיד או לא וכו' ולכך נראה דבהא כ"ע מודים כיון דהבאר נקרא על שם כל העיר א"כ כל יחיד ויחיד שנוטל מים ממנו נהי דאם חברו עירב לצד אחר א"י לאסור על בני העיר מכח דבדרבנן י"ב לכך זה שלא עירב לצד אחר רק הוי כבני העיר יכול להוליכו כרגלי העיר ולא נאסר מפני חלקו של השני שעירב מכח דבדרבנן י"ב ואין אחד נאסר מפני חלק השני מיהו אותו שעירב א"י להוליכו כרצונו כיון דחלקו הוי מיעוט נגד בני העיר נגד כולם, ונהי דלומר דנתבטל חלקו בשלהם ל"ש בזה דבדבר שלא הי' מעולם בפ"ע ל"ש ביטול ויש לו תקנה ע"י ברירה כדמוכח בתוס' דתמורה גבי ולברור חד מיניהו ואידך לשתרי דכן נתן שם הרמ"ר כלל גדול דהיכי דניכר תחלה ונתערב אח"כ ל"ש ברירה אבל היכי דלא כיכר מעולם שייך ברירה לכך ל"ש ביטול דהוי כניכר האיסור ואך נהי דביטול ל"ש בזה מ"מ כיון דהרוב הוי של אחרים וחלקו מיעוט לגבי אחרים וא"כ השם של הנהר נקרא של כל בני העיר ונתערב חלקו בחלק בני עיר לכך לא גרע ממפקיד ביד חברו ובזה לכ"ע הוי כרגלי הנפקד ואין דומה לשאר רגלי מפקיד דיש דעות דהתם שם הבעלים על החפץ כקרא והי' כבר ברשותו לכך העיקר כרגליו אבל הכא דבאמת המים לא הי' ברשותו ולא כקרא על שמו כלל בזה ודאי הי' דעתו כרגלי הנפקד וכיון דמים שלו עכ"פ הי' בתוך נהר של בני העיר ונקרא ע"ש בני העיר לכך הוי כרגלי העיר דלא גרע מרגלי הנפקד לחד מ"ד ואינו דומה לשאר שותפין דעלמא שאין זה בעלים יותר מזה ולא שם זה עליו יותר מזה לכך ל"ש לומר בזה דהוי כחלק זה מופקד ביד השני לכך כיון די"ב כ"א מוליך כרגליו אבל כאן דהשם נקרא על כל בני העיר לכך אף אם י"ב באמת והוברר הדבר דזה חלקו מתחלה לא גרע מפקדון ונחשב כאלו מופקד סי' מימיו ברשות כל בני העיר ושם כולם כקרא עליו לכך הוי בזה כרגלי הנפקד כמו דס"ל לחד מ"ד ואף מאן דחולק התם כאן מודה כיון דלא הי' באמת שוד עליו תחלה כנ"ל ולכך תינח שא"י להוליכו למקום שעירב אבל כרגלי אלפיים של עיר אף שאחר עירב כצד אחד א"י לאסור על אחר מכח די"ב בדרבנן וא"ש דתינח כרגלי העיר דשם בעלים על הבור ושם אותה עיר עליו לכך הוי כרגלי הנפקד כשם של אותה עיר אבל בבור של עולי בבל דאין שם בעלים כלל באמת עליו ל"ש כרגלי הנפקד ולכך הוי כרגלי הממלא מכח די"ב וא"ש ודו"ק. מיהו לפ"ז תחזור קושיות הפ"י לדוכתא כיון דאמר כרגלי אנשי אותה העיר משמע אף אם עירב אחר אינו אוסר עליהם ובע"כ מכח די"ב בדרבנן והקשה לר"י דס"ל א"ב בדרבנן וצ"ל כמש"ל בישובו ייע"ש ודו"ק:
שם במשנה ושל עולי בבל כרגלי הממלא. הנה רש"י פי' די"ב לחומרא אבל בלשון הר"ן כתוב ח"ל דבדרבנן י"ב וכו' והנה מלשונו מוכח להדיא כדעת המרש"ל בדיני ברירה דמה דקיי"ל בדרבנן י"ב לא הוי מכח ספק דרבנן להקל רק מכח ודאי דכן תקנו חז"ל דבדרבנן י"ב ולכך אין חילוק בין לקולא בין לחומרא ולכך שפיר נתך הר"ן הטעם מכח דבדרבנן י"ב אבל אם נימא כמ"ש הב"ש באה"ע והפ"י בגיטין וכאן דהוי רק מכח ספק דרבנן ולהקל א"כ אם מכח ספק הוי איך כתב הר"ן דבדרבנן י"ב אדרבא היא הנותנת אם במה שמן התורה אין הדין כן מקילינן בדרבנן מכח ספק דרבנן להקל מכ"ש במה שהוי גם מן התורה כן דבשל תורה א"ב דראוי לומר גם בדרבנן כן בפרט דהוי ספק דרבנן להקל וכאן הוי קולא לומר דא"ב, אלא ודאי דס"ל להר"ן דלאו מכח ספקא הוי רק דהכי הוי תקנתא דבדרבנן אמרינן ברירה ל"ש לקולא ול"ש לחומרא לכך הוי לשונו שפיר. וגם לשונו של רש"י שכתב די"ב לחומרא לכאורה אינו מובן דלמה ניחוש לחומרא כיון דהוי מלתא דרבנן והרי לכך בדרבנן י"ב דספק להקל ולמה כאן ניחוש לחומרא. ונראה כיון דבאמת זה הוי דשיל"מ וספק דשיל"מ לחומרא רק בספק עירוב כתבו דקיי"ל לקולא וטעמו נראה כמ"ש בעלמא כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה א"כ ל"ש דין דשילי"מ דל"ש עד שתאכלנו באיסור כו' כיון דצריך לו היום לדבר מצוה ואף במערב ברגליו דהוי אף לדבר הרשות מ"ש כיון דסתם עירוב הוי לדבר גדול וכל דבר גדול ונפש הרבה הוי כצורך מצוה כמ"ש הפוסקים גבי אין שבות בה"ש בסי' רס"א לכך ה"כ בזה לא גזרו בזה דין דשי ל"מ ואמרינן ספק דרבנן להקל וי"ב וא"כ תינח בשותפין שחלקו וכדומה דעפ"י הרוב אין להם פנאי לחלוק בעו"ט וחולקין ביו"ט והו' מלתא דשכיחא טובא לכך כיון דנצרך להם הדבר ואם נאסור להם להוליכו עמו למקומו יבאו לידי מניעת שמחת יו"ט וכדומה לכך בזה לא נחשב דשיל"מ והולכין בספקו להקל אבל במים דשכיחי טובא ויכול למצוא שם במקומו ויכול להכין לעצמו מעיו"ט אד בשאר ענינים לכך בזה נתנו שפיר דין דשיל"מ עלה והלכו בספקו לחומרא, ובפרט דבזה אין נ"מ רק אם אחר קיבל מיד הממלא בזה כיון דיכול השני למלאות לו עצמו מים ויהי' כרגליו ואין צורך לקבלן מיד השני לכך אין בזה צורך גדול עפ"י הרוב לכך גזרו בזה שפיר דהוי ספקו לחומרא כמו בביצה שנולדה ביו"ט והוי ספק דשיל"מ לכך הוי לחומרא ואמרינן י"ב לחומרא ואיש ודו"ק. ומעתה תמוה לשון התוי"ט שכתב שני הטעמים יחד לשון רש"י די"ב להחמיר וסיים לשון הר"ן דקי"ל בדרבנן י"ב ובאמת הוא שני טעמים מחולקין וא"א לפרכיב' יחד ומאן דמסני הא לא מתני הא וז"ב ודו"ק:
גמ' ורמינהי נהרות המושכין וכו'. קשה לי מה פריך כיון דרש"י פי' במשנה דלכך הוי כרגלי הממלא מכח די"ב לחומרא וכו' וא"כ קשה מה קשיא דלמא הבא אתיא כמ"ד א"ב כלל ולכך הוי כרגלי כל אדם. וא"ל א"כ מה איריא נהרות המושכין אפי' קוו וקיימי כמי דלמא אתיא כר' יוחנן ב"נ דחפצי הפקר קונה שביתה ולכך אם הוי קוו וקיימי הוי קונין שביתה לעצמן אך כיון דנידו אין להם חשיבות עצמן לקנות שביתה בלי בעלים וברגלי הממלא לא הוי דס"ל א"ב כלל אבל מתני' דידן דבע"כ אתיא דלא כריב"נ רק מכח די"ב ודאי י"ל כיון דהוי כיש להם בעלים אז אף במושכין נקנה שביתה של הבעלים כיון דביש להם בעלים לא הוי קנית שביתה שלהם רק של הבעלים והם כרגלי בעלים אין לחלק בין מפוזרין או לא. ובפרט כיון דיש להם חשיבות בעלים אף במושכין קונה שביתה רק באין להם בעלים רק שיקנו שביתת עצמן אז שיקנו שביתה במקומן שפיר יש סברא לחלק בין אם עומדין במקום אחד או מושכין דאין להם מקום מיוחד לקנות שביתה של מקומם בפרט דהרי חזיק דלרבנן חפצי הפקר אין קונין שביתה כלל א"כ י"ל אף לריב"ן הוי רק במונחין במקום אחד לא בניידין אנה ואנה אז מודה לרבנן אבל ביש להם בעלים אז אף בניידו קונין כרגלי הבעלים דזה לאו במקומן ולא מקומן תליא מלתא רק כרגלי הבעלים (והרי הבהמה דניידי והיא כרגלי הבעלים א"כ מוכח דכרגלי הבעלים לא תליא מלתא בניידי דאין לנו נייד יותר מבהמה ומשנה מפורשת דבהמה וכלים כרגלי הבעלים א"כ ה"נ במים כרגלי הממלא משא"כ בהפקר דתליא בקניית עצמן יש לחלק בין ניידי דהוי פרתי לריעותא דהפקר וניידי ובין הפקר לבד וצ"ע) ולכך אין חילוק וזה אתיא כמ"ד א"ב כלל או כמ"ד דברירה ספק הוי ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא לכך למ"ד דס"ל י"ב בדרבנן להקל א"כ ה"נ להיפוך אם הוי לקולא א"ב אמרינן א"ב להקל לכך אמרינן בזה א"ב להקל בדרבנן אבל מתני' כמ"ד אף בדרבנן א"ב וס"ל אף ספק דרבנן לחומרא לענין ברירה א"כ ה"ה להיפוך נמי הוי ספק דרבנן לחומרא ודלמא י"ב לכך הוי כרגלי הממלא ושוב אין חילוק בין קיימין או מושכין לענין כרגלי בעלים. ואפשר דניחא להש"ס טפי לפרש במכונסין ואתיא ככ"ע מלפרש דאתיא בפלוגתא דתנאי ודו"ק. והנה מה שהארכתי בקושיא הנ"ל אח"ז מצאתי ראיתי דא"צ לאריכות הזה דהרי משמע בש"ס דמרישא פריך מבור של יחיד כרגלי יחיד וכו' וכן מבואר להדיא בש"ס א"כ הו"ל לתרץ דכאן ביש לו בעלים והתם באין לו בעלים וכמ"ד דא"ב כלל אף להחמיר כנ"ל יעש"ל ותבין:
גמ' ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלא לו. לכאורה קשה למה לא פריך מלשון המשנה דנקט כרגלי הממלא ולמה לא נקט כרגלי הזוכה אלא ודאי דבא לאשמעינן אף אם זכה לחברו ולא לעצמו הוי כרגלי הממלא א"כ מוכח כר' ששת ולא כר"נ. אך נראה דא"ש דהנה עיקר הטעם דמ"ד מגבי' מציאה לחברו קנה חברו הוי מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' זכה כמי לחברי' ולפ"ז קשיא בי"ט דקיי"ל כל טרחא דלא צריך אסור ביו"ט א"כ אם יש לו מים לעצמו די צרכו וא"צ לעצמו אסור לו למלאות לעצמו אי דהוי כממלא מיו"ט לחול או טרחא דל"צ א"כ ל"ש לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' זכה נמי לחברי' דהרי לא הי' יכול לזכות לעצמו כלל דאסור לו להטריח ביו"ט למלאות בחנם רק לחברו הצריך להם מותר למלאות א"כ ליש מגו דאי בעי זכה לנפשי', ואף דהי' יכול לשפוך מים שלו ליתן לחברו והוא יטול. מים חדשים או דהי' יכול לעשות ערמה לומר למים אלו הוא צריך מ"מ זה הוי תרי מגו ותרי מגו לכ"ע לא אמרינן וכיון שא"י לזכות למים הללו לעצמו רק ע"י תחבולה אחרת הוי הרי מגו ותרי מגו לא אמרינן וצ"ל דכאן מיירי שבאמת הוא ג"כ אין לו מים, וצריך לדלות גם לעצמו באופן דשייך מגו דזכה לנפשי' וכו' בזה ס"ל דהוי כרגלי מי שנתמלא לו וא"כ א"ש דממשנה אין ראי' די"ל דהמשנה מיירי' באופן שיש לו מים משלו וא"צ למים עוד בזה קמ"ל כיון דל"ש מגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' הוי כרגלי הממלא אבל הם פליגי באם אין לעצמו מים דשייך מגו דזכה לנפשי' לכך כה"ג ס"ל לחד דהוי כרגלי מי שנתמלא לו. ובהכי א"ש לשון הרמב"ם שכתב כרגלי הממלא ולא ביאר הדין מי שמילא לחברו וכתבו קצת מפורשי' כיון דכתב סתם כרגלי הממלא משמע בכל ענין, אך לכאורה אינו מובן דא"כ מ"ט לא פריך למ"ד כרגלי מי שנתמלא לו מהך משנה דנקט כרגלי הממלא. אך לפי הנ"ל א"ש דהמשנה י"ל דמיירי כשיש לו מים והם פליגי כשאין לו מים אבל הרמב"ם דפוסק סתם וכתב סתם כרגלי הממלא משמע אף באין לו מים הוי כרגליו מדלא חילק ומזה משמע דאף באין לי מים היי כרגלי הממלא אף בזכה לחברו וא"ש ודו"ק:
רש"י דיה גחלת של ע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה וכו' לכאורה יפלא למה דוקא בזה נקט רש"י שורש האיסור מניין ולא נקט כן גבי הקדם ונדר הנאה ושבת. אך לפמש"ל א"ס דרש"י יסבור כמי כדעת הב"ח דחמץ מותר שלהבתו וכן שלהבת שאר איסורי הנאה ולכך הוי קשה לרש"י למה לא נקט ששה כמש"ל לכך פי' כיון דבע"ז כתיב ולא ידבק בידך מאומה ואעפ"כ מותר שלהבתו מכ"ש בשאר איסורי הנאה וחמץ לכך לא הוצרך לפרש וא"ש ודו"ק
רש"י ד"ה ר"ש סבר בירא דהפקרא הוא וכו'. הנה מה שדימה רש"י זה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אינו מובן דלכאורה צדקו דברי רשב"ם דבשלמא במציאה אם יזכה הוא בו לא יהי' אחר יכול לזכות בו ומציאה לא שכיחא ולכך נקרא חב לאחרים אבל מים שכיחי טובא ולכך מה חב לאחרים ים בזכי' זו. אך נראה דאיש דהנה י"ל דבר חדש והוא כיון דקיי"ל דאסור לקנות קנין בשבת וכן כל דבר הדומה למקח וממכר ונראה כקונה קנין בשבת אסרו חז"ל א"כ י"ל מה שענין מאכל ומשתה מותר לקנות ביו"ט היינו דבזה לא נראה. כקונה קנין רק הוא נוטלו לאוכלו או להנות עמנו אבל אינו ניכר שעושה לשם קנין ובאמת פסוק דמים אסור א"כ מוכח דאף בדבר מאכל כל שנראה כקונה קנין הוא אסור דנראה כקונה קנין בשבת א"כ י"ל הכא נמי מה שהוא לוקח לעצמו דבר מאכל זה לא נראה כקונה קנין בשבת די"ל דלא כיון לקנות רק לאכלו אבל אם בא לזכות עבור חברו שטרם שיגיע ליד חברו יהי' נקנה לו ויהי' כרגליו זה שפיר נראה כקונה קנין ביו"ט לכך אסור לזכות לו ביו"ט וא"א לומר שיקנה אחד לחברו ביו"ט, ואף דקיי"ל דאף דאין מקדשין וכו' מ"מ מה שעשה עשוי התם הוי שהבע"ד עצמו עושה מעשה לכך אף דהוי בעברה מ"מ אי עביד מהני אבל כאן דהוי רק שליחות והיכי דהוי לדבר עברה השליחות בטל ולכך כיון דאסור לזכות לאחר ביו"ט אף אם כיון לזכות הוי לד"ע ובטל השליחות, רק הרי למשלח ליכא עברה בזה דלו לא הוי נראה כקונה קנין רק להשליח נראה כקונה קנין ולכך תליא זה בפלוגתא דתופס לבע"ח דהנה טעם תופס לבע"ח דלא קנה ביאר הפ"י הטעם מכח דהוי שלד"ע ומזה מוכיח הקצה"ח דאף דלא הוי עברה למשלח רק לשליח אשלד"ע ולפ"ז י"ל דבאמת בהא פליגי דמ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' יבי' ס"ל דשלד"ע אם לא הוי עברה למשלח לא בטל השליחות ולכך אמר מגו דאי בעי זכה לנפשי' ולנפשי' לא הוי עברה לכך זכה נמי לחברי' ולא נחשב שלד"ע כיון דלמשלח ליכא עברה אבל מ"ד דתופס לבע"ח לא קנה ס"ל אף אם הוי רק לשליח עברה לא קנה ובכך מדמה לה רש"י כאן להתם דמ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וס"ל אף דהוי רק להשליח עברה אשלד"ע לכך ה"כ כיון דלשליח יש עברה לקנות לו דהוי כקונה קנין ביו"ט לכך בטל הקנין ולא קנה אבל אידך ס"ל כמ"ד דקנה התם א"כ ס"ל אף דהוי לשליח עברה כל דליכא למשלח עברה יש שלד"ע לכך ה"כ חל השליחות וקנה לו אף דהוי עברה לשליח וא"ש ודו"ק היטב. ועוד נראה חוץ ממ"ש כאן די"ל כך כיון דעיקר הזכי' לאחריני הוי מטעם זכי' דזכות הוא דנהי דבעלמא אם עשאו שליח יכול לזכות לו אף במה שלא הוי זכות לו היינו כיון דעשאו שליח נקנה לו השליח והוי ידו כמשלח וקונה לו אבל ביו"ט גוף השליח לא נקנה לו דהוי כקונה קנין בשבת ועיקר מה שיכול לזכות לו הוי בשעת זכיה שנוטל המים אז הוי זכי' באוכל נפש ויכול לזכות לו אז בשעת זכי' אבל כיון דאין כאן זכות כלל דמה וכי' הוי במים הרי זה נמצא בכל מקום א"כ נראה דאם בא לזכות לו מים שלא מדעתו א"י לזכות דאין כאן צד זכי' כלל, וא"כ נראה דזה יהי' תלוי בפלוגתא זו דבתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דבעשאו שליח מהני רק בלא עשאו שליח לא מהני והיינו כיון דשלא מדעתו א"א לזכות לו רק מטעם זכי' וכיון דנגד זכות שלו יש חב לאחריני לכך מוקמינן חוב של אחרים נגד זכות שלו וסלק זה כנגד זה לכך הוי כליכא כאן לא זכות ולא חוב ולכך ס"ל דא"י לזכות לו אבל למ"ד תופס לבע"ח אף דחב לאחריני מהני בע"כ אף דהוי כלא הי' לא זכות ולא חוב כמי יכול לזכות לו א"כ ה"כ במים אף דליכא זכות נמי יכול לזכות לו ולכך הכונה כן דהתם כמו דיש זכות אך יש חוב כנגדו זוכה ה"ה כתי באין כאן לא זכות ולא חוב נמי דשייך כאן זכי' שלא מדעתו ולכך זוכה לו בשעת זכי' דהוי באוכל נפש אבל למ"ד דמגבי' מציאה היכי דהוי חוב וזכות וסלק זה כנגד זה לא זכה ה"ה נמי הכא דלא מהני דאין כאן זכות דלדידי' א"א לזכות רק אם יש כאן זכי' ממש וכל דליכא זכיי' ממש לא זכה ה"ה כמי בזה ושליחות ממש לא מהני כיון דהוי ביו"ט כקונה קנין ביו"ט וא"ש. ולפ"ז הי' נראה לפרש גוף הסוגיא מ"ש מ"ס בירא דהפקרא הוא ומ"ס בירא דשותפי הוא היפוך מפרש"י והוא דלכאורה הי' אפשר לומר דמ"ד בירא דשותפי הוא א"כ ראוי שיהי' כרגלי כולם כמו כלים שאין מיוחדין וכו' וכחביות למ"ד כרגלי שתיהן וכו' אך למ"ד י"ב בדרבנן א"ש, אך ר"כ ס"ל אף בדרבנן א"ב כמו שמוכח ממה שס"ל בקלבון ולכך הוי ראוי שאם הוי בירא דשותפי יהי' כרגלי כולם אך מה דס"ל דהוי כרגלי מי שנתמלא לו היינו דהוא ס"ל דזה הוי כחולה בדעת אחרים כיון דאינו זוכה לעצמו רק לאחר הוי כתולה בד"א ובתולה בד"א י"ב ולכך באמת ר"ש ור"נ יהיו מחולקין בגוף כוונת המשנה מה דקתני כרגלי הממלא דר"ש ס"ל דבירא דהפקרא הוא ואין אחד אוסר על חברו לכך בדולה לעצמו הוי כרגלי הממלא וממילא נמי בתולה בד"א וזוכה לו אין כאן זכות במים דמצוין הרבה לכך הוי כרגלי הממלא דלא זכה לאחריני אבל ר"כ ס"ל דבירא דשותפי הוי לכך אם הוי דולה לעצמו לא הי' יכול להוליכו כלל דכ"א אוסר על השני לכך שוב אם זכה לאחרים הוי כרגלי מי שנתמלא לו דהוי לו זכות דאם הי' דולה בעצמו הי' אסור להוליכו כלל ואם דלה לו חברו י"ב ויכול להוליכו כרגלי הזוכה א"כ הוי לו טובה לכך נחשב זכות תכה לו השני. אך ז"א דא"כ איך יפרש המשנה דנקט כרגלי הממלא ממ"נ אם זכה לעצמו לא הוי כרגליו ואם לא זכה לעצמו רק לאחרים הרי הוי כרגלי שנתמלא לו ולולי זה הי' אפשר לומר עוד לפרש להיפוך מפרש"י וליישב מה שהקשה הצל"ח דלמה נקט מ"ס בירא דהפקרא תחלה והרי דברי ר"נ נזכר החלה אך נראה די"ל אף אם בירא דהפקרא הוא שייך בי' דין תחומין כיון דידיע הוא דבודאי עתידין למלאות ממנו מאתמול הוי ברשות העולם כמו המשאיל כלי בעיו"ט אף דלא מסר לו רק ביו"ט מ"מ הוי כרגלי השואל מכח דמאתמול אוקמוהו ברשותו כן ה"נ אף דהוי הפקר לענין תחומין הוי ברשות כל הממלאים ולכך למ"ד בירא דהפקרא הוא כמי נאסר הממלא לעצמו להוליכו כרגליו מכח דרגלי השני אוסרין עליו ולכך אם הי' ממלא לעצמו הי' אסור להוליכו כרגליו ואם מילא לו השני הוי תולה בד"א אם יזכה לו השני ובזה י"ב לכך הוי לו זכות ממש ולכך זכה לו השני והוי כרגלי מי שנתמלא לו ואדרבא מ"ד דהוי כרגלי מי שנתמלא ס"ל הוא בירא דהפקרא וכו' אבל מ"ד כרגלי הממלא כ"ל דהוי בירא דשותפי א"כ בזה אין כאן זכות כלל כיון דשלו הוא מתחלה וגם ל"ש לקראו תולה בד"א כיון דשלו הוא ממש וחלקו הוא נוטל הוי תולה בד"ע לכך אין כאן זכות כלל ולא זכה לחברו, ובתורת שליחות לומר דהוי כמותו ל"ש כיון דאין דין שליחות ביו"ט ולכך הוי כחלק שלא מדעתו ואם חלק שלא מדעת השותף לא הוי החלוקה כלום לכך הוי כרגלי הממלא. אך ז"א מכמה טעמים חדא למה הוי כרגלי הממלא שוב יאסר מפני חלק האחרים ועוד דבש"ס משמע דר"נ יסבור בירא דשותפי ועוד למ"ד כרגלי שנתמלא מכח דאחד אוסר על השני איך יפרש גוף המשנה דקתני כרגלי הממלא לכך אין לפירושים הנ"ל מקום מיהו גוף הפי' בכוונת רש"י יש לו מקום להאמר כנ"ל גם פירושי הנ"ל על דרך פרש"י דמ"ס בירא דהפקרא ס"ל כרגלי הממלא יש לו מקום כיון דבאמת מוכח לעיל בש"ס דף ל"ח דיש בזה פלוגתא אם בדרבנן י"ב או לא ולכך י"ל כך דמ"ס בירא דהפקרא הוא ואין כאן זכות להזוכה שאם היה מגביה בעצמו הוי כמי כרגליו לכך לא זכה לו וכרגלי ממלא הוי ומ"ס בירא דשותפי הוא ואם הי' זוכה בעצמו לא הי' רשאי לטלטלו כרגליו אם זכה לו אחר הוי תולה בד"א ובזה י"ב לכך הוי לו זכות ושוב זכה לו ומהני' אתיא כמ"ד י"ב בדרבנן או כמ"ד דאף בשל תורה י"ב לכך הוי כרגלי הממלא בכל ענין אבל ר"כ לשטתו דס"ל אף בדרבנן א"ב לכך אם הי' ממלא בעצמו לא הי' יכול להוליכו לכך שוב הוי לו זכות הגבהת השני לכך זכה לו השני. ובהכי יתיישב על נכון שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך דינא דמילא ונתן לחברו וכו' והוא ע"ד שכתבנו לעיל (ועיימ"ש לקמן בד"ה במגבי' מציאה כו' ייע"ש) דודאי מלשון המשנה דנקט כרגלי הממלא ולא נקט כרגלי הזוכה בע"כ דבא לאשמעינן דאף אם זכה להשני הוי כרגלי ממלא רק מה דלא פריך מהך משנה לר"נ היינו דר"נ מוקי לה הך משנה כמ"ד י"ב אבל למ"ד א"ב א"כ אם הי' ממלא לעצמו לא הי' רשאי להוליכו לכך הוי לו זכות שיזכה לו חברו ולכך שוב זכה לו והוי כרגלי מי שנתמלא לו וכן להמסקנא דפליגי במגבי' מציאה לחברו וכו' יסברו הכל דבירא דהפקרא הוא רק דפליגי במגבי' מציאה וכו' ולמ"ד כרגלי מי שנתמלא לו היינו דמגבי' מציאה לחברו קנה וכו' ולכך כיון דהרמב"ם פסק כמ"ד י"ב בדרבנן ולכך פסק כהמשנה כרגלי הממלא וכיון דהוי כרגלי הממלא וא"כ אין לו ריוח בהגבהת חברו לו לכך פשיטא דהוי כרגלי הממלא וכלשון המשנה דמוכח מני' דבכל ענין כרגלי הממלא כיון דלא נקט כרגלי הזוכה ואף דהרמב"ם פסק המגבי' מציאה וכו' קכה חברו היינו מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי וזה ל"ש ביו"ט כיון דא"צ הוא למים ל"ש מגו דאי בעי זכה לנפשי' דהוי תרי מגו כמש"ל בסמוך לכך מילא נשמע דהוי כרגלי הממלא ומה דמפרש הש"ס פלוגתייהו בהמגבי' מציאה וכו' ולא אם בדרבנן י"ב וכו' דא"כ כבר אפלגו בי' אמוראי אחרינא וכו' ולכך מפרש הש"ס דכולהו ס"ל דבדרבנן א"ב רק חד יסבור אף היכי דליכא זכות קנה דס"ל אף תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אף דל"ש מגו וכו'. אבל לדידן דקיי"ל תופס לבע"ח לא קנה רק אם יש לו זכות וליכא חוב כנגדו רק במציאה מכח מגו דזכה לנפשיה וכאן ל"ש מגו וכו' כיון דהוי בי"ט ואסור למלאות יותר מצרכו וכיון דבדרבנן י"ב דהוי כרגלי הממלא א"כ אין לו ריוח בהגבהת השני עבורו לכך פשיטא דדינו כמו תופס לבע"ח ול"ש כאן זכי' דמים מצוין הרבה ואין כאן לו זכות כלל לכך הדר דינא דפשיטא דהוי כרגלי הממלא וכפשט לשון המשנה כנלפע"ד נכון. ועוד הי' מקום לדבר בזה אלא שלא גרם הפנאי כעת עיין במה"ת שדברתי עוד בזה בעזה"י:
והנה עיימש"ל וכתבתי קצת דברים מחוסרי הבנה וקצת הם שלא בדקדוק מכח טרדא וכעת אראה לבאר כאן על מכונו דודאי הש"ס דמוקי דפליגי במגבי' מציאה הי' יכול לפרש דפליגי אם י"ב בדרבנן והוי זכות או לא רק א"כ קשיא דהרי יש בזה פלוגתא מכבר ועוד דא"כ למה העמידו מחלוקתם בפ"ע הו"ל לומר ח"א הלכה כמתני' וח"א אין הלכה וכו' ולכך מפרש דתרוייהו ס"ל בדרבנן א"ב רק דנהי דהוי זכות מ"מ חד ס"ל דאף נמי במגבי' מציאה לא קנה חבירו לכך א"כ אף באם הוי זכות לו לא קכה ומ"ד כרגלי מי שנתמלא לו ס"ל דמגבי' מציאה קנה חברו לכך זכה כיון דהוי לו זכות וזה לדידהו דס"ל א"ב בדרבנן והוי זכות אבל לדידן אף דקיי"ל דמגבי' מציאה קנה חברו מ"מ זה אם הוי לו זכות אבל כאן כיון דלדידן י"ב א"כ אין לו זכות כלל לכך פשיטא דלא קנה ולכך כתב הרמב"ם כלשון המשנה כרגלי הממלא. אך גם בדרך זה לא הונח דא"כ למה אמר ר"ש כרגלי הממלא אם הוא ס"ל דבדרבנן א"ב למה יהי' כרגלי הממלא לכך צ"ל דר"ש ודאי ס"ל דבדרבנן י"ב והרמב"ם גרס כגרסת רש"י דפליגי במגביה מביאה וכו' ואין הכונה כפרש"י רק הכונה דפליגי באמת אם זה הוי דין מגבי' מציאה או לא דר"ש ס"ל אין לו דין מגבי' כיון דבדרבנן י"ב אין כאן זכות כלל לכך אין כאן מציאה והוי כרגלי ממלא ור"נ סבר דאף בדרבנן א"ב ובבירא דהפקרא נמי שייך דין תחומין דנקנה כרגלי כל אדם כמו אם הוי דשותפין דדומה לשואל כלי מעיו"ט אף דמסרו לו ביו"ט מאתמול אוקמוהו ברשותו ה"ה כמי בזה ולכך הוי לו זכות ויש לו דין מגבי' מציאה וכו' ולכך לדידן דכבר פסקו הרי"ף והרמב"ם דבדרבנן י"ב וגם כתבו למתני' דהוי כרגלי הממלא וא"כ אין כאן זכות כלל ופשיטא דלא קנה חברו. ואפשר עוד דהרמב"ם מפרש כמי כפרש"י ומפרש דודאי הם ס"ל באמת מ"ס בדרבנן י"ב ומ"ס בדרבנן נמי א"ב רק דהוי קשה לו למה פליגי במלא ונתן לחברו אם כרגלי השני הו"ל לאפלוגי במתכוין לעצמו ובדין אם יכול להוליכו כרגליו אם י"ב בדרבנן או לא, לכך מפרש דלכך פליגי בהא דתרתי קמ"ל לאשמעינן דאף בהא כמי פליגי אם מגבי' מציאה לחברו וכו' דהוי ר"ש כאומר חדא ועוד קאמינא חדא דאין כאן זכי' כיון דהוי כרגלי ממלא ועוד אף אם לא הוי כרגליו והוי לו זכות אין כאן זכי' דמגבי' מציאה לא קכה חברו ור"נ ס"ל דבדרבנן א"ב ולא הוי כרגלי הממלא ויש כאן זכי' לו וגם ס"ל דקנה חברו לכך כרגלי מי שנתמלא לו ולדידן דקיי"ל די"ב בדרבנן והוי כרגלי הממלא אם זכה לעצמו פשיטא דאין כאן זכי' כלל וטובה ואין דומה למגבי' מציאה וכו' לכך כתב כרגלי הממלא בכל ענין וא"ש ודו"ק היטב:
בא"ד ור"נ סבר בירא דשותפי הוא וכו' וכשאמר זה לחברו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו וכו'. הנה מה שהוכרח רש"י כאן לפרש דהלך בשליחותו וכו' נראה דהוי קשה לרש"י בשלמא למ"ד בירא דהפקרא הוא א"כ זיכה לו הלה מהפקר לכך לזכות יכול להיות שליח שלא מדעתו אבל למ"ד בירא דשותפי הוא א"כ מעיקרא כמי שלו הוא ולא הוי רק בירור החלקים ולחלוק בחלוקה בעלמא א"כ חלוקה א"י לעשות שלא מדעתו כיון דזה לא הוי זכי' א"כ א"א לחלוק בלא דעת השני לכך הוי קשה לרש"י למה הוי כרגלי הממלא איך יכול לחלוק שלא מדעתו לכך פרש"י כיון שעשאו בשליחות של זה לכך הוי כחולק מדעתו, אך כיון שלר"נ בע"כ מיירי בעשאו שליח א"כ ר"ש נמי בהכי מיירי וקשה מזה לשיטת רש"י בפ"ק דב"מ דבעשאו שליח אף תופס לבע"ח קנה וקשה מכאן ומי דחקו לבסוף למחוק הגרסא הישינה מכח דר"כ ס"ל לא קכה והו"ל לפרש דכאן שאני דעשאו שליח ובזה קכה לר"נ ושוב ראיתי באו"ת בחו"מ סי' ק"ה שהרגיש בזה. אך נראה דא"ש דהנה הטעם דס"ל לרש"י דשליח מהני היינו מטעם דשלוחו כמותו א"כ נעשה כידו ממש ולכך הוי כבע"ד ממש וכתופס לעצמו דמי ולכך הנה שליחות בעינן קנין שיהי' נקנה השליח למשלח רק מה שבשאר קנינים בעינן קנין בשליח מהני בדבור בעלמא וקנין זה נעשה בדבור אבל מ"מ קנין בעינן שיהי' נקנה השליח למשלח ולכך א"ש כיון דכל מה שדומה למקח וממכר אסור ביו"ט ולא הותר רק אוכל נפש מה שלא נראה כקנין אבל שאר קנינין אסורין א"כ א"ש בשלמא אם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קכה אף שלא נעשה שליח רק בשעת הזכי' זוכה לו א"כ גוף הזכיה בשעה שזוכה לו הוי באוכל נפש עצמו ובאוכל נפש עצמו לא אסרו משום מקח וממכר אבל אם תופס לבע"ח לא זכה ואין לו תקנה רק אם עשאו שליח בפירוש תחלה שיהי' נקנה השליח להיות כשלו טרם הזכי' גופא ובזה דלא הוי הקנין באוכל נפש רק לקנות גופו של שליח ובזה הוי כקנין דעלמא ואסור לקנות ביו"ט לכך א"א להיות שלוחו בכך ואף דקיי"ל דכולן מה שעשה עשוי בין שוגג בין מזיד י"ל היינו דוקא בדבר דהוי מעשה ממש אז מעשה אלים טפי ומהני אף אם נעשה בעברה אבל בשליחות דהוי רק דבור בעלמא בזה שפיר אם נעשה באיסור לא נקנה לו ולא חל השליחות כלל. ובפרט לפמש"ל בחדושי במס' זו דאף דמה שעשה עשוי היינו רק לגבי חול אבל ביו"ט עצמו לענין יו"ט עכ"פ לא הוי הקנין קנין רק דהכונה דאינו בטל לגמרי הקנין אבל מ"מ ביו"ט עצמו הוי כמאן דליתא לכך ה"נ ביו"ט לא הוי הקנין כקנין לכך לא הוי לו כידו ממש והוי רק כזוכה ממילא ובזכי' ממילא לא הוי ידו כידו והוי לו דין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה וא"ש ודו"ק. ועוד הי' כראה לפמ"ש בחדושי לפ"ב דקדושין בסוגיא דשליחות דיש שני עניני שליחות או דהשליח נקנה גופו למשלח או להיפוך דהמשלח מקנה כוחו לשליח וכו' תה יהי' טעם של רש"י מה דמחלק בין אם תופס שלא מדעתו ובין אם נעשה שליח אף דשניהם הוי מטעם שליחות דמה שהוא זוכה לו שלא מדעתו נמי הוי מטעם שליחות מ"מ א"ש דבאם נעשה שליח שלא מדעתו אז ל"ש לומר דנקנה המשלח לשליח דהרי לא מקנה נפשו שאינו יודע משום דבר ובע"כ הוי רק דהשליח מקנה גופו להמשלח להמשלח והוא שעושה ברצון יכול להקנות א"ע למשלח ואף שאינו מתכוין המשלח לקנות מ"מ לקנות עדיף מלהקנות דלקנות אפשר שלא מדעתו אבל להקנות א"א שלא מדעתו ולכך השליח כקנה להמשלח ובזה כיון דהוי חב לאחרים ולו אין לו חוב לאו כל כמיני' שיקנה הוא א"ע למשלח לחוב לאחרים, בפרט לפמ"ש הפ"י דטעם תופס לבע"ח הוי מכח אשלד"ע א"כ כיון דבזה הוי לשליח עברה לא למשלח ולכך השליח לו הוי עברה ש לקנות א"ע למשלח לחוב לאחרים להיות הוא מתעבר על ריב לא לו אבל מדעתו אם עשאו שליח א"כ מקנה המשלח א"ע וכחו לשליח וקונה השליח את הזכות של המשלח והמשלח כיון דלו יש חיוב ממש רשאי לעשות כל טצדקי דאפשר לגבות חובו לכך רשאי הוא להקנות א"ע לשליח ולו ליכא עברה כלל ויכול הוא להקנות א"ע לשליח ונעשה השליח גוף המשלח ולכך מהכי אף בתופס לבע"ח וכו'. א"כ א"ש דתינח בדין ממון אבל הכא בתחום דלזוכה יש תחום אחר ולמזכה תחום אחר א"כ ממ"נ בשלמא אם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אף בלא עשאו שליח ויכול השליח להקנות א"ע למשלח לכך ממילא הוי כרגלי המשלח מי שנתמלא לו אבל באם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה א"כ לא אפשר להיות שליח נקנה למשלח רק בעשאו שליח מהני דהמשלח מקנה כוחו לשליח ונעשה הוא כמשלח א"כ שוב כיון דהוי השליח כזוכה לעצמו ובתורת זכי' לעצמו הוא זוכה לכך שוב הוי רק כרגליו כמו שיש לו החום שלו כיון דעיקרו בתורת זכי' לעצמו אתינא עלה אבל אם הוי תופס לבע"ח קנה אף שלא בעשאו שליח ובע"כ דיכול היא להקנות כוחו למשלח א"כ בזה בא הוא בתורת שליחות של אחר לכך שוב ראוי להיות כרגלי המשלח וא"ש ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה ותיפוק לי' משום מנא וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים למה הקשו על הך ותיפוק לי' משום מנא ולא הקשו בתחלה על מ"ש ותיפוק לי' משום קיסם הו"ל להקשות ולבטל קיסם אגב שלהבת, ולמה המתינו עד כה דמה לי קיסם מה לי חספא. אך נראה ליישב דהתוס' יסברו כלשון קמא של רש"י דמ"ד חספא דוקא חספא אבל בקיסם לא מחייב ולכך י"ל כך דעד כאן לא אמרינן דהכלי בטל לגבי אוכלין רק באוכלין דהרי אפשר להם להוציא אותם בלי כלי וכן משקין אפשר להטוציא אותם בפיו ובכף ידו לכך כל דאפשר להיות בלא הכלי ולא הי' צריך להכלי לכך שוב אם הוציאן בהכלי פטור דהוי הכלי טפל אל האוכל אבל שלהבת דאין בו ממש וא"א להוציאו בלי הכלי ל"ש לומר דהוי הכלי טפל לשלהבת דהרי א"א לו בלא החספא כלל ולכך א"ש דהם ס"ל דלמ"ד בקיסם כיון דלמ"ד קיסם כ"ש בחספא ולכך כיון דא"א לזה בלא זה לכך ל"ש טפל אבל למ"ד בחספא כיון דלדידי' בקיסם פטור רק בחספא חייב שפיר הקשו דלבטל החספא לגבי שלהבת וא"ל דא"א לזה בלא זה הרי אפשר להוציאו ע"י קיסם ואז לא נחשב הוצאה בכך וא"כ כיון שאפשר בלא זה ע"י קיסם לכך שוב אם הוציא ע"י חספא יבטל הכלי לגבי שלהבת דהרי הס"ד לא ידע דמשכחת לה באדי' אדויי' לכך למ"ד משום קיסם לק"מ רק למ"ד משום חספא הקשו שפיר וא"ש. ובהיות כן יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל על נכון והוא דהרמב"ם מפרש מה דמשני הש"ס באדי' אדויי' אין הכונה דהמשנה מיירי רק באדי' אדויי רק הכונה דהרמב"ם הוי קשה לו מה שהקשו התוס' דלבטיל חספא אגב שלהבת ולא הוי ס"ל כתירוץ התוס' מכח דשלהבת אינו חשוב רק הוי ס"ל כמש"ל דהוא ס"ל דמ"ד חספא הוי כ"ש קיסם לכך כיון דא"א בע"א רק או בקיסם או בחספא א"כ א"א לזה בלא זה לכך ל"ש ביטול כלל אגב שלהבת ולכך פריך הש"ס ואלא הא דתנן כו' היכן ושכחת לה בע"כ צ"ל באדי' אדויי א"כ כיון דשוב יש אופן דמשכחת להוציא השלהבת בלא זה שוב אף בחספא וקיסם בטל לי' כלי וחספא לגבי שלהבת לכך בכל ענין פטור ולכך סתם הרמב"ם דפטור בכל ענן כיון דפטור באדי' אדויי פטור אף בקיסם וחספא. אך א"כ קשה למה תנא בברייתא המוציא שלהבת חייב ולכך כראה להחזיק תירוץ הראשון שכתבנו בישוב לשון הרמב"ם דחיוב בקיסם הוי מטעם גחלת וזה יהי' נמי כוונת התוס' דלכך לא הקשו על קיסם דלבטיל הקיסם אגב שלהבת די"ל דבשלמא בכלי דעיקר חיובו יהי' לא מכח האוכלין רק מכח חשיבות עצמו דהוי כלי לכך ראוי לומר דלבטל הכלי אגב שלהבת אבל בקיסם דהוא בפ"ע לא הוי חשוב לחייב עלה, רק מכח דנעשה ע"י שלהבת ויעשה גחלת וגחלת כ"ש חייב א"כ עיקר חיוב הקיסם הוי מכח דנעשה ע"י שלהבת גחלת א"כ ל"ש לומר דהקיסם נתבטל לשלהבת דאדרבא עיקר חשיבות שלו נעשה ע"י שלהבת וגחלת ושלהבת ענין אחד הוא ואינו דומה לכלי ואוכל דהוי ענינים נפרדים ולא שייכו זה לזה אבל גחלת ושלהבת ענין אחד הוא לכך לא בטל ולכך אדרבא התוס' מפרשי נמי כפי' השני דמ"ד חספא הוי כ"ש קיסם ולמ"ד קיסם הוי דוקא קיסם ולא חספא ומ"ה לא הקשו למ"ד קיסם מכח דזה חיובו מטעם גחלת רק למ"ד חספא דלא הוי חיובא מטעם גחלת רק מכח חשיבות החספא דמצטרף בהדי שלהבת לכך שפיר הקשו דלבטיל החספא לגבי שלהבת. ולכך א"ש שיטת הרמב"ם דהוא מפרש כך דהוי קשה לי' מה שהקשו התוס' דבשלמא למ"ד קיסם א"ש דל"ש בי' ביטול כיון דחיובו מכח גחלת כ"ש אבל למ"ד משום חספא א"ם קשה לבטיל לגבי שלהבת והי' מתרץ כנ"ל כיון דא"א לשלהבת בלא זה ל"ש ביטול ולכך פריך הש"ס אלא הא דתנן המוציא שלהבת וכו' היכי משכחת לה ובע"כ באדי' אדויי א"כ כיון דמשכחת לה בשום אופן הדר קשיא לבטל חספא לגבי שלהבת ובת"כ דבאמת בחספא פטור ואינו חייב רק בקיסם מכח דהוי כגחלת וגחלת כ"ש חייב לכך הש"ס עצמו דוחה דברי המ"ד משום חספא ומכריע כמ"ד משום (חרס) [קיסם] וטעמו מכח דהוי כגחלת כ"ש לכך כתב הרמב"ם גחלת כ"ש חייב ושלהבת פטור כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב: